"בני הדור הצעיר, איבדו במידת מה את האמון, החיבור, את ההוד וההדר הטמונים במילה "ברכה". לאו דווקא במילה, אלא בתוכן הפנימי שלה, במהות שלה, זה שמחבר בין המציאות הגשמית האפורה והנוקשה, לבין אותם עולמות עליונים מהם משתלשלים אלינו החיים, הפרנסה, החיוּת, הבנים והשמחה. וכמובן שמול הצד הטוב והשפע המבורך של הברכה האלוקית ניצב לו הסיטרא-אחרא בכבודו ובעצמו ומנסה לחולל תעתועים, בלבולים, הטעיות וכמובן כפירות רח"ל. והצד האחר ססגוני הוא, מיופייף, מפתה, וכובש את לבבות אותם צעירים שמשליכים יהבם על כוחות הטבע הגלויים, כאילו הם ורק הם מכתיבים את המציאות והשלכותיה. אפילו בקרב היהדות המאמינה ושומרת המצוות, מסתובבים לא מעטים הסבורים שיש קשר בין עמל הכפיים לבין הפרנסה, והם מעלים על נס את חשיבותה על המלאכה כגורם מפרנס ולא את ברכת השם, שהיא היא זו המעשירה…".

 

את המונולוג החכם הזה השמיעה לי סבתא הדסה מן המושב בשרון. לא, היא לא יודעת לקרוא, גם לא לכתוב, אבל האמונה שלה בהשגחה האלוקית, ובעיקר בברכה של הצדיקים שהם לעיתים המחברים ביננו לבין השפע האלוקי, גדולה ונעלה לא פחות משל תלמידי חכמים מובהקים.

 

למה את מתכוונת סבתא הדסה, אני שואל, שצעירים לא מאמינים בברכה מן השמים, ולא מחוברים אליה?

 

"תראה, אתה אדם צעיר, וספק אם נתקלת בחייך בניסים גלויים מעל לטבע. ספק רב. אבל אני יכולה לספר לך, שלפני כ- 70 שנה בעודי נערה צעירה בעיירה קטנה בתימן חוויתי סוג של נס, שכל בני משפחתי היו שותפים לו, והוא נשמר בין כותלי ביתנו הקטן במשך שנים לא מעטות.

 

"אבא שלי היה יהודי מלומד אך פשוט. הוא יצא מדי בוקר לאחר תפילת הנץ לעמל יומו בשדה, ולעת ערב עסק בחוכמת הקבלה בבית המדרש עד אחרי חצות לילה. אחרי תיקון חצות היה נרדם לשעות ספורות, קם לתפילה, לעמל וחוזר חלילה. לאבא ואמא נולדו בלי עין הרע 11 בנות. רק בנות. ביתנו הקטן היה סמוך ונראה לבית הכנסת הגדול בעיר. פתח מול פתח, כשהרווח המפריד בין הפתחים הוא לא יותר משלושה מטר. רב העיר שהיה ידידו האישי של אבא ביקש ממנו שיקפיד על בנותיו, שלא תצאנה החוצה – חלילה וחס – בזמן התפילות, וכמובן בתחילת סדרי הלימוד או בסופן, כדי שלא יהיה מפגש מיותר בין הלומדים והמתפללים לבין בנותיו.

 

"ואני זוכרת שזה היה אצלנו אורח-חיים. גדלנו על יסוד הצניעות כמו האוויר שנשמנו. בת גדולה חינכה את אחותה הקטנה להקפיד על לבוש צנוע, ולימדה אותה שאין יוצאים סתם כך לרחוב, ובוודאי לא בזמן התפילות והלימודים. "כל כבודה בת מלך פנימה" לא היתה סיסמא סתמית, זו היתה שיגרה שאין מפרים אותה, אלא שומרים עליה באדיקות.

 

"הרב אמר לאבא "תשמע יחיא, אתה יודע שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, אז תדע לך, שאם תשמור את בנותיך סמויות מן העין, מעונך יחוש בחוש בברכת השם".

 

"ועכשיו אני אגלה לך מה היתה הברכה שזכינו לה. אבא היה משתכר פרוטות ספורות, ואותם היה מעביר לידי רב העיר לסייע למשפחות נזקקות. אנחנו, למרות שהיינו משפחה ברוכה, תמיד היינו שבעות ובריאות. מעולם!!!, תשמע טוב, מעולם! לא חסר לנו סוכר, או קמח, או אורז או פחמים. המוצרים הללו היו מוצנעים בתוך כדי חרס ענקיים ומשם מדי יום היינו מוציאות את מנת המזון היומית שלנו.

 

"מעולם לא נשלחנו לחנות שבעיר להביא סוכר, קמח, פחמים או אורז. במשך שנים רבות היינו דולים מן הכדים ומתפרנסים, כמו אותו נס כד השמן שמילא כלים על כלים עד כי תמו הכלים. אנחנו חיינו בתוך הנס הזה, וכמעט התרגלנו אליו. אבא היה אומר לנו מדי פעם "בנות, הכי טוב לשתוק, כמו שאתן יושבות בבית צנועות ושלוות, תשמרו גם את הפה צנוע ושקט. הצניעות והשתיקה זו הברכה".

 

"אינני זוכרת שחלינו אי פעם. היינו חסונות ובריאות, יעילות וחרוצות, מן הבית שלנו יצאו מאכלים ותבשילים לכל עניי העיר, ובשפע. וכשהיו שמחות אנחנו הבנות של יחיא, היינו הקייטרינג של אותה שמחה, חינם אין כסף. אבא היה קונה כבש על חשבונו, ושאר המאכלים נשלפו אחר כבוד מכדי החרס אל הסירים והתנור. וכל חיינו, עד נישואינו, עברו עלינו בתוך ארבע האמות הקדושות של הבית… עד שיום אחד… אבא נסע לדרך ארוכה, עם בית דינו של רב העיר לעשות איזו מצווה. לאחר מספר ימים שמענו נקישה על הדלת, בשעת בוקר. אחותינו הקטנה היתה בת תשע או עשר והיא פתחה בזהירות את הדלת. בפתח ניצב אחד מפרנסי העיר, הוא ביקש מאחותי להודיע שיש היום שמחה בעיר, וצריך להכין סעודה גדולה, ואבא הבטיח לו שנעזור. הוא הוציא מארנקו 10 מטבעות הניחם על השולחן ואמר: "הנה כאן 10 פרוטות, תקנו בהן את המצרכים שאתן זקוקות להן…

 

"אחותי הקטנה, בתמימותה אמרה "לא צריך כבודו, אנחנו אף פעם לא קונות מצרכים. כל הזמן אנחנו מוציאות קמח, אורז, סוכר מכדי החרס, ואף פעם זה לא נגמר…".

 

"וכאן זה נגמר" מתאנחת סבתא הדסה. "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין מן הרגע שהעין נכנסה לתוך הברכה, הסתיימה הברכה ונעלמה לה. אתה מבין, סוג כזה של ברכה כבר לא מכירים בדור הזה. מה תשתה? קפה עם חוואג' או תה?".