סיפורי חיים

הצדיק שהתגלה בחלום

שאלה הלכתית כבדת משקל הגיעה אל הפוסק יצחק זילברשטיין שליט”א ע"י אחד מתושבי עוטף עזה, שחזר בתשובה, אחר שהצליח להימלט, עם בני משפחתו, מהאסון הגדול. השאלה, ותשובת הרב, פורסמו בקובץ הלכתי בשם 'ווי העמודים וחשוקיהם'.

מאז שחזר בתשובה, במשך שנים התלבט האם לגור ביישוב או לעזוב אותו למקום אחר, אך הרב שלו (שאת שמו העדיף לשמור לעצמו בשל צנעת הפרט) הנחה אותו להישאר ביישוב שבו הוא גר.

אותו רב, שנפטר לפני כמה שנים, הגיע אל תלמידו בחלום בליל שמחת תורה, וציווה עליו לעזוב את אותו יישוב שבו התגורר עם אשתו וילדיו, באופן מיידי.

היהודי, שלמד תורה וידע כי 'החלומות שווא ידברו', התעורר מהחלום אך חזר לישון ברוגע.

אלא שכאן, למרבה הפלא - חזר החלום בשנית, הפעם קשה הרבה יותר. שוב נראה הרב האהוב בחלום, הפעם כשהוא צועק על תלמידו בצורה מפחידה ומבהילה תוך שהוא חונק אותו בגרונו.

לדברי התלמיד, הוא הרגיש בחלום ממש את הלפיתה החזקה של הרב, שצעק לו בחלום: "תעזוב הרגע את המקום - זה מקום סכנה'. "התעוררתי עם זיעה קרה וממש הרגשתי את היד של הרב, שתפס אותי בצוואר וחנק אותי", סיפר היהודי.

בפעם השנייה הבין היהודי את המסר, ולא התמהמה. הוא אסף את אשתו וילדיו, והם עזבו את היישוב בשבת ההיא. כשתתחיל המלחמה בעקבות הטבח הנוראי ביישובי העוטף, יבין היהודי היקר כמה החלום שחלם היה חלום אמת.

עם זאת, הטרידה אותו השאלה שעמה הגיע לפוסק הרב זילברשטיין: האם זה היה נכון לחלל את יום השבת בגלל אותו חלום. תשובתו של הרב זילברשטיין הייתה שהיהודי אכן נהג כשורה בכך שקם ונסע למקום אחר, רק על פי אותו חלום.

האור בתוך המנהרה

האור בתוך המנהרה

שמחת תורה תשפ"ד. התקפה אכזרית בדרום הארץ. ברקע של טילים ואזעקות, נכנסים אלפי מחבלי חמאס, באין מפריע, רוצחים באכזריות בלתי נתפסת אנשים נשים וטף, וגם חוטפים 251 איש ואישה, ביניהם ילדים וקשישים, וקשישים, נשים וגברים, חיילים ואזרחים ואף עובדים זרים. עם ישראל נכנס לתקופה ארוכה של פחדים, אי וודאות, דאגה לחטופים ולבני משפחותיהם - ותפילות, הרבה מאוד תפילות, מתוך דאגה עמוקה לגורלם של אותם אנשים, נשים וטף, שלמעט סרטוני תעמולה שלהם שיצאו על ידי החמאס מפעם לפעם, מצבם היה בסימן שאלה גדול.

וכשהגיעה העת, והם חזרו מארץ אויב, שפה אחת היתה לכולם, מסר אחד לכולם: תפילה, ותפילה, ותפילה, קריאה לאחדות ישראל, ותיאור של קשר חזק, עמוק, מוחשי, עם בורא עולם.
הם הרגישו את התפילות, הרגישו את החיבוק של העם, והרגישו את קרבת הבורא, דווקא שם, בתוך החושך הגדול.
נביא כאן מקבץ קצר של סידורי השגחה ונסים: מקבץ חלקי מתוך סיפורי הנסים.

סימנים משמים - סיפורה של אורי מגידיש

מגידיש, בת 20 מקריית גת, בוגרת מכינה קדם־צבאית, חיפשה שירות משמעותי – והגיעה לחמ"ל התצפיתניות של נחל עוז. מגידיש מתארת תחושת שאננות ששררה בחודשים הראשונים שלה בחמ"ל. "לימדו אותנו שהכל סבבה בחפיפה", היא מספרת. אבל מה שהיא וחברותיה ראו דרך מצלמות התצפית – היה רחוק מלהיות סבבה: אנשי חמאס נראים עומדים בעמדות סמוכות לגדר, מחזיקים מצלמות בידיים, הפרות סדר חוזרות ונשנות.
הן דיווחו. העבירו מידע. הזהירו: אבל לא היה מענה. בחלק מהמקרים, היא מספרת, האירועים קוטלגו כעוד ניסיון "לגייס כסף מישראל".
ואז הגיע יום שמחת תורה תשפ"ג, והן בפיג'מה ניסו להתחבאות במיגונית, החיילים סביב נפלו בזה אחר זה, והערבים התקרבו אל תוך המוצב. רימון התפוצץ בתוך המיגונית 0 ואז שקט משתק הגיע אחריו.
היא וחברותיה – לירי אלבג, נעמה לוי, נעה מרציאנו ז"ל, קרינה ארייב ודניאלה גלבוע – נאזקו והוצמדו לקיר המיגונית. אורי הייתה בטוחה שהן עומדות להיות מוצאות להורג בכיתת יורים, אבל אז הופרדו זו מזו ונחטפו לרצועת עזה ברכב צבאי שנגנב מהמוצב.
אורי הועברה לתוך דירת מסתור, וסבלה מהצקות חוזרות ונשבות של המחבלים. הדירה בה שהתה הופצצה על ידי חיל האויר. היא ואחד השובים נפצעו, ופונו לבית החולים,
משם, פצועה, נפוחה וכאובה, הועברה לדירת מסתור חדשה, ומה שהחזיק אותה שם היה האמונה באלקים.
וכך סיפרה:
"היתה לי אמונה שאלוקים לידי, שהוא משגיח עלי ויוציא אותי מהשבי, שם, חיפשתי שוב ושוב סימנים משמים. הייתי שואלת שאלה, ומבקשת שאם אני צריכה לצאת מפה - שיהיה בום. ואז היה בום. בפעם אחרת, ביקשתי מהשם לראות פרפר כסימן מהשמים, ופתאום אחד השובים הוציא צעצוע בצורת פרפר צבעוני מאוד. התחלתי לחייך, למרות שהייתי עם תפרים בפנים. השובה לא הבין מה קרה, אבל אני הרגשתי שהשם איתי".

באותו זמן, משפחתה של אורי התגייסה כולה לבקש ולהתפלל עבורה מאת בורא עולם.
משפחתה של אורי ראתה תמונה שלה עם אזיקונים. זו היתה תקווה. חטפו אותה, אבל היא חיה!
מגי, אימה של אורי, עשתה הפרשת חלה, ובהפרשת החלה זעקה לבורא עולם: "זה לכבוד הבת שלי, החטופים, והכל. בבקשה, בבקשה בורא עולם, אוהבת אותך, מתה עליך בורא עולם, אל תאכזב אותי, בבקשה ממך!!!"
המשפחה כולה התחזקה והתפללה, ואף הביאה ספר תורה אל חדרה.
וגם דודו של אורי, מוריס אלול, הרגיש צורך להתחזק. ילדיו אמרו לו, "תתרום גם אתה משהו. והוא אמר: מה אני מפסיד? אשמור שבת, ואם היא חוזרת בריאה ושלמה, אני מתחייב: כל השבתות אני שומר!"
ואז, כבר באותו שבוע, ביום ראשון, כאשר סיפר מוריס בעבודה שיש לו אחיינית חטופה, מהמשפחה שלו, אמר לו החבר בעבודה: "שמעתי עכשיו ברדיו ששחררו אותה".
"חשבתי שהוא עובד עלי", סיפר מוריס, והוא פתח את הרדיו ושמע: החיילת אורי מגידיש שוחררה על ידי צה"ל - לבד.
והוא התפרץ בבכי, ומיד התקשר לבנו.
והבן אומר לו: "אתה רואה אבא, אתה רואה מה זה שמירת שבת? אלקים שמע לתפילה שלך! אתה רואה איזה כח יש לשבת?"
ומאז, שומר מוריס שבת, מניח תפילין כל יום: "נס גלוי שקרה לי", אומר מוריס, "זה הכל. אני לא יכול להגיד משהו אחר".
"תאמינו, תתפללו", אומר מוריס, "אלקים אוהב אותנו, שומע את התפילות שלנו, תהיו מלוכדים, תתחזקו, תעשו מה שאתם יכולים: יהיו נסים ונפלאות!!!"

בדרך אמונה בחרתי - סיפורה של אגם ברגר

אגם ברגר היא תצפיתנית שנחטפה ממוצב נחל עוז ב-7.10, שבת שמחת תורה תשפ"ד, יומיים בלבד לאחר הגעתה למוצב. לאגם שלושה אחים, אחות תאומה לי ים, בר בת 18 ועילאי בן 13 שחגג בר מצווה כשאגם בשבי. אגם ילדה של חיפוש משמעות אשר ראתה את עצמה מגיל צעיר כבעלת שליחות בעולם. בגיל 16 אגם יצרה לעצמה לוח חזון ובו כתבה ״סיפור חיי אמונה״. בגיל 19 וחודשיים קיבלה מתנה מאימה, יומן שנקרא ״ברחבי השמיים״ ובו כתבה שהיא בטוחה שהשם ישמור עליה בכל צעד ומבקשת אהבת חינם.
שומר המסך בטלפון של אגם היה ״דרך אמונה בחרתי״.

גם בשבי, שמרה אגם על האמונה, התפללה אל ה', ואף שמרה את השבת, וכאשר מחבלי החמאס הורו לה לבש להם בשבת אוכל, היא עמדה על שלה, וסירבה לחלל את השבת. בהיותה בשבי, עיניה היו נשואות לשמיים כל היום, כי היא מתפללת לבורא עולם, היתה רעבה, אבל הקפידה לברך על האוכל.

אגם מספרת: "בשבי מאוד רציתי להתפלל והתפללתי להשם שישלח לי סידור. שאלתי גם את אחד המחבלים אם יש להם ספר עם תפילות יהודיות והוא צחק, וכעבור יומיים הביא סידור של "רינת ישראל", סביר להניח שאחד החיילים שכח אותו בחאן יונס. המחבל אמר לי: "האלוקים שלך אוהב אותך. מצאנו את זה". וזה לא היה אקראי. הסידור הגיע בדיוק כשהיינו צריכים אותו הכי הרבה!
לגבי החגים - פספסנו את חנוכה (בראיון אחר היא סיפרה: ידענו מתי יחול חנוכה וביקשנו נרות. המחבל ששמר עלינו ניסה לקנות לנו נרות לחנוכה אבל חזר עם משהו אחר, אבל לפחות ביקשנו), אבל במהלך פסח הצלחתי להימנע מאכילת לחם. השתמשתי בקמח תירס כי זה מה שהיה זמין. אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בשבי היה יום כיפור. הצלחנו לצום, ואני זוכרת שהתפללתי הרבה באותו יום. גם צמתי בתענית אסתר. אני לא יודעת איך הייתי שורדת בלי האמונה שלי".

וכאן, בארץ, פעלה משפחתה רבות להוספת זכויות בעם ישראל, ואמה מירב יצאה במבצע: "אגם למען אגם" וכך כתבה האם: "אני מאמינה בכוח שלנו הנשים להפוך תפילה למציאות, אני מאמינה שבכל פעם שאני מקיימת מצוות, דרך כוח הבורא, אני מתקרבת לאגם ומקרבת את שובה הביתה. לכן יזמתי את הפרויקט "אגם למען אגם". היא צריכה אותך! בפעולה הקדושה והמזככת של טבילה במקווה, לזכותה של אגם ושאר החטופים, נחזיר אותם בשלום הביתה."
ועוד כתבה אימה: "בגיל 19, נתתי לאגם במתנה יומן, בו הספיקה לכתוב 2 עמודים בלבד. אגם כתבה שהיא בוטחת בהשם שילווה אותה בכל צעד. עוד כתבה שהיא מבקשת אהבת חינם. ראשי התיבות של אהבת חינם זה אח. זה רגע להיות אחים. זה רגע לאהוב אחד את השני בלי מטרה, להבין שמשהו גדול מאתנו מתחולל כאן. את הברכה שכתבתי לה בסיום קורס התצפיתניות חתמתי במילים: "במקום בו את נמצאת, זה הייעוד שלך". זמן קצר לאחר מכן, אגם נחטפה. המילים הללו ממשיכות להדהד בראשי... לאגם יש ייעוד. לאגם יש נשמה כל כך גבוהה ותעצומות נפש כל כך גבוהות בתוך האפלה והחשכה. אני יודעת שגם כשידיה אזוקות ורגליה כבולות היא מצליחה לעורר עולמות. אני מרגישה את השליחות שלה בעולם. מדברת אלינו וקוראת לנו לפעול. לו אגם יכלה לדבר איתך עכשיו, היתה מבקשת ממך להיות טובה לאחר, ולקיים את רצון הבורא. "

ביום ההולדת העשרים של אגם, היא היתה בשבי החמאס, ומשפחתה ציינה אותו בחולון, באירוע של אחדות ואהבת חינם, במהלכו התכנסו תושבים ברחבת המדיטק, הכינו סלי מזון והפרישו חלה לזכות אגם. המשפחה ביקשה דבר אחד בלבד: "לשלוח לה מתנות רוחניות", "לפלס לה דרך של מצוות ואור", "להגיע עד לכיסא הכבוד". עוד ועוד משפחות מכל רחבי העולם קיבלו על עצמם קבלות לכבוד יום ההולדת של אגם: הפרשת חלה, תרומה לצדקה. קריאת שמע. להימנע מלשון הרע. החלטה להדליק היום נרות. לשמור שבת. חיזוקים קטנים וגדולים, לבקשת המשפחה.

בעסקה שהביאה לשחרורה, היא היתה אמורה להשתחרר בשבת, ואמה יצאה בקריאה לכלי התקשורת:
"אנחנו מחכים בכליון עיניים לבנות שלנו. אנחנו גם יודעים שכנראה זה יצא בשבת, ולא סתם האויבים שלנו מכוונים לזה. התעסקתי בזה לא מעט בימים האחרונים איך אני הולכת לעשות את זה בלי לחלל את השבת... אבל מכם אני מבקשת, מי שעוטף איתנו ועשה איתנו את כל כברת הדרך, ומגיעה לכם הזכות הגדולה להשבת כל הילדים שלנו הביתה.. לא לחלל את השבת, לא לצלם, לא להצטלם, ולחכות לצאת שבת. בצאת שבת אנחנו נצא ויהיה זמן. הרבה זמן".
ובסופו של דבר, השחרור שלה היה ביום חמישי, ראש חודש טבת, לקראת שבת פרשת בא, פרשה בה יצאו ישראל מעבדות לחרות. ובמסוק שהביא את אגם אל החרות, מלווה באביה ואימה, כתבה אגם על לוח ההודעות שקיבלה: "בדרך אמונה בחרתי ובדרך אמונה שבתי. תודה לכל עם ישראל וחיילי צה"ל הגיבורים. אין כמוכם בעולם!"

אחרי שחרורה, יצאה אגם בקריאה לאחדות ולהתחזקות:
"תודה לחיילי צה"ל, ולאנשי כוחות הביטחון, שחרפו ועדיין מחרפים את נפשם כדי להגן על המדינה ולהחזיר את כל החטופות והחטופים הביתה לשלום. תודה לכל עם ישראל, שתמיד היה לצד המשפחות שלנו, נאבק ונלחם, תמך בהם, התפלל ועשה כל מה שאפשר כדי להחזיר אותנו הביתה. תודה לבורא עולם שבזכותו אנחנו כאן. כשהיינו שם , והם ראו את הפילוג שלנו, זה שימח אותנו. הם אמרו שכשאנחנו ביחד, זה כח, אז אני מבקשת מכם, למרות כל השוני, בואו נשמור על אחדות, ונשמור על הכח שלנו כעם ישראל.
אני באמת מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש את הכח לעשות משהו שיעזור להשיב את החטופות והחטופים הביתה. אני מבקשת מכם שתעשו משהו אחד טוב שתיקחו על עצמכם, בין אם מעשה טוב לסביבה או מצוה קטנה. זה באמת מקרב את החזרה של כולם הביתה, כמו שהיה עד עכשיו, כל מעשה טוב שלכם ממה שעשיתם, זה קירב את החזרה של כולנו הביתה, והנה אנחנו כאן. אנחנו רוצים את כולם כאן בקרוב. אני מבקשת מכם שבאמת תקחו עליכם משהו לעשות, ובעזרת השם בקרוב כולם יהיו כאן איתנו."

אוהב את אבא - סיפורו של יגיל יעקב

האחים יגיל יעקב ואור יעקב נחטפו בנפרד מביתם בקיבוץ ניר עוז, ואביהם, יאיר, נחטף אף הוא ונרצח בשבי. יגיל היה בן 12 בלבד כאשר נחטף.
מספר יגיל: "כששואלים אותי מה החיבור הכי אמיתי שלי עם הקב"ה, אני עונה שכל מה שהחזיק אותי בשבי היתה האמונה. האמונה הזו שאני לא לבד, שהוא איתי - בהחלט שמרה עלי, כל שעותי בשבי. ועל זה נאמר: השגחה אלוקית. השגחה אלוקית שתמיד הרגשתי. תמיד הרגשתי שהשם שומר עלי מכל צרה ומכשול. כשחזרתי, מיד אמרתי לכולם שאני רוצה להתחיל ללכת עם כיפה ועם ציצית וכולם צחקו לי בפרצוף. אמרו לי: "מה אתה משוגע מה קשור עכשיו כיפה וציצית?" אמרתי להם שכל השהיה שלי בשבי חשבתי על זה. אבא, תודה על ששמרת עלי מהאויבים שלי, שלנו. ברת לי הדרך הנכונה ולא תצטער על כך. אני אוהב אותך טאטע!"


מדבר עם השם - סיפורו של עומר שם טוב

עומר שם טוב, יליד הרצליה, נחטף ממסיבת הנובה. מספר עומר: "זכיתי לדבר עם אלוקים המון בזמן השבי. הייתי בתוך תא קטנטן, ארבעים מטר מתחת לאדמה. לא יכולתי לעמוד בתוכו או לפרוס את הידיים מצד לצד. היה חושך מוחלט. אבל דווקא בתוך החושך הזה מצאתי הכי הרבה אור. הרגשתי אותן, את התפילות, הכי חזק שיכול להיות. כל ערב, לפני שהייתי הולך לישון, היו לי חמש דקות שהייתי מדבר עם אלוקים. בדרך כלל, כשאנשים מדברים עם השם הם מבקשים ממנו - אני רוצה בית יותר גדול, אני רוצה גינה יותר גדולה, אבל לא שואלים אותו מה איתו. אז תמיד התחלתי ב: "מה שלומך? איך אתה מרגיש?" אחר כך הייתי אומר: "אבא, תודה, תודה שאני חי ונושם, תודה על האוכל שיש לי". ואז הייתי מבקש: "אבא, תכוון אותי, תעזור לי להגיע הביתה בשלום, תשמור על המשפחה שלי"".

ועוד מספר עומר: "אחרי 130 ימים בשבי הגיע לידי קלף שהצבא השאיר מאחור. אחרי שכנועים עם המחבלים והסכמים קיבלתי אותו. יש בו את תפילת הדרך ופרק כ' בתהילים והייתי קורא אותו כל יום. ובזמן הזה, שאני אומר את הפרק בשבי, אמא היתה קוראת פרק כ' בחדר שלי! זה בדיוק הפרק שהיא בחרה! התפילות והדלקת נרות השבת נתנו לי כח. הרגשתי שהנרות פשוט מאירים לי את החדר, ואיזו תחושה חמה זחלה לחזה וחיוך עלה על הפנים... ביטחון בה' בורא מציאות. ביטחון בה' זה לדעת שגם כשלא רואים את הדרך, מישהו מוביל אותך."

במהלך השבי, שמר עומר על אמונתו: בעומק המנהרה, הוא עשה "קידוש" על מיץ ענבים, השתמש במלח מבייגלה, ובנייר טואלט ככיפה - ובאותו זמן, במקביל, משפחתו בישראל שמרה על תקווה, על תפילות, על אופטימיות, התחברה אל ארגון "קשר יהודי", וקיבלה על עצמה את שמירת השבת, לזכותו.

"יש לעומר מראה בחדר", סיפרה שלי אימו, "אני עומדת מול המראה, ואני רואה אותו, ואני מלטפת אותו, ואני אומרת לו שיהיה בסדר, שימשיך להיות חזק, ואני מתארת לו את היום שהוא חוזר הביתה."
ועוד סיפרה: "הייתי אומרת במשך 500 יום מזמור לתודה לצד ספר התורה כאילו הוא כבר חזר, והנה כעת הוא שב".

ועם שחרורו, אחרי 505 ימים בשבי, אמרה שלי: "אין מקרה בעולם - הכל ממנו יתברך וכולם שליחים למקום. בשבת הזאת אזכה לחבק את עומר שלי, בדיוק שנה אחרי, וזה מדהים כמה הכל מדויק. תודה למשפחת קשר יהודי על השבת שהיתה, והחיבור שנמשך עד היום".

ואז, בסוכות תשפ"ו, חודשים אחר שחרורו של עומר, וערב שחרורם של שאר החטופים, תיאר עומר את אותה תקופה בשבי, ואת הקשר עם בורא עולם, ואף סיפר: "יש משהו אחד שאני מתגעגע אליו בשבי: לדרך שבה הייתי מדבר עם השם. עד היום אני מנסה לעשות את זה. פעמים אחדות שאני מצליח להרגיש אותו ברמה שהרגשתי אותו שם, כי שם הייתי מדבר איתו. הייתי רואה אותו מולי, מרגיש אותו, ממש מרגיש אותו! ופתאום... הלב מתרחב וחיוך נמתח באמצע חושך..."

 

בידיים של בורא עולם - סיפורו של בר קופרשטיין

בר קופרשטיין הוא הבן הבכור במשפחה, ולו ארבעה אחים קטנים. כשהיה בן 16, נפצע אביו קשה בתאונת דרכים, ומאז היה מתנייד בכסא גלגלים ואיבד את יכולת הדיבור. בעקבות התאונה עבר קופרשטיין לנהל את עסק הפלאפל המשפחתי, ועבר לגור אצל סביו וסבתו כדי לפנות חדר בבית הוריו למטפל הצמוד של אביו. בר שירת כחייל סדר בנח"ל, וכשהחלה מתקפת החמאס, סייע למשטרת ישראל ולצוות האבטחה באתר הנובה, וכן, כחובש, נתן טיפול ראשוני לפצועים באתר, עד שנחטף.

כשהגיעו לעזה, הביאו אותם לקומת מרתף של בית, ובסרטון שפורסם עוד באותו היום, נראה בר כשהוא נחטף בחולצת המאבטח, ובאינסטינקט של חובש,הוא זועק את שמו.

אנשי החמאס חקרו אותם באלימות קשה, והחוקר אמר להם:  "איפה האלקים שלכם עכשיו?"

מספר בר: “באותו רגע אתה אומר, באנה, באמת, נופל לך אסימון באמת, איפה האלקים נמצא עכשיו בסיטואציה הזו? ואני זוכר שאני מתחיל לחשוב על זה לעומק עם עצמי,..., ואז אמרתי, או קי, אמא לא פה, אבל מה היא היתה אומרת?

אז אמרתי לעצמי, בטח היא היתה אומרת: אלקים מעמיד אותך עכשיו בנסיון. זה לא סתם. זה לא שהוא לא איתך. הוא איתך. הוא מעמיד אותך עכשיו בנסיון.

ובר מסכם: זה באמת מה שנתן לי את הכח להמשיך ולהיות חזק”.

הוריו לא שקטו ועשו כל שביכולתם כדי לסייע לשחרורו. אביו אף התאמן עם קלינאית תקשורת במשך שנה שלמה, עד שהצליח שוב לדבר, וזאת כדי שיוכל לדבר עם בר, לכשיחזור, והתאמן לעמוד על רגליו, כדי שיוכל להתקדם לעבר בר, ברגע שרק יחזור בעזרת השם. והמשפחה, וכל החברים , התגייסו לחזק ולהתחזק ככל שביכולתם, כדי להוסיף זכויות למען בר והחטופים. בפרט, מרכז חב"ד בתל-אביב, ביחד עם הוריו של בר, ובתיאום עם מטה החטופים, הקימו את דוכן התפילין אולי המפורסם ביותר בארץ – "בר תפילין" לזכותו של בר, ולהשבתו יחד עם שאר החטופים. לאורך שנה וחצי הופעל הדוכן בקביעות על ידי שלוחי חב"ד בתל אביב וקשה לחשב כמה אלפי יהודים הניחו תפילין בדוכן זה לאורך התקופה, ועל כמה אנשים השפיע הדוכן לקיים מצוות ולהתפלל לזכות החטופים. הדוכן היה ה"לב היהודי" הפועם של הכיכר והיו בו עלוני התהילים האישיים של כל חטוף וערכות נרות שבת לנשים וילדות – כשהכל נעשה לזכותו של בר.

ובר, בהיותו בשבי, הרגיש עמוק בנשמתו את כל אותן מצוות, תפילות, תפילין, שנעשים, וחלם לראות זאת במוחש, ובעצמו להניח תפילין, וכך קרא לאחר שחרורו:
״אני רוצה להגיד תודה רבה לכולם", הוא אמר, וריגש את הכיכר. "על התפילות שלכם, כל התמיכה שלכם וכל מה שעשיתם בשבילי ובשביל כל שאר החטופים - אין לי מילים לתאר את כל האהבה ומה שאתם עושים בשבילי ובשביל כל החטופים. עם כל השיקום, אמרתי שאני חייב להגיע לפה ולהגיד תודה, ובאמת להעריך את כל מה שעשיתם בשבילי. אני הבנתי שכל הטירוף הזה התחיל מהאוהל הזה שנמצא פה, וזה פשוט מרגש. חשוב לי להגיד שיש לנו עוד אחים שלנו שנמצאים שם בשבי, והם חייבים לצאת. בנוסף, אני רוצה להזמין את כולם ביום שישי בשעה 10:00 להנחת תפילין המונית בכיכר. אני רוצה שכולכם תניחו ביחד איתי. כשהייתי בשבי היה לי חלום שהמוני אנשים יניחו יחד תפילין כאן בכיכר החטופים. בואו והגשימו את החלום יחד איתי".
ואמנם, חלומו התגשם, ובערב שבת קודש, פרשת לך לך, נענו אלפי יהודים לבקשתו, ובאו בהמוניהם להניח תפילין ביחד עם בר, בכיכר החטופים, מתוך הודאה לה' יתברך, ובשביל שחרור כל החטופים שנמצאים שם עדיין.

שם במנהרות התחברו החטופים אל בורא עולם, וקידשו את השבת. "כל יום שישי היינו מקדשים" מספר בר, "היינו עושים קידוש. אני זוכר שהייתי שר שלום עליכם, עוצם את העיניים, ומדמיין שאני בשולחן ביחד עם כל המשפחה. שרים אשת חיל, ובר יוחאי. בקול גבוה היינו שרים. היינו במרחק של 250 מטר מהם. זה היה מטורף ומרגש, שמתחת לאדמה, מתחת למקום הכי טמא בעולם, אנחנו צורחים את הנשמה ושרים לבורא עולם."

והיה גם השיר שליווה את בר בעזה, ובמקביל ליווה את משפחתו, במסעם המטלטל עד לשחרורו: "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא השם יתברך, גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך אני עומד".
"שרתי את זה כל הזמן", מספר בר, "הרגשתי שהמילים האלה נכתבו בדיוק עלי ברגע הזה. הייתי כל כך הרבה זמן במטרו. בתוך סבך המנהרות אנחנו היינו באיזו מנהרה פינתית. ממש בהסתרה שבהסתרה. ושם הרגשתי כל הזמן את השם איתי".
ואותו שיר עצמו, ליווה את משפחתו: כאשר נסעו לבודפשט בירת הונגריה למסע תפילה עבור חטופים, עמדו שם כולם, מתרגשים, מתפללים, בוכים, מרגישים את כל המרחק מהחטופים, מתגעגעים אליהם בעוצמות אדירות, ופתאום הם רואים את אביו של בר, קם מכסא הגלגלים, עומד ורוקד עם כולם, ומה מתנגד ברקע? "אני עומד, אני עומד, אני עומד", ואביו של בר עומד, וכולם בוכים: "אני עומד!"

אפילו בהסתרה נמצא ה' יתברך, ואנחנו, כולנו, בידיו של בורא עולם. וכך מספרת ג'ולי, אימו של בר: "בתקופת השבי, מחבל חמאס התקשר אלי לפתע, והודיע שבני מוחזק בידו. המחבל אמר שאיני פועלת מספיק למען בני. "את לא מופיעה בתקשורת ובפוליטיקה. את לא פועלת מספיק למען הבן שלך. יש לך המון כוח כמשפחה של חטוף". לא נרתעתי מאיומי המחבל, ועניתי: "הבן שלי לא בידיים שלך. הוא רק בידיים של בורא עולם. האמת שגם אתה בידי בורא עולם". המחבל לא ציפה לכזו תגובה. אחרי רגע ארוך של שקט הוא אמר לי: "כל הכבוד גברת"".

ואותם מילים בדיוק ליוו גם את בר עצמו, בשבי, ברגעים הקשים ביותר. שוביו האכזריים לא בחלו בעינוי, הרעבה, לוחמה פסיכולוגית וסבל ממושך. באחד הימים ניגש המחבל אל בר ואל חמשת החטופים הנוספים שהיו איתו באותו זמן, והודיע להם שהוא הורג עכשיו שניים מתוך השישה. הוא אף "הזמין" אותם לבחור מי יהיו השניים. החבורה היתה בטוחה שהוא צוחק, אבל הוא דרך את הנשק שלו. בר אמר "שמע ישראל" ולא פחד. הוא הרגיש שהוא בידיים של בורא עולם.
בדיוק כמו אימו.
בסופו של דבר, נותרו כל השישה בחיים, ואף שוחררו, והמשפט הזה, "תמיד בידיים של בורא עולם", המשיך וממשיך ללוות את בר ואת משפחתו: זה הכיתוב על הרכב המשפחתי, זה הכיתוב על הכובע של בר, אותו קיבל עם שחרורו, וזה גם הכיתוב בצמידים אותם בר מחלק.
ובמסוק החלוץ, בתוך הרעש הנורא, לקח בר את הלוח המחיק וכתב מיד: "איזה טוב השם".

וכך מסכם בר: "אני רוצה להגיד תודה רבה שוב, לכל מי שהתפלל ותמך ולא ויתר, והכי חשוב אני רוצה להגיד תודה לבורא עולם, לאבא שבשמים, אוהב אתכם!"

 

 

 

 

עונג שבת בקיבוץ לביא - עם מפגש הסטורי מרגש

עונג שבת בקיבוץ לביא, אי שם בשנות השמונים. קבוצת מכרים משכבר הימים יושבים עם תה ופיצוחים, ומחליפים חוויות וזכרונות. 

ואז מספר אחד החברים על חוויותיו בסוף מלחמת העולם השניה. 
חייל הייתי בצבא בריטניה, מספר החבר. אחרי שחרור אירופה מכבלי הנאצים, נסענו במשאית בין עיירה לעיירה ובין כפר לכפר ברחבי אירופה החבולה, לחפש ניצולים. ירדנו מהמשאית, נעמדנו בכיכר המרכזית של כל עיירה וכפר, וזעקנו: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". ואז נאספו ילדים סביבנו, ילדים שעוד זכרו את הקריאה הזו, את התפילה שהתפללו איתם הוריהם. הם שמעו את הקריאה, נזכרו בזהותם, וחזרו אלינו, ילדים שרידים של משפחות שניספו. ילדים של עם ישראל. 

כך סיפור אותו חבר, נזכר באותם ימים של איסוף נשמות יהודיות. 

ואז פתאום ניגש אחד החברים שהשתתף באותה שבת בקיבוץ לביא, ואמר, כולו מרוגש: גם אני הייתי אחד הילדים האלו! אני זוכר את המשאית שלכם, גם אותי אתה הצלת!
בזכות שמע ישראל. 

"כי יצפנני בסוכה - ביום רעה יסתירני בסתר אהלו" - סיפור הצלה מפעים מחולית

מספר הרב אהרן כהן, מארגון "אור לתפוצות" של האדמור מקאלוב, המסייע ליהודים להתחזק בקיום המצוות:
שודר בתכנית "הפוך על הפוך" של הרב משה בן לולו:, כ"ב חשוון תשפ"ד
 
השבוע, ביום ראשון בלילה, יצר הרב קשר עם יהודי תושב מושב חולית, מעוטף עזה, והתעניין בשלומם. 
אנחנו במלון בים המלח, במלון, בשיקום, ענה האיש, כולו מרוגש, וסיפר את הסיפור המפעים הבא. 
בערב סוכות, אמרה לו אישתו: בוא נעשה סוכה, אנחנו רחוקים מהקב"ה. אין לנו שום זיק של יהדות, שום דבר, מנותקים, תראה את הילדים, הכל מנותק. 
הוא אומר לה, התגיירת? מאיפה נפלת עלי? אני הרבה יותר קרוב ממנה! חשבתי שהיא השתגעה לגמרי! סוכה?
אבל, האישה רוצה סוכה.
והבעל, כמו כל בעל טוב, עשה את רצון אישתו ובנה לה סוכה. 
היית בסמינר? הוא שאל, היית בשיעור?
לא הייתי בשום שיעור, אמרה האישה. קיבלתי הארה, אני רוצה סממן יהדות, הכי קטן שבעולם. 
הוא עשה את הסוכה בחצר, מכיוון העורף של הבית, מול הויטרינה של הבית. 
 
באותו מקום, הגיעו המחבלים דרך הויטרינות, הם פוצצו את הויטרינות בכדורים וכך נכנסו לבתים בקלות. כך הם עברו את כל הרחוב ופוצצו ויטרינה ויטרינה. 
ואצלם, הסוכה כיסתה את כל הויטרינה, ובוידיאו רואים את המחבלים עוברים את כל הרחוב, מגיעים  שבע מחבלים אל עורף ביתם, עומדים מול הסוכה, שהסתירה את הויטרינה - ומדלגים על הבית. 
אומר האיש, אני מנסה לפתוח ולראות איך הקב"ה נתן הארה לאישתי במצוות הסוכה שהיא מגנה, ואומר הניצול: הרב: שבת, טהרה, ציצית, מה שתגיד אני עושה! עד 120 שנה!

כולנו אחים: משהו על מורשת וגאווה יהודית ולאומית - מאת בנו של אדמונד וילהללם ברילנט

משהו על מורשת וגאווה יהודית ולאומית. משהו על דור התקומה והמייסדים בארץ. משהו חשוב כמסר רוחבי מיהודי בן לדור המייסדים.
 
אמר האלוף יגאל אלון ז"ל, גדול המצביאים בעת התקומה, "עם ללא עבר הווהו דל ועתידו לוט בערפל".
 
ברוח זו להלן סיפור של עבר הווה ועתיד.
 
אבי ז"ל אדמונד וילהלם ברילנט נולד בירוסלב פולין עיר משכנה של וועד ארבע הארצות על גבול אוקראינה.
סיפר אבי כי פעם שאל אותו גוי "יהודי למה אתה חי?" ענה אבי ז"ל:  "בכדי לקבור אותך".
לא פחדת שאלתי. לא השיב, הוא פחד.
אבי ז"ל עלה ארצה ב1936 לאחר שנתיים בבית הספר לרפואה בפולין והיה איש אמיץ. אדום שיער וספורטאי.
  איש ההגנה, מדריך טייס ודאיה בקלוב התעופה של ההגנה בכפר ילדים בגבעת המורה ליד עפולה עמק יזרעאל,  קצין בצי המלכותי הבריטי ממתנדבי היישוב ועל כך סיפר לי עוד סיפור.
לכשנסתיימה המלחמה באירופה הלך עם חבר בריטי אחר לחדר אוכל הקצינים של הצי.
אמר לו האנגלי. אתה רואה הצלנו את עמך ואנו שופטים את הפושעים. משפטי נירנברג החלו. (אבי השתחרר מהצי המלכותי במרץ 1946. חזר לשירות מלא כמ"מ ומפקד בהגנה).
לכך השיב: "אתם לא הצלתם את עמי. אם חפצים הייתם להצילו הייתם צריכים לבטל את הספר הלבן ולאפשר הגירה. פשוט מאוד אתם נתתם לאחרים לעשות את העבודה המלוכלכת ולרצוח את עמי. גם מקומכם בספסל הנאשמים".
לכששאלתי לא פחדת ממשפט צבאי, השיב: לא! הם רצחו את משפחתי את הורי את אחי את דודי הם רצחו את עמי בעצם זה שמנעו את כניסתו לישראל.
הרבה הוא לסייר עמנו בארץ.
כה אמר בטיול בקיסריה, אימפריות עצומות כבשו אותנו, יוונים רומאים ועוד.
היכן הם הרומאים? הם נעלמו!
בכל מקום אשר תחפור האדמה תספר שלך המקום.
ואז הסביר כך.
אתה רוצה לדעת את ההיסטוריה שלך קרא בתנ"ך.
אתה רוצה להכיר את הארץ שלך ואוהב את ארצך תור את שביליה
אתה רוצה את הארץ הזו קח רובה והלחם עליה.
כשראה את אובדן הדרך כאן אמר בכאב ואכזבה:
"היהודי הוא קומוניסט, הוא סוציאליסט, הוא אנרכיסט, הוא אתאיסט, הוא קפיטליסט, הוא פצפיסט, הוא הומניסט...
היהודי הוא כל דבר ושום דבר הוא לא הוא עצמו. הוא חסר גאווה לאומית".
אבי ז"ל לחם את מלחמות ישראל , היה מ"מ בהגנה, היה ממיסדי חיל הים ותכנן את התדלוקים המורכבים בהברחת ספינות הטילים משרבורג במבצע נועה 1969. אדריכל ימי שפיקח טכנית כקצין חיל הים  על בניית אוניית הדגל שלום אוניית הנוסעים הטרנס אטלנטית המפוארת  של צי הסוחר חברת צים .
דור המקימים שחלם והיה בעל קשיחות ומטרה, דור צנוע ועניו. כפי שאמר אבי עת התראיין " כשקראו לנו באנו, ושקראו שוב באנו שוב".
 
אבי ז"ל אדמונד וילהללם ברילנט הלוי ציוני קצין לוחם חילוני ויהודי גאה במורשתו.
 
תמיד היה זקוף קומה.
 
לאחר הקדמה זו אספר על ההקשר של המורשת ושרשרת הדורות שלנו כעם היהודי בהקשר לבית אבי. 
 
יום השואה דע את שורשיך.
פעם באחת מן הטיסות שלי כאיש הייטק אמר לי אברך חרדי שישב לידי במטוס בשיחה מעניינת על היסטורית העם היהודי והאסון שעבר עליו באירופה.
"אהה אביך מפולין?! מגליציה?! ירוסלב?!"
"כן" השבתי "אבל משפחתי כולם חילונים משכילים" הסברתי.
"אז דע לך שבשרשרת הדורות שלך היו אנשי תורה" השיב בבטחון רב.
במחקר המשפחתי לא היה את מי לשאול אבל נשארו עדיין כמה מכרים בחיים.
אחד מהם צבי וואלך (סטיב) בנו של ישראל וואלך סגן ראש עיריית נתניה ובן דוד דרגה שניה של אבי ודודי. אביו ישראל היה בן דוד מדרגה ראשונה.
צבי חיבר אותי לגדליה גינזבורג מאלון שבות בנו של ד"ר גינזבורג שהיה הרופא של הרב קוק. והם בני דודים דרך הקשר וואלך שטורמלאוף ובני דודים של אבי.
גדליה שלח אלי את סיפור קרן הגמ"ח לזכרה של סבתי לאורה לאה שטורמלאוף הי"ד שהקימה אמו של גדליה אשר נשיאה לרב ישר לאחר שהתאלמנה.
צדק האברך במטוס.
אבל עולם זה חרב במגף הצורר.
מזל שהיה עוד את מי לשאול.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מדוע חשוב לנו להבין זאת.  כי כדברי אבי ז"ל, זה מה ששמר עלינו העם היהודי בזהות שלנו משך 2000 שנה. לכן לא נטמענו בגויים.
את זאת אמר לי אבי ז"ל, אדם, יהודי, ציוני, לוחם , אמיץ לב, קצין בצה"ל וגאה במורשתו.
 
אבי ז"ל נצר של הרב הראשי של פראג.  סבתו של אבי, אמא של סבי הרוקח מגיסטר ויקטור ברילנט הי"ד הנרייטה חנה רפפורט מטרנופול היא מבית הרב שלמה יהודה רפפורט , סבתי הי"ד לאה לאורה ברילנט לבית שטורמלאוף הי"ד אף היא ממשפחה דתית ועל שם משפחתה קרן גמ"ח.
 
סיפר לי  הרב שחיתן אותי וערך את הבר מצווה שלי (ושל אחי הצעירים גם כן)  הרב דוד שרגא כ"ץ ז"ל כיצד אבי ז"ל סייע לו ועזר לו כאשר היה רב צעיר בראשית דרכו  ואבי ז"ל קצין בצה"ל. 
רב חרדי וקצין חילוני. כה התגאה בכך הרב.
 
אך ארץ זו לא נמסרה לנו בקלות ועל כך סיפר אבי בזכרונותיו למדור היסטוריה צה"ל ח"י את הסיפור הבא שנגמר בטוב.
 
בהיותו איש פלוגת הנמל (של ההגנה) סיפר אבי המנוח בזכרונותיו שקיבל הוראה לתפוס אוניית נשק לבנונית אל מול חומות עכו שזה שוחררה על ידי כוח ההגנה במבצע "בן-עמי" שהתרחש ב16 במאי 48 ולסייע מכוון הים.
לרשותו היו כמה סירות או סירה כמה לוחמים עם סטנים ברן-גאן (סוג של מקלע) ולו כמפקד הכוח גם משקפת. הם נעו לסגירת מגע עם האוניה ובמשקפת ראה את דגל ישראל על החומה. לפתע נפתחה נגדם מהחומה אש תופת והדגל שראה נעלם. למרות זאת סגר מגע אבל אז הגיע אוניה בריטית וגם היא חצצה ופתחה בירי אזהרה נגד הכוח. הבריטים שלטו עדיין בנמל. בדיעבד סיפר כי כיוון הרוח השתנה ולכן הדגל היה במורד הרוח והוא לא נראה מן הים. בשל נחיתות הכוח נאלץ לסגת כאשר הגלים לו כתלוליות מסתור. הוא הצליח להסיג את הכוח ללא נפגעים. החשש שלו היה שלא ראה את הדגל וכי העיר נפלה בחזרה לידי הערבים. לא היה להם שום אמצעי קשר. מנגד כוח ההגנה בחומות הבין בסופו של דבר שירה על כוח ישראלי ומאחר ולא ראו אותו יותר הסיקו שהם חיסלו את הכוח ונעצבו. בחיפה לא ידעו שהם בחיים ודווחו כחללים. שרר שם גם עצב על האובדן אבל כפי שסיפר אבי בהומור האופייני שלו בבוקרו של יום המחרת הייתה תחיית המתים. טרם כן השתתף כמ"מ בתקיפת ההגנה על בלאד-אשייך ושחרור חיפה

 "פרצה המדינה" אמר אבי

ומאז היא משגשגת ומובילה במדע טכנולוגיה רפואה ואף זו הצעירה זכתה בפרסי נובל וממשיכה לצעוד קדימה.
אך יש לשמור על זאת.
כמאמר הבריגדה היהודית "במו ידינו".
בידים שלנו לקחנו גורלינו בידינו ובנינו מדינה והגשמנו כעם חלום בן 2000 שנה לשוב לארצנו, החיינו את שפת אבותינו.
 
זהו סיפור חסר תקדים בתולדות משפחת העמים.
על כך אמר הסופר הארגנטינאי חורחה לואיז בורחס: "העם הגיבור כארי וחכם כינשוף" זהו העם היהודי.
 
כל טוב לעם ישראל על שלל גווניו מסורותיו הוויותיו ופזורותיו.
חרדים מסורתיים וחילונים.
כולם אחים.
 
חברי ההגנה ברילנט אדמונד ושני אחיו גם כן
 
מימין במדים כהים סגן ברילנט עם עוד כמה חברים בצהל שזה קם. סוף מלחמת השחרור 1948.
 
מפת הקרב מבצע בן עמי שחרור עכו 15 במאי 1948. הסירה במפה הוא הכוח של אבי ז"ל אתר ההגנה.

 

הדמעות שהשפיעו לטווח רחוק: סיפור התקרבותו של הפרופסור אמריטוס

הדמעות שהשפיעו לטווח רחוק: סיפור התקרבותו של הפרופסור אמריטוס

את הסיפור המרתק הבא, סיפר הרב אליהו פייבלזון שליט"א, לרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

"באחד הימים מתדפק על פתחי יהודי בן 70 ורוצה את עזרתי, הכנסתיו לביתי, ושאלתי אותו במה אוכל לעזור לך. אמר לי היהודי, אני פרופ' באחת האוניברסיטאות הגדולות כאן בארץ ישראל, לפני זמן קצר יצאתי לפנסיה, והתחלתי לשמור שבת, אני רוצה שגם אשתי תתקרב קצת לתורה ולמצוות, ולכן באתי אליך, כראש ישיבה לחוזרים בתשובה יש לך נסיון, אולי תוכל להשפיע עליה", מספר הרב פייבלזון.

"אמרתי לו שכמובן אנסה, אך בכל זאת יש לי שאלה עבורו", ממשיך הרב פייבלזון. "אם באת אלי, זאת אומרת שאין לך מישהו מסוים שאתה מקושר אליו, איך יהודי כבן שבעים ועוד פרופ' נכבד, מתחיל פתאום לשמור שבת, בלא שמישהו יקרב אותו, סתם מעצמו מתחיל לשמור שבת?!"

"השיב לי היהודי: 'אספר לך סיפור ומזה תבין הכל.אמי ואבי עברו את השואה, לאחר השואה נישאו, עלו לארץ והתיישבו באשדוד", מצטט הרב פייבלזון את סיפורו של הפרופסור.

"היה לי דוד שהיה יהודי שומר תורה ומצוות, וכשאמי התייעצה אתו היכן כדאי שאלמד, יעץ לה הדוד לשלוח אותי לבית אבות בבני ברק של הרב יוסף שלמה כהנמן, מייסד ישיבת פוניבז'. ואכן, אמי שמעה לעצתו ושלחה אותי לשם.

"בזמנים ההם הנסיעה מאשדוד לבני ברק לא היתה קלה, ולכן אמי אף פעם לא באה לבקר אותי, באחד הימים נקלעה אמי לאזור בני ברק, והחליטה, אם אני כבר כאן באזור, אכנס לבקר את בני מחמדי, היא נכנסה לבית אבות, מיד כשנכנסה ראתה שמדובר במוסד של שומרי מצוות, היא קראה לי ואמרה לי: 'תארוז את החפצים שלך, אנחנו נוסעים מכאן'.

 "ארזתי את חפצי, ואמי לקחה אותי לביתי. הייתי אז ילד בן תשע, הרבה זיכרונות אין לי מאותה תקופה, אבל דבר אחד איני יכול לשכוח, ובכל פעם שאני נזכר בכך, יורדות לי דמעות מעיני", ממשיך הפרופסור לספר. "לאחר כמה ימים מתדפק יהודי בדלת, כשאמי פתחה, הציג את עצמו – קוראים לי יוסף כהנמן, ואני מנהל את בית האבות בבני ברק. היום נכנסתי לבית אבות, וראיתי שילד חסר שם, שאלתי מיד היכן הילד, אמרו לי שאמו באה לפני כמה ימים, ואמרה לו לארוז את חפציו, ולקחה אותו לביתו.

"מיד עליתי על אוטובוס, ונסעתי לביתכם באשדוד לברר מה קרה, האם לא היה משהו טוב בבית אבות, אני מוכן לעשות הכל כדי לשפר את התנאים של הילד", אמר ראש הישיבה לאם.

"אמא השיבה לו: 'הכל בסדר שם. רק, שאני עברתי את השואה, לא אוכל לתאר לך את הזוועות שראיתי בעיני מה שעוללו לנו הנאצים יימח שמם ואיני רוצה שבני יהיה דתי'", משחזר הפרופסור.

"הרב כהנמן ניסה לדבר על לבה כמה דקות, וכשראה שאין עם מי לדבר, ביקש כסא, התיישב עליו, והתחיל לבכות, הוא ישב כך עשר דקות, ובכה על עוד נשמה של עם ישראל שהולכת כעת לאיבוד. לאחר מכן ברכם לשלום ויצא.

"כבר עברו מאז כשישים שנה", אומר הפרופסור לרב פייבלזון, "והדמעות האלו לא נותנות לי מנוח. בכל פעם שאני נזכר מזה לבי מתחלחל, כעת התחלתי לשמור שבת, ואני רוצה שתשכנע את אשתי, שקצת תלך בעקבותיי".

הרב פייבלזון ממשיך ומציין כי אכן דיבר עם אשתו של הפרופסור וברוך השם היא השתכנעה. "היום הוא מניח תפילין בכל יום, והם שומרים שבת, כשרות, ועוד היד נטויה".

מתוך: 'ווי העמודים' - שיעורי וחידושי הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין.

 

"התינוק הזה הוא אני"

"התינוק הזה הוא אני"

מתוך: כתבתו של אהרן טיטלבוים, מרוה לצמא


בבוקר שגרתי בהיכל בית המדרש וולמארק שבבניין בית ישעיה בישיבת מיר בשכונת בית ישראל הירושלמית, ישבו זה לצד זה, על אחד הספסלים, עלם ירושלמי צעיר, ולידו מבוגר אמריקאי, שעלה ארצה לפני שנים אחדות וקבע משכנו בעיר הקודש.
באחת ההפוגות הקצרות מהלימוד, פנה המבוגר לעמיתו לספסל והתעניין לשמו.
"יום טוב עהרליך", היתה התשובה.
"אתה קשור לרבי יום טוב הידוע?"
"אכן, אני נכדו וקרוי על שמו".
הברק שניצת בעיניו של היהודי, והחיוך צופן הסוד שנמרח על שפתיו, העידו כי הם טומנים בחובם סיפור מיוחד, שתיכף יתברר כדרמה של ממש.
"אתה שולט באוצר השירים של זקנך"?"
"אני מכיר רבים מהם".
היהודי החל לפזם בלחש: "די נאכט איז געקומען, די טאג איז אוועק, די גאסן פון מאסקווע אין א פחד און שרעק". (הלילה הגיע, היום עבר; ברחובות מוסקבה שולטים הפחד והבהלה).
"נו בטח, זה הסיפור על המוהל שקציני הק.ג.ב. אזקו אותו ולקחוהו מביתו, ולבסוף מצא את עצמו בבית יהודי ונצטווה למול תינוק בן שמונה ימים", הפגין הצעיר בקיאות באחד הלחנים הפופולאריים והמפורסמים של הסב.
"התינוק הזה הוא אני" - - - הפריח המבוגר החביב את הפצצה לחלל, "ושמי הוא נחום שטילרמן".

*

הרב החסיד רבי בצלאל וילשסנסקי זצ"ל, שהיה מכונה צ'לקה חרסונר, היה למדן מופלג, חסיד חב"ד נלהב וירא שמיים גדול, שו"ב ומוהל מתוך מסירות נפש בימי השלטון הקומוניסטי.

באחד הימים נקשו בגסות על דלת ביתו של רבי בצלאל שוטרי חרש גברתנים וקשוחים. הדלת נפתחה, והם פרצו הביתה, כשמגמת פניהם לא מבשרת טובות. כולם ידעו כי כאשר הק.ג.ב. מבקר בבית ולוקח את האב לחקירות, ספק רב אם הוא עוד יחזור לחיק משפחתו אי פעם. ילדיו של המוהל נאלמו מרוב פחד. הם הצטנפו בפינה והתכוננו לגרוע מכל.

השוטרים ערכו חיפוש אינטנסיבי במעונו של רבי בצלאל ומצאו את ה"מטמון" - תיבה קטנה שהכילה את כל הערכה הדרושה לברית מילה. אחזקת סממן יהודי כה ברור לא הותירה מקום לספקות: היהודי דנן משתמש בתיבה זו לצורך פעילות "חתרנית" הנוגדת את ערכי הקומוניזם.

רבי בצלאל נחרד, הוא הבין כי אין לו כל פתחון פה או מוצא וכי רק נס יכול להצילו. ידיו נאזקו מאחורי גופו ועל ראשו הושם שק שחור. תחת משמר כבד הוא הוצא מביתו והוכנס למכונית שחורה ומשוריינת שחלונותיה כהים, אטומים ומסורגים, ובה היו מובלים "פושעים" למרתפי החקירות. שפתיו החלו למלמל פסוקי וידוי, הוא נערך לפרידה מהעולם. לאחר כברת דרך שנדמתה בעיניו כנצח, עצרה המכונית. רבי בצלאל הורד ממנה, והובל לבית שעלו ממנו צלילי מוזיקה רעשנית.

כאשר הוסק השק מראשו של רבי בצלאל המבועת, עיניו פלבלו בחוריהן: הוא לא ראה חדר חקירות ולא בית מעצר. השולחן היה ערוך במגדנות ובמטעמים, וסביבו הסבו עשרה איש והיו עסוקים במשחק. מהפטיפון החורק בקעו מארשים רוסיים, ואלה הוסיפו נופך חגיגי למסיבה, "נולד לנו ילד ואנו חוגגים כאן את השמחה", הסבירו לו.

רבי בצלאל שפשף את עיניו, מנסה להבין אם הוא הוזה או שרוי בחלום, ושמא המחזה אכן בהקיץ. ברגע זה הפציע יהודי מבוגר, שזקנו יורד על פי מידותיו, וקידם אותו בברכת "שלום עליכם, ברוכים הבאים!" הוא לא המתין שהאורח המופתע יתקיף אותו בשאלות, וניגש ישר ולעניין: "הייתי כאן הרב בעיירה. הקומוניסטים הצרו את צעדי ונאלצתי לברוח ולהסתתר מהם. ה' עזר לי ובני נעשה כאן המושל. הוא לקח אותי תחת חסודו והסתיר אותי במעונו. כאן אני גר בקביעות בחדר סמוי ומוסוה היטב תחת כותל פנימי.
כאשר נולד לי נכדי הקט לפני שמונה ימים, הבהרתי לבני כי איני רוצה להביט בפני התינוק, ללטפו, לנשקו או לקחתו בזרועותי, עד שימולו אותו. רציתי שבני יבין את חשיבות קיום המצוה וכך יסכים להסתכן למול את הילד.
יכולתי להזמין אותך בחשאי למול את הילד", התנצל הסב המאושר, "אולם אילו היית מגיע בגפך, הדבר היה עלול לעורר את חשדם של העוברים והשבים, ועד מהרה היינו מוצאים פה את המשטרה החשאית. בני ניצל אפוא את קשריו כמושל והצליח לארגן את הגעתך תחת מעצר בכיכול, ובכך לצמצם את החשש ניתפס".
תינוק זה, למי שטרם הבין, הוא מיודענו ואיש שיחנו ר' נחום.
המשחקים הנוכחים עסקו בהם היו אמצעי הסוואה למקרה שקלגסי הק.ג.ב. יפתיעו ויגלו את ההתכנסות. "אנו בסך הכל שותים קצת וודקה ומשחקים בקלפים", תכננו הנאספים להצטדק אם וכאשר ייחשפו. גם הפטיפון שהשמיע צלילים רועשים, נועד להתגבר על צווחותיו של הפעוט בעת הברית ולמנוע מהן לדלוף החוצה, לאוזני השכנים.
ברור כי מי שנכח במעמד סיכן את חייו. כאשר המברך הכריז "זה הקטן גדול יהיה", פרצו כולם בבכי. כולם ידעו שהחיים כאן אינם מובטחים לאיש, וכי כל יום שאינם נתפסים הוא נס בפני עצמו. בתום הברית התבטא הסב: "קיימתי פה גם מצוות פדיון שבויים. התינוק הזה היה בבחינת תינוק שנשבה ופדיתי אותו בכך שהפכתיו ליהודי כשר".
לאחר הברית המתינה לרבי בצלאל חבילה גדולה ובה תשורות נאות למשפחתו. או אז שבה ונשנתה הסצנה: שק שחור, ידיים אזוקות, המכונית השחורה והמאיימת שהמתינה בחוץ... ואולם בשונה מהחוויה המצמררת שפקדה אותו בהלוך, ליבו של רבי בצלאל כבר לא פרפר, השמחה שלו הרקיע שחקים. לא רק משום שהסאגה הסתיימה בכי טוב, אלא על שזכה להכניס ילד יהודי נוסף בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום.

ואותו פעוט, בנו של בכיר הק.ג.ב., וגם בנו ונכדו, זכו להיות "שוכני חצרך", תלמידי חכמים מובהקים, מחברי ספרים ובעלי הוראה בישראל.

*

השיר "דער ברית" - מאת ר' יום טוב עהרליך ז"ל:

די נאכט איז געקומען דער טאג איז אוועק
די גאסן פון מאסקווע אין פחד און שרעק
די טויערן זיינען פארשטעלט מיט סאלדאטן מען לאזט ניט אריין ניט ארויס
מען זוכט דארט א גרויסן פארברעכער אין ווינקאלאך פון יעדן הויז

ר’ בצלאל דער מוהל ער זיצט און ער ווארט
די ליכט איז פארלאשן די טיר איז פארשפארט
די קינדארלאך שווייגן זיי ווייסן שוין אז די סאלדאטן ברענגען נישט קיין גליק
נאר כאפן צו טאטעס און קינדער וואס קומען קיינמאל נישט צוריק

פלוצלינג דערהערט מען א טומל אין הויף
מען הערט די סאלדאטן מארשירן ארויף
מען קלאפט און ער לאזט זיי אריין און זיי הייבן אן זוכן ביי איהם אזוי לאנג
ביז זיי געפינען א קליינינקע שאכטעלע אונטערן שאנק

מיר האבן געפונען זאגט דער קאמאנדיר
די הענט אין דער הויך זיך נישט גיבן קיין ריר
די שאכטל ליגט אפן פריי פאר די סאלדאטן און זיי באטראכטן מיט פרייד
א שטיקעלע וואטע, א שערל, א קליינינקן חלף אין שייד

א געפאנצערטע קאר פליהט אין גאסן געשווינד
ר’ בצלאל זאגט ווידוי ער וויינט ווי א קינד
די הענט מיט א קייט פעסט אויף הונטן געבונדען א שווערע זאך איבערן קאפ
און די קאר לויפט אָן אַן אויפהער און שרייט און זי שטעלט זיך נישט אפ

און פלוצלינג מען שטעלט זיך מען נעמט איהם ארויס
מען פירט איהם ארויף ערגעץ הויך אין א הויז
מען בינדט אפ די הענט און מען דעקט אויף זיין פנים און עס באווייזט זיך פאר איהם
רעכטס א מזוזה א גרויסע אנטקעגן די בילד פון בעל שם

אויפן טיש א מנורה עס ברענען פיהל ליכט
א איד מיט א בארד מיט א שיינעם געזיכט
שלום עליכם זאגט ער דעם איד און ער שמייכלט צו איהם מיט א פרייד
האט נישט קיין מורא בארוהיגט אייך זעצט אייך און הערט וואס איך רייד

איך בין געוועזן אין שטאט דא א רב
און דערפאר האט געקומט מיר א ביטערער סוף
האט דער באשעפער געהאלפן מיין זוהן איז געווארן א פירער א גרויסער אין לאנד
און האט מיך באהאלטן ביי איהם דא אין וואוינונג פארשטעלט פאר א וואנט

ווען מיין שנור האט געבוירן א זוהן
האב איך געזאגט איך וויל נישט וויסן דערפון
איך וויל עס נישט האלטן נישט גלעטן נישט דרוקן אפילו נישט אנקוקן ביז
מען וועט מיר ברענגן אן ערליכן מוהל און מאכן א ברית

ווען איר קומט אליין וואלט מען חושד געווען
מען האט געמוזט מאכן מען זאל אייך ניט זעהן
נאט אייך די שאכטל נעמט אייך די כלים זאל זיין אין א מזל’דיגע שעה
איך וועל זיין סנדק, טאטע מאמע די קוואטער, דאס קינד ברענגט ברוך הבא!

דער מוהל דאס קינד האט גע’מל’עט מיט גליק
דער זיידע האט ליב עס צום הארצן געדרוקט
און שרייט אויס רבונו של עולם די מצוה פון פדיון שבויים איז גרויס
ס’א תינוק שנשבה מיר קאָנען נישט אויסלייזן דו לייז איהם אויס

א געפאנצערטע קאר פליהט אין גאסן צוריק
ר’ בצלאל ער זיצט דארט פאר’שיכור’ט פון גליק
ארום איהם עס ליגן פיהל פעקלעך מתנות אהיים דער משפחה געפירט
די קאר האט געטריבן א מענטש מיט א גוטע מאסקירטן געזיכט

און ער האט איהם אריינגעפירט שטיל אין זיין הויף
געהאלפן די פעקלאך צו טראגן ארויף
און דאנקט איהם און בעט זיך מיר האבן אייך וויי געטוהן האט קיין פאראיבל ניט
אז דער זיידע איז א איד און דער טאטע א איד מוז דער אייניקל זיין א איד

איך האב מיין לעבן געשטעלט אין געפאר
און איך האב געטוהן עס מער ניט דערפאר
ווייל איך האב ביינאכט היינט געזעהן אז ס’איז דא א באשעפער וואס פירט אן און היט
אז דער זיידע איז א איד און דער טאטע א איד מוז דער אייניקל זיין א איד

המסדר באושוויץ

"המסדר באושוויץ"

שורות האסירים היו ישרות יותר מסרגל. אתה יכול להיות מוזלמן בלי שם, בלי עבר, בלי אישה וילדים, בלי אבא, בלי אימא, בלי פירור לחם, בלי תקווה ובלי עתיד. אבל שני דברים יש לך: מספר על היד ובגד אסירים מפוספס. אינך יודע דבר: איזה יום היום? באיזה חודש? באיזה שנה? היכן כולם? מה קרה לכולם? מי שותפך לדרגש? מה יקרה בדקה הקרובה? אינך זוכר איך נראו החיים לפני אושוויץ. היו חיים בכלל? ואולי הכל רק חלום רע? אולי זו הזיה?. זה אתה שעומד עכשיו בין שאר האסירים, לבוש כתונת פסים, נקודה אחת על הסרגל האנושי הערוך בדיוק גיאומטרי: גב זקוף, ידיים לצדי הגוף, צוואר מתוח, העיניים אינן ממצמצות, האף כאילו אינו מריח את העשן השמנוני, הכבד.

באמצע מגרש המסדרים הכינו עמוד תלייה. לצדו שולחן, כיסא ושרפרף. חיילי אס. אס. חמושים מקיפים את המגרש. כאילו מישהו יזוז, בביתני השמירה מוכנים צלפים בנשק דרוך, ולמרגלותם כלבים. כאילו מישהו יעז לברוח. כאילו מישהו יעז… אבל היה מישהו! יהודי אחד העז… לכבודו עומדים עתה האסירים בשורות ישרות, בעיניים מושפלות, בציפייה כואבת. מה הפעם?

יום א' היום. יום המנוחה השבועי. האסירים אינם נשלחים לעבודות פרך בחוץ. מגיע לחיילי האס. אס. קצת חופש, לא?! מעט בידור, ככה… להרים את המורל. צבא בלי מורל עלול להיחלש. מפקד המחנה דואג להם. הקרקס השבועי. אין בו ליצנים, לוליינים או אקרובטים. יש בו חיות טרף. אחת מהן עומדת מול האסירים. שמו היינץ. "נתפס במחנה מרגל!" הוא שואג, "מרגל לטובת בעלות הברית! ברשותו נמצאו אמצעי שידור משוכללים! על חם, בזמן שידור, תפסנו את הבוגד!" צורח היינץ. רוקו ניתז. "הביאו אותו!" עיני המוזלמנים נפקחות לרווחה.

לאמצע המגרש נדחף יהודי. נמוך קומה. אותו רזון, אותו בגד מפוספס. "לכאן!" שואג היינץ, עיניו אדומות. היהודי צועד לכאן. משם ומשם צופים בו חיילי האס. אס. מחייכים. אוהו! כשהיינץ עורך מפגן ראווה, מובטח שעשוע רציני!. תחת עמוד התלייה היינץ ממנה את עצמו לתפקיד התובע, הקטגור, הסנגור, השופט והמוציא לפועל של גזר הדין. הוא מסיר כיסוי בד מעל השולחן. "הראיה!" הוא מניפם בשתי ידיו, גבוה, מציג לראווה: "המשדרים!" עיני האסירים נפקחות. האוויר מעורפל מהפיח השחור, אבל הם עוצרים את נשימתם! תפילין!… תפילין!… בתי התפילין, התפילין המוכרות, השחורות, אי, ריבונו של עולם! מתחת לכותנת הפסים, הלבבות הכמושים מקבלים נפח פתאומי, מוצפים דם חם רותח. והעיניים, צריכות להישאר יבשות! אסור לבכות! אסור להניד עפעף, למצמץ, להגות אות אחת מהמילה הזו – תפילין! בין ובתוך שורות הסרגלים האנושיים – הכבויים ניצת- עובר זרם! תפילין!

הרצועות מסתבכות בין זרועותיו וכפותיו של היינץ. הוא מנער, הן מתפתלות מול עיניו. הוא נרתע, משליכן על השולחן, וצועק: אתה מודה שהחפצים האלה שלך?. מודה. מי מסר לך אותם?. הם שלי. תענה, כלב יהודי! מי מסר?. אף אחד. מי עוד השתמש בהם?. היהודי שותק לשבריר שנייה. זרם אש עובר בין האסירים, מתיז ניצוצות. "רק אני". אם כך, אתה מודה שהשתמשת? "מודה". היינץ מוחה זעה ממצחו הנמוך ושואג: החקירה תמה. בית המשפט מוצא את החשוד – אשם!. בהתאם לחוק ולחומרת העבירה, בית המשפט פוסק לנאשם מוות בתלייה! גזר הדין יבוצע מיד!. גופתו תיתלה בכניסה למחנה, כראוי לבוגד במולדת האהובה – גרמניה!.

הנאשם לא זע. הסרגלים לא זעים. אושוויץ שותקת. השמים כחולים. היינץ יוכיח עכשיו שהוא לא רק שופט! הוא גם תליין! "יהודי – לכאן!" הוא צווח. היהודי קרב לעמוד. היינץ בועט בשרפרף אל מתחת לחבל התליה. "עלה!". היהודי עולה. "עמוד ישר! סובב ראש". היהודי מתיישר, מסובב ראש. היינץ מקרב כיסא, עולה ועונב סביב הצוואר הדק, השקוף כמעט, את לולאת החבל. המסדר שותק. אושוויץ אילמת. השמים מתחילים לבכות. והיהודי – עומד, החבל כרוך על צווארו. עיני האסירים מורכנות לאדמה. היינץ מתמתח ושואג בקול: "כבן לאומה הגרמנית, הארית, התרבותית, ובשם הצדק, האמת והמשפט, אני מאפשר לנידון למוות לבקש בקשה אחרונה לפני ביצוע גזר הדין". האסירים עוצמים עיניים, הנידון למוות דווקא פוקח, חזק. "מה בקשתך?" היהודי אינו מהסס לשנייה. קולו צלול כשהוא מכריז: "להשתמש בהן עוד פעם! להניח תפילין!" עיני האסירים נפקחות. דם חדש זורם בחדרי הלב. להניח תפילין! למות עם ה – "של ראש" על הראש, עם ה – "של יד" כרוך על היד… בלב אושוויץ! מול התליינים!

האס.אס. פורצים בצחוק. טופחים לעצמם על הכתף, משפריצים בירה, שורקים, הכלבים נובחים! איזו חגיגה! היהודי ייתלה עם הקופסאות על הראש! איזו תפאורה מקורית לכניסה למחנה! שמעתם? איזה בידור! אחדים מהם רצים לצריפם להביא מצלמות. היינץ סמוק, "הבקשה מאושרת". הוא מוסר ליהודי את אחד הבתים. היהודי מושיט יד. מקרב לפיו. מנשק. האס.אס מתגלגלים מצחוק. היינץ, ממתין מבודח. קצת קשה לנידון לתמרן עם החבל לצווארו, אבל… תנועותיו מהירות, מדויקות, הוא מתרכז ובודק. ה- "של יד", במקום? כן. מושיט יד אל ה-"של ראש". התליין נותן ברצון, כן, ברצון רב אפילו… מלא חיות נושק הנידון למוות את הבית ומניח על ראשו. המצלמות מתקתקות, פרצי צחוק. הוא מרוכז, כרוך סביב זרועו, סביב כף ידו, בין אצבעותיו. נושם עמוק ומזדקף. נושא פניו לשמיים שמתחילים לפזר נוצות שלג רכות, כמו פתיתי כלולות על ראש חתן. שקט. עכשיו מוריד היהודי את עיניו לגובה עיני האסירים, אחיו, המרותקים – מחושמלים חיים! זרם מוחץ, מנצח, עובר במרוצה בינו לבנם – בינם לבינו. זה הוא עכשיו שמצהיר כוונות! החבל לצווארו כרוך – והוא מקדש את שמו יתברך קבל עם עולם! מניח תפילין!

החיילים במתח. מה עכשיו? הבעיטה בשרפרף, הגופה המטלטלת? אה, כבר? זה נגמר? לא. זה רק מתחיל. זרם חם, נוקב, נותב, רץ מתרוצץ בין שורות האסירים, בוער בתוכם, הופכם ללפידים. מסדר האסירים הופך לאיש אחד, ללב אחד שפועם – הולם, ובתוך הדממה נשמע היהודי אומר זועק את זעקת הנצח בכל לבו ונפשו, ובקול רם וצלול: "שמע ישראל ה' אלוקינו – ה' אחד!"… עתה זה רק הוא. הוא ואתה. היהודי וא-לוקיו. עכשיו מתאחדים – היהודי, התפילה, א-לוקי השמים והארץ וכל אסירי אושוויץ רואים את הקולות. היינץ מתבלבל. פחד לא מוסבר ממצמץ בעיניו. מישהו זז שם? אה. רק נדמה לו? הוא סוקר את השורות מולו: מימין משמאל. טוב. איש לא זע. טוב. הוא נושם לרווחה. היהודי שותק. זהו? סיים? חיילי האס.אס. מותחים צוואר ועיניים. עכשיו תגיע הבעיטה בשרפרף והגופה תצנח… "מתח!…".

"-מה קורה פה?" שואג קול אחר. הם מסתובבים. החיוך נמחק. היינץ מסתובב – מקרב רגליו זו לזו – מצדיע במועל יד! הייל… לתוך מגרש המסדרים מגיח הקצין… האוברשפירר… היינץ מבולבל, אבל הדרגות… "מה הולך כאן?" שואג הקצין. "משפט שדה, המפקד". "נאשם במה?". "ריגול, המפקד". "ריגול?" צווח הקצין. לחייו מתנפחות ועיניו שוקעות לתוך פניו. "על ריגול אתה מעניש בתלייה? לא בא בחשבון! עונש קל מדי! לפרק! לפרק!" הוא מנפנף ידיו. היינץ ממהר לבצע את הפקודה. "מהר!" צורח הקצין. היהודי יורד אל הארץ, התפילין עוד לראשו. הקצין שולח להביא שתי אבנים גדולות. "כרע ברך!" הוא פוקד על היהודי. הוא כורע. "להרים ידיים! למעלה!". הוא מרים. "יותר גבוה!". היהודי מרומם. מניחים בידיו אבן. אחת לכל יד. היינץ רוצה להיבלע באדמה. אולם האדמה לא רוצה בו. האדמה מקמרת גבה הקשוי תחת ברכי הנידון, משתדלת להקל עליו. "אני גוזר על הבוגד – מלקות! המכסה המכסימלית, כשהידיים – גבוה! אם יוריד, יקבל כדור בראש!" הקצין מסמן לאחד החיילים, שקרב, טוען אקדחו ומקרב לראשו של הנידון. "ולא להרים ראש!" היהודי מרכין. יש מאין שולף הקצין מגלב ארוך. לקצותיו מחוברים כדורי מתכת. הוא תוחב אותו לידיו של היינץ, נוחר בבוז ומסתלק משם. היינץ מצמיד רגליו בנקישה ומצדיע אחר גבו המתרחק.

שלג אמיתי, לבן, מתחיל לרדת. חיילי האס.אס. רוטנים. מלקות! באמת, מה מעניין במלקות? מה מיוחד? וגם מעצבן את האוזניים, כל צלילי החבטות האלה. עדיף לשמוע מוסיקה קלאסית, ואגנר או משהו. הם מסתלקים למאורותיהם. גם המסדר קיבל פקודה להתפזר. רק הלב לא. הלב עדיין שם, על מגרש המסדרים, פועם פעימה יהודית, מול הנידון הכורע על ברכיו, בידיים מונפות, אבן לכל יד והשוט – מכה על ראשו. היינץ מכה, חובט ומצליף. מעביר לאחד החיילים שמכה ומכה, בכל הכח עד שחלשה זרועו, והוא מעביר לחייל אחר. וכל זמן המכות שחוזרות ונשנות וצולפות באותו ראש – באותו מקום, האקדח שלוף מול מצחו של היהודי, וידיו נשואות לשמים. והוא לא נאנח, לא צועק, לא זז, רק סופג עוד חבטה ועוד הצלפה, התפילין לראשו כבר מזמן מבוקעים, מרוטשים, הרצועות משתלשלות סביב פניו וידיו… והשלג יורד חרישי כל כך. מכסת ההלקאות נשלמה. הנאצי המכה נושף ומשחרר את שריר זרועו התפוס. מקלל. זורק את השוט על השולחן והולך בלי להעיף מבט על הגוף הצנוף מולו, הכורע ברך. עתה נשמטות ידיו, האבנים מתגלגלות מראשותיו, ומצחו שוקע קדימה – לתוך השלג. מכתימו בדם.

היינץ מורה לשני אסירים לזרוק את הגוף הרצוץ על ערמת הגופות שיישלחו מחר לשריפה. הלילה יורד על כולם, שווה בשווה. על המתים ועל החיים. ערמת הגופות זעה. היהודי פוקח עיניים. "אני חי", הוא חושב. עם שרידי התפילין לראשו הוא זוחל לאט, מעורפל, מתוך ערימת המתים. זוחל לאט כל הלילה למקום מחבוא. במחנה הוא כבר אינו נחשב קיים. המספר שלו נמחק מהרשימות. בראשו נותר חור. פצע פעור, שסוע. הוא מניח עליו פיסת סמרטוט, שנצמד ונדבק אל הדם הקרוש. ימים שאי אפשר לסופרם עוברים עליו בפינתו הנסתרת. הוא מתאושש לאט. חוזר לחיות. הוא חי. היהודי הזה שרד את אושוויץ, הקים משפחה ונפטר בשיבה טובה בא"י בשנת תשס"ח. שריד מאותה פיסת בד שנצמדה לראשו נשארה טבועה בבשרו, כאות נצח למסירות נפש שלו באותם ימים גורליים, מתמזגת בבשרו עד יום מותו. עמה נקבר, ועמה, זכר למצוות תפילין שלו – הוא חזר אל אביו שבשמים. היהודי – גיבור הסיפור – הוא הרב יהודה אריה וליס זצ"ל, אביו של הרב יוסף וליס, מנכ"ל "ערכים" (ניצוצות).

השומרים של ר' איצלה

הרה"ג ר' איצלה בלאזר זצ"ל עלה לארץ, הגיע ליפו, עשו לו במה וביקשו ממנו לומר דברי תורה. עלה ר' איצלה בלאזר על הבמה ואמר: "ה' ברא ללשון שתי חומות, חומה של בשר - שפתיים, וחומה של אבן - שיניים, כדי שיקח לאדם זמן להפעיל את מנגנון הדיבור וישקול את הדיבור לפני שמוציאו מפיו".
"אני", אומר ר' איצלה, "כבר זקן בן 90, השינויים נשרו, חסר לי שומר, יש לי רק חומה אחת - השפתיים, אין לי מספיק שומרים ללשון, אני לא יכול לדבר".
זאת היתה כל ההרצאה, מלאה מסר של שמירת הלשון.
וכפי שפתחנו - בפסוק בתהילים "האמנם אלם צדק תדברון": דבר שאסור, תחשוב שאתה חלילה אילם, אתה לא יכול לדבר. רוצה לדבר? תשבח את ה' "צדק תדברון".

עולה אדם לאוטובוס - בוכה ובוכה. הוא אומר לנהג שהוא צריך להגיע למקום מסוים ואין לו כסף לנסיעות. הנהג מרחם עליו ונותן לו לעלות בחינם, ולאחר כמה תחנות רואה הנהג את אותו אדם שוב בוכה.
"למה אתה בוכה"?
עונה לו אותו אדם: "אני רואה שכולם עולים לאוטובוס, משלמים כסף ומקבלים עודף. אני.... לא קיבלתי - עודף...."
זוהי האומנות: אתה רוצה לדבר - תשבח את ה'. אל תבוא בתלונות למה אין... ואין... וחסר... קודם תודה לה' על כל השפע והברכה שה' נתן לך.

הרב ריבקוב היה ידוע ומפורסם בענווה מיוחדת. ישב יהודי באחת השמחות ליד הרב ריבקוב. ביקש אותו יהודי מהרב שיגיד לו דבר תורה.
אמר לו הרב ריבקוב: אני מכיר אדם שהיה מוכן לשלם מליונים כדי לשבת לידי, ולראות אותו". התפלה היהודי על תשובתו המוזרה של הרב ריבקוב, המפורסם בענווה מיוחדת. וממשיך הרב ריבקוב, "כן, אותו אדם הוא השכן שלי, העיניים שלו לא מתפקדות ולא יכול לראות. הרי הוא היה מוכן לשלם מיליונים כדי שיוכל לשבת לידי ולראות אותו".

תשקול שנית בטרם תתרתח
תדע להקשיב לפני שתתווכח
תזכור שהסבלנות עוזרת לנצח
תוותר ותהיה זה שסולח
תלמד לתת כמו שאתה לוקח
תשתדל גם את האחרים לשבח
תתמיד בזה ותהיה תמיד שמח


לקירוב הגאולה בלימוד ההלכה לקו השלון המעורר הרשמי
וכל יום צינתוק לתזכורת תקבלי. חייגי: 072-3372212

לע"נ ר' אהרן חיים ז"ל ב"ר אליהו ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.
לע"נ ר' שמעון יהושע ז"ל בן ר' אליעזר ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.
לע"נ מרת מירל ע"ה בת מרדכי ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.

 

סיפורים מהמדרשה: מאת הרבנית חנה בקשי דורון תחי'

מספרת הרבנית חנה בקשי דורון תחי':

אחת מתלמידות המדרשה שלנו, מדרשת לב לאחים ברחובות, הגיעה אלינו מיד אחרי טיול ארוך בניו זילנד. היא היתה במקומות הנידחים ביותר, בין שבטים אוכלי אדם! כל כך היתה רחוקה מכל זיק של יהדות, כל כך היתה לא מודעת לערך של חיי אדם - לערך של החיים של עצמה!
אבל במהלך הטיול, באחד החגים היא הגיעה אל בית חב"ד, השתתפה בפעילויות ובסעודות החג, ואחר כך, כשחזרה לארץ, החליטה שהיא רוצה להכיר יותר לעומק את היהדות.

היא הגיעה אל בית הכנסת השכונתי בעיר מגוריה, ראשון לציון, לתפילת ערב שבת, ומצאה שם עלון פרשת שבוע, ובו מספר הטלפון של "מדרשת חן". וכשהיא התקשרה אל המספר המצורף, ביום חמישי, אמרו לה שהיום אין לימודים, כי מחר המדרשה עושה שבת יחדיו בסמינר של באר יעקב, והיא מוזמנת להצטרף.
אפשר לבוא? שאלה הבחורה
ואמרו לה: כן.
הבחורה הצטרפה אל המדרשה, כאשר היא לא מכירה אף אחד. היא התארגנה בחדרה, ובערב שבת נכנסה לחדר האוכל, ראתה את הרבנית, ומיד התחברה אליה, ישבה עם הרבנית, ושמעה דברי תורה, הרצאות ושיעורים, במהלך השבת כולה.

היא הרגישה שהיא חוזרת הביתה: אל המקום אליו הנשמה שלה שייכת, אל העולם שהוא שלה! כל השבת היא שוחחה עם הרבנית, לומדת על יסודות היהדות, על מורשת אבות, על עבר, הווה ועתיד של חייה, כבת יהודיה מעם ישראל.

אחרי כמה חודשים, צירפה הבחורה חברה נוספת, חיילת, ממשפחה שמאלנית ורחוקה מהיהדות, שהיתה בחופשת מחלה מהצבא אחרי שנפצעה במהלך השירות שלה. החברה הגיעה, שמעה, הקשיבה, התחברה: וחזרה ליהדות!
החברה סיפרה על החבר שלה, מאזור אשקלון. אנחנו רוצים להתחתן, סיפרה החברה, אבל לא רוצים להביא ילדים לעולם כה משוגע, עם אלימות וסמים. לא צריך להביא לעולם ילדים שיסבלו!
ואחר כך אמר החבר: אנחנו יכולים להביא ילדים, אבל נשים אותם בבית ספר דתי. שם יהיו שמורים ומוגנים, בלי אלימות ובלי סמים.
וכשהגיעה החברה לשבת, אמרה במוצאי שבת לרבנית: אמרתי לך שהחבר שלי מדבר על בית ספר דתי, ועכשיו אני רואה שמלכתחילה אשלח את ילדי לבית ספר דתי, שזה החינוך הטוב ביותר! היא נהנתה והתחזקה, וגם החבר שלה החל ללמוד באשקלון, והם התחתנו והקימו בית של תשובה ומעשים טובים.

והבחורה מניו זילנד, החלה ללמוד מקצוע, אחרי שהוריה שכנעו אותה ללמוד אמנות בבצלאל. במשך שנה שלמה היא שילבה את לימודי האמנות בבצלאל ביחד עם לימודי היהדות ב"נתיב בינה".
אבל בשנה השניה היא התקשתה עם השילוב הזה: הלימוד בבצלאל היו תובעניים יותר ויותר, והיא נאלצה לוותר על לימודי הקודש.

כך חודש, כך חודשיים: אבל בהמשך, הנשמה זעקה את שלה, לימודי האמנות היו תפלים, והחיבור אל הקודש היה כבר בלתי אפשרי. ובאיזשהו שלב היא קיבלה החלטה: בלי לימודי יהדות היא לא יכולה יותר, ואת לימודי האמנות היא לא יכולה להמשיך בכזה סוג של לחץ. ושוב היא חזרה אל המדרשה,
להשלים את כל מה שהחסירה במשך כל אותם חודשים, וגם את מה שהחסירה במשך שנים כה רבות: וסוף סוף הרגישה מאושרת.

שנים רבות חלפו מאז. השבטים הנידחים נותרו בניו זילנד, אולי כבר למדו קרוא וכתוב, החיילת כבר מזמן סיימה את הצבא, וגם הקביים הפכו להיות חלק מההסטוריה. ושתי החברות זכו להמשיך ולהתחזק, ובהמשך גם להקים בתים נאמנים בישראל, ולהשתלב בתוך העולם התורני, כל אחת במסלול חייה.

והיו גם סיפורים אחרים, מרגשים לא פחות, של בתים שנבנו, ונזקקו לעזרה דווקא בצד המעשי של החיים. כי סדר היום וסדר החיים המעשי של ניהול הבית, איך להתארגן עם קניות, בישולים, כביסות, תקציבים... כל מה שנראה כל כך מובן מאליו עבור מי שמכיר ויודע, יכול להיראות קשה, מפחיד, ואפילו בלתי ניתן להשגה, עבור מי שאין לה את הידע והנסיון וההיכרות עם החיים המעשיים, ועזרה בתחום הזה יכולה להציל משפחות:

וכך מספרת הרבנית:
בחור ממכון ויצמן, שעמד תקופה קצרה לפני חתונתו החליט ללמוד ב"לב לאחים" קורס שעוסק בזוגיות. הוא למד על הבית היהודי, והתחבר אל שיעורי המדרשה. את שבע הברכות שלהם אירגנה הרבנית, והבחורה, במקור מקיבוץ חילוני, החלה להגיע לשיעוריה. הבחורה היתה חכמה מאוד: אך לא ידעה דבר על ניהול בית: הרבנית עזרה לה בהתארגנות בחיים החדשים, איך להתארגן מבחינת לוח זמנים, מבחינה תקציבית, מבחינת ארגון ארוחות... אחרי שנה נולד לזוג הצעיר תינוק מתוק, והרבנית סייעה לה בטיפול בו, ואפילו ארגנה את כל ברית המילה לרך הנולד, כולל בישול הארוחות לברית כולה. וגם בהמשך, ליוותה הרבנית את הבחורה מא'-ת' עם הטיפול בתינוק החדש, איך רוחצים אותו, איך מאכילים איתו, איך עוברים לאוכל מרוסק...

כך סייעה הרבנית לאותו בית חדש בישראל, וכך תמכה ועזרה להרבה הרבה בתים נוספים שהיו במצב דומה.

באיזשהו שלב הרגישה הרבנית שהיא לא עומדת בכל העומס הגדול, והיא פנתה אל הרב שורץ, האחראי על פעילות לב לאחים ברחובות, ועדכנה אותו על כך שהיא כבר לא יכולה לעמוד בכל העומס. הרב שורץ שמע, אבל הדגיש ואמר, שאת המדרשה אי אפשר, פשוט אי אפשר, שהרבנית תעזוב!

בתו של הרב, יעל, שמעה את השיחה, והציעה לארגן סדנאות ניהול בית קבוצתיות: היא החלה לארגן את הסדנאות אצל הרבנית, עם קבוצה של נשים שקיבלו הדרכה איך לנהל את ביתן, ועם השנים היא התמקצעה בתחום: והיא יעל זלץ, יועצת ארגונית לניהול הבית היהודי. https://yaelzals.co.il