והיה הכותל מלא. מלא בנשים מכל הסוגים שבאו להתפלל על חיילי צה"ל. על חיילינו.

מפה לאוזן עברה השמועה, ביום ראשון, ב-18:00, הרבנית קוק מגיעה לכותל, הגענה בהמוניכן!

וגם בטלפון, וגם ברדיו, והגענו. 

וכאן כולן מתפללות, זועקות אל ה' בתפילה. כמה נשים לוקחות פיקוד ואומרות: עכשיו קוראים נשמת קול חי, עכשיו קוראים פרק כ', עכשיו פרק קכ"א....

וכל הנשים קוראות איתן.

"בואו נבקש משיח" אומרת מישהי וכולן זועקות: "משיח! משיח! אנא ה', הבא את המשיח!"

והנה הרבנית מגיעה ומתקדמת עד הקיר. זועקת אל ה' וכולנו איתה.

מה היתה השעה? אינני יודעת, אבל כאשר חזרה הרבנית ונפרדה מאיתנו, קמה אישה אחת, קצת מבוגרת, וביקשה לקרוא בקול נשמת קול חי.

קראנו איתה.

"הבן שלי נמצא שם" כך היא זעקה "הוא מטפל בפצועים. תתפללנה שלא תהיה לו עבודה! תתפללנה שלא תהיה לו עבודה! שכולם יחזרו בריאים ושלמים לבתיהן!"

וכולנו התפללנו וזעקנו לאבא בשמיים, למען הבן החובש, ולמען החיילים שלא יצטרכו חבישות, ולמען כל עם ישראל.

עוד תהילים, עוד בקשות, עוד תחנונים - והנה אישה מקריאה קטע תפילה מרגש - והנה עוד מוקד של נשים שזועקות - לא-ל חי - למען חיילינו. למען כל עמינו. למען משיח.

כבר לילה. אפשר להתפלל ערבית.

המעריב ערבים בחכמה. פותח שערים. מחליף את הזמנים. מסדר את העולם - כרצונו.

כרצונו.

סיימנו. חוזרים הביתה. אישה אחת מדברת בטלפון. "היה מדהים", היא אומרת, "כמו מלא הכותל בכל כך הרבה "לאות" שזועקות לשם יתברך. הייתי בטוחה שהמשיח כבר עכשיו מגיע!"

ואם היתה שומעת את בת קול, ודאי היתה שומעת בת קול שאומרת "עוד מעט יקירתי, עוד מעט אני מביא אותו, רק כמה דברים קטנים נשאר לי לבחון, לסדר, וכבר המשיח מגיע".

"אהבתי אתכם, אמר ה'".