"הדלקת נרות חנוכה", הרבי מקרלין והמשפחה האלמונית משוהם

פרטים

נכתב על ידי Super User

קטגוריה: סיפורי חיים

פורסם ב13 יולי 2020

כניסות: 2090

• הרב יצחק כהן

מכתב זה נשלח מברזיל אל מערכת מאורות הדף היומי:

זה היה אחר הצהריים ערב שבת, וכרגיל היה נדמה שברגע שרציתי לצאת מהעבודה לכיוון הבית כדי להתכונן לשבת, העומס הגיע לשיאו. קיבלתי שיחת טלפון עם בשורות טובות שקיוויתי להן הרבה זמן. אך הייתי חייב להוציא צ'ק למשרד רואה החשבונות לפני שהאנשים הקשורים לעניין ישנו את דעתם. לבחץ לגמור, לתקן ולהבריק את מנורת השבת שנשברה, יחד עם כל הסידורים הנותרים בחנות, עזבתי עם הצ'יק, המורה, הקניות, תיק העבודה שלי, וכל מה שהיה צריך להגיע יחד אתי הביתה. כיביתי את האורות בחנות ונעלתי את הדלת. בדרכי על הכביש ראיתי את הפועל שלי ממהר לחנות אחרי. צלצלתי אליו בחטף מהפלאפון לוודא שהכל עבר בשלום בעיסקה הקודמת. שמחתי לשמוע שהמטלה הקשה הזאת הצליחה, כי ידעתי שהוא קיווה לצאת מוקדם מסיבותיו הוא.

סוף סוף הגעתי הביתה לשבת עם מספיק זמן לארגן את הכל, להתרחץ, להתלבש, ולעשות את כל הנדרש כדי להתכונן לשבת ולמנוחה המיוחלות. הלכנו לבית כנסת ושמחתי בתוך תוכי שהלחץ והטירדות של עוד שבוע עבודה היו מאוחרי. חזרנו הביתה מבית הכנסת לסעודה משפחתית מושקעת ומרגיעה, ושוחחנו על מגוון נושאים חשובים ומעניינים ודרשות על פרשת השבוע. יום השבת גם הוא עבר בשמחה במנוחה, וזכינו לארח קרובי משפחה קרובים ורחוקים שהגיעו מעבר לים לסעודת שחרית מפוארת. כולנו נהנינו.

במוצאי שבת, לאחר הבדלה, התבצעה ההתפזרות השגרתית של הילדים לפעילויות שונות מחוץ לבית. כל הילדים אוהבים לבקר או לישון אצל חבריהם. אני ורעייתי ישבנו לערב נינוח, וסביב 23:00 החלטתי לבדוק את התא הקולי לשמוע הודעות. אכן קיבלתי הודעה בשעה שלש בצהריים בשבת. ההודעה היתה ממישהו בחנות שלי!!! דלת החנות היתה פתוחה, ולא היה אף אחד בפנים. הוא לא ידע מה לעשות. לא הייתי זמין, אז הוא השאיר הודעה.

מאז שאותו גבר ניסה ליידע אותי חלפו שמונה שעות. לדלת הזו אין לשונית, וכשהיא לא נעולה היא פשוט נפתחת לרווחה עם כל רוח מצויה, בפירצה גלויה להולכים בשביל. מהר לבשתי בגדים חמים באחת עשרה בלילה, ונסעתי לחנות לבדוק מה המצב. כבר בדרך הכנתי את עצמי למה שיכול להיות. השלמתי עם האפשרות שכבר ניקו את החנות מכל וכל. כל המלאי, המחשבים, וכל השאר. ייתכן גם ששברו את כל מה שאפשר, היות ואני מכיר את האזור שבו החנות נמצאת - כמה בניינים מהפאב המקומי ובית בילוי לנכרים. נזכרתי גם שהביטוח שלי לא יכסה פשיעות, כך שלא יעשו לי שום טובות ועמדתי חסר אונים מול המציאות.

חניתי ליד החנות בעוד שעובר אורח הציץ לתוך הדלת הפתוחה. יצאתי מהאוטו בנחת, נכנסתי לחנות, ומצאתי את הכל כפי שהיה כשעזבתי בערב שבת! סקירה כללית הספיקה לאשר את תחושתי. המחשבים, הסחורה והכל היה בסדר גמור. ישבתי והתחלתי להתבונן בתודה שאני חייב לקדוש ברוך הוא. הכרת הטוב היוותה בשבילי פריקת מתח, והמודעות למה שהרגשתי - להיותי גילוי בפועל של יד ה' בהשגחה - היתה עצומה. פרצו לי כבר פעמיים באותו המקום, והפעם אפילו השארתי להם את הדלת פתוחה. מניתי 31 שעות של השגחה צמודה במשך כל הסיפור. זה בכלל לא פשוט לזכות ב-31 שעות רצופות של השגחה. אך אני מאמין שאנחנו מושגחים בכל כך הרבה דרכים כל הזמן. אני לא בהכרח יודע מה עשיתי כדי לזכות בהשגחה שכזו. ואולי זה בכלל לא היה בזכותי? שמא החנות נשמרה בזכות אשתי, או בזכות הילדים, ההורים, הסבים וסבתות, או בזכות השבת בעצמה. בסופו של דבר אני חושב שאנו חייבים לדעת שזה יועיל לכולנו להזכר בכך שהשמירה האמיתית וההשגחה על כולנו הן באמת רק מלמעלה.

אני ממש חי את העובדה הזאת והייתי רוצה להדגיש שאנחנו חייבים להשתדל שלא לאבד או לנצל את המתנות שניתנו לנו. אנחנו יכולים לעתים לעשות את כל מה שבכוחנו וכל מה שצריך לעשות כדי לגונן על עצמנו, אך בסוף זה באמת לא תלוי בנו. "זה רק מלמעלה". אנחנו צריכים שהאמונה תוביל אותנו בדרך, ואנו חייבים לעשות את הישר והטובה ככל האפשר.

פרטים

נכתב על ידי Super User

קטגוריה: סיפורי חיים

פורסם ב13 יולי 2020

כניסות: 2073

• שמירת שבת
• הכנות לשבת

קפץ על הרימון - והציל את חבריו

מקור: אתר ערוץ 7

משה יצחק טובל נולד בי"ט בחשוון תשי"ג (7.11.1952) ברחובות, בן למלכה ואליהו שרידי השואה, יוצאי רומניה. הוא למד בתלמוד תורה ברחובות ובבני ברק ובישיבה לצעירים ברמות רמז שבחיפה, וכתלמידו של הרב כץ, נתגלה כבעל כישרון רב, לומד בחשק ובהתמדה.

טובל ניחן גם בקול ערב, בעל תפילה נאה ובקי בחכמת התקיעה בשופר ותקיעותיו היו מרעידות את מיתרי הלב והנפש. משה יצחק גויס לצה"ל בטבת תשל"א (ינואר 1971) והוצב בנח"ל החרדי, שם סיפרו חבריו כי "התגלה כחייל אמיץ וטוב לב, המוכן לעשות הרבה למען הצלחת כל תרגיל. במסעות יכול היה להיות תמיד בראש, אך הוא הלך תמיד בסוף, לא בגלל אפיסת כוחות, אלא מתוך רצון לעזור לחלשים". לאחר הטירונות נשלח לתקופת של"ת במושב קוממיות, התנדב לקורס צניחה והמשיך במסגרת הנח"ל המוצנח במשק קוממיות.

את חודשי השירות האחרונים שלו עשה במוצב "המזח" בתעלת סואץ, ושם גם נמצא בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. המעוז הותקף - ויצחק השתתף בניסיונות לבלום את המצרים כשהוא חשוף לאש האויב. כאשר כותר המעוז נשלח עם עוד שלושה לוחמים לעמדה קיצונית, אשר נפילתה הייתה מאפשרת לאויב לחדור למעוז. משם ניהלו ארבעתם קרב בטווחים קצרים ביותר, בנשק קל וברימונים, נגד אנשי קומנדו מצריים, שעלו עליהם פי כמה במספר. תוך כדי הקרב צעק אחד הלוחמים כי לעמדה נזרק רימון. הארבעה החליטו לא לנטוש את העמדה ולהסתכן בפגיעה.

משה-יצחק, שעסק בירי לעבר האויב, קרס לעבר הרימון, וכאשר התפוצץ, ספג את מירב הרסיסים ונהרג – בעוד שלושת חבריו נותרו בחיים. במעשיו אלה "גילה אומץ לב, רוח התנדבות ואחוות לוחמים" - כדברי הציון-לשבח שהוענק לו מטעם הרמטכ"ל לאחר נפלו. במעמד כניעת מעוז "המזח" נמסרה גופתו על גבי אלונקה, וכל מסמכיו האישיים לאנשי הצלב האדום ולמושל סואץ, שהבטיחו להעביר את גופתו לקבר ישראל, אך למרות זאת הוחזרה גופתו רק בכ' באלול תשל"ט (12.9.1979), והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.

המשפחה הוציאה לאור חוברת לזכרו "משה-יצחק הי"ד" ובה מכתבים, תמונות, דברי חברים וזיכרונות, ההורים ייסדו בית כנסת שנקרא על-שמו "היכל משה יצחק", חברי הבורסה הקימו מחלקה בביתן 17 בתל השומר, לזכר חברי הבורסה ובני חברים, ומשה-יצחק ביניהם, וכן הונצח זכרו וזכר חבריו שנפלו עמו במעוז, על-גבי פרוכת של ארון הקודש בישיבת "שעלבים".

כאמור, הסרט לזכרו של טובל הוקרן הערב, ליל יום הזיכרון, באירוע הנצחה מיוחד "שירים לזכרם", ברחבת הכנסת. האירוע התקיים ביוזמת הכנסת, משרד הביטחון ומשרד הרווחה - הגופים הפועלים במשך השנה למען החללים ובני משפחותיהם.

תחת הכותרת "נזכור את כולם" הושמעו שירים ליום הזיכרון, וכן הוקראו קטעים לזכר הנופלים ע"י יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, שר הביטחון אהוד ברק, הרמטכ"ל בני גנץ, שר הרווחה משה כחלון ונציגים נוספים.

הוחלט כי מעבר להנצחת השכול והאובדן, האירוע יתמקד בהנצחה באמצעות הסיפור האישי והאנושי שמאחורי השירים, סיפורו של הנופל, האדם, החברים, המשפחה, והסיפור הערכי שבשמו לחמו ונפלו - אהבת הארץ, הנתינה והמחויבות.

הערב הופק במשותף על ידי כנסת ישראל, צה"ל, אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון והאגף לנפגעי פעולות האיבה במוסד לביטוח לאומי.

פרטים

נכתב על ידי Super User

קטגוריה: סיפורי חיים

פורסם ב13 יולי 2020

כניסות: 1588

• משה יצחק טובל

זהו ספור  על יהודי שחי באמריקה, עם הארץ מדאוריתא ומדרבנן, 'בוקסר' מגושם, שהיה לו ילד. היהודי גר במדינה שאין בה בתי ספר יהודים רגילים ולבית ספר ציבורי הוא לא רצה לשלוח את הילד ובלית ברירה הוא שלח אותו ללמוד בתלמוד תורה. הוא לא רצה, אבל העדיף את זה על פני בית ספר כללי של גוים.

יום אחד מגיע הילד שלו הביתה עם ציצית. האבא פותח את הדלת רואה את הילד ובלי הרבה חשבון מפעיל את שריריו והילד מוצא עצמו על הרצפה. ''אני שלחתי אותך רק ללמוד, לא להיות דתי, לא להיות עם ציצית''.
למחרת הגיע הילד כשהוא בוכה לתלמוד התורה. שאל אותו המלמד: מה קרה? סיפר לו הילד בבכי קורע לב. אמר לו המלמד: תשמע, אתה תשים גם היום ציצית, תדפוק בדלת ותלך שני מטר אחורה. אם תראה שאבא פותח את הדלת והוא עצבני אז תגיד לו, סתם צחקתי ותוריד את זה, אם זה יעבור, תכנס.

הילד, שהיה מחונך וציתן עשה כפי שהורה לו המלמד. האבא פתח את הדלת, ראה אותו ואמר: טוב אם אתה רוצה ככה תכנס. נכנס, המשיך ללכת כל יום לתלמוד התורה, אחר כך לישיבה קטנה, ישיבה גדולה, התחתן וכולל.
היהודי נוסע לא''י ואינו שוכח את אבא. כל כמה זמן, היה שולח לו דפים של דברי תורה, שמחלקים בבית הכנסת. 'גנזי המלך' עדין לא היה, אבל כמה דפים אחרים, שיהיה לו קצת מושגים באידישקייט ובכל פעם צירף מכתב.
פעם אחת, האבא ראה שכתוב באחד העלונים שה'חפץ חיים' זצ''ל היה אומר: ''איני יכול להבין, איך יהודי יצא מהעולם הזה, בלי ללמוד דף אחד גמרא''. הרב אינו יכול להבין כיצד יהודי יחיה בעולם הזה שבעים שמונים שנה ודף אחד גמרא לא ילמד?

הדבר נגע אל לבו והוא אמר לעצמו: ''אני יהודי. ואף פעם לא ידעתי מה זה גמרא ולא ראיתי דף גמרא, אבל אם כתוב פה שזה דבר שאי אפשר לחיות בלעדיו, אני מוכן ללמוד''. 
מה עשה? הלך לתלמוד תורה שבו למד בנו. נכנס לחדרו של המנהל ברכו לשלום ושאל: ''אתה זוכר אותי? אני אבא של פלוני אלמוני''.
''כן, בודאי'', השיב לו המנהל ''ובמה אוכל לעזור''? 
''תראה'', אמר לו האיש, ''אני רוצה ללמוד דף אחד גמרא''.
המנהל תמה לרגע ומיד השיב: ''תראה פה זה תלמוד תורה, פה לא מלמדים גמרא למבוגרים''.
אבל האב מתעקש ומסביר: ''תראה אין פה בסביבה שום מקום שבו אני יכול ללמוד ואני קראתי, במכתב ששלח לי בני, שה'חפץ חיים' כתב שלא יכול להיות שיהודי יצא מהעולם בלא ללמוד דף גמרא ואני רוצה ללמוד דף אחד''.
ראה המנהל שהוא רציני ואמר לו: ''טוב תשמע, אני אעשה איתך משהו, אני אכניס אותך לאחת הכיתות שמתחילים בה ללמוד גמרא ואתה תשב שם ותלמד כאחד הילדים. אבל אם ישאלו אותך התלמידים מה עושה אדם בגילך פה? נגיד להם שאתה ממשרד החנוך ובאת לבדוק את רמת הלמודים''.

הסכים האיש לתנאי והוזמן להצטרף לכיתה. התחיל ללמוד ולאט לאט לטפס. שלש שנים לקח לו ללמוד דף אחד גמרא, כמו שצריך. שלש שנים! וכשגמר את דף הגמרא, צלצל לגר''מ פינשטיין זצ''ל, ''שלום כבוד הרב, מדבר פלוני אלמוני, אני רוצה להזמין את כבודו לסיום הדף''.
''סיום הדף? על מה אתה מדבר''? 
סיפר הלה את ספורו : ''ראיתי שכתוב בשם ה'חפץ חיים' 'איני יכול להבין, איך יהודי יצא מהעולם הזה, בלי ללמוד דף אחד גמרא' אז אני למדתי דף אחד גמרא, עכשיו סיימתי אותו אחרי שלש שנים ואני רוצה לעשות סיום''. 
הרב שמע, כנראה מהקול הנרגש והכנה ניכר שהענין רציני, הסכים ואמר: ''אני בא''. 
שש שעות נסע הגר''מ פינשטיין זצ''ל עד למקום הסיום ושש שעות חזור. האבא 'הבוקסר' חגג את 'סיום הדף'. בארוע נכחו רבנים ותלמידי חכמים רבים ועד לשעות הקטנות של הלילה דברו במעלת התורה ובשבח לומדיה.
בשתים לפנות בקר, האבא הלך לישון מאושר, על שזכה לעשות את שכתב ה'חפץ חיים' וסיים את הדף. 
בבקר יום הבא, הוא כבר לא קם. הוא נפטר.

כל גדולי ישראל ובהם הגר''מ פיינשטיין זצ''ל, שהשתתפו כמה שעות לפני ההסתלקות, ב'סיום הדף' של הנפטר עשו שוב את הדרך להלויה. אמרו עליו, על אותו יהודי, בדברי ההספד: ''יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו ב'דף אחד', כי .. ירבו ימיך ויוסיפו .. שנות חיים

פרטים

נכתב על ידי Super User

קטגוריה: סיפורי חיים

פורסם ב09 יולי 2020

כניסות: 1646

• חזרה בתשובה
• דף גמרא

 כמו תיבת נוח מלאה בילדים

מאת יוסף בן שלמה הכהן, אתר אש התורה
הקטעים לקוחים מתוך "גלות באפרים ירוקים" – הוצאת פלדהיים, מאת ד"ר יהודית גרינפלד.

לפני למעלה מ-60 שנה, הציף ים של אנטישמיות את אירופה. בים סוער זה שטה "תיבת נוח" לא מוכרת – מקום של מקלט עבור חלק מהילדים היהודים הסובלים.

סיפורה של תיבה זו מתחיל בלונדון, ב-31 באוגוסט, שנת 1939 – 3 ימים לפני פרוץ המלחמה עם גרמניה. הממשלה הבריטית החליטה לפנות את כל הילדים בגיל בית הספר מלונדון אל אזורי הכפר, הבטוחים יותר. לפי התוכנית, כל בית ספר בלונדון אמור היה לעבור לכפר, והילדים אמורים היו להתאכסן בבתיהם של תושבי המקום. עם זאת, הסידורים המדויקים בנוגע למגורים, מזון ומקומות הלימוד לא פורטו: הממשלה רצתה לשמור על מיקומם של בתי הספר החלופיים בסוד עד ליום שבו יתבצע פינוי החרום.

אחד מבתי הספר האלה היה בית ספר יהודי דתי שמנה 500 תלמידים. חלק מהתלמידים גדלו באנגליה, בשעה שאחרים היו ילדים-פליטים שהגיעו לאחרונה מגרמניה ואוסטריה (ברוב המקרים, ילדים אלה הגיעו ללא הוריהם). ילדי בית הספר הזה, יחד עם צוות ביה"ס, נשלחו לכפר שֶפוֹרד וסביבותיו. מנהלת בית הספר, ד"ר יהודית גרינפלד, מתארת את חוויותיה שם בספרה, "גלות באֲפָרִים ירוקים":

'בני ישראל' היו בשביל רוב תושבי הכפר מונח תנכ"י טהור שעורר אסוציאציות של שבטים נודדים במדבר הלוהט לעברה של הארץ המובטחת. כך יובן איך כפריה אדוקה, בשמעה מי הגיע לכפר, קראה בהתרגשות לעבר בעלה: "בוא מהר, תום, בני ישראל מן התנ"ך הגיעו!"

אך היו גם אחרים שאצלם התקשרה המלה "יהודי" קשר ישיר וטבעי לסוחרים אוהבי בצע ולמלווים בריבית, או העלתה תמונה דמיונית של... יצורים עטורי קרניים. "אבל אין לכם קרניים!" קראה איכרה אחת בהפתעה לעבר הילד היהודי שנשלח לביתה.

מפי המורים והעוזרים שמעתי על הקשיים בהם נתקלו ילדינו בהגיעם לבתי מארחיהם.

בכל בית חכתה למפוני החזית הקטנים ארוחה חמה שהוכנה במסירות ובתשומת לב מרבית. בחגיגיות ובהרגשת שליחות מרוממת ערכו בני הבית את השולחן במיטב הכלים ואומצת בשר החזיר, גאוותה של המסורת השפורדית, אמורה הייתה לתת לאורחים הרעבים הרגשה חמימה של בית.

והנה בכל בית חזר המחזה על עצמו: הילדים, עייפים ורעבים, לא נגעו בארוחה שהוגשה לפניהם. נענוע ראש ביישני, לגימה קלה מכוס התה ו"תודה" בקול נמוך – זה כל מה שהחזירו למיטיביהם, והללו, נבוכים ומשתאים, נפגעו עד עמקי נשמתם...

המורים והמורות היו מודעים לאווירה העכורה שנוצרה, וניסו למצוא דרכים להסברה: הם החליטו לעבור מבית לבית ולהסביר לכפריים האדיבים בעלי הכוונות הטובות שאלה הם ילדים יהודיים שמשחר ילדותם חונכו למלא בקפידה אחרי חוקי ישראל, שיש להם דיני כשרות מיוחדים ומנהגים שהם טבע שני להם. הם גם סיפרו למקומיים שחלק ניכר מהילדים הללו הגיע לא מכבר מארצות הכיבוש הנאצי ולא הספיק ללמוד אפילו אנגלית בסיסית. ילדים אלה אינם מסוגלים להסביר מדוע סירבו לטעום מן המאכלים שהוגשו לפניהם, אבל הם בכל זאת אסירי תודה על הדאגה והמסירות ומעריכים את הכנסת האורחים החמה.

אי הבנה דתית

אנשי הכפר ניסו להבין, אבל הם התקשו לקבל ילדים "מוזרים" אלה. המצב החמיר עוד יותר עם בוא השבת. עם שקיעת השמש, התאספו הילדים ומוריהם כדי להתפלל את התפילות המסורתיות. לאחר מכן הם אכלו את ארוחת השבת שהוכנה בבית הספר וחזרו למארחיהם. ד"ר גרינפלד מתארת מה קרה לאחר מכן:

"ג'וני, הדלק בבקשה את האור ואראה לך את הפרות ברפת", קרא איכר לבן חסותו בן העשר.

"חמודי, עלי ללכת עכשיו לטפל בחממה, בוא אתי והחזק את הפנס בשבילי."

"הנה לך שני שילינגים, קטני. 'קפוץ' לקיוסק וקנה לי חפיסת סיגריות, ובעודף – קנה לך מסטיק!"

אבל הילדים לא יכלו למלא בקשות אלה, מכיוון שלא רצו לחלל את קדושת השבת. אנשי הכפר לא ממש הבינו מדוע ילדים אלה שומרים על חוקים מוזרים והחליטו שאינם מעוניינים יותר לארח את הילדים:

הילדים ישנו, אבל הכפריים לא הצליחו להירדם.

בביתו של קצין ההפניה צלצל הטלפון ללא הרף, וב"פאב" המקומי התנהלו ויכוחים סוערים...

הכומר עצמו מלא אכזבה: הוא קיווה למלא את כיתת יום א' שלו בקהל תלמידים חדש מן העיר ולארגן מחדש את מקהלת הכנסייה, ועכשיו – מה?

בכל מקום דנו בנושא הבוער, ובכל מקום הייתה המסקנה אחת: הם רומו, הם נוצלו לרעה.

הם רצו למלא את חובתם הלאומית וקיבלו אותה על עצמם בכל ההתלהבות והאחריות של אזרחים נאמנים. הם רצו לקחת מפוני מלחמה קטנים ולפתוח לפניהם את בתיהם, את כנסייתם ואת ליבם, והנה – זה מה ששלחו להם!...

עקשנים קטנים שלא יסתגלו לשום מקום ולא ישתלבו בשום סביבה; שלא ישתתפו בשום אירוע ויעמדו תמיד מן הצד...

הקטנים נראים כמו בעלי חיים שבויים, סגורים בתוך עצמם ובכיינים עד לרחמים, והגדולים, אמנם אדיבים ומנומסים, אבל שונים עד לזרא. לתפילה בכנסיה מסרבים הם להצטרף, ובתרמיליהם מיני ספרים משונים שעליהם הם שומרים מכל משמר. מתחת לחולצותיהם הם לובשים ריבועי בד לבן שציציותיהם מציצות מכל עבר – איזה מין עדר יוצא דופן, עלינו לארגן את החזרתם ללונדון ומיד!

עלינו לדרוש משלוח חדש של ילדים. ילדים משלנו!

כך, בעוד הכפריים סוערים ונזעמים וסכנת גירוש מרחפת מעל לראשיהם הקטנים, נמו להם ילדינו את שנתם כאילו כל זה אינו נוגע להם כלל.

על ארונות הלילה הקטנים מונחים היו הסידורים, על הכיסאות בחדרי השינה שלהם קופלו ארבע הכנפות [ציציות] בזהירות ועל ראשיהם נחו הכיפות.

אך "לא ינום ולא ישן שומר ישראל":

עם בוקר זרחה השמש, והילדים, רעננים אחרי שנת לילה מתוקה התעוררו משנתם.

חיוך ידידותי משובב על פניו התמימות של ילד בן חמש, עזרתה הנלהבת של ילדה בת עשר בהעסקת התינוקות, השתעשעותו העליזה של בן הארבע עם התוכי על אדן החלון – כל אלה חוללו את הנס.

הילדים, עם כל היותם קטנים וחסרי ניסיון, ידעו בכל זאת לטפל בעצמם ואפילו באחיהם ואחיותיהם הקטנים. הם לא ביקשו דבר וקיבלו הכל בביישנות ובתודה, ועדינותם וצניעותם "כבשו" את הכפר.

איש לא ידע להסביר את המִפְנֶה, אבל גברת א' ספרה לגברת ב' שהפליט הקטן "שלה" התאקלם להפליא, והגב' ב' מצידה פתחה בתיאור חכמותיה של הקטנה "שלה".

הכומר ואשתו [שאמצו שבעה ילדים], יחד עם ראש המועצה ואשתו, לקחו את הילדים שבחסותם לטיול בפארק הלאומי בוויפנסייד ושבו מאושרים וגאים בחבורה שהתנהגה למופת והנחילה להם כבוד...

על חבלי הכביסה בגינות המטופחות התבדרו "ארבע כנפות" לרוח היום, ועל מדפי חנות המכולת נחו חבילות מרגרינה כשרה למהדרין שהוזמנה במיוחד מן העיר. עקרות הבית השפורדיות לא רצו "שג'קי ופרדי, ברנרד וקייטי יאכלו כל יום אותה פרוסת טוסט יבשה"... וגב' פ' זכרה לעלות בליל שבת לעליית הגג ולכבות את האור בחדרו של סיימן, שאם לא כן "יישן הילד כשהאור דלוק, מכיוון שהיום שבת...".

ככל שחלפו החודשים, התאהבו אנשי הכפר בילדים היהודים "שלהם". הם החלו להכיר את המסורת היהודית והחלו לכבד את הילדים על הישארותם נאמנים למסורתם ואמונתם בסביבה זרה. אחרי הכל, רבים מהילדים היו פליטים שהוריהם – אם היו עדיין בחיים – היו בידי הגרמנים. למרות זאת, הילדים נותרו נאמנים לחינוך היהודי שקיבלו מהוריהם.

ידידוּת לכל החיים

הילדים נשארו בכפר במשך 6 שנים. אותם הורים מאמצים כיבדו את האמונה הדתית של אורחיהם ולא הפכו למיסיונרים. זאת ועוד: הם החלו לעודד את הפליטים לשמור על כל מצוות הדת היהודית ואת הבנים עודדו לחבוש כיפות. וכשילדה קטנה נעלה בטעות נעלי עור ביום כיפור, הוכיחה אותה הגויה המאמצת: "מדוע אינך נועלת את נעלי הבית שלך?"... אישה נוצרייה זו למדה להכיר את המסורת היהודית וידעה שיהודים לא נועלים נעלי עור ביום קדוש זה.

הקשרים שהתפתחו בין הילדים היהודים ומארחיהם הנוצריים נמשכו שנים רבות, הרבה אחרי שהילדים עזבו את שפורד. כפי שכותבת ד"ר גרינפלד:

שנים אחרי "שפורד" עוד יפקדו את הכפר גברים ונשים במיטב שנותיהם שבהגיעם לביקור משפחתי או עסקי לבריטניה, אינם יכולים שלא "לקפוץ" לכפר הנופש השקט כדי לבקר את "המאמצים"...

שם, בבקתה כפרית מטופחת להפליא, מצפה להם קבלת פנים חמימה ונרגשת... שנה אחר שנה, במשך עשרות השנים שאחרי "שפורד" מביאה לכאן מכונית הדואר האדומה מגוון כרטיסי ברכה לשנה חדשה מאושרת ומבורכת, ועל המעטפות – בולים מכל קצוות תבל, ועל הכרטיסים חתומות משפחות וילדיהן – צאצאים וצאצאי צאצאים של "ילדי שפורד" מאז.

בחתונות רבות, שהתקיימו לאחר שנות המלחמה בלונדון לא יכולתי שלא להבחין בזוג אורחים שנתקבלו בכבוד מיוחד – זוג גויים כפריים שעשה את דרכו לעיר הבירה כדי לקחת חבל בשמחת "הילדים".

"במשך שש שנים ארוכות, כאשר העולם כולו טבל בדם ובאש, ולמעלה מששה מיליונים מאחינו עלו על המוקד על קידוש ה', חיו להם כאן ארבע מאות ילדים בחסותם של כפריים נכריים שמילאו אחרי הוראה ממשלתית בדבר פינוי ילדי העיר לאזורים הכפריים הבטוחים יותר, ולא הגזימה המחברת כאשר השוותה את בית ספרה לתיבת נוח" (הקדמה למהדורה העברית), ובמילותיה שלה: "ידענו שאלוקים שהציל אותנו והשאיר אותנו בחיים ישאל אותנו יום אחד, 'היכן הייתם ומה עשיתם בשעה שבני עמכם הושלכו לגיהנום הבוער ואני השארתי אתכם בחיים?' ניסינו לענות על שאלה מאתגרת זו ובנינו קהילה של ילדים שאותם לימדנו לחיות לפי ההלכה ולשתות ממי החיים – התורה... כך ניסינו לבנות מקום מקלט קטן, בשעה שכה רבים הושמדו".

ד"ר גרינפלד משווה את בית הספר היהודי ל"תיבת נוח" השטה על גלי שטף המים הגדול של שנאת היהודים באירופה. הסיפור הייחודי אודות תיבה זו משמש תזכורת לכך שבדיוק כמו נוח ומשפחתו, גם אנו ילדיו של א-ל אחד. סיפור זה מזכיר לנו גם שכשאנחנו, ילדי ישראל, נשארים נאמנים למורשתנו ואמונתנו, אין גבול לידידות והכבוד שביכולתנו לרכוש מצד האחרים.

*הקטעים לקוחים מתוך "גלות באפרים ירוקים" – הוצאת פלדהיים, מאת ד"ר יהודית גרינפלד.

פרטים

נכתב על ידי Super User

קטגוריה: סיפורי חיים

פורסם ב09 יולי 2020

כניסות: 1829

• השואה
• אנגליה