דלג לתוכן העיקרי

סיפורי חיים

"ר' שמעון אליקון, יהודי ממקסיקו, סיפר לרבי אברהם יצחק מישקובסקי שליט"א על אירוע נדיר אותו חווה בעת שהשתתף פעם יחד עם משלחת מכובדת ממקסיקו בסיום הש"ס בארצות הברית".

"ישבתי שם ליד יהודי מבוגר כבן תשעים", סיפר ר' שמעון, "וברגע סיום הש"ס, כאשר פרצה השמחה והמשתתפים פיזזו ורקדו בכל עוז לשמחתה של תורה, הצעתי לאותו יהודי לרקוד יחד אתי. הוא נענה להזמנתי ואמר לי: 'בשמחה זו אני מספר אחת…'. ואני מספר שתיים,
עניתי לו בהלצה, ומיד שאלתי אותו: בשמחה שרבבות יהודים משתתפים בה, מדוע הנך חושב שאתה מספר אחת…?

"'שב ואספר לך את סיפור חיי!', אמר לי היהודי המבוגר, 'נולדתי ב'לובלין' וגדלתי על ברכי רב העיר הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל. פעם בהיותי ילד, בשמחת תורה נשא אותי המהר"ם על כפיו ואמר לי: 'אתה תגמור את הש"ס…'. לימים פרצה מלחמת העולם השניה והנאצים ימ"ש העבירו אותי שבעה מדורי גיהינום, באחד מהם הושלכתי יחד עם עוד ארבעה נערים לבור עמוק כדי להרגנו… בצר לי זעקתי: 'הלוא המהר"ם שפירא אמר לי שאני יגמור את הש"ס… אני חייב להישאר בחיים…'. כל הילדים נהרגו ואני נשארתי בחיים.

"'עברה תקופה, צבא ארה"ב שחרר אותנו ועברתי לגור בארצות הברית. המציאות החדשה וגשמיותה של אמריקה השכיחו ממני אט אט את עברי. נישאתי אמנם לאשה יהודיה, אך חייתי כאמריקאי חילוני לכל דבר. נולדו לי ילדים, והם הלכו בדרכי ומוצאם היהודי כלל לא בא לידי ביטוי…

"'עד שחל המפנה הגדול בחיי. לילה אחד נגלה אלי בחלומי מורי ורבי לשעבר המהר"ם שפירא מלובלין זי"ע, ואמר לי: 'אתה הרי חי בזכותי…! טענת שאמרתי לך לגמור את הש"ס… על מנת כן ניתנו לך חייך במתנה… חזור לחיות כיהודי כשר, החל ללמוד את הש"ס ותסיימו…'.

"'כשהתעוררתי לא נתן לי החלום מנוח, נזכרתי בעברי המפואר, בעיירתי ובמשפחתי. בנס הגדול כשניצלתי מן הבור ובהבטחתי לסיים את הש"ס… הבנתי כי מעתה עלי לשנות את אורח חיי ולמלאות את תפקידי. קראתי לכל בני משפחתי, סיפרתי להם את דבר החלום, וכולנו יחד חזרנו בתשובה שלמה…

"'התחלתי מיד ללמוד את הש"ס כהבטחתי וכברכת רבי מאיר שפירא מלובלין, והנה אני זוכה כעת לסיים את הש"ס… עתה מבין אתה מדוע אני מספר אחת בשמחה הזו…?'"
פרטים
קטגוריה: סיפורי חיים
כניסות: 1687

"אין עוד מלבדו"


עם ישראל כולו איש אחד ולב אחד, והשם מצפה לנו שנתקרב אליו, ושולח לנו מסרים ברורים, אותות וסימני דרך, לחזקנו ולאותת לנו שאנו ברוך השם בדרך הנכונה.

כאשר מדברים על התחזקות, על עמידה בנסיונות, מוכרחים אנו להבין שאנו איננו ולא כלום. אין בנו לא כוחות ולא יכולות לעמוד מול האתגרים והנסיונות. אלא השם הוא העוזר לנו, הוא הנותן לנו את הכוחות. ואין עוד מלבדו.
כך שמעתי מהרבנית אילנה משאלי תחי', שמעבירה שיעורים לבנות מתחזקות במקומות שונים.

והיא גם סיפרה לי שני סיפורים מדהימים מאוד, שמוכיחים את עזרתו של הבורא במצבים של נסיון. כי השם הוא שמרים אותנו בעת הנסיון, והוא שרואה את לבנו ואת רצוננו ואת שאיפותינו - ועוזר לנו להתקרב אליו.


סיפור ראשון: (עם שינויי שמות ופרטים מזהים נוספים).

גילה היא תלמידת תיכון שגרה באיזור תל אביב, וקיבלה על עצמה שמירת שבת קודש. ההורים היו מוכנים להסכים עם כך, אבל לא הבינו מדוע לא תצטרף אליהם לנסיעה בערב שבת לבקר את הסבתא? 
עד כאן, אמר האב, את יכולה לשמור, להתחזק, מה שתרצי. אבל אל סבתא את מגיעה איתנו. את חלק מהמשפחה ומוכרחה להתנהג כמו כולם!
וגילה חשה אובדת עצות. לא רצתה חלילה לפגוע בכבוד הוריה, אבל השבת, השבת - מה יהא עליה?
אולי נבקר ביום אחר? הציעה גילה.
לא יקום ולא יהיה, פסק האב. אנחנו ניסע כמו תמיד ואת באה איתנו.
ניסתה לדבר, להתחנן, לבכות - וכלום לא עזר. את באה איתנו וזהו!
זכרה גילה את שיעוריה של הרבנית אילנה, וזעקה מקירות ליבה אל בורא העולם, שאין עוד מלבדו, וביקשה שיחלץ אותה מהמבוי הסתום שנקלעה אליו, כי רק בידיו נמצאים כל המפתחות!
ולפתע - טלפון. מביתה של הסבתא מבקשים שלא יבואו היום לבקר. כי יש להם אורחים אחרים וזה כרגע לא נוח.
ההלם היה מוחלט. ההורים הבינו את הרמז. את המברק שנשלח אליהם מלמעלה.
או קי, פסק האב, הבנתי. בשבת הבאה את פטורה מלהצטרף אלינו.
וגילה נשמה לברכה, והודתה לבורא העולם בכל ליבה על חסדיו העצומים.

סיפור שני:  (כנ"ל, עם שינויי שמות ופרטים)

רויטל מתגוררת אף היא באיזור תל אביב, בבנין חדיש ורב קומות. ובליל שבת היא משתתפת בשיעורי תורה. בליל שבת אחד, אחרי גמר השיעור, טיילה רויטל עם חברותיה, וכשחזרה הביתה, בשעת לילה מאוחרת, גילתה שהאינטרקום סגור.
כידוע, אסור ללחוץ בשבת על אינטרקום, או על מערכת דיגיטלית של קוד לפתיחת דלתות, מכיון שהדבר מפעיל זרם חשמלי ומהווה איסור מסוג "בונה", שהוא אחד מל"ט המלאכות האסורות בשבת. אבל רויטל היתה אובדת עצות. האם צפויה היא לבלות את הלילה בחוץ? ברחוב?
היא חיכתה זמן מה, וחשבה, אולי יבוא מישהו ויפתח את הדלת? אך איש לא הגיע. השעה היתה מאוחרת, וגם שום סיכוי לא היה שיגיע מישהו בשעה מאוחרת כל כך.
מה יהיה? היכן תבלה את הלילה? ואיך לא תדאיג את הוריה?
רק השם יכול לחלץ אותה ממצב כה מורכב. כי אין עוד מלבדו.
שיננה רויטל בכל הכוח: "אין עוד מלבדו! אין עוד מלבדו!" 
ולפתע -
נפתחה הדלת פתאום לרווחה.
ורויטל נכנסה, טיפסה בשקט במדרגות, והגיעה לביתה.
איך נפתחה הדלת? מי פתח אותה כך? היא לא ידעה.
ולמחרת שאלה את כל השכנים, מי היה השכן המסתורי? מי פתח את הדלת?
ואף אחד לא ידע על כך דבר. אף אחד לא היה שם, ליד הדלת, בליל שבת בשעה שתיים בלילה.
נס.
נס מאת בורא העולם, שאין עוד מלבדו.


את שני הסיפורים הללו סיפרתי לחברתי אורטל (שוב, שיניתי את השם וכמה פרטים מזהים) ביום ראשון אחד, לפני כשלושה שבועות. 
אורטל ובעלה ניר זכו וברוך ה' הם מקבלים על עצמם עוד ועוד מצוות. הילדים לומדים בגנים דתיים, המטבח כשר, הבית טהור, והאורחת החשובה ששמה שבת קודש זכתה אף היא להכנס לביתם.

בנושא של שמירת השבת עוברים אורטל ובעלה אתגרים לא פשוטים. 
ראשית כל, העבודה של ניר מצריכה זמינות בטלפון הסלולרי שלו 24 שעות, 7 ימים בשבוע. שנית, כמו תמיד, מגיעה השאלה: מה יאמרו החברים?
ואורטל וניר מתמודדים עם כל זה בצורה ראויה להערצה. ראשית, קיבלו על עצמם הדלקת נרות שבת. אחר כך הוסיפו גם קידוש והבדלה. בהמשך אף השתתפו בסמינר של ערכים, ובעקבותיו קיבלו על עצמם את שמירת השבת ואף החלו להשתתף בתפילות השבת בבית הכנסת שבשכונתם.

והחברים? החברים שומעים, חלקם מקבלים זאת, חלקם מופתעים, חלקים מפרגנים וחלקם קצת פחות - אבל כולם כולם מתרגלים עם הזמן למציאות החדשה. וחברים אמיתיים ממשיכים להיות חברים גם כאשר אנחנו בוחרים לנו את הדרך היחודית שלנו!

ביום ראשון סיפרתי לאורטל את מה שתואר כאן למעלה. ביום שני (יום למחרת) סיפרה לי אורטל את הסיפור המדהים הבא:

אורטל עובדת בחברת הי טק בתפקיד פיתוח בכיר. ובדיוק ביום שני, נתקלה בבעיה שלא מצאה לה פתרון. שוב ושוב ניסתה אפשרויות שונות להתמודד עם הבעיה - ואין מוצא. היא חששה לגשת לראש הצוות שלה - והעדיפה לפתור את הבעיה בכוחות עצמה. 
חזרה אורטל ושיננה לעצמה שה' הוא האלקים, ואין עוד מלבדו! 
חזרה ואמרה שוב ושוב ו... התקלה נותרה ללא שינוי.
בדלית ברירה ניגשה אורטל אל ראש הצוות, והראתה בפניה את התקלה. ראש הצוות שאלה אותה על כל מיני אפשרויות לפתרון הבעיה - ועל כולן אמרה אורטל שכבר ניסתה אותם.
אני לא מאמינה, אמרה ראש הצוות, עלית פה על בעיה שלא ידענו עליה. צריך לעשות פה תיקון רציני במערכת. כל הכבוד!
מעז יצא מתוק. ובמקום לספוג נזיפות, זכתה אורטל ל... צל"שים.

אבל סיפור עוד יותר מדהים שמעתי מאורטל כשבועיים לאחר מכן.

כזכור, החליטו אורטל ובעלה לקבל על עצמם שמירת שבת קודש, אבל הבעיה עם מקום העבודה של בעלה של אורטל נותרה בלתי פתורה. הרי הוא אמור להיות זמין בטלפון הסלולרי שלו גם בשבתות. מה יהיה?
שוב, ה' הוא האלקים ואין עוד מלבדו. ובדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכים אותו.
אורטל וניר החליטו וקיבלו והחלו לשמור את השבת - ולפתע, בחסדי השם, שום טלפון לא הגיע. 
כך בשבת הראשונה. 
כך בשבת השניה. 
כך גם בשבת השלישית.
שלושה שבתות רצופות - ושום שיחה נכנסת לא התקבלה. 

שום בעיה.  שום תקלה.  שום שאלה.  דממה על הקו במשך כל השבת. דממה מוחלטת, מכניסת השבת ועד יציאתה.

ואורטל וניר - שומעים, חשים, מתרגשים לנוכח הנס הגלוי שזכו לראות. 
"בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכים אותו" : כך מסייע הקדוש ברוך הוא ומיישר את הדרך בפני מי שחפץ להתקרב אליו.

ויהי רצון ונזכה כולנו להתקרב אל ה' יתברך מתוך שמחה, רווחה, והנהגה של חסד ורחמים, תמיד תמיד, אמן ואמן.

פרטים
קטגוריה: סיפורי חיים
כניסות: 2010

רות כהן, כלת התנ"ך העולמי: "חלמתי על ההתמודדות, אבל לא האמנתי שאצליח"
 
רות כהן, כלת התנ"ך העולמי, קטפה את המקום הראשון בחידון לאחר עשור של שליטה גברית מובהקת. כעת, לכבוד חג השבועות, היא מגלה מדוע לא האמינה בעצמה, למה כל כך רצתה לנצח, איך לומדים 400 פרקי תנ"ך ביום, וכמה קיבלה בבגרות בתנ"ך
 
אבנר שאקי, הידברות
 
נגיף הקורונה טלטל את העולם ובתוך כך גם את סדריו הקבועים של חידון התנ"ך העולמי, אך אפילו הוא לא עמד בפני נחישותה יוצאת הדופן של רות כהן, אשר הפכה לנערה הראשונה שקטפה את המקום הראשון בחידון, לאחר עשור של שליטה גברית בלתי מעורערת. "לחידון נחשפתי כבר בתור ילדה קטנה", אומרת רות, 16, תלמידת כיתה י"א באולפנת הרב בהרן, המתגוררת באחוזת אתרוג. "אצלנו בבית זה היה חלק מהחוויות הקבועות של יום העצמאות.
 
"חלמתי על ההתמודדות מגיל צעיר, אבל לא האמנתי שאצליח. החבר'ה שהתחרו שם נראו לי מאוד גדולים וחכמים. מעבר לזה, מדובר בהמון חומר, ופשוט לא האמנתי בעצמי מספיק. כשהייתי בכיתה ט' ראיתי את החידון, והיו שם חבר'ה מכיתה י"א שמאוד הצליחו, וחשבתי לעצמי שעוד שנתיים אהיה בגיל שלהם ואולי אוכל להצליח כמוהם.
 
"אחרי שהתחלתי להאמין בעצמי קצת יותר, פשוט התחלתי ללמוד המון. לאן שלא הלכתי, זה היה עם התנ"ך. השקעתי בזה מאוד, גם אם הייתי צריכה לוותר על דברים משפחתיים או חברתיים בשביל הלימוד. כך, במשך שנתיים זה מילא לי את כל סדר היום. הייתי עושה רק את מה שאני חייבת בכל שאר התחומים, ובכל שאר הזמן למדתי. אפילו בנסיעות. למרות כל זאת, אני מאמינה שהדבר העיקרי שעזר לי להצליח הוא שפשוט האמנתי בעצמי, האמנתי שאצליח".
 
במהלך השנתיים הללו - היו ויתורים כואבים במיוחד?
 
"בהתחלה זה היה בסדר יחסית, אבל בכיתה י"א הוויתורים כבר היו מאוד גדולים. הבנתי שעכשיו זה הזמן שלי להשקיע בלימוד התנ"ך, ואחרי שזה ייגמר אשקיע בדברים אחרים. אני מאוד שמחה שעשיתי את זה. כשאתה ממש רוצה משהו המאמץ שווה את ההשקעה. יחד עם זאת, כדי לחוות גם קצת חיים חברתיים השתדלתי ללמוד כמה שיכלתי עם חברות, וכן – זה היה סוג של בילוי. במהלך השנתיים האלה שמעתי מאנשים פה ושם משפטים כמו: 'למה את לא באה אתנו? תשתחררי קצת', אבל כשהסברתי להם כמה זה חשוב לי הם הבינו אותי".
 
 
 
חיזוק ממרים פרץ
מאמציה של רות נשאו פרי, ולאחר שצלחה את החידון הבית ספרי עלתה לחידון הקדם מחוזי, משם עלתה למחוזי, הקדם ארצי, הארצי, הקדם עולמי, ובסופו של דבר העפילה לחידון העולמי. "בשנים האחרונות זה בהחלט היה הדבר העיקרי בחיים שלי, ואני מאוד שמחה ומודה לה' על כך שזה הצליח. ממש התמסרתי לעניין. למשל, כשהלכתי לקנות תיק צד, הייתי מוודאת לפני הקנייה שיהיה בו מקום לתנ"ך".
 
למה היה לך כל כך חשוב להצליח בחידון?
 
"יש בי משהו תחרותי, אז ברור שגם פשוט רציתי לנצח, אבל המשמעות האמיתית היא הרבה מעבר לזה. היה לי חשוב לנצח כדי להראות לעצמי שאני יכולה, שיגעת ומצאת תאמיני, אבל באתי בעיקר בשביל ללמוד תנ"ך. התנ"ך זה דבר ה', זה דרך חיים, וחשוב לי להכיר אותו כמה שיותר. התנ"ך היה נוכח בחיים שלי תמיד. את פרשות השבוע לומדים כבר מגיל צעיר, וככל שגדלים מגלים בתנ"ך דברים נוספים. גם במה שכבר למדת – עם השנים מגלים עומקים חדשים. אין לזה סוף.
 
"נכון שבתנ"ך מתוארים גם דברים היסטוריים שקשורים לעם ישראל, אבל הוא ממש לא רק ספר היסטוריה. כמו שאמרתי, התנ"ך הוא דבר ה', ובתור נערה דתייה חשוב לי להכיר אותו כמה שיותר. אני חושבת שאפשר וצריך ללמוד מהתנ"ך כמה שיותר גם לחיים שלנו היום. אפשר למשל להסתכל על המנהיגים הצדיקים מזמן התנ"ך, להסתכל על המנהיגים שלנו היום, ולהבין איך היינו רוצים שהם יתנהגו".
 
 
כיצד נראו ההכנות האחרונות שלך לקראת החידון?
 
"ברוך ה' בשנתיים האחרונות למדתי מאוד ברצינות, אבל בשלושת השבועות האחרונים בהחלט העליתי הילוך. היעד שלי היה ללמוד לפחות 400 פרקים ליום, שזה פחות או יותר כל החומר שצריך ללמוד לגמר. היו לי בתקופה הזו גם כמה לילות לבנים, ומאוד נהניתי מהם. בשבוע שקדם לחידון הייתי מאוד במתח, כיביתי את הפלאפון, כמעט לא יצאתי מהחדר, ורק למדתי תנ"ך. אחים שלי הביאו לי את האוכל לחדר, ואכלתי ממש בזריזות. אפשר להגיד שעשיתי לי בידוד, ולא מקורונה.
 
"ככל שהתקרב החידון, כך למדתי יותר. ביום החידון עצמו, כשהיינו אצל המאפרת, למדתי תוך כדי שהיא איפרה אותי. זה היה יום מאוד מלחיץ. כשזה קורה אתה מאוד רוצה שהיום הזה יגמר, אבל אחרי זה אתה רוצה לחזור אליו. בשלב האחרון של החידון היה מאוד מתוח וצמוד, אבל אז צדקתי במשהו והמתחרה השני טעה, לכן ניצחתי".
 
מה התחושה ברגע שאת מבינה שעשית את זה והגשמת את החלום?
 
"כמובן שמאוד התרגשתי כשניצחתי, וגם הרגשתי אושר גדול - שהתערבב עם זה שהתבאסתי בשביל מי שהפסיד. זה היה מאוד מרגש. תכל'ס, אני עדיין לא כל כך מעכלת את זה. האמת שהשנה החידון היה קשה במיוחד, כי את החידון של השנה כתב כותב חדש שהכין לחידון שאלות קשות יותר, אז שמחתי במיוחד. סיבה נוספת לכך שמאוד שמחתי היא שבעשר השנים האחרונות זכו בחורים, והשנה זה השתנה. כשדיברנו עם מרים פרץ, שלקחה השנה חלק בחידון, היא אמרה לנו שהיא רוצה שהשנה הזוכה תהיה בת, וזה אכן מה שקרה. המשפחה והחברות שלי מאוד עזרו לי לאורך כל הדרך, ואני ממש מודה להם על זה".
 
מה השתנה בחייך בעקבות הניצחון בחידון?
 
"האמת היא שהמון. בשבוע שעבר הלכתי בירושלים, ואנשים זיהו אותי ברחוב. אני ממש לא רגילה להיות מוכרת. גם כל הראיונות לתקשורת זה דבר שהוא חדש לי. השנה גם השקעתי פחות בלימודים, ואני צריכה לחזור לזה. סך הכל אני שמחה בשינוי הזה, אבל אני מקווה שהוא לא יכביד עלי. אני בעד הפרסום וכל מה שקשור אליו רק בשביל לדבר על החשיבות של לימוד התנ"ך, לא מעניין אותי הפרסום האישי שלי".
 
רות לא מתאפקת מלציין כי בנושא זה היא חשה קשר ישיר לרות המואבייה. "קוראים לי רות כי נולדתי בשבועות, ואני מאוד מחוברת לדמות של רות המואבייה, בעיקר בגלל שהיא הלכה אחרי מה שהיא האמינה בו למרות המחיר שהיא שילמה. מעבר לכך, רות הצטרפה לנעמי בלי רעש וצלצולים, הלכה לבועז בשקט, קמה לפני עלות השחר כדי שלא יראו אותה, ואני מאוד מתחברת ללא להחצין את מה שעשית ולעשות מזה עניין. אני לא רואה סתירה בין הדברים האלה לראיונות שאני נותנת כי שוב, זה לא לקידום עצמי, אלא כדי שאנשים יאמינו בעצמם וכדי שיותר אנשים ילמדו תנ"ך".
 
 
 
לתווך את התנ"ך
בעקבות התפשטות נגיף הקורונה, לראשונה התקיים חידון התנ"ך ללא נוכחות קהל, אך לא היה זה הדבר היחיד שהשתנה בסדריו הקבועים של החידון. "הקורונה התחילה כשהגענו לשלב הארצי, ובעקבות כך בוטל הטיול המסורתי של המתמודדים. בנוסף לכך גם בוטלו השנה כמה בגרויות, וזה דווקא משמח. הגמר כבר התקיים ללא קהל, וגם זה היה מעולה, כי ככה זה היה הרבה פחות מלחיץ".
 
אפרופו בגרויות, אפשר לשאול כמה קיבלת בבגרות בתנ"ך?
 
"מי שמגיע לחידון העולמי מקבל אוטומטית מאה בתנ"ך. אצלי המצב בעניין הזה טוב ברוך ה', אבל באופן כללי מצב לימוד התנ"ך בקרב הנוער ממש לא משהו. מאוד חשוב לחזק את זה, ואני חושבת שלא עושים מספיק בנושא. אני מאמינה שאם ילדים ונערים היו נחשפים לתנ"ך בצורה שתדבר אליהם, הם היו מאוד רוצים לעסוק בו. אני התחברתי לתנ"ך דרך התחרות, כי אני אוהבת תחרויות, אבל אפשר להגיע אליו דרך טיולים בעקבות סיפורי התנ"ך למי שאוהב טיולים, כתיבת והלחנת שירים שקשורים לתנ"ך למי שאוהב מוזיקה, או בכל דרך אחרת.
 
"אני, בכל אופן, מתכוונת להמשיך לעסוק בתנ"ך גם אחרי הזכייה בחידון. מאז שנכנסתי עמוק ללימוד התנ"ך אני כותבת שאלות בתנ"ך, גם לעצמי וגם לאחרים. עם הזמן הבנתי שאני אוהבת לשאול לא פחות מאשר ללמוד ולענות. החל מהשנה הבאה אצטרף בעזרת ה' לצוות שמכין את השאלות לשלבי החידון השונים. בכלל, אני חושבת בהמשך לעסוק במקצוע שקשור לתנ"ך, למשל אולי להיות מורה או מרצה לתנ"ך".
 
לצד כל הדברים הטובים עליהם דיברת, מהו הדבר שהיה הכי קשה שהיה לך בכל התהליך?
 
"הזמן שבו הייתי הכי מתוסכלת היה אחרי השלב הארצי. קיבלנו חומר חדש ללמוד, אך בגלל הקורונה כל הזמן הגיעו הוראות חדשות, והייתי בלחץ של הישורת האחרונה כי עליתי לחידון העולמי. מעבר לכך, לאורך כל הלימוד הלכה איתי תחושה מאוד לא פשוטה, כי הרבה פעמים רציתי להעמיק יותר בלימוד ולא יכולתי. היו פרקים וסיפורים בתנ"ך שמאוד רציתי ללמוד לעומק, אבל בגלל הלחץ של החידון לא יכולתי להרשות את זה לעצמי. עכשיו, ברוך ה', אני יותר יכולה לעשות את זה. אני כבר מאוד מחכה לזה. יש לי עוד המון מה ללמוד בתנ"ך. יש לי עוד הרבה מה להספיק". 
פרטים
קטגוריה: סיפורי חיים
כניסות: 1765

יהודי תושב צרפת התגורר במקום מרוחק ממרכזים יהודיים, ועל כן ייסד בעצמו מקווה טהרה בביתו, לטובת יהודי הסביבה. 
בינתיים נולד לו בן עשירי למזל טוב, אך למרבה האסון, בהיותו בן שנתיים הוא טבע למוות באותו מקווה טהרה שבנו הוריו במסירות נפש. 
 
הטרגדיה היתה איומה. היו שהאשימו את ההורים, והיו ששאלו את השאלה הנוקבת: זו תורה וזה שכרה?
היו שהזכירו את מה שאמרו על נחוניא חופר שיחין, שנפלה בתו לבור המים שחפר בעבור עולי רגלים. 
"דבר שהצדיק מתעסק בו ייכשל בו זרעו?"
לא חסרו שאלות. 

יום אחד נרדם הרב וראה בחלומו את ילדו שנפטר, ואותו ילד אמר לו כך:
"הנשמה שלי היא נשמה של אחד מבעלי התוספות שנהרג בצרפת במסעות הצלב על קידוש ה'. 
הוא נקבר בבגדיו כיוון שהם היו ספוגים בדמו הקדוש. 
בכל שנה הנשמה שלי עולה מעלות גבוהות ונוראות שאין כל בריה יכולה לשער. 
והנה, הגעתי לפתחו של מקום גבוה מאוד, אולם נאמר לי כי לכאן אפשר להיכנס רק לאחר טבילה במקווה. 
בלי מקווה - לא שייך להיכנס לשם. 
על כן ניתנה רשות לנשמתי לרדת שוב לעולם, ולטבול במקווה טהרה במהירות האפשרית, וכך להשלים את טהרת נשמתי. 
אבל לא כל אחד היה ראוי שהנשמה הקדושה שלי תשכון בביתו. 
למה זכית דווקא אתה, אבא? כי אתה מסרת נפשך ונתת מממונך לבנות מקווה טהרה, 
ודווקא עקב כך זכית לגדל אותי בביתך. 
ולראיה על אמיתות החלום: בעוד שנה תיוולד לך בת, תחת הילד העשירי שנפטר".
 
 
מקורות:
 
* מרווה לצמא, הרב יהודה אריה דינר שליט"א, בשם הרב גריינמן שליט"א ששמע את הסיפור מכלי ראשון.
* הרב אליהו עמר שליט"א מספר את הסיפור ממקור ראשון, שפגש את בעל המעשה ואף פגש את הילדה שנולדה.
פרטים
קטגוריה: סיפורי חיים
כניסות: 3510

בדרך אבינועם
 
 
 
אבינועם דוד, בן שמעון וגילה, כהן, נולד בירושלים, ועלה השמיימה בין כסה לעשור, במהלך פעילות מבצעית, בנופי הגולן שכה אהב, והוא בן 22, ביום ז' בתשרי תשע"ח.
 
אבינועם שאף לחיות בעוצמה הגדולה ביותר בכל המישורים. הוא עמל והתאמץ בכדי לעשות זאת - בבית הספר היסודי, בתיכון שבו בלט באישיותו הקורנת והנעימה ובישיבת אשתמוע בה הקדיש את כל זמנו לגדול בתורה ובמידות והיה מהתלמידים המובילים והבולטים. אבינועם הצליח להתגבר ולכבוש את היעדים שהציב לעצמו כולל הגשמת חלומו ללמוד בישיבת עלון מורה בה המשיך לבנות את הבניין הרוחני שלו ומשם יצא לקיים את מצוות "עזרת ישראל מיד צר" בצבא.
 
אבינועם דוד, שהיה כדוד המלך - "עדינו העצני" - עדין במידות וביראת ה' וגם קשה כארז בהתמדה ועקשנות, התגייס לחיל התותחנים ויצא לקורס מפקדים וקצינים בהמלצת מפקדיו. את קורס הקצינים אבינועם לא סיים אך רצה להביא לידי ביטוי את כלי הפיקוד שלמד ובחודשים האחרונים לחייו פיקד על צוות תותחנים. כל זמן שהותו בצבא אבינועם חלם לחזור לישיבה ולהמשיך שם בבניית קומה נוספת בבניין אישיותו ומידותיו, ולהקים משפחה.
 
לאחר מותו הרמטכ"ל הכיר ביכולותיו ותכונותיו ובחר להעניק לו את דרגת הקצין - סגן משנה, באופן חריג ויוצא דופן בצה"ל.
 
במסע חייו של אבינועם הוא השלים את שביל ישראל ופסע בשבילים רבים נוספים בארץ, הוא פסע בנתיב הענווה, היראה והדבקות בה', ונגע בליבותיהם של כל מכיריו ואוהביו. אבינועם לא שכח לשמור על קשר רצוף ואוהב עם המשפחה שהיתה עבורו חלק משמעותי מהמסע.
 
לאחר מותו מצאנו פנקסים ורשימות רבות שאבינועם הותיר אחריו ובהם חשבונות נפש רבים, השתוקקות לעבודת מידות עמוקה ומדוייקת ונקיטת צעדים מעשיים בעבודה קשה ומאומצת על מנת להשיג זאת.
 
אחד הפנקסים שריגשו אותנו במיוחד הוא פנקס ירוק בן כ-160 עמודים של תודות - "פנקס תודה", בו אבינועם מודה על הכל - על דברים פשוטים שקרו לו, על העולם והיופי אותו פגש, על המשפחה, על תכונות אופי טובות שיש לו, וגם על קשיים שהוצבו בפניו והיכולת שלו להתגבר עליהם.
 
נפעמנו מההתמדה והכתיבה הרצופה של עוד תודה ועוד תודה. זיהינו שחלק מהתודות נכתבו אחרי אירועים מסוימים - אחרי שבת אצל אח, מפגש עם חבר, או קושי מסוים בו נתקל. אפשר לחוש ברצון החזק של אבינועם לשוב ולהודות על כל דבר: על דברים יום יומיים, על התמודדות ואפילו על קושי.
 
פנקס התודה מסמל את אחת התכונות המיוחדות של אבינועם, ואנו רוצים להמשיך את דרכו המיוחדת. אם תקחו גם אתם פנקס תודה כזה ותמלאו אותו בתודות שלכם, תמשיכו את דרכו היפה של אבינועם ותוסיפו אור ונועם בעולם. 
 
 
 
מעט מפנקס התודה של אבינועם:
 
 
 
פרטים
קטגוריה: סיפורי חיים
כניסות: 2609

זלמן ארן: עבר, הווה ועתיד
 
מפי הרב ישראל מאיר לאו שליט"א.
 
באחד מימי חול המועד סוכות לפני שנים, התקיים באקדמיית "ואן ליר" בירושלים סימפוזיון, שנושאו היה "הנוער והמסורת היהודית". משני עברי המתרס עמדו: אלוף משנה במיל מרדכי בר און, המכונה "מורלה", מי שהיה ראש לשכתו של דיין כרמטכ"ל, ששימש מג"ד וקצין חינוך ראשי של צה"ל ולימים גם חבר כנסת של ר. וחבר הנהלת הסוכנות, ומצד השני אני – רב עיר.
 
מרדכי בר און פתח בדברים: מעביר אני אתכם אחורה לאמצע שנות ה- 60. נבחרת ישראל בכדורגל נוסעת אל מעבר למסך הברזל למוסקבה. אז, בימים ההם, שהישראלים לא יכלו להגיע לשם, צעדו בסך צעירים מישראל, נושאים שמות עבריים (בן גוריון חייב אותם לעברת את השמות) עם מקטורנים כחולים ועליהם סמל המנורה, כשכולם רואים בהם את המכבים של ימינו, לא פחות, ומחכים בכיליון עיניים לבואם בשבת לבית הכנסת הגדול "קול יעקב". כולם אכן הגיעו בזמן לתפילה מצוידים כראוי בכיפות, אך אבוי לבושה, מישהו מהם קיבל עלייה לתורה, ונאלם דום. האכזבה הייתה קשה. הצעיר ממדינת ישראל, עם השם הצברי ושם משפחה העברי, לא ידע להגיד את הברכה של העלייה לתורה. "כבוד הרב", התוודה בפניי אותו שחקן שנים מאוחר יותר, "זה היה עשר שנים אחרי הבר מצווה, כשחלק מאיתנו לא עשו בכלל בר מצווה. מאיפה שנדע?"
 
האירוע המביש חולל סערה במדינה. שר החינוך והתרבות זלמן ארן, לשעבר אהרונוביץ, המכונה "זיאמה", מזכ"ל ההסתדרות בימים שלפני קום המדינה, חבר נפש של בן גוריון, לא הסתפק בצקצוק לשון. הוא בא עם רעיון של הכנסת: תודעה יהודית בכל בתי הספר הממלכתיים במדינה. הכינו פלטפורמה, גייסו תקציבים ועבדו חזק בנושא.
 
באותו סימפוזיון סיפר בר און, שבתוקף היותו קצין חינוך ראשי, הוא קיבל זימון לשר החינוך והתרבות. "היות שאנחנו השנה פותחים בתודעה יהודית כמקצוע מחייב בבתי הספר", אמר לי שר החינוך, מספר בר און, "עלה בדעתי, שמנהל בית הספר הגדול ביותר בארץ הוא אתה. צה"ל הוא בית הספר הגדול בארץ, ואתה כקצין חינוך ראשי – המנהל שלו. החברה שבצבא כבר לא יקבלו 'תודעה יהודית' בבית הספר, תכין מערך של הרצאות, אני אדאג לתקציב, המטרה היא שחייל ישלים ב – 3 שנים את כל מה שהחסיר ביסודי".
 
ממשיך מורל'ה ומספר: "הסתכלתי עליו קצת משועשע, וקצת בדאגה. האם הגיל עושה את שלו? האם לעת זקנה ושיבה הוא מתחיל לפחד מעולם האמת? אמרתי רק שלוש מילים: 'הגם שאול בנביאים?' "
 
"ואז ארן ענה לי: 'שלא תחשוב בי לרגע שאני חוזר בתשובה. אני רחוק מזה מאד, ואתן לך סיפור מחיי להמחיש זאת: בשנת 1917, במלחמת העולם הראשונה, הייתי חייל בצבא הרוסי. שדה הקרב היה אדמת פלחה חרושה בלי מחסה ובלי מסתור, ולהק מטוסי קרב גרמניים מתקרב ומתחיל לירות בנו ממכונות ירייה מהאוויר. אין לנו הגנה, אין נ"מ, אין לנו מטוס להניס אות, אנחנו חשופים בשדה פלחה לפיירשמידט ולמסרשמידט. לפתע אני חש - כאב חד מפלח את ירך שמאל שלי, וכמו גייזר סילון אדיר של דם זב ממני. נפגעתי.ביד ימין, אני מנסה למשוך את את החפירה מהחגור, בכדי לחפור שוחה כי המטוסים חגים הלא... ביד שמאל ניסיתי לעצור את זרם הדם. נכשלתי בשתי המשימות. באותו רגע בלתי נשכח קול פנימי לוחש לי: 'זיאמה זאג עפעס' – זיאמה אמור דבר מה. התפלל. זה הזמן. ואז קול שני אומר לי – 'זיאמה זיי ניט קיין היפאקריט' – אל תהיה צבוע. בגיל 17 הפנית לו עורף וזרקת את התפילין, עכשיו כשאתה זקוק לו אתה נזכר בקיומו? ולא, לא התפללתי...
 
"עכשיו אתה מבין שאני רחוק מעניין החזרה בתשובה, אני פשוט רוצה "שהם ידעו". אני ידעתי, למדתי בישיבה, בחיידר, אלה – לא יודעים כלום!
 
" ואז אני" ממשיך מורל'ה, "פונה לשר החינוך ואומר לו: 'אדני, אפשר גם לספר לך סיפור אישי? 29 באוקטובר שנת 56, מבצע קדש יוצא לדרך. לפנות ערב אני עומד בקומנדקר, נוסע כמג"ד שמוביל גדוד של טנקים אחרי. ידי האחת אוחזת בשמשה וידי השנייה מניפה דגל ירוק לכוון את הטנקים אחרי... ואז... פגז ישיר פגע בקומנדקר שלי, וריסק אותו לרסיסים שעפו באוויר, ואני הושלכתי עשרות מטרים על הארץ. גופי מלא רסיסים, שאת חלקם ניתן לראות בפניי עד עכשיו, ואני שרוע על הארץ, והסימן היחיד שיש בידי שאני עדיין חי הוא, שהצלחתי לשמוע את הטנקים דוהרים, ועד מעט הם רומסים אותי. באותן שניות בלתי נשכחות, קול פנימי אמר לי 'מורלה התפלל'. ואתה יודע מה?! מר ארן,לא ידעתי לומר אפילו תפילה אחת. כל כך רציתי, ולא ידעתי מה אומרים ואיך... '
 
'כנראה שזה ההבדל בין שני הדורות שלנו. אתה שייך לדור שידע להתפלל ולא רצה, אני שייך לדור שרצה להתפלל ולא ידע איך'.
 
והוסיף הרב לאו: כשהוא סיים את דבריו, עמדתי בעניים דומעות ולחצתי את ידו. כל מה שהכנתי לומר לא היה רלוונטי יותר. פנינו לרדת מהבמה, כשלפתע מהיציע באקדמיית "ואן ליר" נעמד צעיר, חסיד ברסלב על פי מראהו, ואומר בקול: "סליחה שאני מתפרץ, אני הנכד של זלמן ארן".
 
אין לי ספק בליבי, שהמחשבה הטובה של זלמן ארן המנוח, עמדה לזכותו, שיוצאי חלציו, נכדים ונינים, שומרים תורה ומצוות בירושלים. כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, אפילו שכר שיחה נאה.
 
פרטים
קטגוריה: סיפורי חיים
כניסות: 1977

להקשיב ללא מטען: סיפורו של אבי ברילנט
 
מספר אבי ברילנט, בנו של אדמונד וילהלם ברילנט הלוי, שהיה ממייסדי חיל הים הישראלי:
 
 
"פעם אבי ז"ל סיפר שהלך לבית הכנסת בירוסלב.
 
לתיאורו השירה שם הייתה יפה מאוד, ממש אופראית.
 
סיפר והוסיף כי אף הגויים היו באים לשמוע את הניגון כי היה בו משהו מרטיט וקולו של החזן היה כשל זמר אלט טנור.
 
פעם, שנים רבות אחרי וכעשור לאחר שאבי נפטר נסעתי בערב מהעבודה הביתה.
 
אחת התוכניות שאהבתי לשמוע ברדיו היו פרקי חזנות.
 
היה משהו מרטיט בניגון והיו שם ניגונים רבים ויפים של מקהלות חזנות מן העולם."
 
"קשה לי לראות כיצד העוסקים בפוליטיקה הנמוכה מכל הקשת מקדמים אג'נדות
 
אך יוצרים קיטוב שכזה שאנשים נרתעים מהיופי של הניגונים הללו.
 
כדי להתחבר לא צריך להיות דתי או לחזור בתשובה אלא פשוט להקשיב ללא מטען.
 
הקשבה זכה לניגון.
 
כשם שאני מתרגש כאשר הנני מבקר בכותל כך אני מתרגש מניגון יפה.
 
כאשר שמעתי את הניגון יכולתי לשער ולתאר בדמיוני
 
את חווית הביקור של אבי בבית הכנסת בירוסלב ובכלל על קהילות שחרבו
 
ושהיה בהן עולם עשיר של תרבות ומסורת אשר שמרה עלינו משך 2000 שנה.
 
 
 
פרטים
קטגוריה: סיפורי חיים
כניסות: 1698

 
ישראל נירט,  עוזרו האישי לשעבר של הרב דוד גרוסמן שליט"א, רבה של העיר 'מגדל העמק', אמר בראיון לרדיו 'קול חי': "
 
לפני כ 3- שנים שימשתי כעוזרו האישי של הרב גרוסמן.  הייתי עונה לטלפונים של הרב ואחראי על ביקורים במעונו של הרב.  והנה, לפני 3 שנים אני מקבל טלפון של נער צעיר שאומר לי: "שלום, שמי גיל-עד שאער, אני נער כבן  13 מהעיר 'טלמון' ואני מבקש להיפגש עם הרב גרוסמן לפגישה קצרה וחשובה של 5 דקות".
 
הייתי רגיל לקבל טלפונים שכאלו ממאות ואלפים שביקשו להיפגש עם הרב רק לכמה דקות, אך סדר יומו של הרב היה עמוס, ובפרט שבאותה תקופה שהה הרב בחו"ל והיה מגיע לזמן קצר לארץ ולא לכל אחד ניתנה האפשרות להיפגש עם הרב.
 
אמרתי לנער שזה לא פשוט וצריכים לבדוק אם הדבר אפשרי.  את אמת, לא הבנתי מה כל כך בוער וחשוב לילד כבן 13 להיפגש עם הרב. מה הוא רוצה מהרב.  סיימנו את השיחה, והנה, לאחר זמן קצר קיבלתי טלפון אחר.
 
שלום,  מדבר אביו של גיל-עד, הנער כבן 13 מהעיר 'טלמון' שדיבר אתך לפני זמן קצר".
 
"כן, מה בפיך?",  שאלתי את אביו.  
ואז אביו פתח וסיפר לי: " שמע נא ידידי, בני חוגג בקרוב את חגיגת בר -המצווה עם היכנסו לגיל המצוות.  קנינו לו טלית ותפילין חדשות, ושאלנו אותו איזו מתנה אתה רוצה שנקנה לך לבר המצווה.
 
היינו בטוחים שהילד יבקש טיול מיוחד או כל הפתעה אחרת שילד רוצה כמו אופניים וכדומה, אך גלעד בא אליי ואל אמו ואמר: "אבא, אימא, אני לא רוצה כלום לבר המצווה חוץ מדבר אחד – אני רוצה להיפגש עם
 
הרב דוד גרוסמן שליט"א' זו המתנה הכי גדולה שאני יכול לקבל"  אביו של גיל-עד פנה אליי ואמר: " לכן, אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה, אנא סדר לנו פגישה למען בני עם הרב גרוסמן".
 
התרגשתי כל כך מבקשתו של הנער והבטחתי לו שאסדר לו פגישה.  הפגישה נקבעה ליום בשבוע ושעה מסוימת.
 
גיל-עד שאער הגיע עם אביו ונכנס לחדרו של הרב גרוסמן בהתרגשות רבה.
 
הפגישה שהייתה אמורה להימשך דקות ספורות בלבד, ארכה כשעה וארבעים דקות!. גיל-עד שאער ישב עם הרב ובהתרגשות שאל אותו: "
 
כבוד הרב, כיצד זוכים לעשות חסד?...  כיצד אפשר לזכות להגיע לעשות חסדים ברמות הגבוהות?...  וכיצד אפשר לקדש את ה'?...", הוציא מפיו הקדוש והטהור.
 
הרב גרוסמן נדהם מדבריו של גיל-עד וישב עמו במשך שעה וארבעים וסיפר לו כיצד יש לעשות חסד בדורנו...
 
מהו חסד גדול ... ואף הסביר לו כיצד זוכים לקדש את ה'... אביו של גיל-עד הסריט את האירוע והוא קיים באמתחתו עד היום.  
 
זוהי הייתה משאלתו ומנת חלקו לדעת: כיצד זוכים לקדש את ה'!.
 
פרטים
קטגוריה: סיפורי חיים
כניסות: 1731

מבצע שובו אחים להחזרת הנערים החטופים
משה רבר, חדשות אלעד
 
יום חמישי בערב. אני נכנס לבית משפחת יפרח באלעד לאחר שבוע מורט עצבים ופוגש בהורים יושבים עם כמה בני משפחה ומקורבים.

מחוץ לבית, מאות נשים צדקניות עושות למען זכותם של הילדים הנחטפים הפרשת חלה. כל אחת מרגישה אמא של אייל, נפתלי וגיל-עד...

לפתע נכנסים כמה חברים ובפיהם המשפט: "אנחנו רוצים לעשות קמפיין, שהשבת כל אמא יהודיה תדליק נרות שבת לזכות אייל, נפתלי וגיל-עד".

ההצעה של החברים גורמת לפרץ דמעות נוסף, מי יודע כמה, של בני המשפחה. אוי, כמה דברים ומעשים טובים נעשו השבוע, וכבר מתיישבים לטכס עיצה איך להגיע לכל בית יהודי...

יום שישי בבוקר. מתארגנים בכל הארץ לקבל את השבת מוקדם. הילדים ילכו לבתי הכנסת להתחנן לבורא העולמים על אחינו הנתונים בצרה, ובאלעד נשמעים רמקולים רבי עצמה, המכריזים על תפילת הילדים כשעה לפני שבת בכל בתי הכנסת.

בכל בית כנסת יעמוד דרשן מיוחד לחזק את הילדים, וכל ילד יקבל על עצמו דבר אחד לזכותם.
כחצי שעה לפני שבת. אלעד מקבלת את השבת. האמהות עומדות ליד הנרות ומזילות דמעה על הילדים שכלל לא הכירו ונכנסו לליבן.

שבוע קשה עבר על כולנו. הלוואי שלא נעבור עוד שבוע דומה. קול צופר השבת מנסר ובאחת פוסקת תנועת המכוניות. הכל בדרכם לבתי הכנסת או לקבלת שבת ההמונית שנערכה ברחוב., ליד ביתם של משפחת יפרח. כולם הצטופפו שם לתפילת מנחה ולאחריה קבלת שבת בניגוני קרליבך מרגשים: "אנא בכח", "שועתינו קבל ושמע צעקתינו יודע תעלומות", "והיו למשיסה".

עין לא נותרה יבשה, כאשר נהגו המילים שוב ושוב.

חיזיון מרגש של עיר שנהפכת פתאום למושב, ובה כולם כאיש אחד, כולם יחד מתפללים לאבא שבשמים: "מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפכה".

כולם משלבים ידיים למעגל גדול: "בואי כלה, בואי כלה, שבת מלכתא".

פתאום הכל לא רלבוונטי: כל החלוקות, כל הסערות החוליות היומיומיות, נדחקו הצידה. כולנו עסוקים בסוג של דאגה אחרת לגמרי: איפה מלאכי השרת פוגשים כעת את אייל נפתלי וגיל-עד?

התפילה הסתיימה. שירים שקטים מנסים לחזק את כולנו, כל בני העיר, וללוות אותנו כל אחד לביתו, והאמא הצדקנית חוזרת גם היא לביתה לסעודת שבת, ללא אייל.

הדמעות השבוע לא פסקו מלזלוג, אבל עכשיו שבת, ואולי אייל יחזוק בכל זאת. הנה, הכנו לו מקום ליד השולחן...

לא הכרתי את העיר שלנו באופן הזה. לא הכרתי. השבת מצאתי עיר אחרת, עיר בה כולם פועמים עם לב אחד, עיר שיודעת לאסוף את כל השברים ולהתאחד....

למען מטרה אחת: ושבו בנים לגבולם.
 
פרטים
קטגוריה: סיפורי חיים
כניסות: 1878

קייטרינג ושמו צניעות - סיפור מאת קובי לוי
 
"בני הדור הצעיר, איבדו במידת מה את האמון, החיבור, את ההוד וההדר הטמונים במילה "ברכה". לאו דווקא במילה, אלא בתוכן הפנימי שלה, במהות שלה, זה שמחבר בין המציאות הגשמית האפורה והנוקשה, לבין אותם עולמות עליונים מהם משתלשלים אלינו החיים, הפרנסה, החיוּת, הבנים והשמחה. וכמובן שמול הצד הטוב והשפע המבורך של הברכה האלוקית ניצב לו הסיטרא-אחרא בכבודו ובעצמו ומנסה לחולל תעתועים, בלבולים, הטעיות וכמובן כפירות רח"ל. והצד האחר ססגוני הוא, מיופייף, מפתה, וכובש את לבבות אותם צעירים שמשליכים יהבם על כוחות הטבע הגלויים, כאילו הם ורק הם מכתיבים את המציאות והשלכותיה. אפילו בקרב היהדות המאמינה ושומרת המצוות, מסתובבים לא מעטים הסבורים שיש קשר בין עמל הכפיים לבין הפרנסה, והם מעלים על נס את חשיבותה על המלאכה כגורם מפרנס ולא את ברכת השם, שהיא היא זו המעשירה…".
 
את המונולוג החכם הזה השמיעה לי סבתא הדסה מן המושב בשרון. לא, היא לא יודעת לקרוא, גם לא לכתוב, אבל האמונה שלה בהשגחה האלוקית, ובעיקר בברכה של הצדיקים שהם לעיתים המחברים ביננו לבין השפע האלוקי, גדולה ונעלה לא פחות משל תלמידי חכמים מובהקים.
 
למה את מתכוונת סבתא הדסה, אני שואל, שצעירים לא מאמינים בברכה מן השמים, ולא מחוברים אליה?
 
"תראה, אתה אדם צעיר, וספק אם נתקלת בחייך בניסים גלויים מעל לטבע. ספק רב. אבל אני יכולה לספר לך, שלפני כ- 70 שנה בעודי נערה צעירה בעיירה קטנה בתימן חוויתי סוג של נס, שכל בני משפחתי היו שותפים לו, והוא נשמר בין כותלי ביתנו הקטן במשך שנים לא מעטות.
 
"אבא שלי היה יהודי מלומד אך פשוט. הוא יצא מדי בוקר לאחר תפילת הנץ לעמל יומו בשדה, ולעת ערב עסק בחוכמת הקבלה בבית המדרש עד אחרי חצות לילה. אחרי תיקון חצות היה נרדם לשעות ספורות, קם לתפילה, לעמל וחוזר חלילה. לאבא ואמא נולדו בלי עין הרע 11 בנות. רק בנות. ביתנו הקטן היה סמוך ונראה לבית הכנסת הגדול בעיר. פתח מול פתח, כשהרווח המפריד בין הפתחים הוא לא יותר משלושה מטר. רב העיר שהיה ידידו האישי של אבא ביקש ממנו שיקפיד על בנותיו, שלא תצאנה החוצה – חלילה וחס – בזמן התפילות, וכמובן בתחילת סדרי הלימוד או בסופן, כדי שלא יהיה מפגש מיותר בין הלומדים והמתפללים לבין בנותיו.
 
"ואני זוכרת שזה היה אצלנו אורח-חיים. גדלנו על יסוד הצניעות כמו האוויר שנשמנו. בת גדולה חינכה את אחותה הקטנה להקפיד על לבוש צנוע, ולימדה אותה שאין יוצאים סתם כך לרחוב, ובוודאי לא בזמן התפילות והלימודים. "כל כבודה בת מלך פנימה" לא היתה סיסמא סתמית, זו היתה שיגרה שאין מפרים אותה, אלא שומרים עליה באדיקות.
 
"הרב אמר לאבא "תשמע יחיא, אתה יודע שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, אז תדע לך, שאם תשמור את בנותיך סמויות מן העין, מעונך יחוש בחוש בברכת השם".
 
"ועכשיו אני אגלה לך מה היתה הברכה שזכינו לה. אבא היה משתכר פרוטות ספורות, ואותם היה מעביר לידי רב העיר לסייע למשפחות נזקקות. אנחנו, למרות שהיינו משפחה ברוכה, תמיד היינו שבעות ובריאות. מעולם!!!, תשמע טוב, מעולם! לא חסר לנו סוכר, או קמח, או אורז או פחמים. המוצרים הללו היו מוצנעים בתוך כדי חרס ענקיים ומשם מדי יום היינו מוציאות את מנת המזון היומית שלנו.
 
"מעולם לא נשלחנו לחנות שבעיר להביא סוכר, קמח, פחמים או אורז. במשך שנים רבות היינו דולים מן הכדים ומתפרנסים, כמו אותו נס כד השמן שמילא כלים על כלים עד כי תמו הכלים. אנחנו חיינו בתוך הנס הזה, וכמעט התרגלנו אליו. אבא היה אומר לנו מדי פעם "בנות, הכי טוב לשתוק, כמו שאתן יושבות בבית צנועות ושלוות, תשמרו גם את הפה צנוע ושקט. הצניעות והשתיקה זו הברכה".
 
"אינני זוכרת שחלינו אי פעם. היינו חסונות ובריאות, יעילות וחרוצות, מן הבית שלנו יצאו מאכלים ותבשילים לכל עניי העיר, ובשפע. וכשהיו שמחות אנחנו הבנות של יחיא, היינו הקייטרינג של אותה שמחה, חינם אין כסף. אבא היה קונה כבש על חשבונו, ושאר המאכלים נשלפו אחר כבוד מכדי החרס אל הסירים והתנור. וכל חיינו, עד נישואינו, עברו עלינו בתוך ארבע האמות הקדושות של הבית… עד שיום אחד… אבא נסע לדרך ארוכה, עם בית דינו של רב העיר לעשות איזו מצווה. לאחר מספר ימים שמענו נקישה על הדלת, בשעת בוקר. אחותינו הקטנה היתה בת תשע או עשר והיא פתחה בזהירות את הדלת. בפתח ניצב אחד מפרנסי העיר, הוא ביקש מאחותי להודיע שיש היום שמחה בעיר, וצריך להכין סעודה גדולה, ואבא הבטיח לו שנעזור. הוא הוציא מארנקו 10 מטבעות הניחם על השולחן ואמר: "הנה כאן 10 פרוטות, תקנו בהן את המצרכים שאתן זקוקות להן…
 
"אחותי הקטנה, בתמימותה אמרה "לא צריך כבודו, אנחנו אף פעם לא קונות מצרכים. כל הזמן אנחנו מוציאות קמח, אורז, סוכר מכדי החרס, ואף פעם זה לא נגמר…".
 
"וכאן זה נגמר" מתאנחת סבתא הדסה. "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין מן הרגע שהעין נכנסה לתוך הברכה, הסתיימה הברכה ונעלמה לה. אתה מבין, סוג כזה של ברכה כבר לא מכירים בדור הזה. מה תשתה? קפה עם חוואג' או תה?".
פרטים
קטגוריה: סיפורי חיים
כניסות: 2193