עונג שבת בקיבוץ לביא - עם מפגש הסטורי מרגש
- פרטים
- קטגוריה: סיפורי חיים
- פורסם ברביעי, 03 ינואר 2024 17:19
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 322
ואז מספר אחד החברים על חוויותיו בסוף מלחמת העולם השניה.
|
הדמעות שהשפיעו לטווח רחוק: סיפור התקרבותו של הפרופסור אמריטוס
את הסיפור המרתק הבא, סיפר הרב אליהו פייבלזון שליט"א, לרב יצחק זילברשטיין שליט"א:
"באחד הימים מתדפק על פתחי יהודי בן 70 ורוצה את עזרתי, הכנסתיו לביתי, ושאלתי אותו במה אוכל לעזור לך. אמר לי היהודי, אני פרופ' באחת האוניברסיטאות הגדולות כאן בארץ ישראל, לפני זמן קצר יצאתי לפנסיה, והתחלתי לשמור שבת, אני רוצה שגם אשתי תתקרב קצת לתורה ולמצוות, ולכן באתי אליך, כראש ישיבה לחוזרים בתשובה יש לך נסיון, אולי תוכל להשפיע עליה", מספר הרב פייבלזון.
"אמרתי לו שכמובן אנסה, אך בכל זאת יש לי שאלה עבורו", ממשיך הרב פייבלזון. "אם באת אלי, זאת אומרת שאין לך מישהו מסוים שאתה מקושר אליו, איך יהודי כבן שבעים ועוד פרופ' נכבד, מתחיל פתאום לשמור שבת, בלא שמישהו יקרב אותו, סתם מעצמו מתחיל לשמור שבת?!"
"השיב לי היהודי: 'אספר לך סיפור ומזה תבין הכל.אמי ואבי עברו את השואה, לאחר השואה נישאו, עלו לארץ והתיישבו באשדוד", מצטט הרב פייבלזון את סיפורו של הפרופסור.
"היה לי דוד שהיה יהודי שומר תורה ומצוות, וכשאמי התייעצה אתו היכן כדאי שאלמד, יעץ לה הדוד לשלוח אותי לבית אבות בבני ברק של הרב יוסף שלמה כהנמן, מייסד ישיבת פוניבז'. ואכן, אמי שמעה לעצתו ושלחה אותי לשם.
"בזמנים ההם הנסיעה מאשדוד לבני ברק לא היתה קלה, ולכן אמי אף פעם לא באה לבקר אותי, באחד הימים נקלעה אמי לאזור בני ברק, והחליטה, אם אני כבר כאן באזור, אכנס לבקר את בני מחמדי, היא נכנסה לבית אבות, מיד כשנכנסה ראתה שמדובר במוסד של שומרי מצוות, היא קראה לי ואמרה לי: 'תארוז את החפצים שלך, אנחנו נוסעים מכאן'.
"ארזתי את חפצי, ואמי לקחה אותי לביתי. הייתי אז ילד בן תשע, הרבה זיכרונות אין לי מאותה תקופה, אבל דבר אחד איני יכול לשכוח, ובכל פעם שאני נזכר בכך, יורדות לי דמעות מעיני", ממשיך הפרופסור לספר. "לאחר כמה ימים מתדפק יהודי בדלת, כשאמי פתחה, הציג את עצמו – קוראים לי יוסף כהנמן, ואני מנהל את בית האבות בבני ברק. היום נכנסתי לבית אבות, וראיתי שילד חסר שם, שאלתי מיד היכן הילד, אמרו לי שאמו באה לפני כמה ימים, ואמרה לו לארוז את חפציו, ולקחה אותו לביתו.
"מיד עליתי על אוטובוס, ונסעתי לביתכם באשדוד לברר מה קרה, האם לא היה משהו טוב בבית אבות, אני מוכן לעשות הכל כדי לשפר את התנאים של הילד", אמר ראש הישיבה לאם.
"אמא השיבה לו: 'הכל בסדר שם. רק, שאני עברתי את השואה, לא אוכל לתאר לך את הזוועות שראיתי בעיני מה שעוללו לנו הנאצים יימח שמם ואיני רוצה שבני יהיה דתי'", משחזר הפרופסור.
"הרב כהנמן ניסה לדבר על לבה כמה דקות, וכשראה שאין עם מי לדבר, ביקש כסא, התיישב עליו, והתחיל לבכות, הוא ישב כך עשר דקות, ובכה על עוד נשמה של עם ישראל שהולכת כעת לאיבוד. לאחר מכן ברכם לשלום ויצא.
"כבר עברו מאז כשישים שנה", אומר הפרופסור לרב פייבלזון, "והדמעות האלו לא נותנות לי מנוח. בכל פעם שאני נזכר מזה לבי מתחלחל, כעת התחלתי לשמור שבת, ואני רוצה שתשכנע את אשתי, שקצת תלך בעקבותיי".
הרב פייבלזון ממשיך ומציין כי אכן דיבר עם אשתו של הפרופסור וברוך השם היא השתכנעה. "היום הוא מניח תפילין בכל יום, והם שומרים שבת, כשרות, ועוד היד נטויה".
מתוך: 'ווי העמודים' - שיעורי וחידושי הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין.
מתוך: כתבתו של אהרן טיטלבוים, מרוה לצמא
בבוקר שגרתי בהיכל בית המדרש וולמארק שבבניין בית ישעיה בישיבת מיר בשכונת בית ישראל הירושלמית, ישבו זה לצד זה, על אחד הספסלים, עלם ירושלמי צעיר, ולידו מבוגר אמריקאי, שעלה ארצה לפני שנים אחדות וקבע משכנו בעיר הקודש.
באחת ההפוגות הקצרות מהלימוד, פנה המבוגר לעמיתו לספסל והתעניין לשמו.
"יום טוב עהרליך", היתה התשובה.
"אתה קשור לרבי יום טוב הידוע?"
"אכן, אני נכדו וקרוי על שמו".
הברק שניצת בעיניו של היהודי, והחיוך צופן הסוד שנמרח על שפתיו, העידו כי הם טומנים בחובם סיפור מיוחד, שתיכף יתברר כדרמה של ממש.
"אתה שולט באוצר השירים של זקנך"?"
"אני מכיר רבים מהם".
היהודי החל לפזם בלחש: "די נאכט איז געקומען, די טאג איז אוועק, די גאסן פון מאסקווע אין א פחד און שרעק". (הלילה הגיע, היום עבר; ברחובות מוסקבה שולטים הפחד והבהלה).
"נו בטח, זה הסיפור על המוהל שקציני הק.ג.ב. אזקו אותו ולקחוהו מביתו, ולבסוף מצא את עצמו בבית יהודי ונצטווה למול תינוק בן שמונה ימים", הפגין הצעיר בקיאות באחד הלחנים הפופולאריים והמפורסמים של הסב.
"התינוק הזה הוא אני" - - - הפריח המבוגר החביב את הפצצה לחלל, "ושמי הוא נחום שטילרמן".
*
הרב החסיד רבי בצלאל וילשסנסקי זצ"ל, שהיה מכונה צ'לקה חרסונר, היה למדן מופלג, חסיד חב"ד נלהב וירא שמיים גדול, שו"ב ומוהל מתוך מסירות נפש בימי השלטון הקומוניסטי.
באחד הימים נקשו בגסות על דלת ביתו של רבי בצלאל שוטרי חרש גברתנים וקשוחים. הדלת נפתחה, והם פרצו הביתה, כשמגמת פניהם לא מבשרת טובות. כולם ידעו כי כאשר הק.ג.ב. מבקר בבית ולוקח את האב לחקירות, ספק רב אם הוא עוד יחזור לחיק משפחתו אי פעם. ילדיו של המוהל נאלמו מרוב פחד. הם הצטנפו בפינה והתכוננו לגרוע מכל.
השוטרים ערכו חיפוש אינטנסיבי במעונו של רבי בצלאל ומצאו את ה"מטמון" - תיבה קטנה שהכילה את כל הערכה הדרושה לברית מילה. אחזקת סממן יהודי כה ברור לא הותירה מקום לספקות: היהודי דנן משתמש בתיבה זו לצורך פעילות "חתרנית" הנוגדת את ערכי הקומוניזם.
רבי בצלאל נחרד, הוא הבין כי אין לו כל פתחון פה או מוצא וכי רק נס יכול להצילו. ידיו נאזקו מאחורי גופו ועל ראשו הושם שק שחור. תחת משמר כבד הוא הוצא מביתו והוכנס למכונית שחורה ומשוריינת שחלונותיה כהים, אטומים ומסורגים, ובה היו מובלים "פושעים" למרתפי החקירות. שפתיו החלו למלמל פסוקי וידוי, הוא נערך לפרידה מהעולם. לאחר כברת דרך שנדמתה בעיניו כנצח, עצרה המכונית. רבי בצלאל הורד ממנה, והובל לבית שעלו ממנו צלילי מוזיקה רעשנית.
כאשר הוסק השק מראשו של רבי בצלאל המבועת, עיניו פלבלו בחוריהן: הוא לא ראה חדר חקירות ולא בית מעצר. השולחן היה ערוך במגדנות ובמטעמים, וסביבו הסבו עשרה איש והיו עסוקים במשחק. מהפטיפון החורק בקעו מארשים רוסיים, ואלה הוסיפו נופך חגיגי למסיבה, "נולד לנו ילד ואנו חוגגים כאן את השמחה", הסבירו לו.
רבי בצלאל שפשף את עיניו, מנסה להבין אם הוא הוזה או שרוי בחלום, ושמא המחזה אכן בהקיץ. ברגע זה הפציע יהודי מבוגר, שזקנו יורד על פי מידותיו, וקידם אותו בברכת "שלום עליכם, ברוכים הבאים!" הוא לא המתין שהאורח המופתע יתקיף אותו בשאלות, וניגש ישר ולעניין: "הייתי כאן הרב בעיירה. הקומוניסטים הצרו את צעדי ונאלצתי לברוח ולהסתתר מהם. ה' עזר לי ובני נעשה כאן המושל. הוא לקח אותי תחת חסודו והסתיר אותי במעונו. כאן אני גר בקביעות בחדר סמוי ומוסוה היטב תחת כותל פנימי.
כאשר נולד לי נכדי הקט לפני שמונה ימים, הבהרתי לבני כי איני רוצה להביט בפני התינוק, ללטפו, לנשקו או לקחתו בזרועותי, עד שימולו אותו. רציתי שבני יבין את חשיבות קיום המצוה וכך יסכים להסתכן למול את הילד.
יכולתי להזמין אותך בחשאי למול את הילד", התנצל הסב המאושר, "אולם אילו היית מגיע בגפך, הדבר היה עלול לעורר את חשדם של העוברים והשבים, ועד מהרה היינו מוצאים פה את המשטרה החשאית. בני ניצל אפוא את קשריו כמושל והצליח לארגן את הגעתך תחת מעצר בכיכול, ובכך לצמצם את החשש ניתפס".
תינוק זה, למי שטרם הבין, הוא מיודענו ואיש שיחנו ר' נחום.
המשחקים הנוכחים עסקו בהם היו אמצעי הסוואה למקרה שקלגסי הק.ג.ב. יפתיעו ויגלו את ההתכנסות. "אנו בסך הכל שותים קצת וודקה ומשחקים בקלפים", תכננו הנאספים להצטדק אם וכאשר ייחשפו. גם הפטיפון שהשמיע צלילים רועשים, נועד להתגבר על צווחותיו של הפעוט בעת הברית ולמנוע מהן לדלוף החוצה, לאוזני השכנים.
ברור כי מי שנכח במעמד סיכן את חייו. כאשר המברך הכריז "זה הקטן גדול יהיה", פרצו כולם בבכי. כולם ידעו שהחיים כאן אינם מובטחים לאיש, וכי כל יום שאינם נתפסים הוא נס בפני עצמו. בתום הברית התבטא הסב: "קיימתי פה גם מצוות פדיון שבויים. התינוק הזה היה בבחינת תינוק שנשבה ופדיתי אותו בכך שהפכתיו ליהודי כשר".
לאחר הברית המתינה לרבי בצלאל חבילה גדולה ובה תשורות נאות למשפחתו. או אז שבה ונשנתה הסצנה: שק שחור, ידיים אזוקות, המכונית השחורה והמאיימת שהמתינה בחוץ... ואולם בשונה מהחוויה המצמררת שפקדה אותו בהלוך, ליבו של רבי בצלאל כבר לא פרפר, השמחה שלו הרקיע שחקים. לא רק משום שהסאגה הסתיימה בכי טוב, אלא על שזכה להכניס ילד יהודי נוסף בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום.
ואותו פעוט, בנו של בכיר הק.ג.ב., וגם בנו ונכדו, זכו להיות "שוכני חצרך", תלמידי חכמים מובהקים, מחברי ספרים ובעלי הוראה בישראל.
*
השיר "דער ברית" - מאת ר' יום טוב עהרליך ז"ל:
די נאכט איז געקומען דער טאג איז אוועק
די גאסן פון מאסקווע אין פחד און שרעק
די טויערן זיינען פארשטעלט מיט סאלדאטן מען לאזט ניט אריין ניט ארויס
מען זוכט דארט א גרויסן פארברעכער אין ווינקאלאך פון יעדן הויז
ר’ בצלאל דער מוהל ער זיצט און ער ווארט
די ליכט איז פארלאשן די טיר איז פארשפארט
די קינדארלאך שווייגן זיי ווייסן שוין אז די סאלדאטן ברענגען נישט קיין גליק
נאר כאפן צו טאטעס און קינדער וואס קומען קיינמאל נישט צוריק
פלוצלינג דערהערט מען א טומל אין הויף
מען הערט די סאלדאטן מארשירן ארויף
מען קלאפט און ער לאזט זיי אריין און זיי הייבן אן זוכן ביי איהם אזוי לאנג
ביז זיי געפינען א קליינינקע שאכטעלע אונטערן שאנק
מיר האבן געפונען זאגט דער קאמאנדיר
די הענט אין דער הויך זיך נישט גיבן קיין ריר
די שאכטל ליגט אפן פריי פאר די סאלדאטן און זיי באטראכטן מיט פרייד
א שטיקעלע וואטע, א שערל, א קליינינקן חלף אין שייד
א געפאנצערטע קאר פליהט אין גאסן געשווינד
ר’ בצלאל זאגט ווידוי ער וויינט ווי א קינד
די הענט מיט א קייט פעסט אויף הונטן געבונדען א שווערע זאך איבערן קאפ
און די קאר לויפט אָן אַן אויפהער און שרייט און זי שטעלט זיך נישט אפ
און פלוצלינג מען שטעלט זיך מען נעמט איהם ארויס
מען פירט איהם ארויף ערגעץ הויך אין א הויז
מען בינדט אפ די הענט און מען דעקט אויף זיין פנים און עס באווייזט זיך פאר איהם
רעכטס א מזוזה א גרויסע אנטקעגן די בילד פון בעל שם
אויפן טיש א מנורה עס ברענען פיהל ליכט
א איד מיט א בארד מיט א שיינעם געזיכט
שלום עליכם זאגט ער דעם איד און ער שמייכלט צו איהם מיט א פרייד
האט נישט קיין מורא בארוהיגט אייך זעצט אייך און הערט וואס איך רייד
איך בין געוועזן אין שטאט דא א רב
און דערפאר האט געקומט מיר א ביטערער סוף
האט דער באשעפער געהאלפן מיין זוהן איז געווארן א פירער א גרויסער אין לאנד
און האט מיך באהאלטן ביי איהם דא אין וואוינונג פארשטעלט פאר א וואנט
ווען מיין שנור האט געבוירן א זוהן
האב איך געזאגט איך וויל נישט וויסן דערפון
איך וויל עס נישט האלטן נישט גלעטן נישט דרוקן אפילו נישט אנקוקן ביז
מען וועט מיר ברענגן אן ערליכן מוהל און מאכן א ברית
ווען איר קומט אליין וואלט מען חושד געווען
מען האט געמוזט מאכן מען זאל אייך ניט זעהן
נאט אייך די שאכטל נעמט אייך די כלים זאל זיין אין א מזל’דיגע שעה
איך וועל זיין סנדק, טאטע מאמע די קוואטער, דאס קינד ברענגט ברוך הבא!
דער מוהל דאס קינד האט גע’מל’עט מיט גליק
דער זיידע האט ליב עס צום הארצן געדרוקט
און שרייט אויס רבונו של עולם די מצוה פון פדיון שבויים איז גרויס
ס’א תינוק שנשבה מיר קאָנען נישט אויסלייזן דו לייז איהם אויס
א געפאנצערטע קאר פליהט אין גאסן צוריק
ר’ בצלאל ער זיצט דארט פאר’שיכור’ט פון גליק
ארום איהם עס ליגן פיהל פעקלעך מתנות אהיים דער משפחה געפירט
די קאר האט געטריבן א מענטש מיט א גוטע מאסקירטן געזיכט
און ער האט איהם אריינגעפירט שטיל אין זיין הויף
געהאלפן די פעקלאך צו טראגן ארויף
און דאנקט איהם און בעט זיך מיר האבן אייך וויי געטוהן האט קיין פאראיבל ניט
אז דער זיידע איז א איד און דער טאטע א איד מוז דער אייניקל זיין א איד
איך האב מיין לעבן געשטעלט אין געפאר
און איך האב געטוהן עס מער ניט דערפאר
ווייל איך האב ביינאכט היינט געזעהן אז ס’איז דא א באשעפער וואס פירט אן און היט
אז דער זיידע איז א איד און דער טאטע א איד מוז דער אייניקל זיין א איד
"המסדר באושוויץ"
שורות האסירים היו ישרות יותר מסרגל. אתה יכול להיות מוזלמן בלי שם, בלי עבר, בלי אישה וילדים, בלי אבא, בלי אימא, בלי פירור לחם, בלי תקווה ובלי עתיד. אבל שני דברים יש לך: מספר על היד ובגד אסירים מפוספס. אינך יודע דבר: איזה יום היום? באיזה חודש? באיזה שנה? היכן כולם? מה קרה לכולם? מי שותפך לדרגש? מה יקרה בדקה הקרובה? אינך זוכר איך נראו החיים לפני אושוויץ. היו חיים בכלל? ואולי הכל רק חלום רע? אולי זו הזיה?. זה אתה שעומד עכשיו בין שאר האסירים, לבוש כתונת פסים, נקודה אחת על הסרגל האנושי הערוך בדיוק גיאומטרי: גב זקוף, ידיים לצדי הגוף, צוואר מתוח, העיניים אינן ממצמצות, האף כאילו אינו מריח את העשן השמנוני, הכבד.
באמצע מגרש המסדרים הכינו עמוד תלייה. לצדו שולחן, כיסא ושרפרף. חיילי אס. אס. חמושים מקיפים את המגרש. כאילו מישהו יזוז, בביתני השמירה מוכנים צלפים בנשק דרוך, ולמרגלותם כלבים. כאילו מישהו יעז לברוח. כאילו מישהו יעז… אבל היה מישהו! יהודי אחד העז… לכבודו עומדים עתה האסירים בשורות ישרות, בעיניים מושפלות, בציפייה כואבת. מה הפעם?
יום א' היום. יום המנוחה השבועי. האסירים אינם נשלחים לעבודות פרך בחוץ. מגיע לחיילי האס. אס. קצת חופש, לא?! מעט בידור, ככה… להרים את המורל. צבא בלי מורל עלול להיחלש. מפקד המחנה דואג להם. הקרקס השבועי. אין בו ליצנים, לוליינים או אקרובטים. יש בו חיות טרף. אחת מהן עומדת מול האסירים. שמו היינץ. "נתפס במחנה מרגל!" הוא שואג, "מרגל לטובת בעלות הברית! ברשותו נמצאו אמצעי שידור משוכללים! על חם, בזמן שידור, תפסנו את הבוגד!" צורח היינץ. רוקו ניתז. "הביאו אותו!" עיני המוזלמנים נפקחות לרווחה.
לאמצע המגרש נדחף יהודי. נמוך קומה. אותו רזון, אותו בגד מפוספס. "לכאן!" שואג היינץ, עיניו אדומות. היהודי צועד לכאן. משם ומשם צופים בו חיילי האס. אס. מחייכים. אוהו! כשהיינץ עורך מפגן ראווה, מובטח שעשוע רציני!. תחת עמוד התלייה היינץ ממנה את עצמו לתפקיד התובע, הקטגור, הסנגור, השופט והמוציא לפועל של גזר הדין. הוא מסיר כיסוי בד מעל השולחן. "הראיה!" הוא מניפם בשתי ידיו, גבוה, מציג לראווה: "המשדרים!" עיני האסירים נפקחות. האוויר מעורפל מהפיח השחור, אבל הם עוצרים את נשימתם! תפילין!… תפילין!… בתי התפילין, התפילין המוכרות, השחורות, אי, ריבונו של עולם! מתחת לכותנת הפסים, הלבבות הכמושים מקבלים נפח פתאומי, מוצפים דם חם רותח. והעיניים, צריכות להישאר יבשות! אסור לבכות! אסור להניד עפעף, למצמץ, להגות אות אחת מהמילה הזו – תפילין! בין ובתוך שורות הסרגלים האנושיים – הכבויים ניצת- עובר זרם! תפילין!
הרצועות מסתבכות בין זרועותיו וכפותיו של היינץ. הוא מנער, הן מתפתלות מול עיניו. הוא נרתע, משליכן על השולחן, וצועק: אתה מודה שהחפצים האלה שלך?. מודה. מי מסר לך אותם?. הם שלי. תענה, כלב יהודי! מי מסר?. אף אחד. מי עוד השתמש בהם?. היהודי שותק לשבריר שנייה. זרם אש עובר בין האסירים, מתיז ניצוצות. "רק אני". אם כך, אתה מודה שהשתמשת? "מודה". היינץ מוחה זעה ממצחו הנמוך ושואג: החקירה תמה. בית המשפט מוצא את החשוד – אשם!. בהתאם לחוק ולחומרת העבירה, בית המשפט פוסק לנאשם מוות בתלייה! גזר הדין יבוצע מיד!. גופתו תיתלה בכניסה למחנה, כראוי לבוגד במולדת האהובה – גרמניה!.
הנאשם לא זע. הסרגלים לא זעים. אושוויץ שותקת. השמים כחולים. היינץ יוכיח עכשיו שהוא לא רק שופט! הוא גם תליין! "יהודי – לכאן!" הוא צווח. היהודי קרב לעמוד. היינץ בועט בשרפרף אל מתחת לחבל התליה. "עלה!". היהודי עולה. "עמוד ישר! סובב ראש". היהודי מתיישר, מסובב ראש. היינץ מקרב כיסא, עולה ועונב סביב הצוואר הדק, השקוף כמעט, את לולאת החבל. המסדר שותק. אושוויץ אילמת. השמים מתחילים לבכות. והיהודי – עומד, החבל כרוך על צווארו. עיני האסירים מורכנות לאדמה. היינץ מתמתח ושואג בקול: "כבן לאומה הגרמנית, הארית, התרבותית, ובשם הצדק, האמת והמשפט, אני מאפשר לנידון למוות לבקש בקשה אחרונה לפני ביצוע גזר הדין". האסירים עוצמים עיניים, הנידון למוות דווקא פוקח, חזק. "מה בקשתך?" היהודי אינו מהסס לשנייה. קולו צלול כשהוא מכריז: "להשתמש בהן עוד פעם! להניח תפילין!" עיני האסירים נפקחות. דם חדש זורם בחדרי הלב. להניח תפילין! למות עם ה – "של ראש" על הראש, עם ה – "של יד" כרוך על היד… בלב אושוויץ! מול התליינים!
האס.אס. פורצים בצחוק. טופחים לעצמם על הכתף, משפריצים בירה, שורקים, הכלבים נובחים! איזו חגיגה! היהודי ייתלה עם הקופסאות על הראש! איזו תפאורה מקורית לכניסה למחנה! שמעתם? איזה בידור! אחדים מהם רצים לצריפם להביא מצלמות. היינץ סמוק, "הבקשה מאושרת". הוא מוסר ליהודי את אחד הבתים. היהודי מושיט יד. מקרב לפיו. מנשק. האס.אס מתגלגלים מצחוק. היינץ, ממתין מבודח. קצת קשה לנידון לתמרן עם החבל לצווארו, אבל… תנועותיו מהירות, מדויקות, הוא מתרכז ובודק. ה- "של יד", במקום? כן. מושיט יד אל ה-"של ראש". התליין נותן ברצון, כן, ברצון רב אפילו… מלא חיות נושק הנידון למוות את הבית ומניח על ראשו. המצלמות מתקתקות, פרצי צחוק. הוא מרוכז, כרוך סביב זרועו, סביב כף ידו, בין אצבעותיו. נושם עמוק ומזדקף. נושא פניו לשמיים שמתחילים לפזר נוצות שלג רכות, כמו פתיתי כלולות על ראש חתן. שקט. עכשיו מוריד היהודי את עיניו לגובה עיני האסירים, אחיו, המרותקים – מחושמלים חיים! זרם מוחץ, מנצח, עובר במרוצה בינו לבנם – בינם לבינו. זה הוא עכשיו שמצהיר כוונות! החבל לצווארו כרוך – והוא מקדש את שמו יתברך קבל עם עולם! מניח תפילין!
החיילים במתח. מה עכשיו? הבעיטה בשרפרף, הגופה המטלטלת? אה, כבר? זה נגמר? לא. זה רק מתחיל. זרם חם, נוקב, נותב, רץ מתרוצץ בין שורות האסירים, בוער בתוכם, הופכם ללפידים. מסדר האסירים הופך לאיש אחד, ללב אחד שפועם – הולם, ובתוך הדממה נשמע היהודי אומר זועק את זעקת הנצח בכל לבו ונפשו, ובקול רם וצלול: "שמע ישראל ה' אלוקינו – ה' אחד!"… עתה זה רק הוא. הוא ואתה. היהודי וא-לוקיו. עכשיו מתאחדים – היהודי, התפילה, א-לוקי השמים והארץ וכל אסירי אושוויץ רואים את הקולות. היינץ מתבלבל. פחד לא מוסבר ממצמץ בעיניו. מישהו זז שם? אה. רק נדמה לו? הוא סוקר את השורות מולו: מימין משמאל. טוב. איש לא זע. טוב. הוא נושם לרווחה. היהודי שותק. זהו? סיים? חיילי האס.אס. מותחים צוואר ועיניים. עכשיו תגיע הבעיטה בשרפרף והגופה תצנח… "מתח!…".
"-מה קורה פה?" שואג קול אחר. הם מסתובבים. החיוך נמחק. היינץ מסתובב – מקרב רגליו זו לזו – מצדיע במועל יד! הייל… לתוך מגרש המסדרים מגיח הקצין… האוברשפירר… היינץ מבולבל, אבל הדרגות… "מה הולך כאן?" שואג הקצין. "משפט שדה, המפקד". "נאשם במה?". "ריגול, המפקד". "ריגול?" צווח הקצין. לחייו מתנפחות ועיניו שוקעות לתוך פניו. "על ריגול אתה מעניש בתלייה? לא בא בחשבון! עונש קל מדי! לפרק! לפרק!" הוא מנפנף ידיו. היינץ ממהר לבצע את הפקודה. "מהר!" צורח הקצין. היהודי יורד אל הארץ, התפילין עוד לראשו. הקצין שולח להביא שתי אבנים גדולות. "כרע ברך!" הוא פוקד על היהודי. הוא כורע. "להרים ידיים! למעלה!". הוא מרים. "יותר גבוה!". היהודי מרומם. מניחים בידיו אבן. אחת לכל יד. היינץ רוצה להיבלע באדמה. אולם האדמה לא רוצה בו. האדמה מקמרת גבה הקשוי תחת ברכי הנידון, משתדלת להקל עליו. "אני גוזר על הבוגד – מלקות! המכסה המכסימלית, כשהידיים – גבוה! אם יוריד, יקבל כדור בראש!" הקצין מסמן לאחד החיילים, שקרב, טוען אקדחו ומקרב לראשו של הנידון. "ולא להרים ראש!" היהודי מרכין. יש מאין שולף הקצין מגלב ארוך. לקצותיו מחוברים כדורי מתכת. הוא תוחב אותו לידיו של היינץ, נוחר בבוז ומסתלק משם. היינץ מצמיד רגליו בנקישה ומצדיע אחר גבו המתרחק.
שלג אמיתי, לבן, מתחיל לרדת. חיילי האס.אס. רוטנים. מלקות! באמת, מה מעניין במלקות? מה מיוחד? וגם מעצבן את האוזניים, כל צלילי החבטות האלה. עדיף לשמוע מוסיקה קלאסית, ואגנר או משהו. הם מסתלקים למאורותיהם. גם המסדר קיבל פקודה להתפזר. רק הלב לא. הלב עדיין שם, על מגרש המסדרים, פועם פעימה יהודית, מול הנידון הכורע על ברכיו, בידיים מונפות, אבן לכל יד והשוט – מכה על ראשו. היינץ מכה, חובט ומצליף. מעביר לאחד החיילים שמכה ומכה, בכל הכח עד שחלשה זרועו, והוא מעביר לחייל אחר. וכל זמן המכות שחוזרות ונשנות וצולפות באותו ראש – באותו מקום, האקדח שלוף מול מצחו של היהודי, וידיו נשואות לשמים. והוא לא נאנח, לא צועק, לא זז, רק סופג עוד חבטה ועוד הצלפה, התפילין לראשו כבר מזמן מבוקעים, מרוטשים, הרצועות משתלשלות סביב פניו וידיו… והשלג יורד חרישי כל כך. מכסת ההלקאות נשלמה. הנאצי המכה נושף ומשחרר את שריר זרועו התפוס. מקלל. זורק את השוט על השולחן והולך בלי להעיף מבט על הגוף הצנוף מולו, הכורע ברך. עתה נשמטות ידיו, האבנים מתגלגלות מראשותיו, ומצחו שוקע קדימה – לתוך השלג. מכתימו בדם.
היינץ מורה לשני אסירים לזרוק את הגוף הרצוץ על ערמת הגופות שיישלחו מחר לשריפה. הלילה יורד על כולם, שווה בשווה. על המתים ועל החיים. ערמת הגופות זעה. היהודי פוקח עיניים. "אני חי", הוא חושב. עם שרידי התפילין לראשו הוא זוחל לאט, מעורפל, מתוך ערימת המתים. זוחל לאט כל הלילה למקום מחבוא. במחנה הוא כבר אינו נחשב קיים. המספר שלו נמחק מהרשימות. בראשו נותר חור. פצע פעור, שסוע. הוא מניח עליו פיסת סמרטוט, שנצמד ונדבק אל הדם הקרוש. ימים שאי אפשר לסופרם עוברים עליו בפינתו הנסתרת. הוא מתאושש לאט. חוזר לחיות. הוא חי. היהודי הזה שרד את אושוויץ, הקים משפחה ונפטר בשיבה טובה בא"י בשנת תשס"ח. שריד מאותה פיסת בד שנצמדה לראשו נשארה טבועה בבשרו, כאות נצח למסירות נפש שלו באותם ימים גורליים, מתמזגת בבשרו עד יום מותו. עמה נקבר, ועמה, זכר למצוות תפילין שלו – הוא חזר אל אביו שבשמים. היהודי – גיבור הסיפור – הוא הרב יהודה אריה וליס זצ"ל, אביו של הרב יוסף וליס, מנכ"ל "ערכים" (ניצוצות).
הרה"ג ר' איצלה בלאזר זצ"ל עלה לארץ, הגיע ליפו, עשו לו במה וביקשו ממנו לומר דברי תורה. עלה ר' איצלה בלאזר על הבמה ואמר: "ה' ברא ללשון שתי חומות, חומה של בשר - שפתיים, וחומה של אבן - שיניים, כדי שיקח לאדם זמן להפעיל את מנגנון הדיבור וישקול את הדיבור לפני שמוציאו מפיו".
"אני", אומר ר' איצלה, "כבר זקן בן 90, השינויים נשרו, חסר לי שומר, יש לי רק חומה אחת - השפתיים, אין לי מספיק שומרים ללשון, אני לא יכול לדבר".
זאת היתה כל ההרצאה, מלאה מסר של שמירת הלשון.
וכפי שפתחנו - בפסוק בתהילים "האמנם אלם צדק תדברון": דבר שאסור, תחשוב שאתה חלילה אילם, אתה לא יכול לדבר. רוצה לדבר? תשבח את ה' "צדק תדברון".
עולה אדם לאוטובוס - בוכה ובוכה. הוא אומר לנהג שהוא צריך להגיע למקום מסוים ואין לו כסף לנסיעות. הנהג מרחם עליו ונותן לו לעלות בחינם, ולאחר כמה תחנות רואה הנהג את אותו אדם שוב בוכה.
"למה אתה בוכה"?
עונה לו אותו אדם: "אני רואה שכולם עולים לאוטובוס, משלמים כסף ומקבלים עודף. אני.... לא קיבלתי - עודף...."
זוהי האומנות: אתה רוצה לדבר - תשבח את ה'. אל תבוא בתלונות למה אין... ואין... וחסר... קודם תודה לה' על כל השפע והברכה שה' נתן לך.
הרב ריבקוב היה ידוע ומפורסם בענווה מיוחדת. ישב יהודי באחת השמחות ליד הרב ריבקוב. ביקש אותו יהודי מהרב שיגיד לו דבר תורה.
אמר לו הרב ריבקוב: אני מכיר אדם שהיה מוכן לשלם מליונים כדי לשבת לידי, ולראות אותו". התפלה היהודי על תשובתו המוזרה של הרב ריבקוב, המפורסם בענווה מיוחדת. וממשיך הרב ריבקוב, "כן, אותו אדם הוא השכן שלי, העיניים שלו לא מתפקדות ולא יכול לראות. הרי הוא היה מוכן לשלם מיליונים כדי שיוכל לשבת לידי ולראות אותו".
תשקול שנית בטרם תתרתח
תדע להקשיב לפני שתתווכח
תזכור שהסבלנות עוזרת לנצח
תוותר ותהיה זה שסולח
תלמד לתת כמו שאתה לוקח
תשתדל גם את האחרים לשבח
תתמיד בזה ותהיה תמיד שמח
לקירוב הגאולה בלימוד ההלכה לקו השלון המעורר הרשמי
וכל יום צינתוק לתזכורת תקבלי. חייגי: 072-3372212
לע"נ ר' אהרן חיים ז"ל ב"ר אליהו ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.
לע"נ ר' שמעון יהושע ז"ל בן ר' אליעזר ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.
לע"נ מרת מירל ע"ה בת מרדכי ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.
מספרת הרבנית חנה בקשי דורון תחי':
אחת מתלמידות המדרשה שלנו, מדרשת לב לאחים ברחובות, הגיעה אלינו מיד אחרי טיול ארוך בניו זילנד. היא היתה במקומות הנידחים ביותר, בין שבטים אוכלי אדם! כל כך היתה רחוקה מכל זיק של יהדות, כל כך היתה לא מודעת לערך של חיי אדם - לערך של החיים של עצמה!
אבל במהלך הטיול, באחד החגים היא הגיעה אל בית חב"ד, השתתפה בפעילויות ובסעודות החג, ואחר כך, כשחזרה לארץ, החליטה שהיא רוצה להכיר יותר לעומק את היהדות.
היא הגיעה אל בית הכנסת השכונתי בעיר מגוריה, ראשון לציון, לתפילת ערב שבת, ומצאה שם עלון פרשת שבוע, ובו מספר הטלפון של "מדרשת חן". וכשהיא התקשרה אל המספר המצורף, ביום חמישי, אמרו לה שהיום אין לימודים, כי מחר המדרשה עושה שבת יחדיו בסמינר של באר יעקב, והיא מוזמנת להצטרף.
אפשר לבוא? שאלה הבחורה
ואמרו לה: כן.
הבחורה הצטרפה אל המדרשה, כאשר היא לא מכירה אף אחד. היא התארגנה בחדרה, ובערב שבת נכנסה לחדר האוכל, ראתה את הרבנית, ומיד התחברה אליה, ישבה עם הרבנית, ושמעה דברי תורה, הרצאות ושיעורים, במהלך השבת כולה.
היא הרגישה שהיא חוזרת הביתה: אל המקום אליו הנשמה שלה שייכת, אל העולם שהוא שלה! כל השבת היא שוחחה עם הרבנית, לומדת על יסודות היהדות, על מורשת אבות, על עבר, הווה ועתיד של חייה, כבת יהודיה מעם ישראל.
אחרי כמה חודשים, צירפה הבחורה חברה נוספת, חיילת, ממשפחה שמאלנית ורחוקה מהיהדות, שהיתה בחופשת מחלה מהצבא אחרי שנפצעה במהלך השירות שלה. החברה הגיעה, שמעה, הקשיבה, התחברה: וחזרה ליהדות!
החברה סיפרה על החבר שלה, מאזור אשקלון. אנחנו רוצים להתחתן, סיפרה החברה, אבל לא רוצים להביא ילדים לעולם כה משוגע, עם אלימות וסמים. לא צריך להביא לעולם ילדים שיסבלו!
ואחר כך אמר החבר: אנחנו יכולים להביא ילדים, אבל נשים אותם בבית ספר דתי. שם יהיו שמורים ומוגנים, בלי אלימות ובלי סמים.
וכשהגיעה החברה לשבת, אמרה במוצאי שבת לרבנית: אמרתי לך שהחבר שלי מדבר על בית ספר דתי, ועכשיו אני רואה שמלכתחילה אשלח את ילדי לבית ספר דתי, שזה החינוך הטוב ביותר! היא נהנתה והתחזקה, וגם החבר שלה החל ללמוד באשקלון, והם התחתנו והקימו בית של תשובה ומעשים טובים.
והבחורה מניו זילנד, החלה ללמוד מקצוע, אחרי שהוריה שכנעו אותה ללמוד אמנות בבצלאל. במשך שנה שלמה היא שילבה את לימודי האמנות בבצלאל ביחד עם לימודי היהדות ב"נתיב בינה".
אבל בשנה השניה היא התקשתה עם השילוב הזה: הלימוד בבצלאל היו תובעניים יותר ויותר, והיא נאלצה לוותר על לימודי הקודש.
כך חודש, כך חודשיים: אבל בהמשך, הנשמה זעקה את שלה, לימודי האמנות היו תפלים, והחיבור אל הקודש היה כבר בלתי אפשרי. ובאיזשהו שלב היא קיבלה החלטה: בלי לימודי יהדות היא לא יכולה יותר, ואת לימודי האמנות היא לא יכולה להמשיך בכזה סוג של לחץ. ושוב היא חזרה אל המדרשה,
להשלים את כל מה שהחסירה במשך כל אותם חודשים, וגם את מה שהחסירה במשך שנים כה רבות: וסוף סוף הרגישה מאושרת.
שנים רבות חלפו מאז. השבטים הנידחים נותרו בניו זילנד, אולי כבר למדו קרוא וכתוב, החיילת כבר מזמן סיימה את הצבא, וגם הקביים הפכו להיות חלק מההסטוריה. ושתי החברות זכו להמשיך ולהתחזק, ובהמשך גם להקים בתים נאמנים בישראל, ולהשתלב בתוך העולם התורני, כל אחת במסלול חייה.
והיו גם סיפורים אחרים, מרגשים לא פחות, של בתים שנבנו, ונזקקו לעזרה דווקא בצד המעשי של החיים. כי סדר היום וסדר החיים המעשי של ניהול הבית, איך להתארגן עם קניות, בישולים, כביסות, תקציבים... כל מה שנראה כל כך מובן מאליו עבור מי שמכיר ויודע, יכול להיראות קשה, מפחיד, ואפילו בלתי ניתן להשגה, עבור מי שאין לה את הידע והנסיון וההיכרות עם החיים המעשיים, ועזרה בתחום הזה יכולה להציל משפחות:
וכך מספרת הרבנית:
בחור ממכון ויצמן, שעמד תקופה קצרה לפני חתונתו החליט ללמוד ב"לב לאחים" קורס שעוסק בזוגיות. הוא למד על הבית היהודי, והתחבר אל שיעורי המדרשה. את שבע הברכות שלהם אירגנה הרבנית, והבחורה, במקור מקיבוץ חילוני, החלה להגיע לשיעוריה. הבחורה היתה חכמה מאוד: אך לא ידעה דבר על ניהול בית: הרבנית עזרה לה בהתארגנות בחיים החדשים, איך להתארגן מבחינת לוח זמנים, מבחינה תקציבית, מבחינת ארגון ארוחות... אחרי שנה נולד לזוג הצעיר תינוק מתוק, והרבנית סייעה לה בטיפול בו, ואפילו ארגנה את כל ברית המילה לרך הנולד, כולל בישול הארוחות לברית כולה. וגם בהמשך, ליוותה הרבנית את הבחורה מא'-ת' עם הטיפול בתינוק החדש, איך רוחצים אותו, איך מאכילים איתו, איך עוברים לאוכל מרוסק...
כך סייעה הרבנית לאותו בית חדש בישראל, וכך תמכה ועזרה להרבה הרבה בתים נוספים שהיו במצב דומה.
באיזשהו שלב הרגישה הרבנית שהיא לא עומדת בכל העומס הגדול, והיא פנתה אל הרב שורץ, האחראי על פעילות לב לאחים ברחובות, ועדכנה אותו על כך שהיא כבר לא יכולה לעמוד בכל העומס. הרב שורץ שמע, אבל הדגיש ואמר, שאת המדרשה אי אפשר, פשוט אי אפשר, שהרבנית תעזוב!
בתו של הרב, יעל, שמעה את השיחה, והציעה לארגן סדנאות ניהול בית קבוצתיות: היא החלה לארגן את הסדנאות אצל הרבנית, עם קבוצה של נשים שקיבלו הדרכה איך לנהל את ביתן, ועם השנים היא התמקצעה בתחום: והיא יעל זלץ, יועצת ארגונית לניהול הבית היהודי. https://yaelzals.co.il
:מספר הרב יצחק בצרי שליט"א
נתן זהבי התקשר אלי אחרי מבצע עופרת יצוקה. הוא שאל אותי:
יש פה מ"פ אתאיסט שאומר לי שהוא ראה את רחל אימנו ע"ה.
היא ליוותה את החיילים, פלוגה של 200 חיילים.
אמרתי לו, זה נכון.
סגרתי את הטלפון. אנשים לא האמינו לזה!
הלכתי לספר את הסיפור הזה לבן דוד של אבא שלי, הראשון לציון הרב הראשי לישראל הרב מרדכי אליהו ע"ה.
הרב מרדכי אליהו אמר לי, זה אמיתי.
סיפרתי גם לאבא, אמר לי, זה אמיתי.
אמרתי בלבי כל הזמן: איך זה יכול להיות? הרב יהודה פתיה, הסבא, פגש את רחל אימנו ע"ה, אבל מה להם ולרחל אימנו???
יום אחד אני מגיע לתל אביב, לבית החייל. הרצאה, 700-800 צעירים וצעירות. מה שאדבר איתם הם לא מבינים!
אמרתי, נדבר איתם על נתן זהבי.
שהסבתא שלנו, של כולנו, שנפטרה לפני 4000 שנה, יצאה מהקבר שלה וליוותה פלוגה של חיילים,
החבר'ה הסתכלו, מאיפה הוא מביא לנו את הסיפור הזה?
עלה שם בחור, עם 10 עגילים כנגד 10 הדיברות, ואמר, אני רוצה להגיד משהו:
אני הייתי אחד מהחיילים שראיתי את רחל אימנו.
אמרתי לו, אתה יכול להסביר לי איך רחל אימנו פגשה אותך?
אמר לי: כבוד הרב, אני אומר לך ברצינות: הפלוגה שלנו היתה אחראית במשך שלוש שנים על שמירת קבר רחל בבית לחם.
אנחנו שמרנו על רחל אימנו - היא שמרה עלינו.
שתי המשימות של אסתר פולארד ע"ה
יהונתן פולארד לא ישכח את המילים האחרונות שאמרה לו אסתר רעייתו זכרה לברכה, בשניות האחרונות של חייה. ''הן שינו לחלוטין את חיי''. הוא אמר.
:בשיחה עם האישים שבאו לנחמו תיאר יהונתן פולארד:
"היא גססה ולפתע העיניים שלה נפקחו, החזקתי לה את היד. לא יודע היכן היא היתה אבל היא הביטה למעלה ואמרה בקול חלש:
"הנשמה שלי התנדבה לחזור לשתי משימות, אחת המשימות היתה להביא אותך הביתה, המשימה השניה היתה להביא אותך הביתה כיהודי ולא כגוי."
והיא אמרה: "המשימה הראשונה היתה הקלה מכולן, כי יותר קל להוציא את היהודי מהגלות ולהביא אותו לארץ, אך קשה יותר להוציא את הגלות מתוכו"".
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות באותו רגע.
היא אמרה: "המשימה הקשה שלי היתה לוודא שאתה חוזר הביתה יהודי. עכשיו כשהשלמתי את שתי המשימות שלי אני יכולה ללכת הביתה",
ואז היא נפטרה."
*
הוסיף יהונתן פולארד וסיפר, שלקח לה 30 שנה של עבודה מאומצת כדי "להפוך אותו ליהודי". "היה לי ראש קשה", הוא אמר. לאורך כל השיחה הוא הקפיד לקרוא לה "המורה שלי" (בעברית).
הוא סיפר שהוא ניהל איתה שיחות מהכלא והיא אמרה לו – "יש לך משימה, אתה חייב לשמור על ההלכה בכלא". הוא שאל אותה, "איך אני יכול? זה כמעט בלתי אפשרי".
אסתר אמרה לו, "תסתכל על כף היד שלך, מה אתה רואה?". הוא ענה, "את היד שלי...". היא לא ויתרה ואמרה "תסתכל שוב, מה אתה רואה?" הוא ענה לה "את ההשתקפות שלי - בשר, עצמות ודם". ואז אסתר אמרה, "לא הבנת, ביד שלך אתה רואה את כל אבותיך ואבות אבותיך עד מעמד הר סיני כולל הקב"ה, והם כמו 'בית הדין' שלך. הם צופים בך ומצפים שתמשיך את המורשת שלהם. היו הרבה יהודים שמתו על קידוש השם ומסרו את הנפש בתנאים מאוד קשים כדי לשמור את ההלכה ואתה חייב להמשיך אותם".
שבועיים לאחר מכן, מפקד הכלא פנה אליו ואמר לו "קיבלת תא עם שירותים", יהונתן מאוד שמח, היו שם 300 כלואים ורק ארבעה תאי שירותים. הוא התקשר לאסתר ושיתף אותה באושר שלו, והיא אמרה לו "מה לימדתי אותך? תסתכל על כף היד". הוא אמר "אני לא מבין מה הבעיה" והיא אמרה לו "איך תתפלל שם?". הוא הקשיב לה, הלך למפקד הכלא ואמר לו שהוא לא מעוניין בתא. מפקד הכלא היה בהלם, שאל אותו איך הוא מוותר על תנאים כאלו טובים, ויהונתן הראה לו את כף היד.
כמה ימים לאחר מכן הכלואים החליטו לעשות מרד, הם כעסו על כך שיש רק ארבעה תאי שירותים ל 300 איש והחליטו לפוצץ את צינורות המים. כל התאים עם חדרי השירותים הוצפו במים. יהונתן סיפר שבלילה דפק על דלתו אותו אדם שנכנס לתא עם השירותים ואמר לו, "אתה ידעת". יהונתן הראה לו את כף היד ואמר, "כף היד ידעה".
יהונתן סיפר שלאחר כמה זמן בכלא הוא היה מאוד מאוד רעב כי בקושי הגיע אוכל כשר. הוא נכנס לחדר האוכל מת מרעב והיו שם את כל סוגי הטריפות שיש, עם ריח ממש טוב. הוא הגיע עם המגש, הגישו לו את האוכל על הצלחת, ולפתע הוא הסתכל על כף ידו, נזכר במה שאסתר ז"ל אמרה לו, התחבט עם עצמו, ובסוף נתן את המגש למישהו אחר ויצא מחדר האוכל.
לאחר שהוא יצא היה רצח בתוך חדר האוכל, היו שם אלף אסירים וכולם נכלאו בחדר האוכל ולא יצאו משם, כולם שם עברו 8 שעות של חקירות מאוד קשות ואכזריות, בזמן שהוא חזר לחדרו ואכל קרקרים. אותו אדם שקיבל את החדר עם תא השירותים בא לפולארד ואמר לו "אתה ידעת!" ופולארד הראה לו את כף היד.
אסתר ז"ל אמרה לו - תדע לך שההלכה היא זו ששומרת עליך. אתה לא תמיד תדע למה צריך לעשות אותה ואיך היא שומרת עליך, אבל זאת עובדה.
הוא סיפר על הגדלות שלה באמונה בה', ואיך היא החזירה אותו בתשובה. הוא תיאר את האהבה היוקדת שלה לארץ ישראל, שהיא ראתה אותה בתור ארץ החיים וארץ הקודש, והייתה מתווכחת עם אנשי שמאל רדיקלי בארה"ב בקנאות על קדושת הארץ ועל התושבים הצדיקים שגרים בה.
כולו הכרת הטוב לאשה שהפכה אותו להיות יהודי. אסתר ז"ל קיימה מצוות פדיון שבויים בגופה, בכל לבבה, נפשה ומאודה, אך את הזכות הכי גדולה יהונתן זוכר לה "שעשתה ממנו יהודי"
*
ולסיכום אמר יהונתן פולארד: "אינני יודע מי היא היתה, אני מניח שלעולם לא אדע, אני יודע דבר אחד - היתה לה אהבה לכולם ולאדמה הזו כמו שהיתה לה אהבה עבורי.
''אם כולנו נזכור זאת, אולי, לשבועות, חודשים, שנים קדימה, שעלולים להיות מאוד קשים, נזכור שכולנו אחד כלפי השנים נאמנים ותומכים, אהבה והבנה כי זה מה שהיה לה עבור כולם וזה מה שמחזיק אותי בחיים עכשיו'', סיפר.
. יהי רצון שזכויותיה הרבות יעמדו לה וה' ישלח נחמה גדולה ליהונתן היקר
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים