- פרטים
-
קטגוריה: מאמרים אקטואליים
-
פורסם בחמישי, 03 דצמבר 2020 17:10
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 1186
כל עוד לא נשנה את חוק השבות, אנחנו עושים להם עוול
מתוך מאמר של סיון רהב מאיר, בעיתון ידיעות אחרונות
החודש ציינו בישראל את "יום העלייה", ונתוני העלייה הרשמיים פורסמו: 629,28 עולים הגיעו לכאן בשנה האחרונה. לא נעים לקלקל את החגיגה, אבל כדאי לדעת את האמת. גורמים בכירים בסוכנות ובמשרד הקליטה מודים בשיחות סגורות שלאחרונה נחצה קו ה־50 אחוז. כלומר, יותר ממחצית מהעולים שמגיעים לכאן אינם יהודים. אף אחד לא ממהר כמובן לפרסם נתונים רשמיים כאלה, אבל זה נתון שצריך להכיר.
זה לא הם, זה אנחנו. כל עוד לא נשנה את חוק השבות, אנחנו עושים להם עוול. מביאים אותם לכאן, יודעים שלרובם ככולם אין כוונה להתגייר, ויוצרים בעצמנו את המצוקה שלהם ושלנו. לא לכך התכוונו מחוקקי חוק השבות עם קום המדינה, אך למי יש אומץ לשנות? נכון, קשה לעמוד בפני תמונות מרגשות של דגלי ישראל ו"הבה נגילה" מנתב"ג, אבל השכל צריך לנצח את הרגש.
- פרטים
-
קטגוריה: מאמרים אקטואליים
-
פורסם בחמישי, 03 דצמבר 2020 17:09
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 1423
ידידיה מאיר על היהודים שפתאום מבינים שיהדות היא לא רק "עוד אופציה"
כמה משמח, כמה עצוב. מיליוני שון וג'ניפר יושבים עכשיו בליל שבת בקולנוע או במסעדה ברחבי היבשת הגדולה הזאת. אפשר לצאת ולחפש אותם, ואפשר לפחות להבין שאנחנו שגרירים חשובים מאוד בשבילם כשהם מגיעים ארצה
ידידיה מאיר/ בשבע
1. קל מאוד לחיות בתוך בועה. להתארח בקהילות המבוססות של המודרן-אורתודוקס ברחבי אמריקה הצפונית ולחשוב שאתה מכיר את יהדות ארצות הברית. אנחנו כאן כבר שלושה חודשים כשליחי "המזרחי", אבל בשבת האחרונה, "השבת הבינלאומית" המפורסמת, הכרתי את הקבוצה הגדולה ביותר של יהודי אמריקה – היהודים הלא מוגדרים, הלא מאורגנים, הלא מחוברים.
"שלושים שנה חלפו מאז הייתי בישראל בפעם האחרונה", פתחה מליסה אדלמן את הנאום שלה. ישבנו בסעודת שבת גדולה, באולם בית הכנסת ישראל הצעיר בלורנס, שאירח יחד עם ארגון NCSY משפחות שאינן שומרות שבת. לפני כמה דקות הסתיימה קבלת שבת מרגשת. עכשיו, אחרי קידוש ונטילת ידיים ומנה ראשונה, התחילו הנאומים. אישה בשם נחמה הייתה המנוע מאחורי כל ההתרחשות. היא עברה משולחן לשולחן, הצמידה משפחה דתית מקומית למשפחה לא-דתית מתארחת, וידאה שעל כל שולחן יש דפי הסבר מעוצבים שמסבירים מהי סעודת שבת, וכעת קראה ל"אמא המקסימה כל כך, החברה שלי, מליסה אדלמן!".
מליסה, כאמור, פתחה בכך שכבר עשתה וי על ישראל בצעירותה. "שלושים שנה חלפו מאז. שלושים שנה שבהן לא ראיתי כל צורך לעשות את זה שוב. חשבתי שעוד ביקור לא ישנה אותי, הרי כבר הייתי שם. בכלל, לא חשבתי שחיי צריכים איזשהו שינוי. עשו לי בת מצווה בבית כנסת קונסרבטיבי, הלכתי לאוניברסיטה שהיה בה תא פעיל של ארגון 'הלל', התחתנתי עם יהודי. איך טיול לישראל יכול לשנות אותי? אתאר לכם את חיי היהודיים לפני הנסיעה: מה שעניין אותי בשבת זה לאן נצא לאכול, והאם כיבסתי את בגדי הספורט למשחקים של הילדים שלי. בתיאוריה, ידעתי מה זה שבת, אבל בשבילי היא הייתה רק אפשרות, אופציה. כשרציתי, התחברתי אליה. אני יכולה למשל ללכת לבר מצווה של בן של חברים, אבל יכולה לא ללכת. ידעתי שיהודים אורתודוקסים שומרים שבת, אבל מה לי ולזה? למזלי, התקבלתי לטיול. סליחה, לא טיול, מסע. 21 נשים מלונג איילנד, יחד עם נחמה, טיפאני וסטפני המדהימות, הצטרפנו לעוד מאות נשים מכל רחבי ארצות הברית, בדרך לישראל. עזבנו את הבתים, המשפחות, העבודה, אבל כמו שאחת מאיתנו אמרה: לא עזבנו את המשפחות כדי לבוא לישראל, עזבנו בשביל המשפחות שלנו. איזו הגדרה נכונה. יצאנו כדי לחזור עם יותר משמעות הביתה. כמה פעמים בכל יום הרגשנו את הנשמה היהודית שלנו – במצדה, בהר הרצל, בעיר העתיקה, בתל אביב, בצפת, בריקודים על הספינה בכנרת, בפגישה עם האימהות הישראליות, עם החיילים, עם הרבנים, עם מדריכי הטיולים... בשבילי, בשבת בירושלים הכול התחבר. לאורך יום שישי הרגשתי את השבת מתקרבת. כולם כל כך עסוקים בהכנות, אתה רואה אנשים קונים פרחים ברחוב בן יהודה, רצים לקנות מצרכים אחרונים בשוק לסעודת השבת, ואפילו המאבטח בקניון אומר לך 'שבת שלום'. באותו לילה, הדלקתי נרות עם 400 נשים במרכז של 'אש התורה'. 800 שלהבות מרצדות מול הכותל. לא אשכח את הערב ההוא. להתפלל ביחד, להשתתף בריטואל שמאות אלפי נשים יהודיות עושות בדיוק באותו הרגע. ולא רק באותו הרגע, אלא כבר אלפי שנים. איך יכולתי לחשוב שזוהי רק 'אופציה'?".
2. "בזמן קבלת השבת", היא המשיכה, "בעזרת הנשים בכותל, זה היכה בי: אני במקום קדוש כל כך, חוגגת את כניסתה של השבת עם נשים יהודיות מכל הסוגים, מבוגרות, צעירות, תינוקות, נערות, דתיות, חילוניות. אני חלק ממשהו שהוא הרבה יותר גדול ממני. אנחנו אומרים בהגדה של פסח 'לשנה הבאה בירושלים', והנה אני פה... ידעתי שעלי להחליט שם על משהו קטן שיעשה את השבת לחלק מחיי, ולא רק לאופציה. בערב השבת הראשונה אחרי שחזרנו, כולנו קיבלנו בווצאפ את דבר התורה המוקלט מנחמה. כל כך שמחנו ללמוד ממנה שוב. הידיעה שנקבל את ההודעות האלה כל שבוע נתנה לנו תחושה שהמסע והלימוד לא נגמרו. מאז אנחנו גם נפגשות בכל חודש. אז ההודעה השבועית מנחמה הגיעה, ועכשיו הגיע תורי לעשות משהו כדי שהשבת תקרה בכל שבוע. מצאתי את הפמוטים הישנים, קניתי פרחים ויין וחלה, ואמרתי לבעלי מארק: 'אנחנו מדליקים נרות'. זה היה צעד קטן, ראשון וקדוש.
"מאז עשינו שבתות אצל נחמה וסטפני, וכל שבת איתן הייתה מיוחדת. יש שם את האוכל הטוב ביותר, אבל החברה טובה אפילו יותר. יותר מכול משך אותי הלימוד בשולחן השבת. התחלתי ללמוד קצת מדי יום. נחמה וסטפני עודדו אותי, ושלחו לפעמים חלות. הדלקת הנרות שלי הפכה למנהג של קבע. הילדים הופתעו כשביקשתי מכולם להתכנס איתי סביב השולחן כשאני מדליקה נרות. הם כיבדו את הבקשה, אבל קצת צחקו. כשאפיתי חלה ביתית, גם הם נכבשו. נדמה לי שמה שבאמת כבש אותם היה הביחד החדש הזה.
"בהמשך, הוספתי להדלקת נרות גם הימנעות מרשתות חברתיות בשבת. אחר כך עוד צעד קטן: הוספתי 'מודה אני' בבוקר ו'שמע ישראל' בבוקר ובערב כדי לעטוף את היום שלי בתפילה. כשרציתי להתקדם, בעזרתה של נחמה, למדנו את 'אשר יצר' והוספתי גם את זה לסדר היום. השינויים נראים לי קטנים מאוד וגדולים מאוד במקביל. התקווה שלי היא שהשינויים האלה ישפיעו על הילדים שלי, שייראו שהדת שלנו כל כך יפה. זה לא 'הכול או כלום', אמרו לנו במסע לישראל. זה נכון. כל צעד קטן מוביל לצעד הבא. היום, לא משנה מה המשפחה שלי עושה, אנחנו מתכנסים יחד להדלקת נרות. ילדיי מעריכים את השבת בצורה שלא יכולתי לדמיין בעבר. אפילו הגדול שנמצא בקולג' יודע שפתאום ביום שישי אחרי הצהריים, באמצע הלימודים, הוא מקבל שיחת שבת שלום מאמא.
"המספר 18, ח"י, הוא בעל משמעות ביהדות, משמעותו חיים. הלילה אני מציינת 18 שבתות מאז שחזרתי מישראל והתחלתי להדליק נרות באופן קבוע". מחיאות כפיים נשמעו באולם, כשהיא הקריאה את שורת הסיום: "18 שבתות מאז שהאור נכנס לחיינו, בדיוק האור שהמשפחה שלי הייתה זקוקה לו, אור שימשיך ויגדל בעזרת השם".
3. בזמן המנה העיקרית הלכתי לברר מי זאת הנחמה הזאת, שזכויותיה כה רבות. שמה המלא הוא נחמה קמלהר, היא גרה בברוקלין, ומנהלת תחום "מעורבות משפחות" בארגון החינוכי הוותיק NCSY. היא גם מארגנת את המסעות וגם יוצאת אליהם, אבל גם אחראית לקשר ההמשך, למסע שאחרי המסע. לא היה לה הרבה זמן לדבר איתי. "תודה רבה למליסה שריגשה אותנו וסיפרה על החוויה החדשה שלה", היא הכריזה, "עכשיו למישהי שיצאה איתנו לישראל לפני יותר משנתיים – ג'ניפר לנדמן!".
אני לא יודע מי מלמד את האמריקאים האלה לנאום, אבל הם ממש טובים בזה. כל אחד הוא נתניהו קטן באו"ם. כמו מליסה, גם ג'ניפר סיפרה את הסיפור שלה ברהיטות ובביטחון עצמי, כאילו היא נותנת הרצאות ב-TED כבר שנים.
4. אני מנצל את מחיאות הכפיים כדי לברר: כל הילדים של ג'ניפר ומליסה לומדים בבתי ספר ציבוריים, לא יהודיים. גם ההורים שלהם לא הלכו לבית ספר יהודי. ג'ניפר עשתה בר מצווה לבן שלה בקהילה רפורמית. לפני המסע הזה לא היה להן שום קשר לישראל או לתורה. רגע, היא ממשיכה:
"הדבר המשמעותי ביותר קרה לבן שלי. כשחזרתי, שאלתי את נחמה אם יש להם תוכנית לבני נוער. היא סיפרה לי על מפגש שבועי שבו לומדים את הפרשה ואוכלים פרוזן יוגורט. סיפרתי על כך לבן שלנו, שון, והוא התלהב. נהגתי חצי שעה לשכונת מריק, וחיכיתי בחוץ כדי להחזיר אותו בסוף הביתה. שון פגש חבורת בני נוער יהודים, לשעה של לימוד תורה. להפתעתי ולשמחתי הוא המשיך להגיע בכל שבוע, אולי בגלל הפרוזן יוגורט... אז המשכתי להסיע אותו, ולאורך השנה הוא שמע על מסע לישראל לבני נוער. אחרי החוויה המדהימה שלי, היה לי ברור שעלי לרשום אותו. הוא לא הכיר אף אחד בקבוצה, אבל יצר קשרים חזקים עם הצעירים באוטובוס שלו. הוא למד להתפלל, למד על חשיבות היהדות, הבין כמה ישראל חשובה לנו. בכל יום קיבלנו תמונות של הקבוצה, ואני רוצה לומר לכם משהו: מעולם לא ראיתי את שון שמח כמו באותו טיול. הוא חזר הביתה אדם אחר, שונה. ראיתי את בני מחבק את היהדות שלו. ונחשו מה? מתברר שהמסע שלו לא נגמר. שון חוזר לישראל גם הקיץ, בתוכנית ההמשך של ארגון NCSY ששמה 'הצעד הבא', לחמישה שבועות שלמים. תודה שהזכרתם לנו מה זה אומר להיות יהודי, תודה ששיניתם את חיינו!".
5. וכמו בסרט הוליוודי, ברגע הזה קם ממקומו בחור חתיך עם כובע-מצחייה-במקום-כיפה, ניגש לאמא שלו ונותן לה חיבוק אמיץ וכל האולם מוחא כפיים. כמה משמח, כמה עצוב. מיליוני שון וג'ניפר יושבים עכשיו בליל שבת בקולנוע או במסעדה ברחבי היבשת הגדולה הזאת. אפשר לצאת ולחפש אותם, כמו נחמה, ואפשר לפחות להבין שאנחנו שגרירים חשובים מאוד בשבילם כשהם מגיעים ארצה. תמיד פגשתי אותם שם, במחנה יהודה או בכותל, אבל אף פעם לא שמעתי אותם חוזרים הביתה ומספרים על כך. כל מפגש איתנו נצרב בהם לנצח. הם עוד יספרו עליו בהתרגשות, שנים אחר כך, למאות יהודים אחרים שמעולם לא ביקרו בארץ. הם יתחילו להדליק נרות שבת בגללו. הם יבינו שיהדות היא לא רק עוד אופציה.
לתגובות: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.
הטור פורסם בעיתון "בשבע".
- פרטים
-
קטגוריה: מאמרים אקטואליים
-
פורסם בחמישי, 03 דצמבר 2020 17:09
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 974
הפרוטוקולים של זקני היער. או: מי יחקור את החוקר?
בעיצומו של לילה סוער, צלצל הטלפון בלשכתו של הזאב הראשי. על המצג הוצג מספר טראנס אטלנטי. על הקו היה השועל הראשי, מהג'ונגל שמעבר לאוקינוס.
"נו, אמרתי לך?" אמר הזאב לשועל, "כדי לנצח את האויב צריך להתנהג בחוכמה. צריך להשתמש בדרכים חכמות. לאו דוקא בנשק".
"כל הכבוד", ענה לו השועל, "כן, אנחנו יכולים".
הם דיברו על הכבשים. כבר שבעים שנה שהם מנסים להכניע את הכבשים המרדניות האלו. מה, הן לא מבינות שלא מגיע להן מקום של מרעה? הן לא מבינות שנגזר עליהן להיות נרדפות, מעונות, שפלות ומושפלות?
אז מה אם המקום הזה הוא שלהן. אין דבר כזה "שלהן". בממלכת החיות יש היררכיה. האלימים שולטים. והכבשים לא יודעות להיות אלימות. לא יודעות כלום. ולכן עליהן להיות נרדפות, מעונות, שפלות ומושפלות. ככה זה על פי חוקי היער.
אבל מה נעשה לכבשים האלו. כך שברו את ראשם ראשי החיות השולטות. כבר שבעים שנה ניסו להראות להן את מקומן.
שבעים שנה ניסו כל חיות היער לשבור את רוחן של הכבשים ולראות להן שוב את מקומן. ניסו בטוב, ניסו ברע. ניסו במקל וניסו בגזר. ניסו בעקרבים וניסו בשוטים.
ואחרי שמאות טילים באליסטיים לא הזיזו אותן, ואחרי שהם הדפו מאות מטוסים וטנקים שאיימו להשמידם, ואחרי שכל האיומים של כל חיות היער לא דגדגו בכלל את אוזניהם, הגיע זאב חדש להיות בעמדת הזאב הראשי. והזאב החדש, איש נמוך, עם עיניים קטנות, זאב שנראה בכלל צמחוני, ארגן אסיפה חשאית ביער, בהשתתפות נציגים מכל היערות, ואמר שם לכולם:
"אני נראה לכם צמחוני, נכון? אבל אל תתבלבלו. אני ערמומי, אני אנצח את הכבשים האלו. אני אראה להן את מקומן. אני לא צמחוני בכלל!"
"אבל איך?" שאל תן אחד, עם גלימה ארוכה ושיניים מחודדות, "ניסינו כל כך הרבה שנים! והן עדיין חזקות. ניסינו טילים, ניסינו מטוסים, ניסינו טנקים, ולא הצלחנו. איך אתה תצליח, תגיד לנו? ותראה איזה שיניים קטנות יש לך ואיזה עיניים קטנות יש לך! אתה בכלל זאב? אולי אתה סתם סבתא!"
"אני הזאב הראשי!" אמר הזאב בכעס רב "ואני אכניע אותן!"
"אבל איך?" שאל אחד הנמרים. "אנחנו לא הצלחנו, ואתה כן תצליח? איך?"
"אני אצליח. חכו ותראו!" סיכם הזאב הראשי את הדיון, וסגר את הישיבה.
ולמחרת, ובמשך כמה שנים רצופות, ישב הזאב הראשי ורק קרא ספרים. הוא הרכיב משקפי מולטי פוקל על עיניו הקטנות, וקרא את כל ספרי ההסטוריה, וקרא ולמד איך הם היו פעם אימפריה, ומה הכניע אותם.
בינגו.
שנאת חינם הכניעה אותם. מלחמות פנימיות הכניעו אותם.
אבל איך נגרום להם מלחמות פנימיות? כבשים כל כך תמימות וחביבות, איך נגרום להן להילחם אלו באלו?
מי ידע את התשובה?
הכבשים חכמות הן, החליט הזאב הראשי, נראה מה הן עצמן כותבות על כך. איך אפשר להשתיל להן מחשבות של מלחמה.
ולמחרת קרא הזאב הראשי לכל ספרני היער, והזמין את כל ספרי הכבשים לדורותיהם. וכמה שנים רצופות הוא ישב וקרא את ספרי הכבשים, בשפתם, מחפש את הסוד הגדול. איך משתילים מחשבות של הרס לחיות כל כך נבונות.
בינגו.
"השוחד יעוור עיני חכמים" כך כתוב היה בספרי הכבשים עצמם. ומי חכם כמו הכבשים, שהצליחו לשרוד אלפי שנים בלי נשק, בלי כח, רק בכח אמונתם וחכמתם?
שוחד... שוחד.... איך נשחד אותם?
"אי אפשר לשחד אותם" אמר השועל הראשי לזאב הראשי באחת השיחות הטראנס אנטלטיות שהם קיימו בנושא. "ראש ממשלת הכבשים הוא אדם ישר, אמין, אחראי, ובלתי ניתן לשיחוד. אתה יודע כמה פעמים ניסיתי? איך לא ניסיתי!"
"לא נורא" אמר לו הזאב הראשי. "נשלח זאבים מחופשים לכבשים שישחדו את המשטרה של הכבשים, ואז המשטרה כבר תבנה לו איזה תיק "כיפה אדומה" ותמציא עליו כל מיני המצאות. הוא יעשה הפצ'י והם יגידו שהוא פיזר רוק ורוק זה סוג של שוחד. הוא יגיד בוקר טוב והמשטרה תבנה מזה שני תיקים. תיק על המילה בוקר, תיק על המילה טוב, טוב. ככה נוכל לבנות אלף תיקים, אלפיים תיקים, ארבעת אלפים תיקים...."
"ומי יבוא במקומו?" שאל השועל הראשי.
"אל תדאג" אמר לו הזאב הראשי, "נמצא כבר מישהו נח להציב אותו כראש ממשלת הכבשים החדש, והוא כבר יפעל לפי המדיניות שלנו. וכך יהיה להם ראש ממשלה שהוא "קוף" שלנו. הבנת? חכמות הן הכבשים. נפעל לפי הספרים שלהן ורק ככה נצליח!"
"ואיך הכבשים לא יזהו שהראש ממשלה החדש הוא קוף שלנו?"
"נשים עליו צמר לבן ובגדים של סבתא, ונגיד לו לא לפתוח את הפה. הבנת?"
ישב הזאב הראשי, בנה תוכנית פעולה מפורטת, והוציא אותה לדרך.
הוא בחר כמה זאבים, כמה צבועים וקוף אחד, הלביש להם צמר של כבשים, ונתן להם לשתות ביצים כדי לרכך את הקול שלהם.
"איכסה, זה מגעיל!" התלונן אחד הזאבים.
"יופי, אתה נשמע ממש כמו כבש!" התמוגג הזאב.
שלח הזאב את הכבשים המחופשים, אחד אחד, אל מחנה הכבשים.
הגיעו הזאבים, והכבשים קיבלו אותם בזרועות פתוחות.
"הם לא כבשים. הם זאבים מחופשים", אמר טלה אחד, קטן ותמים.
"לא נורא, נהפוך אותם לכבשים. נלמד אותם לאכול עשב", אמר אייל אחד גדול, ותמים עוד יותר.
"צריך להיות הומניים. הם סבלו כל כך ביער", אמרה כבשה אחת הומנית.
"צריך לקבל, להכיל, לתמוך, לאהוב את האחר", סיכמו הכבשים הטובות בהכנעה.
השתלבו הזאבים המחופשים בתוך עדר הכבשים ואט אט תפסו את מקומם. אחד מהם הקים מפלגה, אחד אחר התחיל להזרים עשב, וכבש אחר שלישי נכנס לתוך משטרת הכבשים.
וכך לאט לאט השליטו את עצמם על הכבשים.
ואז - - -
אז החלו במרד נגד מלך הכבשים. והחלו במלחמות אחים. והחלו בהשלטת שנאה.
והחלו בעלילות של אחד נגד אח. וכשאח נלחם נגד אח, כולם רק מפסידים.
"אמרתי לכם!" צהל הזאב הראשי בהביטו במשקפת אל עבר עדר הכבשים המבולבל, התמהה. "אמרתי לכם שאפשר להכניע אותן! ואתם עוד חשבתם שאני צמחוני!"
"כן, אנחנו יכולים", סיכם השועל בטלפון בשיחה הטראנס אטלנטית.
"ניתן להם עוד קצת לריב", אמר הזאב, בהביטו על אייל מוסת אחד שנלחם בקרניו באייל מוסת אחר. "ואחר כך נשתלט עליהם, ונתחלק בשלל".
"איזה נתחלק!" כעס הזאב הראשי. "אני עשיתי הכל וכל השלל מגיע לי!"
"נריב אחר כך" סיכם השועל את השיחה באלגנטיות. "קודם כל נסיים את העבודה".
"אתה לא עשית כלום!" כעס הזאב הראשי. "אני עשיתי הכל!"
"טוב, אני מוותר", אמר השועל, "העיקר שכבר לא נראה את הכבשים האלו מול העיניים. האנרגיה שלהם צורבת לי את המצפון".
והם סיימו את השיחה בידידות.
והכבשים המשיכו לריב.
***
וזהו. אנחנו הסתבכנו. הכבשים התבלבלו. הזאבים המחופשים של "הזאב הראשי" מהקרמלין כנראה מנסים להגיע להפיכה שלטונית, ואנחנו, בתמימותנו, אוכלים את הדיסה, נגעלים, וממשיכים לאכול.
עד מתי?
עד שנתעורר. עד שנבין שאולי אנחנו כבשים אבל גם לנו יש קרניים.
עד שנלמד להבחין בין אור לחושך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה.
עד שנלמד להבחין בין אמת ושקר, בין דעות אמיתיות לבין תחפושות מזויפות, בין כבשים אמיתיים לבין זאבים מחופשים,
ובין הדרך האמיתית שלנו, לבלוף המזויף שמישהו מנסה מנסה להשליט פה, חלילה, בדרך של הונאה, מרמה, וכנראה גם הרבה מעטפות שאף אחד לא מתיימר לחקור.
בוקר טוב ישראל.
- פרטים
-
קטגוריה: מאמרים אקטואליים
-
פורסם בחמישי, 03 דצמבר 2020 17:08
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 1089
אני לא מוכנה שישתמשו במגדר שלי כדי להלחם בדת שלי יותר. | גלית דיסטל אטבריאן
ובכן, הצדק נעשה: מופע התרמה לגיוס כספים עבור חולים שידם אינה משגת בוטל.
פיייי איזה מזל.
הכי אהבתי את הטיעון של ציון נאנוס, אני אגיד לכם את האמת.
נאנוס לא נפל למלכודת של רבים וטובים.
כי כשרבים וטובים שאלו : "ואיך הייתם מגיבים אם היו מדירים מאיזה מופע יהודים למשל? גם אז זה היה מוצדק?"
התשובה הייתה קלה: לא מדירים יהודים ולא מדירים נשים.
הרי נשים היו אמורות להיות חלק מהקהל, חלק מההפקה ואפילו חלק מההרכב האמנותי.
הן פשוט לא היו אמורות לשיר.
קל.
אבל נאנוס היה יותר ערמומי, הוא שאל את הקוסמוס שאלה אחרת:
ומה אם זה היה ארוע של אדם שלא מסכים לשמוע יהודים שרים?
הופה, מתוחכם.
ולמה מתוחכם?
כי השאלה הזאת מעמידה פנים כאילו מדובר בגחמה אישית של הרב פירר, באיזו קפריזה גזענית מקומית.
ואם לא נקבל את הקפריזה האישית הזאת, כל הבעיה תיפתר.
הצרה היא שלקפריזה האישית הזאת קוראים יהדות.
הצרה היא שלא מדובר באדם אחד אלא בדת שלמה.
וזה הצעד שנאנוס ודומיו פחדו לצעוד.
ולכן אני אצעד אותו עבורם:
מה באמת נעשה עם היהדות הזאת?
מה נעשה עם הדת העיקשת הזאת שלא עומדת בסטנדרטים המערביים ?
מה נעשה עם כל חזלינו שלא התעוררו בבוקר ופיספסו את שיעור המגדר בפקולטה למדעי החברה?
ומה נעשה עם כל האנשים שבוחרים לדבוק בדת הזאת?
שאלה טובה.
אגב, זאת השאלה היחידה שעומדת על הפרק, אין שאלה אחרת.
בטח לא שאלת שיוויון או זכויות נשים.
אם מרבית הנשים היו בעד הרב פירר ונגד ביטול ערב ההתרמה ( ועל פי פילוח הרשת, זה מה שקרה) אז מה הטענה בעצם?
שנשים נלחמות נגד עצמן? שנשים לא יודעות מה טוב להן?
אם היה נניח איזה מאבק שחורים בארה"ב ומרבית השחורים היו מתנערים ממנו או מתנגדים לו מפורשות, גם אז היו מעזים לומר שהשחורים לא יודעים מה טוב בשבילם? ברור שלא.
אז למה עם נשים זה בסדר?
ולמה זה פמיניסטי לטעון שרוב הנשים לא יודעות מה טוב עבורן?
זאת לא ההגדרה של שוביניזם בעצם?
לא, לא.
לא היה כאן שום מאבק בעד נשים.
היה כאן מחטף של המאבק הזה לטובת מאבק אחר:
המאבק נגד זהות יהודית.
הפרוגרס טוב במחטפים האלה, הוא מכנה אותם "איחוד מאבקים".
זאת דרך מצויינת לסתום פיות, כמעט דרך גאונית:
אם אתה מתנגד לי אז אתה שונא נשים או שונא להטבים או שונא ילדים פיליפינים קטנים.
במילים אחרות : אם אתה מתנגד לי - אז אתה בן אדם רע.
איזו בריונות נפלאה במסווה של אהבת אדם.
מכל מקום אני אישה ואני יהודיה ולכן אני מצהירה בזאת שאני לא מוכנה שישתמשו במגדר שלי כדי להלחם בדת שלי יותר.
חפשו במקום אחר, חפשו בכל מקום שבא לכם אבל רדו ממני, אתם לא מייצגים אותי בשום צורה ולא נלחמים עבורי בשום צורה, אני חיה עם הדת שלי בשלום, תודה.
לא ירחק היום בו נשים תצעדנה ברחובות כדי להלחם בפמיניזם שמדכא את זכויותיהן.
ולא ירחק היום בו היהדות כדת תצא מהחוק.
אנחנו עדיין לא שם אבל אנחנו כלכך בדרך.
- פרטים
-
קטגוריה: מאמרים אקטואליים
-
פורסם בחמישי, 03 דצמבר 2020 17:08
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 982
נקודה למחשבה - הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
לפעמים מרוב עצים לא רואים את היער. לפעמים מרוב עשייה, אפילו עשייה רוחנית אלולית, אנו שוכחים מה אנחנו, בעצם, אמורים לעשות כאן. ראש השנה הוא היום בו אנחנו חותמים מחדש את ההסכם שבינינו לבין מלכנו ומקבלים על עצמנו את מלכותו ורצונו, וכעת, כשאנו מתכוננים במהלך כל החודש לראש השנה, יום המלכת השי"ת על עצמנו, זהו הזמן לראות את התמונה הכוללת ולהבין מה רוצים מאיתנו, ומה אנחנו רוצים מעצמנו.
-- אנחנו רוצים, וצריכים, להיות שליחי המלך. יש לנו דבר אחד מוגדר, שבשבילו אנחנו קמים בכל בוקר, לעשות את רצון ה'.
נכדו ראה אותו לומד, ראה אותו מפסיק לסדר ולבשל, וראה אותו שוב פותח את הגמרא, והוא תהה בעליל: "סבא, איך אתה מצליח להתרכז כך, לקום, לעבוד בבית, ושוב לשבת ללמוד, כאילו לא היתה לך הפרעה, בשעתיים וחצי האחרונות, מסדר הלימודים שלך?!"
הביט בו הסבא ולא הבין: "אני ממלא כל הזמן שליחות אחת, מטרה אחת, מבלי להסיח ממנה דעת. אני לא "לומד" כעת או "מנקה" כעת, אני לא "לומד גמרא" או "עסוק בבישול הטש'ולנט". אני עושה תמיד רק דבר אחד, את רצון ה'!".
חודש אלול הוא זמן מצוין לעצור לרגע ולסדר לעצמנו את המטרה, לעשות את רצון המלך, נקודה. זהו תפקידנו, לכך נוצרנו, לשם כך אנחנו קמים בבוקר, מפשיטים את הפיז'מה ולובשים בגדים. לשם כך יש לנו עור ועצמות, לב ובשר, עיניים ושיניים, ידיים ורגליים. לצורך עשיית רצון ה' אנחנו שומרים על הבריאות, מתפרנסים, אוכלים, שותים וישנים. וכן, אנחנו שמחים בשליחות הנפלאה הזאת שלנו, לעשות את רצון קוננו ית"ש.
לעשות רצונך, אלוקי, חפצתי.
&&&&
והנה סיפור פשוט על יהודי פשוט, שיודע מהי מטרתו בחיים, שיודע שכל הסובב לו, סובב סביב עשיית רצון ה' יתברך. הייתי עד יחיד לסיפור המקסים הזה, ואני משתף אתכם בו.
הייתי בקופת חולים הסמוכה, וכשיצאתי עברתי ליד מספרה ונכנסתי, שואל האם ניתן להסתפר עכשיו. הסַפָר השיב לי: "כעת השעה 12:21. יש אדם שקבע אצלי תור מדוייק ל-12:20 ואני אמרתי לו שאם הוא יאחר, לא אוכל לספר אותו, כי ב-12:28 בדיוק אני נועל את המספרה, כדי ללכת לתפילת מנחה. הבה ונחכה עוד שתי דקות, ואם הוא לא יגיע, אספר אותך בזריזות".
חיכינו עוד דקה וב- 12:22 התיישבתי על כסא הסַפָר, מסתפר לכבוד שבת. השעה היתה 12:25 ואל המספרה פרץ יהודי מבוגר, לבוש בהידור, נראה כמו יועץ משפטי או פקיד בכיר במשרד ממשלתי. "סלח לי על האיחור, אני יודע שסיכמת שאגיע בדיוק ב-12:20, אך לא הצלחתי להגיע. אתה תספר אותי כעת?" שאל האיש, והספר השיב לו בפשטות: "לא. הסברתי מראש לכבודו שיש לי מניין קבוע של מנחה ב-12:30 ושאני נועל שתי דקות קודם. אני ממש מצטער, אבל אם אספר אותך עכשו, אני אאחר למנחה".
"אז תתפלל אחרי הצהרים!" אמר האיש והספר סירב. "יש לי מניין קבוע ומסודר. שם מתפללים בנחת ויש לי קביעות מקום לתפילתי ושם אני מתפלל". האיש החל לשכנע, להפציר, ואפילו לאיים שיותר הוא לא יסתפר אצל מיודענו הסַפָר, והסַפָר? שווה נפש, אינו מוכן לוותר על התפילה הרצינית שלו, המכובדת. הוא גם לא מוכן לאחר, גם בעבור הפסד של לקוח קבוע.
האיש נעמד ואמר: "הסתפרתי אצלך כמה שנים בקביעות ומכאן ואילך אני לא אסתפר אצלך יותר, שלום לך וכל טוב". והספר הביט בו, חייך, ואיחל לו בהצלחה, וב-12:28 הוא נעל את המספרה, נשק למזוזה, ופנה לעשות את רצון קונו, להתפלל מנחה. (אגב, להשלמת הסיפור: חודש חלף ושוב הגעתי להסתפר. שאלתי את הסַפָר האם אותו אדם הגיע שוב להסתפר. "הוא הגיע למחרת. התנצל על שרצה למנוע ממני ללכת לתפילה במנין הקבוע שלי והבטיח להסתפר תמיד רק אצלי"...., סיפר לי הסַפָר).
&&&&
ביום שלישי הבא לא נעשה פוליטיקה ולא נדאג לעצמנו. אנחנו נעשה את רצון מלכו של עולם. לקום מיד בבוקר ולהצביע ג', לשכנע עוד כמה אנשים רחוקים שאנו מכירים להצביע ג' ולקחת את ספר התהילים ולבכות להקב"ה שיחוס על כבוד שמים בארצנו הקדושה, "עשה למענך- אם לא למעננו". מה יהיה בסוף? איננו יודעים ולא תפקידנו לעסוק בזה.
אנחנו הרי נשמור שבת כהלכתה בכל מצב וילדינו יקראו בכל מצב 'שמע ישראל' וילמדו היטב על תרי"ג המצוות. אבל בי"ז באלול מוטל עלינו לדאוג לכל בניו האהובים של מלך העולם. לדאוג להם ששבת קודש שברחובותיהם תהיה שבת קודש, שבבתי הספר שלהם יידעו מהי תורה ותפילה, 'שמע ישראל' ויהדות, ושיהיה להם כמה שיותר קשר לאידישקייט, לדעת כמה שיותר על מי שאמר והיה העולם. זהו רצון מלכו של עולם!
ושהקב"ה ירצה שנעשה את רצונו, שייתן לנו את כל האפשרויות הגשמיות שמסביב, כדי שנוכל לעובדו בלבב שלם, ברוגע ובנחת, בבריאות ובשמחה.
- פרטים
-
קטגוריה: מאמרים אקטואליים
-
פורסם בחמישי, 03 דצמבר 2020 17:07
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 964
השלב הבא: ביטול עזרת נשים בבית הכנסת או ביטול החופים הנפרדים?
הרב רצון ערוסי בעקבות פסיקת עפולה: אני רועד כשאני אומר על אחי שהם דייני סדום. כי כואב לי שאני אומר את הדברים האלה. אני לא אומר את זה מתוך שנאה, אני אומר את זה מתוך דאגה
נעסוק היום בנוגע להחלטת ביהמ"ש, אשר אסר לקיים מאורע לחברה החרדית בעפולה במתקן ציבורי, שבו המאורע התקיים על בסיס של הפרדה בין נשים ובין גברים, לפי בקשתם של המשתתפים באירוע, הלו הם בני החברה החרדית. ולפי בקשתו של האמן שאמור לשיר באירוע, שהכל מותנה בהפרדה כדרכם של החרדים ששומרים על ההפרדה המגדרית באירועים כאלה.
ביהמ"ש אסר לקיים הופעה זו כיוון שלדעת השופט, אם מדובר במתקן ציבורי, זה נקרא מרחב של הציבור אסורה ההפרדה המגדרית באיסור מוחלט. כיוון שהרכוש הוא הנכסים של הציבור בישראל במדינת היהודים - צריך להיות לעמוד לרשותם לשירותם של בני חברה נאורים. נאורים לפי הבנתו של השופט, לפי הבנתם של המחוקקים, שהנאורים הם אלה אשר מקיימים אירועי תרבות בלי שום הפרדה מגדרית. כי ההפרדה המגדרית יש בה פגיעה בכבוד הנשים. כי העובדה שהנשים נמצאות במקום מיוחד, והגברים במקום מיוחד זו פגיעה בכבוד הנשים. מכיוון שאנחנו נמצאים בתקופה מאוד נאורה לפי הבנתם שדואגים מאוד לכבוד הנשים, עד כדי כך שכדי לדאוג לכבוד הנשים, הרי יש להוריד כל הפרדה ולערב בין גברים ובין נשים בכל מקום, ודאי במרחב הציבורי. הרי שאירוע כזה לעולם החרדי מבחינתו של בית המשפט הוא דבר אסור, הוא דבר פסול.
אכן באמת, מיותר לומר עד כמה ההלכה שוללת תכלית השלילה את הגישה המוטעית הזו מיסודה. כבר אמרנו לא פעם גם במסגרות ההלכות היומיות כי ברוך ה', אצלנו בית המדרש עוסק גם בשיח הציבורי, אבל על בסיס בירור הלכתי ולא על בסיס ויכוח פוליטי או ויכוח של התנצחות אלא על בסיס של ויכוח ערכי מאוד.
ההפרדה - תוצאה מהדאגה לכבוד הנשים
כבר בעבר, במכללה האקדמית בקרית אונו, רצו לקיים הרצאה עם מכללה חרדית ורצו הרצאה שבה יופרדו הסטודנטים והסטודנטיות לפי בקשתם שלהם. קמה זעקה בתקשורת שהפרדה זו פסולה. כבר אז אמרנו שיש כאן עיוות גמור מאוד של הערכים היהודיים. מדוע? כי היהדות המפרידה בין נשים ובין גברים לא הפרידה בגלל שמזלזלים בנשים ומקצים להם איזה שהיא הקצאה של איזה שהוא מקום עלוב. אלא, ההפרדה הזו נבעה-נובעת-תנבע כתוצאה מהדאגה לכבוד הנשים.
עד שדואגים למרחב הציבורי, מנצלים את המרחב הפרטי של הנשים. גונבים מבטים בלי רשותן, מתחככים איתם, נוגעים בהם, מתחבקים בהם, עושים יותר מכך. אז ההפרדה המגדרית באה ממקום חיובי לחלוטין ודאגה לנשים.
לצערנו החברה המודרנית רואה בזה הפוך, כאילו ההפרדה באה להעליב את הנשים. באה ליצור מסר או למסור מסר שכאילו הן נחותות. וזה יוצר משבר ערכים גדול מאוד מאוד.
אונסים אותנו לחשוב שאור זה חושך וחושך זה אור
לא אחת אמרנו שכבר הנביא ישעיהו, נביא הנחמה אשר שר את שירת הכרם שהמשיל את עם ישראל לכרם נפלא, שהקדוש ברוך הוא נטע אותו שורק יעד אותו להיות עם של ערכים, שייעודו להפיץ את הערכים בעולם. אבל, עמנו במהלך הזמן קלקל את הכרם הזה. קלקל את הערכים. ואז אומר הנביא ישעיה: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר: הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים: הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר: מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ:"
ראו כיצד הנביא אומר שמדובר באנשים חכמים, אשר על בסיס של טיעונים שכליים למדי יכולים לשכנע אותך שמה שחשבת עד היום שזה טוב, שזה רע. מה שחשבת היום שזה מתוק, זה מר. מה שחשבת עד היום שזה אור, זה חושך. והכל על בסיס של טיעונים.
היה לנו בעם היהודי מודל משפחתי, זכר ונקבה, בצורה טבעית למדי. וכך התורה מצווה. והנה באים ואונסים אותנו עם תקשורת מסיבית ועם מצעדים, ועם שיטפון אדיר מבחינת התעמולה. אונסים אותנו לחשוב, לאו דווקא אלא יכול להיות הוא והוא. יכולה להיות היא והיא. ויכולה להיות משפחה גם שלא בדרך של פריה ורביה טבעית, אלא בכל מיני טכנולוגיות עצומות. זה לא משנה, יכולות להיות שתי נשים והן יכולות להביא ילדים עם טכנולוגיות מסויימות. שני גברים יכולים להביא ילדים עם טכנולוגיות מסויימות. ואז הילד גדל או במשפחה חד הורית שאיננו יודע מי אביו. איננו יודע ולא ידע לעולם מי אביו. או שבן יגדל לתוך משפחה שפתאום יש לו שני גברים, אבא ואבא ולא אבא ואמא כפי שהוא רואה אצל רוב העולם. או אמא ואמא, ולא אמא ואבא כמו שהוא רואה אצל רוב העולם. לא מסתכלים על טובת הילד מה יקרה במשבר כזה עם הילד, כשהוא יהיה בתוך מעון, בתוך גן, בתוך בית ספר והוא יהיה חריג, יהיה חריג מבן כולם. איזה משבר, איזה טלטול הוא יעבור. אלא מסתכלים על האני, על האגו, איך מקדמים אותו וכו'.
יתרה מזו, עיננו ראו ואוזננו שמעו כיצד מורידים מן השידור בני אדם אשר לא מתלהמים אומרים באמת בצורה עניינית בוודאי, בלי שום התלהמות ובלי שום גינוי לעמדה השניה. אלא אומרים, אנחנו אמונים על הטבע של זכר ונקבה ולפי תורת ישראל. הורידו אותם מהשידור. אני באוזני שמעתי. הורידו אותם בכעס מן השידור, למרות שדיברו בצורה עניינית למדי. ז"א אונסים אותנו לחשוב שאור זה חושך וחושך זה אור. מר מתוק, מתוק מר. אונסים.
בקרוב - בג"צ נגד חופים נפרדים לדתיים?
במי מדובר? בחברה נאורה שקידשה את חופש הביטוי. שקידשה את זכויות הפרט. שקידשה את זכויות הכלל. ומתברר לפתע, לא, מה זה חופש ביטוי? חופש ביטוי למה שאנחנו אומרים. למה שאתם אומרים זה פסול, אין בכלל מה לשמוע ואסור לשמוע, כן. ומורידים.
אנו רואים כיצד דברים שפעם הם דיברו עליהם בגאון, שהם באמת מקדשים את חופש הביטוי, פתאום חד סטרי. חופש ההתנהגות, חופש שוויון הזכויות פתאום הוא נעלם. כאילו הנכסים של הציבור הם רק לציבור מסוג מסוים, נאור בעיניהם. ואילו הציבור היהודי, היהדותי, השורשי שמכוחו באה מדינת ישראל, מדינת ישראל באה לעולם כמדינת היהודים לא על בסיס חברה נאורה כזו שכעת מתהווה, אלא על בסיס של יהדות של תנ"ך מכוח התנ"ך הגענו הלום.
והנה לפתע פתאום כל הנכסים הציבוריים כבר אנחנו מחוץ למחנה. אם רוצים לעשות אירוע כזה תעשו בבית הפרטי שלכם. אל תעשו בנכסים הציבוריים. זה השתלטות על הנכסים הציבוריים, איפה השוויון?
מחר מחרתיים יגידו רגע, בתי כנסיות, מדוע הנשים למעלה והגברים למטה, למה שלא ישבו ביחד, כולם ביחד, זה מרחב ציבורי. אם הבית כנסת לא נבנה בכסף פרטי, אם בכסף הזה הושקע כסף ציבורי - זה נקרא מרחב ציבורי. במרחב ציבורי אין ליצור הפרדה. כלומר, ראו את המדרון החלקלק לאן הם מגיעים.
דעו, ובאמת שאני אומר את הדברים מתוך כאב ולא מתוך קטרוג כי אני לא בין הדוחים אני מבין המתפללים והאוהבים שאכן באמת נגיע לימים שתפקחנה עיניים ויראו נוכחה את הדברים.
דיני סדום
הגמרא במסכת סנהדרין דף כ"ט עמ' א' עמ' ב' מדברת על חטאי סדום ועל דייני סדום שבאמת היו להם חוקים שלכאורה מאוד מאוד משונים. מי שיש לו שור אחד הרי יעבוד בשורו לצורך עצמו ויתן ויתרום לציבור יום אחד כנגד יום העבודה שלו. ומי שאין לו בכלל שוורים, הרי יעבוד יומיים בשביל הציבור. למה? כדי שלא יגדל ויהיה פרזיט, הרי ישועבד לציבור. וכן כל מיני דינים משונים שבמשונים.
מספרת הגמרא על אליעזר, משרתו של אברהם אבינו, אשר הגיע לסדום. ומישהו בא והכה אותו וחבל אותו עד זוב דם. לתומו אליעזר תבע אותו לבית דין בסדום, כי יש מערכת משפטית. אמר השופט: שמעתי את תביעתך, הנתבע מודה שהוא אכן הכה אותך עד זוב דם. אצלנו כל אדם ואדם כל שנה מקיז דם, ומשלם כסף עבור הקזת דם. אתה אליעזר, תשלם לו כסף עבור זה שהוא הקיז לך את הדם. אז הנה זה הפתרון. אליעזר תמהה איזה חוק, תראו מה זה. במקום לחייב פיצויי נזיקין את המכה חייב את המוכה לשלם כסף גמול, דמי עמלה בטענה שזה הקזת דם. התאושש אליעזר, משרתו של אברהם. לקח נבוט, הכה את השופט עד זוב דם, אמר לו מה זה? אמר לו, עכשיו תשלם לי דמי הקזת דם ותעביר את דמי הקזת הדם הזה לזה שחייבת אותי לשלם וסגרנו חשבון. ז"א התעתועים האלה מראים איך צדק יכול להיות עוול.
התנא במסכת אבות אומר "האומר שלי שלי, זו מידה בינונית". היהדות אומרת, נכון שלי שלי זו מידה בינונית. שלי שלך ושלך שלך זה חסידות. אומרת התורה מי שאומר שלי, שלי ושלך שלי, זה רשעות, זה גנבה, זה גזלה. אבל שלי, שלי ושלך שלך, זה בינוני. אני לא מזיק לך ואתה לא מזיק לי. אבל אוי ואבוי לך אם תישאר אך ורק ברמה הזו. כי אברהם אבינו חינך אותנו לעשות צדקה ומשפט. אם אין צדקה אין משפט. ולכן אמרו מי שאומר שלי, שלי, שלך, שלך, אני לא אזיק לך ואתה לא תזיק לי. וככה אמרו אחינו החילוניים שה' יחזיר אותנו ואותם בתשובה שלמה. אל תיגע בי, ואני לא אגע בך אני לא אזיק לך. בסוף, מה בסוף? הם מזיקים לעצמם, מזיקים לנו. משתלטים על כל המרחב הציבורי. זה נקרא מידת סדום. משפט שאין בו צדקה, משפט שאיננו רואה את כל התמונה המורכבת, ופתאום עושה אותנו חריגים לא ראויים לנצל את נכסי הציבור על פי ערכנו, על פי ערכי התורה שלנו. רק על פי הערכים שהוא חושב אותם לנאורים, זו מידת סדום.
אז אני רועד כשאני אומר על אחי שהם דייני סדום. כי כואב לי שאני אומר את הדברים האלה. אני לא אומר את זה מתוך שנאה, אני אומר את זה מתוך דאגה. הם לא מבינים שכבר חז"ל לפני אלפי שנים הבינו שיש נאורות סדומית יש בה היגיון אדיר, מעשי. יש בה היגיון אדיר, אבל היא מדרון חלקלק שמביא לשחיתות שאין דומה לה, לאפליות שאין דומה להם. לחוקים איומים ונוראיים.
תפילתנו לבורא עולם שהקדוש ברוך הוא יפקח את עיני כולנו ונראה את מאור התורה אשר יכול להציל אותנו, ולהשיב אותנו לערכי האמת וישיב את כולנו בתשובה שלמה, אז רק אז יש סיכוי שבאמת מה שמיסדי המדינה רצו לעשות, מדינת העם היהודי שזו תהיה מדינה יהודית, יהדותית ולא מדינה של אלו מצאצאי היהודים שברחו מן הגלות ויסדו כאן מדינה, והיא הופכת להיות מדינה לאזרחיה ככל הגויים בית ישראל תוך איבוד הזהות היהודית של עמנו. הזהות היהודית של מדינתנו. אנחנו נתפלל בכל יום שזה לא יקרה, אלא זו תהיה מדינת העם היהודי אשר היא יהודית ויהדותית בזהותה ועמנו יהיה יהודי ויהדותי בזהותו. אין לנו מה להתבייש בתורת ישראל ובערכיה אדרבה ואדרבה, ערכי התורה עולים באין מונים על כל ערכים אחרים אשר לכאורה אומרים שהם ערכים נאורים.
