- פרטים
-
קטגוריה: סיפורי חיים
-
פורסם בשבת, 01 נובמבר 2025 23:58
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 29
האור בתוך המנהרה
שמחת תורה תשפ"ד. התקפה אכזרית בדרום הארץ. ברקע של טילים ואזעקות, נכנסים אלפי מחבלי חמאס, באין מפריע, רוצחים באכזריות בלתי נתפסת אנשים נשים וטף, וגם חוטפים 251 איש ואישה, ביניהם ילדים וקשישים, וקשישים, נשים וגברים, חיילים ואזרחים ואף עובדים זרים. עם ישראל נכנס לתקופה ארוכה של פחדים, אי וודאות, דאגה לחטופים ולבני משפחותיהם - ותפילות, הרבה מאוד תפילות, מתוך דאגה עמוקה לגורלם של אותם אנשים, נשים וטף, שלמעט סרטוני תעמולה שלהם שיצאו על ידי החמאס מפעם לפעם, מצבם היה בסימן שאלה גדול.
וכשהגיעה העת, והם חזרו מארץ אויב, שפה אחת היתה לכולם, מסר אחד לכולם: תפילה, ותפילה, ותפילה, קריאה לאחדות ישראל, ותיאור של קשר חזק, עמוק, מוחשי, עם בורא עולם.
הם הרגישו את התפילות, הרגישו את החיבוק של העם, והרגישו את קרבת הבורא, דווקא שם, בתוך החושך הגדול.
נביא כאן מקבץ קצר של סידורי השגחה ונסים: מקבץ חלקי מתוך סיפורי הנסים.
סימנים משמים - סיפורה של אורי מגידיש
מגידיש, בת 20 מקריית גת, בוגרת מכינה קדם־צבאית, חיפשה שירות משמעותי – והגיעה לחמ"ל התצפיתניות של נחל עוז. מגידיש מתארת תחושת שאננות ששררה בחודשים הראשונים שלה בחמ"ל. "לימדו אותנו שהכל סבבה בחפיפה", היא מספרת. אבל מה שהיא וחברותיה ראו דרך מצלמות התצפית – היה רחוק מלהיות סבבה: אנשי חמאס נראים עומדים בעמדות סמוכות לגדר, מחזיקים מצלמות בידיים, הפרות סדר חוזרות ונשנות.
הן דיווחו. העבירו מידע. הזהירו: אבל לא היה מענה. בחלק מהמקרים, היא מספרת, האירועים קוטלגו כעוד ניסיון "לגייס כסף מישראל".
ואז הגיע יום שמחת תורה תשפ"ג, והן בפיג'מה ניסו להתחבאות במיגונית, החיילים סביב נפלו בזה אחר זה, והערבים התקרבו אל תוך המוצב. רימון התפוצץ בתוך המיגונית 0 ואז שקט משתק הגיע אחריו.
היא וחברותיה – לירי אלבג, נעמה לוי, נעה מרציאנו ז"ל, קרינה ארייב ודניאלה גלבוע – נאזקו והוצמדו לקיר המיגונית. אורי הייתה בטוחה שהן עומדות להיות מוצאות להורג בכיתת יורים, אבל אז הופרדו זו מזו ונחטפו לרצועת עזה ברכב צבאי שנגנב מהמוצב.
אורי הועברה לתוך דירת מסתור, וסבלה מהצקות חוזרות ונשבות של המחבלים. הדירה בה שהתה הופצצה על ידי חיל האויר. היא ואחד השובים נפצעו, ופונו לבית החולים,
משם, פצועה, נפוחה וכאובה, הועברה לדירת מסתור חדשה, ומה שהחזיק אותה שם היה האמונה באלקים.
וכך סיפרה:
"היתה לי אמונה שאלוקים לידי, שהוא משגיח עלי ויוציא אותי מהשבי, שם, חיפשתי שוב ושוב סימנים משמים. הייתי שואלת שאלה, ומבקשת שאם אני צריכה לצאת מפה - שיהיה בום. ואז היה בום. בפעם אחרת, ביקשתי מהשם לראות פרפר כסימן מהשמים, ופתאום אחד השובים הוציא צעצוע בצורת פרפר צבעוני מאוד. התחלתי לחייך, למרות שהייתי עם תפרים בפנים. השובה לא הבין מה קרה, אבל אני הרגשתי שהשם איתי".
באותו זמן, משפחתה של אורי התגייסה כולה לבקש ולהתפלל עבורה מאת בורא עולם.
משפחתה של אורי ראתה תמונה שלה עם אזיקונים. זו היתה תקווה. חטפו אותה, אבל היא חיה!
מגי, אימה של אורי, עשתה הפרשת חלה, ובהפרשת החלה זעקה לבורא עולם: "זה לכבוד הבת שלי, החטופים, והכל. בבקשה, בבקשה בורא עולם, אוהבת אותך, מתה עליך בורא עולם, אל תאכזב אותי, בבקשה ממך!!!"
המשפחה כולה התחזקה והתפללה, ואף הביאה ספר תורה אל חדרה.
וגם דודו של אורי, מוריס אלול, הרגיש צורך להתחזק. ילדיו אמרו לו, "תתרום גם אתה משהו. והוא אמר: מה אני מפסיד? אשמור שבת, ואם היא חוזרת בריאה ושלמה, אני מתחייב: כל השבתות אני שומר!"
ואז, כבר באותו שבוע, ביום ראשון, כאשר סיפר מוריס בעבודה שיש לו אחיינית חטופה, מהמשפחה שלו, אמר לו החבר בעבודה: "שמעתי עכשיו ברדיו ששחררו אותה".
"חשבתי שהוא עובד עלי", סיפר מוריס, והוא פתח את הרדיו ושמע: החיילת אורי מגידיש שוחררה על ידי צה"ל - לבד.
והוא התפרץ בבכי, ומיד התקשר לבנו.
והבן אומר לו: "אתה רואה אבא, אתה רואה מה זה שמירת שבת? אלקים שמע לתפילה שלך! אתה רואה איזה כח יש לשבת?"
ומאז, שומר מוריס שבת, מניח תפילין כל יום: "נס גלוי שקרה לי", אומר מוריס, "זה הכל. אני לא יכול להגיד משהו אחר".
"תאמינו, תתפללו", אומר מוריס, "אלקים אוהב אותנו, שומע את התפילות שלנו, תהיו מלוכדים, תתחזקו, תעשו מה שאתם יכולים: יהיו נסים ונפלאות!!!"
בדרך אמונה בחרתי - סיפורה של אגם ברגר
אגם ברגר היא תצפיתנית שנחטפה ממוצב נחל עוז ב-7.10, שבת שמחת תורה תשפ"ד, יומיים בלבד לאחר הגעתה למוצב. לאגם שלושה אחים, אחות תאומה לי ים, בר בת 18 ועילאי בן 13 שחגג בר מצווה כשאגם בשבי. אגם ילדה של חיפוש משמעות אשר ראתה את עצמה מגיל צעיר כבעלת שליחות בעולם. בגיל 16 אגם יצרה לעצמה לוח חזון ובו כתבה ״סיפור חיי אמונה״. בגיל 19 וחודשיים קיבלה מתנה מאימה, יומן שנקרא ״ברחבי השמיים״ ובו כתבה שהיא בטוחה שהשם ישמור עליה בכל צעד ומבקשת אהבת חינם.
שומר המסך בטלפון של אגם היה ״דרך אמונה בחרתי״.
גם בשבי, שמרה אגם על האמונה, התפללה אל ה', ואף שמרה את השבת, וכאשר מחבלי החמאס הורו לה לבש להם בשבת אוכל, היא עמדה על שלה, וסירבה לחלל את השבת. בהיותה בשבי, עיניה היו נשואות לשמיים כל היום, כי היא מתפללת לבורא עולם, היתה רעבה, אבל הקפידה לברך על האוכל.
אגם מספרת: "בשבי מאוד רציתי להתפלל והתפללתי להשם שישלח לי סידור. שאלתי גם את אחד המחבלים אם יש להם ספר עם תפילות יהודיות והוא צחק, וכעבור יומיים הביא סידור של "רינת ישראל", סביר להניח שאחד החיילים שכח אותו בחאן יונס. המחבל אמר לי: "האלוקים שלך אוהב אותך. מצאנו את זה". וזה לא היה אקראי. הסידור הגיע בדיוק כשהיינו צריכים אותו הכי הרבה!
לגבי החגים - פספסנו את חנוכה (בראיון אחר היא סיפרה: ידענו מתי יחול חנוכה וביקשנו נרות. המחבל ששמר עלינו ניסה לקנות לנו נרות לחנוכה אבל חזר עם משהו אחר, אבל לפחות ביקשנו), אבל במהלך פסח הצלחתי להימנע מאכילת לחם. השתמשתי בקמח תירס כי זה מה שהיה זמין. אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בשבי היה יום כיפור. הצלחנו לצום, ואני זוכרת שהתפללתי הרבה באותו יום. גם צמתי בתענית אסתר. אני לא יודעת איך הייתי שורדת בלי האמונה שלי".
וכאן, בארץ, פעלה משפחתה רבות להוספת זכויות בעם ישראל, ואמה מירב יצאה במבצע: "אגם למען אגם" וכך כתבה האם: "אני מאמינה בכוח שלנו הנשים להפוך תפילה למציאות, אני מאמינה שבכל פעם שאני מקיימת מצוות, דרך כוח הבורא, אני מתקרבת לאגם ומקרבת את שובה הביתה. לכן יזמתי את הפרויקט "אגם למען אגם". היא צריכה אותך! בפעולה הקדושה והמזככת של טבילה במקווה, לזכותה של אגם ושאר החטופים, נחזיר אותם בשלום הביתה."
ועוד כתבה אימה: "בגיל 19, נתתי לאגם במתנה יומן, בו הספיקה לכתוב 2 עמודים בלבד. אגם כתבה שהיא בוטחת בהשם שילווה אותה בכל צעד. עוד כתבה שהיא מבקשת אהבת חינם. ראשי התיבות של אהבת חינם זה אח. זה רגע להיות אחים. זה רגע לאהוב אחד את השני בלי מטרה, להבין שמשהו גדול מאתנו מתחולל כאן. את הברכה שכתבתי לה בסיום קורס התצפיתניות חתמתי במילים: "במקום בו את נמצאת, זה הייעוד שלך". זמן קצר לאחר מכן, אגם נחטפה. המילים הללו ממשיכות להדהד בראשי... לאגם יש ייעוד. לאגם יש נשמה כל כך גבוהה ותעצומות נפש כל כך גבוהות בתוך האפלה והחשכה. אני יודעת שגם כשידיה אזוקות ורגליה כבולות היא מצליחה לעורר עולמות. אני מרגישה את השליחות שלה בעולם. מדברת אלינו וקוראת לנו לפעול. לו אגם יכלה לדבר איתך עכשיו, היתה מבקשת ממך להיות טובה לאחר, ולקיים את רצון הבורא. "
ביום ההולדת העשרים של אגם, היא היתה בשבי החמאס, ומשפחתה ציינה אותו בחולון, באירוע של אחדות ואהבת חינם, במהלכו התכנסו תושבים ברחבת המדיטק, הכינו סלי מזון והפרישו חלה לזכות אגם. המשפחה ביקשה דבר אחד בלבד: "לשלוח לה מתנות רוחניות", "לפלס לה דרך של מצוות ואור", "להגיע עד לכיסא הכבוד". עוד ועוד משפחות מכל רחבי העולם קיבלו על עצמם קבלות לכבוד יום ההולדת של אגם: הפרשת חלה, תרומה לצדקה. קריאת שמע. להימנע מלשון הרע. החלטה להדליק היום נרות. לשמור שבת. חיזוקים קטנים וגדולים, לבקשת המשפחה.
בעסקה שהביאה לשחרורה, היא היתה אמורה להשתחרר בשבת, ואמה יצאה בקריאה לכלי התקשורת:
"אנחנו מחכים בכליון עיניים לבנות שלנו. אנחנו גם יודעים שכנראה זה יצא בשבת, ולא סתם האויבים שלנו מכוונים לזה. התעסקתי בזה לא מעט בימים האחרונים איך אני הולכת לעשות את זה בלי לחלל את השבת... אבל מכם אני מבקשת, מי שעוטף איתנו ועשה איתנו את כל כברת הדרך, ומגיעה לכם הזכות הגדולה להשבת כל הילדים שלנו הביתה.. לא לחלל את השבת, לא לצלם, לא להצטלם, ולחכות לצאת שבת. בצאת שבת אנחנו נצא ויהיה זמן. הרבה זמן".
ובסופו של דבר, השחרור שלה היה ביום חמישי, ראש חודש טבת, לקראת שבת פרשת בא, פרשה בה יצאו ישראל מעבדות לחרות. ובמסוק שהביא את אגם אל החרות, מלווה באביה ואימה, כתבה אגם על לוח ההודעות שקיבלה: "בדרך אמונה בחרתי ובדרך אמונה שבתי. תודה לכל עם ישראל וחיילי צה"ל הגיבורים. אין כמוכם בעולם!"
אחרי שחרורה, יצאה אגם בקריאה לאחדות ולהתחזקות:
"תודה לחיילי צה"ל, ולאנשי כוחות הביטחון, שחרפו ועדיין מחרפים את נפשם כדי להגן על המדינה ולהחזיר את כל החטופות והחטופים הביתה לשלום. תודה לכל עם ישראל, שתמיד היה לצד המשפחות שלנו, נאבק ונלחם, תמך בהם, התפלל ועשה כל מה שאפשר כדי להחזיר אותנו הביתה. תודה לבורא עולם שבזכותו אנחנו כאן. כשהיינו שם , והם ראו את הפילוג שלנו, זה שימח אותנו. הם אמרו שכשאנחנו ביחד, זה כח, אז אני מבקשת מכם, למרות כל השוני, בואו נשמור על אחדות, ונשמור על הכח שלנו כעם ישראל.
אני באמת מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש את הכח לעשות משהו שיעזור להשיב את החטופות והחטופים הביתה. אני מבקשת מכם שתעשו משהו אחד טוב שתיקחו על עצמכם, בין אם מעשה טוב לסביבה או מצוה קטנה. זה באמת מקרב את החזרה של כולם הביתה, כמו שהיה עד עכשיו, כל מעשה טוב שלכם ממה שעשיתם, זה קירב את החזרה של כולנו הביתה, והנה אנחנו כאן. אנחנו רוצים את כולם כאן בקרוב. אני מבקשת מכם שבאמת תקחו עליכם משהו לעשות, ובעזרת השם בקרוב כולם יהיו כאן איתנו."
אוהב את אבא - סיפורו של יגיל יעקב
האחים יגיל יעקב ואור יעקב נחטפו בנפרד מביתם בקיבוץ ניר עוז, ואביהם, יאיר, נחטף אף הוא ונרצח בשבי. יגיל היה בן 12 בלבד כאשר נחטף.
מספר יגיל: "כששואלים אותי מה החיבור הכי אמיתי שלי עם הקב"ה, אני עונה שכל מה שהחזיק אותי בשבי היתה האמונה. האמונה הזו שאני לא לבד, שהוא איתי - בהחלט שמרה עלי, כל שעותי בשבי. ועל זה נאמר: השגחה אלוקית. השגחה אלוקית שתמיד הרגשתי. תמיד הרגשתי שהשם שומר עלי מכל צרה ומכשול. כשחזרתי, מיד אמרתי לכולם שאני רוצה להתחיל ללכת עם כיפה ועם ציצית וכולם צחקו לי בפרצוף. אמרו לי: "מה אתה משוגע מה קשור עכשיו כיפה וציצית?" אמרתי להם שכל השהיה שלי בשבי חשבתי על זה. אבא, תודה על ששמרת עלי מהאויבים שלי, שלנו. ברת לי הדרך הנכונה ולא תצטער על כך. אני אוהב אותך טאטע!"
מדבר עם השם - סיפורו של עומר שם טוב
עומר שם טוב, יליד הרצליה, נחטף ממסיבת הנובה. מספר עומר: "זכיתי לדבר עם אלוקים המון בזמן השבי. הייתי בתוך תא קטנטן, ארבעים מטר מתחת לאדמה. לא יכולתי לעמוד בתוכו או לפרוס את הידיים מצד לצד. היה חושך מוחלט. אבל דווקא בתוך החושך הזה מצאתי הכי הרבה אור. הרגשתי אותן, את התפילות, הכי חזק שיכול להיות. כל ערב, לפני שהייתי הולך לישון, היו לי חמש דקות שהייתי מדבר עם אלוקים. בדרך כלל, כשאנשים מדברים עם השם הם מבקשים ממנו - אני רוצה בית יותר גדול, אני רוצה גינה יותר גדולה, אבל לא שואלים אותו מה איתו. אז תמיד התחלתי ב: "מה שלומך? איך אתה מרגיש?" אחר כך הייתי אומר: "אבא, תודה, תודה שאני חי ונושם, תודה על האוכל שיש לי". ואז הייתי מבקש: "אבא, תכוון אותי, תעזור לי להגיע הביתה בשלום, תשמור על המשפחה שלי"".
ועוד מספר עומר: "אחרי 130 ימים בשבי הגיע לידי קלף שהצבא השאיר מאחור. אחרי שכנועים עם המחבלים והסכמים קיבלתי אותו. יש בו את תפילת הדרך ופרק כ' בתהילים והייתי קורא אותו כל יום. ובזמן הזה, שאני אומר את הפרק בשבי, אמא היתה קוראת פרק כ' בחדר שלי! זה בדיוק הפרק שהיא בחרה! התפילות והדלקת נרות השבת נתנו לי כח. הרגשתי שהנרות פשוט מאירים לי את החדר, ואיזו תחושה חמה זחלה לחזה וחיוך עלה על הפנים... ביטחון בה' בורא מציאות. ביטחון בה' זה לדעת שגם כשלא רואים את הדרך, מישהו מוביל אותך."
במהלך השבי, שמר עומר על אמונתו: בעומק המנהרה, הוא עשה "קידוש" על מיץ ענבים, השתמש במלח מבייגלה, ובנייר טואלט ככיפה - ובאותו זמן, במקביל, משפחתו בישראל שמרה על תקווה, על תפילות, על אופטימיות, התחברה אל ארגון "קשר יהודי", וקיבלה על עצמה את שמירת השבת, לזכותו.
"יש לעומר מראה בחדר", סיפרה שלי אימו, "אני עומדת מול המראה, ואני רואה אותו, ואני מלטפת אותו, ואני אומרת לו שיהיה בסדר, שימשיך להיות חזק, ואני מתארת לו את היום שהוא חוזר הביתה."
ועוד סיפרה: "הייתי אומרת במשך 500 יום מזמור לתודה לצד ספר התורה כאילו הוא כבר חזר, והנה כעת הוא שב".
ועם שחרורו, אחרי 505 ימים בשבי, אמרה שלי: "אין מקרה בעולם - הכל ממנו יתברך וכולם שליחים למקום. בשבת הזאת אזכה לחבק את עומר שלי, בדיוק שנה אחרי, וזה מדהים כמה הכל מדויק. תודה למשפחת קשר יהודי על השבת שהיתה, והחיבור שנמשך עד היום".
ואז, בסוכות תשפ"ו, חודשים אחר שחרורו של עומר, וערב שחרורם של שאר החטופים, תיאר עומר את אותה תקופה בשבי, ואת הקשר עם בורא עולם, ואף סיפר: "יש משהו אחד שאני מתגעגע אליו בשבי: לדרך שבה הייתי מדבר עם השם. עד היום אני מנסה לעשות את זה. פעמים אחדות שאני מצליח להרגיש אותו ברמה שהרגשתי אותו שם, כי שם הייתי מדבר איתו. הייתי רואה אותו מולי, מרגיש אותו, ממש מרגיש אותו! ופתאום... הלב מתרחב וחיוך נמתח באמצע חושך..."
בידיים של בורא עולם - סיפורו של בר קופרשטיין
בר קופרשטיין הוא הבן הבכור במשפחה, ולו ארבעה אחים קטנים. כשהיה בן 16, נפצע אביו קשה בתאונת דרכים, ומאז היה מתנייד בכסא גלגלים ואיבד את יכולת הדיבור. בעקבות התאונה עבר קופרשטיין לנהל את עסק הפלאפל המשפחתי, ועבר לגור אצל סביו וסבתו כדי לפנות חדר בבית הוריו למטפל הצמוד של אביו. בר שירת כחייל סדר בנח"ל, וכשהחלה מתקפת החמאס, סייע למשטרת ישראל ולצוות האבטחה באתר הנובה, וכן, כחובש, נתן טיפול ראשוני לפצועים באתר, עד שנחטף.
כשהגיעו לעזה, הביאו אותם לקומת מרתף של בית, ובסרטון שפורסם עוד באותו היום, נראה בר כשהוא נחטף בחולצת המאבטח, ובאינסטינקט של חובש,הוא זועק את שמו.
אנשי החמאס חקרו אותם באלימות קשה, והחוקר אמר להם: "איפה האלקים שלכם עכשיו?"
מספר בר: “באותו רגע אתה אומר, באנה, באמת, נופל לך אסימון באמת, איפה האלקים נמצא עכשיו בסיטואציה הזו? ואני זוכר שאני מתחיל לחשוב על זה לעומק עם עצמי,..., ואז אמרתי, או קי, אמא לא פה, אבל מה היא היתה אומרת?
אז אמרתי לעצמי, בטח היא היתה אומרת: אלקים מעמיד אותך עכשיו בנסיון. זה לא סתם. זה לא שהוא לא איתך. הוא איתך. הוא מעמיד אותך עכשיו בנסיון.
ובר מסכם: זה באמת מה שנתן לי את הכח להמשיך ולהיות חזק”.
הוריו לא שקטו ועשו כל שביכולתם כדי לסייע לשחרורו. אביו אף התאמן עם קלינאית תקשורת במשך שנה שלמה, עד שהצליח שוב לדבר, וזאת כדי שיוכל לדבר עם בר, לכשיחזור, והתאמן לעמוד על רגליו, כדי שיוכל להתקדם לעבר בר, ברגע שרק יחזור בעזרת השם. והמשפחה, וכל החברים , התגייסו לחזק ולהתחזק ככל שביכולתם, כדי להוסיף זכויות למען בר והחטופים. בפרט, מרכז חב"ד בתל-אביב, ביחד עם הוריו של בר, ובתיאום עם מטה החטופים, הקימו את דוכן התפילין אולי המפורסם ביותר בארץ – "בר תפילין" לזכותו של בר, ולהשבתו יחד עם שאר החטופים. לאורך שנה וחצי הופעל הדוכן בקביעות על ידי שלוחי חב"ד בתל אביב וקשה לחשב כמה אלפי יהודים הניחו תפילין בדוכן זה לאורך התקופה, ועל כמה אנשים השפיע הדוכן לקיים מצוות ולהתפלל לזכות החטופים. הדוכן היה ה"לב היהודי" הפועם של הכיכר והיו בו עלוני התהילים האישיים של כל חטוף וערכות נרות שבת לנשים וילדות – כשהכל נעשה לזכותו של בר.
ובר, בהיותו בשבי, הרגיש עמוק בנשמתו את כל אותן מצוות, תפילות, תפילין, שנעשים, וחלם לראות זאת במוחש, ובעצמו להניח תפילין, וכך קרא לאחר שחרורו:
״אני רוצה להגיד תודה רבה לכולם", הוא אמר, וריגש את הכיכר. "על התפילות שלכם, כל התמיכה שלכם וכל מה שעשיתם בשבילי ובשביל כל שאר החטופים - אין לי מילים לתאר את כל האהבה ומה שאתם עושים בשבילי ובשביל כל החטופים. עם כל השיקום, אמרתי שאני חייב להגיע לפה ולהגיד תודה, ובאמת להעריך את כל מה שעשיתם בשבילי. אני הבנתי שכל הטירוף הזה התחיל מהאוהל הזה שנמצא פה, וזה פשוט מרגש. חשוב לי להגיד שיש לנו עוד אחים שלנו שנמצאים שם בשבי, והם חייבים לצאת. בנוסף, אני רוצה להזמין את כולם ביום שישי בשעה 10:00 להנחת תפילין המונית בכיכר. אני רוצה שכולכם תניחו ביחד איתי. כשהייתי בשבי היה לי חלום שהמוני אנשים יניחו יחד תפילין כאן בכיכר החטופים. בואו והגשימו את החלום יחד איתי".
ואמנם, חלומו התגשם, ובערב שבת קודש, פרשת לך לך, נענו אלפי יהודים לבקשתו, ובאו בהמוניהם להניח תפילין ביחד עם בר, בכיכר החטופים, מתוך הודאה לה' יתברך, ובשביל שחרור כל החטופים שנמצאים שם עדיין.
שם במנהרות התחברו החטופים אל בורא עולם, וקידשו את השבת. "כל יום שישי היינו מקדשים" מספר בר, "היינו עושים קידוש. אני זוכר שהייתי שר שלום עליכם, עוצם את העיניים, ומדמיין שאני בשולחן ביחד עם כל המשפחה. שרים אשת חיל, ובר יוחאי. בקול גבוה היינו שרים. היינו במרחק של 250 מטר מהם. זה היה מטורף ומרגש, שמתחת לאדמה, מתחת למקום הכי טמא בעולם, אנחנו צורחים את הנשמה ושרים לבורא עולם."
והיה גם השיר שליווה את בר בעזה, ובמקביל ליווה את משפחתו, במסעם המטלטל עד לשחרורו: "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא השם יתברך, גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך אני עומד".
"שרתי את זה כל הזמן", מספר בר, "הרגשתי שהמילים האלה נכתבו בדיוק עלי ברגע הזה. הייתי כל כך הרבה זמן במטרו. בתוך סבך המנהרות אנחנו היינו באיזו מנהרה פינתית. ממש בהסתרה שבהסתרה. ושם הרגשתי כל הזמן את השם איתי".
ואותו שיר עצמו, ליווה את משפחתו: כאשר נסעו לבודפשט בירת הונגריה למסע תפילה עבור חטופים, עמדו שם כולם, מתרגשים, מתפללים, בוכים, מרגישים את כל המרחק מהחטופים, מתגעגעים אליהם בעוצמות אדירות, ופתאום הם רואים את אביו של בר, קם מכסא הגלגלים, עומד ורוקד עם כולם, ומה מתנגד ברקע? "אני עומד, אני עומד, אני עומד", ואביו של בר עומד, וכולם בוכים: "אני עומד!"
אפילו בהסתרה נמצא ה' יתברך, ואנחנו, כולנו, בידיו של בורא עולם. וכך מספרת ג'ולי, אימו של בר: "בתקופת השבי, מחבל חמאס התקשר אלי לפתע, והודיע שבני מוחזק בידו. המחבל אמר שאיני פועלת מספיק למען בני. "את לא מופיעה בתקשורת ובפוליטיקה. את לא פועלת מספיק למען הבן שלך. יש לך המון כוח כמשפחה של חטוף". לא נרתעתי מאיומי המחבל, ועניתי: "הבן שלי לא בידיים שלך. הוא רק בידיים של בורא עולם. האמת שגם אתה בידי בורא עולם". המחבל לא ציפה לכזו תגובה. אחרי רגע ארוך של שקט הוא אמר לי: "כל הכבוד גברת"".
ואותם מילים בדיוק ליוו גם את בר עצמו, בשבי, ברגעים הקשים ביותר. שוביו האכזריים לא בחלו בעינוי, הרעבה, לוחמה פסיכולוגית וסבל ממושך. באחד הימים ניגש המחבל אל בר ואל חמשת החטופים הנוספים שהיו איתו באותו זמן, והודיע להם שהוא הורג עכשיו שניים מתוך השישה. הוא אף "הזמין" אותם לבחור מי יהיו השניים. החבורה היתה בטוחה שהוא צוחק, אבל הוא דרך את הנשק שלו. בר אמר "שמע ישראל" ולא פחד. הוא הרגיש שהוא בידיים של בורא עולם.
בדיוק כמו אימו.
בסופו של דבר, נותרו כל השישה בחיים, ואף שוחררו, והמשפט הזה, "תמיד בידיים של בורא עולם", המשיך וממשיך ללוות את בר ואת משפחתו: זה הכיתוב על הרכב המשפחתי, זה הכיתוב על הכובע של בר, אותו קיבל עם שחרורו, וזה גם הכיתוב בצמידים אותם בר מחלק.
ובמסוק החלוץ, בתוך הרעש הנורא, לקח בר את הלוח המחיק וכתב מיד: "איזה טוב השם".
וכך מסכם בר: "אני רוצה להגיד תודה רבה שוב, לכל מי שהתפלל ותמך ולא ויתר, והכי חשוב אני רוצה להגיד תודה לבורא עולם, לאבא שבשמים, אוהב אתכם!"
