אקטואליה

יהודים מארץ ישראל

יהודים מארץ ישראל
 
אדם אוהב להתייחס לקבוצה. קבוצה נותנת לאדם, בכל חברה, כח, שייכות, חברה, וכיוון אליו הוא הולך. יש גם אנשים אינדבדואליים, שאוהבים לבחור לבד את דרכם, אבל רוב האנשים משתייכים לחברה וזורמים איתה.
יש לכך יתרונות רבים אך גם חסרונות לא פחותים.
והחסרון העיקרי הוא כאשר החברה זורמת לכיוון לא טוב. מה יעשה האדם הפרטי?
יש מי שנוטה לזהות את עצמו עם החברה, להקשיב לדובריה ולראשיה, להשלות את עצמו שהם צודקים, ולזרום למקום שבו הם מזרימים אותו.

אבל לפעמים הדוברים, הראשים, המנהיגים, הם טועים. ולפעמים הם במזיד לוקחים את הציבור שלהם לכיוון לא טוב.

כבר היו דברים מעולם. בעולם הכרנו את פרעה, שגרם לעם שלו צרות צרורות, העיקר לא לשחרר קבוצה של עבדים, אמנם קבוצה גדולה ואמנם קבוצת עבדים מוכשרים, אך האם טרם תדע כי אבדה מצרים?
וגם בעם ישראל כבר היה ירבעם, שמסיבות פוליטיות הקים פולחן של עבודת אלילים, כדי לבסס את ממלכתו. עם ישראל, שיצא ממצרים, שראה אותות ומופתים, איך אתה עושה דבר כזה? ואחריו היה גם אחאב, שהרג את נביאי השם כדי לרצות את אישתו.
עברנו את פרעה, עברנו את ירבעם, עברנו את אחאב, ובעזרת השם נעבור גם את מה שקורה עכשיו. 
השאלה באיזה מחיר.
 
לפעמים אותו עריץ שפוגע בציבור שלו נאלץ להתקפל בגלל הצעקות של העם. וגם במשטרים הכי תקפים שבעולם, לפעמים העריץ נאלץ להתקפל כאשר הוא מזהה שהעם אינו מאחוריו.

ולפעמים קם אדם אינדבדואלי שמכריע את הכף, ואלקים עוזר בידו. כך ראינו את אליהו הנביא, שעומד לבדו מול נביאי הבעל - ומנצח את כולם, בניסוי המדעי הכי גדול בעולם.

ולפעמים, לפעמים המנהיג השלילי מצליח, גורר את העם כולו לכיוון שלילי, והמחיר שהעם משלם הוא קודם כל מחיר רוחני כבד מנשוא. יש גם מחירים פיזיים, יש גם חלילה הרס ישובים. כשהולכים בקרי, משמים מקבלים חלילה "חמת קרי". אבל המחיר הכי נורא הוא המחיר הרוחני.

וכך ראינו שמלכות ישראל הלכה ושקעה בתוך עבודת אלילים, ולא ממש הצליחה להשתחרר ממנה, עד שיצאו תושביה לגלות, ממנה רובם לא חזרו. רובם התבוללו! והכל התחיל בגלל אינטרסים של "מי בראש". מי ינהיג. כי אם כדי להנהיג צריך לבנות אלילים, ואם יש אדם שמוכן למכור את אמונתו ולהציב אלילים כדי לייסד את ממלכתו, את המחיר משלם אחר כך לא רק אותו אדם, אלא הציבור כולו שתחת ממלכתו.
 
ומה הפתרון? האם יש בינינו מישהו שיקום, שיצא בריש גלי, שיאמר: לא זו היא הדרך. לא אויבים אנחנו אלו לאלו. לא לכלא רוצים אנו להכניס איש את רעהו, ואת התורה אנו מכבדים.
האם יקום מי שינהיג ויצהיר ויאמר, התורה היא ערך עליון, ומי שבוחר לשרת את עמו דרך לימוד התורה, אשריו וטוב חלקו!
האם יקום מי שיאמר, גם הרצאות תורניות הן סוג של שרות, וגם מי שיושב כל היום ולומד בבית המדרש, מזיע לא פחות מכל אחד אחר.
האם יש מי שיציב כרטיס צהוב בפני מי שמסית ומדיח וטוען כאילו "החרדים לא משרתים" ו"החרדים לא עובדים".
האם מישהו ישתמש בכלים של המאה העשרים ואחת כדי לצאת, כדי לזעוק, כדי לבקוע את חומת האינטרסים והאגו והצביעות והשקרים, של מי ששואל "איפה הכסף", ואצלו השחיתויות הכי גדולות.
האם יקום מישהו ויזעק נגד גזלת פת הלחם של ילדי העניים, על חשבון הורדת מחירי השמנת לילדי עשירים?
האם יקום מישהו ויזעק נגד ההשחרה של הציבור החרדי, שהוא ציבור גדול ומגוון, שכולל אנשים שתורמים בכל תחומי המשק, המסחר והתעשיה, החינוך, הבריאות, ההי-טק, התחבורה והתקשורת! ובתוכו הוא מכיל קבוצת תלמידי חכמים שעושים ימים כלילות בלימוד התורה, ומתאמצים לא פחות, ואף הרבה יותר, מהרבה אנשי מקצוע אחרים.
ופה קמים ומשתמשים נגדם ונגד הציבור החרדי כולו בשיטות תעמולה מסואבות ושקריות, תוך שימוש במגבונים עם ניחוח שמזכיר תקופות שאסור לנו לשכוח. 
 
אבל בינתיים כולנו שותקים. פה ושם קם מישהו ואומר משהו, ושוב השקט חוזר. 
 
והגרוע מכל הוא שחלק מאיתנו, מלומדי התורה, משומרי המצוות, מהמאמינים בבורא העולם, הולכים שולל אחרי אותה הדרך המושחתת, המסואבת והשקרית.
הולכים וטועים, הולכים ותועים, הולכים ונופלים אחריו, ואין איש קם ומתריע ומצלצל בפעמון האזעקה.
 
אנשים אחים אנחנו. כולנו יהודים מארץ ישראל. את כולנו ברא הבורא. כולנו קמים וכולנו נופלים. כולנו מנסים, טועים ואחר כך מנסים שוב. 
כולנו יהודים. כולנו היינו בהר סיני וכולנו קיבלנו את התורה וכולנו לומדים אותה, בצורה כזו או אחרת.
וכולנו מכבדים את חיילי צה"ל ששומרים עלינו ביבשה, באויר ובים, וכולנו מתפללים אל בורא העולם שישמור עליהם ויגן עליהם.
וכולנו מכבדים את תלמידי החכמים, שתורתם תורת חיים היא ההגנה הרוחנית עלינו והיא כיפת הברזל האמיתית שמגינה על כולנו מפני כל הזאבים שקמים עלינו.
וזה מה שמאחד את כולנו, מכל המגזרים, מכל הסוגים, מכל המקצועות ומכל הזרמים.

כולנו יהודים. כולנו מאמינים. לכולנו ערכים משותפים. והערכים הללו הם ערכים של חסד, רחמים, אמונה ואמת, ולא ערכים של צביעות, שקר, שחיתויות, ורצון לראות חלילה "דם ואש" כדי לתרגם "דם" ל"מנדטים".
 
ומה יכולים אנחנו לעשות?
 
אולי אם נקום ונשבות, יום אחד, כולנו, כל המזדהים עם עולם התורה. פשוט לא נקום לעבודה. האקדמיה תתרוקן מהמרצים, המרכולים יתרוקנו מהקופאיות, בתי הספר יתרוקנו ממוריהם ובתי החולים יעבדו במתכונת חירום - וכולנו, כל המאמינים בבורא העולם ובתורתו, נלך כאיש אחד אל עצרת תפילה בת יום אחד, עצרת שאומרת לבורא העולם: בורא העולם, איתך אנחנו ועם תורתך. שואפים אנו לקיים את דיברותיך ולקיים את חכמיך שמלמדים אותנו תורה. מוחים אנו על בזיון התורה, על בזיון תלמידי חכמים, על בזיון הציבור החרדי כולנו. ומתפללים אנו אליך שתיגאלנו בקרוב.
אם נקום כולנו כאיש אחד, כך נוכל להראות היכן באמת אנחנו, ומהי הקבוצה אליה באמת אנו משתייכים.
 
כי כולנו יהודים. ואדמת ארץ ישראל היא אדמת כולנו. ואם מנסים להנהיג אותנו לכיוון של עבודה זרה, לכיוון של סגידה לבירות, למגבונים ולשמנת, מוכרחים כולנו למחות.
 

שיר לרפואת ילדי משפחת גרוס הי"ו

מאנה הינחם נפשי - שולי שוהם
שיר שחובר במוצ"ש האחרון על ידי אחת המבקרות בשבת בשניידר על  ילדי משפחת גרוס הי"ו לרפואתם בתושח"י
 
שבת בצהריים,
שמש בשמיים
לא מצליחה לחדור
לקומה חמש בשניידר - לפרוזדור.
 
ואבא עומד שם -
אציל נפש, מחייך
ואמא קרועה שם
משפילה מבט שחותך
 
ובגרון מחנק
 
בחדר בפנים
קודש קודשים
יצחקי ומיכאל
מעל ראשם - שכינת אל
והמלאך רפאל.
 
מאבק של גוף ורוח
ועם שלא יכול לנוח
 
שבת בצהריים,
למעלה בשמיים
אביגיל ויעל.
עם שיער בלונידיני רך
ועיניים זוהרות כל כך
 
מאנה הנחם נפשי
מאנה,
אנא אלוקי, אנא.
 
שמור על יצחקי
שמור על מיכאל
צווה לקרני השמש לחדור
בקרניהם ישאו, רפואה, מזור
ואור--
 
שבת בצהריים,
נמס לבי כמים.
 

המחלוקת הנוכחית ומניעיה

המחלוקת הנוכחית ומניעיה
 
ידועים דברי חז"ל "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו".
 
מה ההבדל הגדול בין מחלוקת הלל ושמאי לבין מחלוקת קורח וכל עדתו? או במילים אחרות, איך נדע להבחין בין מחלוקת לשם שמים לבין מחלוקת שאינה לשם שמים?
 
ההבדל הגדול הוא במטרה - מה מטרת המחלוקת. קורח מטרתו היתה "שלא לשם שמים". האמת לא עניינה אותו, אלא שאיפה לכבוד ולשליטה ואולי גם לנקמה במשה על כך שלא נתן לו תפקיד של נשיאות.
ולעומת זאת,  מחלוקת הלל ושמאי היתה "מחלוקת לשם שמים" - לחקר האמת.
 
מחלוקת לשם שמים, כולה טהורה. אנשיה אוהבים זה את זה, והמחלוקת היא עניינית, טהורה ולשם שמים.
כך גם היתה המחלוקת המקורית בין הרב קוק זצ"ל לבין אלו שחלקו אליו, מחלוקת שהיתה קשורה לשאלה אחת ויחידה: איך יש להתייחס לאותם "חלוצים" פורקי עול שקיבלו על עצמם לקום ולבנות את ארץ ישראל. 
האם יש להרחיק אותם ולהתרחק מהם, או שאדרבא, יש לקרבם, ולדעת שמתוך אותה פריקת עול עתידה לצמוח  תחית מתים רוחנית חדשה, ובלשון הזהב של הרב קוק זצ"ל:
 
"הקודש מוכרח לשוב על כנו בתנועה הלאומית והציונית שלנו, 
כי רק עמו מקור חיים, 
ואז יחיה הוא בכחו גם את ערכי החול, 
אשר הוכנו ואשר עוד יוכנו להיות למסעדים, 
וזאת תהיה לנו דרך התשובה אשר תרפאנו מכל מחלותינו
ותקרב את גאולתינו השלימה במהרה בימינו אמן." 
 
(מתוך חזון הגאולה, עמ` קסט-קע)
 
כך האמין הרב קוק, והיו שחלקו עליו, והמחלוקת היתה מחלוקת לשם שמים, וההוכחה לכך היא האהבה העזה ששררה בין גדולי הדור באותו הדור.
 
ומה קורה היום?
 
מה בעצם הסימן הבולט למחלוקת שהיא לשם שמים?
לעניות דעתי, הסימן הבולט אמור להיות הרגש שמרגישים בעלי המחלוקת אלו כלפי אלו.
כמו בעולם העסקים:
עסקים שיש להם אותה מטרה, ישתפו פעולה אלו עם אלו ויתמכו אלו באלו ויאהבו אלו את אלו גם אם  יש להם חילוקי דעות האם להשקיע או לא להשקיע במניה פלונית. 
עסקים שמתחרים אלו עם אלו, ישתפו פעולה רק אם יש להם אינטרס לעשות זאת, ולא יהיה להם רגש אחד כלפי השני. 
ואילו עסקים ששונאים אלו את אלו, ינסו לפגוע אחד ברעהו גם כאשר מבחינה כלכלית אין להם תועלת בכך.  
ואמנם הסוג השלישי אמנם אינו נדון בספרי הכלכלה כיון שהוא מייצג הנהגות אי רציונלית, אך לצערנו, בעולם המציאות הוא נפוץ מאוד. ע"ע "לא שונאים אתכם אבל נמאסתם".
 
ועכשיו אליכם, אנשי המחלוקת הנוכחית נגד העולם החרדי:
האם בדקתם, אנשי המחלוקת, מהו הנזק הכלכלי שעלול להיגרם מכך שמשפחות יגיעו לפת לחם? 
האם בדקתם את הכדאיות הכלכלית של גיוס בכפיה? 
האם בדקתם את הנזק הכלכלי שעלול להגרם ממאסר של אלפי חרדים, או לחילופין מהגלייתם לחו"ל מחשש למאסר?
וזה בדיוק מה שעלול לקרות אם ינסו להכריח אותם להתגייס לצבא שמנסה להכריח אותם להיחשף למראות לא צנועים, ולהתנהגות שלא על פי השקפת עולמם?
 
לא. לא בדקתם את כל אלו כי לא תועלת כלכלית מניעה אתכם ולא שום סוג של הגיון.
לא השקפת עולם שונה היא שעומדת מאחורי דבריכם, שהרי מעולם לא  בדקתם מהי השקפת העולם החרדית!
ובניגוד לבן גוריון, שנפגש עם החזון איש ושמע את מה שיש לו לומר, 
אתם מעולם לא נפגשת עם מנהיגי העולם החרדי ולכן השקפתכם אינה ראויה להקרא בשם השקפה, 
שהרי אין לכם את האומץ להעמיד אותה במבחן מול השקפות עולם אחרות 
ולבדוק איפה יש עגלה מלאה בתרבות ובערכים, ואיפה יש עגלה ריקה שאין בה אלא גבינת קממבר, יין בורדו משובח, וטיולים לחו"ל.
 
והמסקנה הבלתי נמנעת היא שנקודת המחלוקת הזו נגד העולם החרדי לא רק שאינה לשם שמים, אלא גם אינה לשם תועלת כלשהי.  סתם שנאה. סתם "נמאסתם". ואפילו בלי באמת להבין ולהכיר.
 
ואם מישהו יפגע חלילה בדרך, ואם ילדים ילכו חלילה לישון רעבים, ואם רבבות יאלצו חלילה לעזוב את הארץ, לא נורא, 
העיקר שיש לנו משהו חדש שמתחיל,
משהו חדש, דרך חדשה, סטרט אפ חדש. 
נרמוס את כולם, העיקר שאנחנו נוביל. 
נוביל את האוטובוס הישר לתהום אבל נוביל.
 
האם ניתן לומר על שיטה זו שהיא "מחלוקת לשם שמים"? 
האם מניעיה הם מניעים של אהבה? 
אהבה לבני העולם החרדי? 
אהבה לבורא עולם? 
רצון לשמח את בורא עולם?
 
בורא עולם אינו שמח כאשר ילדים הולכים לישון רעבים.
בורא עולם אינו שמח כאשר רוצים להכריח ילדים ללמוד מיתולוגיה יוונית במקום דף גמרא.
וגם הרב קוק היה מתנגד, שהרי הוא התנגד לשליחת ילדים למוסדות המלמדים לימודי חול, ואפילו לשעה אחת ביום.
 
כדבריו במכתבו לרב מיכל טיקצינסקי זצ"ל, ח' שבט תרע"ד, וז"ל:
"מובן הדבר שלא נחליף את מוסדותינו הקדושים, 
המיוחדים לקדושת התורה, 
במוסדותיהם המעורבים בטרכסיד של חול, 
ולא ניעץ שוב אב 
שרק אפשר לנו לפעול עליו שיקדיש את בנו כליל 
קודש להתגדל בתורה בטהרתה - 
שיעתיק אותו לללימודי חול גם לשעה או לשעות ביום. 
בשחר טל ילדותו ביחוד."
 
ואם כך הם הדברים, מסתבר שהמחלוקת הזו נגד אורח החיים החרדי, הרי הוא למורת רוחו של בורא עולם וגם למורת רוחם של מייסדי הציונות הדתית לדורותיה.
 
המאמר הזה לא מיועד לראשי המפלגות, אלא לאנשים, לציבור הרחב, לאותם אלו שרואים את מה שקורה, נגעלים אבל שותקים. מזדעזעים - אבל אובדי עצות. וכי מה יעשו, הרי אין הם פוליטיקאים, הרי אין להם השפעה על ראשי המפלגה, בסך הכל הם אנשים קטנים ורגילים, מה הם יכולים לעשות?
 
וכאן בקשתי - בכל זאת, תגידו, תגיבו, תתנגדו, תכתבו תגובות ומכתבים, תפגינו, תוכיחו לבורא עולם וגם לספרי ההסטוריה שכן היתה מחאה נגד הפשע הזה. שלא כולם הסכימו לו. שקולות הציונות הדתית נגנבו בגניבת דעת שאין כמותה, ושהציבור אינו מסכים למה שנעשה כאן.
 
הדברים שמובאים במאמר זה אינם מכוונים אל מי שאינו מבין מה בעצם הבעיה,
אלא מכוונים הם אל מי שמבין, וכואב, ודואב על המצב שנוצר.
אל מי שמבין שהרמב"ם, אם היה קם היום ובא לבקרנו, גם בבני ברק יכול היה לחדש ולהאיר פינות והלכות,  אבל בתל אביב היה הרמב"ם מתעלף לנוכח חילולי השבת. 
אל מי שמבין שיהודים שומרי המצוות אמנם יכולים לחלוק אלו על אלו, אבל יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, פשוט מוכרח לחזור בתשובה. 
אל מי שמבין שהמצב הנוכחי, מצב שבו קמים שומרי תורה ומצוות ומתאחדים עם אלו שאינם כאלו מתוך מטרה משותפת אחת והיא לפגוע בשומרי תורה ומצוות אחרים, הוא סוג של חלום זוועה,
ואל מי שמבין את כל אלו, אליו אני קוראת למחות.
כי אולי את המחאה הזו מישהו יבין, אולי מישהו יתעורר, אולי מישהו יבין שהתנגשות מול העולם החרדי עלולה חלילה לפגוע בכולנו. כי במלחמה כמו במלחמה יש נפגעים. כי אם חלילה פוגעים בתורה, הרי פוגעים בכל אלו שהתורה מגנה אליהם, קריא: כולנו.
 
ובסוגריים: יש מי שלא מבין מה כל כך נורא בצבא ומה כל כך נורא בלימודי אנגלית ובשרות צבאי לאברכים וכדו'. לא נכנס עכשיו לשאלות של מושגים והשקפה וסטטיסטיקה ואחוזי הישרדות. 
 
רק נאמר דבר קטן: 
מי שמנסה לנתק ילד יהודי מהגמרא ולהכניס לו אנגלית בראש, 
ומי שמנסה לנתק חסיד מהשטריימל שלו ולהכניס לו בכח מדים ירוקים, 
ומי שמנסה בכח לקחת אברך ולהוציא אותו מהגמרא כדי להחשף לישיבות מטה עם חיילות ומפקדות וכדו', 
מה כבר ההבדל בינו לבין מי שמנסה לנתק בכח ילד יהודי מהבית שלו, כי "כך המדינה החליטה".
אין שום הבדל.
 
ומי שמאמין שיש לתמוך בעבודת ה' שלו, במסירות נפש, למען ארץ ישראל, ולמען ריבונו של עולם, 
מוכרח שיתמוך בעבודת ה' של מי שתורתם אומנותם, למען תורת ישראל, ולמען ריבונו של עולם.
 

מה חסר לריקי כהן?

מה חסר לריקי כהן?
 
שר האוצר החדש פרסם פוסט - והמדינה כולה נרעשת. שואלת, חוששת, ובעיקר תמהה: מה חסר לריקי כהן?
 
מה חסר לריקי כהן, שואלת שרה לוי מאשדוד. שרה שבעלה שכיר במפעל רהיטים והיא מטפלת בקשישים, ויחד הם מגיעים לשמונה אלף ברוטו, וכך מגדלים חמישה ילדים, שיהיו בריאים. הם גרים בדירת שיכון, המינוס גר בחשבון הבנק - אבל הם שמחים ומרוצים בחלקם, והם תמהים ושואלים: היא, ריקי כהן, מה חסר לה, למה היא לא מרוצה?
 
מה חסר לריקי כהן, שואלת רחלי ישראלי מבני ברק. רחלי שבעלה ראש כולל, וכל חודש עליו להתאמץ ולהאכיל עשרות אברכים ששוקדים אצלו על התורה הקדושה, מכספי נדיבים מוקירי תורה שמבינים את גודל ערכה. והיא, רחלי, גננת של ילדים בני שנתיים, שנתיים וחצי. כל יום היא מטפלת בהם, מאכילה אותם, מלמדת אותם על חגים ועל מועדים, על תורה ועל מצוות, על צבעים ועל צורות ומספרים. המשכורת שלה, עבור משרה מלאה, היא ארבע אלף ברוטו. ובעלה? בעלה מרוויח את לימוד התורה. את הקדושה. את האור שבעיניים. לא כסף הוא מרוויח אלא ברכה ואור. וטוב להם כך. חיים בדירה של שתיים וחצי  חדרים בפאתי בני ברק, מגדלים שבעה ילדים, קמים כל בוקר מוקדם, אין חו"ל, אין מותרות, אין טלויזיה - והם מאושרים וטוב להם. וגם הם תמהים ושואלים: מה חסר לריקי כהן?
 
מה חסר לריקי כהן, שואלת גם לאה נתנאל מגוש עציון. רחלי היא דוקטורנטית בחינוך ובעלה בוגר תואר שלישי בביו טכנולוגיה. כבר שנים הוא מחפש משרה בארץ ולא מצליח למצוא. כעת הוא עובד במעבדה, במשרה שלא הולמת את כישוריו, ולמרות שיכול היה להרוויח פי ארבע, פי חמש, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, בכל זאת הוא פה. 
בגלל האהבה.
בגלל הקדושה.
בגלל ההבנה שכאן זו ארץ הקודש, ושזו זכות לחיות כאן, וששווה לשלם כל מחיר כדי להיות בארץ הקדושה, שה' משגיח עליה ושהקדושה שורה עליה.
 
ופתאום מבינה לאה נתנאל, ומבינות גם שרה לוי מאשדוד וגם רחלי ישראל מבני ברק, מה חסר לריקי כהן.
 
חסרה לה האהבה.
 
היא מתפרנסת כמו כולן ביחד, אך גם משכורת של מליונים לא יכולה לפצות את המחסור באהבה.
 
וריקי כהן אינה לבד. יחד איתה יש מאות אלפי אנשים, שכולם שבעים מבחינה חומרית, שכולם שייכים לעשירונים העליונים, שקרויים היום "מעמד הביניים", וכולם, אבל כולם, מרגישים שחסר להם משהו, ולא יודעים להניח את האצבע על הדבר הנכון.

הם מרגישים שחסר להם משהו. אחרת לא היו מצביעים למפלגה ששואלת "איפה הכסף", כאשר להם עצמם לא חסר כסף.
אבל חסרה האהבה.
 
הם קמים בבוקר - ליום חדש של כלום. הולכים לישון בלילה - לקראת בוקר חדש של כלום. הם נוסעים לחו"ל כדי לחפש מילוי אחר החסר - וגם שם אין הם מוצאים דבר. רק עוד כסף. רק עוד כלום.
ואין הם מוצאים איך להשלם את החסר הזה.
 
יושבות שרה, רחלי ולאה ומנסות לטכס עיצה, איך להשלים את מה שחסר לריקי כהן.
 
"אולי ניתן לה מתנה?" שואלת שרה.
"אבל מה ניתן לה?" שואלת לאה, "הרי יש לה הכל. הרי יש לה משרה מסודרת, וגם לבעלה. כל מתנה שנוכל להעלות על הדעת, היא יכולה כבר לקנות אותה לבד".

ופתאום רחלי יודעת.
"ניתן לה את השבת", היא אומרת.
"את השבת?" שואלת שרה לוי.
"את השבת?" שואלת לאה נתנאל.
"כן", אומרת רחלי, "כי אם ניתן לה את השבת, ניתן לה את הברכה, ניתן לה את השמחה, ניתן לה את השפע".
ואת האהבה.

כי אם תשמור ריקי כהן את השבת, ובערב שבת לפני שקיעה היא תדליק נרות ותברך, ובליל שבת לפני הארוחה החגיגית ישיר לה בעלה "אשת חיל", ממילא היא תרגיש אהובה ומוערכת, ולא תזדקק לספא ולרכבים חדשים ולבילויים יוקרתיים שאינם ממלאים את מה שבאמת חסר לה.
כי אם תשמור ריקי כהן את השבת, היא תרגיש כל שבוע נופש שבועי, ולא תזדקק לנסוע לסוף העולם כדי להרגיש שהיא בנופש.
כי אם תשמור ריקי כהן את השבת, יהיו ילדיה סביב לשולחנה, נהנים מהאוירה הביתית שבשולחן השבת, ולא זקוקים להרגיש שהיא נותנת להם דירה כדי שירצו להיות בבית.
ובעלה יבוא כל שבת לבין הכנסת ויברך את ברכת כהנים, וברכתו תשמור על עם ישראל ותשמור גם על ביתו שלו. ובזכות ברכתו תחוש אישתו שפע, תחוש אישתו שמחה, תחוש אישתו את האהבה שכל כך כל כך חסרה לה היום.
כי אם תשמור ריקי כהן את השבת, חלק משמעותי מחייה יהיה מוקדש למנוחה ושמחה, לקדושה ולתורה, ובאופן כללי להתקרבות אל האלקים, ועם הזמן תחוש גם ריקי את הקשר, את הקדושה, את המשמעות הרוחנית של ויתור על אי אלו תנאים כלכליים, תמורת אושר אין סופי, שאם יתן איש את כל הון ביתו, לא יוכל להגיע לקצה קצהו של אותו אושר. 
 
"את צודקת", אומרת לאה, כשהיא מהורהרת. 
"את צודקת", אומרת גם שרה, "ואיך ניתן לה את השבת במתנה?"
 
יושבות שרה, רחל ולאה ומחליטות ביחד לעשות מעשה. שרה מכינה חרימה (דגים), רחלי מכינה טשולנט (חמין),  ולאה מכינה קומפוט (לפתן מפירות העונה). וביחד הן אורזות חבילה גדולה, יפה ומהודרת, ושולחות אותה הישר אל ביתה של ריקי.
 
לכבוד: ריקי כהן חדרה
מאת: ברכת השבת. 
 
שבת שלום. 

סכנת הסופה סנדי

סכנת הסופה סנדי
הרב אריאל לוי, רב בכולל מערת המכפלה
מקור: ערוץ 7 

אחיי ורעי.

כך לימדונו חז"ל במסכת תענית  (דף י"א): אל לו ליהודי לחיות לעצמו את חיי התורה, אל לו להיות אדיש אם יהודי אחר בצרה. חכמינו הקדושים הפליגו במעלת המשתף עצמו בצער הציבור, ומאידך דיברו בגנותו של האדיש לצער הציבור. כולנו השתתפנו בצערם של יהודים רבים מחו"ל, שפגעה בהם הסופה "סנדי".

איננו אדישים חלילה, ואיננו מעוניינים שאף יהודי יפגע. אך בד בבד יחד עם הצער על סבלם של יהודים רבים, תמיהה גדולה יש לכל בן תורה- מה יש ליהודים בני תורה לחפש בגלות?!

רבי ישראל דוב אודסר, מזקני חסידי ברסלב בדור האחרון, היה חוזר ואומר שוב ושוב- "חוץ לארץ זה בחוץ ממש!” דומה הדבר לאדם עייף רעב וצמא, שנמצא בדרך ארוכה ומחכה בכליון עיניים מתי יגיע לביתו לאכול  ולשתות ולנוח. והנה, אחרי שסוף סוף כבר הגיע הבייתה, גילה שאין לו מפתח, והבית נעול... הוא נשאר בחוץ ממש! איזה תסכול! 

אינני דובר של הקב"ה. אך כששמענו על דבר הסופה ונזקיה, חשבנו בסתר ליבנו, על מה ולמה באה להם ליהודי אמריקה צרה נוראה זו?  אך הדברים מפורשים בספר החשוב "לך לך וסוד השבועה" שכתב הרה"ג המקובל הרב מרדכי עטיה זצ"ל בעניין חובת העליה לארץ ישראל, שכותב בהקדמה לספרו שמגמת כתיבת חיבורו זה היא להראות מתוך דברי חז"ל "כי שיבת עם ישראל לארץ ישראל וישיבתו בה הן צורך גבוה, וכי כל הצרות שעברו בכל משך הגלויות, הכל הוא כדי לעוררנו לעזוב את ארצות הנכר... וכי כן במוקדם או במאוחר תתחסלנה הגלויות, ואשרי מי שידאג בעוד מועד להציל את עצמו ואת נפשות בני ביתו בעלות לארץ ישראל"...

כדאי לכל אחד מאיתנו שיש לו קרובים או מכרים בחו"ל, לשלוח להם בהקדם את דברי הרב עטיה זצ"ל הכותב שם בהמשך ההקדמה לספרו: “ויען כי בעוונותינו הרבים ארכה ישיבתנו בגולה ורבים חושבים כי הגלות היא מולדתם, וההרגל נעשה להם טבע, ויוצאים ידי חובתם בזכרון ירושלים לבד, ויושבים להם בחו"ל בשלווה מדומה, נראה כי צרות גדולות מתרגשות לבוא בעולם הגדול כדברי הנביא "ביום ההוא יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה" (ישעיה כ"ד) וכן "החשתי מעולם אחריש אתאפק כיולדה אפעה אשום ואשאף יחד. אחריב הרים וגבעות וכל עשבם אוביש ושמתי נהרות לאיים ואגמים אוביש" (שם מ"ב)..

מדברי הנביאים וחז"ל וכן מדברי חכמי הקבלה ובפרט בזוהר הקדוש, נראה שיהיו חורבנות גדולים בעולם על ידי שטפונות, שריפות, רעש ורעידות אדמה, אשר יהרסו מדינות וערים שלימות כהרף עין ובפתע פתאום. אך בני האדם אוטמים אזניהם וסוגרים עינהם מראות הדברים כתובים ומפורשים כפי שצווח הנביא "החרשים שמעו והעוורים הביטו לראות" (שם מ"ב)ואינם יראים לנפשם לקום ולעלות לארץ ישראל. אטימות לב זו היא פעולת היצר הרע המסנוורת את העינים לבלי הבין ומעבירה את האדם על דעתו ודעת קונו...”

ומסקנת הרב עטיה למעשה: “חובה על כל אחד ואחד להתעורר ולעורר אחרים עמו, להתעמק בדברי חז"ל המדברים מעניינים אלו, כדי להתעורר ולהינצל מהצרות של חו"ל ויקיים מקרא שכתוב שמעו ותחי נפשכם"... “לעורר את הנרדמים היושבים בנכר ולהעמידם על הסכנה הנשקפת מהגלות, בבחינת "אל תעמוד על דם רעך".. מי האיש החפץ חיים, ילך לארצות החיים כי שם מקור החיים, ואזי נזכה לנבואת ישעיה "מלך ביפיו תחזינה עיניך" וגם לנבואתו  “קול צופייך נשאו קול יחדיו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. פצחו רננו יחדיו חרבות ירושלים כי נחם ה' עמו גאל ירושלים בעגלא ובזמן קריב אמן!

פריסת הטילים של הקדוש ברוך הוא

פריסת הטילים של הקדוש ברוך הוא
* הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א *

בסייעתא דשמיא זכינו לכפרה, לסליחה ומחילה, והנה עומדים אנו להיכנס לסוכה, כרצון ה' אלוקינו, אבינו מלכנו. נשיא איראן השמיע השבוע הצהרות נוראיות, כדרכו בשנים האחרונות, בדבר השמדתם הפיזית של יושבי ארץ ישראל, והנה אנו לא חוששים, לא דואגים, וזאת מדוע?

מפני שאנו מצויים בתוככי השמירה המעולה ביותר, התוכנית להגנת טילים של הקב"ה בכבודו ובעצמו.

אחד מחשובי אברכי עירנו, הרה"ג ר' י"ש שליט"א, שיגר מכתב למורי ורבי, רבנו מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, ובו כתב שבאפשרותו להכין דרכונים אנגליים לבני משפחתו, בהיותם ההורים אזרחי אנגליה. ושאלתו היא האם מפני החשש האיראני כדאי לעשות זאת, מפני הסכנה הנוראית הבאה מכיוון הישמעאלים. מרן הגר"ח שליט"א השיב לו במכתב כך, במילים הבאות: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם".

וכך אמרו חז"ל בילקוט שמעוני: "אמר רבי לוי כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה אומר הקב"ה הוא קיים מצות סוכה אני מסיך עליו מחמתו של יום הבא... לעתיד לבא עתידין אוה"ע להכנס על ארץ ישראל ולעשות מלחמה עמהם, שנאמר ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה ומה הקב"ה עושה יוצא ונלחם עם הגוים שנאמר ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב כיומו של פרעה, ומהו עושה מסכך על ראשם של ישראל שנאמר סכותה לראשי ביום נשק".

ואיתא בפסיקתא (פרשה ט"ו) וכן הוא בירושלמי (ראש השנה פרק א' ה"ג): "החודש הזה לכם", מסור לכם אמר רבי יהושע בן לוי למלך שהיה לו אורלוגין, וכיון שעמד בנו מסר לו אורולוגין שלו, אמר רבי יוסי בר חנינא למלך שהיו לו שומרים וכיון שעמד בנו מסר לו שומירה. אמר רבי אחא למלך שהיה לו טבעת כיון שעמד בנו מסרה לו אמר רבי יצחק למלך שהיו לו אוצרות כיון שעמד בנו מסר לו המפתחות אמר רבי חייא בר אבא למלך שהיה לו כלי אומנות וכו' רבנן אמרי לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות כיון שעמד בנו מסר לו וכו'.

וכתב הערבי נחל, כך: "ויש להבין ענין המשלים. דאורלוגין שהוא כלי שעות יתכן שהמשיל קידוש החודש שהוא על הזמן אבל איזו ענין שומירה וטבעת ומפתחות וכלי אומנות ונרתיק רפואות שהמשיל. אך הענין הוא במה שנאמר (משלי י"ג, י"ב) ועץ חיים תאוה באה שהוא הדברי תורה שמסר לישראל מאמר החודש הזה לכם ואמר שמסר להם השומירה, והיינו על דרך שאומרים אנו כרמך ואתה נוטרינו שה' יתברך שומר ישראל וכתיב (תהלים כ"ז, ה') כי יצפנני בסוכו וגו' שכביכול ה' יתברך יושב בסוכה סוכת שומרים".

כי אכן כן, מצד אחד חובה עלינו להרבות בתפילה, לזעוק ולהריע, וגם לעסוק בדרכי ההשתדלות הנאותים מבחינה מדינית וצבאית, כדי לקדם את פני הרעה האיראנית. אך מצד שני, עלינו לשנן ולזכור ש" כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי", שהקב"ה בכבודו ובעצמו, אבינו הרחום, שומר עלינו, איכפת לו מכל אחד ואחד מאיתנו ושהקב"ה מצילנו מידם, בזכות שמחתנו הגדולה בקיום מצוותיו, בזכות הסוכה, האופפת אותנו במבצרי שמירה חזקים ומופלאים, המביסים בקלות רוחות מלחמה רעות וטללים רעים. 

--- "אמר רב חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי בר רבי חנינא מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים אמר רבי יוסי בר רב אבין זאת אומרת שירי מצוה מעכבים את הפורענות דהא תנופה שירי מצוה היא ועוצרת רוחות רעות וטללים רעים, אמר רבה וכן לולב" (מנחות סב,א, סוכה לח,א).

חג סוכות כשר ושמח!
 
   

דבר החסידות – פרשת תולדות (כינוס השלוחים)

ב"ה

דבר החסידות – פרשת תולדות  (כינוס השלוחים)

 

ד"ש מ'כינוס השלוחים'

השבוע חזרתי מכינוס בניו-יורק, שבו התאספו אלפי שליחי הרבי מכל רחבי תבל וקראתי את בקשות תושבי השכונה בציונו הקדוש. במהלך הכינוס שהיתי בבית מארחי הרב ברוך ושרה וילהלם, ושם שמעתי את הסיפור דלהלן מהרב נחמיה וילהלם, בית חב"ד תאילנד, שאותו שמע מבעל המעשה:

ביקנעם גר רופא בשם אליעזר טנחילביץ' ולו בן ובת שנולדו עם המחלה הגנטית סיסטיק-פיברוזיס. במשך שנים חיו הילדים בקשיים גדולים; הם סבלו מתפקודי ריאות לקויים ביותר ונזקקו לטיפול וכדורים פעמיים ביום. למרות זאת גידלו אותם ההורים במסירות גדולה אולם כולם הבינו שהם חיים על זמן שאול ובמצב כזה לא שורדים לאורך ימים.

בצר לו פנה ד"ר אליעזר לשליח הרבי ביקנעם הרב נועם דקל, וזה העתיר בעדם בציונו הקדוש של הרבי, בסופו של דבר נסע גם האב בעצמו ושפך את צקון לבו באהל הקדוש.

לפני כחצי שנה קרה הנס! ב-2 ביולי 2015 התגלתה תרופה חדשה לסיסטיק-פיברוזיס שמחליפה את כל הטיפול והכדורים ונותנת למטופלים תוחלת חיים איכותית. אולם בבדיקות שערכו התגלה שתרופה זו מתאימה ל-8 חולים בארץ בלבד אבל, 2 מתוך החולים הם ילדיו של ד"ר טנחילביץ'!

ואמנם עלות התרופה מאוד גבוהה (110,000 ש"ח לילד לשנה) אבל תוך שבועות ספורים התבשרו הזוג טנחילביץ' שהיא נכנסה לסל התרופות. אולם, ההפתעה הגדולה ציפתה להם כאשר התברר שם התרופה והיא DX770. אז קיבלו רמז ברור, שהנס הגיע היישר מאת הרבי, שכתובת בית מדרשו היא כידוע 770 איסטרן פארקווי! השבוע, שב ד"ר אליעזר לרבי להודות על הנס.

חודש טוב! חודש של ישועות ונחמות וגאולה שלמה ונאמר אמן.

 

שבת שלום!

לכבוד ולתפארת


לכבוד ולתפארת

* בפרשיות השבוע אנו למדים על בגדיהם של הכהנים, שנועדו לכבדם ולפארם והרב ש"ב גנוט מספר לנו על בגדי הצדיקים, שעוברים בירושה בחצרות האדמורי"ם, על בגדי בני תימן, השטריימל ובגדי השבת של קהילות עדת ישראל לדורותיהם * הקיטל של ה"אהבת שלום", שנמצא אצל הרבי מויז'ניץ שליט"א, הגארטל של הרבי מווישיווא זצ"ל, שנמצא באלעד, והרב התימני, שישב מול "כולל חזון איש" *מדוע לובשים (או לא) גארטל, מדוע בחב"ד חדלו ללכת עם שטריימל, הסרט הויזניצאי והכפתור החסידי* הקפטן והדז'ובה, הבעקיטשע והסיטרקוס'* הרב שמואל ברוך גנוט*

על הלבוש התימני המסורתי שמעתי רק משמועה רחוקה וקראתי עליו רק בספרים. לא התגוררתי אז בסמוך לראש העין ובבני ברק הסתובבו בלבוש שונה. עד שבאחד הימים, כשעליתי בסמטה שליד "כולל חזון איש", כדי ללמוד קצת עם אבא, ראיתי אותו, את היהודי התימני הדור הזקן והפאות המסולסלות, יושב בתוך רכב גי.אם.סי. גדול ואוכל ארוחת בוקר בשאננות. הבטתי מבעד לחלון הרכב, מוקסם בעליל. היהודי התימני לבש את מיטב המחלצות התימניות, עליהם קראתי ושמעתי רק מרחוק. לראשו מצנפת- תרבוש בצבעי שחור לבן ולגופו גלימה ארוכה. היהודי אכל את הכריך שלו והביט בניירותיו ואני, משתהה על החזיון הנדיר, עולה לכולל ומספר לאבי ומורי על התימני האותנטי, שיושב למטה ברכב גי. אם. סי. ואוכל סנדוויץ' בשאננות, מבלי לדעת שגילה הוא לי כעת אחד מפלאי עולם...

אבא שלי הניח יד על הגמרא, צחק ואמר: "זה הרב אמנון יצחק! הוא לומד כאן בכולל כל בוקר!"...

******

הלבוש התימני אינו תחפושת

הלבוש התימני היהודי המסורתי כולל "גמיס", גלימה ארוכה בצבעים שונים כשבצידיה שני קרעים זכר לחורבן בית מקדשנו ותפארתנו. בערב שבת קודש, כשהשמש נוטה לשקוע ואור השבת מנצנץ ובא, עוטים בני תימן המסולאים מפז את ה"מדאני", שהוא בגד בצבעי שחור ולבן, כאשר בשבת עצמה לובשים הם בגד לבן, כולו טוהר וחן. על ראשם כורכים התימנים כיפה מיוחדת בשם גונגאבי, סביבותיו קושרים את המאצ'ר, המטפחת המיועדת לכך. חתן תימני בשבעת ימי המשתה שלו לובש ג'אליה וישנם גם בגדים שונים וססגוניים ליתר מועדי ישראל ומאורעותיהם. 

מאות יהודים תימניים הולכים בשבתות ובימים טובים, כאן, בארץ ישראל, בלבוש התימני המסורתי, שהיה נהוג בעדן ובצנעה. לדעת יוצאי תימן, הרי הלבוש התימני הוא הוא הלבוש המקורי אותו לבשו בני ישראל בצאתם מארץ מצרים. על לבושם של בני ישראל נאמר בתורה "שמלתם לא בלתה" ו"ויכבסו שמלותם". מכאן, כך אומרים בני תימן, שבני ישראל הלכו מאז ומקדם בשמלות, כמו הג'מיס, שהוא הבגד דמוי השמלה אותו לובשים התימנים. המהר"ץ, אביו של המהרי"ץ, מגדולי רבני תימן, נתן רמז ואסמכתא למנהג התימנים ללבוש בגדים בהירים בשבת ואמר כי כתוב "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", א"ש הינם ראשי התיבות של אדום שחור, ומכאן שצריך ללבוש רק בגדים בהירים בשבת ולא בגדי צבעונים. -הלבוש התימני אינו קשור כלל ועיקר למלבושם של גויי תימן והוא לבוש שנחשב בתימן ללבוש יהודי. התינוקות של יהודי תימן לבשו כיסוי ראש, שהלבישוהו גם לבנים וגם לבנות החל מגיל חודש, בכדי להכניס בלבבותיהם של הפעוטים יראת שמים. בנוסף היה בכיסוי ראש זה גם משולש, כנגד עין הרע. --כיום ישנן חנויות לממכר בגדי יהודי תימן ורבים מקרב בני העדה שבים, לפחות בשבתות ובמועדים, ללבוש את בגדי אבותיהם. חנויות אלה לא מוכרות את הבגדים הללו לצורך תחפושות לימי הפורים. "זהו הלבוש שלנו וזוהי לא תחפושת", הם אומרים, והם צודקים. 

הקיטל של "אהבת שלום" והגרטל של הוישעווער 

אנו קוראים בפרשיות השבוע על בגדי הכהן הגדול, אותם לבש הוא "לכבוד ולתפארת". בעוד חדש מהיום יעטו ילדי ישראל (וחלק מהמבוגרים) בגדים ותחפושות ססגוניות, בשלל צבעים ואורות, כאשר חלקם לא יודעים מה הם המשמעויות לכל בגד ולבוש שהם מתחפשים לו. ואנו ננסה לתהות הפעם על קנקנם של ה"שלא שינו את לבושם", סוד הבגד היהודי, לעדותיו ושבטיו, קהילותיו וצורותיו השונות. יחד עם בגדי גדולי הצדיקים, סגולותיהם ומעלתם. 

הבגד הידוע ביותר לכל ויז'ניצער חסיד הוא הקיטל של כ"ק ה"אהבת שלום" מקוסוב, בנו של רבי קופל חסיד, אבי שושלת ויז'ניץ, שנפטר לפני כ- 160 שנה. הקיטל עבר בשושלת ויז'ניץ מאב לבן, במשך 7 דורות, ואדמור"י ויז'ניץ לבשוהו בדחילו וברחימו פעמיים בשנה, ביום הכיפורים ובהושענא רבה. לאחר פטירת הסבא קדישא ה"אהבת ישראל" זצ"ל, חילקו ארבעת הבנים את הירושה והקיטל נפל בחלקו של רבי אליעזר, ה"דמשק אליעזר" זצ"ל, שהוריש לאחר פטירתו את הקיטל לאחיו, בעל ה"אמרי חיים" מויז'ניץ. (ל"דמשק אליעזר" לא היו ילדים, ה"י). לאחר הסתלקות ה"אמרי חיים" נערך גורל וחלוקה בין שני בניו, כ"ק אדמו"ר מויז'ניץ שליט"א ואחיו כ"ק אדמו"ר מויז'ניץ מונסי שליט"א, יחד עם אחיותיהם (למרות שעל הקיטל הגרילו רק שני הבנים, הרי שעל יתר חפצי הקדושה של שושלת ויז'ניץ, השתתפו גם האחיות בגורל) והרבי מויז'ניץ זכה בגורל, בהותירו לאחיו כ"ק האדמו"ר ממונסי חפצי קודש יקרים אחרים ורבים, תמורת הקיטל הנכסף. כ"ק הרבי מויז'ניץ שליט"א לובש בימים הנוראים גם כיפה עתיקה, ירושה מהצדיק הקדוש רבי מרדכי מטשערנוביל זצ"ל, השזורה בחוטי זהב אמיתי, והוא חגור ב"גארטלאך" של סבו ה"אהבת ישראל" ואביו ה"אמרי חיים". בחסידויות רבות מעבירים האדמורי"ם את בגדיהם לבניהם אחריהם, כסגולה ומעלה גדולה. אחד מאדמור"י חב"ד כותב לבנו במכתב הדרכה ליום החופה, "תחת החופה תלבש קיטל חדש. מובן לך שמאד חפצתי גם האבנט מבגד ה"צמח צדק" ז"ל זיע"א שנמצא אצלי, אבל וכו' ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה". 

באמתחתי שלי, אם יורשה לי לספר לכם, ידידי היקרים, אין אמנם קיטל של ה"אהבת שלום" או ה"צמח צדק". אך בביתי יש לי אבנט מנינו של ה"אהבת שלום", כ"ק האדמו"ר מווישווא זצ"ל. סבא ע"ה קיבל את הגארטל הזה מהרעבע מווישווא זצ"ל, שהוריד אותו מהקפטן שלו ונתנו לסבי זצ"ל, וסבא הורישני לי בצוואתו, ומאז- ה"גארטל" של הווישעווער זצ"ל נמצא אצלי, ברוך ה'. 

הטבק של בוהוש והכיפה של צאנז 

לכ"ק האדמו"ר מצאנז זצ"ל, בעל "שפע חיים", היתה כיפה מדודו הרה"ק רבי יחזקאל משינווא, בנו בכורו של מרן ה"דברי חיים" זי"ע וגם גארטל מרבי מאיר מפרימשלאן זצ"ל, שהיה בלוי מעט והרבי מצאנז נתן שיכרכוהו בבד, כדי לשמור על שרידותו. באחד הימים הביאו לפני הרבי מצאנז בגד של רבי ברוך ממז'יבוז', נכדו של הבעל שם טוב, והציעו לו ללובשו. ה"שפע חיים" הביט בבגד בחרדת קודש אך סירב ללובשו. "הרבה צדיקים פחדו ממנו", אמר. ברשותו של הרבי מבוהוש זצ"ל, שבית מדרשו שוכן, גם כיום, ברחוב חגי בבני ברק, היו שתי קופסאות טבק. אחת של זקנו רבי ישראל מרוז'ין והשני של ה"אוהב ישראל" מאפטא. הרבי מבוהוש נהג לפני שהיה מעניק מטבע לברכה ולשמירה, להכניסם קודם לקופסאות הטבק. לפעמים הרבי היה אומר לסובבים: "הנה, בקופסאות האלו היה טבק מלפני הרבה יותר ממאה שנה והריח עדיין נשאר ואפשר להריח בו"... בסערט ויז'ניץ עוברים כולם ומריחים בהפסקה שבין התפילות ביום הכיפורים, בקופסת הטבק של ה"אהבת ישראל" וה"מקור ברוך" מויז'ניץ.

מקור ב"ירושלמי" מפורש

מה העניין בלבישת בגדיהם של צדיקים? רבנו ה"הפלאה" כותב בספרו "פנים יפות" (בפרשת לך לך), שאברהם אבינו לא רצה ליהנות מרכוש סדום, כי רוח רעה שורה על כל נכסיהם ומלבושיהם. והוא כותב: "וכן בהיפוך, בנכסי הצדיקים, שרוח קדושה שורה על לבושיהן, כמו שמצינו בדור המדבר "שמלתך לא בלתה". ולכן כתוב במדרש, שבשביל שאברהם הרחיק את עצמו ממלבושי טומאה, זכו בניו למלבושי קדושה". ה"תפארת אדם" מטשארטקוב זצ"ל, הביא למנהג חיבוב בגדי הצדיקים, מקור מ"ירושלמי" מפורש. ה"ירושלמי" במסכת תענית (פ"ד ה"א) אומר שרב אדא נהג ללבוש את בגדו של רב, בכדי להתפלל בו תפילת נעילה, כדי שזכותו של רב האמורא תצילנו בשעת נעילת שערי שמים. הוא כותב שזהו "מקור מנהגם של כמה צדיקי עולם קדושי עליון, שמחשיבים מאד בגד שלבש בו אדם גדול, ולובשים אותו מידי עמדם בתפילה וביחוד בימי רצון". גם ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש מצא מקור נפלא לכך מ"ירושלמי" אחר, "ירושלמי" בנדרים (פ"ט ה"א) ובמועד קטן (פ"ג ה"א), שם נאמר ש"מקלו של רבי מאיר היתה והוא היתה מבינתו דעת", הרי לנו שחפץ ששייך לצדיק, למרות שהוא חפץ גשמי לכאורה, מועיל לזכות. ה"אור תורה" (בסוף פרשת חוקת) מסביר את עניין בגדי הכהונה ואת סוד לבישת בגדי אהרון הכהן לבנו אלעזר הכהן, והוא מסיים: "ודברים אלו יגידו לנו סוד בגדי הצדיקים עד היכן הם מגיעים לתועלת כל דבר, לקדושה ולטהרה, ליראה ולאהבת ה' הגדול והנורא ולרפואה ולהצלחה, על דרך ששמעתי בשם צדיק אחד שאמר שחגורתו היתה סגולה למקשה ללדת, וכן כולם, והוא בדוק אצלנו מרבותי נשמתם עדן".

הספרדים לובשים לבן, החסידים- שחור

ה"בעקיטשע" החסידי הארוך שימש כבר את תלמידי הבעל שם טוב הקדוש ותלמידיו. גדולי החסידות הקפידו על דברי הקדוש האריז"ל, לפיו צריך ללבוש בגדי לבן בשבת. חכמי הספרדים והמקובלים מבני עדות המזרח מקפידים על לבוש גלימות לבנות ובגדי לבן עד היום, בשבת קודש, כמנהג האר"י הקדוש וגוריו. אך החסידים, שבתחילה הלכו בבגדי לבן שבתיים, החליפו אותם בבגדי שחורים. וזאת מדוע? ה"שר שלום" מבעלזא ראה שלא רק גדולי יראה ודעת ותלמידי חכמים לבשו את בגדי הלבן, אלא גם אנשים פשוטים שיראתם רחוקה מלבבם, ולכן שינה הוא את צבע הבגד לשחור, כדי שלא כל אחד ייטול את שם הקדוש האריז"ל וילבש את בגדי הלבן. הגרביים הלבנים נותרו בכל זאת מאותה התקופה ולכן החסידים, וגם הרבה יהודים כשרים ושמחים ממגזרים אחרים, לובשים גרביים לבנים בשבת. 

מדוע לובשים גארטל ??

בשבת (ט,ב) נאמר במשנה: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל וכו' ולא לאכול. ואם התחילו אין מפסיקין. ובגמרא אמרו: ותנן אם התחילו אין מפסיקין, ואמר ר' חנינא משיתיר חגורו. והקשו בגמרא, וכי טריחותא למיסר המייניה, ועוד ליקו הכי וליצלי. ומתרצת: משום שנאמר "הכון לקראת אלקיך ישראל". ופירש רש"י: התנאה לפניו. וכתבו התוספות: מכאן שצריך לאזור חלציו כשמתפלל, ובמחזור ויטרי מפרש שצריך לחגור חגורה, כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה, והוא כותב: "ודוקא להם שלא היה להם מכנסים, לכך היו צריכים לאזור בשעת תפילה. אבל לדידן שיש לנו אבנט של מכנסים, אין אנו צריכים לאזור", עכ"ל. 
והשו"ע (או"ח צב,ב) כתב: צריך לאזור אזור בשעת התפילה, אפילו יש לו אבנט, שאין לבו רואה את הערוה, משום "הכון". אבל שאר ברכות מותר לברך בלא חגורה מאחר שיש לו מכנסים, הגה, ואין לבו רואה את הערוה, עכ"ל. וכתב המשנ"ב שבדיעבד אם התפלל בלא אזור יצא וי"א עוד שמדובר דוקא במי שרגיל כל היום לחגור חגורה, אך כשהולך כל היום בלא חגורה, גם בשעת תפילה אינו צריך לחגור. ומיהו מידת חסידות אף בכה"ג.
הרי לנו שישנם שתי סיבות לחגירת אזור. א] כדי שלא יהיה לבו רואה את הערוה. ב] כדי להתכונן לתפילה ולהתנאות לפניו יתברך. --אלו שאינם לובשים גארטל, כמוב בני עולם התורה הספרדי והליטאי, סוברים כנראה שאין מקום בימינו לחגירת ה"גארטעל" המיוחד לתפילה. כי משום הפסק בכדי שלא יהיה לבו רואה הערוה אין צריך, מפני שהבגד הצמוד לגופינו שאנו לובשים מפסיק בזה. ומשום חגורה לדין "הכון", הלא מדברי הש"ס מוכח שמדובר בחגורה הרגילה שלבשו בני בבל ובני א"י, ולא בחגורה נוספת לכבוד התפילה. 
ולכאו' יש מקום לחגירת חגורה מיוחדת לתפילה, עפמש"כ השו"ע (צח, ד) ד"ראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפילה כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז ע"ז. ומ"מ טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה משום נקיות". [והיינו דמשום "נקיות" דנקיט השו"ע, נאמר דוקא גבי המכנסים, שבזמנם הלכו בבגדים צואים ומלוכלכים מעבודת כפיים. אך בנוסף לזאת ישנו גם ענין להתהדר בבגדי כבוד ותפארת כבגדי כהונה]. ואולי משו"ה עדיף לחגור חגורה מיוחדת לתפילה. אמנם לפי"ז נראה דלא טוב נוהגים אלו החוגרים "גארטעל" מתחת לחליפתם. שהרי אין בזה כלל משום נוי, שאף אחד אינו רואה את הגארטעל בכה"ג. זאת ועוד שלפי"ז יכולים הם גם לחגור הגארטעל מתחת למקום הערוה, ואין כל ענין להפסיק בחגורה זו דוקא בין לבו לערוה. דהא לזה אנו לובשים המכנסים הקטנים או החגורה הרגילה, אותה חוגרים כל היום.
שוב מצאתי מציאה כשרה בדברי הלבוש, שכתב שחגירת חגורה זו נועדה להראות שמכין עצמו למצוה, וכדמצינו אצל אלישע שאזר חלציו לפני שקיים מצוות אליהו רבו. ולפי"ז חגורת ה"גארטל" נועדה להראות שאנו מתכוננים למצוה, וא"כ לכל מצוה עלינו לחגור חגורה שכזאת, ולאו דוקא למצות תפילה. והארני הג"ר ישעי' פרנקל שיחי' דלד' הלבוש א"צ שהאחרים יראו את החגורה שהוסיף, כיון שעניינו משום "היכון" ומהני ע"י שהוא עצמו התכונן בחגורתו לתפילה, ומהני ג"כ שיחגרנו על חולצתו הנסתרת ולא על חליפתו. ואמנם לד' השו"ע דראוי להתכבד ולהתהדר כבגדי כהונה, בזה צ"ל כנ"ל, דראוי לחגור בה על בגדיו כלפי הרואים. 
ומו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א כתב לי בזה לעיין בדברי במו"ק י"ד א'. ובש"ס שם איתא שא' שיש לו רק בגד אחד יכול לכבסו בחוה"מ מפני שאזורו מוכיח עליו, ופרש"י דמי שאין לו אלא חלוק אחד פושטו ומתעטף במקטורנו וחוגרו באיזורו ועומד ומכבס החלוק ומודיע לכל שאין לו אלא חלוק אחד, עכ"ל רש"י. ולכאו' מוכח מיניה שבזמנם חגרו את האיזור על החלוק הפנימי. וכן מצינו בשו"ע הלכות חוה"מ (תקלד, א) דמי שאין לו אלא חלוק אחד מכבסו ע"ג הנהר וכ' המשנ"ב (ס"ק ט'): "ויש מן הפוסקים דס"ל דכל זה דוקא בזמן התלמוד, שהיה ניכר בעת שפשט חלוקו לכבסו שאין לו אלא חלוק אחד, שמתחלה היה חוגר איזורו על החלוק וכשפושטו חוגר חגורו על בגד העליון שלו, אבל לפי מנהג מלבושים שלנו שאין לנו חגור על חלוק שלנו, אין להקל בזה", עכ"ל. וחזי' שבזמנם נהגו לחגור האיזור ע"ג החלוק הפנימי, וכמנהג הנוהגים לחגור את ה"גארטעל" מתחת לחליפתם (וכמנהג הגר"ח קניבסקי עצמו). וראו בספרי 'ויאמר שמואל' בענין זה, דעות, סברות ופסקי הלכה.

בחב"ד מקפידים שבחורים לא ילבשו גארטל, כיון שבפנימיות הענינים שייך לבוש הגארטל ל'מקיף', בעוד שיהודי זוכה ל'אור המקיף' רק אחר נישואיו. הקבלה קשורה לעוד חלקי ביגוד חסידי. רוב החסידים מקפידים לרכוס כפתורים מימין לשמאל, כדי להגביר את מידת החסד הרמוזה בימין.

החסידים הקפידו ביותר גם להתרחק מבגדי צמר ולהעדיף בגדי משי, מחשש שעטנז ומפני ענינים שבתורת הסוד. בעבר, בהרבה בתי כנסיות חסידיים נתלתה מודעה, בה נרשם שאסור ללובשי בגדי צמר לגשת להתפלל לפני העמוד. החתם סופר התנגד לתקנה גורפת זו, אך הוא כותב (שות חת"ס או"ח סי' ט"ז) את הדברים הבאים: "ועתה אני אדבר ואדרוש הנגיד מו"ה אברהם צבי נ"י ואומר לו בודאי אם ירצה להתקדש ולהטהר עצמו במותר לו שלא ללבוש כלל בגדי צמר מהיום והלאה- קדוש יאמר לו. אך אם אי אפשר לו והרי הוא ככל המון ישראל ה' ישמרם, מ"מ אע"פ שאיני אומר שבשעת תפלה יחוש יותר לחשש שעטנז חלילה, שאם ילבש פשתן בשעת תפלה מטעם ספק שעטנז הרי אוסר עצמו הבגדים הללו גם שלא בשעת תפלה כיון שנכנס לבית הספק... על כן אם לא ירצה להיות מהפרושים מס' הנ"ל אין חילוק בין שעת תפלה לכל היום כולו. אך מטעם אחר אני מחלה פניו, שכשמתפלל בקהל חסידים ילבש בגדי פשתן מפני פירוד לבבות מחלוקת וזהו שט"ן ע"ז המרקד יותר משעטנז... על כן לעצתי ישמע ועכ"פ בהתפלל עמהם- ילבש בגד פשתן או משי. אבל לא מן הדין אלא מפני דרכי השלום"... 

זנבות השועלים מתעלים בשבת

"בשבת קודש יכולים היהודים בכוחם הגדול, להעלות אל הקדושה גם דברים נמוכים ושפלים ביותר", אמר הצדיק רבי פנחס מקוריץ זצ"ל, "לכן אנו חובשים שטריימל, העשוי מזנבות של חיות טמאות, כדי שקדושת השבת תעלה אפילו זנבות של חיות אל הקדושה"... 

ישנם הטוענים שהשטריימל החסידי החל מגזירה עתיקת יומין של צוררי ישראל בחלק ממדינות מזרח- אירופה, לפיה היהודים חייבים ללבוש בשבת קובע העשוי משער חיה טמאה. אך החסידים מיהרו לקחת את הגזירה הכואבת ולהופכה לשמחה וששון. הרבי מוהרש"ב מלובביטש זצ"ל מסביר שכתוב בספרי הקבלה שלבושי שבת היום נעשים מהחי, הצומח, הדומם והמדבר, כאשר עולם החי הוא כנגד עולם הבריאה. לכן, כך כותב הרבי הרש"ב, צריכים ללבוש בגדי שבת ממשי, העשוי מהחי, ולא מהצומח, לפי שהצומח שייך ל"עולם היצירה" ואילו הבגד העשוי מהחי שייך לעולם הבריאה, "ולבושי שבת הם במדרגת לבושי הבריאה". בספר "ודרשת וחקרת" כתב טעם למנהג החסידים ללבוש כובע עליון עם שוליים רחבים, כדוגמת השטריימל, שהוא כדי שעיניו של היהודי לא ישוטטו מכאן לשם ברחובות קריה, וכשמיד ירים את עיניו או יזיזם לצדדים, יבחין בכובע וייזכר שיהודי, עבד ה', הוא... 
לפי אגדה אחרת, נגזרה גזירה לפני כ- 500 שנה ברוסיה, לפיה על היהודים תושבי הארץ להצמיד לכיפת ראשם זנב של חיה, כדי להשפיל אותם. ליהודים לא נותרו הרבה ברירות והם נאלצו לצעוד ברחוב כשזנב של חיה מסתלסל בחרפה מכיפתם. ואז הגה אחד היהודים רעיון מזהיר. אם כבר הולכים עם זנב על הראש, אם כן- מדוע לא להופכו לכיסוי ראש יפה ומהודר. הזנב נתפר כהלכה, בצורה סימטרית ויפה, עם כיפה באמצעיתו, והרעיון חדר אט אט והתפשט בכל מזרח אירופה. 

הרב הספרדי שלבש שטריימל 

ועוד מספר עובדות על שטריימלאך:--רבי אהרון מבעלז נהג לומר שבחבישת שטריימל ישנה סגולה לבנים טובים. -הרה"ק בעל ה"ישמח משה" נהג ללכת אף בימות החול חבוש בשטריימל, כאשר לכבוד שבת היה חובש שטריימל עם קטיפה לבנה למעלה. ואגב, אדמור"י רוז'ין נוהגים ללכת, עד היום, עם כיפה שחורה גבוהה בשטריימל, כמנהג אדמור"י רוז'ין לדורותיהם. -ולא רק חסידים ואנשי ירושלים הולכים עם שטריימל, גם אב"ד טבריה, הגאון הנודע רבי מאיר ועקנין זצ"ל, הלך בשבת אחת עם שטריימל, ומעשה שהיה- כך היה: רבה של טבריה הגיע לארה"ב כדי לאסוף כסף למען עניי טבריה. במאורעות המלחמה העולמית נאלץ הגר"מ ועקנין להישאר באמריקה עד לסיום המלחמה. בדרכו בחזרה לארץ ישראל, עם סיום המלחמה, עבר הרב דרך אירופה והגיע לסיגעט, שם נכנס אל מעונו של ה"עצי חיים" שהזמינו להיות אורחו לשבת. "כיצד אוכל לשבת עמכם במחיצתכם, כאשר אני עוטה מצנפת ספרדית, בעוד אתם לובשים שטריימל?" שאל הגר"מ ועקנין ואמר שלא ירגיש בנוח בלי שטריימל. ה"עצי חיים" הביא לו שטריימל והרב הספרדי של טבריה חבש את השטריימל לראשו כל השבת. רק לאחר השבת גילה לו ה"עצי חיים" שמדובר היה בשטריימל של זקנו, הרה"ק ה"ישמח משה" זצ"ל, והרב הטברייני התמוגג עד למאד, עד שכותבי קורותיו כתבו שהרב ועקנין נזכר מידי פעם בערגה ובשמחה באותה שבת, בה לבש את השטריימל של ה"ישמח משה"...

המלבוש הירושלמי- תילי תילים של "עניינים"

לאנשים "רחוקים" שכמותנו, המצויים באלעד והרחוקים ממאה שערים, לפחות מבחינה פיזית, קשה מאד לרדת לדקדוקי השיניים שבין סוגי הבעקיטשע והסיטרקוס', הקפטן והדאז'ובה לשלל גווניהם. אך בכל זאת ננסה להסביר משהו עליהם: לקפטן הירושלמי הזהוב ישנם פסים כחולים דקים. מחובר אליו גרטל, העשוי מאותו בד של הקפטן, שאין בו כפתורים, והוא תפור מבחוץ, לצורך סגירת הקפטן בצורה הרמטית. בתפילה חוגרים גרטל רחב נוסף, בעל פסים כחולים או שחורים, בנוסף לגרטל הקשור לקפטן בעצמו. ושימו לב לפרט מרתק: בשני החלקים הסוגרים את הקפטן הירושלמי ישנו קטע צר של בד הבולט מעט יותר מהבד הרגיל של הקפטן והוא יורד מלמעלה למטה. קטע הבד בצד ימין ארוך יותר מקטע הבד בצד שמאלו כדי לדמות את הקפטן לרצועת תפילין של ראש, בה רצועת תפילין של צד ימין ארוכה יותר משל צד שמאל. ומי קבע את כל כללי הקפטן הללו? את הצורה המדויקת של הקפטן הירושלמי קבע הרבי הצדיק רבי אלעזר מנדל מלעלוב זצ"ל, שהתגורר בירושלים. הקפטן, כך לפי הוראותיו של הרבי מלעלוב, מורכב מ- 26 חלקים, כנגד שם הוי"ה. הפסים הכחולים בשרוולים העשויים לרוחב ולא לאורך כמו בכל הקפטן, מפני שב"תפילין של יד" הרצועות כרוכות לרוחב ולא לאורך. כל יהודי שהסתובב בירושלים של מעלה מכיר גם את הדזובה השבתי, שהוא בגד חום ארוך, אותו לובשים מעל הקטפן הזהוב. ישנם ירושלמארעס' שלובשים את הדז'ובה רק בליל שבת, לכבוד כניסת שבת מלכתא, ואילו אחרים לובשים אותו כל השבת. 

בחסידות "תולדות אהרון" והסתעפויותיה לובשים גם הבחורים שטריימל ובעקיטשע, אך בעוד האברכים הנשואים גורבים גרביים לבנים, הבחורים גורבים גרביים שחורים. האברכים לובשים ווסט מיוחד בצבע זהוב והבחורים אינם לובשים ווסט. האברכים לובשים גם דז'ובה והבחורים מסתפקים בבעקיטשע. האדמו"ר רבי אהרון ראטה זצ"ל, בעל ה"שומרי אמונים, השקיע רבות ביצירתו של המלבוש הירושלמי וכאשר אחד מחסידיו עלה מחו"ל לארץ ישראל, כדי להשתקע בה, ציווה עליו הרבי להחליף את כל בגדיו לבגדים הירושלמיים, למרות שהיה זה בימי ספירת העומר, ולא להמתין עד לאחר "הספירה". נכדתו של הרבי מתולדות אהרון השתדכה עם נין ונכד לבית רופשיץ, שם הקפידו ללכת בשבת בעקיטשע עם סיטרוקס', שלא מנהג "תולדות אהרון", והרבי עשה תנאי עם החתן, שלאחר נישואיו ילבש קפטן ירושלמי ולא בעקיטשע כמנהג רופשיץ, בו הלכו אבותיו. לפני החופה ביקש החתן שהרבי ירשה לו ללבוש את הבעקיטשע עם הסטרוקס, רק בחופה, אך האדמו"ר סירב והסביר: "אם הרבי מרופשיץ היה חי עימנו בירושלים, הוא היה מורה לנכדיו ללבוש את הקפטן הירושלמי, בגלל שיש בלבישתו יותר "עניינים" מאשר בלבישת הסיטרוקס'. כמוצא של פשרה הוסכם שהחתן ילבש את הבעקיטשע של הסטרוקס' מתחת לבגד הירושלמי..

בסאטמר מספרים שה"ייטב לב" הלך באחד הימים ברחוב וראה לפתע ערבי צועד בלבוש המסורתי, כולל חלוק ארוך ופסים לבנים לרוחב בשרוולים. הרבי התבונן ממושכות בלבוש וביקש בהמשך מבני ביתו שיתפרו לו בגד כזה. "בני ישמעאל לא שינו את לבושם במשך אלפי שנים וכל הערבים לובשים את בגדי ישמעאל, בנו של אברהם אבינו", הסביר ה"ייטב לב", "וישמעאל לבש הרי את הבגדים שאביו אברהם הלביש אותו. כך שבגדי הערבים הם הם הבגדים בהם הלכו האבות הקדושים. לכן אני רוצה ללבוש בגד כזה". גדולי ירושלים היו מגיעים אל כל הרבנים והאדמורי"ם שהעתיקו את מקום מגוריהם לירושלים, והציעו להם ללבוש את הביגוד הירושלמי. המהרי"ץ דושינסקיא זצ"ל נאות ללבוש את הבגדים הירושלמיים, אך הגרי"ז מבריסק סירב. אפילו האדמו"ר מסאטמר זצ"ל סירב להחליף את בגדיו בביגוד הירושלמי האותנטי, והוא הסכים בתור פשרה, ללבוש בימי שישי אחר הצהריים את הבעקיטשע בעל הפסים הלבנים, כפי שנהג סבו ה"ייטב לב". גם האדמו"ר מצאנז בעל ה"שפע חיים" נהג ללבוש בכל יום שישי, לאחר הטבילה במקוה, את הבעקיטשע בעל הפסים הלבנים, שסבו ה"ייטב לב" נהג ללבוש. 

חב"ד: מהלבוש החסידי ללבוש הליטאי

שימו לב לדבר מעניין ביותר. בעוד שתמונותיהם של אדמור"י חב"ד מצביעים על כך שחלקם הלכו בלבוש חסידי, הרי שחסידי חב"ד בימינו הולכים עם כובע "קנייטש" ליטאי ו"סיטרוק", המזכיר "פראק", לא פחות משהו מזכיר קפטן חסידי. חסידי חב"ד הותיקים לבשו קסקט לראשם. מה קרה שהכל השתנה בחב"ד? 
בבטאון "שלא שינו את לבושם" מצוטט אחד מרבני חב"ד המסביר שבעבר הלכו חסידי חב"ד בלבוש החסידי- רוסי, שכלל קסקט ומעיל ארוך. בעקבות "גזירת הלבוש" (עליה נייחד בהזדמנות מאמר לכשעצמו), נותרו חסידי לובאביטשט בקסקט בלבד, בעוד שהמעיל הארוך הוחלף במעיל קצר יותר, כמנהג המקומיים. אדמור"י החסידות המשיכו ללכת בקפוטת משי ארוכה ובשטריימל ובשבתות לבשו בגד משי לבן, כמנהג הבעש"ט הקדוש וכמנהג הקדוש האריז"ל. סבי זקני ה"שארית יהודה", המהרי"ל אחיו של ה"בעל התניא", הלך גם הוא בלבוש שכזה. ישנו גם ציור ידוע של האדמו"ר ה"צמח צדק" מחב"ד, בו נראה הוא בלבוש לבן. בהמשך עברו בחב"ד לבוש ה"סיטרוק", המזכיר את ה"פראק" הליטאי, בגד בו הלכו הבעלי בתים המכובדים, העשירים והסוחרים. (זכורני, שבאחת משבתות חג הסוכות הלכתי בחיפה עם לבוש ה"פראק". ילד רוסי שישב בגינה ראה אותי ואמר לאביו בהתרגשות: "הנה מנצח של תזמורת סימפונית!"...) 
המהר"ש, האדמו"ר הרביעי בשושלת חב"ד, יצא לצורך ריפויו מתחומי רוסיה והוא התגלגל לגליציה וגרמניה. המהר"ש לא רצה להתבלט והוא החליף את מלבושו האדמור"י בסיטרוק ובכובע קנייטש, כדי לשוות לעצמו תדמית של איש- עסקים או סוחר יהודי. בחב"ד מספרים שבאחד מימי שהותו בנכר הגיע הרבי מהר"ש לבעלזא. הרבי נכנס אל המהרי"ד מבעלזא, שהיה כבר סגי נהור, זקן וחלש. הבעלזער רעבע שאל את הנכנס מיהו ומה מעשיו והרבי המהר"ש הזדהה כ"סוחר". חייך רבי יששכר דוב מבעלזא ואמר "נו, בוודאי. "כי טוב סחרה מכל סחורה"... ומאז, מאז שהמהר"ש החליף את מלבושו לסיטרוק, הפך הבגד לבגד חבד"י טיפוסי, כשבשבתות הולכים החבדניקי"ם בבגד משי, שאינו עשוי מצמר. גם השטריימל נחבש בלובביטש עד עלייתו של הרבי האחרון על כסא חותנו הריי"צ. הרבי מלובביטש לא ראה את עצמו ראוי למלא את מקום חותנו ובכל שנות אדמורות"ו הזכיר תמיד את חותנו, כאשר בכל בקשות חסידיו אמר או כתב להם ש"אזכיר על הציון", ציונו של חמיו הרבי הריי"צ. מסיבה את סירב ללבוש שטריימל, שהוא לבוש אדמור"י בחב"ד והוא החל ללבוש כובע לבד פשוט, "קנעייטש" עם קימוט בחזיתו. מאז החלו כל חסידי חב"ד ללכת עם הקנעייטש החבד"י. מעניין שבעוד שהרבי מחב"ד בעצמו הלך גם עם עניבה, הרי שחסידי חב"ד ברובם אינם לובשים עניבה. אולי הדבר קשור לכך שבשנותיו האחרונות חדל הרבי ללכת עם עניבה. אינני יודע. 
ובכל זאת תוכלו למצוא גם הרבה שטריימלאך בחב"ד. הקהילה החבדי"ת הירושלמית הפועלת בעיר העתיקה מורכבת מיהודים שלבשו שטריימל שנים רבות, והם לא חדלו ללובשו גם בירושלים. בחב"ד אומרים שאין לעשות "עסק" מהלבוש וההתייקרות צריכה להיות בפנימיות העניינים ולהשיב את "לבוש הנשמה" ליהודים.

מכנסיים קצרים חסידיים

הציבור החסידי בארצנו שינה ביותר את לבוש המכנסיים שלו. בעבר לבשו החסידים מכנסיים קצרים וגרביים לבנים או שחורים (תלוי בהשתייכות החסידית) עד המכנסיים. וזאת, משום שמכנסיים ארוכים נחשבו ללבוש מודרני מידי. עד מלחמת העולם הראשונה הלכו כל החסידים במכנסיים קצרים וגרביים שחורים ארוכים, שהגיעו עד הברך. היה זה הלבוש באמצעותו ניתן היה לזהות יהודי חסידי. לאחר מלחמת העולם הראשונה יצאו החסידים למסחר ולא חשו בנוח להסתובב עם מכנסיים חסידיים. לאחר השואה השתנתה כנראה הגישה בעניין וכל החסידים, למעט חסידי בעלזא, עברו למכנסיים ארוכים. ועוד עצה קטנה לזיהוי חסידי ויז'ניץ: בחסידות ויז'ניץ נוהגים ללבוש כובע סאמט כמו כל החסידים, אך לויז'ניצ'ערס הסרט שעל הכובע פונה לצד ימין ולא לצד שמאל. השינוי החל כאשר הרבי ה"אמרי חיים" זצ"ל ראה קבוצת כמרים, שחבשה כובעי סאמט הדומים להפליא לכובעי הסאמט החסידיים. האדמו"ר זצ"ל הזדעזע והפך את הסרט, כדי להוכיח ולהראות שהיהודים לא חובשים כובע כמו הכמרים. הנהגה זו נשמרה רק בקרב תלמידי ה"אמרי חיים" ובניו ולא ביתר חסידויות בית ויז'ניץ. 

למור לציין שבקושי נגענו בסדרי הביגוד היהודי, ובפרט שלא נגענו מספיק בענייניו הרוחניים. ועוד חזון למועד, בעזרת ה', בהזדמנות אחרת. ובינתיים, נמשיך לדבוק בבגדי אבותינו, בתורתם, בלבבם ובמעשיהם הטובים.

(מקורות: קובץ "עולם החסידות" התשס"ח, "עולם החסידות" התשס"ו, קובץ "שלא שינו את לבושם", בקהילה התשס"ו, קובץ "מאורות חב"ד", קובץ "אז נדברו" ויז'ניץ).

סיפור נפלא מסופר על ה"אמרי אמת" מגור. עני מרוד נכנס אליו (עני לא מאנ"ש...) וסיפר לרבי בצער שגנבו לו את התפילין והטלית שלו ואין לו כסף לרכוש אחרים תמורתם. ניגש הרבי מגור לארון ושלף טלית ושני זוגות תפילין. "את התפילין דרש"י קיבלתי בירושה מזקני ה"חידושי הרי"ם" ואילו את התפילין דרבנו תם קיבלתי בירושה מאבי ה"שפת אמת". לך לחתני ר' איצ'ה מאיר והוא יחליף לך אותם בתפילין אחרות ובוודאי גם יוסף לך תמורתם עוד כסף". הלך העני לחתנו של הרבי, שנדהם מגודל החזיון. הוא מיהר לפדות את שני זוגות התפילין היקרות ושילם עליהם כסף רב. ר' איצ'ה מאיר פנה לחותנו הרבי ותהה בפניו: "האם לעני אורח פורח נותנים תפילין כה יקרים וחשובים?!" פתח לו ה"אמרי אמת" את ספר הרמב"ם, שם נכתב שצריך לעשות מצווה "מן הנאה ומן הטוב". "כשבאה לידי מצווה כה גדולה, נתתי לו את התפילין הטובים ביותר שהיו לי"...

(פורסם בעיתון קוראים אלעד, אדר א' התשע"א, ופורסם כאן ברשות הגאון הכותב שליט"א)

ארץ ישראל לעם ישראל/ שיר מאת: אהובה קליין©

ארץ ישראל  לעם ישראל/ שיר מאת: אהובה קליין©

 

ארץ ישראל מתנה

 הובטחה בברית נאמנה

לעם נבחר העמים

שומר  דיברות וציוויים.

 

ארץ שורשיה ברגבים

בשרשרת אבותינו  אוחזים

אברהם יצחק ויעקב

 מפיצי אורה וטוב.

 

עם אוהב שלום

דורות בדד ישכון

ים אויבים סביבו

מאיימים להכחידו.

 

אל תירא! מבטיח אלוקים

עם כלביא על הסלעים

אוחז בעץ החיים

יונק כוחות נצחיים.