סיפורי חיים
מספרת רחל סילבצקי, יו"ר תנועת אמונה לשעבר:
אבי ז"ל הגיע לאמריקה ב-1924. הוא כל שבוע פוטר מהעבודה כי הוא לא היה מוכן לעבוד בשבת. הם עבדו, ופיטרו אותם כי הם שמרו שבת.
כשאבא שלי ז"ל נפטר, אני הייתי בארץ, והמשפחה ישבה שבעה יחד באמריקה. הגיע לבית מישהו עם לימוזינה ענקית, נכנס הביתה, ואמר:
"אתם יודעים, אני הגעתי לאמריקה עם אבא שלכם. הכרתי אותו היטב. היינו מאותו מקום.
אני פתחתי מפעל לסמרטוטים, לעשות מזה נייר, ואמרתי לאבא שלך: בואו נהיה שותפים, והוא סירב, כי היה צריך לעבוד בשבת. המפעל היה פתוח בשבת.
אמרתי לו: אני לא יכול. אנחנו לא נשרוד אם לא נעבוד בשבת!
ואבא שלכם סירב."
"טוב, היום אני מליונר", סיכם האיש, "אבל כל הילדים שלי התחתנו עם גויים:"
"אבא שלכם צדק."
וזה בעצם סיפורה של אמריקה, בקיצור, בסיפור אחד אישי.
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: סיפורי חיים
- כניסות: 1781
חיפה של שנות השישים, יום שישי חורפי וקר. היה זה טרם עידן הקניונים ומרכזי הקניות הענקיים. ברחוב הרצל, הרחוב הראשי דאז, עצרה מכונית קטנה לחניה באמצע קניות של ערב שבת, ובתוך המכונית ישבה רותי. רותי היתה מודאגת. לכאורה, אמורה היתה להיות מאושרת: היא כלה, והקניות שלה הן הקניות לשבת הכלה שלה, המתקרבת ובאה בצעדי ענק. עוד מעט היא חוזרת לקרית מוצקין, מעדכנת את כל הסידורים - והופה, כבר מגיע היום המאושר בחייה!
ובכל זאת, רותי מודאגת. אנחנו נמצאים בחורף. גם אם יהיה יום יפה, בערב צפוי להיות קר. והחופה, צפויה להיערך ברחבה שמחוץ לאולם האירועים. עלול להיות מאוד קר, והיא חוששת מפני הקור. לו רק היה לי שאל לבן, חושבת רותי לעצמה, לו רק היה לי שאל לבן להגן על עצמי מפני הקור!
אבל שאל לבן לא נמצא. היא "חרשה" את כל החנויות שבצפון, עברה בכל חנויות הבגדים, ובשום חנות לא נמצא לא שאל לבן ולא בגד לבן דומה שתוכל להתעטף בו. מה יהיה?
ולפתע, נעמדת אישה בסמוך לרכב, שקית בידה, והיא דופקת על חלון הרכב. "אולי אתם צריכים שאל לבן של כלה?" היא שואלת.
"שאל לבן של כלה? כן, אנחנו צריכים, מאוד צריכים!!!! איך הגעת אלינו????" שאלה רותי בתדהמה.
פתחה האישה את השקית שבידיה והוציאה את השאל, והנה מדובר בשאל חדש, חלק, חלומי, ולבן בוהק כולו. בדיוק השאל לו היתה זקוקה!
"אבל איך הגעת אלינו?" שאלה שוב רותי, נדהמת מהנס שהתחולל מול עיניה.
"סרגתי אותו בשביל כלה, ואיש לא הגיע לקחת אותו", סיפרה האישה, "ואני רוצה למכור אותו כדי לקנות מוצרים לכבוד שבת". כך סיפרה האישה, קיבלה תשלום עבור השאל הנסי - ונעלמה.
וכך הגיעה שאל לבן לידיה של רותי, והיא חזרה מהקניות ברחוב הרצל עם שלל מוצרים - ועם שאל לבן, חלומי, בוהק.
שמע את הסיפור אביה ואמר נפעם: "זכית לנס! לא כל אחד זוכה לכך! לא ידעתי שיש לי בת כל כך צדיקה!"
התעטפה רותי בשאל בליל חתונתה, ואף שמרה עליו לשנים הבאות, זכר לנס.
עד שיום אחד נעלם השאל. כפי שהגיע בדרך מופלאה, כך נעלם לו, בלי הקדמה, בלי רמז, בלי איתות או סימן.
רותי חיפשה אותו שוב ושוב, אך הוא נעלם - עד שהגיעה למסקנה שאולי פרח לו השאל הלבן, והלך לשמח כלה נוספת בליל חתונתה.
את הסיפור, שהתרחש לפני כיובל שנים, שמעתי ממקור ראשון, מדודתי רותי, הכלה שזכתה בשאל - - -.
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: סיפורי חיים
- כניסות: 1743
מאיפה יגיע מניין?
מתוך מאמר של הרב דוד קליינר
באדיבות הידברות
המטוס היה בדרכו לאנטוורפן, וישבו בו כמאה איש. בין הנוסעים היו הרבי מפיטסבורג זצ''ל, עם שמונה מתלמידיו. היעד היה חתונת בנו של אחד מחסידי האדמו''ר. מלבד הרבי ותלמידיו, לא היו עוד יהודים שומרי תורה ומצוות על המטוס.
הטיסה התחילה ללא תקלות והתנהלה למישרין, אך לפתע הודיע הטייס בפתאומיות שחסר דלק במטוס, ועליהם לנחות ולתדלק בשדה תעופה קטן מחוץ לעיר. שדה התעופה היה שומם ונידח ומיועד לטיסות פנימיות בלבד. כל הנוסעים ירדו מן המטוס, ביניהם הרבי ותלמידיו, שהחלו לתור אחר מקום שקט בו יוכלו להתפלל בנחת וללא הפרעה את תפילת המנחה.
הרבי התקרב לדלפק ופנה לאחד מעובדי הקבלה של שדה התעופה, בבקשה שיפתח להם חדר צדדי בו יוכלו הוא ופמלייתו להתפלל ללא הפרעה. עובד הקבלה הביט המום ברבי ונראה חיוור לחלוטין.
לאחר רגע של התאוששות ענה: ''אני מוכן למלא את בקשתך, אבל בתנאי אחד: שתיתן לי להגיד קדיש לזכר אבי...''.
"אתה יהודי?", שאל הרבי.
"כן", השיב. "אני לא מכיר יהודים שגרים בחלק זה של בלגיה, האם מותר לשאול מה מעשיכם כאן?".
"האמת שבדיוק רציתי לשאול אותך את אותה שאלה", השיב הרבי. ''אתה בדיוק עשירי המשלים לנו מניין!...".
''אני לא חושב שתאמין לסיפור שלי...'', התחיל האיש לספר, ''אבל אני מבטיח לך, כבוד הרב, שזו האמת לאמיתה. נפרדתי ממשפחתי לפני שנים רבות וברחתי לעיר הקטנה הזו. על אף שאני מגיע ממשפחה אורתודוקסית ביותר, איני שומר מצוות כבר עשרות שנים. כל הזמן הזה, אף לא אמרתי קדיש לזכר אבי, אשר נפטר בינתיים.
אתמול בלילה הופיע אבי בחלום ואמר לי: 'יענקל, מחר יחול יום השנה למותי, ואני רוצה שתגיד קדיש לזכרי!'.
'אבל אבא', מחיתי, 'בשביל לומר קדיש צריך מניין, ואני היהודי היחידי בכל העיירה. אין שום סיכוי שאצליח למצוא מניין ברדיוס הקרוב!'.
'אל תדאג יענקל, אביא לך מניין', ענה לי אבי.
לאחר שהתעוררתי מהחלום'', מוסיף האיש ומספר, ''רעדתי זמן רב והייתי המום. אולם, לאחר מספר דקות של התאוששות, אמרתי לעצמי שזה רק חלום ואין לו כל משמעות. מעבר לכך, זה הרי ממש מגוחך, מניין יגיע לעיירת חקלאות נידחת שכזו מניין אנשים יהודים?!...".
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: סיפורי חיים
- כניסות: 1795
את הסיפור סיפר הרב אליעזר ג.
▪היה זה לפני למעלה מ 30 שנה, התגוררנו אז ברומניה, והיינו משפחה שמחה ומאושרת.
באחד הימים פרצה שריפה בביתינו, כולנו ניצלנו בחסדי השם, אך אחותי הקטנה בת החמש נכוותה קשות.
שבועיים שלמים היו הוריי ליד מיטתה בבית הרפואה עד שב"ה מצבה החל להשתפר.
▪לילה אחד החליטו הוריי לחזור הביתה לאגור כוחות, ומחר בבוקר לחזור לבית הרפואה.
כשחזרו בבוקר מצאו את מטתה של אחותי ריקה!!
שאלו רופאים, אחיות, אך אף אחד לא ידע.
עד שחדרה להכרתם לאט לאט ההבנה שאחותי פשוט נחטפה עבור בצע כסף, דבר שהיה נפוץ בתקופה ההיא.
את כל רומניה הוריי חרשו בחיפוש אחריה אך לשווא.
ביתנו הפך לבית מלא אבל ויגון.
▪בצר להם החליטו הוריי לעלות לארץ ולהתחיל מחדש. היה זה באמצע שנות ה 80.
בארץ השתלבתי באחת הישיבות ועשיתי חייל בלימודיי.
והנה בשיא פריחתי גילו אצלי את המחלה ה"י.. דבר זה נפל על הוריי כרעם חזק.
אמרתי להוריי אני נוסע לרבי מליובאוויטש לבקש ברכה לרפואה שלמה.
▪כשהגעתי לרבי , בקשתי ברכה לרפואה. הרבי נתן לי דולר לצדקה ובירך ברפואה שלמה ושהכל יעבור.
כך הוה. המחלה נעלמה לגמרי וכיום אני ב"ה נשוי עם ילדים וכו'.
אך כאן רק מתחיל הסיפור:
▪כשהייתי מול הרבי החלטתי גם לבקש ברכה עבור אחותי שנאבדה. שטחתי בפני הרבי את כל סיפור החטיפה.
הרבי נותן לי דולר ואומר לי בזה הלשון:
*"בשנת תש"ס תראו ניסים"*.
חטפתי הלם. הרבי מדבר איתי על עוד למעלה מעשר שנים.
התנצלתי בפני הרבי וביקשתי לחזור שוב כי לא שמעתי. הרבי שב ואמר "בשנת תש"ס תראו ניסים".
▪עברו שנים מאז. הרבי התכסה מעינינו בשנת תשנ"ד ואנחנו כמעט ושכחנו מאותה הבטחה.
▪והנה בתאריך כ' באלול *תש"ס* (20 בספטמבר 2000 למנינם) אשתי חיפשה עובדת זרה לעזרה בנקיון הבית. היה לידינו כמין מקום שבו העובדות היו מתרכזות בחיפושם אחר עבודה.
אשתי הלכה לשם וחזרה עם עובדת זרה.. רומניה.
▪תוך כדי העבודה היא מספרת שהיא גדלה במנזר נוצרי אך זכור לה שהוריה יהודיים.
קפצתי מהספה וביקשתי ממנה הוכחה.
היא בפשטות אמרה שיש לה תמונה אחת ויחידה. הוציאה את ארנקה והראתה לנו תמונה שלה עם אימה.. זאת אומרת עם אימי..
רצתי לאימי להראות לה את התמונה.. מיותר לציין מה היה שם..
▪שאלתי את אימי אם יש לה עוד איזה סימן זיהוי. היא ענתה שעל גופה של אחותי במקום מסוים יש צלקת.
טסנו הביתה בחזרה לבדוק, ו.. הצלקת הייתה.
▪אחותינו חזרה אלינו בצורה ניסית לחלוטין, בשנת תש"ס בדיוק - כפי שראה הרבי.
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: סיפורי חיים
- כניסות: 1766
תזמורת בלוויה
יקותיאל יהודה גנזל - באדיבות מרוה לצמא
שתי פנים סיגלו לעצמם פקידי החברא קדישא של עדת הפרושים בירושלים של פעם. פנים של עצב ופנים של תקווה. כשנכנס פנימה בן משפחה המבכה את מות יקירו ומבקש לקנות מיידית חלקת קבר בהר הזיתים, בית הקברות היחידי בירושלים דאז, הם עוטים פני עצב, משתתפים בצערו, מבינים ליגונו, ומטפלים במהירות הנדרשת בכל הפרוצדורה המתבקשת.
את פני התקווה הם עוטים כשנכנס אליהם יהודי ירושלמי בא בימים ומבקש לקנות לעצמו חלקת קבר, מתוך סגולה לאריכות ימים ומתוך רצון לבחור את המיקום המדויק שבו ישכב עדי היום שבו ייעמדו רגלי הבורא על הר הזיתים, ההר ייבקע והמתים יחיו - כמתואר בנביא. כש'לקוח' שאינו 'בר מינן' יושב על הכיסא ממול, הם לובשים פני תקווה לאריכות ימיו ושנותיו, ומעניקים לו חווית רכישה הכוללת חתימות ובירורים, בחירה והמקחות, עד שהחלקה הטובה ביותר (בעיני הלקוח) נמכרת במחיר הטוב ביותר (בעיני הפקידים).
באותו יום שבו החל סיפורנו להיטטוות הם לבשו פני שעשוע. זאת מאחר שבקשתו של זלמן היתה שונה ומשונה ומשעשעת למדי.
זלמן זה היגר לפני שנים מועטות מרוסיה. משפחה לא היתה לו. הוא היה יושב משעות השחר עדי חצות ליל בפינתו הקבועה בירכתי בית הכנסת 'החורבה' ולומד פרקי משניות. הוא לא קשר שיחה עם איש, וכששאלוהו על דא וגם הא היה משיב בהמהום וחוזר למשנתו.
באותו בוקר הוא הופיע בשערי משרד החברא קדישא ופתח את פיו. הוא ביקש לשלם תמורת 'חלקה' שבה יטמנוהו ביומו האחרון. לא משנה לו בדיוק איפה, העיקר שיהיה בין יהודים יראים ושלמים. אבל יש לו בקשה מיוחדת:
"אני רוצה שבהלוויה שלי יצטרפו אל המלווים גם כליזמרים. אני רוצה תזמורת שתנגד ניגוני שמחה לאורך מסע הלווייתי", ביקש זלמן, ולא הבין מדוע הפקידים משועשעים מבקשתו.
הם ניסו להתחמק ממנו, אבל הוא לא הרפה. הוא הפציר בהם שיבטיחוהו הבטחה נאמנה שמשרד החברא קדישא יעמיד תזמורת שתנגן, בשעה שהוא ישכב, עטוף בטלית עד קדקוד, על מיטת ההלוויות. "לא הספדים אני צריך ולא כבוד. אני גם לא צריך יות רממניין מלווים מצומצם. אבל מוכרח אני שתזמורת עליזה ועולצת תלווה את דרכי האחרונה", ביקש ופסק. הפקידים לא ידעו מה לעשות. הם הבטיחו לו להשתדל בעזרת השם, והצליחו להיפרד ממנו בלי הבטחה מפורשת.
משיצא זלמן, יצא אחד הפקידים אל מעונו של הגאון רבי שמואל סלנט זי"ע - רבה של ירושלים, לספר על הבקשה התמוהה ולשאול את פה קודשו כדת מה לעשות.
רבי שמואל שמע, הקשיב, ושלח לזמן אליו את זלמן.
דירתו של רבי שמואל סלנט היתה בחצר 'החורבה', כך שלא חלפו יותר משתי דקות ומחצה עד שהתייצב זמן לפניו בחיל וברעדה, והתבקש לספר מה עומד מאחורי בקשתו המוזרה.
"נער הייתי, כשהגיעו ה'כאפערס' (החוטפים) לעיירתנו וחטפו אותי לעבודת הצבא", סיפר זלמן בקול אדיש. עשרות שנות שירות צבאי מדכא בצבא הרוסי קר המזג הצליחו לנטרל אצלו את מיתרי הרגש. "לקחו אותי, יחד עם ילדים נוספים שנחטפו, קנטוניסטים שכמותנו, העבידו אותנו בעבודות מפרכות, וחינכו אותנו לשכוח מהעבר, לשכוח מהתורה, מהמצוות, מההורים, מהבית, ולהיות מסורים רק לצבא הרוסי, כמו מכונות מלחמה".
לא פלא שכעבור שלוש שנים מחטיפתו כבר לא זכר זלמן מהתורה ומהמצוות. מכל היהדות אשר ספג בבית הוריו נותרה לו מזכרת קטנטנה בדמות הפסוק "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד", שאותו זכר וגם שינן בחשא. הוא היה מוכשר והצטיין בעבודתו הצבאית, טיפס וטיפס בדרגותיו, עד שקיבל מעמד של קצין בכיר באחד המחנות הצבאיים הגדולים, סמוך לפטרסבורג הבירה.
הוא היה רואה נערים יהודיים המובלים למחנה, והזיק היהודי ריצד מבפנים והכאיב לו. הוא היה מביט בעיניים כלות בעוד ועוד ילדים ונערים ההופכים למכונות מלחמה, נטולי רגש, נטולי הבעה, נטולי חשיבה עצמית. לא היה בידיו לעשות דבר.
ואז הגיע היום שבו שמע על קבוצת נערים עקשנית, שהחליטה לשמור תורה ומצוות בכל מחיר. המפקדים כלאו אותם בכלא הצבאי והתכוננו להעבירם על דתם בעל כורחם באכזריות. {
"כששמעתי את זה, שמעתי גם קול פנימי שלחש לי שאני חייב לעשות משהו. ואז נפל במוחי רעיון. אארגן ערב שירה וזמרה לכל החיילים, ערב שבו יתרעננו קצת ויחדשו כוחות. הזמנתי את התזמורת הצבאית, וביקשתי מהם שיתכוננו בשירים עליזים, מקפיצים ושמחים. הם פנו להתכונן, ואני הכרזתי בכל רחבי המחנה על כך שהערב, בשעה שמונה, יתאספו החיילים כולם לרחבה המרכזית, שם ימתינו להם בקבוקי משקה. וכשאומרים ברוסיה 'משקה', הכוונה כמובן אינה למיץ תפוזים. כשהתייצבו החיילים במועד הנקוב המתינו להם בקבוקי וודקה לרוב. הם שתו ושתו, והתזמורת החלה מנגנת. שעתיים תמימות ניגנה התזמורת ניגוני שמחה, והחיילים כולם פרצו בריקודים משולהבים. הם רקדו במעגלים, הם רקדו על השולחנות ועל הספסלים. האווירה היתה שמחה: שמחה כל כך, עד שאיש לא שם לב לעשרה נערים יהודיים שחומקים מהכלא הצבאי, בורחים מהחנה אל החופש".
למחרת, כשגילו שהנערים נעלמו, היו עדיין המפקדים תחת השפעת הערב העליז של אתמול. הם הבינו שבחסות האלכוהול חמקו הבחורים.
איש לא חשד בקצין הבכיר, מארגן ערב הזמרה והשתייה, שתכנן את כל ערב ההתרעננות רק כדי לעזור לבחורי ישראל לחמוק מגורל אכזר.
"זו היתה אמנם הפעם הראשונה, אבל לא היחידה. במהלך עשרים השנים שבהם שירתי כקצין בכיר במחנה, הייתי מארגן אחת לתקופה 'ערב התרעננות' שהתקבל בברכה. גם בפטרבורג, בחדרי השלטון, בירכו על הצעד, בראותם כמה קצת וודקה וקול צלילים מקפיצים תורמים ליעילותם של אנשי הצבא ולתפקודם. כל ערב כזה היה הופך לחגיגה גדולה, האלכוהול היה נשפך כמים והתזמורת לא הרפתה לרגע. כל ערב כזה היה כמובן טומן בחובו סיפור הצלה כזה או אחר לחיילים יהודיים, שניצלו את ערפילי האלכוהול ואת קיפוץ הרגליים כדי לחמוק מענישה חמורה".
עם שחרורו מהצבא שב זלמן אל חיק היהדות.
"אמנם הייתי צריך ללמוד הכל מההתחלה, ומוחי כבר היה שרוף ואכול משנות קצונה רבות כל כך, אבל עשיתי את כל מה שאני יכול. אמת, איני מבין את פירוש המילים, לא של התפילה ולא של המשניות שאני אומר ללא הרף, אבל לפחות הצלחתי ללמוד מחדש לקרוא את האותיות הקדושות, את תיבות התפילה והמשנה, ואני עושה כל שביכולתי כדי להיות יהודי טוב".
הבעת פניו של זלמן נותרה קפואה. את הרגש, כבר אמרנו, הוא איבד אי שם בערבות רוסיה. אבל עיניו של 'מרא דאתרא', רבי שמואל צדיקא, זלגו דמעות רותחות. הוא תפס בידיו של זלמן ואמר לו: "לא זלמן ייקרא שמך, אלא 'רבי זלמן', ריבונו של עולם, רא נא אילו בנים יש לך. ראה נא יהודי זה: הוא נלקח בעל כורחו לצבא, חי חיי פרך קשים, השכיחו ממנו את התורה והמצוות, ובכל זאת, הוא עושה את כל מה שוא יכול רק מתוך רצון לעובדך בעמת. הוא שוחרר מהצבא כשהוא כבר בא בימים, אפילו משפחה לא זכה להקים, ובכל זאת, הוא יושב כל יומו בבית המדרש ואומר פרקי משניות, בלי להבין אפילו...."
רק אחרי ששקטו מעט רגשותיו הגואים של רבי שמואל, המשיך רבי זלמן בדבריו:
"לכן, ברצוני שבעת הלווייתי ילווני בתזמורת ובכלי שיר, כדי שאלך לדרכי האחרונה באותו זיכרון, זיכרון הצלת הנפשות שהצלחתי בזכות התזמורת הצבאית המנגנת בשירים עליזים".
הסכית רבי שמואל ואמר: "קשה לי להתיר להזמין ללכתחילה תזמורת מנגנת בשעת הלווייה. אולם בטוחני שמן השמים יעוררו בצורה הנכונה והטובה ביותר את אותו זיכרון טוב. תנוח דעתך".
שני כליזמרים היו בירושלים של מעלה, האחד אילם והשני עיוור. הם מעולם לא שקעו ביגון על היותם מוגבלים. אדרבה, הם קנו כלי זמר: האילם קנה תוף נייד, והעיוור למד לנגד בחצוצרה. הם היו יושבים בשערי העיר העתיקה, מנגנים ומנגנים, מפסיקים לרגע ושוב מנגנים. הם ניגנו ניגוני שמחה וניגוני תוגה, יצירות מוסיקאליות לצד מארשים עממיים.
עוברי האורח שחלפו על פניהם היו זורקים לעברם כמה פרוטות: מי מחמת הרחמים ומי בשביל הנגינה המרגשת.
מנהג עליז קבעו לעצמם שני המנגנים ליום הפורים, מדי שנה בשנה. ביום העליז שבו ירושלים כולה נצבעת בצבעוניות רבגונית, יום שבו ילדי ירושלים מסובבים את משעוליה כשהם לבושים בתחפושות מושקעות שאותן הכינו אימותיהן משאריות בד, ודר וסוחרת, יום שבו ירושלים, למרות היותה עניה, לובשת פני צהלה ושמחה, וששון ויקר.
בו ביום היו השניים, האילם עם התוף והעיוור עם החצוצרה, מסובבים ברחובות ירושלים ומשמיעים שירים שמחים וקצביים.
המתופף, שאמנם לא ידע לדבר, אבל עיניים היו לו, היה הולך ראשון, אחריו פסע העיוור, פוסע במדויק לקול הלמות התוף ויודע את דרכו.
צליליהם היו נשמעים בדיצה, והילדים כולם היו רצים לעברם וצהלתם על פניהם.
שושנת ירושלים צהלה ושמחה.
זלמן, הילד שהיה לקנטוניסט, הקנטוניסט שהיה לקצין רוסי קר רוח, הקצין שהקדיש את שארית חייו כדי לנסות לספוג יהדות ותפילה ומשניות, זלמן שרבי שמואל קרא עליו 'רבי זלמן' - נפטר בבוקרו של יום הפורים.
מורגלים הם יהודי ירושלים לערבב תוגה בשמחתם. הלא גם ברגעים השמחים בחייהם, הם תמיד שרויים בתוך ירושלים החרבה, תמיד מבטם נישא אל הר הבית.... ותמיד שמחתם לוקה בחסר. באותה תכונה הם השתמשו, כשפסעו אחר מיטתו של 'מת המצווה' רבי זלמן הקשיש. האויירה ברחוב היתה אווירת פורם עליזה, והמלווים ערבבו עצב בתוך השמחה: עצב על בן ישראל שהלך לעולמו ללא מכר וגואל, בתוך שמחת הפורים.
בדיוק כשפסעו ברחוב הראשי, הגיחו מהפינה שני הכלייזמרים, העיוור והאילם. השניים היו עסוקים בשמחתם, ולא שמו לב למסע ההלוויה המתהלך במרחק לא רב, בהמשך הרחוב.
הם המשיכו במצהלותיהם, והתזמורת שלהם, תזמורת התוף והחצוצרה, ניגנה ניגונים עליזים. המלווים נשאו את המיטה, שפתותיהם רוחשות "יושב בסתר עליון", ואוזניהם שומעות נגינה עליזה ומתפרצת.
כשסוף סוף הבחינו שני המנגנים לאיזו סיטואציה הם נקלעו ורצו להפסיק את נגינתם, הראה להם ראש החברא קדישא שימשיכו. איש לא הבין מדוע.
מאוחר יותר, כשסופרו הדברים באוזני רבה של ירושלים, ענה ואמר: "רצון יראיו יעשה".
סיפור היסטורי: מבוסס על הסיפור המובא ב"שמחת שלמה" בהר בחוקתי תש"ע
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: סיפורי חיים
- כניסות: 1727
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: סיפורי חיים
- כניסות: 1652
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: סיפורי חיים
- כניסות: 1424
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: סיפורי חיים
- כניסות: 1408
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: סיפורי חיים
- כניסות: 1396
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: סיפורי חיים
- כניסות: 1604