סיפורים ומאמרים על גדולי ישראל

סיפור חייו של מרן הגאון רבי עובדיה יוסף, מחזיר עטרה ליושנה, נשיא מועצת חכמי התורה‬

סיפור חייו של מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, מחזיר עטרה ליושנה, נשיא מועצת חכמי התורה‬

מוטי מרינגר

מקור: אתר JDN 

בראשית שנת ה’תרפ”א, בימים שבין יום הכיפורים לחג הסוכות רבתה השמחה בביתו של הצורף היהודי רבי יעקב עם לידתו של בנו הבכור. בחול המועד סוכות הוכנס הרך הנולד בבריתו של אברהם אבינו ונקרא שמו בישראל עובדיה יוסף. לא בכדי נבחרו שמות אלו לרך הנולד, היה זה על שם של שני גדולי יהדות עיראק הגאון רבי עבדאללה סומך והגאון רבי יוסף חיים – הבן איש חי, והיה הדבר כנבואה כי עתיד עולל זה להפוך לגדול בישראל כאותם גדולים שעל שמם נקרא.

בהיותו בן ארבע שנים עלו הוריו של עובדיה הקטן לארץ ישראל והתיישבו בעיר הקודש ירושלים. אבי המשפחה שהתפרנס בעירק מצורפות פתח חנות מכולת קטנה וממנה הוציא בדוחק את פרנסתו. את בנו עובדיה הוא שלח ללמוד בתלמוד תורה בני ציון אך בשל הדחק הכלכלי נאלץ הילד לסייע בפרנסת הבית.

במעלליו יתנכר נער ובגיל צעיר כבר החלו הכל להכיר בגדלותו של הרב עובדיה. ברוך כישרונות היה הנער ואותם הוא היטיב לנצל ללימוד התורה. בהיותו כבן תשע שנים כבר נבחן הילד עובדיה אצל גדולי ירושלים על משנה וגמרא והוכיח בקיאות רבה. הגאון רבי שלמה עבו אף העניק לו כהוקרה על בקיאותו את הספר ראשית חכמה ולמרות גילו הצעיר מיהר הרב עובדיה והתעמק בספר ואף עיטרו בהערות שוליים מפרי תורתו.

בגיל 12 שנה החל הרב עובדיה את לימודיו בישיבת פורת יוסף שבירושלים שבין החומות שם הגה הוא בתורה מפי הגאון רבי עזרא עטייה. הרב עטייה עמד במהרה על האיכות הנדירה של תלמידו הצעיר וכבר בהיותו אך בן י”ז שנה כבר שלחו להורות הלכה לבעלי בתים בשיעור תורה שהתקיים בשכונת בית ישראל.

בכישרונו העצום התמיד הרב עובדיה בלימודו ובן עשרים שנה בלבד הוסמך הוא לרבנות על ידי הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל.

הרב עובדיה התברך בשילוב המיוחד של זיכרון מופלא יחד עם יכולת הבנה מעמיקה. מוכרי הספרים שבירושלים הכירו כבר את אותו אברך צעיר המעיין בשקיקה בספרים שבמדפיהם. לא אחת היה הרב עובדיה עולה בסולם שבחנות הספרים על מנת להביט באחד מהספרים שמדף העליון, אולם לאחר שהיה פותח את הספר היה שוקע בעיונו ושוכח כי הוא נמצא במרומי הסולם. רק לאחר שעיין בספר דף אחר דף והיה כולו מונח בראשו, היה נזכר כי תלוי הוא בין שמים וארץ ויורד מהסולם. 

 

בשנים אלו החל הרב עובדיה מפתח את תפיסתו ההלכתית שבמרכזה עמדו פסקיו של מרא דארעא דישראל מרן רבי יוסף קארו. הרב עובדיה סבר שבארץ ישראל יש לפסוק כמרן שישב בארץ ישראל ולהעדיף את פסיקותיו על פני פוסקים אחרים ספרדים כאשכנזים. לכן בפסיקות רבות פסק הרב עובדיה כמרן ולא כבן איש חי שהיה פוסק מקובל בקרב יהודי המזרח. את עמדתו זו כתב הרב עובדיה בין השאר בהקדמה לספרו “ילקוט יוסף” בה הוא כותב על “מרן המחבר” כי “אפילו מאה אחרונים חולקים עליו… ואין המורה רשאי להורות להחמיר נגד הוראות מרן להקל, אפילו אם יש רבים חולקים על מרן… שכן פסקי מרן שהוא מרא דאתרין וקבלנו הוראותיו, נקבעו כהלכה למשה מסיני שאין בה מחלוקת כלל, והנוטה מדבריו ימין ושמאל הרי הוא מזלזל בכבוד רבותיו”.

בגיל 24 נישא הרב עובדיה לרבנית מרגלית שמשפחתה עלתה לארץ ישראל מחאלב. כעבור 3 שנים עבר הרב עובדיה יחד משפחתו לגור בגלות מצרים וזאת לבקשתו של הרב עוזיאל שראה בו את האדם המתאים לחזק את יהדות מצרים שרפתה באותם הימים.

במצרים נכונו לרב עובדיה קרבות קשים עם בני הקהילה המקומית. רבים מבני הקהילה במצרים נטו אל החילוניות, והרב עובדיה שבא לגדור גדר, מצא עצמו מעורב במלחמות מתישות עם רבים ממנהיגי הקהילה שיראת שמים לא הייתה בין מעלותיהם. מלחמתו הגדולה של הרב עובדיה במצרים נסובה סביב מערכת הכשרות אותה מצא הרב עובדיה כפגומה ומושחתת. הרב עובדיה פעל רבות במצרים וגדר גדרים בתחומים רבים כמו גיטין והקידושין וכשרות, אך בסופו של דבר לאחר כשנתיים ימים התפטר הרב עובדיה מתפקידו כאב בית הדין במצרים וחזר לארץ ישראל.

בארץ ישראל חבר הרב עובדיה לגדולי ירושלים בבית המדרש בני ציון בראשותו של רבה של ירושלים הגאון רבי צבי פסח פרנק שאף רחש לו כבוד רב ובמהרה הפך לדיין בבית הדין בפתח תקווה. בימים אלו כבר נודע שמו ברבים ושיטתו בפסיקה עוררה הדים רבים. לשיטה זו אף קמו מתנגדים שרבים מהם היו דווקא מעולי עירק – ארצו של הרב עובדיה. כעסם היה על כי הרב עובדיה פוסק על פי מרן הבית יוסף ולא על פי פסיקותיו של הבן איש חי שעל שמו נקרא הרב עובדיה. ברם הרב עובדיה זכה לחיזוקים רבים ואף קיבל את הסכמתם של גדולי ישראל על ספרו “חזון עובדיה” על הלכות פסח שראה אור באותם הימים. ואף בסוף ימיו התבטא עליו הגאון הרב וואזנר שליט”א כי הוא הרמב”ם של הדור”.

 

בהמשך החל הרב עובדיה בהפצת מעיינותיו בסדרת הספרים “יביע אומר” על שם הפסוק מתהילים “יום ליום יביע אומר” כאשר שמו של הרב עובדיה טמון במילה יביע בהיפוך “עובדיה יוסף בן יעקב”. אף ספרים אלו זכו להסכמות נלהבות מגדולי ישראל והגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ”ל התבטא בהסכמתו כי הרב עובדיה הוא “אחד מגדולי התורה שקמו לעם ישראל בדורות האחרונים”.

בשנת ה’תשי”ט כיהן הרב עובדיה כדיין בבית הדין בירושלים ולאחר מכן בשנת ה’תשכ”ו כחבר בית הדין הגדול. כעבור שלש שנים התמנה הרב עובדיה לכהן כרבה של העיר תל אביב יפו. ארבע שנים כיהן הרב עובדיה בעיר תל אביב עד שבז’ בחשוון ה’תשל”ג התמנה הרב עובדיה לכהן פאר כראשון לציון – רבה הראשי הספרדי של ארץ ישראל.

בתקופת כהונתו של הרב עובדיה כרב ראשי התעסק הוא בענייני הלכה סבוכים ומורכבים. בבקיאותו הרבה פסק הרב עובדיה בין השאר באשר למעמדם ההלכתי של קהילת ביתא ישראל באתיופיה וכן בשאלת היתר העגונות של הרוגי מלחמת יום כיפור שמקום קבורתם לא נודע.

 

באותם ימים החל הרב עובדיה בפרסום חיבורו ההלכתי “יחווה דעת”. את הנימוק לבחירת השם לחיבורו כתב הרב עובדיה בהקדמה ” קראתי את הספר בשם ‘יחוה דעת’ בהמשך לפסוק: יום ליום ‘יביע אומר’, המקיף שאלות ותשובות על ד` חלקי השולחן הערוך, ולילה ללילה ‘יחוה דעת’ הם התשובות בקצרה אשר עלו ובאו בקובץ הזה, וגם יש בו רמז לשמי, כי “יחוה דעת” בגימטריא ” עובדיה יוסף בן יעקב” (עם האותיות). ובקובץ זה יש צ”א תשובות, כמנין שמי ‘עבדיה’”. ספר זה הפך עד מהרה לספר הלכה מקובל ונפוץ בקרב בני עדות המזרח. יחודו של הספר היה בפשטותו ובכתיבתו התמה המובנת לכל, כך יכלו גם פשוטי העם להבין כיצד לנהוג בלי לשגות בפלפולים.

חזונו של הרב עובדיה היה להחזיר עטרה ליושנה – להשיב את כתר יהדות המזרח למקומו. כבר בשנת ה’תשי”ד החל הרב עובדיה במלאכה זו עם הקמת ישיבת “אור תורה” לאברכים ספרדים מצויינים. עם השנים פעל הרב עובדיה רבות למען כבודה שליהדות המזרח אך גולת הכותרת הייתה ללא ספק חלקו בהקמת מפלגת התאחדות הספרדים שומרי התורה – ש”ס.

בשנת תשמ”ג נוסדה תנועת ש”ס לקראת הבחירות המוניציפליות בעיר ירושלים. התנועה הוקמה תחת הכוונתו ובעידודו של מרן הרב שך שעודד את עצמאותה התורנית של יהדות המזרח מחוץ להגמוניה האשכנזית. כבר בבחירות לממשלה שהתקיימו כשנה קודם לכן הובטח – לבקשת הרב שך – מקום לנציג ספרדי ברוטציה ברשימת אגודת ישראל. אולם הבטחה זו לא קוימה מעולם. לקראת הבחירות המוניציפליות הוקמה מועצת חכמי התורה שתנהיג את תנועת ש”ס ובראשה הוכתר הרב עובדיה. לאחר ההצלחה בבחירות לעיריית ירושלים הוכרזה ש”ס כתנועה ארצית שהתמודדה בבחירות לכנסת האחת עשרה.

מאז הקמת התנועה הפכה ש”ס לכח דומיננטי בפוליטיקה הישראלית והתנועה מנווטת את דרכה עד היום תחת ידו הנטויה של הרב עובדיה.

 

החל מאותם שיעורים בהלכה שמסר הרב עובדיה בשכונת בית ישראל בהיותו בין שבע עשרה שנה ועד לפטירתו לא פסק הרב עובדיה מלמסור שיעורי תורה. מפורסמת ביותר היא דרשתו שנאמרה מדי מוצאי שבת בבית הכנסת “יזדים” שבשכונת הבוכרים בירושלים. בדרשה זו נשא הרב עובדיה בעיקר דברי תורה וחיזוק אך לא אחת התייחס הרב עובדיה בדרשות אלו לפוליטיקה וענייני דיומא אחרים ולעיתים אף בביטויים חריפים שעוררו הדים רבים. דרשותיו אלו היו מועברות בשידורי לווין לכל רחבי העולם והגיעו לאוזניהם של עשרות אלפי יהודים שהאזינו להן בשקיקה.

כבר בצעירותו זכה הרב עובדיה לכבוד רב מרבני ירושלים כמו הגאון רבי צבי פסח פרנק והגאון רבי שלמה זלמן אויערבך שהתבטאו עליו בחביבות רבה. במשך שנים רבות כיהן הרב עובדיה כחבר בבית דין הגדול שם ישב בדין עם הגאון הרב יוסף שלום אלישיב שיחד עמו עסק בסוגיות קשות וסבוכות של היתר עגונות. בכל שאלה וסוגיה הקשורה ליהדות ולעולם התורה הייתה דעתו של הרב עובדיה נשמעת ברמה ורבים מגדולי ישראל התייעצו עמו תכופות כיצד לנהוג בכל עניין ועניין. אף בעת האחרונה עת נגזרה גזירת הגיוס על בחורי הישיבות עלה כ”ק האדמו”ר מגור אל הרב עובדיה על מנת לדון עמו כיצד לנהוג בגזירה זו. את הכבוד הגדול שרחשו גדולי ישראל לרב עובדיה ניתן היה לראות עת בא הוא לשמוח בשמחתם ולברכם בחתונות בני משפחתם, כאשר גדולי ישראל דוגמת האדמו”ר מבעלזא קמו מלוא קומתם על מנת לקבל את פניו של וקהל של אלפי חסידים שר לכבודו “ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור”. אף בערוב ימיו בשכבו על ערס דווי הכבירו בתפילה כל גדולי ישראל, אשכנזים וספרדים, חסידים וליטאים, עבור רפואתו של הרב עובדיה ובהיכלי הישיבות פסק קול התורה בזעקות תהילים לרפואתו.

בחול המועד האחרון חלה הרב עובדיה יוסף את חוליו אשר ימות בו ולאחר שבועות של אשפוז נצחו המצוקים את האראלים ונשבה ארון הקודש ביום שני ג’ במר חשוון ה’תשע”ד הסתלק מרן הרב עובדיה לשמי מרומים והוא בן צ”ג שנה, כשהוא מותיר אחריו יד ושם בדמות יצירה תורנית מופלאה של כארבעים חיבורים תורניים ואלפי תלמידים בכל רחבי העולם.

הרב עובדיה הותיר אחריו שושלת מפוארת של 11 בנים ובנות, ביניהם רבנים יידועי שם ובראשם הראשון לציון הרב יצחק יוסף ועימו הרב אברהם יוסף רבה של העיר חולון. הרב דוד יוסף העומד בראש הכולל יחווה דעת. הרב משה יוסף העומד בראש מכון מאור ישראל. וכן חתניו, הרב יעקב צ’קוטאי המכהן כרבה של העיר מודיעין והרב אהרון אבוטבול המכהן כרב אזורי בחבל מודיעין. בנו הגאון רבי יעקב יוסף שעמד בראשות הישיבה “חזון יעקב” נפטר על פני אביו כחצי שנה לפני פטירתו. כיאה לחזונו של אביהם הגדול הולכים בניו וחתניו בדרכו ומאדירים את שמה של יהדות המזרח על פני כל הארץ.

ללמוד מה שליבו חפץ

ללמוד מה שליבו חפץ
/// הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א ////

בסוף השבוע  האחרון ציינו רבבות אלפי בית ישראל את יום הזכרון הראשון לרבנו רשכבה"ג מרנא הגרי"ש זללה"ה. 
רבות ידובר על  שקידתו העצומה של רבנו מרן הגרי"ש אלישיב זי"ע, התמדתו המופלאה ושקיעותו העצומה בתורה, במשך כל חייו. מרן זצוק"ל יגע והגה בתורה הקדושה יומם ולילה, בסדרי לימוד קבועים ובלתי משתנים בעליל. 'סדר' רודף 'סדר', דף גמרא אחר דף גמרא, בשיטתיות, בעקביות, ללא הפוגה או מנוחה.

לכל לומד תורה באשר הוא ישנם שנים יפות של לימוד בהתמדה גדולה, אך הרציפות האין סופית הזאת, של מסירת כל הישות, במשך מסכת חיים שלמה ורצופה, ל'שירת בת השמים, התורה הקדושה', כלשון מרן החזו"א זללה"ה באגרותיו, היתה סמל ומופת עבור כולנו. 

נוכל ללמוד, להפיק לקחים, במשך שנים, מדמות הנפילים המופלאה שחייה עמנו. ויתכן שהנקודה הבאה תהיה אף היא לימוד לקח ראוי בעבורנו, אותה נלמד מרבנו מרן הגרי"ש זצוק"ל. נקודה שכדאי שניקח אותה עמנו, לפחות לימי 'בין הזמנים' הקרבים.

--" אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ שנאמר "כי אם בתורת ה' חפצו". לוי ור' שמעון ברבי יתבי קמיה דרבי וקא פסקי סידרא. סליק ספרא. לוי אמר לייתו לן משלי, ר"ש ברבי אמר לייתו לן תהילים. כפייה ללוי ואייתו תהילים. כי מטו הכא "כי אם בתורת ה' חפצו" פריש רבי ואמר: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ". (עבודה זרה יט, א).

מרן בעל הקהילות יעקב זצוק"ל הסביר- הבהיר להגרמ"מ שולזינגר זצ"ל, כמובא בספרו הנודע 'פניני מרן בעל הקהילות יעקב', את סוד הצלחת כמה וכמה גדולי תורה, דוקא בזמן 'בין הזמנים', בכך שאמר רבי הקדוש ש"אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ". ואמר רבנו הסטייפלער זי"ע שהנה במשך ה'זמן' צריך הלומד לשעבד את נפשו ורוחו לסוגיות הנלמדות בישיבה, בכולל או בשיעור בו הוא משתתף בקביעות. המסגרת מחייה מצד אחד את האדם, מסדרת את שבילי רעיונו וקובעת מסמרות וגדרים בלימוד ובצורת עיונו. אך מאידך, לעיתים יש בסדרים הנקבעים על ידי אחרים, חסרון מה של "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ". ואילו ב'בין הזמנים', כך אמר ראש 'קהילות יעקב' זצוק"ל, יכול כל צורב לעסוק בסוגיות הקרובות לליבו, בהם הוא חפץ. יכול הוא לשנן את תלמודו, להכיר בשנית את המסכתות המוכרות לו יותר, ללמוד דברים חדשים, לגלות אוצרות בפרקים ובספרים בהם הוא אינו עוסק בתמידות במשך השנה, לחבור בקשר עמוק אל קדשים או טהרות, זרעים או מועד. ללמוד בניחותא 'קצות החושן' כסדר, להתענג על 'פרשת דרכים' או לחבר חיבור על אחד מפרקיו וסדריו של הרמב"ם. אם במשך השנה, האדם משועבד כל כולו לסדרים הנפלאים של הישיבה או הכולל, לסדרי הלימוד וההספקים הקבועים, למבחני ה'משנה ברורה', הספק מבחני ה'דרשו' או 'מפעל הש"ס' וכדומה, הרי ב'בין הזמנים' יש לו שעות פנויות מסדרי הלימוד הקבועים, יש לו זמן לנוע על פני יבשות חדשות שלא הכיר בש"ס, לשוט בנחלי דעה חדשים ולא מוכרים של הלכה ואגדה, מוסר וספרי שו"ת, ולכבוש ארצות שהיו רחוקות מבחינתו עד כה, במרחביה של ה"אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם", התורה הקדושה.  

שמחת התורה הכה -מיוחדת של רבנו מרן הגרי"ש זי"ע נבעה גם, אולי ואולי, גם מרצף הלימוד שקבע בעצמו, לעצמו, בסדרי לימוד לפי טבעו ואופיו. גדולינו הרחיבו רבות על כך שראוי שלכל עמלי התורה יהיה זמן מיוחד ללימוד 'לפי טבעו', בסגנון לימוד המתאים לאישיותו הפרטית, בה יהגה וישמח. אין ספק שסדרי הלימוד הקבועים והמסודרים, יוצרים סדר ושיטתיות נכוחה ונכונה, וכפי שהרחיב על כך המשגיח הגר"ש וולבה זצ"ל בספרו עלי שור, על הפסוק באיוב (י, כ) "סְדָרִים וַתֹּפַע כְּמוֹ אֹפֶל ". אך גם אין ספק, כפי שכתבו בעל ה'חוסן יהושע' ועוד רבים, שכל צורבא דרבנן צריך להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, גם בלימוד קבוע של סדרים בנושאים שליבו חפץ בהם. והנה, אם כי עדיין יש לנו עוד שבוע שלם של לימוד סדרי ה'זמן קיץ', בסדרי הישיבות והכוללים שעד ט' באב,  הרי שבבין הזמנים ניתן לממש זאת על נקל, כמובן.
ואדרבה, ההתקשרות המיוחדת הזאת, ללימוד האישי- עצמי, של סוגיות ה'ליבו חפץ', תוכל להוסיף לנו הרבה אהבת תורה, הנאה בתורה וקשר בל יינתק לדף הגמרא, קשר טוב ואמיץ, שילווה אותנו, בסייעתא דרחמנא, בכל ימות השנה, ויהי הדברים לזכרו של רבנו זי"ע.

 

לא תאמין מיהו הרב שהציל אותי

לא תאמין מיהו הרב שהציל אותי 
איתמר מור, התהוות / הידברות סופשבוע - המגזין האלקטרוני 

אלישי גר כמה בתים על ידי. בחור טוב. צעיר ממני בכמה שנים. לפרנסתו הוא עובד עם צעירים עולים מאתיופיה ומדינות חבר העמים במכללה להנדסאים, במסגרת עתודה צבאית.

לפני כחודש אלישי היה במילואים. שבוע בצאלים בחום של סוף ספטמבר המתעקש שלא להניח לסתיו לבוא. בסוף השבוע, באוטובוס בדרך חזרה צפונה, הביתה, בחניית הביניים שבעפולה, עלה לאוטובוס יהודי מבוגר, יהודי שניכר בו שמכובד הוא וזקנו כבר הלבין, והוא עוטה מעיל ארוך של דיינים ומגבעת פרנקפורטר לראשו. האוטובוס מלא, וליד אלישי מקום פנוי. התיישב היהודי ומיד החל לדבר בפרשת השבוע. משם הפליגו לדף היומי ולענייני הלכה. והנסיעה חולפת לה ועוד מעט כבר מגיעים אל טבריה.
 
כשכבר היו כמעט לפני סוף הנסיעה פנה אותו יהודי לאלישי והתעניין במעשיו. הוא סיפר לו על עבודתו, על הצעירים שאיתם הוא עובד ומלמד. על הניתוק שלא פעם יש בינם ובין חיי תורה ומצוות.
 
היהודי שתק.
 
אחרי כמה דקות אמר: "בחודש הבא אני פורש פרישה מוקדמת לגמלאות מבית הדין שבו אני מכהן כדיין כבר עשרים וחמש שנה. אבל דע לך שלא תמיד נראיתי ככה. הבגדים הללו, הזקן, המגבעת - זה לא מהבית", אמר בחיוך עצוב. "הוריי היו ניצולי שואה מבוגרים. לא הייתה להם יכולת נפשית לתת לי את תשומת הלב שדרשתי. התגלגלתי ברחובות. מהר מאוד הגעתי גם למחוזות של כמעט פשע ואפילו עוד לא הייתי בגיל בר מצווה.
 
"ליד בית הורי היה בית כנסת אחד, ולידו מגרש כדורגל שבו הייתי משחק עם חברים במשך השבוע, ובעיקר בשבתות. לא פעם הכדור היה עף לחצר בית הכנסת. פעם הוא אפילו ניפץ את אחד הזגוגיות. שבת אחת, היינו במגרש ושיחקנו. אני הייתי אז כבן 15. בשכונה היו מכנים אותי ´עבריין´. שיחקנו ואני בעטתי חזק בכדור. הכדור יצא מן המגרש ועף לכיוון בית הכנסת. בדיוק באותו רגע יצא הרב מבית הכנסת, והכדור פגע במגבעת שלו והפיל אותה לאדמה. אני והחברים שלי נפלנו גם אנחנו על האדמה מרוב צחוק. התפקענו כשראינו איך הכובע של ה´דוס´ הופך לצלחת מעופפת. 
 
"הרב הרים את הכובע ובא אלי למגרש. ´שבת שלום. כבודו רוצה לעשות לנו קידוש או להצטרף למשחק´, שאלתי אותו אז בחוצפה, אבל הוא לא נבהל. הוא הסתכל בי ושאל אותי: ´איפה ההורים שלך?´. אני עניתי בחוצפה: ´ההורים שלי מתו´.
 
"הרב אמר לי ´בוא איתי´. זה היה נראה לי אז משעשע, אז החלטתי לשחק את המשחק והלכתי אחריו. הגענו לבית שלו. הוא נכנס ואני אחריו. הוא עשה קידוש ונתן לי לשתות, ואז שאל: ´אתה רעב?´.
 
"´מת מרעב´, אמרתי. הרב סימן לרבנית וערכו לי שולחן מקום ונתנו לי אוכל. אכלתי כמו אדם שלא ראה אוכל שבוע. הרב אכל מעט מאוד ורוב הזמן הסתכל בי ודיבר. לימים הבנתי כי אכלתי אז גם את המנה שלו. 
 
"כשסיימתי לאכול הוא שאל אותי ´אתה עייף?´. ´אני מת מעייפות´, אמרתי. הרב הלך והציע לי מיטה. הלכתי לישון. ישנתי שם כל השבת. כשקמתי כבר היה מוצאי שבת. הרב שאל אותי: ´מה אתה רוצה לעשות?´. אמרתי שאני רוצה ללכת לסינמה לראות סרט. ´כמה עולה סינמה?´, הוא שאל. ´לירה וחצי´, אמרתי. הוא נתן לי כסף ושלח אותי, ולפני שהלכתי אמר לי ´מחר תבוא עוד פעם´.
 
"ואני באתי גם למחרת. ואכלתי וישנתי וקיבלתי כסף לסינמה. ועוד יום ועוד יום. עם הזמן התגלה לי שיש עוד 12 ילדים כמוני מהרחוב אצל הרב הזה בבית. לא יכולתי להיות כפוי טובה, מה גם שאהבתי אותו באמת. עם הזמן הוא החל ללמד אותי מצוות. נטילת ידיים. קנה לי תפילין. היה יושב ולומד איתי חומש, משנה, הלכות. לימים הלכתי בזכותו לישיבה והגעתי ללמוד לרבנות והסמכה ובסוף לדיינות. הוא חיתן אותי, והשתתף בחתונות של ילדיי והיה סנדק לנכדיי", סיים היהודי הזקן את סיפורו.
 
"אז אל תתייאש מהתלמידים שלך", אמר אותו יהודי לאלישי. "אתה רואה אותי היום כך - דיין בבית הדין הרבני, אבל פעם אני הייתי כמותם. רק תאהב אותם. תאהב אותם כמו את ילדיך שלך".
 
בינתיים האוטובוס נכנס לרציף בטבריה, והנוסעים נעמדים לצאת. אלישי עוד מספיק לשאול שאלה אחת לפני שהיהודי נעלם.
 
"איך קראו לרב הזה?", הוא שאל.
 
"למה אתה אומר קראו? עדיין קוראים לו. הוא אמנם זקן מאוד, בן 92, אבל ברוך ה´ בחיים", ענה לו היהודי.
 
"ומה שמו?".
 
"קוראים לו הרב עובדיה יוסף".

המבדיל בין אור לחושך - סיפור על הרב חרל"פ זצ"ל

המבדיל בין אור לחושך - סיפור על הרב חרל"פ  זצ"ל

מקור: "חוזה התשובה", ראיון עם יאיר חרל"פ, ראש יהודי, י"ג תשרי התשע"ג.

גם אלו הרחוקים מתורה הרגישו שהם קרובים לרב חרל"פ, והוא התבטא בנושא בהקדמה לספרו בית זבול (חלק ב') ואמר שכולם באמת קרובים לבורא, ואנו צריכים להבין שצריך ללחוץ על הכפתור החלוד להסיר את הלכלוך וממילא האור יאיר בתוכם. הוא המשיל זאת לנכנס לבית אפל ויודע שיש חשמל בבית וצריך ללחוץ על הכפתור ולהדליק את האור.

פעם עבר הרב שמואל אפרים פפרמן לרנר בשכונת רחביה וראה יהודי עודר בגינתו בשבת. הלך וסיפר זאת בצער לרבו וחברו, הרב חרל"פ, רב השכונה.

סיפר חתנו של הרב, הרב שמואל ברוך ורנר:

כאשר שמע זאת הרב חרל"פ, יצא מיד בבגדי השבת המיוחדים והמרשימים שלו, וצעד במראהו המעורר קדושה יחד עם חתנו הרב מרדכי לייב זק"ש אל אותו המקום. כשראה הרב חרל"פ את אותו אדם עובד בגינתו לא הצליח לעצור את עצמו ופרץ בבכי.

זרק האיש את המעדר מידו ורץ אל הרב. "האם הרב אינו חש בטוב?" שאל בדאגה.

ענה לו הרב: "אני חש ברע, מכיוון שזו לי הפעם הראשונה בה אני רואה שבעיצומה של שבת קודש עובדים את אדמת הקודש כאן בארץ הקודש".

משפט כנה זה שיצא מלבו של הרב חדר ללב האיש שהאזין קשב רב לרב חרל"פ.

תוך כדי דיבור, שילב הרב חרל"פ בחיבה את זרועו בזרועו של אותו אדם והוליך אותו לביתו לסעודה שלישית.

לאחר הסעודה ותפילת ערבית אמר הרב חרל"פ את ההבדלה בניגון כמנהגו, וכששמע אותו אדם את הרב אומר: "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים", אחזה אותו בהלה.

לאחר ההבדלה, התיישב לדבר עם הרב והבטיח לו שלא יעבוד עוד את אדמת הקודש בימי הקודש.

לאחר זמן מה הפך אותו יהודי לבעל תשובה. הגרי"מ סידר עבורו מקום חקלאי של שומרי תורה בעמק חפר, ומידי שנה, באותה שבת בה זכה לשוב לדרך הישר, היה עולה לירושלים ומבקר את הרב חרל"פ בביתו שבשכונת שערי חסד.

המסר האחרון של הגרי"ש אלישיב זצוק"ל

המסר האחרון של הגרי"ש אלישיב זצוק"ל

משה וינשטוק, באדיבות מרוה לצמא

הבזקי שחר ראשונים של בוקר נראו בשמי ירושלים. גלי צינה וקרני אור השתובבו בין סמטאותיה הצרות שהיו ריקות בשעת לפנות בוקר מוקדמת זו, שבה עדיין נמים הכל את שנתם, מחליפים כוחות לקראת היום החדש שעולה. רק באזור אחד בסמטאות 'מאה שערים' החל כבר היום, החל מזמן.

מניין מצומצם של תלמידים ומקורבים מאס בחבלי השינה בכדי להתבשם מאורו הזך של מרן פאר הדור והדרו, הגאון רבי יוסף שלום אלישיב. ממהרים הם, כשתפיליהם וטליתותיהם תחת בית שחיים, אל 'הבית' שברחוב חנן 10, המגדלור הרוחני עצום הממדים שאורו מבליח מסוף העולם ועד סופו. קומתו אמנם אינה מזדקרת, מראהו איננו מרשים, אך אור התורה הבהיר שהוא מפיץ, מאיר באור יקרות לכל הארץ ולדרים עליה ברחמים.

בין קומץ האנשים שקיבל רשות להשתתף במניין המצומצם לתפילת שחרית שהתקיים בביתו של מרן היה גם צוות 'מרוה לצמא'. מרן שמעולם לא התראיין לעיתון כלשהו, שמאס בכל דבר שאינו קשור לעמל התורה, ושהמושג 'שעות פנאי' היה לו לזרא, פינה כעשרים ושבע דקות תמימות מסדר יומו המקודש בכדי להדריך את רבבות עמך ישראל, קוראי 'מרוה לצמא', בנתיבות האמת ובדרך הישראה, להתוות להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, כאילו חש את אשר עומד להתרחש ומבקש להותיר לעם ישראל - צאן מרעיתו, מעין צוואה ולצייד אותם בכלים למסע ההמשך.

משאך נסתיימה לה תפילת וותיקין, נרמזנו כי הגיעה השעה. מעט המתפללים שנכחו בתפילה כבר יצאו מן הבית, ואנו הובלנו אל הקודש פנימה. רעדה אחזתנו, שינינו דא לדא נקשן בצעדינו לכיוון מפתן החדר, ומשאך דרכו רגלינו על המפתן, נעתקה נשימתנו. מרן הגרי"ש יושב לו בראש השולחן, מראהו כמלאך ה' צבקות כי קרן עור פניו. שעות מספר עברו כבר מעת נטש הוא את שנת הליל. בזמן זה הספיק ללמוד כמה שעות, להתפלל שחרית כוותיקין, אולם עדיין לא סעד את ליבו החלוש. לחם לא אכל ומים לא שתה, וכבר מוסר הוא עצמו לצרכי ציבור. במצבים שכאלה, למול דמות רוחנית עתירת ממדים שכזאת, חש האדם את אפסותו, מרגיש את חדלונו, נרעש ונפחד, אך חזקה עלינו שליחותם של רבבות קורא 'מרוה לצמא', וכשליחי ציבור, באנו לשטוח את רחשי הלב של עצמך ישראל ולהעלות עלי גיליון פניני אמת ואבני דרך על מנת לצעוד בדרך הישר גם בדור יתום כשלנו, שנכון לרגע זה, יתמותו הוחרפה שבעתיים עם הסתלקותו של פאר הדור והדרו.

פניני חינוך

מתיישבים אנו למול הרב, ארשת פניו מעידה על תכליתיות עיקשת, ואילו עיניו מביעות אהבה רחימאית שאין לה סוף. בראש ובראשונה העלינו בפני מרן מספר ענייני חינוך חשובים.

האם דרך החינוך למלמדי תינוקות של בית רבן בדורנו צריכה להיות שונה מדורות עברו ומותאמת יותר לחולשותיו של הדור? פניו של מרן הרצינו, הוא הזדקף קמעא בכיסאו והשיב בנחרצות: "מלאכת החינוך מורכבת בדור שלנו יותר מבעבר. המלמדים של היום צריכים לעבור הדרכה ראויה בכדי שיצליחו במלאכתם הקדושה. מדובר בתורה שלימה, במלאכת מחשבת, בפרט בדור שלנו שהבעיות בו מרובות. ואם חלילה יש פגם, ולו כלשהו, במלאכת החינוך, עלול הוא להוות בכייה לדורות".

האם בנוגע להכאת תלמידים לצורך חינוך יש הבדל בין דורנו זה לדורות עברו? הוספנו לשאול, ומרן השיב בטון החלטי: "המלמד צריך הדרכה. הדרך הרצויה כיוםהיא, בדרך כלל, שלא להכות. זה לא כמו בעבר, נשתנו הדורות".

ואם בנושאי מלמדי תשב"ר העוסקים במלאכת הקודש עסקינן, הוספנו ושאלנו: באיזה תלמיד עדיף למלמד להשקיע, בתלמיד מוכשר שהישגיו עשויים להיות גבוהים יותר, או שמא דווקא בתלמיד מתקשה?

"היות והמלמד מקבל משכורת עבור עבודתו עליו להשקיע בכל תלמידיו בשווה, כי לכך שכרו אותו, ויש לו מחויבות לתנאי העסקתו", נענה מרן.

ישרות היתה לאורך כל ימיו של רבנו הקו המנחה, כזה שלא מתכופף ולא משתנה לעולם. מרן זצוק"ל הוסיף ואמר: "אולם כאשר מדובר בשעה פנויה, שבה רוצה המלמד להשקיע מעבר להגדרת תפקידו, כמובן כדאי שיבחר בקידום הילד החלש יותר - להקנות לו כלים לעלות בתורה, וכי מה יעשה אותו תלמיד שלא שפר עליו גורלו, ולא ניחן בכישרונות מולדים? רוצה הוא ללמוד ולהבין, רק שאינו יכול, ולכך חובה לעזור לו".

בהזדמנות פז זו העלינו בפני מרן זצוק"ל את הנושא שעלה לא פעם מעל דפי השבועון וגרר פולמוסים מהדהדים: האם נכון יותר שאב החפץ בקידום ילדו בלימוד התורה, ילמד איתו הוא בעצמו, או שמא עדיף שישכור בעבורו מורה פרטי לשם כך? תשובתו של מרן כדרכו בקודש היתה ברורה וערוכה: "אם לבן יש חשק ללמוד עם אביו, אזי כדאי שאביו הוא זה שילמד איתו, מכיוון שהוא עושה את מלאכתו נאמנה יותר וביתר מסירות".

תשובותיו של הרב קצרות וישירות, אולם בכוחה של אוזן רגישה לשמוע את הנאמר בין המילים. הרישא של דברי מרן - "אם לבן יש חשק ללמוד עם אביו..." - מעידה כי מדובר בתנאי קודם למעשה, וכי אם נעשה הלימוד שלא מתוך חשק ורצון - עדיף שישכיל האב להבין זאת ולוותר על הלימוד המשותף, לטובת מורה פרטי, שאז תהיינה תוצאות הלימוד יעילות יותר בעבור הבן.

 כשמפרסמים אנו סיפור על תנאים או אמוראים, האם יש בעייתיות כלשהי בהוספת ציורים ואיורים הממחישים ומדגימים אותם? הוספנו שאלה חינוכית הנוגעת לשבועון.

"כל עוד המטרה טובה ובאה לחזק את הנוער - אינני רואה בכך כל פסול, נהפוך הוא", היתה התשובה.

האם יש צד שלא לפרסם בשבועון כתבות העוסקות בענייני הבית היהודי, היות וישנם גם בני נוער וילדים הנחשפים לחומרים הללו? המשכנו לשאול.

מרן נד בראשו. "לא. מאמרים כאלו הרוויים ביראת שמים, יכולים רק להועיל ואין סיבה שלא לפרסמם".

מרן הביע הערכה רבה לשבועון 'מרוה לצמא' שהובא אף לעיונו, ושיבח אותו ואת חברי המערכת העוסקים במלאכת הקודש.

עמוד התפילה

אין בכוחם של ביטויי לשון או ניסוחים בכתב לתאר ולו במשהו את תפילותיו של מרן. כל מילה תגמד, כל משפט יקטין. רבות סופר אודות תפילות אלו, על העומק האינסופי שהוקרן מהן, על הרצינות וכובד הראש שאפפו אותן ועל הגייה מדוקדקת בצלילות הדעת ובכוונה עצומה מראשית התפילה ועד סופה, כשהשיא הוא קבלת עול מלכות שמים ב'קריאת שמע', אז דומה היה כאילו עמד הזמן מלכת, כביכול חדל העולם מלהתקיים מלבד מרן והקב"ה.

אנחנו, שחזינו זאת במו עינינו בבוקרו של יום, הבנו גם את מה שמעבר למילים, את מה שאי אפשר להעביר למי שלא ראה. ביום זה, לאחר מאה ושתיים שנים שבהן הקפיד בכל מאודו לעמוד משך כל חזקת הש"ץ בקומה זקופה, כשהוא קשוב לכל מילה היוצאת מפי החזן בכוונה מרבית, כבר לא עמדו לו כוחותיו והוא נאלץ לשבת. אולם למרות זאת עדיין היתה הרוח החיה שליוותה את תפילתו כשל עלם צעיר, מלאה חיות, ספוגה בקדושה, כשהוא מתרפק על מילות התפילה כעולל המתרפק על רבו.

רבות השקיע מרן בהחדרת חשיבות התפילה והיחס הראוי לתפילה בקרב צאן מרעיתו. לפיכך העלינו בפניו בעיה שהועלתה רבות במדורי החינוך של 'מרוה לצמא': רבים הם הבחורים שלמרות רצונם וחרף מאמציהם, מתקשים הם עד מאוד לקום בשעה מוקדמת ומאחרים לתפילה בישיבה, וממילא תפילתם איננה נראית כפי שהיתה צריכה להיראות. מה היא העיצה לכך? 

"אין לכך עצה", אומר הרב בלשונו הבהירה ומשעין את ראשו על ידו הימנית בתנוחה אופיינית. "אדם צריך להחדיר בתודעתו את חשיבותה של התפילה, וממילא ישכים קום ולא ייתן לעצמו להפסיד ולו משהו ממנה. וכשם שאדם בעל חנות, שמכיר  הוא בגודל האחריות שמוטלת עליו וחרד מפני הפסד כלכלי אם יתרשל בשעות הפתיחה שלה, ולכן אינו צריך עצמות בכדי להשכים בבוקר - כך ועוד יותר צריך להיות יחסו של האדם לתפילה. אם יכיר האדם בחשיבותה העצומה של התפילה - כבר לא יזדקק עוד לעצמה ולתחבולה כדי לקום בזמן".

הוספנו ושאלנו את הרב אודות מה שגורם לרבים מעמך ישראל עוגמת נפש מרובה, תחושתם של רבים היא, כי תפילתם נאמרת לפחות בחלקה כ'מצוות אנשים מלומדה', ולעיתים מוצא האדם את עצמו באמצע התפילה כששפתיו ממלמלות, קולו נשמע, אולם ליבו בל עימו אלא משוטט הוא אי-שם, מה עליהם לעשות לשם כך?

מרן הזדהה עם עומק השאלה והשיב בכובד ראש: "אין עצה אחרת אלא להתאמץ בתפילה ולהשקיע כוחות,שלא תזוח הדעת ושלא תופרע הכוונה. וכפי דברי הירושלמי [ברכות פ"ב ה"ד], שחייבים אנו תודה לראש על שכורע הוא ב'מודים', הרי לנו שבתפילה נדרשים אנו לאמץ את גופנו ומוחנו כדי להגיע לכוונה הראויה".

דברים אלו של הרב מסבירים יותר מכל את הנהגתו המופלאה, בבחינת נאה דורש נאה מקיים, שבשנותיו האחרונות, למרות בריאותו הרופפת וגופו החלוש, עמד הוא בתפילה כאדם צעיר, כשאף מחצית משנותיו לא ניכרות עליו. כעת שפך מרן אור על הנהגותיו; לא מדובר ביכולות פיזיות מופלאות אלא במאמץ בלתי מתפשר, בהתמודדות יומיומית ובדבקות עיקשת בהנהגות הקודש.

ד' אמותיו של צדיק

רושם חוויית ההוד שחווינו בתפילתנו עם מרן זצוק"ל כה נחקק בליבנו, עד שמזכיר הוא לנו את דברי קודשו של מרן החת"ם סופר בגודל המעלה של תפילה בד' אמותיו של צדיק. האם אכן יש להשתדל לשם כך? שואלים אנו את הגרי"ש.

"ודאי שדברי קודם שהם", נענה מרן, "אולם כשם שאומר ה'משנה ברורה' לגבי נטילת ידיים, כי כל הבית כולו נחשב לד' אמות, הוא הדין כאן; כל ביתו או בית הכנסת של הצדיק נחשב כד' אמות.

בנוגע לכך הוסיף אחד מבני הבית וסיפר אודות חמיו של רבנו, הלא הוא הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצוק"ל, שפעם אחת ראה אותו מאן דהו עומד ומתפלל על יד ביתו של הגאון הצדיק אב"ד טשעבין זצוק"ל, וכששאלו לפשר הדבר, השיב כי באותם ימים מסוכן היה ללכת לכותל המערבי מחשש פגיעה על ידי הישמעאלים, ולכן מעתיר הוא בתפילה ליד ביתו של הרה"ק מטשעבין, שממנו יוצאת הוראה לישראל, ושם בוודאי שורה השכינה. לשמע הסיפור שאלנו את מרן האם יש מקור לסיפור זה, והוא נענה על אתר: "וודאי שיש לזה יסוד".

לתפילה בכותל המערבי - שריד בית מקדשנו, ייחס מרן חשיבות יתירה ומעלה חשובה מאין כמותה והוא הרבה לשוחח על כך. משהעלינו בפניו את עניין התפילה אצל קברי צדיקים, נענה מרן כי תפילה ליד הכותל המערבי מסוגלת יותר - "הלא מעולם לא זזה שכינה ממנו!"

אחד הנוכחים הזכיר למרן כי זקנו בעל ה'לשם' הביא בשם הגר"א כי תפילה על קברי צדיקים גדולה ומסוגלת, ודומים הם קברי הצדיקים כמו שהשכינה לא זזה מהם. השיב רבנו כי אמנם כן הוא, אך עדין זה רק 'כמו', ואילו מהכותל מעולם לא זזה השכינה בעצמה.

אהבת תורה

את גודל אהבת התורה ומסירות נפש ללימוד תורה של מרן אי אפשר בכלל לתפוס במוחנו הצר. אולם הוראות הנוגעות ללימוד התורה שומה עלינו לדלות מפיו ולהנחילן לכלל. בחור הרוצה להוסיף שעות ולעסוק בתורה, מתי עדיף לו לעשות זאת, באישון ליל על ידי שיאחר את זמן לכתו לישון, או להשכים קום וללמוד לפני התפילה?

"עדיף להשכים קום באשמורת הבוקר שאז המוח צלול יותר. אולם עליו לוודא שמהלך שכזה לא יפגע בשאר סדרי הישיבה כדי שלא יצא שכרו בהפסדו, ועליו לשער בעצמו את זמן הקימה הרצוי, שלא ישפיע לרעה על המשך היום,.

כידוע, במשך כל חייו רבנו זצוק"ל בז לחיי החומר, אולם על דבר אחד שמציע עולמנו הוא חס ודאג לנצלו ככל יכולתו - הזמן.  לא היה רגע ביומו שלא היה מנוצל ללימוד התורה, עד שניתן לומר כי הגרי"ש ואורייתא חד הוא. לאור זאת נקל להבין את נחרצות דבריו בנוגע לניצול הזמן ללימוד התורה כתשובות לשאלות שהעלינו.

שאלנו: האם יום הולדת הוא עת רצון, והאם יש לחגוג אותו בצורה כלשהי? ונענינו: "כשלומדים תורה, זהו עת רצון".

שאלנו: האם תקופת 'בין הזמנים' רצויה היא בכדי לאגור כוחות לקראת ההמשך? ונענינו: "האם ב'בין הזמנים' פטורים מלימוד תורה?! וכי אין עוון ביטול תורה חל על 'בין הזמנים'?!"

הוספנו לשאול: אדם ששומע הצעות שידוכים לבתו, ובפניו שתי הצעות. האחת - בחור בר-אוריין, תלמיד חכם ושוקד על התורה, אולם הוא אינו מצטיין במידות טובות. והאחרת - בחור אשר תורתו ארעי, אולם הוא בעל מידות מופלאות. איזו הצעה עליו להעדיף?

מרן לא הביע אפילו צל של ספק: "מידות בלי תורה אינן נחשבות למידות טובות. העיקר הוא לימוד תורה, ויש להעדיף את הבחור השקוע בתורה, ומתוך שעוסק בתורה - יחזירנו המאור שבה למוטב. בד בבד, יש ללמוד גם ספרי מוסר בכדי לעדן את הנפש ולהשריש מידות טובות".

באיזה ספר מוסר מומלץ לעסוק? אנו מתעניינים.

"מסילת ישרים", היתה התשובה.

כשם שמסר מרן את נפשו על לימוד תורה והיטיב להנחיל זאת לתלמידיו ולשומעי לקחו, כך חס גם על חיי תורה, והשקיע רבות בהנחלת ערך זה. בהקשר זה שטחנו בפני מרן שאלה שהפכה נפוצה בשנים האחרונות: מחירי הדירות המאמירים גורמים לזוגות צעירים רבים להתיישב במקומות שאינם מאוכלסים לגמרי בשומרי תורה ומצוות, שם המחירים זולים משמעותית. אולם דא עקא, שהמקום אינו מקום של תורה. האם ראוי הדבר, או שמא עליהם לדחוק עצמם ולהתגורר במקום תורה?

ניכר על פניו של מרן כי מצוקת הדיור של הציבור עמודת בראש מעייניו, וכי מוחו וליבו נתונים לה ולא מעכשיו, אולם תשובתו היא חד-משמעית: "יש להעדיף מקום תורה אף אם זה כרוך במאמץ גדול, גם בכדי לשמור על חיי תורה וגם משום חינוך טהור לילדים".

אחד מבני הבית סיפר לנו אודות חתן שהגיע למרן על מנת להתברך מפיו. "שתצליח בתורה וביראת שמים". בירכו רבנו. אחד המקורבים שעמד בסמוך העיר את תשומת לבו של רבנו לעובדה כי מדובר בחתן. רבנו השיב בהשתוממות: "וכי לאחר הנישואין אין צורך בברכה לגדול בתורה?"

חזרנו נפעמים מהפגישה עם גדול הדור, מה'דעת תורה' שנאמרה בגאון ובעוז. תשובותיו הישירות והבהירות של מרן, גילו בפנינו אוצר זך וטהר של בהירות המחשבה ושכל התורה שמנווט את ספינת היהדות החרדית בבטחה על היעד - מילוי התפקיד בעולם, דיכוי כל נטיה אנוכית וביטול היישוב בפני הקב"ה והתורה הקדושה. ראיון זה ילווה אותנו לכל חיינו. זכינו להתרשם מאפס קצהו של גדול דורנו, מי ייתן כי דברים אלו יהיו כטל רוחני מרענן על פנינו הנפולות וכדשן לעצמותינו היגעות; שיקהו דברי אמת אלו את השבר הגדול שהושברנו ושימלאו במשהו את החלל הגדול שהותיר מרן זצוק"ל אחריו.


 

"חמישים שנה על אותו כסא"


"חמישים שנה על אותו כסא"
 

לקראת חג מתן תורה הצצה לסדר לימודו של מרן רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל. שתיים וחצי לאחר חצות לילה, ברחוב חנן 10.

אחרוני האורות בבתים כבים ושוקעים לתוך לילה מנומנם, בעוד בבית הישן זורח אור התורה, לא יכבה.  מרן רבי יוסף שלום אלישיב כבר השכים לעוד יום תורה שכולו תורה, לאחר שנת לילה מתומצתת. בניגונו המתוק, המפורסם, שדי בהאזנה לו כדי להתאוות לתורה, הוא בונה מהלכים וסותרם, במשא ומתן עם החברותא המתאים ביותר שלו, הוא וגמרתו.

בשונה מכל לילה, הלילה הזה הוא ליל שימורים, לילה הנשמר משינה, לא רק כאן, אלא בבתים רבים ברחבי העיר. ספירת הקולות מן הקלפיות, שנסגרו אך לפני ארבע שעות, נמשכת במלוא המרץ, אי שם בחדרים עשנים, ואוהדים חוצי מחנות נותרו הלילה ערים כדי להגיע לרגע האמת, שבו תוכרע זהותו של ראש העיר הבא.

אחוזים ניכרים מקולות המצביעים כבר נבחרו, וההכרעה מתחילה להסתמן בברור. אל חדר הלימוד המוצף בשברי סוגיות ניגש נכדו של הרב. הוא ידע עד כמה טרח סבא וכילה מזמנו היקר מכל אוצר, כדי לקרוא בקריאת קודש ליראי ד' וחושבי שמו, להצביע עבור המועמד השייך למחנה היראים. הוא ידע איזו חשיבות נותן סבא לבחירות, בשל גופי התורה וההלכה הנגזרים מזהותו של מושל העיר הבא.

רק לכן הוא אזר אומץ וניגש לסבו לדווח לו על תוצאות הבחירות. רבי יוסף שלום אלישיב, מי שדאג מביתו ברחוב חנן לתוצאות הבחירות, שקרא בלב נרגש להצביע בעד עולם התורה ולבחור בחיים, הביט בו בתמהון. תוצאות של בחירות שגופי תורה נגזרים ממנו, הן חשובות, אבל התורה עצמה, חשובה, חשובה יותר מכח. אי אפשר לעצור ממנה, רק כדי לענות לשאלה המטרידה: מי נבחר לבסוף...

הסיטואציה הזו היא אחת מאין ספור, במסכת חיים שהיא רצף של תורה בחום היום, תורה באישון ליל, תורה לעת שמחה שנלמדת באף. גם משא העם הזה, מונח על כתפיו ועל ליבו ומוחו, אינו מסיר לרגע מראשו את כתר התורה.

בהזדמנות אחרת, ערב חג השבועות תשנ"ו, והימים ימי בחירות, הטרדות והשאלות גברו למעלה ראש, רבי יוסף שלום אלישיב אמר למקורבו: 'זהו, כך אי אפשר להגיע לקבלת התורה' – יצא מן הבית והסתגר במקום שאהבה ליבו: בית הכנסת 'אהל שרה'... (ספר השקדן, עמ' 242)

"כבר חמישים שנה הוא יושב שם, כמעט על אותו כסא", אמרה פעם הרבנית ע"ה לאברך שביקש לשאול שאלה דחופה ונשלח לבית הכנסת תפארת בחורים, שם ימצא את פוסק הדור, כמו תמיד...

סדר יומו העכשווי של רבי יוסף שלום אלישיב  כולל השכמה שעות רבות בטרם יאיר השחר, לאחר שינה קצרה. גם בימים שבחם הוא מאחר לעלות על יצועו, הוא ממלמל פסוק מסוים ומתעורר בדיוק בשעה היעודה, ללא סיוע של שעון מעורר.

החל משעות לפנות בוקר מתנגן קול התורה ושקלא וטריא במרחבי הבית. לאחר שעות לימוד ארוכות ניגש הרב לתפילת שחרית בשעה  6:30 בבוקר, כאשר נימוקו הוא, שמאחר שיש המבקשים להתפלל במנין שלו, תפילה בשעה מוקדמת יותר תהיה טרחה עבורם.

לאחר התפילה הוא שב לעיסוקו: שקידה בתורה בנעימה חודרת לב עד לשעות הצהרים. לאחר מנוחה קצרה הוא שוב ניצב על משמרתו ליד הגמרא. כשהשיעור מתקיים הוא יוצא לעבר ה'קרוון' המפורסם, שם מתקבצים המונים לשמוע את דבר ד', זו הלכה וזו תורה.

כך מילדות ועד זקנה ושיבה, ועד בוא גואל צדק, שקידה ארוכה ובלתי נפסקת, התמדה שאינה יודעת גבולות. כך גדלים בתורה.

מקור: עיתון משפחה.


 

מפני מה נאסף הצדיק? - על הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק"ל

מפני מה נאסף הצדיק?  - על הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק"ל
/הרב שמואל ברוך גנוט/

עוד לא התאוששנו מסאת הייסורים שעברה על כולנו לפני יומיים, לפני שבוע, לפני שבועיים, לפני 3 שבועות, לפני חודש ולפני חודשיים, והנה, גם ר' נתן צבי איננו.

"רבי נתן צבי", אוהב התורה הגדול ביותר בתבל, ראש הישיבה הגדולה בעולם, אַ שטיקל תורה, רבי נתן צבי, שכל עולם התורה אהב לשנן את שמו במתיקות, כמו מטבע שוקולד משובח הנמס בפה. רבי נתן צבי, שהקשיב בחדווה לא מצויה לאלפי, אולי לרבבות, מערכות חידושי תורה שאמרו לו, באופן אישי, אלפי אברכי ובחורי מיר. ר' נתן צבי שזכר כל בחור, כל אברך מששת אלפים המיררע'ס ששהו בישיבה ובסניפיה, מבואותיה וחדריה. "וגם אם אני לא זוכר את השמות של כולם"- הצטנע ר' נתן צבי, "אני אוהב את כולם, את כל אחד ואחד מהם, אהבת נפש".

רבי נתן צבי, תמיד הסתכלנו עליו כולנו בתדהמה, היה "נשמה בלי גוף". ראש הישיבה סבל במשך שנים מניוון שרירים וגופו לא היה עימו. "יהודי של מסירות נפש", אמר עליו הגראי"ל שטיינמן שליט"א בהתפעמות לפני מספר חודשים. תמהו מקורבי הגראי"ל: "והרי הרב סובר שאין היום מסירות נפש?" השיב הגראי"ל שטיינמן בפשטות: "דיברתי על אנשים, לא על מלאכים".

במשך שנתיים ערכנו, רבי צבי קופמן ואנכי, את בטאוני "בית המדרש", שיצאו לאור ע"י ארגון "וכתבתם" ושימש כשופר תורני של עולם הישיבות במשך תקופה מסויימת. אז התוודעתי לאוצר תורתו העצום של מרן רבי נתן צבי זצוק"ל. אם חשבתם לרגע שר' נתן צבי "רק" החזיק אלפי אלפי לומדים, טעיתם. ראש הישיבה דמיר מסר שיעורי עיון עמוקים על המסכת הנלמדת, בקביעות, כמדומני כל שבוע. למדו אז קידושין בישיבות, וקיבלתי מר' נתן צבי, בהורמנא דמלכא וברשותו המפורשת, את שיעוריו, כדי לפרסמם בגליונות "בית המדרש". היו אלו שיעורים מופלאים ביותר. רחוקים מה"ישיבישע רייד" המקובל וגדושים בתוכן עצום של עיון ובקיאות בכל מכמני הסוגיות. זוהי ההזדמנות להתנצל בפני המירער-ראש-ישיבה על שנאלצנו מספר פעמים לקצץ את שיעוריו הארוכים. התקציב היה דל יחסית והשיעורים שלו היו ארוכים ואנו נאלצנו לחתוך לעיתים בבשר החי, הבשרא דתורא של נבכי הסוגיות, רק בגלל חוסר המקום.

מרנן רבי מיכל יהודה לפקוביץ, המשגיח רבי גדליה אייזמן, עמוד ההוראה רבי מנשה קליין, הגאון המופלא רבי משה גפן, הרבנית קנייבסקי ע"ה, הראש ישיבה הישיש דלוצרן הרב קופלמן, רבי בערל שוורצמן, הרבי מספינקא כהנא, רבי דן אונגרישר ועוד גדולי תורה ויראה בא"י ובחו"ל, וכעת--- רבי נתן צבי איננו! 

אז דבר ראשון, בוכים. 

לבכות, לבכות ולבכות. הקב"ה, כל כתוב בגמרא, אוסף כל דמעה שכזאת בבית גנזיו. לבכות על הדור החסר, על הדור היתום שלנו, שגדולי גדוליו עוזבים אותו לאנחות, כי הם לא ראויים לדור בדור מועט ועלוב שכזה ואנו לא ראויים לענקי רוח שכמותם. לבכות, על שאנו יתומים, בלי גדולי גדולים, בלי תלמידים של רבי שמעון שקופ, בלי תלמידים של רבי ברוך בער, בלי תלמידים של ר' לייזר יודל, בלי תלמידים של ר' אהרן קוטלר. להסתכל על התהום שנפערה, בתקופה כה קצרצרה, ולהבין שכמעט ונותרנו לבדנו. לא רק על אותם הגדולים שהלכו מאיתנו עלינו לבכות, אלא על כך שאבד חוט הקשר בינינו אל רבותיהם, גדולי ואראלי התורה מדורות העבר, שהם היו תלמידיהם האחרונים.

ישנם שתי התייחסויות בחז"ל לפטירת צדיקים. מצד אחד, "מיתת צדיקים מכפרת" (מועד קטן כח, א) כאשר הקב"ה צריך לגזור גזירות רעות על עם ישראל, נוטל הוא כמנחה וכקטורת את הצדיקים והגדולים, ובכך מונע הוא אסונות כבדים, בגוף ובנפש של רבים רבים מבני ישראל. כאשר חתנו של ה"חפץ חיים" זצ"ל נפטר בדמי ימיו, הפצירה האלמנה באביה שיסביר לה מדוע בעלה נפטר כה צעיר, והרי היה הוא כה מרומם ונשגב. ה"חפץ חיים" שתק ושתק, אך בתו המשיכה בשאלותיה, עד ש"החפץ חיים" אמר לה, בנזיפה-גערה, "מה את רוצה? שהקב"ה יקח עיר שלימה של יהודים? אז הוא לקח אותו, במקום עיר שלימה!".

אם המצב הנוראי בו אנו שרויים הוא בגדר של "מיתת צדיקים מכפרת", אזי יש לנו נחמא פורתא, שהקב"ה אוסף אליו את צדיקיו, במקום לגזור עלינו גזירות רעות מנשוא.

אך ישנה התייחסות אחרת בחז"ל (ב"ק ס,א) לפטירת הצדיקים, התייחסות מזעזעת: "אמר ר"ש בר נחמני א"ר יונתן: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר "כי תצא אש ומצאה קוצים", אימתי אש יוצאה בזמן שקוצים מצוין לה. ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר "ונאכל גדיש", ואכל גדיש לא נאמר אלא "ונאכל גדיש", שנאכל גדיש כבר". ואכן, לפני השואה גם נפטרו מספר גדולי עולם בפתע פתאום, וההמשך- ידוע.

כל שעלינו לשאול את עצמינו, מבלי מענה. האם עומדים אנו בפתחה של צרה צרורה, שבגינה לוקח אלוקינו את השושנים שבגנו, לפני פרוץ הנורא מכל?. --- חלילה! ה' ירחם!

לב יודע מרת נפשו. כל אחד יודע מה טעון שיפור אצלו ואנחנו צריכים להתכונן לבאות. כל אחד יכול להית "המשגיח" של עצמו ולחזק את עצמו ומשפחתו. כי כך, וזה רומז לנו הקב"ה ברמזים עבים כקורת הבד, אי אפשר להמשיך.

ועוד נקודה אחת למחשבה: אולי הקב"ה רוצה דווקא שנחוש שהנה, אנחנו לבד. אין לנו אילנות גבוהים להישען עליהם. כותל המזרח שלנו מתמעט וענקי התורה שלנו כבר אינם איתנו. ואז, אז ממילא אנחנו עצמינו חייבים לייצר כאן גדולי תורה ויראה, קדושים ופנימיים. כאשר אין אנשים, עלינו ליצור אנשים. שכל בן תורה ירצה ויעפיל אל על, כדי לנסות ולהשלים את החסר. שהלימוד יהיה לימוד, שהתפילה תהיה תפילה, שהבית היהודי יהיה קדוש וטהור, ושכל מעשה- מצווה יהיה מושלם בעליל. שלומדי התורה בהיכלי התורה ישקיעו את כל כולם בתורה, שבעלי הבתים שלנו יהיו "ערלעכר יודן", שתורתם עיקר ומלאכתם עראי, בדיוק כמו שהיו בעלי הבתים והאנשים שעבדו לפרנסתם בדורות הקודמים. שהילדים שלנו ישמעו ויקראו ויראו רק דברים על טהרת הקודש ושהרחוב יהיה רחוק לגמרי מאיתנו. שנעמול בתורה כמו ר' בערל שוורצמן, שנחוש את מתיקותה כמו ר' משה גפן, שנאהב אותה כמו ר' נתן צבי, שנתרגש על ועם כל יהודי כמו ר' מיכל יהודה, שנהיה אנשי פנימיות כמו ר' גדליה ושנהיה צנועים ומוסרי לב לכלל ולפרט כמו הרבנית קנייבסקי ע"ה. 

אולי ה' אלוקינו, "ידיד נפש אב הרחמן" שלנו, רוצה שנבין ושנרגיש כבר שככה אי אפשר להמשיך, ושאם אנחנו רוצים שהנכדים שלנו יראו "יהודים של פעם", אזי עלינו להיות בעצמנו אותם "יהודים של פעם". 

--- ושנזכה שמיתת הצדיקים תכפר עלינו, לחלוטין, בלי צרות נוספות.

אשה ואשה שזכו - מאמר על הרבנית קניבסקי ע"ה, מאת הרב ש. ב. גנוט שליט"א

אשה ואשה שזכו - מאמר על הרבנית קניבסקי ע"ה, מאת הרב ש. ב. גנוט שליט"א

/ הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א בטור אישי כואב, מביא בפנינו נקודה מעניינת וחשובה על ה"חבר" וה"אשת חבר"/ 

העולם כולו משוחח בשבועיים האחרונים על הרבנית ע"ה ומה ניתן ללמוד ממנה. הגרב"מ אטינגר שליט"א אמר השבוע בהספדו שהרבנית היתה אשה השייכת לדורות קודמים ושאין לנו אפשרות לגעת קצות דרכיה, אלא לפחות לדעת ולראות כיצד חיים אנשים גדולים באמת. 

אכן. אי אפשר לדרוש מאיתנו לקום ב-3 בלילה ולהתחיל את סדר היום הרוחני. אי אפשר לתבוע שנקבל 300 נשים ביממה ונאזין בכזו חמימות לערימות של צרות ובקשות, וגם קשה לדרוש מאיתנו לארח אלמנות ויתומים בביתינו בקביעות, למכור ביצים בהתנדבות במשך שנים ולהכין סעודות שלמות למאות משפחות בכל שבוע. 

אני, באופן אישי, דוקא חושב שישנה נקודה מיוחדת שבהחלט ניתן וצריך לקחת מהרבנית ע"ה. וזאת נקודת שלימות הבית המיוחדת שלה. אנשים מבחוץ אולי לא ראו וידעו, אך בביתו של הרב והרבנית קיימו בהידור גדול, תמיד, מתי שרק ראינו, את דברי הרמב"ם, שכתב: "צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ומרבה בטובתה, ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז, והאשה תהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהיה לו עליה מורא ותעשה כל מעשיה על פיו ויהיה בעיניה כמו שר או מלך מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל שישנא, וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים והטהורים". ההמלכה ההדדית הזאת, במסירות ובנחת רוח, הינה לשם ולתפארת. 

לפני כשנתיים רשמתי לעצמי בפנקסי את הסיפור המופלא הבא, אותו שמעתי באוזני מאחד ממשפחתו הקרובה של מורי ורבי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, וכך היה המעשה: באחד הימים הוכנס בשעה טובה אחד מנכדיו של מרן הגר"ח שליט"א בבריתו של אברהם אבינו. הסנדק היה הסבא-רבא, מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א. הגר"ח שליט"א אינו נוסע בשנים האחרונות לבריתות מחוץ לעיר ולפיכך פשוט היה שהסבא לא ישתתף בברית, ובני המשפחה ביקשו שלפחות הסבתא, הרבנית קניבסקי ע"ה, תכבד את האירוע השמח בהשתתפותה. הרבנית אמרה שכמובן שעליה להתייעץ עם סבא האם לנסוע לברית ואחד מנכדיה נכנס איתה לחדרו של הרב, מרן הגר"ח שליט"א. 

הרבנית מספרת לבעלה הדגול על הברית ועל כך שהיא רוצה לנסוע להשתתף בשמחה ומרן שליט"א, למרבה תמיהתו של הנכד, מציע לעזרתו שלא לנסוע. הרבנית מפצירה והרב מנסה לשכנעה במאור פניו שלא, שאולי לא כדאי שתסע. "אחזור עד עשר, בעזרת ה'", הציעה הרבנית לשר התורה שליט"א ור' חיים מאיר פנים: "נו טוב, תחזרי עד עשר, תסעי לחיים ולשלום"... 

הרבנית ונכדה יצאו מהחדר והנכד, עדיין בהלם מהדו שיח שבין סבא לסבתא, לא התאפק ושאל: "סבתא, את אשה מבוגרת, מדוע את צריכה להתייעץ עם סבא לנסוע לברית של הנכד שלך? ומה פתאום סבא מעדיף שלא תסעי?" 

וסבתא, הרבנית קניבסקי ע"ה, השיבה לו בפשטות: "סבא אומר שכשאני נמצאת בבית, הוא לומד הרבה יותר טוב"... 

******* 

שיחת הטלפון המזעזעת, בה בישר לי ידידי הטוב רבי שי חסן על פטירת הרבנית, מיד לאחר תפילת מעריב במוצאי שבת "חול המועד", תפסה אותי, ועוד רבבות יהודים, אנשים ונשים, לא מוכנים, לא מעכלים, לא מאמינים. תחושת ההלם והזעזוע על פטירתה של הרבנית של הדור, היתה תחושה חריפה וקשה, שכמותה לא חשו רבים זמן רב. עצמתי את עיני בכאב וחשבתי רק על יהודי אחד, יהודי אחד מרבבות האבלים והכואבים, על ה"חבר" של ה"אשת חבר", על מרן הגר"ח שליט"א. 

רבי חיים, שר התורה, רב רבנן, גדול מתמידי הדור וגדול סבלני הדור, הכותל המערבי של עולם התורה כולו, אשר השכינה הקדושה מדברת מתוך גרונו. ר' חיים, שמרן הגרא"מ שך זצ"ל אמר עליו כבר בשנת תשמ"ה שאביו הסטייפלר הניח בן כמותו ושמרן הגרי"ש אלישיב שליט"א אמר על ספרו "טעמא דקרא" שהוא חיבור של ראשונים ושכוחו הוא ככוחם של התנאים הקדושים. ר' חיים, שגדולי התורה כולם מרכינים ראש בפניו ושגדולי בעלי הדעת חרדים לשביב מוצא פיו. ר' חיים, כך חשבתי, הוא בעצם "פלג גופא", כלשון הזוהר הקדוש, יחד עם הרבנית ע"ה, וכאשר אמר החכם שמאחורי כל אדם גדול עומדת אשה גדולה, התכוון הוא הוודאי אל יצירת המופת שר' חיים יבלחט"א ועזרתו זכרונה לברכה יצרו במו חייהם. 

הגאון רבי עמוס טבצ'ניק שליט"א, מגדולי חכמי התורה שבכולל חזו"א, ת"ח שמרן הסטייפלר הזכירו פעמים רבות בספרו "קהילות יעקב" בשם "והעירני חכם אחד", שהוא גם ידידו הקרוב של מרן שליט"א, סיפר השבוע בזעזוע שהוא ראה את ר' חיים בוכה שלוש פעמים בחייו בלבד. בפעם הראשונה בכה ר' חיים כשאביו הסטייפלר הקדוש נפטר. בפעם השניה, היה זה לאחר האירוע המוחי החמור שעבר ר' חיים. הרב טבצ'ניק דיבר עימו על ר"ש מסויים בטהרות ומרן שליט"א, שסבר שהר"ש נשכח ממנו בגלל השפעות האירוע המוחי על זכרונו, פרץ בבכי סוער. וכעת, בכה ר' חיים שוב, בשלישית, עם פטירת הרבנית. 

לפני מספר שעות קמו הם יחדיו להתחלת עבודת ה' שלהם, באמצע הלילה. הרב לומד, הרבנית לומדת. הרב מברך בקול את ברכות השחר והרבנית משיבה לו "אמן", הרבנית מברכת את הברכות והרב משיב כנגדה ב"אמן" משלו. הרב אומר תהילים והרבנית מקריאה לו את השמות שהגיעו לבקשת ברכה. {ואגב, כתבתי השבוע למרן שליט"א ש"בת שבע אסתר קניבסקי" הוא בגימטריא "עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר"...}. קשר עמוק כל כך, מקסים ונפלא. הייתי שם בערב ראש השנה. הנכד ר' אריה (אדם טוב ומיטיב, שמידותיו התרומיות והנאצלות מתאימות לאבותיו ואבות אבותיו) הגיש לי כסא. ישבתי ליד הרב, וממול ישבה לה הרבנית, מביטה, מקשיבה, מעורה היטב בנעשה. בית אמיתי, זוג מושלם ואמיתי, כפי שמברכים לאחר האירוסים: עם "קשר של קיימא". 

אני עומד הלום רעם, לאחר בשורת האיוב. עוצם את עיני והתמונות רצות, כמו סרט נע. חלק מהתמונות בהירות וצלולות, חלקן מטושטשות. ר' חיים יושב במעלה המדרגות על כסא פלסטיק לבן והרבנית עומדת לידו, מספרת ומתייעצת להיכן כדאי ללכת הערב. "אצל..., האלמנה והיתומים, עושים בר מצוה. צריך ללכת, חיים?" "צריך", קובע גדול הדור, שכל התורה הקדושה פרוסה לפניו, חרוטה על לוח ליבו.
"ו... עושים אירוסין. הבת שלהם התארסה ברוך ה'. צריך ללכת?"
"צריך, צריך", מכריע הבעל בניחותא.
"ולשכנים... יש בר מצווה של הנכד. זה בוגשל, לא רחוק"... מספרת הרעבעצן. 
"צריך ללכת אליהם", מחליט ר' חיים.
"ויש וורט אצל...", היא ממשיכה לספר.
"לא, לא צריך ללכת", אומר הרב, "אפשר ללכת לחתונה"...
"טוב, אבל ל... צריך ללכת, יש שם חתונה של..., האמא חולה כבר הרבה זמן..."
"נו, לשם באמת צריך ללכת", פוסק הגר"ח והשיחה נמשכת, בנינוחות רגועה, במנוחת נפש שאין כמותה. שאין 
כמותה, חוץ מהבית ברחוב רשב"ם 23. (שאלתי פעם בעידנא דחדוותא את מרן שליט"א כיצד מגיעים לכזאת שלוות הנפש. ר' חיים השיב לי אז בנחת, ובאריכות יחסית, שצריך לדעת שהמפתח להכל הוא שהכל מאת הבורא יתברך. אך כעת חושבני שמנוחת הנפש שכזאת הגיעה גם בזכות ה"פלג גופא", הרבנית, שהיתה סלע איתן במנוחת הנפש שלה). 

"יש כאן אשה שרוצה לקרוא לבן שלה בשם "עמוס" והיא מבקשת לשאול את הרב האם "עמוס" זה שם טוב", אני נזכר בשיחה אחת שלי עם מרן שליט"א, בעודי ישוב בסוכתו, שיחה אליה נכנסה הרבנית, ושאלה את השאלה הרת הגורל על "האם עמוס זה שם טוב"... ולפני מספר חודשים, בבוקר שבת קודש בה שהינו בבני ברק, הציעה הרבנית לאכול דווקא מעוגת השוקולד, כי זה עוגה עם סוכריות"... 

זכרונות רבים, שלכולם מכנה משותף אחד, אשה שהתנהגה במירה הפשטות. מטבח, בישולים, תהילים, לבביות עצומה (הרבנית היא נכדה של רבי אריה לוין, אחיינית של ר' רפאל ור' שמחה, שהלב החם שלהם פרץ תמיד החוצה. אז מה הפלא?!...) ואימהות אמיתית וכנה. וכל זה, יחד עם יחס עמוק ומופלא של קירבה טהורה לרבנו שליט"א. קירבת הלב שאין כמותה ומסירות שאין דומה לה. ידידי רבי יוסף ש. מאיר מספר לי שתמיד הרב והרבנית נכנסו לשבת יחדיו למכונית, בדרך לשמחות משפחתיות. כי כך נוסעים ברכב לשמחה משפחתית. 

העולם מקונן על אלפי נשים אומללות שנותרו כעת בלי אמא, בלי ה"כותל המערבי" וה"קבר רחל" שלהן, ואילו אני עני טרוד בשאלת הכאב של הגמרא בסנהדרין, "אין אשה מתה אלא לבעלה". 

--- ומה למעשה? מה ניתן ללמוד למעשה, לנו, אנשים פשוטים שכמותינו? 

שבכדי להגיע לדרשתו של רבי עקיבא "איש ואשה זכו שכינה ביניהן", ניתן גם ללמוד בכל היום בהתמדה עצומה, גם לקבל מאות אנשים או נשים בכל יום וכן, גם לבנות הרמוניה משפחתית נהדרת. עם תשומת לב, דאגה לשלום הבעל/האשה ומסירות כנה. בלי לעשות או לדבר גבוהה גבוהה, מבלי לנסוע לטיולים רחוקים או לרכוש מתנות יקרות ערך. אלא דוקא על ידי מסירות והבנה הדדית, חום ותשומת לב אמיתית. ניתן לחיות יחד כל כך יפה וכל כך פשוט, לדאוג לכל העולם מצד אחד, אך לדאוג לבעל ולחינוך הילדים ה"פרטיים", מצד שני. קשר איתן בין בני משפחה, קשר שמוסיף אפילו לתורתו של גדול הדור, הוא הערובה לשלימות הבית. ואת זה, כך לעניות דעתי, גם אנחנו יכולים ללמוד מהרבנית ע"ה.

הילדים שיגדלו בלי ר' מיכל יהודה

הילדים שיגדלו בלי ר' מיכל יהודה
/הרב ש.ב. גנוט/

היה זה לפני 18 שנה וראש ישיבת 'דרכי משה', בה למדתי, הגאון רבי חיים שינקר שליט"א, שלחני לפוניבז', לפגוש את ר' מיכל יהודה. ראש הישיבה הישיש סיים אז את שיעורו ודובל'ה לינדנפלד הראה לי את הדרך לחדר-שיעורים. ר' מיכל יהודה ישב במקומו וסביביו עמדו בחורים, מתפלפלים בלימוד. ניגשתי בכל הכבוד הראוי ואמרתי לו שרבי חיים שינקר שלח אותי, כדי שיתפלל על אביו, הגה"צ רבי יצחק, שמצבו הבריאותי היה בכי רע. מסרתי לו 'קויטל', עם השם ושם האמא, ור' מיכל יהודה הפליג בשבחו של ר' חיים שינקר ואביו. הוא לקח את הפתק לידיו ואמר: "נו, צריך להתפלל". הוא החל לומר תהילים, בעינים עצומות, ואז הוא, פשוט... התחיל לבכות. ראשי סניף ארגון 'בוני עולם' באלעד נכנסו ובאו למעונותיהם של גדולי ישראל, כדי לדבר עימם על הארגון, לבקש עצה וגם ברכה. "כל הגדולים שמעו, האזינו, בירכו בלבביות והתפללו, אך היה 'גדול' אחד, ר' מיכל יהודה, שפשוט ישב ובכה, ישב ובכה", סיפר השבוע הרב ל. מ'בוני עולם'. "הוא לא יכול היה לשבת בשקט ורק לשמוע על מכסת הצרות. ליבו עלה על גדותיו, וכך גם סף דמעותיו".

ר' מיכל יהודה היה הרעבע המוכתר של כל ראשי הישיבות, הקטנות וגם הגדולות. היתה בו חכמה עמוקה מאד של 'מחנך' אמיתי, ומנגד, גם תמימות חיננית כזאת, מלאת תום וחמימות, המזכירה את הסיפורים על החמימות של ר' אריה לוין ושל בניו, ר' רפאל ור' שמחה.

אינני יודע כיצד נכנסו לר' מיכל יהודה בשנותיו האחרונות, האם היו שעות של 'קבלת קהל' וגבאים. אך כשאנו למדנו בישיבה קטנה, לא היה דבר פשוט מזה לצאת משער הכניסה של 'דרכי משה' ולתפוס את ר' מיכל יהודה, שהלך לבדו בנחת, עולה או יורד מביתו לישיבה, ולהתייעץ עימו. כך, בפשטות, על תהיות ולבטים, 'דרכי הלימוד' ועניני מסכתות. "אל תלמד מסכתות חדשות. תחזור שוב ושוב על המסכתות שכבר למדת", ייעץ לי פעם בנעימות ב'בין הזמנים' אחד. "לא יודעים את הערך של החזרה. הערך שלה גדול מאד!". בהזדמנות אחרת סיפר לי ר' מיכל יהודה על רבי איסר זלמן זצ"ל, שכתב וכתב חידושים במחברותיו, עד שייצא לו לבסוף ממחברותיו סדרה שלמה של כרכי 'אבן האזל'. "תכתוב כמה שאתה יכול, אפילו הערות קצרות. העיקר שתכתוב", יעץ לי ראש הישיבה הישיש (והוא לא התכוין לכתיבה בעיתון, אין ספק...). כשלמדתי בישיבה גדולה הצטרפתי אליו פעם לנסיעה לחתונה ב'קרויזר' (למי שזוכר...) וניצלתי את ההזדמנות לשאול אותו על המינון של לימוד ה'עיון' ולימוד ה'בקיאות'. ר' מיכל יהודה נאנח ואמר ש"אין כזה דבר 'עיון' או 'בקיאות'. צריך ללמוד ולהבין. אם לומדים שטחי, אזי זהו לא 'בקיאות'. צריך ללמוד בהבנה, אך אין צורך להתעכב הרבה ולא להספיק מספיק". היו לו עצות רבות ונבונות, גם בנושאים מסובכים, הקשורים לעניני חינוך, והוא צדק בכולם.

פעם 'כעסנו' במשפחה על ר' מיכל יהודה, שייעץ בנושא שהיה קשור אל אחד מאיתנו, ולדעת הסובבים, הוא לא הכיר את הנתונים מספיק, ולפיכך הוא טעה, כך חשבנו. חלפו שנים וכל דבריו של ר' מיכל יהודה התקיימו במלואם, עד האחרון שבהם.

היו בו סממנים של נסיך אמיתי, הוד קדומים שאפף אותו והילה מלכותית, אותה כנראה קיבל מבית המלכות דחברון, אסכולת 'גדלות האדם'. כשר' מיכל יהודה הקריא, בכל הזדמנות, קטעים שלמים מה'מסילת ישרים' וה'שערי תשובה', חשת שהוא נמצא בתוכם, בפנימיותם של ספרי המוסר הקדושים. הוא חי אותם, חי רוחניות, קדושה וטהרה לא מצויים,וכך הוא הצליח להשפיע, בדבריו היוצאים מן הלב. 'סתם כך' מסילתישרים, וכולנו נשאבנו כמגנט. לא קל בכלל להיות עובד ה' כל היום, כל הזמן, כל החיים, ור' מיכל יהודה היה כזה, עובד ה' בכל רמ"ח ושס"ה, ללא שום הפסקה.

אי אפשר להבין בכלל כיצד יגדלו ילדינו ללא ענקי הרוח האלה, שנלקחים מאיתנו כבוא השמש בצהרים. אינני מסוגל להבין בכלל כיצד נוכל לגדל ילדים בלי 'גדולים' כמו ר' מיכל יהודה. אי אפשר להבין כיצד נוכל לגדל ילדים, שלא יידעו בכלל להתגעגע לאנשים כר' מיכל יהודה. נזכרתי השבוע בסיפור/משל, שממחיש כל כך את החסרון הזה, שילווה אותנו כל החיים. מעשה בעשיר מופלג, שאחת ממערכות הכלים היקרות והנדירות שברשותו, נשברה לרסיסים. האיש ביכה את כליו ימים רבים, עד שהסובבים לו לא התאפקו ושאלוהו מדוע שלא ירכוש שוב מערכת ססגונית שכזאת, שהרי יש לו ממון רב.

השיב להם העשיר: "אמנם הפרוטה מצויה בכיסי וביכולתי לרכוש כל כלי שארצה. אך כלי שכזה לא אוכל להשיג, משום שבית החרושת שייצר אותם, סגר את דלתותיו".

ובית החרושת שייצר כלים כדוגמת ר' מיכל יהודה, כבר אינו מייצר כלים יקרים כאלה.

תחנת יהדות מהלכת

תחנת יהדות מהלכת - הרב משה בן טוב זצ"ל

 

עדי (דוד) אהרון. מקור: בשבע


ההמונים שהגיעו לשכונת שמעון הצדיק ביום ראשון השבוע לאזכרת השלושים של הרב משה בן טוב זצ"ל, לא נמנו על ציבור שומרי המצוות בלבד. ואולי דווקא ההיפך הוא הנכון. היו שם כולם: חרדים, דתיים לאומיים והרבה יהודים שאינם בהכרח שומרי מצוות. במקום נכחו גם רבנים גדולים ואנשי ציבור חשובים, אך בעיקר עמך בית ישראל, שבאו לחלוק כבוד אחרון לרב שקירב אותם כל כך, עוד הרבה לפני שמפעלי חב"ד, קירוב וכנסי תשובה, הפכו לטרנד. "אני מעדיף יהודי בלי כיפה, מאשר כיפה בלי יהודי", התבטא הרב לא פעם באהבת ישראל שהייתה אצלו חקוקה היטב בנשמה. "הוא ידע למצוא מסילות לבו של כל יהודי. היה לו כוח מגנטי וחיוך שגרמו לאנשים להיקשר אליו כל כך. וכך הוא היה כל חייו", סיפר לי השבוע בנו, הרב שמעון בן טוב. "הוא היה כל כך קדוש עד כדי כך, שכל מי שהיה נכנס אליו היה מקבל ממנו איזה מאה גרם קדושה. היו נכנסים אליו לחדר וסופגים קדושה". סוד הקסם הזה, שהיה מלווה גם בהרבה פשטות וענווה, הוא אולי מה שעזר לו להשפיע כל כך הרבה על אלפי משפחות חילוניות, לקבל על עצמם טהרת המשפחה. דווקא בנושא הרגיש כל כך, היתה לו סיעתא דשמיא גדולה מאוד. "אבא שלי למד מהבבא סאלי את הדרך איך להסתיר את הגדלות שלו ואת הברכות בתוך בדיחות או סתם סיפור", מוסיף בנו.


מי ילך לבבא סאלי
הרב משה בן טוב נולד במרוקו לפני 80 שנה וכבר מאז החלה ידידות קרובה בין משפחתו למשפחת אבוחצירא הידועה. עוד בהיותו בן 10 הסתופף בצילו של הבבא סאלי זצ"ל, וכשעלה לארץ ישראל, הקשרים ביניהם התהדקו עוד יותר. "אבא היה מגיע אל הבבא סאלי בכל שלישי ושישי ובכל פעם לוקח איתו ילד אחר. בכל פעם היתה תחרות בינינו הילדים מי ילך עם אבא לבבא סאלי הפעם. הם היו יושבים יחד עד אמצע הלילה, לומדים, אוכלים ומדברים. הרבה פעמים ראיתי אותם מסתגרים בחדר. כששאלתי את אבא מה הם עושים שם הוא לא הסכים לגלות לי", מספר הרב שמעון. 

למרות שהרופאים לא ראו סיכויים לכך שיזכה להביא ילדים לעולם, 13 ילדים יש לו לרב בן טוב: עשרה בנים ושלוש בנות. עשרת הבנים קרויים על שמות השבטים ושמעון, ראש מוסדות 'דור ודור' שבנשיאות אביו, הוא החמישי שבהם. 

רוב ימיו התגורר הרב בן טוב בבאר שבע והיה צורף שבבעלותו חנות תכשיטים. אבל החנות, מסתבר, היתה רק התירוץ. "זו בעצם היתה תחנת יהדות. כל מי שהייתה לו בעיה בבאר שבע ידע שהוא יכול לפנות ל'רבי משה דתי' ולקבל מענה למצוקתו. הכינוי 'דתי' דבק בו כיוון שהיה המרוקאי היחיד באותה התקופה שהיו לו פאות וזקן. 

הוא התפרסם בזכות ראייתו הרוחנית למרחקים, וכונה 'רואה המזוזות', כיוון שכל מי שהגיע אליו עם מזוזת ביתו, היה מצליח לעלות על שורש בעייתו, לברכו, ולזכותו בישועה. 

"כבר מגיל 16 אבא ידע להסתכל במזוזות ולראות שם דברים נסתרים, אך הוא דאג להסתיר את זה מעיני אנשים במשך הרבה זמן. הוא טען שזיכו אותו משמיים בראייה הזו, כי כבר בגיל צעיר היה מעסיק צוות סופרי סת"ם ומעבדי עורות שיכינו לו מזוזות, והיה נותן אותם ליהודים שהיו להם מזוזות פסולות", מספר הבן. 

כך הצליח להסתיר עצמו זמן מה עד שיום אחד הגיעה אליו שלא הצליחה להיפקד שנים רבות אישה וביקשה ברכה לפרי בטן. "אבא אמר לה - תוך תשעה חודשים יהיה לך בן, ואכן כך היה. הסיפור עבר מפה לאוזן וכך יצא שמעו בכל העולם ואנשים רבים התחילו להגיע אליו לעבודה ולבית". 

 

הרנטגן של המזוזות
כששמעו החל להתפרסם, הזמין אותו הרב ווזנר להגיע בכל יום שלישי, לאחר סגירת החנות, לבני ברק, לקבל קהל ולבדוק מזוזות לאנשים. "מהכסף שקיבל הוקם הכולל של רבי אלעזר, נכדו של הבבא סאלי", מספר הרב מרדכי ענתבי, ר"מ בישיבת 'מכון מאיר' ורב שכונת בית הכרם בירושלים, שהיה מבאי ביתו וממקורבי הרב ב-14 השנים האחרונות. "הרב הוא זה שחיתן את רבי אלעזר ורבי דוד אבוחצירא, על פי צוואת אביהם. אשתו, הרבנית שתחיה, בישלה בידיה אלף מנות לחתונתו של רבי אלעזר". 

בנוסף לעבודתו ולקבלת הקהל, היה הרב בעל חסד גדול. הוא מימן ישיבת ערב של 300 תלמידים, המון משפחות ופרויקטים. "הוא היה איש צדקה בצורה בלתי רגילה, והכל בטבעיות. הוא לא יכל בלי לתת ולהעניק", מספר בנו הרב שמעון. 

פעם אחת, כעבור כשנה, כשהגיע אליו הבבא סאלי, ביקש הרב בן טוב להתייעץ עמו האם להישאר לעבוד בחנות, שהיתה לו בה ברכה גדולה, או לסגור אותה ולהתמסר לצורכי עם ישראל - לראיית המזוזות ולתיקון המשפחות. השיב לו הבבא סאלי: "מה אתה נשאר בחנות הזו? ה' יעשה אותך טוב לכל העולם כולו". 

ואכן כך היה. אנשים החלו להגיע אליו מכל רחבי הארץ והעולם עם מזוזותיהם ומצוקותיהם והיו יוצאים ממנו עם חיוך. "אנשים קונים בית במיליון שקל, אבל מזוזה במאה שקל. אבא תמיד היה אומר שמזוזה היא כמו רנטגן - קולטת את כל מה שקורה בבית ומושפעת מכך. ואז משפיעה חזרה על הבית. ספגנו מאבא את הדרך לקלוט מי זה סופר טוב ומה זו כתיבה נכונה", מספר הרב שמעון. "פעם הגיע לאבא ילד בן 14 ששוקל 140 קילו. אבא הסתכל במזוזה ואמר לו - התפילין שלך פסולות. ואכן בדקו וגילו שכתוב בתפילין שלו "ואכלת ואכלת", במקום "ואכלת ושבעת", נותן הרב שמעון דוגמה אחת מני רבות. 

"אבל האמת היא, שאבא לא היה צריך את המזוזה כדי לדעת. הוא היה פותר לפעמים לאנשים בעיות גם דרך הטלפון ומבלי להכירם", מגלה בנו, "המזוזה היתה רק התירוץ. היא היתה ההסתרה שלו, שהוא מצליח לראות רק דרכה. וזו גם הייתה הזדמנות בשבילו לתקן את מזוזות ביתו של האדם שמגיע אליו".

השותפות עם הרב אליהו
קצת יותר מחודש חלף מאז איבד עם ישראל את גדול הדור, הרב מרדכי אליהו זצ"ל, והלב עוד לא מספיק לעכל, והנה הלך לעולמו ידיד נפשו, הרב משה בן טוב. סמיכות פטירתם של שני הצדיקים איננה מקרית. עוד בחייהם העיד הרב בן טוב על הרב אליהו כי "נפשו נקשרה בנפשו". הם נקברו אחד ליד השני בהר המנוחות והשותפות המיוחדת שקשרו בחייהם, נמשכת גם אחרי מותם. 

"הפעם הראשונה ששמעתי את אבא מדבר על הרב בן טוב היתה לפני למעלה מעשרים שנה כשהיינו בסיור בארה"ב ומישהו ביקש לברר את דעת הרב עליו. הרב אמר עליו: בדקתי אותו כדי לראות האם הוא משתמש בשמות קודש או שהוא איש קודש בעצמו. ראיתי שהוא אינו משתמש בשמות קודש ואני מחזק את ידיו", מספר בנו של הרב מרדכי אליהו, הרב שמואל אליהו. 

"הקשר ביניהם התחיל בעיקר סביב נושא טהרת המשפחה. הרב בן טוב רצה לנתב את כוח הראייה שלו במזוזות למשהו מעשי והרב עודד אותו. הוא אמר לו: תעודד את הנשים לשמור טהרה, וכל מקרה עם שאלה הלכתית שיש לך - תעביר את אותם האנשים אלי. היתה ביניהם שותפות פלאית". 

250 אלף זוגות עברו דרך הרב לבקש ברכה, רובם ככולם חילונים, וכמעט 80 אחוז מהם הוא הצליח לשכנע להתחיל ולשמור על טהרת המשפחה, על כל פרטיה ודקדוקיה. המקווה הראשון מני רבים שבנה היה באלון מורה, שכן ההתיישבות היתה חביבה עליו עד מאוד, ובבאר שבע הוא הקים גם מקווה לנשים נכות.

איך אומרים מקווה בצרפתית? 
גם בצרפת הוא חולל מהפכה ענקית בתחום. "כשהגיע לראשונה לפריז היה שם מקווה אחד, והיום יש שם כבר 64 מקוואות", מספר בנו. "פעם הוא שכנע מישהי מאלסקה, חילונית לגמרי, לטוס פעם בחודש במשך שעה וחצי כדי לטבול במקווה". 

"בימים הטובים הוא היה מקבל 25 זוגות ביום. בפריז היה מקבל 60 זוגות ליום ובכל כמה ימי עורך שם כנס תשובה והיו מגיעים לשם בכל פעם חילונים רבים ל'הילולה' שהיה מארגן. לצרפת הוא היה נוסע פעם בשלושה חודשים למשך כחודש ועושה שם מהפכת תשובה - משכנע לעלות לארץ, לסגור עסקים בשבת, לשמור טהרה. אני רואה עכשיו בישיבות את הילדים שצמחו מהמשפחות הללו. יש שם כבר המון בעלי תשובה. היתה לו סיעתא דשמיא". 

כשהתרבו הפונים, ביקש ספר הלכתי על מנת להדריך את הזוגות. כך נולד הספר 'קיצור דרכי טהרה' שנערך ע"י הרב שמואל אליהו על פי הספר המלא, 'דרכי טהרה', שכתב הרב מרדכי אליהו. 

הספר תורגם ל-8 שפות, כולל אמהרית וכתב ברייל, ונמכר עד היום בכ-180 אלף עותקים. כפועל יוצא של הפעילות, הקים הרב בן טוב את 'מוסדות דור ודור', כד לתת המשך טיפול לאנשים. וכך, כל זוג שהיה יוצא מהרב היה יכול להיפגש בו ברגע עם מדריכת טהרה שהיתה מלווה אותם בצעדיהם הראשונים ובכלל, בכל מה שהזדקקו. 

הם הקימו מערך שלם של מדריכות כלות ומדריכי חתנים, בלניות, פרוייקט 'טהרה-פון'. יש להם גם בית הוראה פעיל ובו ארבעה רבנים שנותנים פסיקת הלכה לפונים ללא תשלום, וכעת הם פותחים את בית ספר 'שלמותא' - להכשרת שדכניות, הורות ומשפחה, עורכי חופה, יועצי נישואין וסופרי סת"ם. ויש להם גם מפעל חסד, כולל הכשרה לרבנים, כולל נץ ומסגרת לימוד לעיוורים. 

גם הכנסים השנתיים של המוסדות, שנערכים מדי שנה בבנייני האומה לאלפי נשים, מדריכות ולומדות טהרה, כבר הפכו לשם דבר. "הם עושים עבודה ענקית של קירוב", מעיד הרב שמואל, "הרבה פעמים השתתפתי בכנסים שהם עורכים ברחבי הארץ". 

איך הרב הצליח לגרום לזוגות חילונים לעשות כזה מהפך בחייהם? 

הרב שמעון: "הוא הוכיח לאנשים שכל הבעיות, הקשיים והצרות שלהם מגיעים בגלל שהם לא שומרים על טהרת המשפחה. כי זה היסוד. וכשהיסוד של הבניין עקום - כל הבניין עקום. 

"בסיעתא דשמיא ובצורה פלאית הוא הצליח להפוך לאנשים את החשיבה על כך - מדבר פרימיטיבי למשהו שכדאי להם לשמור. היה מבקש מהם: תשמרו רק שלושה חודשים, אבל אחרי שהם טעמו מזה הם לא רצו להפסיק. הוא תמיד אמר לאנשים: טוב להתחתן פעם בחודש מאשר פעם בחיים. כך הוא שכנע". 

הרב ענתבי: "הרב הביא את האנשים להבנה שזה הפתרון לכל הבעיות שלהם. פעם אחת הגיעה אליו אישה חילונית מקיבוץ צובה לאחר שלא הצליחה להביא ילדים הרבה שנים וביקשה מהרב ברכה. הרב אמר לה לשמור על טהרת המשפחה אבל לא לעזוב את הקיבוץ. כשהיא יצאה שאלתי את הרב למה הורה לה כך והוא הסביר לי: בשביל לעשות קידוש ה'. אם בקיבוץ יידעו שיש להם ילד בזכות טהרת המשפחה - זה יעשה יותר קידוש ה'. הייתי אצל הרב כשהם התקשרו לבשר לרב שנולד להם בן והזמינו אותו להיות הסנדק. הרב שאל אותי אחר כך: איך אלך לשם אם אין שם מזוזה? ומיד אמר: אם אלך לשם, הם כבר ישימו מזוזה. כזה הוא היה. אף פעם לא אמר ישירות מה לעשות, תמיד כדרך אגב ובלי לפגוע או לבייש, ותמיד יצאו ממנו עם חיוך". 

"המוטו שלו היה: אם אני לא אוהב אחד מישראל - אני לא יכול לברך אף אחד מישראל", ממשיך הרב ענתבי, "הוא היה אומר: רב זה קל להיות. אבל צדיק - זה קשה. רב לוקח קוויטלעך, מסתכל על הפתק וממשיך הלאה. אבל מולי יושבים אנשים - ואני יושב ובוכה יחד איתם". 

"כל אלו שהיו עוברים אצלו ביום - הוא היה ממשיך ומתפלל עליהם בלילה. היה זוכר את כולם. מדליק בעבורם נרות לצדיקים", מוסיף הרב שמעון. 

"יש היום הרבה אנשים שרואים דברים. אבל להפוך את הקערה על פיה, לקחת את המציאות המרה ולהפוך אותה לטוב - זו הגדולה וזו הייתה עבודתו של הרב כל הזמן", מסכם הרב ענתבי את סיפורי הניסים והישועות הרבים שזכה הרב לחולל. 

על תיקון חצות לא היה הרב מוותר לעולם, והוא חש ביותר את צער השכינה. "פעם הגיע אליו תלמיד חכם בעל משפחה ברוכת ילדים וביקש שהרב יברך אותו שיזכה לקנות דירה בירושלים. הרב התיישב והחל לבכות: 'שראשי נמלא טל - לקב"ה אין אפילו סוכה לשים מתחתיה את הראש, ואפילו טל יורד עליו, ואנשים פה רוצים דירות בירושלים...'. לאחר שהוא בכה חמש דקות הוא אמר: 'הקב"ה תרחם על הבנים שלך, תן להם איפה לשים את הראש'. הוא היה מצליח להפוך את כל המציאות, מתוך החיבור לצער גלות השכינה". 

"לפני ארבעה חודשים הוא אמר לי פתאום: "אני לא יודע מה קרה למשיח הזה, למה הוא לא רוצה לבוא?" מספר בנו, הרב שמעון. "לאחר כמה זמן הוא אמר לי, כאילו בבדיחותא: 'אם הוא לא רוצה לבוא ברצון - אני אלך להביא אותו בכוח'". שאלתי אותו: 'אבא, איך תביא את המשיח בכוח?' אבל הוא לא ענה לי". 

 

המזוזה של בית העלמין
הרב בן טוב קיבל קשה את פטירתו של הרב מרדכי אליהו ומאז שמע על כך לא חדל מלבכות. בו ביום הוא קיבל אירוע מוחי ראשון. היה זה כשהגיע לבית החולים על מנת לעבור ניתוח בברכיים, מהם סבל תקופה ארוכה. "על המיטה, בדרך לניתוח, הוא החל לפרפר. אך למרות זאת, הוא הצליח כעבור ארבעה ימים בלבד להתאושש, לקום על רגליו ולחזור לביתו", מספר הרב ענתבי. 

אך כעבור כחודש, קיבל אירוע מוחי שני, ממנו לא התאושש. הרב בן טוב נפטר בה' באב, בדיוק ביום הארבעים לפטירתו של הרב אליהו, אותו אהב כל כך. 

"תמיד הרב היה אומר לאנשים: כשיש אירוע מוחי - התיקון לזה זה ללמוד הלכות נידה, כדי לנקות את הראש. והוא נפטר בדיוק מזה. מהדבר שהיה רגיש אליו כל כך בחייו. לפני כן הרב עמאר בא לבקרו והוא אמר לו שיש קטרוג גדול על עם ישראל בנושא נידה וזה עוד לא הסוף", מספר הרב ענתבי. 

בסביבתו מספרים על דבר פלא שהתרחש סביב מיטתו מספר ימים לפני שנפטר. "באנו לבקר אותו יום קודם לשלושים לפטירתו של אבא", מספר הרב שמואל, "הוא היה לגמרי בהכרה ודיברנו איתו. הוא לא הפסיק לבכות על אהבת ישראל שהיתה לרב ועל הרחמנות שהיתה לו לעם ישראל. ואז ניגשנו להתפלל מנחה והוא ביקש ממני להיות חזן". הרב שמואל עמד עם פניו אל הקיר, כחזן, ובינתיים הרב בן טוב לא היה רגוע. הוא סימן לבנו להביא סטנדר וסידור לכיוונו של הרב שמואל, אך בנו לא הבין את כוונתו, הרי לרב שמואל כבר יש סידור. רק כשהסתיימה התפילה והוא יכל לדבר, הסביר הרב: "הרב מרדכי אליהו היה פה והתפלל איתנו עכשיו". 

ובנו, הרב שמעון, מוסיף: "הוא אמר לנו: 'עיוורים, אתם לא רואים? נתתי לו את כל התפילות שיקח ויעלה אותן למעלה אבל הוא לא רצה לקחת אותן וברח. רציתי לתת לו את הסידור שיתפלל ויעלה את התפילות. עכשיו מי יעלה אותן?'. פה הבנו שאבא שלי, שכבר היה חלש, לא מצליח עוד להסתיר את כוח הראייה שלו. עוד הבנו שהוא יצטרך ללכת ולקחת לשם את התפילות בעצמו". 

הרב בן טוב נקבר, כאמור, סמוך לרב מרדכי אליהו, בחלקת קבר שמיקומה מייחד אותו ביותר. ברחבה בכניסה לבית הקברות, בצד ימין, במקום בולט משאר הקברים. ממש כמו מזוזה. 

הרב שמעון: "אבא שלי תמיד היה אומר לאנשים שלא כדאי להם לקנות חלקת קבר בעודם בחיים. כי מה יקרה שהמשיח יבוא? הם יפסידו את כספם. 

"כשהרופאים הודיעו לנו שנשאר לו עוד שעות מעטות לחיות חיפשנו וביררנו האם הוא בכל זאת קנה לעצמו חלקת קבר אך גילינו שאכן, כמו שאמר, הוא לא קנה. 

"אמרתי שאבא היה כל כך צנוע בחייו והגיע הזמן שיראו אותו. הקבר שלו ממוקם בדיוק בכניסה לבית העלמין, במקום שאפילו כהנים, שהוא כל כך כיבד בחייו, יכולים להיות בסמוך אליו. אנשים החלו לקרוא לקבר שלו: 'המזוזה של בית העלמין'. כל מי שמגיע לבית הקברות, נותן נשיקה למזוזה, ונכנס".