סיפורי חיים

"התינוק הזה הוא אני"

"התינוק הזה הוא אני"

מתוך: כתבתו של אהרן טיטלבוים, מרוה לצמא


בבוקר שגרתי בהיכל בית המדרש וולמארק שבבניין בית ישעיה בישיבת מיר בשכונת בית ישראל הירושלמית, ישבו זה לצד זה, על אחד הספסלים, עלם ירושלמי צעיר, ולידו מבוגר אמריקאי, שעלה ארצה לפני שנים אחדות וקבע משכנו בעיר הקודש.
באחת ההפוגות הקצרות מהלימוד, פנה המבוגר לעמיתו לספסל והתעניין לשמו.
"יום טוב עהרליך", היתה התשובה.
"אתה קשור לרבי יום טוב הידוע?"
"אכן, אני נכדו וקרוי על שמו".
הברק שניצת בעיניו של היהודי, והחיוך צופן הסוד שנמרח על שפתיו, העידו כי הם טומנים בחובם סיפור מיוחד, שתיכף יתברר כדרמה של ממש.
"אתה שולט באוצר השירים של זקנך"?"
"אני מכיר רבים מהם".
היהודי החל לפזם בלחש: "די נאכט איז געקומען, די טאג איז אוועק, די גאסן פון מאסקווע אין א פחד און שרעק". (הלילה הגיע, היום עבר; ברחובות מוסקבה שולטים הפחד והבהלה).
"נו בטח, זה הסיפור על המוהל שקציני הק.ג.ב. אזקו אותו ולקחוהו מביתו, ולבסוף מצא את עצמו בבית יהודי ונצטווה למול תינוק בן שמונה ימים", הפגין הצעיר בקיאות באחד הלחנים הפופולאריים והמפורסמים של הסב.
"התינוק הזה הוא אני" - - - הפריח המבוגר החביב את הפצצה לחלל, "ושמי הוא נחום שטילרמן".

*

הרב החסיד רבי בצלאל וילשסנסקי זצ"ל, שהיה מכונה צ'לקה חרסונר, היה למדן מופלג, חסיד חב"ד נלהב וירא שמיים גדול, שו"ב ומוהל מתוך מסירות נפש בימי השלטון הקומוניסטי.

באחד הימים נקשו בגסות על דלת ביתו של רבי בצלאל שוטרי חרש גברתנים וקשוחים. הדלת נפתחה, והם פרצו הביתה, כשמגמת פניהם לא מבשרת טובות. כולם ידעו כי כאשר הק.ג.ב. מבקר בבית ולוקח את האב לחקירות, ספק רב אם הוא עוד יחזור לחיק משפחתו אי פעם. ילדיו של המוהל נאלמו מרוב פחד. הם הצטנפו בפינה והתכוננו לגרוע מכל.

השוטרים ערכו חיפוש אינטנסיבי במעונו של רבי בצלאל ומצאו את ה"מטמון" - תיבה קטנה שהכילה את כל הערכה הדרושה לברית מילה. אחזקת סממן יהודי כה ברור לא הותירה מקום לספקות: היהודי דנן משתמש בתיבה זו לצורך פעילות "חתרנית" הנוגדת את ערכי הקומוניזם.

רבי בצלאל נחרד, הוא הבין כי אין לו כל פתחון פה או מוצא וכי רק נס יכול להצילו. ידיו נאזקו מאחורי גופו ועל ראשו הושם שק שחור. תחת משמר כבד הוא הוצא מביתו והוכנס למכונית שחורה ומשוריינת שחלונותיה כהים, אטומים ומסורגים, ובה היו מובלים "פושעים" למרתפי החקירות. שפתיו החלו למלמל פסוקי וידוי, הוא נערך לפרידה מהעולם. לאחר כברת דרך שנדמתה בעיניו כנצח, עצרה המכונית. רבי בצלאל הורד ממנה, והובל לבית שעלו ממנו צלילי מוזיקה רעשנית.

כאשר הוסק השק מראשו של רבי בצלאל המבועת, עיניו פלבלו בחוריהן: הוא לא ראה חדר חקירות ולא בית מעצר. השולחן היה ערוך במגדנות ובמטעמים, וסביבו הסבו עשרה איש והיו עסוקים במשחק. מהפטיפון החורק בקעו מארשים רוסיים, ואלה הוסיפו נופך חגיגי למסיבה, "נולד לנו ילד ואנו חוגגים כאן את השמחה", הסבירו לו.

רבי בצלאל שפשף את עיניו, מנסה להבין אם הוא הוזה או שרוי בחלום, ושמא המחזה אכן בהקיץ. ברגע זה הפציע יהודי מבוגר, שזקנו יורד על פי מידותיו, וקידם אותו בברכת "שלום עליכם, ברוכים הבאים!" הוא לא המתין שהאורח המופתע יתקיף אותו בשאלות, וניגש ישר ולעניין: "הייתי כאן הרב בעיירה. הקומוניסטים הצרו את צעדי ונאלצתי לברוח ולהסתתר מהם. ה' עזר לי ובני נעשה כאן המושל. הוא לקח אותי תחת חסודו והסתיר אותי במעונו. כאן אני גר בקביעות בחדר סמוי ומוסוה היטב תחת כותל פנימי.
כאשר נולד לי נכדי הקט לפני שמונה ימים, הבהרתי לבני כי איני רוצה להביט בפני התינוק, ללטפו, לנשקו או לקחתו בזרועותי, עד שימולו אותו. רציתי שבני יבין את חשיבות קיום המצוה וכך יסכים להסתכן למול את הילד.
יכולתי להזמין אותך בחשאי למול את הילד", התנצל הסב המאושר, "אולם אילו היית מגיע בגפך, הדבר היה עלול לעורר את חשדם של העוברים והשבים, ועד מהרה היינו מוצאים פה את המשטרה החשאית. בני ניצל אפוא את קשריו כמושל והצליח לארגן את הגעתך תחת מעצר בכיכול, ובכך לצמצם את החשש ניתפס".
תינוק זה, למי שטרם הבין, הוא מיודענו ואיש שיחנו ר' נחום.
המשחקים הנוכחים עסקו בהם היו אמצעי הסוואה למקרה שקלגסי הק.ג.ב. יפתיעו ויגלו את ההתכנסות. "אנו בסך הכל שותים קצת וודקה ומשחקים בקלפים", תכננו הנאספים להצטדק אם וכאשר ייחשפו. גם הפטיפון שהשמיע צלילים רועשים, נועד להתגבר על צווחותיו של הפעוט בעת הברית ולמנוע מהן לדלוף החוצה, לאוזני השכנים.
ברור כי מי שנכח במעמד סיכן את חייו. כאשר המברך הכריז "זה הקטן גדול יהיה", פרצו כולם בבכי. כולם ידעו שהחיים כאן אינם מובטחים לאיש, וכי כל יום שאינם נתפסים הוא נס בפני עצמו. בתום הברית התבטא הסב: "קיימתי פה גם מצוות פדיון שבויים. התינוק הזה היה בבחינת תינוק שנשבה ופדיתי אותו בכך שהפכתיו ליהודי כשר".
לאחר הברית המתינה לרבי בצלאל חבילה גדולה ובה תשורות נאות למשפחתו. או אז שבה ונשנתה הסצנה: שק שחור, ידיים אזוקות, המכונית השחורה והמאיימת שהמתינה בחוץ... ואולם בשונה מהחוויה המצמררת שפקדה אותו בהלוך, ליבו של רבי בצלאל כבר לא פרפר, השמחה שלו הרקיע שחקים. לא רק משום שהסאגה הסתיימה בכי טוב, אלא על שזכה להכניס ילד יהודי נוסף בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום.

ואותו פעוט, בנו של בכיר הק.ג.ב., וגם בנו ונכדו, זכו להיות "שוכני חצרך", תלמידי חכמים מובהקים, מחברי ספרים ובעלי הוראה בישראל.

*

השיר "דער ברית" - מאת ר' יום טוב עהרליך ז"ל:

די נאכט איז געקומען דער טאג איז אוועק
די גאסן פון מאסקווע אין פחד און שרעק
די טויערן זיינען פארשטעלט מיט סאלדאטן מען לאזט ניט אריין ניט ארויס
מען זוכט דארט א גרויסן פארברעכער אין ווינקאלאך פון יעדן הויז

ר’ בצלאל דער מוהל ער זיצט און ער ווארט
די ליכט איז פארלאשן די טיר איז פארשפארט
די קינדארלאך שווייגן זיי ווייסן שוין אז די סאלדאטן ברענגען נישט קיין גליק
נאר כאפן צו טאטעס און קינדער וואס קומען קיינמאל נישט צוריק

פלוצלינג דערהערט מען א טומל אין הויף
מען הערט די סאלדאטן מארשירן ארויף
מען קלאפט און ער לאזט זיי אריין און זיי הייבן אן זוכן ביי איהם אזוי לאנג
ביז זיי געפינען א קליינינקע שאכטעלע אונטערן שאנק

מיר האבן געפונען זאגט דער קאמאנדיר
די הענט אין דער הויך זיך נישט גיבן קיין ריר
די שאכטל ליגט אפן פריי פאר די סאלדאטן און זיי באטראכטן מיט פרייד
א שטיקעלע וואטע, א שערל, א קליינינקן חלף אין שייד

א געפאנצערטע קאר פליהט אין גאסן געשווינד
ר’ בצלאל זאגט ווידוי ער וויינט ווי א קינד
די הענט מיט א קייט פעסט אויף הונטן געבונדען א שווערע זאך איבערן קאפ
און די קאר לויפט אָן אַן אויפהער און שרייט און זי שטעלט זיך נישט אפ

און פלוצלינג מען שטעלט זיך מען נעמט איהם ארויס
מען פירט איהם ארויף ערגעץ הויך אין א הויז
מען בינדט אפ די הענט און מען דעקט אויף זיין פנים און עס באווייזט זיך פאר איהם
רעכטס א מזוזה א גרויסע אנטקעגן די בילד פון בעל שם

אויפן טיש א מנורה עס ברענען פיהל ליכט
א איד מיט א בארד מיט א שיינעם געזיכט
שלום עליכם זאגט ער דעם איד און ער שמייכלט צו איהם מיט א פרייד
האט נישט קיין מורא בארוהיגט אייך זעצט אייך און הערט וואס איך רייד

איך בין געוועזן אין שטאט דא א רב
און דערפאר האט געקומט מיר א ביטערער סוף
האט דער באשעפער געהאלפן מיין זוהן איז געווארן א פירער א גרויסער אין לאנד
און האט מיך באהאלטן ביי איהם דא אין וואוינונג פארשטעלט פאר א וואנט

ווען מיין שנור האט געבוירן א זוהן
האב איך געזאגט איך וויל נישט וויסן דערפון
איך וויל עס נישט האלטן נישט גלעטן נישט דרוקן אפילו נישט אנקוקן ביז
מען וועט מיר ברענגן אן ערליכן מוהל און מאכן א ברית

ווען איר קומט אליין וואלט מען חושד געווען
מען האט געמוזט מאכן מען זאל אייך ניט זעהן
נאט אייך די שאכטל נעמט אייך די כלים זאל זיין אין א מזל’דיגע שעה
איך וועל זיין סנדק, טאטע מאמע די קוואטער, דאס קינד ברענגט ברוך הבא!

דער מוהל דאס קינד האט גע’מל’עט מיט גליק
דער זיידע האט ליב עס צום הארצן געדרוקט
און שרייט אויס רבונו של עולם די מצוה פון פדיון שבויים איז גרויס
ס’א תינוק שנשבה מיר קאָנען נישט אויסלייזן דו לייז איהם אויס

א געפאנצערטע קאר פליהט אין גאסן צוריק
ר’ בצלאל ער זיצט דארט פאר’שיכור’ט פון גליק
ארום איהם עס ליגן פיהל פעקלעך מתנות אהיים דער משפחה געפירט
די קאר האט געטריבן א מענטש מיט א גוטע מאסקירטן געזיכט

און ער האט איהם אריינגעפירט שטיל אין זיין הויף
געהאלפן די פעקלאך צו טראגן ארויף
און דאנקט איהם און בעט זיך מיר האבן אייך וויי געטוהן האט קיין פאראיבל ניט
אז דער זיידע איז א איד און דער טאטע א איד מוז דער אייניקל זיין א איד

איך האב מיין לעבן געשטעלט אין געפאר
און איך האב געטוהן עס מער ניט דערפאר
ווייל איך האב ביינאכט היינט געזעהן אז ס’איז דא א באשעפער וואס פירט אן און היט
אז דער זיידע איז א איד און דער טאטע א איד מוז דער אייניקל זיין א איד

המסדר באושוויץ

"המסדר באושוויץ"

שורות האסירים היו ישרות יותר מסרגל. אתה יכול להיות מוזלמן בלי שם, בלי עבר, בלי אישה וילדים, בלי אבא, בלי אימא, בלי פירור לחם, בלי תקווה ובלי עתיד. אבל שני דברים יש לך: מספר על היד ובגד אסירים מפוספס. אינך יודע דבר: איזה יום היום? באיזה חודש? באיזה שנה? היכן כולם? מה קרה לכולם? מי שותפך לדרגש? מה יקרה בדקה הקרובה? אינך זוכר איך נראו החיים לפני אושוויץ. היו חיים בכלל? ואולי הכל רק חלום רע? אולי זו הזיה?. זה אתה שעומד עכשיו בין שאר האסירים, לבוש כתונת פסים, נקודה אחת על הסרגל האנושי הערוך בדיוק גיאומטרי: גב זקוף, ידיים לצדי הגוף, צוואר מתוח, העיניים אינן ממצמצות, האף כאילו אינו מריח את העשן השמנוני, הכבד.

באמצע מגרש המסדרים הכינו עמוד תלייה. לצדו שולחן, כיסא ושרפרף. חיילי אס. אס. חמושים מקיפים את המגרש. כאילו מישהו יזוז, בביתני השמירה מוכנים צלפים בנשק דרוך, ולמרגלותם כלבים. כאילו מישהו יעז לברוח. כאילו מישהו יעז… אבל היה מישהו! יהודי אחד העז… לכבודו עומדים עתה האסירים בשורות ישרות, בעיניים מושפלות, בציפייה כואבת. מה הפעם?

יום א' היום. יום המנוחה השבועי. האסירים אינם נשלחים לעבודות פרך בחוץ. מגיע לחיילי האס. אס. קצת חופש, לא?! מעט בידור, ככה… להרים את המורל. צבא בלי מורל עלול להיחלש. מפקד המחנה דואג להם. הקרקס השבועי. אין בו ליצנים, לוליינים או אקרובטים. יש בו חיות טרף. אחת מהן עומדת מול האסירים. שמו היינץ. "נתפס במחנה מרגל!" הוא שואג, "מרגל לטובת בעלות הברית! ברשותו נמצאו אמצעי שידור משוכללים! על חם, בזמן שידור, תפסנו את הבוגד!" צורח היינץ. רוקו ניתז. "הביאו אותו!" עיני המוזלמנים נפקחות לרווחה.

לאמצע המגרש נדחף יהודי. נמוך קומה. אותו רזון, אותו בגד מפוספס. "לכאן!" שואג היינץ, עיניו אדומות. היהודי צועד לכאן. משם ומשם צופים בו חיילי האס. אס. מחייכים. אוהו! כשהיינץ עורך מפגן ראווה, מובטח שעשוע רציני!. תחת עמוד התלייה היינץ ממנה את עצמו לתפקיד התובע, הקטגור, הסנגור, השופט והמוציא לפועל של גזר הדין. הוא מסיר כיסוי בד מעל השולחן. "הראיה!" הוא מניפם בשתי ידיו, גבוה, מציג לראווה: "המשדרים!" עיני האסירים נפקחות. האוויר מעורפל מהפיח השחור, אבל הם עוצרים את נשימתם! תפילין!… תפילין!… בתי התפילין, התפילין המוכרות, השחורות, אי, ריבונו של עולם! מתחת לכותנת הפסים, הלבבות הכמושים מקבלים נפח פתאומי, מוצפים דם חם רותח. והעיניים, צריכות להישאר יבשות! אסור לבכות! אסור להניד עפעף, למצמץ, להגות אות אחת מהמילה הזו – תפילין! בין ובתוך שורות הסרגלים האנושיים – הכבויים ניצת- עובר זרם! תפילין!

הרצועות מסתבכות בין זרועותיו וכפותיו של היינץ. הוא מנער, הן מתפתלות מול עיניו. הוא נרתע, משליכן על השולחן, וצועק: אתה מודה שהחפצים האלה שלך?. מודה. מי מסר לך אותם?. הם שלי. תענה, כלב יהודי! מי מסר?. אף אחד. מי עוד השתמש בהם?. היהודי שותק לשבריר שנייה. זרם אש עובר בין האסירים, מתיז ניצוצות. "רק אני". אם כך, אתה מודה שהשתמשת? "מודה". היינץ מוחה זעה ממצחו הנמוך ושואג: החקירה תמה. בית המשפט מוצא את החשוד – אשם!. בהתאם לחוק ולחומרת העבירה, בית המשפט פוסק לנאשם מוות בתלייה! גזר הדין יבוצע מיד!. גופתו תיתלה בכניסה למחנה, כראוי לבוגד במולדת האהובה – גרמניה!.

הנאשם לא זע. הסרגלים לא זעים. אושוויץ שותקת. השמים כחולים. היינץ יוכיח עכשיו שהוא לא רק שופט! הוא גם תליין! "יהודי – לכאן!" הוא צווח. היהודי קרב לעמוד. היינץ בועט בשרפרף אל מתחת לחבל התליה. "עלה!". היהודי עולה. "עמוד ישר! סובב ראש". היהודי מתיישר, מסובב ראש. היינץ מקרב כיסא, עולה ועונב סביב הצוואר הדק, השקוף כמעט, את לולאת החבל. המסדר שותק. אושוויץ אילמת. השמים מתחילים לבכות. והיהודי – עומד, החבל כרוך על צווארו. עיני האסירים מורכנות לאדמה. היינץ מתמתח ושואג בקול: "כבן לאומה הגרמנית, הארית, התרבותית, ובשם הצדק, האמת והמשפט, אני מאפשר לנידון למוות לבקש בקשה אחרונה לפני ביצוע גזר הדין". האסירים עוצמים עיניים, הנידון למוות דווקא פוקח, חזק. "מה בקשתך?" היהודי אינו מהסס לשנייה. קולו צלול כשהוא מכריז: "להשתמש בהן עוד פעם! להניח תפילין!" עיני האסירים נפקחות. דם חדש זורם בחדרי הלב. להניח תפילין! למות עם ה – "של ראש" על הראש, עם ה – "של יד" כרוך על היד… בלב אושוויץ! מול התליינים!

האס.אס. פורצים בצחוק. טופחים לעצמם על הכתף, משפריצים בירה, שורקים, הכלבים נובחים! איזו חגיגה! היהודי ייתלה עם הקופסאות על הראש! איזו תפאורה מקורית לכניסה למחנה! שמעתם? איזה בידור! אחדים מהם רצים לצריפם להביא מצלמות. היינץ סמוק, "הבקשה מאושרת". הוא מוסר ליהודי את אחד הבתים. היהודי מושיט יד. מקרב לפיו. מנשק. האס.אס מתגלגלים מצחוק. היינץ, ממתין מבודח. קצת קשה לנידון לתמרן עם החבל לצווארו, אבל… תנועותיו מהירות, מדויקות, הוא מתרכז ובודק. ה- "של יד", במקום? כן. מושיט יד אל ה-"של ראש". התליין נותן ברצון, כן, ברצון רב אפילו… מלא חיות נושק הנידון למוות את הבית ומניח על ראשו. המצלמות מתקתקות, פרצי צחוק. הוא מרוכז, כרוך סביב זרועו, סביב כף ידו, בין אצבעותיו. נושם עמוק ומזדקף. נושא פניו לשמיים שמתחילים לפזר נוצות שלג רכות, כמו פתיתי כלולות על ראש חתן. שקט. עכשיו מוריד היהודי את עיניו לגובה עיני האסירים, אחיו, המרותקים – מחושמלים חיים! זרם מוחץ, מנצח, עובר במרוצה בינו לבנם – בינם לבינו. זה הוא עכשיו שמצהיר כוונות! החבל לצווארו כרוך – והוא מקדש את שמו יתברך קבל עם עולם! מניח תפילין!

החיילים במתח. מה עכשיו? הבעיטה בשרפרף, הגופה המטלטלת? אה, כבר? זה נגמר? לא. זה רק מתחיל. זרם חם, נוקב, נותב, רץ מתרוצץ בין שורות האסירים, בוער בתוכם, הופכם ללפידים. מסדר האסירים הופך לאיש אחד, ללב אחד שפועם – הולם, ובתוך הדממה נשמע היהודי אומר זועק את זעקת הנצח בכל לבו ונפשו, ובקול רם וצלול: "שמע ישראל ה' אלוקינו – ה' אחד!"… עתה זה רק הוא. הוא ואתה. היהודי וא-לוקיו. עכשיו מתאחדים – היהודי, התפילה, א-לוקי השמים והארץ וכל אסירי אושוויץ רואים את הקולות. היינץ מתבלבל. פחד לא מוסבר ממצמץ בעיניו. מישהו זז שם? אה. רק נדמה לו? הוא סוקר את השורות מולו: מימין משמאל. טוב. איש לא זע. טוב. הוא נושם לרווחה. היהודי שותק. זהו? סיים? חיילי האס.אס. מותחים צוואר ועיניים. עכשיו תגיע הבעיטה בשרפרף והגופה תצנח… "מתח!…".

"-מה קורה פה?" שואג קול אחר. הם מסתובבים. החיוך נמחק. היינץ מסתובב – מקרב רגליו זו לזו – מצדיע במועל יד! הייל… לתוך מגרש המסדרים מגיח הקצין… האוברשפירר… היינץ מבולבל, אבל הדרגות… "מה הולך כאן?" שואג הקצין. "משפט שדה, המפקד". "נאשם במה?". "ריגול, המפקד". "ריגול?" צווח הקצין. לחייו מתנפחות ועיניו שוקעות לתוך פניו. "על ריגול אתה מעניש בתלייה? לא בא בחשבון! עונש קל מדי! לפרק! לפרק!" הוא מנפנף ידיו. היינץ ממהר לבצע את הפקודה. "מהר!" צורח הקצין. היהודי יורד אל הארץ, התפילין עוד לראשו. הקצין שולח להביא שתי אבנים גדולות. "כרע ברך!" הוא פוקד על היהודי. הוא כורע. "להרים ידיים! למעלה!". הוא מרים. "יותר גבוה!". היהודי מרומם. מניחים בידיו אבן. אחת לכל יד. היינץ רוצה להיבלע באדמה. אולם האדמה לא רוצה בו. האדמה מקמרת גבה הקשוי תחת ברכי הנידון, משתדלת להקל עליו. "אני גוזר על הבוגד – מלקות! המכסה המכסימלית, כשהידיים – גבוה! אם יוריד, יקבל כדור בראש!" הקצין מסמן לאחד החיילים, שקרב, טוען אקדחו ומקרב לראשו של הנידון. "ולא להרים ראש!" היהודי מרכין. יש מאין שולף הקצין מגלב ארוך. לקצותיו מחוברים כדורי מתכת. הוא תוחב אותו לידיו של היינץ, נוחר בבוז ומסתלק משם. היינץ מצמיד רגליו בנקישה ומצדיע אחר גבו המתרחק.

שלג אמיתי, לבן, מתחיל לרדת. חיילי האס.אס. רוטנים. מלקות! באמת, מה מעניין במלקות? מה מיוחד? וגם מעצבן את האוזניים, כל צלילי החבטות האלה. עדיף לשמוע מוסיקה קלאסית, ואגנר או משהו. הם מסתלקים למאורותיהם. גם המסדר קיבל פקודה להתפזר. רק הלב לא. הלב עדיין שם, על מגרש המסדרים, פועם פעימה יהודית, מול הנידון הכורע על ברכיו, בידיים מונפות, אבן לכל יד והשוט – מכה על ראשו. היינץ מכה, חובט ומצליף. מעביר לאחד החיילים שמכה ומכה, בכל הכח עד שחלשה זרועו, והוא מעביר לחייל אחר. וכל זמן המכות שחוזרות ונשנות וצולפות באותו ראש – באותו מקום, האקדח שלוף מול מצחו של היהודי, וידיו נשואות לשמים. והוא לא נאנח, לא צועק, לא זז, רק סופג עוד חבטה ועוד הצלפה, התפילין לראשו כבר מזמן מבוקעים, מרוטשים, הרצועות משתלשלות סביב פניו וידיו… והשלג יורד חרישי כל כך. מכסת ההלקאות נשלמה. הנאצי המכה נושף ומשחרר את שריר זרועו התפוס. מקלל. זורק את השוט על השולחן והולך בלי להעיף מבט על הגוף הצנוף מולו, הכורע ברך. עתה נשמטות ידיו, האבנים מתגלגלות מראשותיו, ומצחו שוקע קדימה – לתוך השלג. מכתימו בדם.

היינץ מורה לשני אסירים לזרוק את הגוף הרצוץ על ערמת הגופות שיישלחו מחר לשריפה. הלילה יורד על כולם, שווה בשווה. על המתים ועל החיים. ערמת הגופות זעה. היהודי פוקח עיניים. "אני חי", הוא חושב. עם שרידי התפילין לראשו הוא זוחל לאט, מעורפל, מתוך ערימת המתים. זוחל לאט כל הלילה למקום מחבוא. במחנה הוא כבר אינו נחשב קיים. המספר שלו נמחק מהרשימות. בראשו נותר חור. פצע פעור, שסוע. הוא מניח עליו פיסת סמרטוט, שנצמד ונדבק אל הדם הקרוש. ימים שאי אפשר לסופרם עוברים עליו בפינתו הנסתרת. הוא מתאושש לאט. חוזר לחיות. הוא חי. היהודי הזה שרד את אושוויץ, הקים משפחה ונפטר בשיבה טובה בא"י בשנת תשס"ח. שריד מאותה פיסת בד שנצמדה לראשו נשארה טבועה בבשרו, כאות נצח למסירות נפש שלו באותם ימים גורליים, מתמזגת בבשרו עד יום מותו. עמה נקבר, ועמה, זכר למצוות תפילין שלו – הוא חזר אל אביו שבשמים. היהודי – גיבור הסיפור – הוא הרב יהודה אריה וליס זצ"ל, אביו של הרב יוסף וליס, מנכ"ל "ערכים" (ניצוצות).

השומרים של ר' איצלה

הרה"ג ר' איצלה בלאזר זצ"ל עלה לארץ, הגיע ליפו, עשו לו במה וביקשו ממנו לומר דברי תורה. עלה ר' איצלה בלאזר על הבמה ואמר: "ה' ברא ללשון שתי חומות, חומה של בשר - שפתיים, וחומה של אבן - שיניים, כדי שיקח לאדם זמן להפעיל את מנגנון הדיבור וישקול את הדיבור לפני שמוציאו מפיו".
"אני", אומר ר' איצלה, "כבר זקן בן 90, השינויים נשרו, חסר לי שומר, יש לי רק חומה אחת - השפתיים, אין לי מספיק שומרים ללשון, אני לא יכול לדבר".
זאת היתה כל ההרצאה, מלאה מסר של שמירת הלשון.
וכפי שפתחנו - בפסוק בתהילים "האמנם אלם צדק תדברון": דבר שאסור, תחשוב שאתה חלילה אילם, אתה לא יכול לדבר. רוצה לדבר? תשבח את ה' "צדק תדברון".

עולה אדם לאוטובוס - בוכה ובוכה. הוא אומר לנהג שהוא צריך להגיע למקום מסוים ואין לו כסף לנסיעות. הנהג מרחם עליו ונותן לו לעלות בחינם, ולאחר כמה תחנות רואה הנהג את אותו אדם שוב בוכה.
"למה אתה בוכה"?
עונה לו אותו אדם: "אני רואה שכולם עולים לאוטובוס, משלמים כסף ומקבלים עודף. אני.... לא קיבלתי - עודף...."
זוהי האומנות: אתה רוצה לדבר - תשבח את ה'. אל תבוא בתלונות למה אין... ואין... וחסר... קודם תודה לה' על כל השפע והברכה שה' נתן לך.

הרב ריבקוב היה ידוע ומפורסם בענווה מיוחדת. ישב יהודי באחת השמחות ליד הרב ריבקוב. ביקש אותו יהודי מהרב שיגיד לו דבר תורה.
אמר לו הרב ריבקוב: אני מכיר אדם שהיה מוכן לשלם מליונים כדי לשבת לידי, ולראות אותו". התפלה היהודי על תשובתו המוזרה של הרב ריבקוב, המפורסם בענווה מיוחדת. וממשיך הרב ריבקוב, "כן, אותו אדם הוא השכן שלי, העיניים שלו לא מתפקדות ולא יכול לראות. הרי הוא היה מוכן לשלם מיליונים כדי שיוכל לשבת לידי ולראות אותו".

תשקול שנית בטרם תתרתח
תדע להקשיב לפני שתתווכח
תזכור שהסבלנות עוזרת לנצח
תוותר ותהיה זה שסולח
תלמד לתת כמו שאתה לוקח
תשתדל גם את האחרים לשבח
תתמיד בזה ותהיה תמיד שמח


לקירוב הגאולה בלימוד ההלכה לקו השלון המעורר הרשמי
וכל יום צינתוק לתזכורת תקבלי. חייגי: 072-3372212

לע"נ ר' אהרן חיים ז"ל ב"ר אליהו ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.
לע"נ ר' שמעון יהושע ז"ל בן ר' אליעזר ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.
לע"נ מרת מירל ע"ה בת מרדכי ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.

 

סיפורים מהמדרשיה: מאת הרבנית חנה בקשי דורון תחי'

מספרת הרבנית חנה בקשי דורון תחי':

אחת מתלמידות המדרשה שלנו, מדרשת לב לאחים ברחובות, הגיעה אלינו מיד אחרי טיול ארוך בניו זילנד. היא היתה במקומות הנידחים ביותר, בין שבטים אוכלי אדם! כל כך היתה רחוקה מכל זיק של יהדות, כל כך היתה לא מודעת לערך של חיי אדם - לערך של החיים של עצמה!
אבל במהלך הטיול, באחד החגים היא הגיעה אל בית חב"ד, השתתפה בפעילויות ובסעודות החג, ואחר כך, כשחזרה לארץ, החליטה שהיא רוצה להכיר יותר לעומק את היהדות.

היא הגיעה אל בית הכנסת השכונתי בעיר מגוריה, ראשון לציון, לתפילת ערב שבת, ומצאה שם עלון פרשת שבוע, ובו מספר הטלפון של "מדרשת חן". וכשהיא התקשרה אל המספר המצורף, ביום חמישי, אמרו לה שהיום אין לימודים, כי מחר המדרשה עושה שבת יחדיו בסמינר של באר יעקב, והיא מוזמנת להצטרף.
אפשר לבוא? שאלה הבחורה
ואמרו לה: כן.
הבחורה הצטרפה אל המדרשה, כאשר היא לא מכירה אף אחד. היא התארגנה בחדרה, ובערב שבת נכנסה לחדר האוכל, ראתה את הרבנית, ומיד התחברה אליה, ישבה עם הרבנית, ושמעה דברי תורה, הרצאות ושיעורים, במהלך השבת כולה.

היא הרגישה שהיא חוזרת הביתה: אל המקום אליו הנשמה שלה שייכת, אל העולם שהוא שלה! כל השבת היא שוחחה עם הרבנית, לומדת על יסודות היהדות, על מורשת אבות, על עבר, הווה ועתיד של חייה, כבת יהודיה מעם ישראל.

אחרי כמה חודשים, צירפה הבחורה חברה נוספת, חיילת, ממשפחה שמאלנית ורחוקה מהיהדות, שהיתה בחופשת מחלה מהצבא אחרי שנפצעה במהלך השירות שלה. החברה הגיעה, שמעה, הקשיבה, התחברה: וחזרה ליהדות!
החברה סיפרה על החבר שלה, מאזור אשקלון. אנחנו רוצים להתחתן, סיפרה החברה, אבל לא רוצים להביא ילדים לעולם כה משוגע, עם אלימות וסמים. לא צריך להביא לעולם ילדים שיסבלו!
ואחר כך אמר החבר: אנחנו יכולים להביא ילדים, אבל נשים אותם בבית ספר דתי. שם יהיו שמורים ומוגנים, בלי אלימות ובלי סמים.
וכשהגיעה החברה לשבת, אמרה במוצאי שבת לרבנית: אמרתי לך שהחבר שלי מדבר על בית ספר דתי, ועכשיו אני רואה שמלכתחילה אשלח את ילדי לבית ספר דתי, שזה החינוך הטוב ביותר! היא נהנתה והתחזקה, וגם החבר שלה החל ללמוד באשקלון, והם התחתנו והקימו בית של תשובה ומעשים טובים.

והבחורה מניו זילנד, החלה ללמוד מקצוע, אחרי שהוריה שכנעו אותה ללמוד אמנות בבצלאל. במשך שנה שלמה היא שילבה את לימודי האמנות בבצלאל ביחד עם לימודי היהדות ב"נתיב בינה".
אבל בשנה השניה היא התקשתה עם השילוב הזה: הלימוד בבצלאל היו תובעניים יותר ויותר, והיא נאלצה לוותר על לימודי הקודש.

כך חודש, כך חודשיים: אבל בהמשך, הנשמה זעקה את שלה, לימודי האמנות היו תפלים, והחיבור אל הקודש היה כבר בלתי אפשרי. ובאיזשהו שלב היא קיבלה החלטה: בלי לימודי יהדות היא לא יכולה יותר, ואת לימודי האמנות היא לא יכולה להמשיך בכזה סוג של לחץ. ושוב היא חזרה אל המדרשה,
להשלים את כל מה שהחסירה במשך כל אותם חודשים, וגם את מה שהחסירה במשך שנים כה רבות: וסוף סוף הרגישה מאושרת.

שנים רבות חלפו מאז. השבטים הנידחים נותרו בניו זילנד, אולי כבר למדו קרוא וכתוב, החיילת כבר מזמן סיימה את הצבא, וגם הקביים הפכו להיות חלק מההסטוריה. ושתי החברות זכו להמשיך ולהתחזק, ובהמשך גם להקים בתים נאמנים בישראל, ולהשתלב בתוך העולם התורני, כל אחת במסלול חייה.

והיו גם סיפורים אחרים, מרגשים לא פחות, של בתים שנבנו, ונזקקו לעזרה דווקא בצד המעשי של החיים. כי סדר היום וסדר החיים המעשי של ניהול הבית, איך להתארגן עם קניות, בישולים, כביסות, תקציבים... כל מה שנראה כל כך מובן מאליו עבור מי שמכיר ויודע, יכול להיראות קשה, מפחיד, ואפילו בלתי ניתן להשגה, עבור מי שאין לה את הידע והנסיון וההיכרות עם החיים המעשיים, ועזרה בתחום הזה יכולה להציל משפחות:

וכך מספרת הרבנית:
בחור ממכון ויצמן, שעמד תקופה קצרה לפני חתונתו החליט ללמוד ב"לב לאחים" קורס שעוסק בזוגיות. הוא למד על הבית היהודי, והתחבר אל שיעורי המדרשה. את שבע הברכות שלהם אירגנה הרבנית, והבחורה, במקור מקיבוץ חילוני, החלה להגיע לשיעוריה. הבחורה היתה חכמה מאוד: אך לא ידעה דבר על ניהול בית: הרבנית עזרה לה בהתארגנות בחיים החדשים, איך להתארגן מבחינת לוח זמנים, מבחינה תקציבית, מבחינת ארגון ארוחות... אחרי שנה נולד לזוג הצעיר תינוק מתוק, והרבנית סייעה לה בטיפול בו, ואפילו ארגנה את כל ברית המילה לרך הנולד, כולל בישול הארוחות לברית כולה. וגם בהמשך, ליוותה הרבנית את הבחורה מא'-ת' עם הטיפול בתינוק החדש, איך רוחצים אותו, איך מאכילים איתו, איך עוברים לאוכל מרוסק...

כך סייעה הרבנית לאותו בית חדש בישראל, וכך תמכה ועזרה להרבה הרבה בתים נוספים שהיו במצב דומה.

באיזשהו שלב הרגישה הרבנית שהיא לא עומדת בכל העומס הגדול, והיא פנתה אל הרב שורץ, האחראי על פעילות לב לאחים ברחובות, ועדכנה אותו על כך שהיא כבר לא יכולה לעמוד בכל העומס. הרב שורץ שמע, אבל הדגיש ואמר, שאת המדרשה אי אפשר, פשוט אי אפשר, שהרבנית תעזוב!

בתו של הרב, יעל, שמעה את השיחה, והציעה לארגן סדנאות ניהול בית קבוצתיות: היא החלה לארגן את הסדנאות אצל הרבנית, עם קבוצה של נשים שקיבלו הדרכה איך לנהל את ביתן, ועם השנים היא התמקצעה בתחום: והיא יעל זלץ, יועצת ארגונית לניהול הבית היהודי. https://yaelzals.co.il

החיילים שמרו על רחל אימנו - והיא שמרה עליהם

:מספר הרב יצחק בצרי שליט"א

נתן זהבי התקשר אלי אחרי מבצע עופרת יצוקה. הוא שאל אותי:
יש פה מ"פ אתאיסט שאומר לי שהוא ראה את רחל אימנו ע"ה.
היא ליוותה את החיילים, פלוגה של 200 חיילים.
אמרתי לו, זה נכון.
סגרתי את הטלפון. אנשים לא האמינו לזה!

הלכתי לספר את הסיפור הזה לבן דוד של אבא שלי, הראשון לציון הרב הראשי לישראל הרב מרדכי אליהו ע"ה.
הרב מרדכי אליהו אמר לי, זה אמיתי.
סיפרתי גם לאבא, אמר לי, זה אמיתי.
אמרתי בלבי כל הזמן: איך זה יכול להיות? הרב יהודה פתיה, הסבא, פגש את רחל אימנו ע"ה, אבל מה להם ולרחל אימנו???

יום אחד אני מגיע לתל אביב, לבית החייל. הרצאה, 700-800 צעירים וצעירות. מה שאדבר איתם הם לא מבינים!
אמרתי, נדבר איתם על נתן זהבי.

שהסבתא שלנו, של כולנו, שנפטרה לפני 4000 שנה, יצאה מהקבר שלה וליוותה פלוגה של חיילים,
החבר'ה הסתכלו, מאיפה הוא מביא לנו את הסיפור הזה?

עלה שם בחור, עם 10 עגילים כנגד 10 הדיברות, ואמר, אני רוצה להגיד משהו:
אני הייתי אחד מהחיילים שראיתי את רחל אימנו.

אמרתי לו, אתה יכול להסביר לי איך רחל אימנו פגשה אותך?

אמר לי: כבוד הרב, אני אומר לך ברצינות: הפלוגה שלנו היתה אחראית במשך שלוש שנים על שמירת קבר רחל בבית לחם.
אנחנו שמרנו על רחל אימנו - היא שמרה עלינו.

שתי המשימות של אסתר פולארד ע"ה

שתי המשימות של אסתר פולארד ע"ה

פורסם ב: ערוץ 7

יהונתן פולארד לא ישכח את המילים האחרונות שאמרה לו אסתר רעייתו זכרה לברכה, בשניות האחרונות של חייה. ''הן שינו לחלוטין את חיי''. הוא אמר.

:בשיחה עם האישים שבאו לנחמו תיאר יהונתן פולארד:
"היא גססה ולפתע העיניים שלה נפקחו, החזקתי לה את היד. לא יודע היכן היא היתה אבל היא הביטה למעלה ואמרה בקול חלש:
"הנשמה שלי התנדבה לחזור לשתי משימות, אחת המשימות היתה להביא אותך הביתה, המשימה השניה היתה להביא אותך הביתה כיהודי ולא כגוי."

והיא אמרה: "המשימה הראשונה היתה הקלה מכולן, כי יותר קל להוציא את היהודי מהגלות ולהביא אותו לארץ, אך קשה יותר להוציא את הגלות מתוכו"".
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות באותו רגע.
היא אמרה: "המשימה הקשה שלי היתה לוודא שאתה חוזר הביתה יהודי. עכשיו כשהשלמתי את שתי המשימות שלי אני יכולה ללכת הביתה",
ואז היא נפטרה."


*

הוסיף יהונתן פולארד וסיפר, שלקח לה 30 שנה של עבודה מאומצת כדי "להפוך אותו ליהודי". "היה לי ראש קשה", הוא אמר. לאורך כל השיחה הוא הקפיד לקרוא לה "המורה שלי" (בעברית).

הוא סיפר שהוא ניהל איתה שיחות מהכלא והיא אמרה לו – "יש לך משימה, אתה חייב לשמור על ההלכה בכלא". הוא שאל אותה, "איך אני יכול? זה כמעט בלתי אפשרי".

אסתר אמרה לו, "תסתכל על כף היד שלך, מה אתה רואה?". הוא ענה, "את היד שלי...". היא לא ויתרה ואמרה "תסתכל שוב, מה אתה רואה?" הוא ענה לה "את ההשתקפות שלי - בשר, עצמות ודם". ואז אסתר אמרה, "לא הבנת, ביד שלך אתה רואה את כל אבותיך ואבות אבותיך עד מעמד הר סיני כולל הקב"ה, והם כמו 'בית הדין' שלך. הם צופים בך ומצפים שתמשיך את המורשת שלהם. היו הרבה יהודים שמתו על קידוש השם ומסרו את הנפש בתנאים מאוד קשים כדי לשמור את ההלכה ואתה חייב להמשיך אותם".

שבועיים לאחר מכן, מפקד הכלא פנה אליו ואמר לו "קיבלת תא עם שירותים", יהונתן מאוד שמח, היו שם 300 כלואים ורק ארבעה תאי שירותים. הוא התקשר לאסתר ושיתף אותה באושר שלו, והיא אמרה לו "מה לימדתי אותך? תסתכל על כף היד". הוא אמר "אני לא מבין מה הבעיה" והיא אמרה לו "איך תתפלל שם?". הוא הקשיב לה, הלך למפקד הכלא ואמר לו שהוא לא מעוניין בתא. מפקד הכלא היה בהלם, שאל אותו איך הוא מוותר על תנאים כאלו טובים, ויהונתן הראה לו את כף היד.

כמה ימים לאחר מכן הכלואים החליטו לעשות מרד, הם כעסו על כך שיש רק ארבעה תאי שירותים ל 300 איש והחליטו לפוצץ את צינורות המים. כל התאים עם חדרי השירותים הוצפו במים. יהונתן סיפר שבלילה דפק על דלתו אותו אדם שנכנס לתא עם השירותים ואמר לו, "אתה ידעת". יהונתן הראה לו את כף היד ואמר, "כף היד ידעה".

יהונתן סיפר שלאחר כמה זמן בכלא הוא היה מאוד מאוד רעב כי בקושי הגיע אוכל כשר. הוא נכנס לחדר האוכל מת מרעב והיו שם את כל סוגי הטריפות שיש, עם ריח ממש טוב. הוא הגיע עם המגש, הגישו לו את האוכל על הצלחת, ולפתע הוא הסתכל על כף ידו, נזכר במה שאסתר ז"ל אמרה לו, התחבט עם עצמו, ובסוף נתן את המגש למישהו אחר ויצא מחדר האוכל.

לאחר שהוא יצא היה רצח בתוך חדר האוכל, היו שם אלף אסירים וכולם נכלאו בחדר האוכל ולא יצאו משם, כולם שם עברו 8 שעות של חקירות מאוד קשות ואכזריות, בזמן שהוא חזר לחדרו ואכל קרקרים. אותו אדם שקיבל את החדר עם תא השירותים בא לפולארד ואמר לו "אתה ידעת!" ופולארד הראה לו את כף היד.

אסתר ז"ל אמרה לו - תדע לך שההלכה היא זו ששומרת עליך. אתה לא תמיד תדע למה צריך לעשות אותה ואיך היא שומרת עליך, אבל זאת עובדה.

הוא סיפר על הגדלות שלה באמונה בה', ואיך היא החזירה אותו בתשובה. הוא תיאר את האהבה היוקדת שלה לארץ ישראל, שהיא ראתה אותה בתור ארץ החיים וארץ הקודש, והייתה מתווכחת עם אנשי שמאל רדיקלי בארה"ב בקנאות על קדושת הארץ ועל התושבים הצדיקים שגרים בה.

כולו הכרת הטוב לאשה שהפכה אותו להיות יהודי. אסתר ז"ל קיימה מצוות פדיון שבויים בגופה, בכל לבבה, נפשה ומאודה, אך את הזכות הכי גדולה יהונתן זוכר לה "שעשתה ממנו יהודי"


*

ולסיכום אמר יהונתן פולארד: "אינני יודע מי היא היתה, אני מניח שלעולם לא אדע, אני יודע דבר אחד - היתה לה אהבה לכולם ולאדמה הזו כמו שהיתה לה אהבה עבורי.

''אם כולנו נזכור זאת, אולי, לשבועות, חודשים, שנים קדימה, שעלולים להיות מאוד קשים, נזכור שכולנו אחד כלפי השנים נאמנים ותומכים, אהבה והבנה כי זה מה שהיה לה עבור כולם וזה מה שמחזיק אותי בחיים עכשיו'', סיפר.

. יהי רצון שזכויותיה הרבות יעמדו לה וה' ישלח נחמה גדולה ליהונתן היקר

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים

הבבא סאלי התגלה בחלום לילד הערבי בן ה-6 – “אתה יהודי תצא מהכפר”

מקור הסיפור: חידודון, קול ברמה, מובא באתר המחדש

איש מבין המתפללים בציון הבבא-סאלי זצוק”ל בנתיבות לא ידע את הסיפור המדהים, המפעים, העומד מאחורי חתן בר המצווה שעלה לתורה וחגג את כניסתו לעול מצוות במניין מצומצם ביום חמישי האחרון.
משה (שם בדוי) נער בר המצווה נולד בכפר ערבי עוין כבן לאם יהודייה ואב ערבי. הוא גודל וחונך כמוסלמי אבל בגיל שש חלם לראשונה על אדם זקן שנגלה בחלומו ואומר לו “אמא שלך יהודייה וגם אתה יהודי”.

הילד התעורר בבהלה וסיפר לאימו על החלום המוזר אולם זו הרגיעה אותו ודרבנה אותו לשכוח מהחלום. אם חשבו שהחלום היה אירוע בודד ונשכח, התפלאו הילד ואימו כשהחלום חזר על עצמו שוב ושוב. “אתה בן לעם היהודי, תעזוב את הכפר ותחזור הביתה”, אמר האיש שנגלה בחלומות.

בלית ברירה, גילתה האם לבנה כי היא יהודייה ולכן גם הוא יהודי אבל לא עשתה דבר כדי לצאת מהכפר הערבי. למרות הסבל הרב שעברה, לא מצאה בעצמה את הכוח לעזוב הכול ולפתוח בחיים חדשים. גם את נשות המחלקה להצלה מטמיעה ביד לאחים שהציעו מידי פעם את עזרתם, היא דחתה. “אני לא בנויה להתחיל הכול מהתחלה”, אמרה בעקשנות מאובנת.

בשעת לילה מאוחרת, באחד מימי חול המועד פסח של לפני שלוש שנים חלמה אימו של משה על אביה המנוח שאומר לה: “קומי ביתי היקרה. קומי עכשיו וצאי. זה לא המקום שלך”. בחלומה ניסתה האישה להתווכח עם אביה, אבל כשהתעוררה הבינה שלא מדובר בחלום שגרתי. זו הייתה הפעם הראשונה בה חייגה ליד לאחים וביקשה לברוח מיידית מהכפר. היא ניצלה את עבודתו של בעלה בלילות במשמרת בתחנת דלק כדי להכין מיידית את חפציה ולחכות לחילוץ, שהתרחש תכף ומיד – שעתיים לאחר שיחת הטלפון שלה אל מוקד החירום.

ביד לאחים מיהרו לשכן את האם ובנה בדירת מסתור מאובזרת ובטוחה באזור באר שבע, ואחרי מספר ימי התאוששות החל מסע השיקום הארוך לפתיחת דף חדש בחייהם. למשה, שדיבר עברית בסיסית בלבד, הוצמד חונך מיוחד שלמד עמו מדי יום והכין אותו לקראת כניסתו לבית ספר יהודי בתחילת שנת הלימודים הבאה, חודשים אחדים לאחר מכן.

באחד מימי חופשת הקיץ נסעו האם ובנה לנתיבות לצורך סידורים. בעודו מביט מהחלון הצביע משה על תמונה שניבטה מאחד החלונות ופרץ בבכי, בקוראו בקול לא לו: “אמא, זה האיש שבא אליי שוב ושוב בחלום”. כשהבחינה בתמונה, פרצה גם אימו בבכי ואמרה: “זה הצדיק הבבא סאלי. עכשיו אני מאמינה לך”.

לאחר שנרגעו, ביקש הילד ללכת ולהודות לצדיק, אבל למגינת ליבו סיפרה האם שהוא נפטר שנים רבות לפני רבות. רק לאחר שיצאו מהעיר התברר להם כי הצדיק קבור בעיר, והם הבטיחו לעצמם להגיע ולהודות לו בהזדמנות קרובה.

משה השתלב בחברה והפך לילד אהוב. לפני כחצי שנה כששמע את אימו מתכננת עם אנשי יד לאחים את בר המצווה שלו, קפץ כנשוך נחש. “בר המצווה שלי תהיה רק במקום אחד – בבית הכנסת שבציון הבבא סאלי”, אמר.

מאיר רושל, החונך של משה מטעם יד לאחים נרתם לעניין והבטיח להוציא את התוכנית אל הפועל, אך למרבה הפלא בזאת לא הסתיים הקשר המפעים בין הצדיק לנער. מספר מאיר: “ביום הנחת התפילין הצלחנו אחרי מאמצים בדרך לא דרך לקחת את משה לבית הרבנית סימי, אשת הבבא סאלי, לחדרו של הבבא סאלי, שבו היה מתייחד עם קונו, לומד, מתפלל ומקבל קהל. לא ידעתי את הכתובת המדויקת מלבד העובדה שמדובר ברחוב בן גוריון והחלטנו לצאת לדרך ולברר במקום.

“כשהגענו לרחוב, עוד לפני שהספקתי לשאול מישהו, אמר לי משה לעצור את הרכב ליד בית מסוים. ‘פה זה ביתו של הצדיק’ אמר. חשבתי שהוא טועה. שאלתי עוברת אורח והיא אמרה שאכן זה ביתו של הבבא סאלי. אני מסתכל ואומר: ‘וואו’, זה בדיוק המקום שהילד אמר לי. זה משהוא ממש מיוחד במינו. זה עניין שמיימי. איך זה שילד שגדל בכפר ערבי, שלא ידע שהוא יהודי, שלא ידע על היהדות, זכה שיגיע אליו צדיק כזה גדול שיפציר בו לחזור לעם ישראל ויביא אותו עד אליו, לביתו? זהו כוחו של הבבא סאלי”.

ביום חמישי האחרון נחוגה בר המצווה בטקס צנוע ומרגש שבו נכחו גם פעילי יד לאחים. מאיר מעיד: “ב”ה שזכינו להכניסו לעול מצוות בתופים ובמחולות ושופרות, ובנוסף הגיע קלידן עם פייטן מרוקאי והשמחה הייתה רבה. בערב שבת פרשת יתרו, הפרשה שבה קראנו על מתן תורה ועל הפיכתנו לעמו של הקב”ה, זכינו לחיבור של נשמה יהודית אובדת למקור חוצבה”.

 

 

חלומו של הנכד השבעים ואחד - סיפור מצמרר

סיפר הרב יצחק אלחנן גיברלטר זצ"ל בזכרונותיו:

הסיפור דלהלן התרחש עם אבי בעת היותו בחור ישיבה בזמן מלחמת העולם הראשונה. הסיפור מחיש את זהירותו והקפדתו על טהרת ההשקפה, והלקח שלמדתי ממנו בא לידי ביטוי כעבור שנים ארוכות, כפי שיסופר.

באותה תקופה הוציאה ממשלת הצאר צו הדורש מיהודים באזורים נרחבים לעזוב את מקום מגוריהם ולעבור לעומק רוסיה. טענתם של הרוסים היתה כי היהודים מדברים באידיש הדומה לשפה הגרמנית, וכך הם יכולים לשמש כמרגלים וכאנשי מודיעין של הצבא הגרמני.

כך גלתה ישיבת סלבודקה לתוככי רוסיה יחד עם ישיבות נוספות ותושביהן של עיירות שלמות. היתה זו טרגדיה עבור העם היהודי בליטא. הערבות ההדדית וגמילות החסד של היהודים הוכיחה את עצמה, ובכל מקום זכו הגולים לסיוע ולתמיכה – אך עדיין היתה זו גלות קשה ביותר. הגולים יכלו לקחת עימם אך ורק תרמיל גב אחד, וכך צעדו רגלית למרכז רוסיה.

אבא ניסה להסתתר בעיירות בליטא שלא חלה עליהן גזירת הגירוש. הוא מצא את הפספורט של אחיו הבכור שנמלט לאמריקה בתור נער צעיר, וכך ברח ממקום למקום. בהגיעו לוילנה התיידד אבא עם בחור מישיבת סלבודקה, והם הפכו לחברים בלב ובנפש כאחים ממש.

יום אחד סיפר החבר לאבא שהוא השתתף בהרצאתו של היסטוריון הנחשב לדתי בשם יעבץ. הוא הוסיף וציטט באוזניו רעיון היסטורי כלשהו שנאמר בהרצאה, ולפי דעתו של אבא הרעיון נגד את דעת חכמינו. בעיניו של אבא, אדם שיכול להשמיע רעיון שסותר את דעת חכמים הוא מין ואפיקורס, ואסור לדבר איתו. אבא ניתק מיד את כל קשריו עם אותו בחור, ולא הועילו כל תחנוניו והבטחותיו שלא ילך יותר להרצאות של יעבץ.

אבא היה אדם סבלני וטוב לב, אך כשהגיעו הדברים לאמונה בחכמי התורה – הקפיד על קוצו של יוד בכל תוקף. כך למדתי מאבא לברוח מאנשים, אפילו הקרובים ביותר, אם הם אומרים מילה שמשתמע ממנה סתירה לדברי חכמים.

בין קבוצת הבחורים שלנו שהגיעו לאחר השואה מאיטליה היה בחור אחד, מיוצאי הונגריה, שהיה עילוי גדול ומתמיד עצום וישב ולמד לבדו יומם ולילה. קינאתי בהתמדה, בהבנה ובידיעות המקיפות שלו, וחשבתי בלבי שאם ימשיך כך יגדל לאחד מגדולי ישראל. ניסיתי להשפיע עליו לבוא ללמוד איתי בישיבת חברון, אך הוא אמר לי שבהונגריה נהגו לשלב תורה עם דרך ארץ, והוא מחפש מקום בו יוכל ללמוד רק חצי יום, כדי שבשאר הזמן יוכל ללמוד מקצוע.

ניסיתי בכל כוחי להניא אותו מתוכניתו, אולם נכשלתי במאמציי. הוא מצא את מקומו בישיבת 'באר-הגולה' בשכונת סנהדריה בירושלים, שהחליטה לקבל אותו בתנאים שלו בתקווה שבמשך הזמן הוא יימשך ללימוד התורה בלבד ויגדל לשם ולתפארת.

אך לא כך היה. במקביל ללימודיו בישיבה הוא החל ללמוד נגרות, אולם מקצוע זה לא סיפק אותו כלל. הוא שמע שבאוניברסיטה בירושלים ישנם ספרי קדמונים שעדיין לא הודפסו ואין להם עותק בשום מקום. הוא התחיל לבקר באוצר הספרים העתיק ומצא בכך סיפוק.

פעם אחת צד את עינו הכיתוב ״קתדרה לתלמוד״. הוא צחק בליבו – מה כבר אנשי האוניברסיטה מבינים בתלמוד, הם מתיימרים לתת הבנה ודרך לימוד בגמרא ובמפרשיה?! הוא החליט להיכנס לשמוע הרצאה בגמרא. בתחילה הוא צחק וגיחך, אך לאט לאט הוא נמשך פנימה ברצותו לבחון עד היכן מגיעה ידיעתם של המרצים.

ראש הקתדרה היה פרופ' פרנקל, יהודי גרמני שומר מצוות בתכלית כנוסח גרמניה. הוא לימד באוניברסיטה גם ביקורת המקרא, שסותרת בעצם את הלימוד שלנו, ואח״כ היה סותר את הביקורת בביקורת נגדית. כך החל המשבר של אותו בחור. את הביקורת הוא קיבל, אולם את סתירת הביקורת – לא קיבל. יהודי גרמניה יכלו ללמוד גמרא ותנ״ך עם ביקורת המקרא ועם ביקורת נגדית ולהישאר חרדים ויראי שמים, אך סגנון זה של לימוד לא התאים לאחרים.

פרופ' פרנקל חשב לתומו שהבחור ימשיך להיות ירא שמים. הוא ראה את הכישרונות הנדירים שלו, ומכיוון שכבר היה קרוב לגיל הפנסיה ורצה לפרוש ממשרתו, הציע לבחור לקבל ממנו הכשרה ולרשת את המשרה. הבחור ההונגרי אפילו לא למד בבית ספר עממי, והתנאים לקבלת המשרה היו שנת לימודים באוניברסיטה, עמידה בבחינות של בית ספר עממי ותיכון, וכמה שנות לימודים אצל פרופ' פרנקל. לאחר קבלת התואר הוא יכהן כמרצה, ואח״כ יתמנה לראש הקתדרה לתלמוד.

הבחור קיבל את ההצעה, ובקלות רבה נבחן והשיג ציונים גבוהים ביותר. הוא הצטיין מאד בלימודיו, אך ירד מהדרך ופרק עול.

לאחר כשנתיים שמעתי מחברי שהיו עימי בקיבוץ באיטליה ובמחנה בקפריסין, שהעילוי הגדול התפקר בצורה איומה והגיע עד כדי חילול שבת. שמעתי זאת בשבת, ולאחר התפילה והסעודה החלטתי ללכת לבקרו בדירתו שבקטמון. מצאתיו במצב איום ונורא, והוא אמר לי: ״יצחק יקירי, לא תוכל להשפיע עלי. אני כבר בצד השני״.

התחלתי לשוחח עימו ושאלתיו: 'כיצד יתכן שבחור מתמיד כמוך, שהיה שקוד על תלמודו יומם ולילה, יהפוך לפורק עול? תמיד קינאתי בלימוד שלך והייתי בטוח שתצא אחד מגדולי הדור!'

תשובתו היתה: ״אני קינאתי בך. פעם אחת שמעתי אותך אומר את הפסוק בהבדלה: 'ליהודים היתה אורה ושמחה… כן תהיה לנו' – בכוונה עצומה, וקינאתי בך מאד באמונה ובביטחון שלך בה'. גם התפילה והלימוד שלך עוררו את קנאתי״.

ראיתי שאיני יכול להשפיע עליו וחזרתי שבור ורצוץ לישיבה. כפי שלמדתי מאבא, ניתקתי את הקשר בינינו. ידעתי שליבו מורעל וחששתי לשוחח עימו.

לאחר כמה שנים, בשעת חצות של מוצאי שבת, ישבתי ולמדתי עם חברותא בהיכל הישיבה. לפתע אני רואה את הבחור שהתפקר נכנס לישיבה ונעמד לצידי. לא רציתי להסתכל עליו או לדבר עם רשע כמותו והמשכתי ללמוד, אך הוא לא זז ממני.

לאחר שעה שאלתי אותו ברוגזה: מה אתה רוצה ממני?

והוא ענה: ״ברצוני ללמוד אתך עכשיו גמרא״.

אמרתי לו: אפיקורס שכמוך, קודם כל עליך לקיים מצוות ולשמור שבת, אחר כך תבוא ללמוד איתי גמרא.

ואז הוא סיפר לי סיפור נורא: הסבא שלו, שנשרף באושוויץ, בא אליו בחלום בשלושת הלילות האחרונים ואמר לו: "שבעים נכדים הקרבתי במזבח באושוויץ על קידוש השם, ואתה – הנכד השבעים ואחד – ניצלת. דע לך שאין לי מנוחה ממך בעולם העליון. או שתחזור לקיום התורה והמצוות, או שאני לוקח אותך אלי".

בליל שבת הוא נתן לו התראה אחרונה ואמר: "לא אבוא אליך פעם נוספת. עליך לשוב בתשובה שלמה, ואם לאו – אקח אותך אלי".

הוא פחד ללכת לישון ורצה לחזור בתשובה. הוא תכנן ללמוד עימי גמרא וכך לחזור בתשובה, אך אני אמרתי לו: לפני שאתה רוצה ללמוד איתי גמרא עליך לחזור בתשובה שלמה. עלה לארון הקודש, פתח אותו והוצא את ספר תורה. החזק אותו בידיך והבטח שאתה מקבל על עצמך מעתה ואילך לקיים את התורה כולה עם כל פרטיה ודקדוקיה, ואני והחברותא שלי נהיה העדים שלך.

הוא עשה כעצתי, ולאחר מכן סיכמנו שמחר בבוקר הוא יבוא שוב לישיבה ונפרדנו בשמחה. ביום ראשון הוא אכן הופיע בישיבה ואני הכנסתי אותו לחדרי. הבנתי שאין בכוחי להשפיע עליו לשכוח את כל לימודי הכפירה שלמד, ועל כן פעלתי בדרך אחרת. בישיבה היו כמה בחורים יוצאי גרמניה בעלי תואר אקדמאי בפילוסופיה, שלמדו ביקורת המקרא וביקורת נגדית ונותרו יראים ושלמים. הכנסתי אותם לחדר, ובמשך כשש שעות ללא הפסקה התנהל ביניהם ובין הבחור ויכוח עז. הם מוטטו את כל טענותיו אחת לאחת, והתיאוריות הכפרניות שלו קרסו כמו קרח שהופך למים.

לאחר מכן התחלתי ללמוד עימו, והוא הפך לבעל תשובה שומר מצוות בתכלית. הוא אמנם לא הגיע לאן שיכול היה להגיע עם כשרונותיו הנדירים, אך לכל הפחות שמר על קלה כבחמורה. הוא התחתן עם בת רב מאמריקה, ואני התחתנתי ועברתי מירושלים. מאז לא היה לי עמו כל קשר.

(גיליון יאיר נזרו)

לחזור להיות ילד ככל הילדים: סיפורו של הילד שידע את כל התורה כולה

סיפור ידוע, שרבו בו הגרסאות, הוא סיפורו של הילד שידע את כל התורה כולה, כשהוא ילד קטן, ובלי שלמד דבר, עד התערבותו של האדמור שלו, שהחזירו להיות ילד ככל הילדים. 

 בעלון הפופולארי ‘לקראת שבת מלכתא’ מסופר הסיפור המקורי, כפי שסיפר אותו ילד, שהיום הוא יהודי מבוגר בלי עין הרע, לגאב"ד חסידים,  רבי אשר אנשיל כץ שליט"א, בעדותו מאותם הימים.

וכך מספר רבי אשר אנשיל כץ שליט"א:


חורף שנת תשי”ד, והעולם היהודי כולו רועש וגועש כמרקחה. ילד פלא מעיר הקודש ירושלים הפך לשיחת היום בכל שיח יהודי. הכל שחו אודות אותו ‘יניק שהמלאך שכח לסטרו על פיו וכתוצאה מכך לא שכח מאומה מכל התורה כולה’ ‘ילד התורה’.

התרחשות הסיפור הוא בן זמנינו, אך עדיין רבו בו הגירסאות. אי לכך אביא את הגירסא ששמעתי מבעל העובדה בכבודו ובעצמו, האי ניהו ידידי וידיד בית אבא הרה”ח ר’ ישראל משה מאנדל שליט”א מנתניה. וכך מגולל הוא בעצמו את פרטי המעשה המבהיל:

היה זה כשנכנסתי ללמוד בתלמוד תורה אצל המלמד ר’ ישראל פולאטשעק ז”ל בכיתה א’, ישבתי ככל חברי בכתת הלימוד, ואני כבן ארבע שנים. באחד מן הימים לימד המלמד כדרכו את פסוקי הפרשה פסוק ועוד פסוק, והנה הוא מבחין בהתפלאות כי שפתי נעות ואני ממשיך בעל פה את הפסוק הבא, הוא אומר פסוק א’ ואני ב’ הוא ממשיך ללמד את פסוק ב’ ואני קורא את פסוק ג’, זאת בעוד שאפילו עדיין איני יודע קרא וכתוב. הדבר הפליאו, אך הוא נטה להסיק מכך שאבי משקיע בי זמן רב ומשנן עמי את חומר הלימוד לפני כן, וכך בא אני לתלמוד-תורה ‘ותלמודי בידי’.

אך משהמשיכה התופעה גם בפסוק של נ”ך שציטט אותו מלמד בהקשר לפרשה, נעצר המלמד בתדהמה. הוא עצר לרגע וניסה להעמידני בכור המבחן, הוא מזכיר פסוק בדניאל, ואני בתומי ממשיך את הפסוק שלאחריו… המלמד ממשיך ומביא מקורות מדברי חז”ל, הוא מקריא רישא של משנה, ואני ממשיך ואומר את הסיפא, הוא מצטט מדרש ואני מסיים אותו, הוא מזכיר גמרא ואני קורא, כביכול, את השורה הבאה… ככה המשיך לבחון אותי גם במשניות כלים, וראה זה פלא, גם את זו ידעתי בע”פ.

בשרו נעשה חידודין חידודין…


המלמד שנבהל כהוגן מה’גילוי’ הלך להזעיק את המנהל לבחון אותי מקרוב, וגם אותו “לא אכזבתי”, הוא אמר תוספתא, ואני המשכתי, הוא מקריא מבבלי ומירושלמי מהוריות ומעוקצין, ואני, ועודני רק ילד בן ארבע, ממשיך כזקן וכרגיל ודיבורי קולח מזן אל זן, כך גם בסוגיות הקשות שבמסכת חולין, ברש”י ובתוספות. ממש התגשמות מופלאה של דברי חז”ל ‘אם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד’…

הפלא התעצם כאשר המנהל שאל אותי ועבר לדבר עמי בענייני חול, דוגמת חישוב בחשבון, או בעניינא דעלמא הייתי כאִלֵּם ממש, לא ידעתי ולא הבנתי מימיני לשמאלי לא מיניה ולא מקצתה ממה שהוא אמר. רק כששב המנהל והזכיר קטע זוהר, כבר הייתי שוב “בבית”, הקטע הובא בלשון הארמי ונקרא על ידי כתיקונו, בלא לחסר אות אחת.

מובן שלשמועה כזו נולדה באחת כנפיים, ועד מהרה נעשה ארץ ישראל והגולה כמרקחה, ומקצה הארץ והעולם נהרו לחזות בפלא הגדול הזה. לא אחד ולא שניים נראו כשבאמתחתם ספרים מספרים שונים עומדים בחצר הת”ת אורבים וממתינים לי, ל’ילד הפלא’. משרק פגשו בי הרעיפו עלי חזלי”ם מכל מקום ופינה, ואני בלא להתבלבל ובלא מחשבה המשכתי את מאמרם ז”ל בבקיאות מופלאה כבקי מופלג בכל מכמני התורה. לא השמיטו ממני דבר, בחנו אותי בהכל, תרגום יונתן, טור שו”ע ונושאי כליהם, ועוד ועוד, חלקם דברי חז”ל נדירים ולא ידועים, ואת הכל המשכתי להקריא כאילו והספר פתוח לפני, וכאילו ואני יודע לקרוא בו…

כמובן, שאת הדברים שהרציתי בשטף ובשצף, רובם ככולם כלל לא הבנתי, הייתי ילד צעיר עם רמת הבנה ככל ילדי גילי. אך לצטט יכולתי גם יכולתי.

בין ה’בוחנים’ היו גם גדולי ישראל. דוגמת הגאון הגדול ר’ פנחס אפשטיין ראב”ד ‘העדה החרדית’ בירושלים, שאתא ובא לחקור מקרוב אחר הדבר ולתהות על קנקני. וכן בעל ‘להורות נתן’ רבי נתן גשטטנער זצ”ל ועוד רבים. גם גאוני ארה”ב ששהו באותה תקופה בארץ הקודש באו מקרוב לחזות במראה הגדול הזה, וביניהם: הגאון רבי אהרן קוטלר ר”י לעקווד והגאון רבי דוד שפרבר אב”ד בראשוב. הגאון רבי אלימלך אשכנזי אב”ד מלבורן בחן אותי משניות מסכת מנחות והתפעל עד מאוד. וכאן היה תורי להפתיע את בעל העובדא דבר שהוא בעצמו לא ידע, מה ששמעתי מאבי זצ”ל שגם אביו הגאון מסאמבאטעלי זצ”ל היה אז בארץ וגם הוא היה בין הרבנים שבחנו אותו – והוא בחן אותו בספר ‘אור החיים הקדוש’ וידע הכל אות באות, לפום ריהטא.

ממשיך הרב מאנדל שליט”א לתאר באוזני את סדר ההשתלשלות: אבי ז”ל היה חסיד בעלזא, ודבר הפרסום אודותיי היו לצנינים בעיניו בחששו מאוד לשלומי מחמת עינא בישא וכדומה. משכך, נכנס אל הקודש פנימה אל כ”ק אדמו”ר ציס”ע מהר”א מבעלזא זיעוכי”א, ושפך את לבו. הרבי הרגיעו והורה להביא את הילד לפניו לביתו בתל אביב ביום כ”ב אדר בשעה מסוימת שאין בה אנשים, ואכן ביום ובשעה המיועדת באנו אל הקודש אבי ואני, הרבי הורה להעמידני צמוד אליו ממש והורה להביא גמרא מסכת ברכות, הרבי פתח את המסכת במשנה השנייה דף ט: ‘מאימתי קורין את שמע בשחרית’ והורה לי להתחיל לומר, תיכף התחלתי לרוץ ולומר בע”פ את המשנה ככתבו וכלשונו, הרבי היה אחוז בשערפי קדשו מהורהר עד מאוד, עד שפתאום ננער ואמר לי ‘שוין שוין, געניג געניג’ [די די, מספיק] וברך אותי. אח”כ הורה לאבי להשגיח עלי שלא לתת לאיש לבחון אותי כלל ולא לדבר על עניין זה יותר. ואכן, תוך תקופה קצרה שכחתי את התורה הישנה וחזרתי להיות ככל הילדים, (וראה עוד בספ’ בקודש פנימה ח”ב עמ’ שפ”ח עדות מפעימה מאת המשב”ק רבי יצחק לאנדו על כך, והוסיף שם שיום קודם שלח הרבי שיריים לילד עם המשב”ק ר’ אברהם חיים גרינפלד ז”ל, ולמחרת אחרי שבחן אותו במסכת ברכות ואמר לו ‘שוין שוין, געניג’ הוסיף ונתן לו מטבע לשמירה. ע”כ. אנוכי לא שמעתי מפיו הוספות אלו, אך ראה הערה להלן שייתכן שמשום הוראת הרבי החסיר את הפרטים הללו).

[ומדי דברי בו בסיפור זה, אפריך בתוקף את השמועות סביב סיפור זה המתארים כי הרבי זצוק”ל סטר לו ליניק כדרך המלאך וכך נשתכח לימודו, או עוד הוראות שונות ומשונות. לא היו דברים מעולם! באוזני שמעתי מבעל העובדא שלא היה ולא נברא לא מיניה ולא מקצתיה, הרבי רק אמר ‘די, מספיק’ והתופעה נגנזה. ואליבא דאמת, הן צדיק גדול ממלאך, ומה שהמלאך יכול לעשות רק ע”י סטירת לחי יכול הצדיק לפעול במאמר פיו דהרי צדיק גוזר והקב”ה מקיים].


להלן שתי מקורות בכתובים אודות יחס גדולי ישראל בתקופה ההיא למקרה זה.

מרן הסטייפלער בעל ‘קהלות יעקב’ זצ”ל מציין בספרו (‘חיי עולם’ סוף פרק י”ב עמוד כ), וז”ל: ‘ופה בארץ נתפרסם בשנת תשט”ו [כנראה טעות סופר וצ”ל תשי”ד] בילד פלא בן ד’ שנים שהיה יודע על פה בש”ס וראשונים ז”ל ובכל מקום שנשאל אע”פ שלא למד עדיין מעולם, דברים שלא שמעתן אוזנו בגלגול זה כלל’. ע”כ.

ומקור נוסף: המשגיח מרן רבי יחזקאל לווינשטיין זצ”ל כתב במכתב להרה”ג רבי לייב באקש זצ”ל (ראש ישיבה בדטרויט-ארה”ב. נדפס בספ’ ודיברת בם תשס”ד) שרצה לאמת אם נכון הדבר אודות ילד זה, וממשיך לשאול ולהציע שאם אכן אמת ונכון הדבר בישראל, היה מן הצורך והנכון לשלוח ילד זה לרחבי העולם להודיע ולפרסם כי משה אמת ותורתו אמת, ובכך להשריש האמונה בפי כל, לידע ולהודיע ‘שכל התורה המצויה עתה בידינו היא הנתונה למשה רבינו עליו השלום’.

וכך משיב לו ר’ יחזקאל: ‘העובדה – אמת היא, ובתי וחתני הרב ראובן גינזבורג גרים סמוך שתי דירות לאותה משפחה, ובתי ראתה את הדבר וסיפרה לי אודותיו, וכבר חשבתי בעצמי ללכת לראות זה הפלא, אמנם חזרתי בי, ואף שהילד גר לא הרחק ממני. כי הרי שמעתי אודות הדבר מבתי, ומאמין אני לה’.

[ואגב, מן הראוי להאריך ולציין המשך המכתב – גם זה תורה וללימוד הוא צריך, והא לך לשונו, דברים כדרבונות: ‘ומה שעלתה על לבי לראות בעצמי, וודאי עצת היצר היא להרוס כל יסוד אמונתנו שנבנית על ‘אבותינו ספרו לנו’ אלא כל דבר הנשמע לנו מאדם נאמן בר סמכא – די לנו להאמין בו. ואם אעיז פני לומר שאני מסתפק בזה ששמעתי מבתי, ומבקש אני לבדוק ולראות בעצמי אם אמת הוא, הרי יווכח מזה שהאמונה עדיין אינה ברורה אצלי באופן מוחלט. וא”כ ההולכים לדרוש ראיות לאמת קבלתנו הרי הוא כהרמת ראש בעזות מצח נגד מסורת אבותינו, והרי הוא כאילו חושש על המשך הדורות מאבותינו שקבלו את התורה לומר שאולי טיפשים היו ורימו אותם לקבל דבר כזה ח”ו, ואנו נהיה חכמים ונבדוק ונראה אם יש בה ממש. ולכן עצם הרעיון לילך לראות במו עיני מוזר לי, ולפיכך מנעתי עצמי מללכת’].

עד כאן המעשה – הממחיש לנו באור הבהיר ‘אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו’. ומכאן להערה והארה: הרב מאנדל שליט”א לא רצה ונמנע מלכתחילה לאמת ולפרסם מעשה זו, וזאת לפי פקודת הרה”ק מבעלזא זצ”ל בזמנו שביקש מאביו שלא ידברו מזה כלל וכלל ולא לעשות שום פירסום, ולכן לאורך כל השנים הטיל איפוא מנעול ובריח על דבר הסיפור, והשתדלו להשכיח את מעשה הדברים, וכ”ש לא לספר או לאשר דברים כהוויתן (וזהו סיבת ריבוי הגירסאות של הסיפור, אף שמדובר בעובדא בן קיימא שהתרחש בימינו אלה). אך, לאחר שהפצרתי בו רבות ואמרתי לו שיש בסיפור הלז חיזוק לאנשים שפלי ערך כמוני, שבוודאי ימצאו בסיפור זה חיזוק גדול בדבר אמיתות התורה, הואיל בטובו והסכים לספר לי הדברים, חלק מהם מזכרונו מתקופה זו, והחלק החסר לו שמע מפי אביו. ואף הציג בפני והוציא לי מאמתחתו כתבים ומכתבים של גדולי ישראל שאישרו לנכון הסיפור ובחלקם אף מופיע בתוכם המסכת והספרים אשר בחנו אותו ויודעם בע”פ. שעה ארוכה ישבתי עמו ועברתי על כתבי היד של אותם מכתבים נדירים ביותר.

וכאן המקום לברכו בברכת כהן, בשם כל ישראל, שבשכר זיכוי הרבים, יזכה לאריכות ימים ושנים טובים בנעימים מתוך אנפא נהירין עילאין, אמן

ה’חכמה’ היא העמל, לא הידיעה!

כשנעיין במקצת במעשה רב זה נוכל להעיר, לכאורה, מה טעם התאמץ הרה”ק מבעלזא זי”ע שישתכח ממנו תלמודו, והלא כל מגמתנו היא לדעת את התורה כולה ולא לשכוח ממנה מאומה, וכשיש לפנינו מי שהגיע לדרגה זו, יש לבטלו?! למה?

ובעצם, תמיהה זו אינה רק על מלאך ה’ מבעלזא, אלא אותה קושיה יש לנו לשאול גם על אותו מלאך במעי אמו הסוטר על פי התינוק בכדי שישכח, מה ראה על ככה, אדרבה, יידעו כל עם ישראל משעת לידתם ועד שעת פטירתם את כל התורה כולה, והרי זהו, לכאורה, התכלית.

אך, התשובה לזה, היא האמורה לעיל גבי יעקב שביקש לצאת: ‘יגיעה בתורה, אף במעט, שווה יותר מידיעת כל התורה כולה, כשהיא באה ללא יגיעה’.

וכך בזכות פעולת המלאכים להשכיח את תורתנו זוכים אנו ל’תורה שלמדתי באף’ למעלות רמות בתורה, הבאים דייקא על ידי יגיעה, עמל, התעצמות והתחזקות, בעסק התורה הקדושה.

*מתוך העלון ‘לקראת שבת מלכתא’ לפרשת תולדות של ארגון דרשו

 

 

ששת אלפים וחמש מאות ש"ח!!!

ששת אלפים וחמש מאות ש"ח!!! 

***שמעתי אתמול את הסיפור מגב' גולד, ופרסמתי ברשותה, תוך שינוי פרטים מזהים***

 

ביום בהיר אחד נפלה על בני הזוג גולד הבשורה הקשה: הבן האהוב שלהם, החמוד שלהם, אפי, עזב את הדרך. התחבר לחברים לא טובים ומצא את מקומו ברחוב. 

ההורים היו שבורים. מאיפה זה בא? והרי אנחנו כל כך השתדלנו, כל כך חינכנו, כל כך הלכנו בתלם! 

הם פנו והתייעצו עם מומחים לחינוך, קראו והתעמקו בכל ספרי החינוך, באנגלית ובעברית. ניסו את כל השיטות הקיימות - ולשוא. אפי עזב את הבית, הלך לגור עם חברים. הבן היקיר שלהם, ילד השעשועים, מסתובב ברחובות, במקומות לא ברורים, במקומות של סיכון.... 

באיזשהו שלב הם הבינו שאין ברירה, ועליהם להמשיך את שגרת חייהם. הרב גולד המשיך בלימוד התורה בהתמדה, בולע דפי גמרא שרק בהם הוא מוצא נחמה, מנסה בחוש ההומור האמריקאי הטיפוסי שלו להסתיר את הכאב. אישתו המשיכה בעבודתה, מוסיפה עוד שעות, אולי דרך העבודה המאומצת תהיה לה הקלה. ובבית, המשיכו בני הזוג גולד להשקיע בחינוך יתר ילדיהם - כל ילד הוא נשמה יקרה, כל ילד הוא חלק אלוק ממעל: אבל איפה אפי? איפה הילד הטוב שלהם, העדין, שמסתובב עכשיו ברחוב? מה קרה לו? ולמה זה קרה??

החור הכואב נותר פעור. בכל סעודת שבת היתה הרבנית גולד עורכת שולחן שבת עבור כל בני הבית וגם עבור אפי - אך מקומו נותר ריק. הצלחת שלו נותרה נקיה. הכסא שלו נותר קר. אפי חסר. 

איפה אפי? איפה הוא מסתובב? מה עובר עליו?

פה ושם הם קיבלו דרישות שלום מרוחקות, אבל אפי לא הגיע. 

ויום אחד, אחרי ארבע שנות ניתוק, ראתה גב' גולד מודעת פרסומת: ארגון ערכים מציע: סמינר להורים לנועה מתמודד. 

משהו בלב של גב' גולד החל לרעוד: אולי מפה תצמח התקווה?

היא הראתה את המודעה לבעלה, והוא הניף ידו בביטול: "אנחנו כבר יודעים כל מה שהם יגידו", אמר בביטול, קראנו את כל הספרים שיש. חבל על הכסף!"

גב' גולד ניסתה וניסתה - והוא בשלו. סתם בזבוז זמן. כבר ניסינו הכל!

אבל זה נופש בתנאי בית מלון!" ניסתה גב' גולד כמוצא אחרון. תבוא, יש בריכה, יש אוכל טוב, ואל תיכנס לשום הרצאה, רק תבוא!

להצעה הזו הסכים הרב גולד. ארזו חצי בית, וכמובן גם ארזו את הגמרא בה הוא אוחז. הגיעו אל מקום הנופש, חמישי-שישי-שבת במלון יוקרתי עם מיטב מרצי ערכים. 

היה משהו מעודד ומחזק סמינר הזה: כל כך הרבה משפחות, כל כך יפות, כל כך מסודרות, כל כך הולכות בתלם - וכולם בהתמודדות משותפת מול ילדים שנשאבו לואקום שמעבר לגדר. 

והנה: הפלא ופלא: רואה גב' גולד שבעלה דווקא כן נכנס לכל ההרצאות, מקשיב, ובולע כל מילה. מסתבר שלערכים יש מה לחדש אפילו עבורו!

בסוף הסמינר, נערך סימפוזיון, במהלכו סיפרו פעילי ערכים על כלל פעילותם, וביקשו את העזרה הכלכלית של המשפחות. מי שיעזור לנו, בירכו הפעילים, יראה נחת מכל יוצאי חלציו! מידה כנגד מידה לא בטלה: מי שעוזר לבניו של הקב"ה לחזור למקורותיהם, גם הקב"ה עוזר לו עם בניו שלו, לחזור אל התלם! עלות סמינר אחד היא שלוש עשרה אלף ש"ח. עזרו לנו לעזור לבניו של הקב"ה - והקב"ה יעזור לכם, וגם תראו ברכה והצלחה, וגם את ההשקעה תקבלו בחזרה כי הוצאות שבת ה' מחזיר, וגם אלו הוצאות שבת הן - כי בזכות ההרצאות האלו, בניו ובנותיו של הקב"ה חוזרים אל האור, אל הבית, ואל שמירת שבת קודש!

.כך אמרו פעילי ערכים, ופתאום, שומעת גב' גולד קול מוכר. בעלה, במבטא אמריקאי מתגלגל, מציעה לתרום עלות של סמינר. 

מה? מאיפה? מה פתאום???

אחרי הסימפוזיון ניגשה גברת גולד ושאלה את בעלה: מה זה? מאיפה נשלם כל כך הרבה???

-קודם כל זה לא סמינר שלם, הרגיע אותה הרב גולד, השתתפתי חצי חצי עם חבר, ואנחנו צריכים לשלם ששת אלפים וחמש מאות ש"ח בלבד. וחוץ מזה מה את דואגת, הרי שמעת שזו השקעה משתלמת. הרי ה' מחזיר את ההוצאות! - - - 

?על שמלה של חמש מאות ש"ח אני מתקמצנת, ופה מאיפה לנו ששת אלפים וחמש מאות ש"ח! 

אבל תראי את העבודה החשובה שהם עושים, מסביר לה הרב גולד.

נכון, ברור, אבל ששת אלפים וחמש מאות ש"ח!

תראי, את בחרת להתחתן איתי כי ידעת שאני נורמאלי, אמר הרב גולד, אז תסמכי עלי שגם עכשיו אני נורמאלי.

נורמאלי או לא, היא הסכימה. הוראת הקבע נחתמה. ששת אלפים וחמש מאות ש"ח! חמש מאות ש"ח לחודש!!! במשך שלושה עשר חודשים. 

 חלפו שבועיים.  היה זה ליל שבת. השולחן היה ערוך, וכרגיל, מקומו של אפי היה ערוך. הצלחת היה עמדה ריקה, מיותמת. כל הילדים ישבו איש במקומו, ועוד כסא אחד היה ערוך בשולחן, ערוך וממתין. 

ואז פתאום אפי הגיע. פתאום הוא הגיע, משום מקום. פשוט דפק בדלת ונכנס. כאילו רק אתמול עזב. כאילו רק הלך לטיול ועכשיו חזר ממרחקים... 

שערו היה פרוע. בגדיו מרושלים. הג'ינס שלו עם קרעים לכל האורך, וצפורניו ארוכות, מלוכלכות מגריז של אופנועים. 

והוא התיישב, כך כמות שהוא, והחל לשיר את זמירת השבת: "י-ה אכסוף נועם שבת", הוא שר, מתמוגג, עם כל בני הבית. 

ארבע שנים!

ופתאום הוא חזר הביתה. איך פתאום?

והרב גולד תופס לרגע את מבטה של אישתו, ובלי שאף אחד שומע, הוא מזכיר לה, בטון תיאטרלי-משהו, ובמבטא אמריקאי מתגלגל: "ששת אלפים וחמש מאות ש"ח!."

בינגו.

אפי חזר הביתה לתמיד. חזר אל התלם. אבל הסיפור לא נגמר פה:

ביום ראשון, כשחזרה גב' גולד לעבודה, היא דיברה עם חברה שהראתה לה את תלוש המשכורת שלה, ופתאום גילתה שהיא לא מקבלת החזר נסיעות. 

היא פנתה לברר זאת במחלקת הנהלת החשבונות, והאחראית בודקת במחשב ואומרת: נכון, את צודקת, איך לא שילמנו לך עד היום? מגיע לך החזר רטרואקטיבי של הוצאות נסיעה על כל השנים שאת עובדת אצלנו!

ובחודש הבא היא קיבלה את התוספת. התוספת נטו עבור הנסיעות היתה - - - 

ששת אלפים וחמש מאות ש"ח.