פרטים

קטגוריה: סיפורים ומאמרים על גדולי ישראל

פורסם בחמישי, 02 יולי 2020 13:39

נכתב על ידי Super User

כניסות: 330

הבית היהודי של הרב נויבירט זצ"ל

מאת הסופר הרב יוסף אליהו

מקור: ערוץ 7

היה הרבה יותר מִסמלִי, בכך שלְּוויתו של הרב יהושע-ישעיה נויבירט זצ"ל (86), יצאה דווקא מביתו; זה הצנוע שברחוב ברגמן, רחוב צדדי בשכונת בית וגן בירושלים.

שכן יעדו העיקרי של הרב במשך כל ימי חייו, היה הבית היהודי. שהיהדות, שלימוד התורה, יטביעו חותם על הבית, על חיי המשפחה. ואין זו משימה פשוטה. לא אחת, המרחק שבין הישיבה שהיא בית-היוצר של היהדות, לבין מטבחו של היהודי ואורחות-חייו - הוא גדול.

הרב נויבירט, מִזעֵר מרחק זה בעמל אישי קשה, שרק יחידי-סגולה יכולים לעמוד בו, והביא את התורה לְיעדהּ הסופי: הביתה. אל הסלון, אל השכונה, אל הרחוב. האיש שהקים 3 ישיבות והאציל עליהן מרוחו, לא פינק עצמו להתענג אך ורק באוהלה של תורה, אלא היה גם האיש שיזם את בניית מקווה הטהרה המכובד בִּשכונתו, שהפעיל ועדת עירוב שבדקה מדי שבוע את העירוב השכונתי, שניהל אישית קופת גמ"ח שהִלוותה סכומים גדולים מאוד, ושנסע פעמים רבות לחו"ל כדי לפקח אישית על השחיטה, כדי שהבשר שיגיע אל מטבחהּ של הגברת, יהיה כשר למהדרין.

ומיהי הגברת? - אחת מאלפי התלמידות שלו בסמינר "בית יעקב". כל תלמידה שלו שהתארסה, ידעה את הנוהל: עליה לומר את נוסח הפרשת תרומות ומעשרות, לבאר – ורק לאחר מכן היה הרב אומר לה בחיוכו הביישני: "מזל טוב"...

כי התורה, חייבת להגיע אל המטבח, אל הצלחת שמגישה האמא לִיְלדיה.

יום אחד התארסה אחת מתלמידות הכיתה, אלא שהפעם היה החתן לא אחר מאשר... בנו של הרב. בין הבנות השתרר 'מתח נורא': האמנם יערוך הרב את המבחן הקבוע גם לכלתו לעתיד...?

הרב נכנס, ובנימוסיו ה"ייקים" בחר להִתעלם וללמד כרגיל...

אך החברות – משחזרת הכלה 35 שנה אחורנית – לא רצו לוותר על "הקטע": "הרב, הרב, רגע; יש כאן תלמידה שהתארסה; היא רוצה לומר את ה'תרומות ומעשרות'".

וכך אירע שגם לכלתו אמר הרב "מזל טוב", רק לאחר שהפגינה את כישורי המטבח היהודי שלה.

מֵחֲשיבה מעשית כזו, יָצא לאוויר-העולם הספר "שמירת שבת כהלכתה": איך נְוודֵא, ש"שָׁמור את יום השבת לקָדשו" יֵרד ממרומי הר סיני, אל ה'ליפה' שבַּכיור, אל המבחנה שבבית החולים. ודומה, שאין עוד ספר הלכתי שטרח לעדכן את עצמו במהדורה חדשה בכל כ20 שנה, בעקבות השינויים והטכנולוגיה החדשה שחלו בעולמו של מקדש השבת.

כשבוחנים את עשייתו הציבורית, אין ספק שהמדהים היה שהכל נעשה על ידו בהתנדבות מלאה! לטוס לִשבועיים לחו"ל כדי לפקח אישית על השחיטה - גם כשרגליו כבר בגדו בו - ולא לקבל לפחות משכורת של משגיח-כשרות?! אך כְּמי שסייע אישית לאלפים רבים, בְּהלוואות וּבְמענקים באמצעות "הגמ"ח של הרב נויבירט" המפורסם, ידע הרב שהורדת משכורת המשגיח מֵעלויות הייצור תוזיל את מחירו הסופי של הבשר – ובכך תמך שוב באלפי בתים יהודיים. וכשנזכרים ביושרו האישי, אפשר בהחלט להוסיף סברה: הרב לא רצה שהשגחתו תהיה מושפעת - או שאנשים יחשבו שהיא מושפעת - מִשכר שהוא מקבל מיבואן הבשר (הרב קיבל משכורת מהסמינר בו לימד כ40 שנה, שכר-סופרים מהשש"כ, וכן שילומים מגרמניה; שני אחיו נספו בשואה).

וסיפור ששמעתי מבת-משפחה: הרב נהג לנסוע לאחד משיעוריו, במכונית של אחד הלומדים. יום אחד הודיע המסיע לרב שלא יוכל להסיעו באותו ערב, והנה הרב מתחיל לשאול אותו על פלוני או אלמוני, שאולי הם יסיעו אותו. אמר היהודי: "הרב, מה הבעיה? שהרב יקח מונית ואנחנו נשלם". ענה לו העוסק בצורכי ציבור באמונה: "אני מנהל קופת גמ"ח. אם אנשים יראו שאני נוסע במונית, הם עלולים לחשוב כל מיני דברים"...!

לִגאון התורה הזה, היתה גם משנָה ציבורית רחבה וּסדורה. מוסד ציבורי - שמעתי ממנו פעם - חייב להיות מוחזק ומנוהל דווקא בידיים פרטיות. שתהיה אחריות, שתהיה אמביציה, שיהיה למי לגשת. אין צורך להוסיף, שלשם כך חייבות ה"ידיים הפרטיות" האלה להיות בעלות נְקייוּת-כפיים ויושר מופתי, מן הזן ה"ייקי" שייבא הרב מארץ הולדתו. בְּדור בו צצים עשרות מפעלי צדקה, ארגוני חסד, וקבלנֵי מצוות שונות, גם כדי לספק פרנסה לגיטימית לְמקים האירגון ולבני משפחתו – נשמעות העובדות על עשייתו הציבורית של הרב שלא כיהן כרב מקומי, כִּלְקוחות מתקופות עתיקות – כמעט ממדרשי חז"ל.

* * *

אין ספק, שאותן 4 שנות נעוריו בהולנד של שנות השואה, מגיל 13 עד 17, חרטו בו עמוק מהו בית יהודי. הוא ובני משפחתו הסתתרו בדירה נטושה, כשחייהם תלויים להם מנגד. הם חיו בחסדם של אנשים שסיכנו את נפשם כדי לספק להם לחם וריבה, ובזכות נס שחזר ונִשנה: בכל פעם שנערכו חיפושים אחר יהודים, אירעה איזו תקלה או בלבול והגרמנים לא שמו יד עליהם. 4 שנים של קריאת תהלים ותפילות קבועות, ולימוד בלתי פוסק עם אביו בשני ספרי הקודש שנמצאו בדירה: מסכת כתובות, ומשנה ברורה חלק ג', הלא הן הלכות שבת... לקראת פסח, החליטו שלא יאכלו את מעט הלחם שסיפקה להם המחתרת ההולנדית, אך מה כן יאכלו!? - ואז מצאו שמישהו הניח ליד הדלת 2 שקי תפוחי-אדמה, שנאכלו עד תום במשך שמונת ימי החג. מִדירה זו, לא יצאה משפחת נויבירט, משפחה שלֵמה, במשך 3 שנים...

בהקדמת המהדורה ה3- של "שמירת שבת כהלכתה", מתאר הרב "חוויה מכוֹננת" שהִטביעה בו לכל חייו מהי שמירת מצוות, כיצד צעד ברגל עם תום המלחמה 3 ימים הלוך, ו3- ימים חזור, כדי להביא למשפחתו גבינה כשרה, שהוא עצמו פיקח על הכנתה. את תמצית חינוכו, קיבל הרב אפוא בעיקר בבית: גם במצבים קשים מנשוא, תישמר ההלכה היהודית.

לְבית יהודי מוצק שכזה, כיוון את שומעי לִקחו.

אמנם, אותן שנים בהן לא אכלו מוצרים מן החי, גרמו לחוסר סידן קשה בגופו, והדבר ניכר בברכיו ובהליכתו. אך גם בעיה בריאותית זו תורגמה אצלו לְהלכה מעשית מאוד: בחדר האוכל של ישיבת "קול תורה" בה לימד, קיימת זה שנים הוראה קבועה, לספק לתלמידים חלב ככל שיבקשו.

גְּאון התורה החזון והמעש, סיפר על מה שהביא אותו לכתוב ספר על הלכות שבת:

בתום מלחמת העולם השניה הגיע בגפו לצרפת, שם המתין ימים בַּנמֵל להגעת ספינה שתוביל אותו ארצה. והנה הגיעה ספינת-דייגים טורקית בעצם יום השבת, והאחראים הורו לכולם לעלות עליה מיד. יהושע בן ה-19 עמד בפני דילמה, מן הקשות בחייו: כל שנות המלחמה הנוראות לא חילל שבת, וכעת, בְּחֵרותו, יחלל שבת קודש?! לבסוף, לאחר לבטים קשים, החליט שהִשָׁארות בַּנמל תחת כיפת השמים, ללא כסף וללא אוכל, יש בה משום פיקוח-נפש. הוא עלה לַספינה עם חבריו הדתיים, אך לִבו לא נתן לו מנוח על המעשה; מה גם שגילה כעבור זמן שהעליה בְּשבת היתה מיותרת, ועלה חשד שנותני ההוראה עשו זאת כדי "לחנך", בְּמרכאות, את הקבוצה הדתית. וכך כתב הרב לְימים:

"קיבלתי אז על עצמי, שאם יְזכה אותי הקב"ה, אעשה משהו למען השבת".

ה"משהו" הזה, שיצא מִלב שבור של עֶלם צעיר, נתקבל כְּמנחת-דל שחביבה היא מאוד לפני הבורא. וזיכהו ה' לחבר את "שמירת שבת כהלכתה" – ספר ההלכה הנפוץ ביותר שנכתב בדורנו, שסלל דרך למאות ספרי "כהִלכתה" כמעט בכל נושא ביהדות. הספר תורגם ל12 שפות, הודפס במליוני עותקים בארץ ובעולם, והוא שהאיר אורהּ של שבת, בְּכֶּרם בית ישראל.

* * *

התלמיד ורבו

פעילותו הציבורית העניפה, והאחריות העצומה שנטל על כתפיו בכל נושא, הושפעו מאוד מאשר ראה אצל מורו ורבו המובהק, הרב שלמה-זלמן אויערבך זצ"ל. שם למד, שכל אדם - יהא אשר יהא - חייב לעסוק בשלושת העמודים שעליהם העולם עומד: תורה, עבודה, וגמילות-חסדים. עיסוק משולש זה אינו "מידת חסידות", או מחווה מיוחדת - כי אם חובה יהודית בסיסית. כך הספיד הוא את רבו לפני 18 שנה, וכמה יפים הדברים לו-עצמו:

"הייתי בא אליו בצהריים. כשחזר מ'מנחה' - כבר עמדו אנשים בחוץ והוא הִתחיל לקבל אותם. העזתי ושאלתי את בני הבית: מדוע לא תביאו לו קודם משהו לאכול!?  אמר הרב: "הנח לי; אנשים מחכים, ואני לא יכול לתת להם לחכות". וארוחת הצהריים שלו הלכה והִצטננה, הלכה והִתאחרה – אבל הוא לא יכול לתת לאנשים עִם צרות לחכות עוד 10 דקות עד שיִטעם משהו!

כך קרה, שפעם הִזמין אותי לשלוש ורבע אחר הצהריים, וכשבאתי, הוא היה אז רק באמצע האוכל. כשראה אותי, קם מיד ואמר: "אני הִזמנתי אותך לשעה זו..." - והִפסיק את ארוחתו. מחיתי! אמרתי שאוּכל לְעיין בינתיים בְּספר עד שיְסיים – אבל הוא לא הִסכים!...

מה שנותר לנו הוא ללכת בדרכיו, ואז, אולי אולי, נמצא מעט נחמה. אמנם, אין להתייאש! עלינו לזכור מה שראינו ולהמשיך בדרכו. כל אחד יקבל על עצמו מעט, כדי למלא את החסר".

אין ספק, שהרב נויבירט לקח על עצמו קצת יותר מ"מעט", וכך ראיתי כשבאתי לראשונה לדבר עמו אודות רבו: הגעתי ל'בית אריאל' בבית וגן, שם קיבל הרב קהל בהתנדבות, וכדי ללמד פרחי מורי-הוראה. 'מזכירו האישי' באותה קבלת קהל היה חבר-נעורַי מישיבת הכתל, הר"ר נח לנדסברג, רב המושב צָפריה, שייעץ לי ששם יש לרב קצת זמן פנוי לדבר. בחדר הקבלה ישבו קבלן בניין שהיה לו סכסוך עם דייר; אדם עמוס שאלות הלכתיות; וגם זוג מכובד שאינו מצליח "לגמור את החודש" מבחינה כלכלית למרות הכנסתו היפה, והדבר גורם להם הפרעות בִּשלום הבית. השְּׁנים כבר היו אצל הרב, ולבקשתו, הביאו כעת את פירוט הוצאותיהם החודשיות, כדי שהרב יכריע במה לקצץ...

קבלת הקהל הסתיימה כחצי שעה מאוחר מכפי שנקבע; הרב קיבל אותנו במאור-פנים, וכעבור זמן ביקש להמשיך את השיחה בדרך ובביתו, כדי שלא יאחר לייעדו הבא. יצאנו לכיוון ביתו המרוחק כ100 מטרים, וברחוב, הספיקה אשה לעצור אותו ולשאול שאלה. עלינו לביתו בתקווה שסוף סוף הגענו ל"מקום שקט" – והנה בתוך הבית מחכים לרב 3 גברים ואשה אחת, עם שאלות מאוד דחופות...

* * *

על הערצתו הבלתי מוגבלת לרבו הגדול, עמדתי כשסיפר לי את הסיפור הבא:

יום אחד באו לקחת את הרב אוירבך לחתונה, וברחוב הִמתינה אשה בלבוש בלתי צנוע ביותר. הרב נכנס לרכב, ואז הִתקרבה האשה ואמרה: "כבוד הרב! תן לי ברכה כי מחר אני מתחתנת; אני לא יכולה להִתחתן בלי ברכה שלך!". ר' שלמה-זלמן פתח את חלון הרכב, נתן לה ברכה לבבית - והיא הלכה לה בשמחה.

שאלתי: כיוון שהאשה היתה בלבוש מאוד לא צנוע, אולי הרב רוצה להוסיף שר' שלמה-זלמן הסב את פניו ואז בירך אותה?... והרב נויבירט, שהיה כידוע זהיר מאוד ב'מה יאמרו הבריות', ענה להפתעתי: "לא, לא צריך"... פנַי הביעו פליאה קצרה - והרב הגיב בשתיקה ארוכה. לפתע ראיתי כיצד עיניו נעשות חולמניות-משהו, ופניו כִּפני ילד תמים שנזכר במשהו מתוק: "הוא היה מלאך... כולו טהור; אי אפשר להסביר את זה...". היה זה מעין חילול הקודש בעיניו, שצריך לכתוב שרבו לא עבר על ההלכה.

היתה בו מזיגה של חמימות אנושית - שהתבטאה בעיקר בקרב המשפחה, עם הגיון הלכתי 'קר' וישר כסרגל, ושני אלה הם כנראה פירות השידוך המוצלח של הוריו: אב הונגרי, עם אמא ייקית ממשפחת במברגר הידועה. אברך סיפר לי, שפעם בא אליו עם מראה טהרה; הרב פסק שהמראה אינו טהור - והוסיף וביקש סליחה מהאברך...

פסיקתו המאוזנת

היו שאמרו, שלמהדורה השניה של "שמירת שבת כהלכתה", הוכנסו - מלבד החידושים - גם חומרות. ובכן: אין להתעלם מכך, שהרב ליווה את רבו הגרש"ז בַּתקופה הסוערת (בשנות התש"ך) בה יצא קצף על פסק "מקל" של רבו, שבא לפתור בעייתן של נשים שלא יכלו להרות. הרב היה שותף לניסוח המכתב, שבו גנז הגרש"ז את חידושו ההלכתי והורה שלא להשתמש בו (אך לא חזר בו מעצם החידוש!). פרשה כזו, משפיעה ודאי על פוסק צעיר. אך מאידך יודע כל מי שהכיר ולוּ במעט את הרב נויבירט, שבעד שום הון שבעולם - וגם לא מיראת אנשים - לא היה הרב משנה ממה שחשב שהוא האמת! כך למשל: הרב החזיק כל העת בדעתו, שאין צורך בג'לטין כשר בתעשיית המזון. כשאמר לנו זאת בשיעור, היתה זו הפתעה אמיתית. שאלנו: ואחרי כל השנים בהן הבית כבר הורגל שלא לצרוך מוצרים עם ג'לטין המופק מבשר אסור - אולי נשאיר זאת כך? האין בכל זאת מקום להחמיר? – והרב ענה שלא! פשוט - הסביר בחיוך - פסי הייצור של ה"מהדרין", "לא יכולים" להרשות לעצמם את הקולא הזאת, כי זה יֵראה 'לא טוב' בעיני המחמירים...

אמוֹר מעתה: כשהרב החמיר במהדורה השניה של השש"כ, היה זה במקרים שהובאו לפניו פוסקים מחמירים, שגם אם לבו לא תמיד צידד בדעתם, הרי שלמד בתבונתו הרחבה שאין להתעלם מִדעה שאינה כדעתי! ואם דעה זו עומדת בַּתנאי הבסיסי והוא שיש בה אמת – הרי שגם לה יש מקום ויש להתחשב בה. כך למדו בבית מדרשו של הגרש"ז.

ובעצם, זהו סודו של ספר מוצלח שמכירתו תימשך שנים. הכלת כל הדעות ההגיוניות שיש בהן אמת, היא מעין "קואליציה רחבה" שמייצגת את רוב הגוונים, ובזכות זו היא מאריכה ימים.

מכאן קצרה הדרך לאִזכור יחסיו עם הציבור הדתי-לאומי, וּודאי שגם אלה הושפעו מאשר ראה באולפן חייו: בית הגרש"ז. לרבהּ של מעלה אדומים סיפר הר"נ: פעם חיברתי חוברת ובה "קיצור הלכות שביעית", והבאתי אותה לעיון הגרש"ז. הוא ראה שלא כתוב בה מאומה על הֶתר-המכירה - הושיט לי את החוברת ואמר: "תכתוב בבקשה: 'יש נוהגים, על-פי הוראות הרבנות הראשית, לסמוך על הֶתר המכירה'. הגרש"ז לא קיבל את הטיעון שלי, שהחוברת מיועדת למי שלא סומך על הֶתר-המכירה... כמובן שהכנסתי את הדברים במהדורה הבאה של החוברת".

לאחר שנוצר קשר בין הרב משה בלייכר ראש ישיבת "שבי חברון" לבין הגרש"ז, החל הרב נויבירט להעביר תרומות ל"שבי חברון". עשרות רבני ישובים עשו "שימוש" אצל הרב נויבירט, בנושאי טהרת המשפחה, דיני ממונות ומצוות התלויות בארץ, ובמשך תקופה ארוכה, מסרה הרבנית נויבירט שיעורים בהלכות טהרת המשפחה בישוב בית א-ל. יצויין שבאגדת החסד של משפחת נויבירט, שמוּר לרבנית מקום שכולו יראת כבוד. וכמו לא די היה לה, בעשרות האנשים שפקדו את ביתה מדי יום בכל שעות היממה, לקבלת סיוע גשמי ורוחני - מצאה לה גם זמן וכוח להתנדב בביה"ח "שערי צדק" כמדריכת הנקה ליולדות, עד קרוב לשנתהּ ה80-.

וברוך ה' שכבר "נרפאה המשפחה" (שו"ע יו"ד, שצד, ד).

3 שעות לאחר הלוויה הצנועה יחסית לערכו של הרב נויבירט - ושכמותה ודאי אהב - הובא נינו בבריתו של אאע"ה, ממש באותו חדר שבו עמד הסבא הגדול לשמש את ישראל, ונקרא שמו כשם סבו הגדול: יהושע-ישעיה בן אהרן.

• קודם
• הבא