סיפורי חיים

זכויות הבוקעות מפח הזבל

בעל הטנדר הוא שיפוצניק במקצועו, עוסק זעיר... אין לו חסכונות רבים, אך ברוך ה ' עבודה זו מספקת לו פרנסה בלא דוחק... בעצם אפשר לומר שהוא מליונר!" ● הרגשתי מבולבל, השיפוצניק הוא מליונר או לא מליונר? ..."לא הסברתי את עצמי טוב, הוא לא מליונר במובן הפשטני של המילה, אין לו הרבה כסף, אבל בהחלט אפשר להגדיר אותו כמיליונר, 'מליונר המצוות'"

עצמון מינץ, יועץ מחשוב בכיר, DailyMaily

יום שישי שגרתי. גלגליו של טנדר חבוט התחככו קלות במדרכה, לפני שבעליו יצא ממנו . לא עלה בדעתי, כי בעוד ימים אחדים אכתוב על הטנדר, על בעליו ועל מעשיו. דליים דהויים מוכתמים במלט, וכלי עבודה שונים, העידו כי הלה עוסק בבניין הארץ. הוא יצא את מכוניתו, ובצעדים כבדים של איש עבודה בלע את המדרכה, בדרכו להיפגש עם אברך תלמיד חכם שהמתין לו בפתח החצר .


כעבור חצי שעה עברתי שוב במקום. הטנדר כבר נסע לדרכו. האברך עדיין עמד בפתח חצרו וכשראה אותי קרא לעברי: "ראית אותו? מה שראית - לא ראית!". לא הבנתי את המשפט הקצר וחישבתי לעזוב את המקום, אך הוא סימן לי להתקרב אליו כרוצה להמתיק איתי סוד. עכשיו כבר הייתי מסוקרן ועשיתי אזני כאפרכסת .
וכה סיפר האברך: "הוא נראה אדם 'פשוט', הא? ובכן, בעל הטנדר הוא שיפוצניק במקצועו, עוסק זעיר.

עבודותיו מעולם לא התפרשו באופן נרחב, תמיד הוא עובד לבדו ופעמים עם פועל נוסף. אין לו חסכונות רבים, אך ברוך ה' עבודה זו מספקת לו פרנסה בלא דוחק... בעצם אפשר לומר שהוא מליונר!". הרגשתי מבולבל, השיפוצניק הוא מליונר או לא מליונר? האברך כאילו קרא את מחשבותיי והמשיך, "לא הסברתי את עצמי טוב, הוא לא מליונר במובן הפשטני של המילה, אין לו הרבה כסף, אבל בהחלט אפשר להגדיר אותו כמיליונר, 'מליונר המצוות '".


"השומע אתה? באחד הימים הוא החליט, כי ברצונו להיות איש חסד ותומך תורה. זכות גדולה. רצונו היה כביר, אך בפועל לא היה לו ממון מיותר כדי לממשו. כמו שאמרתי לך הוא חי טוב, אך חסכונותיו מועטים. אבל, לא להאמין, את חלומו הוא מימש. לאחר לבטים הוא לקח על עצמו  שני 'פרויקטים' מניבים מצוות: 'בית תבשיל' שבו מאכילים נזקקים רבים, וכולל ערב למניין אברכים. הוא בעצמו, כמעט ללא תרומות, מממן את עלויות אחזקת 'בית התבשיל', וכן מממן את גמלתם של האברכים. ובנוסף לכל, הוא אף ממלצר ב'מסעדה ' שלו וכן יושב ללמוד עם האברכים מידי ערב בערב. ואם תאמר כסף מניין?  הסכת ושמע ".


סקרנותי גברה שבעתיים וסימנתי לאברך בהתלהבות להמשיך בסיפורו. הוא המשיך לספר בקול מתנגן: "זוהי עובדה הראויה להיחקק בדפי ההיסטוריה של דורנו, לימים יבואו. אם אנו משרטטים בערגה את חיי העיירות של פעם, החיים הצנועים, התמימים והפשוטים, קהילות הקודש שמסרו את נפשם לחיות על קדושת ה', להעניק מעצמם לאחרים, הרי המעשה הזה ראוי להצטרף אליהם ".


האברך המשיך בדבריו. "כסף מניין? ובכן, הוא נטל על עצמו 'משרה' נוספת. משרה שאת השכר שקיבל תמורתה ייעד לשני הפרויקטים שלקח על עצמו. קשה לעכל אבל הוא לקח על עצמו להתעסק בהוצאת פחי זבל... בכל יום האיש הצדיק מייגע את שריריו לאחר יום עבודה בשיפוץ, נכנס לחצרות בתים ומוציא אל המדרכה את עגלות האשפה העמוסות. כבד. חם. צחנה . אך שקשוק גלגלי הפחים הנגררים על ידיו בעמל, הרי הוא באוזניו כקול גלגל החיים. הריח החמוץ מכה בנחיריו כניחוח פרדס תאנים. גן עדן ".
"כובד המשא אינו מכביד עליו", סיפר האברך, "כעשיר הדוחף עגלה גדושה ביהלומים . בחום וביזע אינו חש כלל, הוא מקיים את העולם, בזכותו העולם קיים .


זהו איש של מעשים. 'עולם חסד יבנה'. אם העולם קיים רק בשביל שנחשוב על אחרים, ואם לשם כך צריך להקים 'בית תמחוי' לעניים או לפתוח כולל נוסף – אז עושים! זוהי עבודה המכבדת את בעליה .
ידידיי היקרים: הסיפור אמיתי והאיש אחד מאיתנו. את שמו לא נפרסם כאן, כי אין זה רצונו, אך אם תראו בבני ברק אדם הולך מחצר לחצר, ידיו החסונות מטלטלות פחי אשפה מלאים - אל המדרכה, וריקניים – אל החצרות, מצחו זוהר, פניו מאירות וחיוכו מאושר - זה האיש .


זה האיש אשר יכול להוות דוגמה עבור כל מי שזקוק לה. בכל המישורים. על חיים עם תוכן פנימי, על רוחניות איתנה הממיסה את הגשמיות ומאפיסתה, על אמת מוצקה, על מימוש יעדים מתוך אמונה בצדקת הדרך .
זה האיש אשר ראוי היה, כי נישא אותו על כפיים עם עגלות האשפה, נרקוד ונשיר לו "אשרי מי שעוסק במצוות ובגמילות חסדים". זה האיש אשר ראוי היה, כי נסחב עמו יחד את משאו הקדוש. זה האיש אשר גדל בדורנו אנו, וכשם שהלל הזקן מחייב את העניים , השיפוצניק הגיבור שלנו מחייב את מי שחושב כי אינו יכול, או שחושב שהוא חושב שאינו יכול .


אחי ורעי !
פחי זבל - לא כל אחד יכול. תרומה לקהילה או מעשה חסד אחר - מי אינו יכול? "יותר מאשר הצדקה מטיבה עם העני היא מטיבה עם העשיר". אכן, בפעילות החסד שלנו אנו עושים עם הנזקק ומטיבים איתו, אך יותר מכך, אנו עושים למען עצמנו ולמען צאצאינו . 
עובד מ"מאורות הדף היומי ".

ממש ראיתי הכל מלמעלה: סיפורו של גד אלבז

ממש ראיתי הכל מלמעלה: סיפורו של גד אלבז
 
מקור: הידברות hidabroot.org
 
"כשהייתי בן תשע עברתי מוות קליני. כמה חודשים לפני שזה קרה אבא שלי חזר מחו"ל עם זקן וכיפה. לפני שהוא נסע הוא היה מגולח והיה לו שיער ארוך. לא הבנתי למה הוא נראה ככה, ואחרי כמה שניות הוא אמר לאמא שלי: 'דליה, חזרתי בתשובה'. אמא שלי התחילה לבכות ואמרה: 'מה? למה? אתה מבין שאני לא מתכוונת עכשיו לשמור שבת, כן?'. בתגובה אבא שלי חיבק אותנו ואמר שיהיה בסדר.
 
"אחרי שאבא חזר הוא ואני הלכנו במשך כמה חודשים ברציפות לבית כנסת שהיה קרוב לבית שלנו, וכשחזרנו אמא הייתה מול הטלוויזיה. היא לא הסכימה להתחיל לשמור שבת. כל שבת אבא היה מבקש שהיא לא תפעיל את הטלוויזיה, לפחות בקידוש, אבל היא לא הייתה מוכנה לשמוע. באחת השבתות התלהט ביניהם הוויכוח הקבוע, ואבא אמר לה שאם היא לא מראה השתדלות הם מתגרשים. עוד באותה שבת, אבא אמר לה שהוא מבקש ממנה באופן מיוחד לא להפעיל את הטלוויזיה כי יש לו תחושה שמשהו רע במיוחד הולך לקרות, אבל אמא בחרה להפעיל.
 
"באותה שבת, בערך בזמן מנחה, עשיתי תחרות ריצה עם חברים שלי, וכשרצנו בירידה תלולה אחד החברים דחף אותי, נפלתי בעוצמה על הרקה ואיבדתי הכרה. גרנו אז בקומה שנייה, אבא שלי שמע מה קרה לי וקפץ מהמרפסת, רץ אלי וראה שאין לי דופק. מיד הזמינו אמבולנס, ולמרות מאמצי ההחייאה לא התעוררתי. בשלב מסוים החבר'ה של מד"א אמרו לאבא שהם מצטערים אבל אין להם יותר מדי מה לעשות.
 
"אבא הרים אותי וצעק לה': 'אני לא אברהם אבינו... לא אוכל לעמוד בעקידת יצחק... תחזיר לי את הילד שלי ואקדיש את החיים שלי ושלו בשבילך'. חצי שנייה אחרי שהוא צעק את זה, כמו מכת חשמל, פתאום התעוררתי לחיים. נסענו לבית חולים, ואחרי בדיקה קצרה אמרו לנו שהכל בסדר. כשהגענו הביתה סיפרתי לאבא איך ראיתי את עצמי שוכב על הרצפה, ראיתי גם את האמבולנס ואיך שהוא מחזיק אותי. הבנו שממש ראיתי הכל מלמעלה.
 
"בתוך כך, סיפרתי להורים שלי שבשלב מסוים חשתי שאני מרגיש שאני עולה למעלה, נכנס לתוך אור שמסנוור אותך מרוב שהוא בוהק, וממשיך לכיוון חדר מאוד מואר שבו לאט-לאט התקרבה אלי דמות של רב זקן. הוא הגיע עד אליי, התכופף, חייך ואמר לי: 'יא איבני, זה לא הזמן שלך למות, אבל אתה חייב להבטיח לי שבשירה שלך אתה תבחר לשיר לקדוש ברוך הוא ולהאיר נשמות דרך המוזיקה שלך'. הנהנתי בראשי והסכמתי, ואז ירדתי למטה, חזרה לעולם. כשחזרתי למטה בדיוק שמעתי את אבא שלי אומר את המילים: 'אני לא אברהם אבינו', ואז התעוררתי.
"אבא שלי היה בהלם, מיד שאל אותי מי היה הרב שראיתי, ואמרתי לו שאני לא יודע. הוא שאל אם אוכל לזהות אותו, אמרתי שנראה לי שכן, אז הוא הוציא תמונות של רבנים שהיו לנו בבית והתחיל לעבור איתי אחד אחד. כשהוא הגיע לתמונה של הבאבא סאלי שיש לנו בסלון רצתי בבהלה לחדר ואמרתי לו שאני לא רוצה לראות אותו, שאני מפחד שהוא ייקח אותי שוב.
 
"בשלב מאוחר יותר התברר לנו שמשפחת אלבז זו למעשה משפחת אבוחצירא, ושלכן כנראה דווקא הבבא סאלי הגיע אליי. אחרי שזה קרה אבא שלי לקח את הגיטרה והלחין את השיר שהחזיר רבבות בתשובה: 'תודה לאלוקי'. הופענו עם השיר הזה ושירים נוספים בכל רחבי ישראל, ולא מעט פעמים גם שרתי על הברכיים של הרב עובדיה והרב כדורי".
 

דרישת שלום מעולם האמת

מספר הרב אורי זוהר שליט"א:
 
 
 
הרב דן טיומקין צלצל אלי בשבוע שעבר ואמר לי: צלצלה אלי אישה חילונית ואומרת: אני אישה חילונית, שמעתי שיש לך קשר עם אורי זוהר.
היא ראתה בטלויזיה שגב' סיון רהב עשתה כתבה עלי שאני עושה רשימת קדישים על כל מיני חברים שלי שאני אומר עליהם קדיש עם תאריכי היארצייט שלהם. אני מכניס אותם לפנקס וכל שבוע אומר כמה קדישים לעילוי נשמת חברים לשעבר.
והיא אמרה כך:
חלמתי חלום. אני לא יודעת את פשר החלום. ראיתי קבר פתוח, וצעיף לבן מתנפנף על הקבר.
היא הרגישה שחנה מרון קבורה שם, ושמעה את חנה מרון אומרת: "תגידי להם שיגידו עלי קדיש". 
זה היה החלום שהגברת הזאת חלמה. חנה מרון היתה שחקנית מפורסמת. 
דן טיומקין צלצל אלי ואמר לי את זה. אני תוך כדי דיבור אומר לו, טוב, תברר לי מתי חנה מרון נפטרה, ואגיד עליה קדיש. 
פתאום אני נזכר: רגע, אני אומר על חנה מרון קדיש! היא מופיעה ברשימה שלי, כאן, בב' בסיון. 
פתאום אני נזכר שהשנה לא אמרתי עליה קדיש. כי באותו תאריך עצמו, שהוא היארצייט של חנה מרון, היתה הקבורה של בן דודה שלי, מנדל, שהיה לי קשר אתו שנים רבות, והוא ניצול שואה. נסעתי ללויה. ואותו יום, בגלל הנסיעה, בגלל הבלאגן, שכחתי להגיד את הקדיש על חנה מרון.
וזה נתן לי זעזוע. 
אני אומר את הקדישים האלו כי אני יודע שזה מביא תועלת לנשמה. אחרת לא הייתי אומר אותם.
אבל כנראה יש הבדל גדול בין ידיעה שכלית לבין שפתאום אתה מקבל מסר עכשוי, ברגע זה, בעולם האמת. 
וזה נתן לי חיזוק גדול. 
היו מקרים נוספים ששכחתי להגיד קדיש פה ושם, זה נדיר, אני כן משתדל, ורושם את זה בפנקס, בפתק, ושם בכיס, אבל לפעמים קורה שאני עלול לשכוח. 
ופתאום הבנתי שזה פגם רציני.
פתאום הבנתי: כל פעולה שלנו, כל מחשבה שלנו, כל דיבור שלנו, הכל עושה פעולות גדולות בשמים. כמה דבר כזה עושה רושם בשמים. לכן אני אומר את הדברים האלו פה בפומבי.
אבל חשוב לדעת: העולם הבא הוא המשך לעולם הזה, ואנחנו כולנו רוצים אריכות ימים, ושנזכה כולנו לאריכות ימים. אבל לזכור את הקשר. אין דבר בעולם שהולך לאיבוד. הכל: "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים".
וכשאדם יכול לעשות טובה, לחשוב מחשבה טובה, ברכה, כל שכן, לעשות מעשה טוב. להקדים שלום לכל אדם. זה מחמם את הלב. זה עושה טוב. 
מלבין שניים לחברו יותר ממשקהו חלב. "לבן שניים מחלב". מחייך. אומר מילה טובה. שלום, מה שלומך, אני שמח לראות אותך. כמה דברים כאלו עושים בשמים. 
 
מקור הסיפור: הידברות https://www.hidabroot.org/article/1128308 

מדהים: הסבא הגיע לסבתא בחלום, והנכד החייל ניצל מנפילת הפצמ"ר על הגדוד שלו

מדהים: הסבא הגיע לסבתא בחלום, והנכד החייל ניצל מנפילת הפצמ"ר על הגדוד שלו

שירה כהן, הידברות 

שמעון לוגסי היה קלע במבצע 'צוק איתן', שניצל בנס מנפילת פצמ"ר על הפלוגה שלו. חמישה מחבריו נהרגו, ועשרות נפצעו - אך הוא ניצל ויצא מזה ללא פגע. ומה הקשר בין תקרית זו לחלום של סבתו?

 היה זה בוקר 'רגיל' למדי של כניסות ויציאות תכופות מעזה. הימים ימי 'צוק איתן', והפלוגה של שמעון לוגסי, חייל משוחרר מנתניה ששירת אז כקלע במסייעת של גדוד שריון – צעדה רגלית לכיוון שטח ישראל, בחזרה מפעולה.

 

100 מטר מגדר ההפרדה, עצר הכוח בגיא קטן ששימש נקודת הציון לאיסוף. "היינו כארבעים חבר'ה, וחיכינו לנגמ"שים שיאספו אותנו", משחזר לוגסי בן ה-22. "המפקדים פרקו את הנשקים שלנו, ואנחנו ישבנו ונחנו, מנסים להתאושש מכל מה שעבר עלינו".

 

דקות ספורות לפני שהנגמש"ים הגיעו, ראה לוגסי את חברו כשהוא עובר מולו ללא וסט. "על השחפ"צים, שמנו וסט מיוחד שהיה איסור מוחלט להוריד אותו ללא אישור מהמפקד. כשראיתי את החבר שלי ללא הווסט, מיד שאלתי אותו אם המפקד נתן לו אישור והוא אמר שכן".

 

לוגסי שמח, והוריד את הווסט אף הוא. בינתיים חנו הנגמ"שים במקום, והחבר'ה התכוננו לעלות עליהם. "אסור היה לנו להוריד את הווסט סתם ככה. לווסט היו מחוברים קליפסים שהיה צורך לסגור, כדי שלא יישברו. אז מיד אחרי שהורדתי אותו, הנחתי אותו על הכבש של הנגמ"ש והתכופפתי כדי לסגור את כל הקליפסים שלו מלמטה".

 

ובדיוק באותן שניות – נשמע פיצוץ מחריש אוזניים, ולאחריו עוד שני פיצוצים כאלה. "בשנייה הראשונה, בכלל לא עיכלתי מה קרה. זה קרה בדיוק בשנייה שהתכופפתי, עוד לפני שהספקתי לסגור את הקליפס הראשון", משחזר לוגסי את רגעי האימה ההם. "שכבתי על הארץ למשך דקות ארוכות, בקושי רואה משהו. בקושי נושם. ואז שמעתי את הצעקות...".

 

קול הפיצוצים העז התברר כפצמ"רים שנפלו בזה אחר זה – האחד פגע בשער, השני בטנקים והשלישי, למרבה הצער, באמצע המקום שבו התרכז הכוח. חמישה מחבריו של לוגסי נהרגו במקום, ועשרות מהם אושפזו בבתי החולים עם פציעות בדרגות שונות. אחדים מהם איבדו איברים שלמים מגופם, ולוגסי יצא בריא ושלם מהתקרית.

 

"תתכופף, אני רוצה לברך אותך"

 

אז הבין את הנס הגדול שאירע עמו. "הפצמ"ר התפוצץ חמישה מטרים ממני, נפל על דופן הנגמ"ש וגילף אותה. אני לא נפגעתי בגלל שבדיוק באותה השנייה התכופפתי. אנשים שעמדו לידי וסביבי, או שמתו או שנפצעו קשה. בשניות שאחרי ההתאוששות, לא חשבתי על כלום מלבד לעשות את מה שלימדו אותי: ברחתי לנקודת מחסה, דרכתי נשק וחיפשתי אויב. רק כשהבנתי שהשטח 'נקי', התחלתי לטפל בפצועים ולפנות הרוגים לנקודות הפינוי".

 

וכעת, נחזור קצת אחורה. סבו ז"ל – על שמו הוא קרוי – היה אדם ירא שמיים בתכלית, ולוגסי אמנם מגיע ממשפחה מסורתית ועד לצבא התחנך במסגרות דתיות, אך ירד מן הדרך בכיתה י"ב. ההתחזקות הרוחנית שלו שבה וקרמה עור וגידים, במהלך השירות. "הניתוק מהבית ומהמשפחה, והמראות המזעזעים שראיתי בעזה, עשו את שלהם", הוא מסביר. "אבל התקרית ההיא ב'צוק איתן', הייתה הקש ששבר את גב הגמל. אחריה כבר לא הייתי אותו שמעון".

 

וזה עוד לא הכל. "כמה ימים אחרים התקרית, שחררו אותנו הביתה כדי שנירגע מכל מה שקרה. עד לאותו יום, לא סיפרתי להורים שלי מה קרה אבל כשנכנסתי הביתה, ראיתי שאבא שלי מתרגש בצורה יוצאת דופן. שאלתי אותו: 'מה קרה אבא?', ואז הוא מספר לי שסבתא שלי שתחיה, חלמה על סבי שנפטר ז"ל, שעל שמו אני קרוי. ובחלומה, היא ראתה אותו אומר לי: 'שמעון, אבני, תתכופף. אני רוצה לברך אותך'".

 

איך הגבת?

 

"התרגשתי מאוד, ורק אז הבנתי איזו השגחה כפולה הייתה עליי. מסר כזה פשוט מכה בך בבת אחת. אז סיפרתי להורים מה בדיוק קרה, והיו הרבה בכיות והתרגשויות".

 

ניסים כאלו קורים מדי יום, אבל לא כל אחד משכיל להבין את המסר שעומד מאחוריהם, ולשוב בתשובה. לוגסי, לעומת רבים אחרים ולמרות גילו הצעיר - הבין את הרמז, ולא בזבז רגע אחד מאז. "האמונה שלי בבורא עולם גדלה אלפי מונים אחרי המקרה. לא יכולתי להתעלם מההשגחה הפרטית עלי", הוא אומר כיום. "יום אחרי השחרור, כבר היה לי ברור מה הכיוון שלי, ולאן פניי מועדות – ונכנסתי ללמוד בישיבה בירושלים. אני מרגיש שקיבלתי את החיים שלי במתנה, ומבין את הערך של כל רגע ורגע בחיים. וחיים שהם בלי הקב"ה ובלי ההשגחה שלו עליך, תאמינו לי, הם לא באמת חיים".

 

פרסום הנס

פרסום הנס 

תודה לבורא עולם: הנס הגדול שנעשה לאימה של לאה
 
לאה מספרת:
 
שעות ספורות לפני ראש השנה אמא שלי התקשרה והודיעה שהיא חזרה מבי"ח, לשם הגיעה מאחר וחשה כאבים עזים שהתבררו כאבן שנוצרה בכליה, ובדרכה החוצה סתמה את המעבר מהכליה, עם כל ההשלכות הכרוכות בכך. אמי שוחררה מביה"ח בגלל החגים לאחר שקיבלה לידה מנות גדושות של משככי כאבים, כאשר המטרה היא לנתח אותה בהקדם האפשרי, להוציא את האבן ולמנוע נזק בלתי הפיך לכליה חס ושלום.
 
אין צורך לתאר כמה תפילות נאמרו לרפואתה של אמי. התפללתי להצלחת הניתוח הלא פשוט, שלאחריו היתה צפויה תקופת החלמה לא קצרה.
 
מכיוון שנכנסנו לתקופת חגי תשרי, הרי אין צורך לתאר עד כמה קשה היה להשיג תור לבדיקות, התייעצות עם רופא וכמובן זמן ההמתנה לניתוח התארך.
 
אחי הפך עולמות כדי לקבוע תורים, הסיע את אמנו לבדיקות, התייעצויות עם רופאים וכו'. אני ניסיתי לעזור עד כמה שאפשר, אך בעיקר נשאתי תפילות להקב"ה עם הרבה דמעות ותחנונים.
 
כל הזמן הזה אמי ממשיכה לסבול מכאבים. אחרי מספר ימים לא מועט, אמי קיבלה הזמנה לניתוח בבי"ח (במרכז) שהיה אמור להתבצע בחול המועד סוכות. מספר ימים לפני כן מצאנו "במקרה" (רק מה') באינטרנט רופא המתמחה בתחום ברמה בינלאומית שעובד בבי"ח הדסה בירושלים, הצלחנו לקבוע אליו תור יום אחרי הניתוח שנקבע, כפי שהסתבר מאוחר יותר. אחרי התלבטות בין ניתוח מיידי לקבלת חוות דעת נוספת של רופא מומחה ודחיית הניתוח לזמן לא ידוע, בחרנו בלב כבד באפשרות השנייה, כאשר אנחנו נמצאים שבוע וקצת לפני התאריך הקריטי.
 
הרופא עבר על הבדיקות וקבע לאמי תור לניתוח לעוד מספר ימים (באופן פרטי, כמובן). בשיחת ההכנה ה' האיר את עינינו ושאלנו אותו, כדרך אגב, על השפעת מצבה הבריאותי של אמא (לחץ דם גבוה ולב חלש) על הניתוח, שכרוך בהרדמה כללית. הרופא ענה שחייבים לקבל אישור מקרדיולוג לביצוע ההרדמה.
 
שוב התחלנו להרים טלפונים ולנסות לקבוע תור לרופא קרדיולוג בחול המועד. וכל הזמן הזה אמי סובלת מכאב פיזי ונפשי.
 
התחננתי להקב"ה שיעשה נס שירפא את אמא שלי ושלא תצטרך רופאים, וקל וחומר ניתוח כירורגי. הבטחתי לפרסם את הנס!
 
בינתיים הגיעה הושענא רבא. קיבלתי על עצמי ללמוד בלילה ולקרוא תהלים והקדשתי את הלימוד לרפואת אמי.
 
לאחר החג, כשהאישור לניתוח כבר היה בידינו, אמא שלי ביצעה בדיקות נוספות לפני התהליך הרפואי, ובאופן לא מוסבר, האבן לא נראתה עוד בצילום. לא האמנו למראה עינינו!
בביקור אצל רופא נוסף הבנו שיש סיכוי סביר לכך שאכן האבן נפלטה החוצה בחסדו של ה' יתברך. כפי שהבטחתי,
 
אני מפרסמת את הנס הרפואי הזה שקרה לאמי ומקדישה את המעשה לרפואתה המלאה של אמי ולחיזוק בענין כוחה של תפילה.
 
המסר מהסיפור שלנו הוא שבכל מצב, גם זה שלא נראה לנו שניתן לפתרון, אסור בשום פנים ואופן להתייאש מלהעתיר בתפילות ותחנונים לאבינו שבשמים, הרי אין תפילה שחוזרת ריקם, ושערי דמעה לא ננעלו.
 

זיכרונות ממלחמת שלום הגליל: ניצלתי בזכות התפילין

זיכרונות ממלחמת שלום הגליל: ניצלתי בזכות התפילין
שיפי חריטן, באדיבות  הידברות 
 
"כל בוקר בשעת הנחת תפילין זה חוזר אליי. אני חי בנס. אם לא הייתי מניח תפילין, לא הייתי חי". כך הוא חוזר ואינו מפסיק. זהו צבי עזריה, מרחובות, בשיחה עם הידברות בה הוא משחזר את הסיפור שהתרחש בשנת ב- 1982.
 
עזריה, רס״ל במילואים, בעברו היה עתודאי שלמד לתואר הנדסאי אלקטרוניקה/אלקטרו אופטיקה בירושלים-בקרית נוער.
 
"באותם ימים פרצה מלחמת שלום הגליל (1982)", משחזר עזריה. "רוב העתודאים גויסו למלחמה לאחר תדרוך רציני, ואני הייתי בין הנספחים לגדוד מבצעי שביצע פעולות מיוחדות וחשאיות. לקראת סוף המלחמה קיבלנו מידע מודיעני על כנופיות אנשי קומנדו סורים שמתמקדת באזור בית הקברות בין העיר צידון לעיירה עקתנית. מדובר בחוליה שחיסלה מספר רב של טנקים ורכבים כבדים של צה"ל בצורה מתוכמת, ולא ניתן לחסל אותה בקלות רבה.
 
בשעת השקיעה הגענו לאזור בית הקברות. היינו צוות מפוצל בשני נגמ"שים. עמדנו במקביל לבית הקברות במרחק של עשרה מטרים, כאשר חיפשנו מקום לביצוע מערב לילה. תוך כדי שיטוט, הבחנתי לפתע במספר קברים "טריים" שניצבו בשביל העפר שהפריד ביננו לבין בית הקברות. התיישבנו לתצפת, ותוך כדי שאני חושב על היום העמוס שעברנו, נזכרתי שלא הנחתי תפילין היום. ניסיתי להסביר לעצמי שלא קרה שום דבר, ובסך הכל אני חייל בזמן מלחמה ולא תמיד יש את התנאים, אבל המראה של אמי, שטרחה לתפור לי את הנרתיק של התפילין צמוד לתיק האישי שלי, לא נתנה לי מנוח. הרגשתי שאני חייב להניח את התפילין. המפקד סירב לאשר לי לצאת מהנגמ"ש, ואני מצאתי את עצמי מתווכח איתו. 'כמה דקות ממש', הבטחתי לו, תוך כדי שאני פשוט יוצא החוצה.
 
בקצה הימני של בית הקברות, מטרים ספורים ממיקום הנגמ"ש, הבחנתי בברזיית מים והלכתי לשטוף ידיים. החבר'ה בנגמ"ש שהיו חייבים להתקדם, קבעו איתי שיחכו לי במרחק של 50 מטר מהמקום שבו עמדתי. יצא שאני עמדתי בפינה אחת, ובמרחק ממני הנגמ"שים, כשבנינו הקברים ה"טריים" שזהיתי בהתחלה.
 
הורדתי את תיק התפילין והציצית שהיו מונחים מעל החגור, והתחלתי לקרוא קריאת שמע בכוונה רבה. לא הספקתי לסיים, ופתאום אני קולט ענן אבק מיתמר למעלה, ממש מעל הקברים ה"טריים".  שבעה אנשי קומנדו סורים עם מסכות אב"כ שחורות על פניהם, וצינורית שחורה באורך מטר מחוברת למסכה, חמושים בנשק נגד טנקים מסוג RPG הידוע לשימצה בקטלנותו. רק מאוחר יותר נודע לי שזו אחת השיטות שלהם, להתחפר בקברים ולחכות לקרבנות. במשך שעות היו שוכבים בקברים, וכאשר האדמה רעדה, היה להם סימן שמתקרבים טנקים לאזור. כעבור דקות ספורות שווידאו שאין רכבים נוספים בשטח, היו יוצאים במהירות ומחסלים את החיילים שברכב.
 
הנשק שהיה עלי באותו רגע, היה מסוג M16 ארוך, שנקרא בלשון הלוחמים "מטאטא". העברתי אותו למצב ירי בודד, אך חששתי לפגוע בחברים שלי שהתמקדו בדיוק בתווך ירי אווירי 30 מטרים אחרי אנשי הקומנדו שעמדו עם גבם אליי.
 
במהירות כרעתי ברך וכוונתי לראשם את הנשק. ידעתי שבעוד פחות משניה הם יפתחו באש לעבר הנגמ"שים. את 20 הכדורים הראשונים יריתי כאחוז אמוק. לא הבנתי את גודל הצרה שאני נמצא בה. לא יכולתי להתפנות לספור כמה אנשים נפלו, מה שכן יכולתי לראות, אלו שני אנשים שהסתובבו לכיווני, מנסים להבין את מקור הירי שהפתיע אותם. הם הסתובו אלי עם הנשק ונתקלו בי... חייל צה"ל עם קוביה שחורה על ראשו, רצועות עור כרוכות על ידו, ו"סדין לבן" עם פסים שחורים (תפילין וטלית. ש.ח) 10 כדורים נותרו במחסנית, והיה לי ברור שזה או עכשיו או שאני מת. יריתי צרור אחרון של יריות, ואז נפתחה אש נוספת מכיוון בית הקברות, שם היה הצוות שאיתו הגעתי למקום".
 
צבי עזריה, אזרח עובד צה"ל, לא נטש מעולם את שדה הקרב והמשיך לשרת בצה"ל גם בחייו האזרחיים. הוא משתתק, נושם בכבדות וניכר שהוא משתוקק להצליח להעביר את העוצמות שחש באותם רגעים. "אין הסבר לנס שהתרחש שם", הוא אומר. ויש לו גם מסר, בייחוד בצלם של ימים קשים אלו, שהם גם ימי בין המצרים. "אנשים נוטים לפרש פירוש שלילי למושג 'כל רודפיה השיגוה בין המצרים'. ואני אומר, כל מי שרודף את כל המצוות והמעשים הטובים במיוחד בימים אלו, גם אם לא הצליח במשך כל השנה, הוא מצליח, והכל בעזרת ה' מסתדר לטובה. שנשמע רק בשורות טובות".