סיפורים ומאמרים על גדולי ישראל

לזכרו של הרב יהושע ישעיה נויבירט זצ"ל, מחבר סדרת ספרי "שמירת שבת כהלכתה"

לזכרו של הרב יהושע ישעיה נויבירט זצ"ל, מחבר סדרת ספרי "שמירת שבת כהלכתה"

 

ביום שלישי השבוע, ג' בתמוז התשע"ג, איבדנו את אחד מגדולי פוסקי דורנו, הרב יהושע ישעיה נויבירט זצ"ל, מחבר סדרת ספרי "שמירת שבת כהלכתה", המהווים פנינה יקרה בארון-הספרים היהודי ומורים דרך לרבים למשמרת קדושת השבת.

הרב נויבירט זצ"ל נולד בפורים ה'תרפ"ז לאמו שרה חיה לבית במברגר ע"ה, נינתו של הרב יצחק דב במברגר ושל בעל הערוך לנר, ולאביו רבי אהרן זצ"ל, שהיה רב ומורה צדק בגרמניה. במלחמת העולם השנייה, נמלט עם משפחתו להולנד, שם הסתתרו כשלוש שנים בתוך חדר אחד. גם בתנאים הקשים ביותר דבקה משפחתו של הרב נויבירט זצ"ל בקיום התורה והמצוות, הידרו בשמירת שבת קודש, וגם תקעו בשופר בראש השנה אחד הספרים היחידים שהיו ברשותם היה ספר על הלכות שבת, ובו למדו רוב הזמן. הרב נויבירט זצ"ל, שהיה אז בחור צעיר, סידר בעצמו לוח שנה, על פי מה שלמד בקיצור שולחן ערוך, לוח שהתברר אחר כך כמדויק.

בשנת ה'תש"ו עלה לארץ הקודש בספינה שיצאה ממרסיי שבצרפת, ובהגיעו לארץ ישראל החל ללמוד בישיבת 'קול תורה' בירושלים והיה מתלמידיו המובהקים של הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. מספר הרב ישראל מאיר לאו שליט"א: "אני הכרתי את הרב נויבירט זצוק"ל בראש חודש אלו תש"י, כלומר לפני 63 שנה, הגעתי כילד לישיבת קול תורה, הוא היה אחד מארבעת האברכים, הם היו למעשה מעליית הנוער הם הגיעו כפליטי שואה. הרב נויבירט הצטיין קודם כל בצניעות יתרה, במעשה חסד לתפארת, הוא היה עוד מדריך בישיבת קול תורה עוד בבחרותו קודם נישואיו, ועזר בעיצוב אישיותם של הבחורים".

הרב נויבירט זצ"ל חיבר את ספר המופת "שמירת שבת כהלכתה", העוסק בהלכות שבת ויום טוב לפרטי פרטיהם, תוך התייחסות למציאות של ימינו. את הספר כתב הרב נוירבירט זצ"ל בהתייעצות מלאה עם רבו הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל.  וכך מספר הרב לאו שליט"א: "אין סעיף ב'שמירת שבת כהלכתא' שלא היה נגד עיניו של רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, הרב נויבירט זצ"ל לא משה ידו מרבי שלמה זלמן זצ"ל, בשום פרט, בשום סעיף."  בנוסף, חיבר הרב נויבירט זצ"ל את הספרים: 'קיצור דיני שמיטת קרקעות', 'אהל שרה' על דיני טהרת המשפחה, 'חנוך הבנים למצוות ודיני קטן', ו 'מדריך הלכתי לאחיות בבתי חולים לשבתות וחגים'.

הרב נויבירט זצ"ל ייסד בבית וגן את הישיבה לצעירים "פני שמואל", הישיבה הגבוהה "חכמת שלמה" והישיבה "נתיבות חכמה" (עם יבלח"א הרב דניאל וולפסון שליט"א), ובנוסף העביר שיעורים בקביעות בישיבת קול תורה, בסמינר הישן ובמקומות נוספים. הרב נויבירט זצ"ל שימש יחד עם הרב אשר וויס יבלח"א כפוסק ההלכתי של בית החולים שערי צדק.

מלבד מפעל התורה הגדול שהחזיק הרב נויבירט זצ"ל, הוא הקים מקווה טהרה פרטי בשכונת בית וגן, הפעיל גמ"ח גדול של הלוואות, וסייע ליהודים רבים בכל התחומים. מספר הרב קפלן, שזכה להיות מקורב אליו, בראיון לעיתון "ענין מרכזי": "כל ראש חודש, עובדי הישיבה היו מקבלים משכורות. עד שלא ווידא שאחרון העובדים, כולל עובדי המטבח, קיבל את שכרו - לא ניגש לאכול ארוחת בוקר". עוד מספר הרב קפלן: "בוקר אחד צעדתי איתו סמוך לישיבה התיכונית נתיב מאיר. לפתע הוא שם לב שהפרוז'קטור בחצר דולק. כנראה שכחו לכבותו מהלילה. הוא ביקש ממני לעלות למשרדים של נתיב מאיר ולומר להם שיכבו את האור. אמרתי לו: 'קודם אלווה את הראש ישיבה הביתה ואחר כך אחזור לכאן לדבר איתם'. הוא לא הסכים. 'תעלה, אני מחכה לך', הוא אמר לי. כשירדתי, הסביר לי: 'זה דבר פשוט - השבת אבידה. מצוה דאורייתא'".

עוד מספר הרב קפלן: פעם שאלתי אותו מה לעשות כשאני רואה מכונית נוסעת בשבת? הוא אמר לי: "צריך לגשת לנהג ולהסביר לו בדרכי נועם מהי המהות של השבת. רק ככה הוא יקבל. מי שצועק וזורק אבנים, גורם לחילול השם ומרחיק יהודים מהדת."

על התמדתו העצומה מספר הרב קפלן: "כשהיה מגיע לאירוע, היה מתיישב ומיד מוציא מהכיס ספר קטן של ש"ס משניות - ולומד. כשמישהו היה ניגש, היה מרים את הראש, לוחץ יד, נותן ברכה - ומיד מוריד את העיניים למשניות, כך היה עושה בכל רגע פנוי. בשנים האחרונות בכיס שלו לא היה ארנק, לא ניירת. רק דבר אחד: את הש"ס משניות המחולק במהדורת כיס. מהדקות הפנויות האלה, הוא סיים למעלה מ-100 פעמים את השישה סדרי משנה".

יחד עם שקידתו המרובה, סייע במסירות נפש לכל הפונים אליו. בספר התורה המשמחת מסופר: "הגענו לבית וגן, למקום בו מקבל הרב קהל הבא לשאול דבר הלכה. היו שם קבלן בניין שהיה לו סכסוך עם דייר, אדם עמוס שאלות הלכתיות, וגם זוג מכובד שאינו מצליח לגמור את החודש מבחינה כלכלית (למרות הכנסתו היפה), והדבר גורם להם הפרעות בשלום הבית. השניים היו כבר אצל הרב, ולבקשתו, הביאו כעת את פירוט הוצאותיהם החודשיות, כדי שהרב יכריע במה לקצץ. קבלת הקהל הסתיימה, כחצי שעה מאוחר מכפי שנקבע. הרב קיבל אותנו במאור פנים. לאחר דקות מספר, ביקש להמשיך את השיחה בביתו, כיוון שהוא מאחר. יצאנו לכיוון הבית, וברחוב, עצרה אותו אישה לשאול שאלה. עלינו לביתו - והנה בתוך הבית מחכים כבר שלושה גברים ואישה, עם שאלות דחופות...  בשבת מברכים אנו: "וכל העוסקים בצורכי ציבור באמונה, הקב"ה ישלם שכרם", כי מלבדו - מיהו שאכן יוכל לשלם את שכרם?!"

הרב נויבירט זצ"ל הותיר אחריו עשרה ילדים, עשרות צאצאים ומליוני תלמידים, עם ישראל כולו.  ת. נ. צ. ב. ה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רבי שמואל וואזנר זצ"ל - איש השלום

רבי שמואל וואזנר זצ"ל - איש השלום

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

רבבות רבבות חסידים וליטאים, ספרדים ואשכנזים, צעדו, כאיש אחד בלב אחד, אחר מיטתו של פוסק הדור והדרו, מרן הגר"ש הלוי וואזנר זי"ע. רבבות יהודים, שלמרות השתייכותם לחוג זה או אחר, חשו שהגר"ש זצ"ל היה שייך 'אליהם'. גם אם הוא לא השתייך ממש לקבוצה שלהם, הרי שמעולם הוא לא פסל אותם, כפי שלא פסל, מחק או התבטא נגד אף קבוצה וחוג של שלומי אמוני ישראל, בכל 102 שנות חייו.

הגמרא (יבמות סב,ב) מספרת לנו על כי "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטירפס, וכולם מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה".

כיצד יתכן שקדושי עליון, תלמידי החכמים שבדור, יהיה להם פגם בדבר כה יסודי, של חסרון בכבוד הבריות?! וזאת בפרט שכללו הגדול של רבם היה: "ואהבת לרעך כמוך, אמר רבי עקיבא, זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים ט, ד) ?!

הגאון רבי לייב מינצברג שליט"א מסביר כי מפני רוב דביקותם בתורה, לא נהג כל אחד כבוד בתורתו של חברו. כל אחד עמד על דעתו, סברתו ושיטתו, מבלי להעניק את הכבוד המגיע לשיטתו ודעתו של חברו. מבלי להתחשב בדברי חז"ל ש"הביאני המלך חדריו", כשם שיש להקב"ה חדרי חדרים בתורתו, כך יש להם לתלמידי חכמים לכל אחד ואחד חדרי חרדים בתורתו".

כשהגעתי להתגורר  באלעד, גיליתי מספר יהודים שנעשו צהובים זה לזה. ביררתי בעדינות כל זאת מדוע והתברר לי שלפני מספר שנים התפללו להם שתי קבוצות בבית כנסת מרכזי אחד.  במקום התפילה התגלעו והתגלו חילוקי דעות מהותיות בנוסח וסגנון התפילה וסדריה והתפתח לו ריב גדול, שבסיומו פרשו להם בני קבוצה אחת והקימו בית כנסת נפרד, פורח ומשגשג. מאז נעשו חלק מהם אויבים זה לזה (עד שהשלימו, לבסוף...).

 ואני, שהגעתי כאורח ומשקיף מן הצד, לא הבנתי. לא הבנתי מדוע מלכתחילה לא נפתחו להם שני בתי כנסיות. שהרי באמת ובתמים שונים הם המתפללים בסגנונם ואורח חייהם. אלו מכוונים בתפילה איטית יותר והללו מכוונים יותר בתפילה מהירה יותר. אלו שומרים על קריאת שמע של הגר"א והתניא ואלו מקפידים לקרוא קריאת שמע בזמנו של ה"מגן אברהם". הללו מתעלים בשירת "לכה דודי" סוחפת ואלו מתמוגגים מחידוש תורני או 'חומרה' חדשה שזוהתה. אם כן, איפה, מדוע לריב בכדי להקים שני בתי כנסיות, כשניתן להקים אותם, מפאת הבדלי הגישות, גם מבלי לריב?!

התרגלנו, משום מה, בטעות, שבכדי להקים משהו חדש, או לעבור למסגרת חדשה, להחליף מנהג או לשנות כיוון, עלינו למחוק השקפתית או רעיונית את המסגרת הישנה, המנהיג הקודם או צורת הלימוד הקודמת. אם מתחשק לנו בנפשנו פנימה לעזוב את הכולל בו אנו לומדים כעת, את בית הכנסת או אפילו את ראש הישיבה/ האדמו"ר-  אנו מוכיחים לעצמנו וגם לאחרים, שמה שהיה עד כה לוקה בחסר. אך האמת היא שאין בכך שום צורך. יהודי הבוחר לו דרך, מסגרת או מנהג בעבודת ה', אינו צריך לזלזל ולפגוע בכבוד או בשיטה האחרת.

במשך שנים רבות התנהלו קבוצות חסידים מרבי למשנהו. היו שבחרו בוורקי, בפרשיסחא או בקוצק. אחרים הלכו לבן הרבי הקודם ואחרים הפליגו לעיר אחרת, לצדיק אחר, כי כך טוב לשורש נשמתם. כל אחד בחר לעצמו דרך ומנהיג בעבודת האלוקים- מבלי לפסול את הצדיק או הדרך האחרת.

"נהגו כבוד זה בזה" אינו סתירה לחידוד ההשקפה וההשתייכות, נקודה.

אנו יכולים להבין שישנם דרכים נוספות וטובות בעבודת ה', מבלי לעזוב או להחליף את הדרך שלנו או את המנהיג הרוחני שלנו. שהרי לא מדובר כאן בויכוח עם קבוצות שלדעתנו עוקרות את התורה או לא מקיימות את כל מצוותיה. אלא על קבוצות המקיימות כמונו (טוב, כמעט כמונו... שהרי הקבוצה שלנו  היא הכי צדיקה, הכי למדנית והכי מיוחדת...), את התורה ומצוותיה. אלא מאי? הבדלי גישות, הבדלי התמקדויות ושינויי דרכי הנהגה, עבודה וסדרי עדיפויות. אז מה?

וכבר זעק על כך רבנו הנצי"ב מוולוז'ין זי"ע, בפתיחה לפירושו "העמק דבר" על ספר בראשית. ואלו דבריו, שנדמה שנכתבו ברוח הקודש על ימינו שלנו: "מה שהיה בבית שני שהיה דור עיקש ופתלתל, ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חינם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס, ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית, ועל זה היה צידוק הדין"...

והנצי"ב מסיים במילים כדורבנות: "... שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו"...

בשיחה נפלאה שנשא הרה"ג רבי אליעזר פישר שליט"א בשביעי של פסח בעירנו, הזכיר את דברי התנא דבי אליהו, הכותב כך: "לא תשנא את אחיך בלבבך, ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים, כשם שהקב"ה יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים מגלגל ומעביר ואינו משמר קינאה ונקמה על ישראל בכל מקומות מושבותיהן ודברי תורה לא מנע מהן, כך יהא אדם מגלגל ומעביר ולא ישמור קינאה ונקמה בלבבו על ישראל בכל מקומות מושבותיהן ודברי תורה לא ימנע מהם... וכי באחין מן האב ומן האם הכתוב מדבר, אינו מדבר אלא כנגד הקדוש ברוך הוא, שאין לו אחים לא בעולם הזה ולא לימות המשיח ולא לעולם הבא, אלא צדיקי עולם שעושין תורתו בכל יום תמיד, וקורא אותן אחיי ורעיי".

והגה"ח רבי זושא הורביץ שליט"א זעק בהלווית הר"ר מאיר גרבר ז"ל  בעירנו: "צדיקים אומרים ש"לא אחד בלבד"- כאשר עם ישראל אינו "אחד בלבד"- אלא מחולקים לחלקים ורסיסים, זהו עצמו "עמד עלינו לכלותינו", רחמנא ליצלן!!

--- נלך לאורו של מרן הגר"ש וואזנר זצוק"ל, שכל חייו סלד מן המחלוקת, הפילוג ואי האחדות. נשמור על הדרך שלנו, בכל עוז ותעצומות. אך גם נכבד ונאהב את דרכם של האחרים. 

(פורסם בעיתון קוראים אלעד).
 

שמע ישראל כפול 6,000,000

שמע ישראל כפול 6,000,000
 
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א, מראשי ישיבת 'משאת המלך', מספר זכרונות ילדות מכ"ק הרבי מקאליב זצ"ל 

"אם לא קשה לכם, אם לא אכפת לכם, אפשר בבקשה לסגור את החלון? קצת קר"..., שמעתי קול מוכר מאחורי וקפצתי בבהלה.

המקום: בית המדרש דחסידי קאליב ברחוב השומר בבני ברק. הדובר: כ"ק האדמו"ר מקאליב זצ"ל.

הרבי פונה אלי במלוא הכבוד הראוי ומבקש ממני, נער בגיל בר מצוה בערך, לסגור את החלון שפתחתי לא מכבר, לפני שהתיישבתי עם ספר כל שהוא ליד השולחן. לא ר' בניומן, המשמש המיתולוגי של הרבי, הרה"ח רבי בנימין קירשנבוים שליט"א. לא אחד מאין ספור הגבאים שהילכו סביב הרבי בחרדת קודש. פשוט הרבי בעצמו.

הרבי מקאליב זצ"ל נודע כאיש רב פעלים, שלא שקט מעולם על שמריו. תמיד כתב עוד ועוד, למד בחברותות שעות מרובות בכל יום, החזיק כוללי אברכים רבים, טרח ונסע בכל רחבי הארץ לשיעורי ה"בר בי רב דחד יומא" שהגה והמציא בעצמו, וכמובן, הגה בעשר אצבעותיו את מפעלי ההנצחה היחודיים לזכר ששת מליוני קדושי השואה הי"ד. הרבי תמיד היה בעשייה, משיעור לשיחה, ממפעל למפעל ומחיבור לחיבור. רק בשנים האחרונות הוציא הרבי זצ"ל סדרת ספרי חידושים מרתקים על סדר השולחן ערוך, אותם חידש וכתב בעצמו, יחד עם מגוון החברותות שלו. תקנת אמירת ה'שמע ישראל' שלו לאחר התפילה, לזכר קדושי השואה, התפשטה בריכוזים רבים בעולם כולו. כמעט כל קהילה מקיימת מידי פעם "יום שכולו תורה", כאשר הראשון שהגה ותיחזק את הרעיון היה הרבי מקאליב זצ"ל, וכמובן, הוא הראשון שהגה את יום ה'תענית דיבור' ביום פטירת ה'חפץ חיים' זצ"ל, יום שמאות מוסדות חינוך בארץ ובעולם שומרים באדיקות. 

אבל הרבי מקאליב 'שלי' היה הרבי מבית המדרש המפואר והמצוייר ברחוב חגי. כאן התרוצצנו בילדותינו, מטיש לטיש. שתינו אז, ילדים קטנים ונלהבים מחיידר קרלין הסמוך, אין ספור כוסיות ליקר- בננה, שהיו סימן ההיכר של חלוקת הרבי מקאליב, יחד עם הדובשניות. הרבי היה מאיר פנים לכל ילד ומעודד, מחייך לכל אחד ומרומם כל אחד. בקאליב, עוד ברחוב חגי ובהמשך גם בבית מדרשו רב הקומות ברחוב השומר פינת השלושה, ליד בית הורי, הסתובבו דמויות צבעוניות רבות. הומלסים, זקנים שונים ומשונים, אנשים מוזרים סוחבי סלים מלאי בלויי סחבות וערימות שמאטעס', וכולם כאחד זכו למאור פני הרבי, ארוחות חמות והמון תשומת לב. באלעד לא תמצאו הרבה דמויות כאלה, אבל רק בבנין של קאליב עצמו התאספו כל כך הרבה אנשים שכאלה, כשהרבי דואג לכל מחסורם וכולם סובבים, בעצם, את דמותו.

חבורה שלמה של חברי כיתתי הרגישו שהם, כך פשוט, משבקי"ם של הקאליבער רבי. צביקה וילנסקי (כיום הגאון רבי צבי שליט"א, מהעורכים הבכירים של ש"ס לובלין), יואל זינגר (כיום רבי יואל זינגר שליט"א, מדמויות המופת וההוד שבעירנו אלעד) ועוד חברים בכיתתי, היו פשוט 'הויז בחורים' של הרבי, משמשים אותו בקביעות וזוכים לקרבתו היתרה. וכי הרבי מקאליב הוזקק למשבקי"ם צעירים שכאלה, פחות מגיל בר מצוה?.... הרבי פשוט רומם וטיפח כל אחד, קטן כגדול, תלמיד חכם (והרבה תלמידי חכמים מופלגים למדו בקאליב) או הומלס מסכן ועזוב. כולם זכו לתשומת לב מאירה.

יום השואה הרשמי במדינת ישראל חל בימים אלו, והצוואה של הרבי הקדוש מקאליב צריכה שתמשיך. יהודים, אל תשכחו את מליוני קדושי השואה!!! יהודים יקרים, חיו באחדות ואהבה רבה ביניכם!! 

והשיר, שהרבי זצ"ל חיבר בעצמו, ושר בכל הזדמנות, יהדהד באוזני לעולם. "נאר אמונה, נאר אמונה אין בורא כל העולמים/ נאר אמונה, נאר אמונה אין בורא כל העולמים/ טייערע אידן ,הייליגע אידן/ האט’ס אמונה האט’ס אמונה, אין בורא כל עולמים/ האט’ס אמונה האט’ס אמונה .אין בורא כל עולמים/ ס’וועט אייך גועט זיין, ס’וועט אייך גועט זיין/ היינט היינט אין אלע מאהל ,אויף דער וועלט, אין אויף יענער וועלט/...

(פורסם בעיתון 'קוראים אלעד')
 

הצלה שבתית: סיפור ההצלה של משפחת נויבירט

הצלה שבתית: סיפור ההצלה של משפחת נויבירט
באדיבות מרוה לצמא, זכור ימות עולם, פ' שטרן. 
 
עלית הגג היתה קטנה וטחובה.
היה זה מבנה נטוש בקצה העיר אמסטרדם, הבירה ההולנדית, שבו מצאו בני משפחה יהודים מחבוא לימים האפלים שבהם דם יהודי היה להפקר. הם נמלטו בעור שניהם מפני הגרמנים, וכמעט דבר לא היה איתם, מלבד שלושה אוצרות יקרים מפז:
ספר תהילים, מסכת כתובות ומשנה ברורה חלק ג'.
עיניו של הנער יהושע נצצו, כאשר הבחין ב'משנה ברורה'. הוא שלח ידיים רוטטות ואימץ את הספר אל לבו.
מני היום הראשון למגורים בעלית הגג עד היום האחרון, שלוש שנים מאוחר יותר, היה לו הספר לרע אהוב ויקר.
יהושע גמע את העמודים בשקיקה. כל מילה החייתה את נפשו. כשהגיע לעמוד האחרון, פתח ושנה שוב באהבה גוברת. כך חזר עשרות, מאות, אלפי פעמים, ובכל פעם דלקה אש חדשה בעיניו.
הוא ידע את הספר בעל פה, צלל למעמקיו, עד שהיה בקיא בכל סתריו.
באותם ימים חשוכים לא ידע יהושע, לא ידע העולם כולו, כי אור גדול עתיד לבקוע מעלית הגג החשוכה. שלוש השנים האלו עתידות להביא לעולם היהודי אוצר יקר.
מי היה יהושע?
איזו דרך חתחתים עברה משפחתו?
ומהו האוצר שבו זיכה את העולם?
 
נס ראשון: מדלגים על הבנין 
 
משפחת נויבירט  גרה בברלין. עם עלית היטלר ימ"ש לשלטון הבין אבי המשפחה כי יש להימלט במהירות האפשרית. 
באותם ימים נתנה וילהלמינה, מלכת הולנד, אישורי כניסה לארצה. הרב אהרון נויבירט החליט לנצל את ההזדמנות, ומשפחתו נמלטה. הולנד קיבלה את פניהם רגועה ומסבירת פנים.
הם שכרו דירה פשוטה בבית דירות וקיוו לטוב.
אבל בב' באייר ת"ש נכבשה הולנד על ידי גרמניה. רחובותיה התמלאו חיילי אס אס מאיימים.
לגודל החרדה, החלו הנאצים לסרוק רחוב אחרי רחוב בציד יהודים.
באחד הימים גילה יהושע נויבירט כי הגרמנים נכנסים לרחוב שלהם. לאן יברחו? ריבונו של עולם.
החיילים התפצלו לשתי קבוצות. כל קבוצה החלה את הסריקה מקצה אחר של הרחוב. הם היו אמורים להיפגש באמצע. ובדיוק באמצע עמד בית משפחת נויבירט.
והנה, כאשר נפגשו הקבוצות, היתה כל אחת מהן בטוחה שהבנין שבאמצע נסרק על ידי הקבוצה המקבילה.
היה זה הנס הראשון בשרשרת הנסים המופלאה שפקדה את המשפחה. הם ניצלו. 
 
נס שני: מגלים את ספר התורה ו-יוצאים
 
בעקבות הלשנה של שכנים, הסתערו חיילי אס אס על דלת ביתה של משפחה נויבירט.
הרב נויבירט המופתע התעשת מיד והציג את האישור שקיבלו ממלכת הולנד. בשלב זה כיבדו הגרמנים אישורים כאלו. הם המשיכו אל פנים הבית במטרה לחפש 'יהודים מתחבאים'. הפכו ארגזים, דפקו על הקירות ופרצו ארונות. באחד הארונות נמצא ספר תורה יקר.
"מה זה?" שאגה אדירה.
"ספר תורה".
"מה כתוב בו?"
"לא תרצח!!!"
הילדים קפאו במקומם. האם עכשיו יוכיחו הגרמנים את ההפך, חלילה?
אך הגרמנים דוקא המשיכו להתעניין. "ומה עוד?"
"ואהבת לרעך כמוך".
למרבה הפלא, עזבו החיילים את ספר התורה ואת הבית. משפחת נויבירט נשמה לרווחה. זה היה הנס השני בשרשרת המופלאה.
 
נס שלישי: קצין אלמוני מורה לצאת 
 
סוף חודש אלול. שוב מלשינים על בני המשפחה. המצב מתוח יותר, ואף תעודה ואישור לא מספקים את הגרמנים. הם גוררים את בני המשפחה החוצה ומובילים אותם אל תוך אולם ענק, שם מצטופפים יהודים רבים.  
התחושה איומה. קול קטן מלחש כי מי שנכנס לכאן לא יצא בחיים, חלילה.
יום חולף ועוד יום, והנה, ראש השנה בפתח.
אבא נויבירט מצופף את ילדיו מתחת לשמיכה ומשמיע להם שלושים תקיעות שופר. סמוך אליהם מפטרלים חיילי אס אס. איש אינו שומע את התקיעות החנוקות.
זמן קצר לאחר מכן עולה קולו של קצין גרמני בחלל האולם. 
"משפחת נויבירט, לכאן".
זה הסוף, הם יודעים ומזדקפים. הקצין מוביל אותם אל הפתח ומורה להם לצאת.
הם מהססים. הוא רוצה לירות עליהם מהגב? אבל הקצין הודף אותם. ראוס. ראוס. (החוצה - גרמנית). 
עד היום אין יודעים בני המשפחה מי היה הקצין האלמוני שהצילם...
 
נס רביעי: השבת מגינה ומצילה 
למוד נסיונות הלשנה מחליט הרב נויבירט להיחבא בעלית גג. כך הגיעו בני המשפחה אל עליית הגג של המבנה הנטוש. 
שלוש שנים. בלי לצאת. בלי לגשת לחלון. יותר מאלף ימים שמשפחה שלמה לא יוצאת ממקומה. מזון דל ומצומצם. אימה בלתי פוסקת.
ובכל אותם ימים דבק הנער יהושע ב'משנה ברורה' חלק ג'. הוא שהיה לו לתורת שעשועים כדי שלא יאבד בעוניו.
באחד הימים חלה אבא. הוא היה זקוק לתרופה יקרה. בדרך לא דרך הצליחה המחתרת ההולנדית להבריח את התרופה אל עליית הגג.
היה זה בעצם יום השבת. דיון הלכתי איחד את בני המשפחה: האם מותר לקחת את התרופה בשבת? האם להמתין?
ה'משנה ברורה' אמרה את התשובה. התרופה היתה מרה, ולכן פסק הרב נויבירט שיש להמתין ליום ראשון.
למחרת, עם ביקור נוסף של הרופא, התברר שהרוקח "טעה" והתרופה שנשלחה אל הרב נויבירט היתה בעצם רעל עכברים.
בזכות השבת ניצל הרב נויבירט. 
 
החלטה בין הגלים 
המלחמה הסתימה. בני משפחת נויבירט רוצים לעזוב את ארץ הדמים ולעלות לארץ ישראל. יהושע הוא הראשון שמצליח לצאת.
בעצם יום השבת עומד יהושע לעלות לאניה שתוביל אותו ארצה. שבת... אוי, שבת... אבל הנער מבין כי בדין פיקוח נפש עליו לעלות.
כשהוא נמצא בין ארץ לשמים מבטיח יהושע לשבת כי יעשה למענה משהו גדול...
כשהגיעו לחופה של ארץ ישראל, בג' בתמוז תש"ו, כלאו אותם הבריטים בעתלית. כאשר שוחרר הנער סוף סוף, הוא החל ללמוד בירושלים, בישיבת 'קול תורה'. כאן התקרב אל הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל שאהבו כבן. 
כשהיה הנער הצעיר לרב ופוסק,  עמד לממש את הבטחתו לשבת. הוא החליט לערוך חיבור על הלכות שבת. היה זה חיבור ממוקד וברור, בשפה שווה לכל נפש, הדן בנתונים עכשוויים. 
זהו הספר היקר הנמצא בכל בית יהודי כמעט: 'שמירת שבת כהלכתה'.
הספר זכה להתפרסם במאות אלפי עותקים ולצאת בכמה מהדורות. בפתיחה למהדורה האחרונה פירסם הרב את סיפור הצלתו.  

אליבא דהלכתא לרגל יום הזכרון לאבי עזרי זי"ע

פסקי הלכה והוראה מתוך משנת מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל בעל "אבי עזרי"

אליבא דהלכתא

לרגל יום הזכרון לרבנו האבי עזרי זי"ע

 

הרב שלמה לורינץ ז"ל סיפר  שעסק בנושא הלכתי- ציבורי כבד משקל, והתייעץ עם מרן הגרש"ז אוירבך זצוק"ל בענין. מרן הגרש"ז סירב לקבל עליו אחריות בענין, "אלא אם כן יצטרפו אליו שנים מגדולי הפוסקים". שאלו הר"ש לורינץ: "מי מגדולי הפוסקים?".

השיב הגרש"ז זצ"ל: "הרב שך והרב אלישיב".

תמה הר"ש לורינץ: "בשלמא מרן הגרי"ש אלישיב מוכר וידוע הוא כגדול בהלכה. אך מרן הרב שך הרי אינו עסוק בעניני הלכה?!":

ענה הגרש"ז: "אם הרב שך היה מוכן להצטרף, הרי שדעתו היא המכרעת להלכה. הוא מצטיין בהלכה לא פחות מאשר בחידושי התורה שהוא משמיע בישיבה. הוא גאון מיוחד שאין כמוהו, ואם יחליט לעסוק בהלכה, יהיה הוא גדול הפוסקים" (ס' במחיצתם ח"א עמוד 386).

בימים אלו חל יום פטירת רבנו הגדול מרן הגרא"מ שך זי"ע ואנו נעסוק בחלק ה'אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא' של מרן זצוק"ל. ישנם נושאי הלכה- למעשה רבים, שמרן זי"ע עסק בהם (ראו בקונטרסי 'הלכה כרבי אליעזר' בהרחבה), וניגע במעט מהם, בנושאים השווים לכל נפש.

מרן זצ"ל נהג להניח בחו"ל תפילין בחוה"מ, כמנהג רובא דרובא של בני חו"ל. וסיפר שבליטא, ואפילו בוילנא, פרט לקלויז של הגר"א ז"ל, הניחו תפילין בצנעה בבית.

וכשעלה מרן זצ"ל לארץ ישראל, הסתפק האם עליו לנהוג כבני א"י שלא מניחים תפילין בחול המועד, והתבונן  והכריע כדעת הפוסקים הסוברים שמצות הנחת תפילין אינו חיוב בכל יום ויום, אלא חיוב תמידי ומתמשך, ולכן שייך להניח תפילין בזמן אחר, כשיעור הזמן שהחסיר את זמן ההנחה בחול המועד. והסכים עימו מרן הגרי"ז. וכך נהג למעשה, שלא הניח תפילין בחוה"מ[1], אך "השלים" את הנחת התפילין של ימי חוה"מ, בימים שלאחר חוה"מ[2].

ובקובץ תל תלפיות (קובץ ס') כתבו נכדי מרן זצ"ל דברים אחרים, כך: בן חו"ל שנשתקע בא"י, שאל בשנת תשל"ג את מרן זצ"ל כיצד ינהג לגבי הנחת תפילין בחוה"מ, שעד כה הניחם בחו"ל. והשיב לו מרן זצ"ל שימשיך להניח תפילין גם בחול המועד, והמשיך והוסיף שבחו"ל בכל המקומות נהגו להניח תפילין בחוה"מ חוץ מעירו של רבינו הגר"א זי"ע, וכשעליתי לארץ ישראל שאלתי ע"ז את הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל ואמר לי להמשיך להניח גם בא"י. אמנם אני למדתי  היטב את הסוגיה ויצא לי למעשה שלא להניח בחוה"מ, לכן אין אני מניח בחוה"מ, {ומרן זצ"ל עשה ע"ז התרת נדרים}. אמנם מכיון שרבי איסר זלמן הורה שיש להניח, לכן אמרתי לך שתמשיך להניח.

יש לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בסגול תחת הג'[3]. [והעידני חכ"א ששאל את מרן הקה"י זצ"ל האיך לומר, ואמר לו הסטייפלר זצ"ל שיש הנוהגים כך ויש הנוהגים כך, אך מכיון שמרן זצ"ל סובר שצריך לומר עם סגו"ל, שיאמר עם סגו"ל].

אמר בקדושה "על יד נביאך" בפתח בא'.[4]

מרן זצ"ל הורה שהעומד במעבר ציבורי ומתפלל שמונה עשרה, מותר לעבור כנגדו[5].

בזמן שאשה טרודה עם  הילדים, תתפלל 'ברוך שאמר', 'אשרי ו'ישתבח', ברכות ק"ש, קריאת שמע ושמונה עשרה, ולזה יש לאשה בדרך כלל זמן. ובתפילת מנחה "צריך זמן רק חמשה רגעים לתפילת שמונה עשרה"[6].

המסתפק האם אמר בימות החמה 'משיב הרוח ומוריד הגשם' או 'מוריד הטל', ובמקביל גם מסתפק האם אמר צ' פעמים 'רב להושיע מוריד הטל', אין זה נקרא ספק ספיקא. כיון דאם לא אמר צ' פעמים 'מוריד הטל', תלינן בודאי דאמר דאמר 'משיב הרוח ומוריד הגשם', דאם היה ספק, היה אסור לו לחזור על תפילתו[7].

 מעשה בבן חו"ל שהיה בא"י, שנהגו לשאול 'טל ומטר' אחר ז' בחשון וקודם ס' יום לתקופה בשומע תפילה, ושכח להזכיר בשומע תפילה, ואחז ברצה. והחווה בידו לשול את מרן זצ"ל מה עליו לעשות. והורה רבנו שימשיך בתפילתו כרגיל ולא יחזור[8]

אפשר לברך את חיילי הצבא פה בא"י ב'מי שבירך' בנוסח המקובל הנאמר לחולי ישראל, אך אין לעשות שום שינויים מכפי הנהוג עד היום בענין זה. וגם אין לערוך "מי שבירך" מיוחד לבני תורה, והכל נכלל כבר ב"יקום פורקן" וב"מי שבירך" הנאמר לאחריו, שם מוזכרים העוסקים בתורה והעוסקים בצרכי ציבור באמונה[9].

כשטעה בתפילת מוסף של ראש חודש, וחתם "מקדש ישראל והזמנים" במקום "מקדש ישראל וראשי חדשים", אינו צריך לחזור, כיוון שגם ראש חודש נכלל בכלל הזמנים והמועדים[10]

סיפר מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שבפגישתו עם מרן זצ"ל בישיבת הנהלת "ועד הישיבות", אמר  לו מרן זצ"ל שמנהגו להמתין קודם צאתו לדרך מבני ברק לירושלים, מלברך 'אשר יצר' עד שעת הנסיעה ומברך בנסיעתו 'אשר יצר' ומסמיכה לתפילת הדרך, וכדברי השו"ע (סי' ק"י סעיף ו') שהר"מ מרוטנבורג ז"ל היה מסמיך תפילת הדרך לברכת 'הגומל חסדים'. אך עדיין אין דעתו נוחה מכך, לפי שבאופן זה אין ברכת 'אשר יצר' סמוכה לזמן חיובה[11].

ואמר לו הגרשז"א זצ"ל, שהוא עצמו כלל אינו אומר תפילת הדרך בנסיעה מבני ברק לירושלים, והשיב לו מרן זצ"ל שיש לו על מי לסמוך בהנהגה זו, כי גם מרן הגרי"ז לא היה אומר תפילת הדרך בכהאי גוונא, אלא כוללה בברכת 'שומע תפילה' שבשמונה עשרה[12].

מרן זצ"ל, נהג לומר תפילת הדרך מיד כשהחזיק בדרך ביציאה מהעיר, כשעלו על הכביש הבינעירוני[13].

ניתן ליטול ידים בחדר האמבטיה, ולברך בחוץ.

ולענין הרוח רעה השורה על הידים, ודאי דאפשר לצרף לזה את הסברה שהביא החזו"א (ידים א,כו) שאפילו הנוטל ידיו בבית הכסא ויצא, ועדיין המים הם טופח ע"מ להטפיח על ידיו, ששוב מטהרין הידים כשיצא, כיון שהמים קיימים על ידיו[14].

נשאל על המנהג לנגב את הידים לפני נטילת ידים, למרות שמפורש בשו"ע שאדרבה, רוחץ תחילה מעט כדי להסיר את הלכלוך ושוב שופך עליהם מים בשנית.

והשיב שודאי טוב אם רוחצים מעט את הידים כדי להסיר את הליכלוך, אך אנו חוששים שמא הם רטובים ע"י ליכלוך ויהא חציצה, ע"כ מנגבים את הידים קודם ואז נוטלים את הידים[15].

דעת הגר"י מרצבך זצ"ל, היתה שאין לחשב שקיעת החמה בעיר התחתית בחיפה כשקיעה, אם עדיין בתי העיר למעלה מוארים בקרני השמש. וכן הסכים לזה מרן זצ"ל[16].

בראשית דרכו של 'יתד נאמן', היה מתפרסם זמן מוצש"ק לפי רבנו תם, 72 דקות , והזמן התפרסם לפי השיטה של "זמניות", לפי אורך היום, דהיינו שבאמצע הקיץ, הרבה יותר מ72 דקות ובאמצע החורף הרבה פחות. ומרן זצ"ל קבע, אחר בירור הענין (שעוררו לכך אדמו"ר בירושלים) שיתקנו הדבר, וקבעו בכל השנה את זמן רבנו תם במוצ"ש 72 דקות שוות לאחר השקיעה[17].

נראה מסברא שמקיימים מצות עשה של 'ושננתם' החל מתחילת הלימוד והיגיעה על דברי תורה, ולא רק בשעה שהגיע לתוצאה של 'מחודדים בפיך'[18].

לימוד ספרי אמונה וידיעת ה', נכללים אף הם במצות תלמוד תורה, אך יש להסתפק האם מצות 'ושננתם' שייכת אף היא ללימודים אלו[19].

אם יעמוד אדם מבוקר ועד ערב ויאמר שם של תנא או אמורא, אינו מקיים מ"ע של תלמוד תורה, ורק יקבל שכר על הזכרת שם צדיק ועל כך שלא חטא באותו הזמן. אך אם אומר גם את המימרא של אותו תנא או אמורא וכו', אזי אף איזכור שם בעל המימרא הוא בכלל תלמוד תורה וגופי תורה ולא רק 'הכשר מצוה'[20].

 

על הפמוטות לשבת קדש בביתו הניח פתק בכתב ידו שאסור להטות הנרות[21].

כששהה מרן זצ"ל בבית החולים עם עזרתו בקודש הרבנית ע"ה ועשה לה הבדלה, היה מברך ברכת 'מאורי האש' על אור חשמל [לא פלורסנט] שדלק שם, כדעת מרן הגרח"ע זצ"ל[22].

המדליק בשוגג בשבת אור חשמל, מותר, אפילו לו עצמו, להשתמש לאורה בשבת, משום שרק הזרם הראשוני נחשב לכוחו והזרם שבא לאחר מכן נחשב לכח שני. אך המדליק חשמל במזיד, אסור לו מדרבנן להשתמש ולהנות מאורו בשבת[23].

מרן זצ"ל הקפיד לנגב היטב את הכוסות ממים שנשתיירו בהם קודם השימוש בהן, למרות שהשתמש בהם על ידי עירוי מים מטרמוס[24].

בשביל "גרופה וקטומה", הקפיד מרן זצ"ל גם להוציא ממקומו את כפתור הגז, המגדיל והמקטין את להבת האש[25] .

המסיר את קדירת חבירו מהאש שלא על דעת להחזירה ועודה בידו, אסור להחזירה לאש גרופה וקטומה, כיון שאף אם מחשבתו אינה מועלת לאסור, מ"מ אנן בעינן מחשבה חיובית להחזיר על האש, ובנידו"ד אין מחשבה חיובית[26].

כשאחד השכנים זוכה במאכל עבור כל השכנים בלא ידיעתם, יכול הוא או שכן אחר, לאכול את העירוב  מבלי לבקש את רשות כל השכנים שזיכו את העירוב בעבורם[27]

כתב הגרש"ד הכהן מונק זצ"ל, רב הקהילה החרדית בחיפה ובעל שו"ת "פאת שדך':

"אירע לי בבחרותי שלא קראתי הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום עד זמן פסוקי דזמרה בשבת שחרית, ואילו הייתי קורא אחר התפילה קודם סעודה לא הייתי שומע קידוש עם כל הבחורים שבישיבה, ולא היה לי יין לקדש בעצמי. ולכאורה היה עולה על הדעת דקריאת שתים מקרא ואחד תרגום עדיפה מאמירת כל פסוקי דזמרה, דהיא מדינא דגמרא וריבוי המזמורים אינו מדינא. ושאלתי את מורי ורבי הגרא"מ שך שליט"א, האם עדיף לקצר פסוקי דזמרה ולומר רק מאשרי ועד כל הנשמה, שזהו עיקר פסוקי דזמרה, ובשאר הזמן לגמור שתים מקרא ואחד תרגום או לומר פסוקי דזמרה דשבת כרגיל.

"ודן בזה מו"ר שליט"א (וכתבתי במקו"א), והכריע מו"ר שליט"א, שעדיף להגיד מאשרי ועד כל הנשמה ולדלג שאר פסוקי דזמרה ולומר שמו"ת"[28].

ובקובץ ישורון (חי"ב) הובא כת"י הגרש"ד מונק זצ"ל, שכתב שמרן זצ"ל דן בזה, דהנה בטור (סי' רפ"ה) כתב דמצוה מן המובחר לגמור הפרשה קודם שיאכל בשבת, ומאידך בטור (סי' נ"א) כתב דעיקר פסוקי דזמרה הוא משום לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל, וגם משום דאמרו בשבת (קיח, ב) 'יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום', והתוספות (ברכות לא, א ד"ה רבנן) כתבו שכדי שיעמוד מתוך כובד ראש שזהו דברי תורה, לכן אומרים פסוקי דזמרה. ואם כן יל"ע מה עדיף, האם פסוקי דזמרה או קריאת שנים מקרא, שזה מדינא דגמרא.

וגם שיש לומר עוד, דהנה לשון הרמב"ם (תפילה פ"א) משמע דג' ראשונות הם סידור השבח, ובזה יוצאים יד"ח שבח, ודעת רש"י בשבת שם דגומרי הלל בב' מזמורים לחוד מהני, אך לשאר המזמורים אין מקור בש"ס, וא"כ כבר יצא ידי שבח, וכן איכא גם טעמא דמשום כובד ראש, כשאומר מקצת מזמורים.

ולכן הכריע מרן זצ"ל שעדיף לומר מ'אשרי' ועד 'כל הנשמה', ולדלג את שאר פסוקי דזמרה ולומר שנים מקרא, כי אין יכול לאומרן אחר התפילה.

הורה מרן זצ"ל שזמן קריאת שמו"ת פרשת 'וזאת הברכה' הוא בהושענא רבא ולא בשמחת תורה[29].

ובספר שלמי תודה[30] מובא, שפעם אחת נכנס אליו רבי דוד פרנקל זצ"ל ושאלו מרן זצ"ל האם כבר גמר הסדרה, והוסיף לו ואמר: "היום הוא הזמן לקרוא ולא מחר".

 

 

 

 

[1] ויש שהעידו בשמו שהניח בצנעה לזמן קצר בלא ברכה, כד' המשנ"ב סי' ל"א בשם הט"ז, ועי' בספרי משנת תפילין (שם). קובץ מבקשי תורה (קובץ לב, סי' לו, עדות  הרי"י פרלמן, וכן העיד בפני חכ"א).

[2] ספר הזכרון לע"נ מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל (ח"ב עמוד תש"ל). וכהוראה זו השיב הגרי"ז למעשה להגרא"י פינקל זצ"ל (שם). וכעי"ז במועדים וזמנים (ח"ג עמוד רס"ז בהגהה). ועיין בספרי משנת תפילין (עמוד  ריז ואילך ועמוד רמ) בארוכה בגדרי הדברים. וע"ע בענין בספר אור לארבעה עשר (מהגר"מ גרוס שליט"א, פ"ב).

[3]  מתוך מכתב הסכמה לספר העוסק בענין זה.

[4]  ראה ישורון (קובץ טז עמוד תתסב, מאמר הרש"י פרידמן), מוריה (גליון לט סיון תשל"ב), מבקשי תורה (קובץ טו עמוד רפב). וראה במכתבי במבקשי תורה (קובץ טז) ומכתב הר"י סץ (שם קובץ יז). וראה במש"כ בזה בקונטרס קדושתך נקדיש להגרא"י וועסטהיים שליט"א, שהביא דעת מרן זצ"ל בזה ומש"כ ע"ז.

[5] כן העידו בשמו בספר הזכרון להגר"ע עטיה זצ"ל, עמוד 468.וכ"כ בשו"ת מהרש"ם

[6] מכתבים ומאמרים ח"ג עמוד ע"ד.

[7] קובץ ישורון ח"י, שביבי אש, מפי הרה"ג רבי זבולון שוב, וציין לד' המשנ"ב והשעה"צ סי' קפ"ח סקט"ז.

[8] שלמי תודה, דיני ירידת גשמים, עמוד ע"ט. ועי"ש שלמי תודה, ברכות, עמוד ל"ד, במש"כ מרן זצ"ל ע"ד הגרעק"א בשו"ת סי' כ"ב. 

[9] מכתבים  ומאמרים ח"ג עמוד ע"ב.

[10] מכתב מרן זצ"ל בכת"י, הודפס בקובץ ישורון י"א קונטרס מאורי אש. ומרן זצ"ל ציין לערכין י' א' שראש חודש נקרא מועד. וזהו דלא כמש"כ בשו"ת מנחת אלעזר ח"ג סי' י"ט. ועי"ש בהארות שבמאסף ישורון הנ"ל.

[11] ובמשנ"ב (סי' ז' סק"ו) כתב שטוב להיזהר לברכה מיד.

[12] ס' הליכות שלמה (תפילה פרק כ"א). ובקובץ מבקשי תורה (קובץ ל"ב סי' ל"ד). וכ' שם בשם נאמן ביתו הר"י אסחייק שלפעמים היה מרן זצ"ל היה מברך ברכת שהכל על סוכריה ואח"כ מברך תפילת הדרך.

[13] עדות הר"י אסחייק בקובץ מבקשי תורה שם.

[14] מכתבים ומאמרים ח"ו אגרת תרנ"ב, יעוי"ש סברותיו. ס' אשי ישראל פכ"ג סעיף י"ב בשם מרן זצ"ל בספר הזכרון 'ארץ בנימין'.  וראה  בחזו"א סי' כ"ד סקכ"ו ובשו"ת הר צבי או"ח ח"א סי' נ' ובשו"ת אגר"מ אבהע"ז ח"א סי' קי"ד ובס' שונה הלכות סי' ד' סעיף מ"ח ובס' איילת השחר גיטין ט"ז א'.

[15] מכתבים ומאמרים ח"ו אגרת תרנג. וציין ג"כ לד' החזו"א או"ח  כד,ל.

[16] ספר זמני הלכה למעשה ח"ב, קונטרס ראיות למנהג ירושלים בניכוי ההרים. ולענין הלכה למעשה יש לעיין שם בארוכה רבתא.

[17]   מאמר הגרא"י זילבר זצ"ל, מוסף שב"ק  עש"ק ויצא התשס"ב. וראה בירור הלכה (תניינא או"ח ריש סי' רצ"ג) ובמכתבו של החפץ חיים שבס' אבני שהם ( לודז התרפ"ה סי' כ"ט אות י').

[18] מאסף ישורון קובץ י"א. מרשימות תלמידים, משיחת מרן זצ"ל עם כ"ק האדמו"ר בעל שפע חיים מצאנז זצ"ל, שחכך בדבר.

[19] שם. ועיין בהקדמת מרן זצ"ל לס' אבי עזרי מהדורה רביעאה.

[20] שם.

[21] מאסף תורני ישורון (קובץ י"א), מאמר נכדו הגראי"ש ברגמן.

[22] מאסף תורני ישורון (קובץ י"א), מאמר נכדו הראי"ש ברגמן. וראה שם הרבה מנהגים ופרטי דינים ממנהגי מרן זצ"ל בשבת קדש.

[23] מאסף ישורון, קובץ י"א, שביבי אש. מפי הגאון רבי עמנואל טולידנו שליט"א.

[24] עדות נכדו הראי"ש ברגמן.  מאסף ישורון  (שם) וקובץ מבקשי תורה (קובץ לב סי' לה).

[25] שם.

[26] אבי עזרי שבת פ"ג ה"י, שתמה בזה על הגרעק"א שדן בזה, עי"ש. וראה תשובת מרן בזה גם בספרו של הג"ר יוסף רוט זצ"ל. וראה בס' אורחות שבת פ"ב סעיף מ"ח והערה ע"ח נפ"מ נוספות עפ"ד מרן זצ"ל  ומו"מ בענין.

[27] ואין לחוש בזה לדעת התוספות בב"מ כב, א ד"ה מר זוטרא, ועי' ש"ך חו"מ סי' שנ"ח. עדות הרה"ג ר' ישראל סוקל, (ישורון, קובץ יב , שביבי אש, עמו' שז).

[28] שו"ת פאת שדך, תפילה (עמוד קטז). וכתב שם שהכרעת החזו"א היתה להיפך, שיש לעשות עכשיו המצוה המוטלת עליו ולהתפלל פסוקי דזמרה, ויקרא שמו"ת לאחר הסעודה מפני האונס.

[29] מפי חכ"א. ועיין משנ"ב סי' רפ"ו סק"ד שיקרא ביום הושענא רבה ואם קרא ביום שמיני עצרת לא הפסיד. ובסי' תרס"ט סק"ד כתב המשנ"ב בשם פוסקים לקרותה בליל שמחת תורה. וראה שו"ת קנה בושם ח"א סי' ט"ז. וראה במאמרי שו"ת שמחת תורה (אלעד התשע"א).

[30] להגרב"צ פלמן, סוכות, עמוד תתקע"ז.

הילד אמר: "יש לי תמונה של הרב שך!!"

הילד אמר: "יש לי תמונה של הרב שך!!"
זכרון ילדות
הרב ש. ב. גנוט שליט"א
 
במוצ"ש הקרוב יציינו רבבות בני התורה את יום הזכרון לאביהם וליבם של ישראל, מרן רבינו בעל 'אבי עזרי' זי"ע. יכלה הזמן ולא יכלו סיפורי ההוד והמופת על כלל מעלותיו של רבינו הגדול זי"ע, אך אולי עדיין ניתן להוסיף,  לגעת בבליל הזכרונות ולא לשכוח, כי הרי אי אפשר, איך אפשר לשכוח.
הזכרון הראשוני, אולי קצת מפתיע למי שלא חווה זאת בעצמו כילד באותה תקופה, הוא שהיתה לנו תחושה שמרן זי"ע... הוא סבא שלנו. רבן של כל בני הגולה, האיש שכל עולם התורה והעולם היהודי מונח על כתפיו, נתפס בעינינו הילדותיות שהוא ה'סבא'. כולנו זוכרים כיצד מרן זצ"ל הושיב את הילדים הרכים על ברכיו, וההרגשה היתה טבעית לחלוטין, כמו אין דבר פשוט מזה, שגדול הדור מרים זאטוט ומושיבו על ברכיו, כסבא לנכדים. בכל פעם שהיינו מבקרים בבית רבנו זי"ע, היה ניגש ונותן לתוך ידי סוכריה או דבר מתיקה. זה היה דבר מצוי ורגיל, והילדים מאד אהבו לבוא אליו. לא אשכח, שילד בן גילי, בנו של אחד ממרביצי התורה הנודעים בימינו, סיפר לי אז בגאווה שאינו אוכל את הסוכריה, אלא מניח אותה בתוך המרק של שבת, כדי שכל המשפחה תוכל לזכות לטעום מהסוכרייה של מרן זי"ע... הוא כנראה הבין היטב ממני את עומק טעמה של הסוכריה...  רוב הילדים הרגישו קירבה בלתי רגילה אליו. ילדים לא מעטים העזו להיאחז בסטנדר של מרן, ומרן פשוט נידנד אותם כדרך משחק. כידוע בזמן סעודה שלישית, בשעת רעוא דרעוין, היכל הישיבה היה שרוי בחושך עד צאת השבת, ומרן זי"ע היה יושב ומשנן דברי מוסר בקול מעורר, ומנדנד את הסטנדר כדרך לימודו. אחד הילדים עמד שם עם חבירו ועלה ברגליו על רגלי הסטנדר בצד הקדמי, אחז בידיו בחלק העליון של הסטנדר וראש הישיבה, שהתנדנד תוך כדי לימוד המוסר, נדנד אותו מעלה ומטה. לאחר מספר דקות לחש לו ראש הישיבה: 'עכשיו הגיע התור של החבר שלך'... וכך היה, החבר אחז בסטנדר וראש הישיבה נדנד אותו מעלה ומטה, בעודו ממשיך להתרכז בספר המוסר שלפניו... 

אנו התגוררנו  באזור מרוחק יותר בבני ברק. אך התפללנו בישיבה בכל ראש השנה ויום כיפור. לילדים הקטנים לא היה מקום רשמי בפוניבז' והצטופפנו ליד מקומו של מרן זצ"ל, ליד ארון הקודש המוזהב. היתה זאת חוויה אדירה, לעמוד כל התפילה ליד רבן של ישראל. מרן זצ"ל כבר לא לחץ אז ידיים באיחול ה'לשנה טובה', אך לילדים הוא לחץ יד בחמימות וליטף אותם. עד הרגע כולנו זוכרים את הליטוף האבהי של הרב שך. חשנו אצלו תמיד כמו סב רחום ואוהב. והנה במבט לאחור, זהו דבר שאינו נתפס, כיצד ראש הישיבה, בגיל כה מופלג בשנים, ידע להלוך אפילו כנגד נפשו של ילד קטן, עד שהלה לא הרגיש כלל שמנהיג הדור עומד מולו. כעבור זמן, כשלמדנו בישיבה קטנה, פרץ מישהו לחדר האוכל, בזמן ארוחת הערב, וצעק: "הרב שך מוסר שמועס'!". היינו מזיזים את הצלחת, מברכים ברכת המזון ורצים כל עוד רוחינו בנו, בכל המהירות, לפוניבז'. לא הבנתי אידיש היטב, כמו רוב חברי בישיבה הקטנה, ובכל פינה היו 'מתרגמים', שתירגמו סימולטנית את דברי מרן זי"ע לעברית. אני זוכר את עצמי עומד פעם בשמועס', עומד בצד, מביט ברבנו, ופשוט בוכה, בדמעות.
 
סיפר לי הרה"ג ר' יוסף שלמה מאיר: "ב'חברת תהילים' שהתקיימה בליל שבת בחדר שיעורים של ישיבת פוניבז' בין 'קבלת שבת' למעריב, היו מקבלים תמונה של 'רבָּנים'. אחר התפילה, כשניגשנו להתברך בברכת 'גוט שבת' ממרן, הראיתי לו את התמונה שקיבלתי, תמונתו של מרן זי"ע בעצמו, ואמרתי לרבנו בגאוה ש'יש לי תמונה של הרב שך'. אבי הסמיק מבושה, אך מרן זצוק"ל חייך לעומתי חיוך גדול ואיחל לי 'גוט שבת' בלבביות. ראש הישיבה אז, בתחילת שנות התש"מ, עדיין היה הולך לבדו ברחוב וקונה את מזונו במכולת הקטנה ברחוב ראב"ד, ליד בית המדרש של חסידי טשרנוביל. באחד הימים פעם ראה ילדה קטנה בוכיה שם ברחוב, ניגש אליה וניסה לברר ברוך ובעדינות, מה שמה? היכן היא גרה? פשוט רצה לעזור לה, כי הרי גם גדול הדור רוצה לסייע לכל יהודי בכל גיל. מלבד הרובד של הנהגת הכלל, היה בו במרן זצ"ל רובד של אבהות אישית לכל אחד. זכורני בישיבה קטנה קבענו שני בחורים בגילאי 14 ללמוד כל יום שטיקל 'קצות', יום אחד מישהו ערער על כך. עלה החברותא שלי לגבעת הישיבה ובדרך ממנחה שאל את מרן האם בגיל כזה ראוי ללמוד 'קצות' באופן עצמאי. מרן ענה לו: 'עדיין לא. תלמדו מה שלומדים בישיבה'. זה היה כל כך טבעי שבחורים באו אליו להתייעץ, כידוע שהדלת הייתה פתוחה לבנות סמינר ולאנשים קשיי יום. לכל אחד ואחד, היה למרן את כל הזמן שבעולם. וכל זאת תוך שקיעות בתורה באופן בלתי נתפס. 

הרב שמואל גרוסברד, נציג "דגל התורה" ברשימת "יהדות התורה" באלעד, מספר בהתרגשות: "זכורני שליוויתי את מרן זצ"ל ל"שיעור כללי" שעמד למסור בישיבה. כל הדרך לישיבה, בעודו צועד בכבדות לאיטו, היה אחוז שרעפים, חושב על השיעור. היו מספר פעמים שמרן זי"ע היה נעצר,  חושב וחושב, ואז אומר: "אני חוזר הביתה, יש לי קושיה על ה"שיעור כללי", וזהו, הוא חזר הביתה כדי ללבן שוב את הסוגיה. שקיעותו בלימוד היתה מדהימה. הוא היה לכאורה חי עם הסביבה, מחייך ונעים לכולם, אך באמת – ליבו ומוחו היו כל הזמן בסוגיות, עד שלעיתים היית צריך "לעצור" את פתיל מחשבותיו. באחד הימים ליויתי אותו מהישיבה לביתו. ירד גשם סוחף ונשאתי מטרייה מעל ראשו. כך הלכנו יחד, מהישיבה עד הבית, צעד אחר צעד, ומרן זצ"ל חושב וחושב בלימוד. רק כשהגענו לביתו שם רבנו זצ"ל לב שאני סוגר מטרייה ספוגת מים. הוא נעצר באחת ואמר:"הא, כיסית אותי במטריה? יישר כח גדול! תודה רבה!" ...כמעט בכל מוצ"ש ההיתי מתלווה לסבי רבי שרגא גרוסברד זצ"ל, שבא לדבר עם מרן זי"ע בעניני החינוך העצמאי, שעמד בראשו, ותמיד היה מרן זצ"ל מתעניין מה אני לומד בחיידר ונותן לבסוף סוכריה... ניגשנו למרן זי"ע לשאול ולהתייעץ על כל דבר, עוד בהיותנו בחורים צעירים. הדלת היתה פתוחה וכל הרוצה נכנס והתייעץ. רק בשנים האחרונות לחייו, בגלל זקנותו המופלגת, נסגרה הדלת ובני הבית הכניסו אנשים כפי מצב בריאותו של מרן זצ"ל".

-יש בכולנו געגועים לגדול הדור, לעמוד האש ההולך לפני המחנה. געגועים לשריד לדור דעה  מהדורות הקדמונים, וכן, גם געגעועים צורבים ל'אבא'.

--- וזר לא יבין זאת.
 
 
 
 
 
 

טוב אתה לישראל מאב ואם

טוב אתה לישראל מאב ואם
תחושות * הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט*

"כשחלה רבי אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו, רבי טרפון ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא. נענה רבי טרפון ואמר: 'טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים, שטיפה של גשמים בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא'. נענה רבי יהושע ואמר: 'טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה, שגלגל חמה בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא'. נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר: 'טוב אתה לישראל יותר מאב ואם, שאב ואם בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא'. (סנהדרין קי, א).

--- כחצי שעה לאחר הסתלקותו של הגר"ע יוסף זצוק"ל, פנו אלי מ"יתד נאמן", כדי שאכתוב, בזריזות מירבית, מאמר קצר לזכרונו הטהור. כתבתי שם, ב"יתד", על הכרותי הקרובה להגר"ע זצ"ל, דרך ספרי 'יביע אומר'. כתבתי על כך שהכרותי האישית עם הגר"ע זצ"ל לא היתה הכרות פנים אל פנים. אך היא היתה היכרות כמעט יומיומית, קבועה, בכל 12 השנים האחרונות, מתוקף תפקידי כעורך ספרי קדמונים ב"מכון ירושלים".

בכל אחת ממאות ה"תשובות" אותם ערכנו בשנים האחרונות, מצויינים מאות ציטוטים ומראי מקומות לספרי שו"ת רבים מספור, ובמסגרת עריכת השו"ת צריכים העורכים לבדוק ולעיין בכל "מראה מקום". והנה, אם אנו מגיעים ל"תשובה" שעסקה באותו נושא, כשגם הגר"ע יוסף זצ"ל כתב עליה, מיד אנו, העורכים, יודעים שאנו "מסודרים", כי ה'יביע אומר' יביא בעבורנו את כל החומר הרלוונטי, מא' ועד ת'. שאלתי פעמים רבות תלמידי חכמים חשובים האם שמעו על שו"ת פלוני, כזה או אחר, וגם בקיאים וטובים השיבו בשלילה, אך ברוב המקרים הציטוטים הללו מוזכרים בשלל ספריו של הגר"ע יוסף, שסדרות ספריו הינם בחינת נס והצלה לכל דורש ספר. משפט מוכר הוא בין עורכי ספרי קדמונים הוא ש"לא מצאתי את הספר הזה, ואפילו הרב עובדיה לא הזכיר אותו".
עילעול חטוף בסדרות ספרי הגר"ע זצ"ל הינם ספר מוסר חי ומוסר השכל שאין כמותו להתמדת וידיעת התורה. הבה וננסה להבין כיצד בן תמותה היה מסוגל ללמוד, אפילו לקרוא רק פעם אחת בחייו, רבבות ספרים, בכל חלקי התורה, ולצטטם בבהירות ובדיוק זכרונו הפנומנלי. גם אם מדובר באישיות נדירה ומופלאה, שהצליחה לזכור בזכרון צילומי שכמעט לא היה כמותו, את כל אשר הגה ולמד, הרי הגר"ע זצ"ל הוצרך ללמוד את ים התורה האין- סופי הזה, בשקידת התורה, בעמל ויזע אדיר, ולאגור את הכל במוחו הגדול. אם אנו רוצים לראות התמדת התורה מהי, עלינו לנסות ולהכיל את רבבות הספרים שהגר"ע זצ"ל הכירם מכריכה לכריכה, ולהזכיר את דבריהם לדורות הבאים, בהיקף עצום ומופלא. כבר בתור בן עליה צעיר, בישיבת פורת יוסף, ישב הגר"ע זצ"ל ושינן 40 פעם מסכת גיטין, ומאז ועד נפלו על משכבו לא פסק פומיה מגירסא, בהתמדה ללא גבול, בשוררו את שירת בת השמים, התורה הקדושה. אוי נא לנו, כך כתבתי, כי איבדנו אחד ומיוחד מגדולי שקדני הדור, שהתורה הקדושה, על כל היקפה האדיר והעצום, היתה תמצית דמו ואהבת חייו.

-- כך כתבתי השבוע. והנה ניגש אלי תלמיד חכם ספרדי מעירנו וסנט בי: "עם כל הכבוד, אתה לא מבין כלום. אצלכם הרב עובדיה היה גאון שידע את כל התורה כולה. ובשבילנו? בשבילנו הוא היה אבא".

רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, בספרו "שיחות מוסר", מחלק את שבחי החכמים לרבם ומסביר כיצד התייחס כל אחד מהתלמידים לתפקידו של הרב ומורה הדרך. רבי טרפון סימל את רבו לטיפת גשם, בהתכוונו לכך שכשם שהגרעין הטמון באדמה יונק את כוחו וצומח מכוחה של טיפת הגשם, כך נשמת התלמיד הטמונה בתוככי גופו, זקוקה להשפעתו של הרב, כדי לינוק ממנו את לקחי גשמי הדעת שמרעיף עליו, ועל ידי "טיפת הגשם" שמוזיל עליו הרב, יצליח לפרוח, לצמוח ולשגשג. רבי יהושע הדגיש בדבריו את "טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה", מפני שטבע השמש להצמיח את הזרע הטמון באדמה יחד עם הארת הזרע והקרנת קרני אור החמה עליו, כך הוא הרב, המצמיח ומגדל את תלמידיו בשילוב הארתו אליהם, הארה המצילתם מאבני הנגף החינוכיים העלולים לעמוד בדרכם, בכל שטחי החיים.

לעומת שני חבריו, הדגיש רבי עקיבא את מעלתו של הרב, אשר נחשב הוא יותר מאב ואם. ההורים הינם האנשים המטפלים באדם ובלעדיהם הריהם אומללים וחסרי אונים. גם הרב הוא כך, משמש כאומן הנושא את היונק, מטפחו ומתמסר אליו, עד שהתלמיד יכול לעמוד עת רגליו גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.
 
 הגר"ע יוסף זצ"ל היה מתמיד עצום שאין כמותו, שקדן השקדנים וגאון מופלא, שהידע התורתי שצבר בראשו ולבבו, לא נודעו כמעט במאות השנים האחרונות. אך למאות אלפי יהודים, אותם ראינו כולנו השבוע בהלוויה בירושלים, היה  בעיקר אב אוהב, אם רחמניה ומלאך, שטפח באהבה על קודקוד כל עולם יהדות המזרח בדור האחרון ואמר לו: "גדל"!!
 
היינו שם. ראינו רבבות אברכים ובני ישיבות ספרדים. כולם חבים את עולמם הרוחני לאדם אחד, שהרים את קרנם, העלה על נס את עצם קיומם התורתי, ואמר להם, בספרדית מדוברת, "לכו ללמוד"!!
 
הגר"ע יוסף זצ"ל נתן לכל יהודי ממוצא מזרחי את תחושת החיבור, השייכות. תחושת גאוה עצומה על כך שהנה, משתייך הוא לעולם פורח ומשגשג של תורה והלכה. לא שייכות לעולם חדש, לא חיבור לעולם המסונף והטפל לעולמות תורניים אחרים, חשובים לכשעצמם. אלא שייכות וקשר מתמשך אל תור הזהב של  הבית יוסף וכל חכמי המזרח לדורותיו, ולמעלה בקודש, אל תקופת ההוד של  הרא"ש, הרי"ף והרמב"ם. הגר"ע יוסף זצ"ל, אביהם ואהובם של כל יהדות ספרד, השריש בקרב כל אחד ואחד שהוא יכול להיות המשך לדורות של עמלי תורה, טהרה וקדושה, וככזה עליו לעמול, להתייגע בתורה, לדקדק בהלכה ולהתחבר אל המקור הטהור של ענקי הרוח הספרדיים. לא לחינם חש כל יהודי ספרדי בימים טרופים אלו שהוא, באופן אישי, איבד אבא. זהו לא רק הקשר המפלגתי- תנועתי. זהו לא רק הקשר השבועי בשיעור בלוויין, או הקשר אל פסיקת ההלכה, המלווה את חיי היהודי בכל רגע נתון. זוהי תחושת החיבור והשייכות, שהגר"ע זצוק"ל נטע בלבבות כל יחיד ויחיד.
 
אין מילים מתאימות יותר, אין הגדרה מדויקת יותר, לתחושות כל אחד ואחת מקרב עולם התורה הספרדי, מדן ועד אילת, מאשר מילות הערגה והכיסופין של חז"ל למורם ורבם. "טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים, שטיפה של גשמים בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא. טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה שגלגל חמה בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא. טוב אתה לישראל יותר מאב ואם, שאב ואם בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא".
 
---- אוי לספינה שאבד קברניטה.
 

מרא דכולא תלמודא - מאמר לזכרו של הגר"ע יוסף זצוק"ל

מרא דכולא תלמודא
אלון בכות
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

קשה לכתוב, בפרט כעת, כשעדיין הכאב חד וצורב. והרשו נא לי, בהורמנא דעמלי התורה, לכתוב על
דמות הנפילים של הגר"ע זצ"ל מתוך הכרות אישית.

הכרותי האישית עם הגר"ע זצ"ל לא היתה היכרות פנים אל פנים. אך היא היתה היכרות כמעט
יומיומית, קבועה, בכל 21 השנים האחרונות, מתוקף תפקידי כעורך ספרי קדמונים ב"מכון ירושלים".
בשנתיים האחרונות הנני זוכה, יחד עם חבר תלמידי חכמים יקר, לשקוד על עריכת כרכי שו"ת זכר
יהוסף, להגאון הנודע רבי זכריה יוסף שטערן זצ"ל, אב"ד שאוואל שבליטא. מרן רבינו החזו"א זי"ע
סיפר שהיתה "תחרות", סוג של שמחת תלמידי חכמים, בין גדולי ליטא, מי יצליח לומר "מראה מקום"
בכל התורה כולה, שהגאון משאוול לא יודע עליו. אך איש לא הצליח לגלות "מראה מקום" כזה. ואגב,
שמו הראשון של מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל היה 'יוסף', על שמו של רבי זכריה יוסף שטערן,
כשמשפחת מרן זי"ע היתה מתלמידי הגרי"ז בעיר מולדתם שאוול.

בכל אחת ממאות ה"תשובות" של הזכר יהוסף מצויינים עשרות, לפעמים כמאה, ציטוטים ומראי
מקומות לספרי שו"ת רבים מספור, ובמסגרת עריכת השו"ת צריכים העורכים לבדוק כל "מראה
מקום". הגרי"ז ידע בעל פה אלפי ספרים, חלקם ספרים רבים שלא הוזכרו בשום ספר אחר, חוץ
מספריו של הגר"ע יוסף זצ"ל. שאלתי פעמים רבות תלמידי חכמים חשובים האם שמעו על שו"ת
פלוני, כזה או אחר, וגם בקיאים וטובים השיבו בשלילה, אך ברוב המקרים הציטוטים הללו מוזכרים
בשלל ספריו של הגר"ע יוסף, שסדרות ספריו הינם בחינת נס והצלה לכל מחפש ודורש ספר, בפרט
לעורכי ספרים, שחיפושם אומנותם. משפט מוכר הוא בין עורכי ספרי שו"ת זכר יהוסף הוא ש"לא
מצאתי את הספר הזה, ואפילו הרב עובדיה לא הזכיר אותו".

עילעול חטוף בסדרות ספרי הגר"ע זצ"ל הינם ספר מוסר חי ומוסר השכל שאין כמותו להתמדת
וידיעת התורה. הבה וננסה להבין כיצד בן תמותה היה מסוגל ללמוד, אפילו לקרוא רק פעם אחת
בחייו, רבבות ספרים, בכל חלקי התורה, ולצטטם בבהירות ובדיוק זכרונו הפנומנלי. גם אם מדובר
באישיות נדירה ומופלאה, שהצליחה לזכור בזכרון צילומי שכמעט לא היה כמותו, את כל אשר הגה
ולמד, הרי הגר"ע זצ"ל הוצרך ללמוד את ים התורה האין סופי הזה, בשקידת התורה, בעמל ויזע -
אדיר, ולאגור את הכל במוחו הגדול. אם אנו רוצים לראות התמדת התורה מהי, עלינו לנסות ולהכיל
את רבבות הספרים שהגר"ע זצ"ל הכירם מכריכה לכריכה, ולהזכיר את דבריהם לדורות הבאים,
בהיקף עצום ומופלא. כבר בתור בן עליה צעיר, בישיבת פורת יוסף, ישב הגר"ע זצ"ל ושינן 04 פעם
מסכת גיטין, ומאז ועד נפלו על משכבו לא פסק פומיה מגירסא, בהתמדה ללא גבול, בשוררו את
שירת בת השמים, התורה הקדושה. אוי נא לנו, כי איבדנו אחד ומיוחד מגדולי שקדני הדור, שהתורה
הקדושה, על כל היקפה האדיר והעצום, היתה תמצית דמו ואהבת חייו.

ההתמדה האין סופית שלו. שקיעותו העצומה בלימוד התורה. "אין לו שום דבר חוץ מללמוד. בן אנוש
אינו יכול לעמוד בזה, כל היום וכל הלילה, יושב הוא עם ספר פתוח לצידו", שמעתי לפני זמן מה מרבי
אליהו שיטרית, העורך והמקליד של ספרי הגר"ע יוסף זצ"ל, שישב לצידו בכל שעות היום, "אין לרב
שום חופשות ואין לו שום הפסקות. בכל רגע הוא מחשב כמה הוא יוכל להספיק ללמוד עוד ועוד, גם
בגילו הכל כך מופלג ובמצב בריאותו הלא תקין, כל הזמן לומד ולומד".

*****

שעת אחר הצהרים בלשכת הפרופסור במחלקה הכירורגית בבית הרפואה "הדסה". בניו של הגר"ע
יוסף זצ"ל יושבים מול הפרופסור וממתינים למוצא פיו. אביהם, שעל לבבו רבבות ספרי תורה, אינו
חש בטוב וזקוק לטיפול רפואי, והרופא יאמר כעת את דברו. "אבא שלכם הוא רב חשוב וקשה לי
להכאיב לו. מצד שני, בגלל מצבו הבריאותי, אי אפשר לבצע את הטיפול בהרדמה, ומצד שלישי,
הטיפול הוא חובה למצבו ואי אפשר לוותר עליו בשום פנים ואופן. לכן, אנא, אל תיבהלו, אם תשמעו
זעקות מחדר הטיפולים. אני מצטער מראש"...

רבי דוד יוסף ניגש בדחילו ורחימו אל אביו הגדול, מנסה להכין אותו אל הכאבים האמורים לבוא.
"יהיה קשה", אמר רבי דוד ואבא, הגר"ע יוסף, הניף את ידו בביטול מוחלט ואמר: "קשה? למה
קשה? אני עסוק כעת בסוגיית "אין עד נעשה דיין". אני אחשוב על הנושא והרופאים יתעסקו במלאכת
הרפואה, והכל יהיה בסדר, בעזרת ה' יתברך. אין לכם מה לדאוג"...

בתום הטיפול הקשה נכנס הבן לחדר, כדי לומר לאביו, שהיה אחוז במחשבות הסוגיה, שהטיפול
הכואב הסתיים לו. "למה הרופא לא מתחיל את הטיפול? למה הם מחכים?!" שאל הגר"ע יוסף
זצ"ל...

- - - ידועים דברי היערות דבש, שכאשר אדם גדול נפטר לבית עולמו, ראוי לכל אחד ליטול מידה ---
ממידותיו. והנה כעת שומה עלינו, עמלי תורת ה' בטהרה, לשים אל לבבנו וליטע בקרבנו כי תורתינו
הקדושה, למרות שאין לה נחלה ומיצרים, מכל מקום ניתן לעמול ולהשיג את היקפה עוד ועוד. והיה
אם נזכה ליטול, ולו במעט, עוד מבקיאות התוה"ק, הרי שיהיה חיזוקינו נר נשמה וזכות להגאון זצ"ל

מרא דכולא תלמודא

מרא דכולא תלמודא
אלון בכות
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

קשה לכתוב, בפרט כעת, כשעדיין הכאב חד וצורב. והרשו נא לי, בהורמנא דעמלי התורה, לכתוב על
דמות הנפילים של הגר"ע זצ"ל מתוך הכרות אישית.

הכרותי האישית עם הגר"ע זצ"ל לא היתה היכרות פנים אל פנים. אך היא היתה היכרות כמעט
יומיומית, קבועה, בכל 21 השנים האחרונות, מתוקף תפקידי כעורך ספרי קדמונים ב"מכון ירושלים".
בשנתיים האחרונות הנני זוכה, יחד עם חבר תלמידי חכמים יקר, לשקוד על עריכת כרכי שו"ת זכר
יהוסף, להגאון הנודע רבי זכריה יוסף שטערן זצ"ל, אב"ד שאוואל שבליטא. מרן רבינו החזו"א זי"ע
סיפר שהיתה "תחרות", סוג של שמחת תלמידי חכמים, בין גדולי ליטא, מי יצליח לומר "מראה מקום"
בכל התורה כולה, שהגאון משאוול לא יודע עליו. אך איש לא הצליח לגלות "מראה מקום" כזה. ואגב,
שמו הראשון של מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל היה 'יוסף', על שמו של רבי זכריה יוסף שטערן,
כשמשפחת מרן זי"ע היתה מתלמידי הגרי"ז בעיר מולדתם שאוול.

בכל אחת ממאות ה"תשובות" של הזכר יהוסף מצויינים עשרות, לפעמים כמאה, ציטוטים ומראי
מקומות לספרי שו"ת רבים מספור, ובמסגרת עריכת השו"ת צריכים העורכים לבדוק כל "מראה
מקום". הגרי"ז ידע בעל פה אלפי ספרים, חלקם ספרים רבים שלא הוזכרו בשום ספר אחר, חוץ
מספריו של הגר"ע יוסף זצ"ל. שאלתי פעמים רבות תלמידי חכמים חשובים האם שמעו על שו"ת
פלוני, כזה או אחר, וגם בקיאים וטובים השיבו בשלילה, אך ברוב המקרים הציטוטים הללו מוזכרים
בשלל ספריו של הגר"ע יוסף, שסדרות ספריו הינם בחינת נס והצלה לכל מחפש ודורש ספר, בפרט
לעורכי ספרים, שחיפושם אומנותם. משפט מוכר הוא בין עורכי ספרי שו"ת זכר יהוסף הוא ש"לא
מצאתי את הספר הזה, ואפילו הרב עובדיה לא הזכיר אותו".

עילעול חטוף בסדרות ספרי הגר"ע זצ"ל הינם ספר מוסר חי ומוסר השכל שאין כמותו להתמדת
וידיעת התורה. הבה וננסה להבין כיצד בן תמותה היה מסוגל ללמוד, אפילו לקרוא רק פעם אחת
בחייו, רבבות ספרים, בכל חלקי התורה, ולצטטם בבהירות ובדיוק זכרונו הפנומנלי. גם אם מדובר
באישיות נדירה ומופלאה, שהצליחה לזכור בזכרון צילומי שכמעט לא היה כמותו, את כל אשר הגה
ולמד, הרי הגר"ע זצ"ל הוצרך ללמוד את ים התורה האין סופי הזה, בשקידת התורה, בעמל ויזע -
אדיר, ולאגור את הכל במוחו הגדול. אם אנו רוצים לראות התמדת התורה מהי, עלינו לנסות ולהכיל
את רבבות הספרים שהגר"ע זצ"ל הכירם מכריכה לכריכה, ולהזכיר את דבריהם לדורות הבאים,
בהיקף עצום ומופלא. כבר בתור בן עליה צעיר, בישיבת פורת יוסף, ישב הגר"ע זצ"ל ושינן 04 פעם
מסכת גיטין, ומאז ועד נפלו על משכבו לא פסק פומיה מגירסא, בהתמדה ללא גבול, בשוררו את
שירת בת השמים, התורה הקדושה. אוי נא לנו, כי איבדנו אחד ומיוחד מגדולי שקדני הדור, שהתורה
הקדושה, על כל היקפה האדיר והעצום, היתה תמצית דמו ואהבת חייו.

ההתמדה האין סופית שלו. שקיעותו העצומה בלימוד התורה. "אין לו שום דבר חוץ מללמוד. בן אנוש
אינו יכול לעמוד בזה, כל היום וכל הלילה, יושב הוא עם ספר פתוח לצידו", שמעתי לפני זמן מה מרבי
אליהו שיטרית, העורך והמקליד של ספרי הגר"ע יוסף זצ"ל, שישב לצידו בכל שעות היום, "אין לרב
שום חופשות ואין לו שום הפסקות. בכל רגע הוא מחשב כמה הוא יוכל להספיק ללמוד עוד ועוד, גם
בגילו הכל כך מופלג ובמצב בריאותו הלא תקין, כל הזמן לומד ולומד".

*****

שעת אחר הצהרים בלשכת הפרופסור במחלקה הכירורגית בבית הרפואה "הדסה". בניו של הגר"ע
יוסף זצ"ל יושבים מול הפרופסור וממתינים למוצא פיו. אביהם, שעל לבבו רבבות ספרי תורה, אינו
חש בטוב וזקוק לטיפול רפואי, והרופא יאמר כעת את דברו. "אבא שלכם הוא רב חשוב וקשה לי
להכאיב לו. מצד שני, בגלל מצבו הבריאותי, אי אפשר לבצע את הטיפול בהרדמה, ומצד שלישי,
הטיפול הוא חובה למצבו ואי אפשר לוותר עליו בשום פנים ואופן. לכן, אנא, אל תיבהלו, אם תשמעו
זעקות מחדר הטיפולים. אני מצטער מראש"...

רבי דוד יוסף ניגש בדחילו ורחימו אל אביו הגדול, מנסה להכין אותו אל הכאבים האמורים לבוא.
"יהיה קשה", אמר רבי דוד ואבא, הגר"ע יוסף, הניף את ידו בביטול מוחלט ואמר: "קשה? למה
קשה? אני עסוק כעת בסוגיית "אין עד נעשה דיין". אני אחשוב על הנושא והרופאים יתעסקו במלאכת
הרפואה, והכל יהיה בסדר, בעזרת ה' יתברך. אין לכם מה לדאוג"...

בתום הטיפול הקשה נכנס הבן לחדר, כדי לומר לאביו, שהיה אחוז במחשבות הסוגיה, שהטיפול
הכואב הסתיים לו. "למה הרופא לא מתחיל את הטיפול? למה הם מחכים?!" שאל הגר"ע יוסף
זצ"ל...

- - - ידועים דברי היערות דבש, שכאשר אדם גדול נפטר לבית עולמו, ראוי לכל אחד ליטול מידה ---
ממידותיו. והנה כעת שומה עלינו, עמלי תורת ה' בטהרה, לשים אל לבבנו וליטע בקרבנו כי תורתינו
הקדושה, למרות שאין לה נחלה ומיצרים, מכל מקום ניתן לעמול ולהשיג את היקפה עוד ועוד. והיה
אם נזכה ליטול, ולו במעט, עוד מבקיאות התוה"ק, הרי שיהיה חיזוקינו נר נשמה וזכות להגאון זצ"ל

לא תאמין מיהו הרב שהציל אותי...

לא תאמין מיהו הרב שהציל אותי...

"הכדור יצא מן המגרש ועף לכיוון בית הכנסת. בדיוק באותו רגע יצא מבית הכנסת הרב, והכדור פגע במגבעת שלו והפיל אותה לאדמה".
 
איתמר מור, ערוץ 7
 
 
בשבתות אנו יושבים אחרי תפילת שחרית בנץ בביתו של הרב אגוזי ולומדים יחד.
 
אחד מבני החבורה הוא אלישי, בחור טוב. צעיר ממני בכמה שנים. לפרנסתו הוא עובד עם צעירים עולים מאתיופיה ומדינות חבר העמים במכללה להנדסאים במסגרת עתודה צבאית. 
 
לפני כשנה סיפר לנו אלישי סיפור, כשישבנו יחד כולם. אלישי חזר בדיוק ממילואים. שבוע בצאלים בחום של סוף ספטמבר המתעקש שלא להניח לסתיו לבוא. בסוף השבוע, באוטובוס בדרך חזרה צפונה - הביתה, בעפולה, בחניית הביניים, עלה לאוטובוס יהודי מבוגר- שניכר בו שיהודי מכובד הוא וזקנו כבר הלבין, והוא עוטה מעיל ארוך של דיינים ומגבעת פרנקפורטר לראשו. 
 
האוטובוס מלא, וליד אלישי מקום פנוי. התיישב היהודי ומיד החל לדבר בפרשת השבוע. משם הפליגו לדף היומי ולענייני הלכה. והנסיעה חולפת לה ועוד מעט כבר מגיעים אל טבריה. 
 
כשכבר היו כמעט לפני סוף הנסיעה פנה אותו יהודי לאלישי והתעניין במעשיו. הוא סיפר לו על עבודתו, על הצעירים שאיתם הוא עובד ומלמד. על הניתוק שלא פעם יש בינם ובין חיי תורה ומצוות. 
 
היהודי שתק. 
 
אחרי כמה דקות אמר: "בחודש הבא אני פורש פרישה מוקדמת לגמלאות מבית הדין שבו אני מכהן כדיין כבר עשרים וחמש שנה. אבל דע לך שלא תמיד נראיתי ככה", כך סיפר. "הבגדים הללו, הזקן, המגבעת, זה לא מהבית. "הורי היו ניצולי שואה מבוגרים. לא היה להם יכולת נפשית לתת לי את תשומת הלב שדרשתי. התגלגלתי ברחובות. מהר מאוד הגעתי גם למחוזות של כמעט פשע ואני אפילו עוד לא הייתי בגיל בר מצווה".
 
"ליד בית הורי היה בית כנסת אחד ולידו מגרש כדורגל שבו הייתי משחק עם חברים במשך השבוע ובעיקר בשבתות. לא פעם הכדור היה עף לחצר בית הכנסת. פעם הוא אפילו נפץ את אחד הזגוגיות. שבת אחת, היינו במגרש ושיחקנו. אני הייתי אז כבן 15. בשכונה היו מכנים אותי 'עבריין'. שחקנו ואני בעטתי חזק בכדור. הכדור יצא מן המגרש ועף לכיוון בית הכנסת. בדיוק באותו רגע יצא מבית הכנסת הרב, והכדור פגע במגבעת שלו והפיל אותה לאדמה. אני והחברים שלי נפלנו גם אנחנו על האדמה מרוב צחוק. התפקענו כשראינו איך הכובע של ה"דוס" הופך לצלחת מעופפת", הוסיף וסיפר. 
 
הרב הרים את הכובע והלך אלי למגרש. "שבת שלום. כבודו רוצה לעשות לנו קידוש או להצטרף למשחק", שאלתי אותו אז בחוצפה, אבל הוא לא נבהל. הוא הסתכל בי ושאל אותי: "איפה ההורים שלך?" אני עניתי בחוצפה: "ההורים שלי מתו". 
 
'הרב אמר לי "בוא איתי". זה נראה לי אז משעשע, אז החלטתי לשחק את המשחק והלכתי אחריו. הגענו לבית שלו. הוא נכנס ואני אחריו. הוא עשה קידוש ונתן לי לשתות, ואז שאל: "אתה רעב?".
 
"מת מרעב", אמרתי. הרב סימן לרבנית וערכו לי בשולחן מקום ונתנו לי אוכל. אכלתי כמו אדם שלא ראה אוכל שבוע. הרב אכל מעט מאוד ורוב הזמן הסתכל בי ודיבר. לימים הבנתי כי אכלתי אז גם את המנה שלו. כשסיימתי לאכול שאל אותי: "אתה עייף?". "אני מת מעייפות", אמרתי. הרב הלך והציע לי מיטה. הלכתי לישון. ישנתי שם כל השבת. כשקמתי כבר היה מוצאי שבת. הרב שאל אותי: "מה אתה רוצה לעשות?". אמרתי שאני רוצה ללכת לסינמה לראות סרט. "כמה עולה סינמה הוא שאל?". לירה וחצי אמרתי. הוא נתן לי כסף ושלח אותי, ולפני שהלכתי אמר לי "מחר תבוא עוד פעם".
 
ואני באתי גם למחרת. ואכלתי וישנתי וקבלתי כסף לסינמה. ועוד יום ועוד יום. עם הזמן התגלה לי שיש עוד 12 ילדים כמוני מהרחוב אצל הרב הזה בבית. לא יכולתי להיות כפוי טובה, מה גם שאהבתי אותו באמת. עם הזמן הוא החל ללמד אותי מצוות. נטילת ידיים. קנה לי תפילין. היה יושב ולומד איתי חומש, משנה, הלכות. לימים הלכתי בזכותו לישיבה והגעתי ללמוד לרבנות והסמכה ובסוף לדיינות. הוא חיתן אותי, והשתתף בחתונות של ילדי והיה סנדק לנכדי".
 
"אז אל תתייאש מהתלמידים שלך", אמר אותו יהודי לאלישי. "אתה רואה אותי היום כך- דיין בבית הדין הרבני, אבל פעם אני הייתי כמותם. רק תאהב אותם. תאהב אותם כמו את ילדיך שלך".
 
בינתיים האוטובוס נכנס לרציף בטבריה והנוסעים נעמדים לצאת. אלישי עוד מספיק לשאול שאלה אחת לפני שהיהודי נעלם. 
 
"איך קראו לרב הזה?", הוא שאל.
 
"למה אתה אומר קראו, עדיין קוראים אותו. הוא אמנם זקן מאוד, בן 92, אבל ברוך ה' בחיים", ענה לו היהודי. 
 
"ומה שמו?"
 
"קוראים לו הרב עובדיה יוסף".