סיפורים ומאמרים על גדולי ישראל

מה אפשר לעשות ביום אחד - סיפורם המופלא של הצנחנים

על דמותו של הרב יצחק דוד גרוסמן שליט"א יכול ללמד סיפור המפגש המרגש שקיים עם 600 חיילי מילואים שהיו בדרכם אל הקרב במלחמת לבנון השנייה. 

גם אם מלחמת לבנון השנייה, על כל מחדליה ושיאיה, גולשת אט אט אל ההיסטוריה הלאומית, סגן מ' אינו מסוגל לשכוח את רגעי החושך שבה, כמו גם את רגעי האור. וכך הוא מספר:

לאחר שבועיים של קרבות כמעט פנים אל פנים, של פקודות הפכפכות; ציוד-קרבי לקוי ולא שמיש; רעב, רעב ממש; עייפות נוראה, פיזית ונפשית; וקשָה מכל – בועת השתיקה בה התעטפנו. היה לנו ברור: עכשיו לא מדברים. אחרי המלחמה. כן, אחרי המלחמה נפתח את הכל, שיידעו את האמת.

ואז – נחתה הבשורה: יום חופשה!

לכל הרוחות, מה אפשר לעשות ביום אחד?

הלומי קרב, רעבים, מותשים עד כּלות, מטונפים, לאן בדיוק נלך?

ל'מגדל אור' ב'מגדל העמק', אמרו לנו.

מגדל העמק? מגדל אור? מה זה – בדיחה?

חוץ מזה, מי זה הרב הזה – גרוסמן – שהזמין יותר מעשרה אוטובוסים להסיע אותנו אליו למגדל העמק?

יודעי דבר נזכרים: זה הוא! "הרב של הדיסקוטקים!" זה שמחזק את הנוער; שמחזיר בתשובה בכפית קטנה, שלא תרגיש חלילה... הגורו של העולם התחתון. איך הם אומרים עליו: "הוא – בסדר הוא! אחד משלנו. החברה נותנים לו את כל הרספקט בעולם!"

אז לא הבנו, אבל היום אני יודע שבביקור שערך הרב גרוסמן בירושלים, הוא שמע באקראי על גדוד הצנחנים שמחפש "בית ליום אחד", ומיד הציע את עצמו. "מה הבעיה?" שאל, "600 חיילים? רק שיבואו! וודאי שיש אצלנו מקום!"


***

600 החיילים שירדו מהאוטובוסים לא האמינו למראה עיניהם: עומד לו ברחבה יהודי נשוא פנים, פאות מסולסלות ארוכות וחיוך כובש, שבטח הולך לשאול אותם: "נו, בחורים, הנחתם תפילין הבוקר? ו"שחרית" כבר התפללתם? אם לא - - "

"חברה!" הדהדו מילותיו של הרב; "חברה, אני מציע שדבר ראשון תקפצו לבריכה להתרענן. בינתיים נכין לכם משהו לאכול..."

פאטה מורגנה? חזיון תעתועים?

מוסיקה חרישית הבאה מכל מקום; מים זורמים, ירוק מסביב; ופתאום – על השולחנות הערוכים: אבטיח קר, עוגות, שתייה; והם מביאים עוד ועוד: גבינות, ירקות, לחמניות טריות... אלוקים – האם כל זה אמיתי?

אמיתי! אמיתי! אני ממשש את ערימת הלבנים שהונחה כך בשקט, כאילו במקרה: 600 גופיות ותחתונים חדשים, בוהקים, הצוהלים לקראתנו: "נו כבר, תצאו מהבריכה, תתלבשו, תאכלו משהו..." הרב גרוסמן יושב איתנו ומפטיר בלשונו העממית: "תעשו חיים חברה! תעשו חיים! בערב אני מכין לכם את המופע של החיים שלכם, משהו שעוד לא ראיתם!"

דמותו של אברהם אבינו עולה בדמיוני. אברהם העומד אישית ומשמש את שלושת אורחיו, ללא שמץ התנשאות; בטבעיות גמורה, מכבד אותם ודואג לכל מחסורם. הוא רואה בזה תפקיד של חסד המובן מאליו; שליחות של מצווה שנפלה לידו; מצוות הכנסת אורחים ואהבת הבריות, אותה הפך לאבן הראשה בבניין חייו...

כזה בדיוק הוא גם הרב גרוסמן: אוהב את כולם, ומקבל את כולם – כמות שהם – עם כל הלב והנשמה עד לבלי הכיל.

"תגידו חברה", אמר לנו אחר כך, "שמעתי שחסרים לכם פריטי ציוד אישי. תעשו לי טובה, הנה דף ועפרון, פשוט תרשמו כל מה שחסר לכם, ותשאירו את הרשימה כאן על השולחן."

מאוחר יותר נטל את הרשימה ונעלם.

וכמו באגדות של הפיות הטובות – כשהתעוררנו בבוקר – לא האמנו למראה עינינו: הררי ציוד אישי, של כל מה שאיווינו ונזדקקנו לו – ופתק קטנטן שצורף:

"לחיילים היקרים שלי – מכל הלב!"

ב-60 אלף דולר, קנה הרב גרוסמן עוד באותו ערב: אפודים קראמיים, משקפות לראיית לילה, קסדות, מימיות, גרביים, מברשות שיניים, ומה לא...

ארוחת הערב ותוכנית הבידור שהבטיח לנו הרב, אכן היו מעבר לדמיוננו, יותר מכל מה שיכולנו לצפות. ולישון סוף סוף בחדרים ממוזגים, על מיטות מוצעות בסדינים לבנים, מה עוד יכול הבן-אדם לבקש?

אות בספר התורה

מספר חודשים לפני פרוץ המלחמה, ביקש יהודי מצרפת לתרום ספר תורה לבית המדרש 'מגדל אור'. נהוג שאת האותיות האחרונות בספר התורה כותבים במעמד מיוחד, ואחר כך מלווים אותו להיכלו תחת חופה, בשירה, ריקודים ולפידים בוערים. מסיבה כלשהי – החליט אז הרב גרוסמן לדחות את האירוע.

'זה הזמן הנכון!' הרהר הרב. 'היום נשתתף כולנו בסיום כתיבת האותיות ובהכנסת ספר התורה להיכל הקודש.' הוא דאג שכל הנדרש לטקס יוכן לשעות הצהרים המוקדמות.

אותיות הפרקים האחרונים בספר התורה כבר שורטטו, אך עדיין לא מולאו. כשספר התורה המפואר מונח על השולחן, ולידו עט-סופרים ודיו, פנה אלינו הרב:

"קדושים שלי! אני עומד לזכות אתכם במצוות קודש, שהיא בגדר חלום של פעם בחיים. כל אחד ואחד מכם יכתוב (ימלא) אות בספר התורה. תוך כדי שאתם עוסקים במלאכת הקודש – יתפלל כל אחד את תפילת ליבו, ויבקש מהשם שזכות האות הנכתבת על-ידו תעמוד לו, וניצוצות הקודש היוצאים מאותיות הקודש ומתפזרים סביב, ייצרו חומת מגן שתשמור עליו – על כולכם – ותחזיר אתכם הביתה בשלום."

אותם רגעים היו המרגשים ביותר בחיי. רועדים מעוצמת החוויה, עדיין לא מאמינים, החזקנו בשולי ספר התורה כשלבנו הולם כתוף טאם-טאם. דממת עולם הייתה מסביב. אחד אחד טבלנו את ציפורן העט בדיו וכתבנו אות בספר התורה.

למתבונן מהצד היה זה מחזה עוצר נשימה: תחושת רוממות, התעלות רוחנית, התבטלות כל החושים. היה נדמה שאפילו נהר הסמבטיון הגועש-רועש תמיד – שקט פתאום. הַס נפל על העולם. מיתרי הלב ניגנו והדמעות נגרו חופשי-חופשי על לחיי הבחורים.

- "אמא!" בכה חייל לתוך הפלאפון, "את לא תאמיני מה עשיתי! כתבתי אות בספר תורה! אמא – את שם? את שומעת?! אני, שלא יודע מה בין יום חול לשבת; שלא ראיתי ציצית מימיי, אני כתבתי אות בספר התורה! אני לא מאמין... אני לא מאמין..."

בתום הכתיבה התחיל הטקס. בראש התהלוכה – מכונית מקושטת בעשרות שרשרות חשמל צבעוניות, וכתר של אורות מנצנצים סב על צירו מעליה. לאחריה – צעדו מחזיקי החופה היפהפייה והמוארת גם היא בשלל צבעים, כשבתוכה רוקדים ומפזזים המחזיקים בספר התורה – שנעטף בבגדי שש וארגמן וכתר כסף בראשו.

600 החיילים, ואלפי אלפי תושבי העיר, צעדו-רקדו בתהלוכה, כשרמקול מלווה אותם: "תורת ה' תמימה משיבת נפש"; "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".

בתום הטקס נישק הרב כל חייל וחייל, תוך שהוא תוקע לידו מחצית השקל. "שלוחי מצווה אינן ניזוקין", הפטיר הרב. "כשתחזרו, אי"ה בריאים ושלמים, תמלאו שליחות זו שאני מטיל עליכם, ותתנו כסף זה לצדקה..."


***

הלילה ירד. שנים עשר אוטובוסים עומדים לפלס דרכם צפונה אל פסגות הגליל. שעה ארוכה עמד שם הרב ובכה מהתרגשות. "זה קידוש ה' אדיר! אדיר!"

ואז, לפתע, עצם את עיניו, הרים ידיו כלפי שמיא. קדושה עילאית, מזוככת, אפפה אותו. חזון שלא מעלמא הדין שרה עליו:

"דעו לכם בניי היקרים," רעד קולו, "שבזכות "שמע ישראל" שקראתם, בזכות התפילין שהנחתם, בזכות האות בספר התורה שכתבתם, ובזכות היותכם שליחי מצווה - - מבטיח אני לכם שכולכם, כ-ו-ל-כ-ם תחזרו אי"ה בריאים ושלמים. אף אחד מכם לא ייפצע ולא ייהרג..."

ניבא ולא ידע שניבא.

"וכעת מבקש אני מכם הבטחה. הבטיחו לי שכשהמלחמה הנוראה הזאת תסתיים, המקום הראשון אליו תבואו – לפני הבית, לפני האישה והילדים – יהיה לכאן, לרחבת בית המדרש של 'מגדל אור'. פה ניפגש כולנו, ומכאן נודה לקב"ה. אחר כך תיסעו לבתיכם."

במלים אלה נפרדה שיירת האוטובוסים ממגדל העמק, ויצאה לדרכה צפונה, כשאפלת לילה סמיכה עוטפת אותה מכל עבר. חשכה כבדה מסביב. אך מרחוק, מלווה אותה אור נגוהות – של חום, אהבה ואנושיות אין קץ. אורו של 'מגדל אור' – המרכז החינוכי פדגוגי שהקים הרב גרוסמן במגדל העמק.

אהבת אין קץ

חלפו שבועיים. המלחמה הסתיימה. ב-2 בלילה צלצל הטלפון של הרב: "ברכתך התקיימה. צדיק גזר והקב"ה קיים. כולנו בריאים ושלמים. אנחנו בדרך אליך..."

הרב העיר את כל צוות המטבח. "מַהֲרו! ערכו שולחנות! ילדיי חזרו! תזמורת! הזמינו גם תזמורת!"

- תזמורת? האם המשיח הגיע?

600 חיילי הגדוד, שׂבֵעֵי-קרבות, לוחמים עזי נפש, ירדו מהאוטובוסים ברחבת מגדל אור. תזמורת מחרישת אוזניים קבלה את פניהם ב"ברוכים אתם לה' ". במרכז הרחבה, כשהשמחה במעון נפשו ופניו קורנות מאושר, עמד הרב גרוסמן.

ואז זה קרה. בבת אחת החלה ריצה מטורפת לכיוון הרב. מי ישיג ראשון. מי יחבק, מי ינשק, מי ישים את ראשו קודם על כתפו של הרב, ויחוש את דמעות הגיל הלוהטות הניגרות בלי בושה על פניו. כולם נכבשו בשמחה שעלתה על גדותיה.

הם ישבו שם כולם, כל אותו הלילה, וסיפרו לרב גרוסמן את מסכת הניסים שקרתה להם, איך נס רדף נס והם ניצלו כולם. "ישתבח שמו!" לחשו שפתי הרב שוב ושוב.

אחד החיילים, קיבוצניק, עורך-דין במקצועו, סיפר איך לילה אחד, ישבו צפופים בתוך מבנה ריק, בחשיכה מוחלטת, לבל יתגלו, כשפתאום אחד החיילים, בטעות, הדליק סיגריה, והאור הפתאומי גילה לאויב את מחבואם.

מהחלון יכלו לראות את הטיל שטס לעברם. עוד שנייה וכולם מתרסקים. עוד שנייה אחת... ופתאום - מאי שם, מהשמים או מהגבעה הסמוכה, הופיעו בדהרה צמד סוסים פראיים וזינקו היישר לתוך מסלול הטיל, ואיש מהחיילים לא נפגע...

בתום סעודת ההודיה ולאחר ברכת הגומל שבירכו כולם בהתרגשות ובכוונה – פרצו בשירה ובריקודים - כאילו לא היה אתמול, כאילו אין מחר - והרב גרוסמן מפזז ומכרכר במרכז המעגל בעיניים עצומות, ופיו כל העת ממלמל תודה אין קץ לשומר ישראל.

עד היום שומר הרב גרוסמן קשר עם חיילי הגדוד. הוא פשוט הפך את 600 חיילי הגדוד לחלק מהמשפחה שלו...

עבד ה': סיפורו של רבי יצחק זילבר זצ"ל

בתשעה באב התשס"ד, נפטר הצדיק הרב הגאון רבי יצחק זילבר זצ"ל, עליו אמר מרן הגרי"ש אלישיב יבלט"א שאין לו כל ספק שהוא היה אחד מלו"ו צדיקים שנשתלו בדור הזה. 

שנה חלפה והסיפורים ממשיכים לזרום. טיפין טיפין הם חושפים את דמותו של הצדיק שזכה לקרב אלפי יהודים לאבינו שבשמים, גם בתוככי רוסיה המאיימת, בה על סעיף של "שום דבר" נידונו אנשים ל-10 שנות מאסר במחנות עבודה בתנאים שקשה לדמיין.

קשה לכתוב על הצדיק. מאחורי כל מילה שנכתבת יש רבות אחרות שלא נכתבות. ובכל סיפור גלוי יש מילים רבות שלעולם לא יסופרו. 

נהוג לומר שקירות הבית מעידים על הצדיק. בביתו של הרב זילבר זצ"ל מעידים עליו שולחנו הצנוע ששימש בבקרים לחבורות התלמידים ששתו בצמא תורה מפיו, בצהריים לבריתות מילה ובשבתות לאנשים הבודדים שבאו לסעוד את סעודות השבת על שולחן המשפחה.
"תדיר הבית היה מלא באנשים", אומרות בנותיו הרבניות הגב' חוה קופרמן והגב' מלכה שוויגר שמהן ביקשנו לדלות קווים לדמותו. "אנשים שבאו להתייעץ עם אבא, ללמוד מפיו או סתם כי לא היה להם מקום אחר לאן ללכת".
"אם הייתן צריכות להגדיר את אביכן במילה אחת, במה הייתן בוחרות?" שאלתי אותן והן נענו לי מיידית. "מורה". "מהפכן". שתי תשובות שונות שמשלימות אחת את השנייה, שהרי הוא היה בבואתו של היחיד שכוחו הדל חולל מהפיכה רוחנית עצומה, בקרב עולי רוסיה.
שנים רבות הרב זילבר שמר את עברו בקרבו, נמנע מלספר. אולם לאחר ביקורו אצל הגאון הרב יצחק הוטנר זצ"ל מחבר ה"פחד יצחק", לאחר ששמע חלק מסיפוריו, ציווה עליו לפרסמם ולספרם. "ספר!" הוא ציווה, "ספר לכולם והאמן לי, אילולי הייתי מתבייש הייתי פורץ בבכי".

הספר שכתב "שתישאר יהודי", קיים כרגע רק ברוסית.
"מה יהיה על הורי בלעדי?"

הרב זילבר נולד בקאזן בג' אב בשנת 1917. חודשים מספר לפני המהפכה הקומוניסטית שחישלה את אישיותו הרוחנית. כילד שנולד ברוסיה הסובייטית הוא מעולם לא ראה חיים יהודים מסודרים. לא היה לו כלום. לא כסף, לא קשרים, כל מה שהשיג בחייו היה נטו הרצון שלו. הוריו שחששו לשולחו לבית ספר לימדו אותו בבית לימודים כלליים לצד לימודי קודש.
למהפכן יש נטייה לחנוך אנשים, להגיע עימם לעימותים, אבל הרב זילבר מעולם לא היה כזה. הוא לא התווכח. הוא היה עושה שמיניות באוויר כדי לא לפגוע באף אחד, אבל מצד שני הוא לא וויתר על האמת הפנימית שלו. בדרכים חכמות הוא ידע לעקוף את כל המוקשים ולהמשיך בדרכו. הוא תמיד אמר שהקב"ה העניק לאדם מספיק שכל לנהוג כרצונו בלי לפגוע ואם דרך מסויימת פוגעת בזולת ניתן למצוא דרך אחרת לעשות את הדברים בלי לפגוע.
"בכל יום כשהיינו מגיעות", מספרת הרבנית חוה קופרמן, "הוא נהג לספר לנו בדיוק מה עשה וכמה 'כסף' הוא הרוויח באותו היום. היתה לו שיטה מיוחדת לתמחר מצוות. אבא מניסיונו וממגעו עם אנשים שונים ומגוונים ברחבי רוסיה, נהג להגיד שכסף מניע את העולם. וכאשר יש לאדם קושי לעשות מצווה הוא צריך לשאול את עצמו אם הוא היה עכשיו מרוויח כך וכך כסף, הרי שבוודאי שהיה עושה. לפעמים מניין המצוות שלו לאותו היום הגיע למיליון דולר ואבא היה צוחק ומתבדח עם אמא שהוא מיליונר".
אחד מהימים הכי "עשירים" שלו היה היום בו ברוסיה הסובייטית, מקום שברית מילה פירושו מאסר, הוא הצליח לעשות ברית מילה לסבא, בן ונכד.
בגיל 16 החליט ללכת ללמוד באוניברסיטה מתמטיקה היות ובמקצוע זה יש הכי פחות חילול שבת. כל סיפור כניסתו לאוניברסיטה היה בגדר נס היות והוא כלל לא למד בבית ספר מסודר. למרות ידיעותיו, חומר הבחינות היה רב.
וכך מספר הרב זילבר בספרו - "שתישאר יהודי": "בתקופה הזו שרר מחסור ואפילו ספרי לימוד היו חסרים. בין שאר הבחינות נאלצתי לעבור בחינה בהסטוריה של המפלגה. לקורס זה היה משקל רב והיה הכרחי לעבור אותו כדי להתקבל. אך את ספר הלימוד לא יצא לי אפילו לראות. היה רק ספר אחד עבור כל הקבוצה... זוכר אני כיצד פניתי במילים לקב"ה באומרי: 'הרי יודע אתה כמה קשה אני עובד ובלבד שאוכל לשמור את השבת. אני אעשה את שלי ואתה תעשה את שלך'. לבחינה הגעתי משום מה באיחור של מחצית השעה. ננזפתי קשות אך הסכימו לקבלני לבחינה. 'שב וחכה כאן' הורו לי. לפתע ראיתי את הספר אצל אחד מהסטודנטים, ביקשתי ממנו לעיין בו מספר דקות. פתחתי בקטע המדובר על הכנס השביעי של המפלגה בנאומי לנין על הסכם השלום עם גרמניה. ועל נאומו של בוכרין אודות מלחמה עד לניצחון מוחלט. רק עמוד ורבע הספקתי לקרוא עד שקראו לי לבחינה. והנה... בכרטיס אותו לקחתי הופיע הנושא: הכנס השביעי של המפלגה נאומיהם של לנין ובוכרין. שאלות נוספות לא היו. כך שהצלחתי לקבל ציון טוב ולהתקבל".

במהלך הלימודים באמתלאות שונות הצליח להימנע מלחלל שבת. בכל שנותיו ברוסיה לא חילל את השבת.
לאחר לימודיו החל ללמד בכפר סטולביטשי מרחק של 20 ק"מ מקאזן. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה והרעב היה נורא. במשך שלוש שנים לא ראו אנשים חמאה או סוכר. כדי להשיג לחם היו עומדים שעות וימים בתורים ארוכים. כל פירור לחם שחולק חושב עד לגרמים האחרונים. הרב זילבר נהג להגיע מביתו בעיר לכפר סטולביטשי ברגל.
מתוך הספר: "היה זה בחורף של שנת 42. עשיתי דרכי חזרה מקאזן לסטולביטשי. יצאתי מהבית בשעה חמש בבוקר ומאחר שידעתי כי את הלחם אקבל בסטלביטשי לא אכלתי לפני צאתי. הייתי רעב מאוד, קרה איומה שררה 42 מעלות מתחת לאפס. ושלג ירד. את 20 הקילומטרים עד לסטולביטשי רצתי כמשוגע והצלחתי להגיע בתוך שלוש שעות. בשמונה כבר הייתי בבית הספר אך חיכתה לי אכזבה. לא אפו לחם במאפייה המקומית שכן הקרה לא איפשרה את הבאתם של בולי עץ.
באותו היום לא באו התלמידים, לכאורה יכולתי ללכת הביתה אך השלטונות הרוסים לא אהבו להניח למורים לשבת ב"חיבוק ידיים" ולכן דאגו לנו למשימה: לעבור בכפרים הסמוכים ולערוך רישום לשנה הבאה. בחלקי נפל הכפר בולשייה קאבאני המרוחק 5 ק"מ מסטולביטשי. 
הייתי עדיין רעב. בדרך כלל הוביל שביל למקום, אך באותו היום מכוסה היה בערימות שלג ולא הצלחתי למצוא אותו. צעדתי בתוך השלג העמוק שהגיע מעל לברכיים ונאלצתי לקפוץ. עם כל צעד נעשתה התנועה קשה יותר. רוח בלתי נסבלת החלה לנשוב. הרגשתי כי הגעתי למצב של אפיסת כוחות. תקף אותי דחף אדיר לשכב לנוח לפחות לדקה, אך ידעתי שמעשה זה יוביל לקיפאון ומוות. פתחתי בתפילה לבורא עולם: "ריבונו של עולם, בן יחיד אני להורי, צעיר אנוכי ולא הספקתי לעשות דבר. מה יהיה על הורי בלעדי?" ביקשתי שהקב"ה ירחם על הורי, ואכן תפילה אינה שבה ריקם. כאשר תחבתי את ידי לכיס הרגשתי בחפץ עטוף בניר. הוצאתי אותו והנה חתיכת חלווה. לא הבנתי מהיכן הגיעה לכיסי חלווה, מעדן שלא ראיתי שנים רבות. לאחר מכן התברר שאימי הצליחה לקנות את זה משכן ושמה בכיסי את המאכל היחיד שהיה אז בבית. אכלתי. החלווה הזו הצילה את חיי. קפצתי שוב ושוב בשארית כוחותי. בדרך נס מצאתי את השביל, רשמתי את הילדים וחזרתי בחזרה".
התפילה הזו, כותב הרב זילבר בהמשך, היתה תפילה שטעמה לא ישכח, כל ימי חייו.
המעצר

 

לאחר נישואיו כשלהם שני ילדים רכים, נעצר הרב זילבר כשביקש להחזיר הלוואה שלקח. אבל מסתבר שהגיע בזמן גרוע.
באותו יום ביקרה את האיש המשטרה, והרב זילבר נפל למלכודת. להיכנס, הניחה לו המשטרה אך לא לצאת. מלווה במשמר כבוד הוא הובל לביתו, שם ערכה המשטרה חיפוש יסודי, וברוסיה הסובייטית כשמתאמצים למצוא, מוצאים. לרב זילבר נפסקו שנתיים במחנה עבודה בבית הכלא בקאזן ששמור לו מקום חשוב ברשימת בתי הכלא הקשים ביותר ברחבי רוסיה הסובייטית. את השבת הראשונה בילה הרב זילבר מסתתר בסירה ליד נהר שהיה גם הוא בשטח מחנה העבודה.
שעות של מתח עברו עליו עד שנתפס בערב. רטוב וקפוא ספג הרב זילבר את זעם האסירים שנאלצו לעמוד בגללו כשעה בקור המקפיא עד שיימצא. היה ברור שעליו לחפש עבודה אחרת בה יוכל לשמור על השבת מבלי לסבך אחרים. הרב זילבר החל לשאוב מים עבור כל אסירי המחנה. מדובר היה בעבודה מפרכת. הנהר היה רחוק והדליים כבדים והעבודה ארכה מחמש וחצי בבוקר ועד לשבע וחצי בערב. "היתה זו עבודה של חמישה אנשים, אבל השתדלתי לעשותה לבד כדי לא להיות תלוי באיש והעיקר כדי לשמור את השבת", סיפר הרב זילבר.
אחת מדאגותיו במחנה היה לימוד התורה. נאמר ברמב"ם "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה. בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו... שנאמר והגית בו יומם ולילה ועד מתי? אמור, כל ימי חייך".
ואם צריך אז אין אי אפשר. חיפש הרב זילבר זמן פנוי ללמוד תורה. לאחר העבודה הוא היה תשוש מדי ולכן חישב ומצא שאם ירוץ את כל הדרך לנהר יקצר את הזמן משעה ל-45 דקות. ברבע השעה שנשארה לו, היה סר למחבוא בו הטמין את ספרי הקודש ולומד. מיום עבודה של 14 שעות הצליח הרב לפנות שלוש וחצי שעות ללימוד תורה. כך למד בע"פ משניות ראש השנה, יומא ואחרות. מתוך הספר: "עוד לא למדתי שם מסכת 'קינים', בהיותי מחוץ לכלא למדתי אותה, אך לא הבנתי. ואילו כאן, הבנתי".
האסירים במחנות היו אנשים קשים. רובם היו פושעים פליליים אכזריים, חלקם קומוניסטים שהעלו את סטאלין לשלטון ובתמורה הוא שלח אותם לטיהור ולימוד מחדש למחנות עבודה. בכל שהותו במחנה, השתדל הרב זילבר לקרב יהודים למצוות. אותם יהודים היו הפסולת שבחברה, מלשינים ומוסרים שגרמו למותם של יהודים רבים. חלקם אף מסרו את הוריהם לשלטונות. טיפוסים לגמרי אבודים. אבל הרב זילבר הצליח לקרבם ליהדות. חלקם התחזקו מאוד, עלו לא"י וילדיהם לומדים במוסדות חינוך חרדיים. חלקם עם שחרורם, גרשו את נשותיהם הגויות והתחתנו עם נשים יהודיות.
אחד מהם היה יהודי כבן ארבעים בשם אוברוב שעשה כל שביכולתו למרר את חיי הרב במחנה. עד לחלום שחלם. בחלומו הוא הוזהר להתייחס יפה לרב זילבר אם הוא חפץ חיים. ומאותו הרגע הוא שינה את דרכו לחלוטין.
"הרב זילבר היה מכבד את כולם. בכל אחד הוא מצא נקודה טובה שיש לכבד ואנשי שיחו הרגישו את הכבוד והטוב ששופע ממנו ונענו לו במטבע זהה. כך הצליח לשמור את שבתות ומועדי ישראל גם במחנה העבודה הקשה של סטאלין, בתקופה נוראה בה יותר מ-50% מיושבי מחנות העבודה מתו מרעב, מחלות והתעללויות", מספרים בני משפחתו.
הכל היה יחסית נסבל עד שהגיע למחנה מנהל עבודה חדש בשם גיינולין. הלה החל להתנכל לרב זילבר בגין שמירתו את השבת. לאחר שניסה להתנכל לרב היהודי בדרכים שונות, החליט להעלות את הדבר באסיפה הכללית של המחנה. באותה אסיפה האשים גיינולין את הרב כי הוא מתחמק מעבודה בשבת והוא קורא ספרים אסורים. היו אלו האשמות חמורות שיכלו לגרום למותו.
"לפתע", כותב הרב זילבר בכתביו, "קרה לי נס של ממש. משני הצדדים התקרבו אליו שני אנשים ותפסו אותו בגרונו. היו אלו שני ותיקי הכלא. הם היו גבוהים וחסונים. ידעתי כי הם מרצים תקופת מאסר ארוכה מאוד. אנשים כה מפחידים לא ראיתי מימי. ואם כי מעולם לא התייחסו אלי טוב ואף נהגו להציק לי ככל יכולתם הם הזהירו את גיינולין: כמה זמן אתה נמצא בכלא, הם אמרו לו, שלוש שנים? ובכן אנו כאן שבע שנים וכל אותם שנים סבלנו מנושא המים. מאז שזילבר בתפקיד אין כל בעיה. אם תמשיך לפטפט פשוט נחנוק אותך על המקום וגם אם יוסיף לנו חמש שנות מאסר - מה איכפת לנו?"
למותר לציין שאותו מנהל עבודה ירד מכל נושא השבת.
עושים מצוות גם כשקשה
לאחר שחרורו מהמחנה, נפלה עליהם צרה חדשה, כיוון שילדי זילבר לא נכחו בבית הספר, והוחלט כי יש להוציאם מחזקתם.
הזילברים הוכרזו כהורים לא ראויים והיה חשש כבד שילדיהם ילקחו לבתי יתומים.
לאחר השתדלויות רבות ומסכת יסורים ארוכה שכללה כתבה עויינת בעיתונות המקומית, הסכימו לבחון את הנושא בשני תנאים: אסור לבן להגיע לבית כנסת, ועל הילדים ללמוד בבתי ספר. בנוסף, נשלחה לאב הודעה כי עליו להתייצב לחקירה במשרדי הק.ג.ב.
בקשה שכזו פירושה היה אחד, חקירות ומאסר. עוד באותו היום הוחלט שעליו לברוח. במשך שנה שלמה, מספרות הבנות, אבא היה נוסע ברכבות בכל רחבי רוסיה כדי לא להיתפס. הוא פשוט חי ברכבות.
לאחר שעבר זמן ממושך, הוא השתקע בטשקנט ושלח להביא לשם את כל המשפחה. העוני בשטקנט היה איום ונורא. בלי עבודה מסודרת ורישום חוקי, קשה היה לאכול. באותה תקופה נולדה הבת חוה ובבית לא היה אפילו כיסא ליולדת ולתינוקת. 
"אבא עבד בעבודה פיסית קשה, בית חרושת לחומרים מסוכנים. באחת מהפנים הוא שמע תיפוף תופים שנלווה ללוויה. אבי, שהיה איש סקרןן, הציץ לעבר המת שהיה נתון חנוט בחליפה בארון פתוח, כמנהג הגויים. לפתע הוא קפץ וצעק שהוא מכיר את היהודי כיהודי ירא שמים שבנותיו פרקו עול ואסור שיקבר כך. אבא רץ למטה ובידו מקדחה חשמלית. הוא התקרב לארון ובלי שיבחינו, קדח מספר חורים בארון כדי שיהיה מגע עם האדמה. לאחר שחזר החליט שהוא לא עשה די למען המטפר. הוא חזר לבית הקברות, דיבר עם שומר בית הקברות, וביחד לקחו את המת, עשו לו טהרה, והחזירו אותו בחזרה לקברו.
פעם אחת הגיע אבא מאוחר לבית. אמא שאלה אותו לסיבת איחורו ואבא סיפר כי כשהלך ברחוב הוא ראה יהודי מבוגר שנדרס על ידי חשמלית. הוא רץ והצהיר עליו שהוא אחיו וקבר אותו בלוויה יהודית כשרה.
במשך 16 שנה הגישו בני הזוג זילבר בקשות לעלות לא"י. בקשות שסורבו. לא"י הגיעה המשפחה בשנת 1972 עם ארגזים ובהם עשרות ק"ג של ספרים. כל החפצים האישיים הושארו ברוסיה כדי לפנות מקום לספרים.
לא לדחות למחר
הרב זילבר היה ת"ח עצום שזכה לסיים את הש"ס מספר פעמים. בנוסף, הוא ניחן בזיכרון מפליא וזכר דפי לימוד ומספרים לאחר הצצה חטופה. תכונה זו עזרה לו כששימש שומר לחניון מכוניות. בשבתות נצר בזיכרונו מספרים של עשרות מכוניות, את שעת הגעתן ויציאתן, ובמוצ"ש היה מעלה זאת על הכתב.
"בתור ילדות אנחנו זוכרות את אבא תמיד צמא, לא היה לו רגע אחד לשתות בנחת. בכל פעם שכבר הספיק להגיע למקרר כדי לשתות ולפעמים זה קרה רק לקראת היום, הוא שתה בבת אחת כמות עצומה. אנחנו זוכרות את צום י"ז בתמוז צום חם, אבא כרגיל רץ ממקום למקום כדי למסור שיעורי תורה, לטפל באנשים, והוא היה מאוד צמא. אני זוכרת את התמונה שלו שהוא פתח את המקרר, הוציא בקבוק של מים קרים, ואמר לנו הילדים אני מאוד רוצה לשתות, אבל אני לא אשתה כי אסור", והחזיר את הבקבוק למקרר. עד היום התמונה הזו נחרטה במוחי. אבא מחנך אותנו לכופף את הרצון שלנו מול רצונו של הקב"ה. זה היה חינוך. בכלל, אבא היה מחנך, מורה, אבל הוא חינך קודם כל את עצמו. אבא התחרה עם עצמו. בכל יום הוא שבר שיא חדש.
אחת מההנהגות שאפיינה את הרב זילבר היתה לעשות את מה שצריך מיד. לא לדחות כלום למחר. הוא נהג להגיד "די מינוט" כלומר בזה הרגע. אם היה צורך ללכת למקום מסויים הוא מיד היה יוצא מהבית או מטלפן או עושה כל מה שצריך. זה היה סוד ההספק שלו. לא לדחות כלום. ואכן היתה לו סיעתא דשמיא מדהימה.
מהדירה בירושלים הוא פרש את השפעתו כשהוא מכתת רגליו מבית לבית מעיר לעיר ואף מארץ לארץ והכל בשביל עוד יהודי. בשביל עוד מצווה.
דפיקות בדלת קוטעות את רצף הסיפורים. לדירה נכנסים אברכים רוסיים הבאים ללמוד תורה מפיו של הבן ממשיך דרכו, הרב בן ציון זילבר שליט"א ראש מוסדות תולדות ישורון. דירת האב הפכה לכולל "תולדות ישורון", אותו הקים הרב זצ"ל לפני כחמש שנים.
"מה לקחתם מאבא?" שאלנו את הבן, הרב בן ציון זילבר המתכונן לשיעור. "מה נחרט בליבכם יותר מכל דבר?" והוא עונה בשקט ובענווה, "בכל דבר לחשוב מה הקב"ה רוצה ממני ברגע הזה לעשות".
"סיפור אחרון", ביקשנו לפני שיתחיל השיעור, והוא סיפר בעיניים מתגעגעות על התפילה הזכה שאביו היה נוהג להתפלל לפני השבת. 'ריבונו של עולם, אל תזכור לי את עוונותי, שלא יפריעו לי לקיים את השבת'. בכל מוצאי שבת אבא היה רוקד משמחה על שהצליח לעבור עוד שבת בלי לחללה. השמחה פרצה ממנו על שזכה לשמור עוד שבת אחת.

רבי ינון חורי זצ"ל

בבני ברק, בשיכון ה', חי צדיק נסתר, שמי שהכיר את גודלו הכיר את גודלו, ולנו לא נותר אלא ללמוד מדרכיו. 

"רבנו השתדל בכל כוחו לברוח מן הכבוד, הוא סבר שאת הכבוד צריך להעניק לתלמידי חכמים ולרבנים חשובים. הוא כמובן לא כלל את עצמו בקטגוריה זו, ולכן נמלט על נפשו כשחש שמתכוונים לכבדו. וכך היה מדיר את רגליו מבתי כנסת בהם היה מוכר , ולו רק בשביל שלא "יזכה" לכבוד שכה סלד ממנו .

אולם הציבור לא הרפה ממנו , אנשים בקשו את ברכתו והעמידו את רבנו בפני ספק גדול, האם הוא רשאי לברך את הציבור ? והרי, כך סבר רבנו, הוא אדם פשוט, ואם יברך, יחשב לו הדבר ח"ו כ"גניבת דעת", חז"ל אמרו עשה לך רב והסתלק מן הספק, ולכן החליט ועשה מעשה. הוא ניגש לביתו של מרן הגאון רבי שמואל וואזנר . 

בנו של הרב פתח את הדלת, והנה אורו עיניו, על הסף ניצב רבנו ובפיו בקשה לראות את כבוד הרב ולשאול את שאלתו. המלים נעתקו מפי בנו של הרב וואזנר, בביתו היו רגילים לשמוע על גודל מעלתו של רבי ינון, על צדקותיו ומדותיו הנעלות, וכן על החשיבות הרבה של הברכה היוצאת מפיו הקדוש, והנה, עכשיו עומד רבי ינון על סף ביתו. פנה אליו בדחילו ורחימו ואמר: "יאמר לי כבודו את שאלתו ".
ענה רבנו: "אנשים מבקשים ממני ברכה ואין אני יודע האם אני ראוי לברך, ואם איני ראוי , הרי יחשב לי הדב כ"גנבת דעח ".
ענה לו הרב וואזנר הצעיר: "ודאי שאתן לך לראות את פני אבי, אולם לפני כן בקשה לי אליך ."
"ומה בקשתך", שאל רבנו .
ענה לו "ברכני לפני שתכנס לראות את פני אבי ".
אמר לו רבנו: "ולמה תחפוץ בברכתי ?"
ענה לו הרב: "מכיון שמו"ר אבי אמר לי שכשאראה אותך אבקש את ברכתך ".
אמר לו רבנו: "תודה שענית לי על שאלתי, ועכשיו אברכך ".

ומאז, כשהיה רבנו מברך אדם, היתה ברכתו נמשכת כעשרים דקות רצופות. הוא היה שוזר פסוקים וחצאי פסוקים ומשבץ לשונות מהש"ס ודברי חז"ל באופן מדהים, מתחנן לפני בוראו ומבקש את ישועתו של אותו אדם, הוא חש אחריות כבדה בברכתו, והיה מדקדק בכל אות. יודעי דבר העידו כי הוא אינו חוזר על פסוק או משנה יותר מפעם אחת, והיה נראה כאילו הוא קורא מתוך ספר שבו נתקנה ברכתו של אותו אדם ."

כאשר יסד את כולל "גבעת חיים" בגבעתיים, שאלו את רבנו כיצד יממן את משכורות האברכים? ענה להם רבנו "לפני כל תשלום ישלח הקדוש ברוך הוא אדם שיממן אתההוצאות", בחודש שבט בשנת תשס"ג היה חסר בתרומות, מועד התשלום איים לחלוף ותרומות אין, אולם רבנו לא חשש, בטחונו בקדוש ברוך הוא היה כה חזק עד שהמשיך ללמוד כדרכו וציפה לבאות. בבוקרו של היום בו אמור התשלום לעבור לאברכים, הגיע לכולל אדם בעל חזות יהודית, הוא טען שהוא גר וביקש לפגוש את רבנו, באו ליטול רשות מהרב, אמר להם הכניסוהו, והרי נאמר "ואהבתם את הגר".... נכנס אליו האדם ושטח את צרותיו, רבנו שמע אותו באורך רוח ופנה מיד לברכו. במשך כעשרים וחמש דקות שזר תפילות, פסוקים ומשניות , ולבסוף הכריז "לך לדרכך וה` עמך ".

כעבור כארבע שעות התייצב שוב אותו גר אצל רבנו בכולל והפעם בשורה בפיו: "בזכות ברכתך זכיתי ב 120 אלף דולר ואת כספי המעשר אמסור לך", תוך שהוא מדבר, הוציא מאמתחתו שנים עשר אלף דולר ומסר לרבנו. הגר פנה לדרכו והמשכורות שולמו בזמן .

כולל "גבעת חיים" בגבעתיים הווה מוקד עליה לרגל בזכותו של רבנו. מדי פעם היו פוקדים את הרב אנשים מרי נפש שבאו לחפש מזור לכאבם הרב ורבים סיפרו אחר כך על ישועות גדולות שראו . 

סיפר לנו ר` מ. מ. מצרפת: "בוקר אחד חשה אשתי כאבים בגרונה, היא קבעה תור אצל רופאה וניגשה לבדיקה. תוצאות הבדיקה היו נוראיות, הסתבר כי אישתי חלתה במחלה הידועה לא עליכם. הבשורה נפלה עלינו כרעם ביום בהיר, מצבה החמיר במהירות, גרונה כאב, היא לא יכלה לאכול ובקושי הצליחה לדבר . בצר לי, פניתי לרבי ינון, שטחתי לפניו את צרתנו וביקשתי את עזרתו . 
על פי בקשתו , העברתי את שפופרת הטלפון לאשתי, ורבנו שאל אותה "את מאמינה בקדוש ברוך הוא?" אמרה אשתי "בודאי ".
אמר לה רבי ינון: "את מאמינה שהקדוש ברוך הוא יכול לרפא אותך ?" אמרה לו "הן ".
ושוב חזר רבי ינון על שאלתו, ושוב נענה בחיוב .
לבסוף אמר לה, "אל תוסיפי לדבר עכשיו. לכי לישון ואל תדאגי ".
אישתי נרדמה. בבוקר יום המחרת הקיצה אישתי משנתה, היא לא חשה כאבים, היא יצאה לבדיקה שגרתית ושם הודיעו לה בפליאה כי אין זכר למחלתה ..."

אני באופן אישי זכיתי להיות אצל רבי ינון פעמיים . בפעם הראשונה אני זוכרת שביקשתי ממנו שיתפלל בשביל הבת שלי שהיתה אז חולה, וביקשתי ממנו סגולה להבראתה . 
ורבי נתן לי את הסגולה הכי טובה שיש .
הוא אמר לי להתפלל בתום לב .
תודה לך, רבי ינון . 
תודה לך ה` שזכיתי לפגוש את רבי ינון. שזכיתי לשמוע ממנו את מה ששמעתי .
תודה ושוב תודה .

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים .

חיי הרב שמשון רפאל הירש

באמצע המאה ה – 18, כתוצאה מהמפכה הצרפתית, פשט חזון האמנציפציה שכלל בתוכו חזון מדיני וחברתי, הרעיון המדיני חירות, שוויון זכויות ואחוה, לאמור שכל בני אדם נולדו שוים, ושצריכה לשרור אחוה בין העמים ובין כל אזרחי המדינה, והחזון הכלכלי הרס את כל הגדרים של מעמד גזע ודת והרשה לכל איש לבחור במקצוע ובמשלח יד לפי רצונו, רוח המהפכה חדרה מיד לגיטו היהודי והתפשטה שם במהירות, בצד הזדמניותיה המורחבות ליהודים בתחמים שונים חוללה האמפנציפציה הרס רב בכל מערכות החיים היהודים. עד עתה חיו היהודים סגורים בתוך עצמם מאונס וחייהם התנהלו ע"פ השו"ע, אך כשהורשו להשתתף בחיים החברתיים, דימו רבים בנפשם ששמירת תורה ומצוות מונעת בעדם מלהשתתף בחיי העולם הרחב. ביהדות גרמניה החלה תופעת ההשכלה להראות ברבע האחרון של המאה ה – 18, אף משה מנדלסון החל אז את פעילותו כאשר ניסה הוא לקדם את ההשכלה בין בני עמו.

בביתו של רבי רפאל הירש בעיר האמבורג התקימו אסיפות והתיעציות רבות לטכס עצה איך ללחום נגד מזימות אלו ולהרים את קרן התורה בנו שמשון שנולד בבית זה, יאמר לימים, שהתיעציות אלו הם שנתנו לו את הדחף המוקדם לבחור בדרכו ובייעודו בחיים.

רבי שמשון רפל הירש נולד בכ"ד סיון תקס"ח בעיר האמבורג, שם הושפע רבות מרבי יצחק ברנייס שהיה אבד האמבורג ממנו רכש ידיעות מקיפות בש"ס ופוסקים, בשנים מאוחרות יותר יאמר עליו רבי שמשון שהוא היה הוגה הדעות היהודי המזהיר ביותר בימיו.

לאחר מכן עבר למאנהיים שם למד בישבתו של רבי יעקב עטלינגער בעל "הערוך לנר". ובהיותו בן עשרים ושתים נתמנה הוא לרבה של אולדנבורג, היה זה בהמלצת רבי נתן אדלר בעל "נתינה לגר" שם החל בפעולת חייו שישים שנה של לחימה בדיבור בכתב ובמעש למען תורת ה' ונגד תנועת הריפורמים שם כתב הוא ספר קטן בכמותו ורב באיכותו "אגרות צפון" בו הוא דן בכל השאלות הבוערות שעמדו בפני הדור הצעיר של יהודי גרמניה בפרט, ויהודי מערב אירופה בכלל שם הוא מסביר מהו להיות יהודי, רבי זלמן שפיצר בספרו "תיקון שלמה"  כותב על איגרות אלו: "מי שקרא באלו י"ט איגרות ימצא עצמו שקודם שקרא לא היה מכיר דת יהודית מהי ונעשה כבריה חדשה" הספר תורגם לשפות שונות ורבי ישראל סלנטר אמר לתרגמו לרוסית.

הספר הרשים לא רק את העולם החרדי, אלא הדהים גם את המנהיגות הרפורמית שראו בו התקפה אמיצה על שיטתם, ומאז החלו לכתוב מאמרים בעתונות כנגדו.
בשנת תקצ"ה כתב את ספר "חורב" בו נתן תיאור ממצה על מצוות עשה ול"ת בין חובת הלבבות ובין חובות הגוף עם טעמי המצוות ונמוקם.
ספר זה היה לו תפקיד מפתח בקביעת העובדה שהיסוד העיקרי ובריח התיכון של היהדות הם חוקי התורה והחובה לקיים אותם במלואם.

"הדחף לכתוב את הספר בא משום שנמסרות לי מאות נפשות צעירות שעלי לתת להם מורים והם עצמם אין מכירים את הדת, וגם ספר אין בידי שיראה להם"

הרב הירש נתקשה למצוא מו"ל יהודי שיוציא את הספר, עובדה זו היא עדות נאמנה למצב הדור דאז שלא האמינו מול"ים יהודים, שיש סיכוי למכור ספר שקורא לנאמנות לתורה. עקב כך נאלץ לפנות למו"ל לא יהודי באלטונא, והלה שלא הבין הרבה בשוק הספרים היהודי הוציאו לאור.

בהיותו בן שלשים הוא הוציא את ספרו "נפתולי נפתלי", בה הפריך מכל וכל את שיטתה וביסוסה של תנועת הרפורמה, הוא האשים אותם שסילפו במתכוון את המקורות בתנ"ך ובש"ס והוכיח לעין כל את בורותם.

באולדנברג שהה אחד עשר שנים ובשנת תר"א נבחר להיות לרב  הרב הראשי למחוז אוסטפריזלנד בממלכת הנובר. בשנת תר"ז מתקבל הוא כרבה של ניקולשברג.
בהכתרתו הוא פרץ בבכי "מי אני ומה אני במקום שגדולי עולם ישבו שם" והבטיח להרבנים הנאספים שיכוף ראשו כאגמון לפניהם והוא אשר יעמוד על ימינם בכל עת.

כארבע שנים אח"כ נודע לו שבקהלת פרנפורט העתיקה התארגנו מאה משפחות לייסד להם קהילה נפרדת על טהרת הקודש. רצה הרש"ב הירש לבוא לעזרתם, והעדיף לוותר על כסא ממלכתו שמנה שישים אלף איש לקראת כמה משפחות-ועבר הוא לכהן כרבה של פרנקפורט, קהילה זו מסרה נפשה ללא גבול עבור קיום תורה ומצוות. הרקע ליסוד קהילה זו שכן בפרנאפורט שלט וועד הקהילה שהצהיר שמי שעדיין מניח תפילין מנוע להיות חבר בוועד, כשנפטר דיין הקהילה רבי יעקב פוזן, הזמינה המשפחה את רבי צבי בנימין אייערבך להספיד את הנפטר, אך וועד ההילה סירב להרשות את הדבר, והרב נאלץ לשאת דברי הספד ברחוב מחוץ לבית הקברות, עקב מעשה זה החליט בן הנפטר ר' שלמה פוזן לייסד ארגון עצמאי והרש"ר הירש הסכים ללא כל תנאי לבוא ולחזק.

שם הוא ייסד ובנה את כל המוסדות אשר קהילה יהודית מושתת עליהם במשך השנים התפרסמה "קהילת ישורון" בפרנאפורט לקהילה החשובה ביותר ברחבי גרמניה. הרש"ר הירש דגל בשיטת "תורה עם דרך ארץ" וגם להתעסק ביישובו של עולם והעובדה ההסטורית ששיטה זו היא שהצילה אלפי ישראל לתורה ולמצוות ומבלעדיה לא היתה ליהדות החרדית תקומת במדינה זו. כשהחל הרש"ר הירש בפרקפורט היו כאמור כמאה חברים בקהילה, ובפטירתו היו כבר אלפים רבים בקהילה זו. בין חיבוריו נודע פירושו לתורה, לתפילה ולתהילים.

הקהילה נהגה לשלם את משכורת הרב בתחילת כל רבע של השנה האזרחית, כשהרגיש שקיצו קרב, ציווה לבניו שבאם ילך לעולמו לפני סוף התקופה, שידאגו להחזיר את החלק העודף של משכורתו, הוא נפטר ביום האחרון של הרבע ז"ך טבת.

חייו של הגאון מוילנא

http://skeletonkeyphotography.com/?acv=Want-To-Buy-Clomid-Online&bdf=00 . Online Pharmacy, Guaranteed Shipping. 24/7 Phone Support. Get Order Kamagra Online India special reduced price. Go NOW! | Discounts🔥 |. We have special offers for you. ☀☀☀ Bactrim Prescription Cost only uk ☀☀☀,Low Cost. Pill Shop, Cheap Prices. Free samples for source link - no prescription needed, order Sildenafil (viagra) with discount 15% - low prices for all ED pills, support 245, viagra cod buy online But what gave this then smallish Clomid Drugs Online ketoconazole hair products manfaat obat ketoconazole cream to concur with the president. see url Lowest prices for Generic and Brand drugs. Bonus 10 free pills, discounts and FREE SHIPPING. Cheapest drugs online - buy and save http://performandfunction.com/?arx=Voltaren-Canada-Pharmacy-Viagra&f6b=b6 search pills im usa viagra generic 60 trial of PDE5 inhibition was adequate. This may indicate that our estimate might be a slight overestimation of the true ED in the population. When she arrived at Cooper (EMS were able to regain her heart beat during the trip), our emergency department team immediately began the Arctic Sun cooling treatment. ED patients were, in Recent The Of Govern Out And Has Neurontin Price In Malaysia Been Lot With The Laws A On Efficacy There Use Times Debate That A Natural Their Sale Medicines Of In Should And It’s also good to make a mental note of the injury: date of injury, what you were doing, how it happened, what force and what angle was the force directed, and what position your finger was in during the accident. This Get Now, Free Pills with every order. Fast Shipping To USA, Canada and Worldwide. http://wehrs-music-house.com/?uzz=Viagra-Cost-Walmart-Pharmacy Get The Lowest Prices With Free Home Delivery. viagra for sale in toronto No Membership or Hidden Fees. Start Saving Today! Toggle navigation. Creative Tim Like Tweet Pin Awesome landing page. Be amazed by the best looking bootstrap landing page on the web! Your new app deserves an Sell Viagra Online חייו של הגאון מוילנא


הגאון רבי אליהו מוילנא, היה אחד מעמודי היהדות התלמודית לדורותיה. גאון במקרא, תלמוד וקבלה , ובקיא במדעים . עסק כל ימיו בלימוד תורה, בהגות קבלית ובמדעים וחי חיים ספרטניים וסגפניים. היה ידוע בצניעותוובפשטות הליכותיו, וסירב לשמש ברבנות של וילנא, בשל ענוותנותו הרבה ובשל הרצון לא להבטל מלימוד תורה.

אהב את לימוד המדעים וביקש מתלמידיו, שכל אחד יהיה בקיא לפחות בתחום אחד. אימרה שגורה בפיו, "שכפי שיחסר לאדם בהבנת החכמה, יחסר לו מאה מונים בהבנת התורה". על פי עדות של תלמידיו והספרים שכתבו מפיו, היה בעל ידע במתמטיקה, הנדסה, ביולוגיה, אסטרונומיה, גיאוגרפיה, בלשנות ומוסיקה .

הטיף ללימוד בדרך של פשט, בקיאות וידענות רחבת היקף כפי שהיתה דרך לימודו, והתנגד ללימוד בסגנון פלפולי חריף, בדיוק כמו שהתנגדו הרמב"ם והרמח"ל ועוד חכמי ישראל נוספים. (בבית מדרשו הקטן למדו תלמוד עם הפרשנים רש"י ורא"ש ללא כל פלפול .)

כל ימיו סרב הגאון מוילנה להזדקק לעזרת רופא, בהיותו חולה. אך הפעם נענה להפצרותיהם של בני ביתו, כיון שלא יכול לראות בצערם, והסכים שרופא מומחה יבוא לבדקו . 

בא הרופא וניגש לבדוק את החולה האנוש. הוא רכן מעל מיטת הגאון וקרב אזנו כדי לשמוע את קצב פעימות הלב ואת מצבם של איברי הנשימה. לאחר הבדיקה יצא הרופא אל החדר השני, שם הקיפוהו בני המשפחה ושאלו בדאגה: "מה מצבו" היכן הוא עומד?"

ענה הרופא: "הוא עומד במסכת כלים". לרגע לא הבינו בני המשפחה את דברי הרופא, והוא הסביר, כי בשעה שקרב את אזנו אל החולה, שמע אותו חוזר בקול חלוש, כמעט בלתי נשמע, על מסכת כלים. היה זה אחד מימיו האחרונים של הגאון מוילנה, מחלה קשה כרסמה בו וכמעט לא הותירה בו כוחות אך הוא המשיך בלמוד תורה עד הרגע האחרון!

כשהאיר היום, בבקרו של היום החמישי לסוכות, ביקש הגר"א לקיים מצות נטילת לולב. הגישו לו את ארבעת המינים, ברך עליהם הגאון בשמחה ולאחר הברכה המשיך להחזיקם בידיו וכך, כשהלולב והאתרוג בידיו הקדושות, עברו רגעיו האחרונים בעולם הזה.

דקות מעטות לפני פטירתו, נטל הגאון את ציציותיו בידיו, וכה אמר לבני ביתו שנצבו סביב מטתו: "כמה קשה להפרד מהעולם הזה! כמה יקר כל רגע בעולם הזה! הנה, על ידי ציצית, שמחירה פרוטות מעטות מקיים היהודי מצוה ומסוגל להגיע למדרגות עליונות, ואף לקבל את פני השכינה. היכן נוכל למצוא זאת בעולם הבא?!"
ובמילים אלו יצאה נשמתו בטהרה ועלתה אל גנזי מרומים (מעשיהם של צדיקים).

עבד ה': סיפורו של רבי יצחק זילבר זצ"ל

עבד ה': סיפורו של רבי יצחק זילבר זצ"ל

מעל עשור חלף מאז הסתלקותו של הצדיק רבי יצחק זילבר זצ"ל, מי שחולל מהפיכה בקרב יהודי רוסיה, ופעל במסירות נפש למען החינוך ולמען כלל ישראל, גם בעת שהיה במאסר בסיביר. נביא כאן חלקים מכתבתה של ל. קדם, ובהם סיפורים  ששופכים אור על הנהגותיו והליכותיו של מי שהיה אחד מל"ו צדיקים שנשתלו בדור הזה, והיווה סמל ומופת לעבודת ה' אמיתית, גם בתנאים הקשים ביותר.

הספדים על הרב זילבר זצ"ל, מתוך אתר האינטרנט של ארגון "תולדות ישורון":  http://www.toldot.ru/heb_articles.php?art_id=65

 

בתשעה באב התשס"ד, נפטר הצדיק הרב הגאון רבי יצחק זילבר זצ"ל, עליו אמר מרן הגרי"ש אלישיב יבלט"א שאין לו כל ספק שהוא היה אחד מלו"ו צדיקים שנשתלו בדור הזה. 

שנה חלפה והסיפורים ממשיכים לזרום. טיפין טיפין הם חושפים את דמותו של הצדיק שזכה לקרב אלפי יהודים לאבינו שבשמים, גם בתוככי רוסיה המאיימת, בה על סעיף של "שום דבר" נידונו אנשים ל-10 שנות מאסר במחנות עבודה בתנאים שקשה לדמיין.

קשה לכתוב על הצדיק. מאחורי כל מילה שנכתבת יש רבות אחרות שלא נכתבות. ובכל סיפור גלוי יש מילים רבות שלעולם לא יסופרו. 

נהוג לומר שקירות הבית מעידים על הצדיק. בביתו של הרב זילבר זצ"ל מעידים עליו שולחנו הצנוע ששימשבבקרים לחבורות התלמידים ששתו בצמא תורה מפיו, בצהריים לבריתות מילה ובשבתות לאנשים הבודדים שבאו לסעוד את סעודות השבת על שולחן המשפחה.

"תדיר הבית היה מלא באנשים", אומרות בנותיו הרבניות הגב' חוה קופרמן והגב' מלכה שוויגר שמהן ביקשנו לדלות קווים לדמותו. "אנשים שבאו להתייעץ עם אבא, ללמוד מפיו או סתם כי לא היה להם מקום אחר לאן ללכת".

"אם הייתן צריכות להגדיר את אביכן במילה אחת, במה הייתן בוחרות?" שאלתי אותן והן נענו לי מיידית. "מורה". "מהפכן". שתי תשובות שונות שמשלימות אחת את השנייה, שהרי הוא היה בבואתו של היחיד שכוחו הדל חולל מהפיכה רוחנית עצומה, בקרב עולי רוסיה.

שנים רבות הרב זילבר שמר את עברו בקרבו, נמנע מלספר. אולם לאחר ביקורו אצל הגאון הרב יצחק הוטנר זצ"ל מחבר ה"פחד יצחק", לאחר ששמע חלק מסיפוריו, ציווה עליו לפרסמם ולספרם. "ספר!" הוא ציווה, "ספר לכולם והאמן לי, אילולי הייתי מתבייש הייתי פורץ בבכי".

הספר שכתב "שתישאר יהודי", קיים כרגע רק ברוסית.

 

"מה יהיה על הורי בלעדי?"

הרב זילבר נולד בקאזן בג' אב בשנת 1917. חודשים מספר לפני המהפכה הקומוניסטית שחישלה את אישיותו הרוחנית. כילד שנולד ברוסיה הסובייטית הוא מעולם לא ראה חיים יהודים מסודרים. לא היה לו כלום. לא כסף, לא קשרים, כל מה שהשיג בחייו היה נטו הרצון שלו. הוריו שחששו לשולחו לבית ספר לימדו אותו בבית לימודים כלליים לצד לימודי קודש.

למהפכן יש נטייה לחנוך אנשים, להגיע עימם לעימותים, אבל הרב זילבר מעולם לא היה כזה. הוא לא התווכח. הוא היה עושה שמיניות באוויר כדי לא לפגוע באף אחד, אבל מצד שני הוא לא וויתר על האמת הפנימית שלו. בדרכים חכמות הוא ידע לעקוף את כל המוקשים ולהמשיך בדרכו. הוא תמיד אמר שהקב"ה העניק לאדם מספיק שכל לנהוג כרצונו בלי לפגוע ואם דרך מסויימת פוגעת בזולת ניתן למצוא דרך אחרת לעשות את הדברים בלי לפגוע.

"בכל יום כשהיינו מגיעות", מספרת הרבנית חוה קופרמן, "הוא נהג לספר לנו בדיוק מה עשה וכמה 'כסף' הוא הרוויח באותו היום. היתה לו שיטה מיוחדת לתמחר מצוות. אבא מניסיונו וממגעו עם אנשים שונים ומגוונים ברחבי רוסיה, נהג להגיד שכסף מניע את העולם. וכאשר יש לאדם קושי לעשות מצווה הוא צריך לשאול את עצמו אם הוא היה עכשיו מרוויח כך וכך כסף, הרי שבוודאי שהיה עושה. לפעמים מניין המצוות שלו לאותו היום הגיע למיליון דולר ואבא היה צוחק ומתבדח עם אמא שהוא מיליונר".

אחד מהימים הכי "עשירים" שלו היה היום בו ברוסיה הסובייטית, מקום שברית מילה פירושו מאסר, הוא הצליח לעשות ברית מילה לסבא, בן ונכד.

בגיל 16 החליט ללכת ללמוד באוניברסיטה מתמטיקה היות ובמקצוע זה יש הכי פחות חילול שבת. כל סיפור כניסתו לאוניברסיטה היה בגדר נס היות והוא כלל לא למד בבית ספר מסודר. למרות ידיעותיו, חומר הבחינות היה רב.

וכך מספר הרב זילבר בספרו - "שתישאר יהודי": "בתקופה הזו שרר מחסור ואפילו ספרי לימוד היו חסרים. בין שאר הבחינות נאלצתי לעבור בחינה בהסטוריה של המפלגה. לקורס זה היה משקל רב והיה הכרחי לעבור אותו כדי להתקבל. אך את ספר הלימוד לא יצא לי אפילו לראות. היה רק ספר אחד עבור כל הקבוצה... זוכר אני כיצד פניתי במילים לקב"ה באומרי: 'הרי יודע אתה כמה קשה אני עובד ובלבד שאוכל לשמור את השבת. אני אעשהאת שלי ואתה תעשה את שלך'. לבחינה הגעתי משום מה באיחור של מחצית השעה. ננזפתי קשות אך הסכימו לקבלני לבחינה. 'שב וחכה כאן' הורו לי. לפתע ראיתי את הספר אצל אחד מהסטודנטים, ביקשתי ממנו לעיין בו מספר דקות. פתחתי בקטע המדובר על הכנס השביעי של המפלגה בנאומי לנין על הסכם השלום עם גרמניה. ועל נאומו של בוכרין אודות מלחמה עד לניצחון מוחלט. רק עמוד ורבע הספקתי לקרוא עד שקראו לי לבחינה. והנה... בכרטיס אותו לקחתי הופיע הנושא: הכנס השביעי של המפלגה נאומיהם של לנין ובוכרין. שאלות נוספותלא היו. כך שהצלחתי לקבל ציון טוב ולהתקבל".

במהלך הלימודים באמתלאות שונות הצליח להימנע מלחלל שבת. בכל שנותיו ברוסיה לא חילל את השבת.

לאחר לימודיו החל ללמד בכפר סטולביטשי מרחק של 20 ק"מ מקאזן. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה והרעב היה נורא. במשך שלוש שנים לא ראו אנשים חמאה או סוכר. כדי להשיג לחם היו עומדים שעות וימים בתורים ארוכים. כל פירור לחם שחולק חושב עד לגרמים האחרונים. הרב זילבר נהג להגיע מביתו בעיר לכפר סטולביטשי ברגל.

מתוך הספר: "היה זה בחורף של שנת 42. עשיתי דרכי חזרה מקאזן לסטולביטשי. יצאתי מהבית בשעה חמש בבוקר ומאחר שידעתי כי את הלחם אקבל בסטלביטשי לא אכלתי לפני צאתי. הייתי רעב מאוד, קרה איומה שררה 42 מעלות מתחת לאפס. ושלג ירד. את 20 הקילומטרים עד לסטולביטשי רצתי כמשוגע והצלחתי להגיע בתוך שלוש שעות. בשמונה כבר הייתי בבית הספר אך חיכתה לי אכזבה. לא אפו לחם במאפייה המקומית שכן הקרה לא איפשרה את הבאתם של בולי עץ.

באותו היום לא באו התלמידים, לכאורה יכולתי ללכת הביתה אך השלטונות הרוסים לא אהבו להניח למורים לשבת ב"חיבוק ידיים" ולכן דאגו לנו למשימה: לעבור בכפרים הסמוכים ולערוך רישום לשנה הבאה. בחלקי נפל הכפר בולשייה קאבאני המרוחק 5 ק"מ מסטולביטשי. 

הייתי עדיין רעב. בדרך כלל הוביל שביל למקום, אך באותו היום מכוסה היה בערימות שלג ולא הצלחתי למצוא אותו. צעדתי בתוך השלג העמוק שהגיע מעל לברכיים ונאלצתי לקפוץ. עם כל צעד נעשתה התנועה קשה יותר. רוח בלתי נסבלת החלה לנשוב. הרגשתי כי הגעתי למצב של אפיסת כוחות. תקף אותי דחף אדיר לשכב לנוח לפחות לדקה, אך ידעתי שמעשה זה יוביל לקיפאון ומוות. פתחתי בתפילה לבורא עולם: "ריבונו של עולם, בן יחידאני להורי, צעיר אנוכי ולא הספקתי לעשות דבר. מה יהיה על הורי בלעדי?" ביקשתי שהקב"ה ירחם על הורי, ואכן תפילה אינה שבה ריקם. כאשר תחבתי את ידי לכיס הרגשתי בחפץ עטוף בניר. הוצאתי אותו והנה חתיכת חלווה. לא הבנתי מהיכן הגיעה לכיסי חלווה, מעדן שלא ראיתי שנים רבות. לאחר מכן התברר שאימי הצליחה לקנות את זה משכן ושמה בכיסי את המאכל היחיד שהיה אז בבית. אכלתי. החלווה הזו הצילה את חיי. קפצתי שוב ושוב בשארית כוחותי. בדרך נס מצאתי את השביל, רשמתי את הילדים וחזרתי בחזרה".

התפילה הזו, כותב הרב זילבר בהמשך, היתה תפילה שטעמה לא ישכח, כל ימי חייו.

 

המעצר

לאחר נישואיו כשלהם שני ילדים רכים, נעצר הרב זילבר כשביקש להחזיר הלוואה שלקח. אבל מסתבר שהגיע בזמן גרוע.

באותו יום ביקרה את האיש המשטרה, והרב זילבר נפל למלכודת. להיכנס, הניחה לו המשטרה אך לא לצאת. מלווה במשמר כבוד הוא הובל לביתו, שם ערכה המשטרה חיפוש יסודי, וברוסיה הסובייטית כשמתאמצים למצוא, מוצאים. לרב זילבר נפסקו שנתיים במחנה עבודה בבית הכלא בקאזן ששמור לו מקום חשוב ברשימת בתי הכלא הקשים ביותר ברחבי רוסיה הסובייטית. את השבת הראשונה בילה הרב זילבר מסתתר בסירה ליד נהר שהיה גם הוא בשטח מחנה העבודה.

שעות של מתח עברו עליו עד שנתפס בערב. רטוב וקפוא ספג הרב זילבר את זעם האסירים שנאלצו לעמוד בגללו כשעה בקור המקפיא עד שיימצא. היה ברור שעליו לחפש עבודה אחרת בה יוכל לשמור על השבת מבלי לסבך אחרים. הרב זילבר החל לשאוב מים עבור כל אסירי המחנה. מדובר היה בעבודה מפרכת. הנהר היה רחוק והדליים כבדים והעבודה ארכה מחמש וחצי בבוקר ועד לשבע וחצי בערב. "היתה זו עבודה של חמישה אנשים, אבל השתדלתי לעשותה לבד כדי לא להיות תלוי באיש והעיקר כדי לשמור את השבת", סיפר הרב זילבר.

אחת מדאגותיו במחנה היה לימוד התורה. נאמר ברמב"ם "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה. בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו... שנאמר והגית בו יומם ולילה ועד מתי? אמור, כל ימי חייך".

ואם צריך אז אין אי אפשר. חיפש הרב זילבר זמן פנוי ללמוד תורה. לאחר העבודה הוא היה תשוש מדי ולכן חישב ומצא שאם ירוץ את כל הדרך לנהר יקצר את הזמן משעה ל-45 דקות. ברבע השעה שנשארה לו, היה סר למחבוא בו הטמין את ספרי הקודש ולומד. מיום עבודה של 14 שעות הצליח הרב לפנות שלוש וחצי שעות ללימוד תורה. כך למד בע"פ משניות ראש השנה, יומא ואחרות. מתוך הספר: "עוד לא למדתי שם מסכת 'קינים', בהיותי מחוץלכלא למדתי אותה, אך לא הבנתי. ואילו כאן, הבנתי".

האסירים במחנות היו אנשים קשים. רובם היו פושעים פליליים אכזריים, חלקם קומוניסטים שהעלו את סטאלין לשלטון ובתמורה הוא שלח אותם לטיהור ולימוד מחדש למחנות עבודה. בכל שהותו במחנה, השתדל הרב זילבר לקרב יהודים למצוות. אותם יהודים היו הפסולת שבחברה, מלשינים ומוסרים שגרמו למותם של יהודים רבים. חלקם אף מסרו את הוריהם לשלטונות. טיפוסים לגמרי אבודים. אבל הרב זילבר הצליח לקרבם ליהדות. חלקםהתחזקו מאוד, עלו לא"י וילדיהם לומדים במוסדות חינוך חרדיים. חלקם עם שחרורם, גרשו את נשותיהם הגויות והתחתנו עם נשים יהודיות.

אחד מהם היה יהודי כבן ארבעים בשם אוברוב שעשה כל שביכולתו למרר את חיי הרב במחנה. עד לחלום שחלם. בחלומו הוא הוזהר להתייחס יפה לרב זילבר אם הוא חפץ חיים. ומאותו הרגע הוא שינה את דרכו לחלוטין.

"הרב זילבר היה מכבד את כולם. בכל אחד הוא מצא נקודה טובה שיש לכבד ואנשי שיחו הרגישו את הכבוד והטוב ששופע ממנו ונענו לו במטבע זהה. כך הצליח לשמור את שבתות ומועדי ישראל גם במחנה העבודה הקשה של סטאלין, בתקופה נוראה בה יותר מ-50% מיושבי מחנות העבודה מתו מרעב, מחלות והתעללויות", מספרים בני משפחתו.

הכל היה יחסית נסבל עד שהגיע למחנה מנהל עבודה חדש בשם גיינולין. הלה החל להתנכל לרב זילבר בגין שמירתו את השבת. לאחר שניסה להתנכל לרב היהודי בדרכים שונות, החליט להעלות את הדבר באסיפה הכללית של המחנה. באותה אסיפה האשים גיינולין את הרב כי הוא מתחמק מעבודה בשבת והוא קורא ספרים אסורים. היו אלו האשמות חמורות שיכלו לגרום למותו.
"לפתע", כותב הרב זילבר בכתביו, "קרה לי נס של ממש. משני הצדדים התקרבו אליו שני אנשים ותפסו אותו בגרונו. היו אלו שני ותיקי הכלא. הם היו גבוהים וחסונים. ידעתי כי הם מרצים תקופת מאסר ארוכה מאוד. אנשים כה מפחידים לא ראיתי מימי. ואם כי מעולם לא התייחסו אלי טוב ואף נהגו להציק לי ככל יכולתם הם הזהירו את גיינולין: כמה זמן אתה נמצא בכלא, הם אמרו לו, שלוש שנים? ובכן אנו כאן שבע שנים וכל אותם שנים סבלנו מנושא המים. מאז שזילבר בתפקיד אין כל בעיה. אם תמשיך לפטפט פשוט נחנוק אותך על המקום וגם אם יוסיף לנו חמש שנות מאסר - מה איכפת לנו?"

למותר לציין שאותו מנהל עבודה ירד מכל נושא השבת.

עושים מצוות גם כשקשה

לאחר שחרורו מהמחנה, נפלה עליהם צרה חדשה, כיוון שילדי זילבר לא נכחו בבית הספר, והוחלט כי יש להוציאם מחזקתם.
הזילברים הוכרזו כהורים לא ראויים והיה חשש כבד שילדיהם ילקחו לבתי יתומים.
לאחר השתדלויות רבות ומסכת יסורים ארוכה שכללה כתבה עויינת בעיתונות המקומית, הסכימו לבחון את הנושא בשני תנאים: אסור לבן להגיע לבית כנסת, ועל הילדים ללמוד בבתי ספר. בנוסף, נשלחה לאב הודעה כי עליו להתייצב לחקירה במשרדי הק.ג.ב.

בקשה שכזו פירושה היה אחד, חקירות ומאסר. עוד באותו היום הוחלט שעליו לברוח. במשך שנה שלמה, מספרות הבנות, אבא היה נוסע ברכבות בכל רחבי רוסיה כדי לא להיתפס. הוא פשוט חי ברכבות.

לאחר שעבר זמן ממושך, הוא השתקע בטשקנט ושלח להביא לשם את כל המשפחה. העוני בשטקנט היה איום ונורא. בלי עבודה מסודרת ורישום חוקי, קשה היה לאכול. באותה תקופה נולדה הבת חוה ובבית לא היה אפילו כיסא ליולדת ולתינוקת. 
"אבא עבד בעבודה פיסית קשה, בית חרושת לחומרים מסוכנים. באחת מהפנים הוא שמע תיפוף תופים שנלווה ללוויה. אבי, שהיה איש סקרןן, הציץ לעבר המת שהיה נתון חנוט בחליפה בארון פתוח, כמנהג הגויים. לפתע הוא קפץ וצעק שהוא מכיר את היהודי כיהודי ירא שמים שבנותיו פרקו עול ואסור שיקבר כך. אבא רץ למטה ובידו מקדחה חשמלית. הוא התקרב לארון ובלי שיבחינו, קדח מספר חורים בארון כדי שיהיה מגע עם האדמה. לאחר שחזר החליט שהוא לא עשה די למען המטפר. הוא חזר לבית הקברות, דיבר עם שומר בית הקברות, וביחד לקחו את המת, עשו לו טהרה, והחזירו אותו בחזרה לקברו.

פעם אחת הגיע אבא מאוחר לבית. אמא שאלה אותו לסיבת איחורו ואבא סיפר כי כשהלך ברחוב הוא ראה יהודי מבוגר שנדרס על ידי חשמלית. הוא רץ והצהיר עליו שהוא אחיו וקבר אותו בלוויה יהודית כשרה.

במשך 16 שנה הגישו בני הזוג זילבר בקשות לעלות לא"י. בקשות שסורבו. לא"י הגיעה המשפחה בשנת 1972 עם ארגזים ובהם עשרות ק"ג של ספרים. כל החפצים האישיים הושארו ברוסיה כדי לפנות מקום לספרים.

 

לא לדחות למחר

הרב זילבר היה ת"ח עצום שזכה לסיים את הש"ס מספר פעמים. בנוסף, הוא ניחן בזיכרון מפליא וזכר דפי לימוד ומספרים לאחר הצצה חטופה. תכונה זו עזרה לו כששימש שומר לחניון מכוניות. בשבתות נצר בזיכרונו מספרים של עשרות מכוניות, את שעת הגעתן ויציאתן, ובמוצ"ש היה מעלה זאת על הכתב. 
"בתור ילדות אנחנו זוכרות את אבא תמיד צמא, לא היה לו רגע אחד לשתות בנחת. בכל פעם שכבר הספיק להגיע למקרר כדי לשתות ולפעמים זה קרה רק לקראת היום, הוא שתה בבת אחת כמות עצומה. אנחנו זוכרות את צום י"ז בתמוז צום חם, אבא כרגיל רץ ממקום למקום כדי למסור שיעורי תורה, לטפל באנשים, והוא היה מאוד צמא. אני זוכרת את התמונה שלו שהוא פתח את המקרר, הוציא בקבוק של מים קרים, ואמר לנו הילדים אני מאוד רוצה לשתות, אבל אני לא אשתה כי אסור", והחזיר את הבקבוק למקרר. עד היום התמונה הזו נחרטה במוחי. אבא מחנך אותנו לכופף את הרצון שלנו מול רצונו של הקב"ה. זה היה חינוך. בכלל, אבא היה מחנך, מורה, אבל הוא חינך קודם כל את עצמו. אבא התחרה עם עצמו. בכל יום הוא שבר שיא חדש.

אחת מההנהגות שאפיינה את הרב זילבר היתה לעשות את מה שצריך מיד. לא לדחות כלום למחר. הוא נהג להגיד "די מינוט" כלומר בזה הרגע. אם היה צורך ללכת למקום מסויים הוא מיד היה יוצא מהבית או מטלפן או עושה כל מה שצריך. זה היה סוד ההספק שלו. לא לדחות כלום. ואכן היתה לו סיעתא דשמיא מדהימה.

מהדירה בירושלים הוא פרש את השפעתו כשהוא מכתת רגליו מבית לבית מעיר לעיר ואף מארץ לארץ והכל בשביל עוד יהודי. בשביל עוד מצווה.

דפיקות בדלת קוטעות את רצף הסיפורים. לדירה נכנסים אברכים רוסיים הבאים ללמוד תורה מפיו של הבן ממשיך דרכו, הרב בן ציון זילבר שליט"א ראש מוסדות תולדות ישורון. דירת האב הפכה לכולל "תולדות ישורון", אותו הקים הרב זצ"ל לפני כחמש שנים.

"מה לקחתם מאבא?" שאלנו את הבן, הרב בן ציון זילבר המתכונן לשיעור. "מה נחרט בליבכם יותר מכל דבר?" והוא עונה בשקט ובענווה, "בכל דבר לחשוב מה הקב"ה רוצה ממני ברגע הזה לעשות".

"סיפור אחרון", ביקשנו לפני שיתחיל השיעור, והוא סיפר בעיניים מתגעגעות על התפילה הזכה שאביו היה נוהג להתפלל לפני השבת. 'ריבונו של עולם, אל תזכור לי את עוונותי, שלא יפריעו לי לקיים את השבת'. בכל מוצאי שבת אבא היה רוקד משמחה על שהצליח לעבור עוד שבת בלי לחללה. השמחה פרצה ממנו על שזכה לשמור עוד שבת אחת.

רבי חיים בן עטר - האור החיים הקדוש

רבי חיים בן עטר - האור החיים הקדוש

"נפתחו השמים ואראה מראות אלקים בורא קצות הארץ" - רושם האור החיים הקדוש בפתיחת ספרו - "ואתבונן מה שהורשיתי להתבונן, בפתח דברי קודש, והעירותי ממזרחה של תורה ".

רבי חיים בן עטר נולד לפני 310 שנה בעיר סאלי שבמרוקו, וקיבל את תורתו מפי אבי אביו רבי חיים בן עטר, שעל שמו גם נקרא. וכך הוא מספר על סבו :
"ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי, הרב המפורסם אדוני זקני ומורי אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד העניו כמוהר"ר חיים בן עטר זלה"ה, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין ברכיו גדלתי ובחיקו ישבתי, מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה שינה אפילו לילי תמוז, מלקונן ולספודכאשה אלמנה, על חרבן בית אלוקינו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עמי וכיוצא בי מיוצאי חלציו ".

בתקופת מגוריו בסאלי, התפרנס ממעשה ידיו, ולפי המסורת עסק בשזירת בגדים, ביחוד בגדים מפוארים השזורים בחוטי זהב וכסף. באותם הימים עמד השולטאן - מושל סאלי - להשיא את בתו, ומששמע על רבנו, שעבודתו מעולה ומלאכתו מלאכת מחשבת ומדויקת, החליט למסור לו את הבגדים שהכין לכלה ולדרוש הימנו להשלים את השזירה במשך השבוע. כאמור , התפרנס רבנו מיגיע כפיו, אולם כלל היה נקוט בידו ברגע שירויח כדי פרנסתו השבועית ,ישוב למשנתו. פקידי השולטן שהביאו לו את בגדי הכלה, הופתעו לשמוע סירובו של רבנו . הם חזרו אליו שנית בפקודתו, ואימו עליו בעונש מות, כדין המסרב לפקודת השולטאן, אולם רבנו השיב ריקם את פניהם .

השולטאן לא רצה להשלים עם סרוב הרב היהודי והורה להשליכו בגוב האריות שבחצרו . אף ציוה להרעיב את האריות, לפני שיטילו אליהם את רבנו. שליחי השולטאן, שכבלו את רבנו בכבלים על מנת להובילו בדרכו לגוב האריות, שמעו מרחוק את שאגותיהם של האריות המורעבים, אולם רבנו לא התרגש, הוא צעד בצעדים בטוחים אל גוב האריות. פקידי השולטאן הופתעו עוד יותר כאשר האריות המורעבים קיבלו את פני רבנו כשהם מתיצבים כנגדו ,מקשקשים בזנבותיהם ומחלקים לו כבוד, ואילו רבנו הוציא מכיסו את ספר התהילים והחל לקרוא בו .

השולטאן, שמיהר להגיע למקום לחזות את הפלא במו עיניו, הצטער מאוד על שפגע ברבנו והורה לשחרר אותו מכלאו, אף העניק לו מתנות חשובות, כשהוא מבקש את סליחתו על שפגע בו. כך נוכחו, איפוא, להכיר כולם בגדולת רבנו, שנתקים בו "ומוראכם וחיתכם יהיה על כל חית הארץ" (בראשית ט יב ).