כבה נר המערבי - מילים לזכרו של שר התורה מרן ר' חיים קנייבסקי זצוק"ל

פרטים

קטגוריה: סיפורים ומאמרים על גדולי ישראל

פורסם בראשון, 20 מרס 2022 15:38

נכתב על ידי Super User

כניסות: 685

כבה נר המערבי

העולם היהודי כולו אבל על פטירת גדול הדור, ספר התורה שבעל פה והתורה שבכתב, שהיה מהלך בינינו.
יהיו מי שיספרו על בקיאותו בכל התורה כולה, יהיו מי שיספרו על התמדתו העצומה, יהיו מי שיספרו על המופתים הגדולים שאירעו סביבו, על רוח הקודש ששרתה בו, יהיו מי שיספרו על מידותיו הטרומיות, על ניצול הזמן שלו, ועל התייחסותו המכובדת לכל פונה ולכל שאלה.

כל הנהגותיו קודש קודשים, כל דקה היתה מחושבת. דקה שהיה ממתין לרבנית לתחילת הארוחה, גם בה היה יושב ולומד. ובעת לימודו, היה כולו כלפיד אש בוער, קודש קודשים, ושום דבר לא היה מפריע אותו מלימודו. הוא היה מסיים את הש"ס כולו בכל שנה בשנה,
הוא הוציא ספרים רבים: על הש"ס, על התנ"ך, על השולחן ערוך אורח חיים, חלקים ברמב"ם, ספר אורחות יושר ובו דברי מוסר, פירוש על פרק שירה, דברי הלכה, דברי קבלה ועוד. כל התורה היתה בהירה בפניו. מתוך ביתו הקטן ברחוב רשב"ם בבני ברק, עסק בנפלאות העולם כולו.
סדר לימודו היומי בקצרה, כלל: תיקון חצות, זוהר, תהילים, תנ"ך, משנה ברורה, רמב"ם, שולחן ערוך וטור, תלמוד בבלי, תלמוד ירושלמי, תוספתא, מדרשים, כתבי האר"י, כתבי הרמח"ל, וכתיבת חידושי תורה, ועוד קבלת קהל, ותשובות לשאלות מכל רחבי העולם...

סיעתא דשמיא מופלאה ליוותה את הנהגתו. עוד בצעירותו, בעת לימודיו בישיבת לומז'ה, פרצה מלחמת העצמאות וכל תלמידי הישיבה גויסו לשמירה בחזית המצרית, עם מקלות ואבנים בלבד. הרב שמואל גרוסברד, שמונה למפקדם, הורה לתלמיד הצעיר לעלות עם גמרתו לראש הגבעה, שם למד עד לסיום הקרבות, כדרכו של משה רבנו במלחמת עמלק.
גם בלימודיו זכה לנסים עצומים. כאשר כתב את חיבורו "קרני חגבים" על הלכות חבגבים, הסתפק בדבר מה הנוגע לסימני הטהרה של החגב, ועל כן שלח את ביתו על שכנתם, מורה לטבע, לשאול ממנה ספר בנושא, כשחזרה הבת עם הספר בידה, כבר לא היה בו צורך: הגר"ח יצא מחדר הספרים, ואז הבחין בחגב (!) המטייל על קיר המסדרון. החגב פשוט שהה שם עד שהספיק הגר"ח להתבונן בכל הפרטים הנדרשים ללימודו, ואז עף החגב לדרכו.
כששמע על כך חותנו של הגר"ח, הרב אלישיב זצ"ל, הצביע על המובא בספר קדמון, שם מסופר סיפור דומה על אחד הראשונים: כשעסק בדיני טהרה בעופות, הזדמן לפניו עוף נדיר, וכך הוקל לו להבין את לימודו.

סיפורי מופתים רבים ידועים ומסופרים על הגר"ח. הוא הרבה לשמש כסנדק בבריתות, ובאחת הבריתות שבהן הוזמן לסנדקאות, הגיע המוהל רק לאחר שקיעת החמה וחפץ למול את הילד. הגר"ח קם ויצא כדי שלא להיות שותף לדבר עבירה, ואז התברר שהתינוק כלל לא היה ילד יהודי כשר... במקרה אחר, כשחזר הגר"ח מברית מילה, ביקש אחד המשתתפים להסיעו ברכבו החדש. הגר"ח נכנס למכונית, אולם זו לא הותנעה. הגר"ח ירד, והרכב חזר לפעול. שוב עלה, ושוב כבה המנוע, וכך הלאה. חקר הגר"ח את בעל הרכב, והתברר שהרכב נקנה מכספו של אדם המתעסק בהלוואות בריבית קצוצה.

וסיפורים רבים נוספים עברו מפה לאוזן, ממשפחה למשפחה, אף אם לא התפרסמו כל כך. תינוק שנולד עם מום והבריא מכח הברכה ואמירת "לחיים". הריונות חסרי סיכוי שהסתיימו בתינוקות בריאים ושלמים, חולים במצב קריטי שהבריאו בזכות ברכתו, ועוד. ואולי המופת הגדול ביותר הוא לראות אדם כה גדול בדור כמו שלנו. אדם שרגליו בעולם הזה אך ראשו מגיע השמימה. אדם שנהירים לו שבילי התורה יותר משבילי הרחובות בשכונתו. אדם שהעולם כולו קיים על ידי זכויותיו. ואדם שכל מי שרואה אותו - היה הוא מושפע מהכח הרוחני העז הזה, והוא בעצמו חפץ לדבוק בתורה הקדושה, ולדבוק באורה הגנוז, כדי לקבל ולו משהו מקרבת האלקים הזו, הנפלאה.

איבדנו אבידה גדולה, והתייתמנו, בני ברק כולה, העם היהודי כולו, העולם כולו, איבד אדם ענק בענקים, שנמצא עכשיו בגנזי מרומים, תחת כנפי השכינה, ואנו פה, צריכים להמשיך מכאן,ללכת לאורו, לקחת כל אחד משהו מהנהגותיו, ולהמשיך, ולהמשיך, ולהמשיך.

זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

היהודי שלא נשכח בגויאנה

פרטים

קטגוריה: סיפורים ומאמרים על גדולי ישראל

פורסם ברביעי, 16 פברואר 2022 09:27

נכתב על ידי Super User

כניסות: 276

היהודי שלא נשכח בגויאנה - סיפור מרגש

הסיפור הבא מובא באתר שטורם 

ר' יצחק נמס היה יהודי יקר, חסיד חב"ד, שהיה איש עסקים, ובכל מקום אליו הגיע פעל לקירוב יהודים ליהדות. 

באחת מנסיעותיו הוא הגיע אל מדינת גויאנה שבדרום אמריקה. לפני הנסיעה, נתן לו הרבי שטר של דולר, ואז נתן לו שטר נוסף ואמר לו:

"בוודאי תמצאו את עצמכם בעיר הבירה, שם תוכל לפגוש נשמה יהודית שנולד שם ולא עזב אפילו פעם אחת. אנא תן לו שטר זה".

הגיע ר, יצחק נמס לעיר הבירה של גויאנה - אך לא מצא שם שום יהודי יליד המקום! באיזשהו שלב הוןא פגש שם סוכן יהלומים בשם שמואל שכנא, שנמצא שם כבר חמש שנים, ואף הוא אמר לו בצורה ברורה:

"אני כאן חמש שנים ולא מצאתי אף יהודי. אין יהודים בגיאנה!"

אבל ר' יצחק היה נחוש בדעתו: "אם הרבי אמר לי לתת את הדולר ליהודי, אין לי ספק שהוא כאן".

אחרי מסע חיפושים נרחב,  נמצא היהודי האבוד: היה זה יהודי מתבולל, רחוק מכל קשר ליהדות, בשם מר סלומון.

הגיע החסיד לכתובתו של מר סלמון, אך לא יכול היה לשהות במקום: הבית היה מלא בפסלי אלילים, שהביאה אישתו, שהיתה הודית במוצאה.

הזמן ר' יצחק את מר סלומון לחדרו במלון, שם נתן לו את הדולר מהרבי, ושוחח איתו ארוכות. והשיחה נמשכה ונמשכה, בחמימות ובאהבה, במשך ימים ארוכים. מר סלומון  הוזמן לסעוד סעודת שבת עם ר' יצחק, שם שמע לראשונה קידוש, והרגיש לראשונה את קדושתה של השבת. 

אט אט התעורר הניצוץ היהודי בליבו של מר סלמון. לא עבר זמן רב עד שהוא החליט להשליך את הפסלים מביתו, ובהמשך אף החל להניח תפילין ולהקפיד על מטבח כשר.  במשך הזמן הפך מר סלומון לשומר ומצוות, לקראת חג הפסח הוא קיבל מצה שמורה, וכשנפטר, זכה להיקבר בקבורה יהודית בוונצואלה, על פי כל כללי ההלכה, ועל מצבתו נכתב:

"היהודי הנשכח שלא נשכח".

בכיו של רבי אליהו לופיאן זצ"ל

פרטים

קטגוריה: סיפורים ומאמרים על גדולי ישראל

פורסם בשני, 14 פברואר 2022 07:19

נכתב על ידי Super User

כניסות: 245

"תוכחת אהבה" - מתוך: "יהלום שבועי", הרה"ג אברהם אבא פיליפ, מרוה לצמא

פעם, בלכתו של הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצוק"ל בשבת אל ישיבת חברון, הזדעזע מחילול השבת שראה עד שרצה לשוב לביתו.

ברגע זה עצרה לידו מונית ונהגה שאל אותו לכתובת כלשהי. פרץ רבי אליהו בבכי מר ואמר לו: "איך אומר לך דבר שאסור לך לעשות, לנסוע בשבת.... מצד שני, איך אני יכול לא למלא בקשתו של יהודי".... ושוב פרץ בבכי...

יצא הנהג מהמונית ואמר בתדהמה ובהתרגשות: "רבי! מעולם לא הרגשתי הרגשה של מוכיח באמת כמו ברגע זה... אני חש שאתה רוצה בטובתי. אני מבטיח לך שמהרגע הזה והלאה לא אסע עוד בשבת"...

רבי אליהו שוחח עימו עוד כשעה, וכשנכנס לישיבה סיפר זאת לתלמידים ואמר: תראו איך מתוך אהבה ואכפתיות, יכולים לקרב רחוקים.

(בית ומנוחה).

נס החייל המשותק - בזכות סידנא בבא סאלי

פרטים

קטגוריה: סיפורים ומאמרים על גדולי ישראל

פורסם ברביעי, 29 דצמבר 2021 18:07

נכתב על ידי Super User

כניסות: 410

נס החייל המשותק - בזכות סידנא בבא סאלי

מתוך: שיחת השבוע

"הוא התעורר! התעורר!", נשמעו הקריאות הנרגשות מפי האחות. השקט ששרר במחלקה הופר באחת. רופאים ובני משפחה שעטו אל החדר, לראות במו עיניהם את הנס שהתחולל.

"מה קרה לי?", שאל החייל הפצוע, שזה עתה פקח את עיניו. אט-אט התחוור לו שנפצע קשה בקרבות המרים של מלחמת יום-הכיפורים. במעורפל נזכר בשדה הקרב, בעשן הפצצות, בשריקות הכדורים, בסכנת המוות שריחפה כל העת על ראשו ובאבֵדות הקשות שספגה פלוגתו. הדבר האחרון שזכר היה חבטה עזה בגבו, ומאז – חושך.

"אכן", הסביר לו הרופא בפנים מודאגות, "נפצעת בגבך. אך תודה לא-ל שאתה חי!".

לחייל ציפו ימים ארוכים של החלמה מורכבת וקשה. המתינה לו סדרת ניתוחים מסובכים, ובסופם באה הקביעה הקשה שלעולם לא יוכל לשוב ולעמוד על רגליו הפצועות, מפני שעמוד השדרה שלו נפגע. "אתה תיאלץ להיות מרותק לכיסא גלגלים כדי להתנייד", אמרו לו הרופאים בפנים עגומות. על כל זה העיבה הבשורה המרה שאין מנוס מלכרות את אחת מרגליו.

החייל מירר בבכי ומיאן לקבל את גזר הדין.

יום אחד בא חבר לבקרו וניסה לעודד את רוחו העגומה. "שמעת על הבבא-סאלי?", שאל את הפצוע. "כדאי לך לפנות אליו ולבקש את ברכתו".

החייל מלמל משהו והחווה בידו בביטול. "אני מיואש", אמר לחברו, "אין לי כוח לנסוע עד נתיבות".

"כדאי לך!", הפציר בו החבר, "מה תפסיד? תקבל ברכה מהצדיק. אולי זה יעזור".

בסופו של דבר ניאות הפצוע לבקר אצל הצדיק. הוא הובל על כיסא גלגלים אל ביתו של רבי ישראל אבוחצירה, 'הבבא-סאלי', סיפר על הפציעה ועל ההחלמה הקשה, וגם ציטט את הקביעה הפסימית של הרופאים בדבר עתיד רגליו.

הצדיק האזין לדבריו רוב קשב. כשסיים לדבר, נשא אליו הבבא-סאלי את עיניו האוהבות: "אמור לי בבקשה, תפילין אתה מניח?".

"לא", ענה החייל.

"ומה בדבר שמירת שבת?". גם על השאלה הזו השיב החייל בשלילה.

"דע לך", אמר לו הבבא-סאלי, "שהקב"ה נתן לנו גוף בריא כדי שנוכל לקיים מצוות. כשאדם אינו מקיים את מצוות הבורא, איך יוכל לבקש שהקב"ה ירפא אותו?".

החייל פרץ בבכי נרגש. הבבא-סאלי המתין עד שנרגע ואמר ברוֹך: "הבה נעשה הסכם: אני אברך אותך שתחלים ותוכל לעמוד על רגליך, ואתה תתחייב לקבל עליך עול תורה ומצוות. האם אתה מסכים?".

בחדר השתררה דממה מתוחה. "אני מסכים", אמר לבסוף החייל.

"תן לי את ידך", ביקש הבבא-סאלי. הפצוע הנרגש הושיט את ידו, והצדיק אמר: "אני מברך אותך שתזכה לרפואה שלמה!".

"אמן", ענה הפצוע בהתרגשות.

כשנסתיימה השיחה ניסה הפצוע לקום מכיסא הגלגלים שישב עליו. לתדהמתו, רגליו המשותקות, שאחת מהן עמדה לפני כריתה, נשמעו לו! הוא קם ועמד על רגליו, ואף הצליח לפסוע כמה צעדים!

רעד אחז בו. בתחילה חשב שהוא חולם. הוא ניסה להוסיף ללכת ברחבי הבית ונוכח שאכן הוא מסוגל ללכת כאחד האדם. הצעיר לא ידע את נפשו משמחה.

בצאתו החוצה תר אחרי טלפון ציבורי, כדי להודיע על הנס לבני משפחתו. עוברי אורח כיוונו אותו אל ישיבת 'הנגב' הסמוכה, ותלמידי הישיבה ששמעו על הנס, החלו לרקוד עם החייל בשמחה גדולה...

סיפורו של החייל עשה כנפיים. שנים רבות לאחר מכן, לאחר שהבבא-סאלי כבר נסתלק מן העולם, התקיימה בהרצלייה הילולא לזכרו. הגאון רבי עזרא עדס עורר את הקהל, ובתוך דבריו סיפר את סיפור הנס.

לאחר שסיים את דבריו ניגש אליו אחד הנוכחים. "אני רוצה לומר לרב", אמר בקול רועד, "שאני הוא החייל הפצוע! כעת אשלים את המשך הסיפור".

מתברר שהחייל אכן קיים את הבטחתו. הוא התמסר ללימודי יהדות, ובתוך שנה נעשה יהודי השומר על קלה כחמורה. בתום תקופה שֹם את פעמיו שנית אל הבבא-סאלי, כדי להודות לו ולבקש ממנו ברכה לזיווג.

"סע לפתח-תקווה", הורה לו הבבא-סאלי קצרות.

תמה האיש לפשר התשובה, אך הוא כבר ידע שדברי הצדיק מדוייקים ודבר מהם לא ישוב ריקם. באותו היום נסע לפתח-תקווה, והגיע לעיר בשעת בין-ערביים. הוא תר אחרי בית-כנסת כדי להתפלל מנחה.

בעודו מחפש פגש יהודי זקן, ממוצא תימני. "בוא, הצטרף אליי", אמר לו הזקן, "אני בדרכי לבית-הכנסת".

בין השניים נקשרה שיחה. הצעיר גולל באוזני הזקן את קורותיו, והוסיף כי בא בשליחותו הסתומה של הבבא-סאלי כדי למצוא זיווג.

בתום התפילה ניגש הזקן אל הצעיר. "יש לי רעיון בשבילך", אמר לו בחיוך. האיש הציע לו להכיר צעירה בת גילו, שלדעתו יכולה להתאים לו. ואכן, השניים נישאו והקימו בית נאמן בישראל.

מספרים כי רעייתו של הבבא-סאלי הביעה פעם אחת באוזניו את פליאתה מדוע אין הוא נותן מיד את הברכה, אלא תובע מהבאים אליו להתחזק בשמירת המצוות. "דעי כי את התוכחה אומר אני מתוך אהבת ישראל, כדי שברכותיי אכן יחולו ויתקיימו", אמר.

"מי צריך תרופות?!"

פרטים

קטגוריה: סיפורים ומאמרים על גדולי ישראל

פורסם בחמישי, 18 נובמבר 2021 06:49

נכתב על ידי Super User

כניסות: 524

בס"ד

"מי צריך תרופות?!"

אספרה - סיפור לשולחן שבת - יעקב שלמה לוי - באדיבות מרוה לצמא

הרופא הדור המראה הניח את משקפיו על קצה אפו, טבל את קולמוסו בקסת שלפניו, ושרבט אי אלו מילים בלטינית מסולסלת וקשת קריאה בפתח שלפניו. הוא היה כעת אחרי בדיקה ממושכת של הפציינט, שבה השקיע את מיטב כישרונו, יכולותיו וידיעותיו הרפואיות, ואלו לא היו מבוטלות כלל ועיקר. הדיאגנוזות שלו היו מצוינות, ולקביעות הרפואיות שלו יצא שם תהילה בכל האזור כולו. כעת העלה על הכתב את המסקנות בקצרה ורשם תרופות ודרכי טיפול.

סיים, הוריד את משקפיו והניחם על השולחן, העביר יד מחליקה על בלוריתו ההדורה, נשם נשימה עמוקה והתרווח לאחוריו.

הוא לא מיהר למסור את המרשם למטופל - בחור ישיבה צעיר, שישב מולו כפוף קומה והביט בו בתחושת מה של יראת כבוד.

"נו, מה אתה לומד, בחור'ל?" שאל את הבחור, בעוד חיוך רחב משתפך על פניו מדושנות העונג. הבחור נדהם, ונשימתו נעתקה לרגע. זו היתה השאלה האחרונה שאותה ציפה להישאל דווקא כאן. ניתן לחשוב שהוא נמצא כעת אצל מרא דאתרא, או לכל הפחות אצל אחד ממורי ההוראה שבעיר.

אבל הרופא, ד"ר פרידליס, לא נתן לפתיל מחשבותיו החולמניות של הבחור להתארך לכדי פקעת ארוכה מדי. הוא דחק בו לספר באיזו סוגיה עוסק הוא כעת, בישיבה או בקלויז שבו הוא לומד. הבחור, שעדיין היסס אם אך לצון חומד לו ד"ר פרידליס המפורסם או שמא דברים בגו, נאלץ להתחיל לשוחח עמו בלימוד. במילים הססניות ומלאות חשש פתח את פיו הלוחש.

עד מהרה היו הרופא גלוי הראש והבחור הלמדן שקועים היטב בעומקה של הלכה, מתפלפלים כהוגן בסוגיות ישיבתיות, וריח התרופות שבחלל נמהל כולו בריתחא דאורייתא. אגודלים התנופפו וסברות זרמו להן, הברקות נצנצו ומצחים התקמטו והתיישרו, וחוזר חלילה. המרפאה הפכה לישיבה זוטא, מעין עולם הבא. קולו של הרופא איבד את כל רשמיותו, ואף בלוריתו הגלויה הרשתה לעצמה להתפזר הנה והנה, בשעה שבה הוא שב לרגעים ספורים להיות הבחור המצטיין, המתמיד והפולפל בישיבת לייפניק, אצל רבו, הגאון הקדוש רבי ברוך בעל הברוך טעם, זכר צדיק וקדוש לברכה.

מאז חלפו שנים רבות מאוד, ומים רבים אדירים זרמו בנהרות פולין, אבל דברי התורה נותרו חקוקים בעצמותיו.

הוא לא ירפה מהם, גם בשעה שבה ישוב הבחור הזה לביתו כשהמרשם בידו. כאשר אך ייכנס לכאן תלמיד ישיבה נוסף, או סתם בעל בית יודע ספר, ישובו הקולות להישמע והסברות לפרוח. על אף שהם לא מתווכחים עם הדיאגנוזות שלו, הרי הוא מרשה לעצמו להתווכח עם הסברות שלהם. הן גם הוא למד בישיבה וטעם את טעמה של תורה, כמותם, לפחות.

בכלל, בסופו של דבר הם מגיעים, בדרך כלל, לעמק השווה, כדרכם של תלמידי חכמים המנצחים זה את זה בהלכה, כך שאין כמעט ויכוח ביניהם. לא בתורה, וודאי שלא ברפואה.

רק כשמדברים על רבי בעריש, מגיעה השיחה תמיד למבוי סתום, ומותירה את שתי הצדדים, בדרך כלל, בטעם חמוץ ומריר.

***

אושפיצין, היא אושווינצ'ים הפולנית, נודעה ברחבי העולם, ובנסיבות מזעזעות. דווקא בשמה הגרמני: אושוויץ (ליתר דיוק: אאושוויץ).

העיר, העומדת בחבל שלזיה שתחת שלטון פולין, עיר גבול היתה בין פולין ובין גרמניה. כדרכן של ערי גבול וערים נוספות באירופה, שעברו במהלך השנים מיד ליד, כונתה בכמה שמות. הפולנים קראו לה אושווינצ'ים, הוא שמה הרשמי עד היום הזה. בגרמנית היה שמה אושוויץ, ואילו היהודים, להבדיל רבבי רבבות הבדלות, קראו לה אושפיצין.

עיר מלאה חסידים יראים ושלמים היתה אושפיצין, וכמה וכמה צדיקים מפורסמים התגוררו בה במהלך השנים, ושמה נקרא עליהם (לפי המקובל אצל חסידים, כאשר נדדו האחים הקדושים רבי אלימלך מליז'נסק ורבי זושא מאניפולי כדי להפיץ קדושה וטהרה, הגיעו עד אושפיצין. שם התייצב בפניהם הס"מ בעצמו, ואמר להם כי מכאן והלאה הרי זו גרמניה ותחומו שלו הוא, והזהירם לבל יעברו הלאה במסעם. ואכן לעומת אושפיצין, שהיתה עיר חסידית להפליא, הרי משם והלאה שררה רוח מובהקת של השכלה וכפירה).

הראשון שבין האדו"רים באושפיצין היה הרב הקדוש רבי בעריש, תלמיד תלמידו של הנועם אלימלך. צדיק מופלג היה רבי בעריש, ושמו הלך לפניו כפועל ישועות ובעל רפואות. כוחו הגדול היה לא רק בתפילותיו ובברכותיו שעשו פרי, צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים. רבי בעריש נודע גם כמי שורקח מרקחות ורושם מרשמים לתחלואים שונים. היה זה דבר נדיר, למצוא אדמו"ר חסידי שפועל את פעולותיו באמצעות מרשמים רפואיים, אבל דבר נדיר עוד יותר היתה העובדה, שאת התרופות הללו רקח רבי בעריש על פי הרוב בעצמו, או מסר מתכונים מדויקים להכנתן.

את התרופות של רבי בעריש לא ניתן היה להשיג בבתי מרקחת. חומרי הגלם שמהם הוכנו התרופות היו מקוריים לחלוטין: שיריים מיין הבדלה, ממצת אפיקומן, שמן זית מנרות חנוכה שלא הוקצו למצוותם, וגם מים שבהם נשרו עלי ערבות של "הושענא" - כאלו ודומיו שימשו את מרכיבי הייצור של תרופותיו של רבי בעריש; תרופות שעל סוד ייצורן וסוד פעולתן לא למדו, כמובן, בשום אוניברסיטה בעולם. כל כולן מושתתות היו על אמונתו הזכה של רבי בעריש, כי שיירי קדושה אלו ודאי יש בכוחם להועיל, להציל ולהושיע. כוח האמונה של הצדיק, וכוח האמונה של אלו שהאמינו בו, פעלו את פעולתם יותר מכל דבר אחר.

ועובדה: תרופותיו של רבי בעריש הועילו גם הועילו, אפילו במקום שבו לא הועילו תרופות אחרות שנרשמו בידי טובי הרופאים.

מרשמיו של רבי בעריש עשו להם שם לא רק בין החסידים שבאושפיצין, אפילו גויים מעמי הארץ שבעיר האמינו בכוח התרופות המיוחדות שלו, "טיפול הרב" מאושפיצין. הם לא נזקקו לאמונה. העובדה, כי התרופות הללו מצליחות יותר מהתרופות הרגילות, היתה דבר שעמד לבדיקה שוב ושוב, והוכיח את עצמו אין ספר פעמים.

הקידוש ה' שנגרם בעקבות זאת היה עצום. על רבי בעריש ראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליו.

***

רק חמתו של ד"ר פרידליס היתה בוערת בו למשמע זכר תרופותיו של רבי בעריש. ולא כל כך על שום שראה בו מתחרה, אלא על שום האמונה שהיתה כרוכה בדבר.

כזכור, היה ד"ר פרידליס תלמידו מלפנים של הגאון הברוך טעם מלייפניק, זכר צדיק לברכה. הוא היה בחור עילוי ומוכשר, בעל מוח נדיר, עדיו לגאון ממש. אך חברו עליו כמה "דורשי טובתו", ידידים, שכנים וחברים, ושטפו אתמוחו שוב ושוב, בטיעון כי בישיבה אין לו עתיד וכי הוא מתבזבז שם. "לכל היותר - תצא רב", אמרו לו בנימה של זלזול, משל היה זה דבר של מה בכך. הם דחקו בו ללכת ולשתלם באוניברסיטה, וסוף דבר לא עמד בפיתוייהם, עזב את הישיבה מקור מחים חיים, ויצא ללמוד באוניברסיטה הגדולה שבברסאלו.

יראת שמים ותורה לא ספג איש באוניברסיטת ברסלאו. במקביל להתקדמותו של הסטודנט פרידליס בלימודי הרפואה, ולהצלחתו שקצרה שבחים מפי גדולי הפרופסורים, הלכה שמירת המצוות שלו ופחתה. בהתחלה לא דקדק בקלה כבחמורה, ועם הזמן זלזל בחמורה כבקלה. כל חזותו הפכה להיות גויית יותר ויותר, וכאשר סיים את לימודיו בהצטיינות ויצא את האוניברסיטה כשבידו תעודת דוקטור, היה פרידליס רופא מושלם ו"גוי גמור". מאומה לא נותר מעלם החמודות, הבחור המופלג, השנון, הירא והחרד מישיבת לייפניק. אפילו הבטחותיהם של ה"ידידים" כי יהדותו לא תיפגם באוניברסיטה כבר נשכחו הימנו, ובעצם כבר לא עניינו אותו כלל ועיקר.

***

אבל עם הזמן נדלק לו ניצוץ קטנטן בלבו. היה זה עת קבע את מושבו באושפיצין, והפך להיות הרופא המומחה של העיר. בבת אחת שב אל העולם שממנו ברח. העיר היתה, כאמור, מלאה יהודים, חסידיים ברובם, ואלו היוו מרכיב מרכזי בציבור המטופלים שלו. אט אט ניעורה בו קצת גירסא דינקותא, והוא נזכר בטעמם הטוב של דברי התורה שבהם עסק. את חייו לא התכונן ד"ר פרידליס לשנות, אבל להתענג על דברי התורה קיבל חשק בחזרה. הוא החל לשוחח בלימוד עם המטופלים, והללו הופתעו לראות מולם את הגאון המופלג הדוקטור השייגעץ. עם גדולי התורה שבעיר יצר קשרים ושוחח בלימוד.

***

רק עם התופעה ששמה רבי בעריש - לא יכול היה ד"ר פרידליס להשלים.

זו היתה סטירה מצלצלת בפרצופו הרפואי. שיירי מצווה שמועילים יותר מהתרופות הטובות ביותר, אמונה שמעמידה בצל את חוכמת בני האדם וכל לימודי הרפואה - זה היה הרבה מדי בשבילו. הוא עזב את האמונה בשביל הרפואה, רק כדי לגלות שהבריות להוטות אחרי תרופותיו של הרבי יותר מאחרי אלו שלו. הוא לא יכול היה לעמוד בכך. בכל הזדמנות השתדל לשים את רבי בעריש ללעג ולקלס, מה שלא במיוחד עלה בידו. הוא היה מתוסכל לגמרי.

וביום מן הימים חטף הד"ר דלקת ריאות חריפה. רופאים אינם מוגנים מפני מחלות, לא כמו שחושבים הילדים...

זו היתה דלקת הגונה, בשני הצדדים, ופידליס ידע את חומרת מצבו. הוא הזמין לעצמו את הטובות שבתרופות, ומשאלו לא הועילו, מיהר להזעיק אליו פרופסור מפורסם מקראקא. אבל הלה פכר ידיו בייאוש, ואמר לפידליס בשפה רפה כי המצב אנוש ממש.

ואז, רגע לפני המעבר לעולם שאין בו רפואים, נדלק בו עוד ניצוץ חבוי אחד. כנראה לא היה רשע גמור כך, שכן יכול היה לחזור בתשובה על פתחו של גיהינום....

לא פחות ולא יותר, שלח הרופא שני שליחים למי שתיעב כל כך: רבי בעריש! הוא ביקש ממנו למצוא מזור למחלתו - - -

***

הרבי נטל מעט יין משיירי הקידוש וההבדלה, יצק אותו לכלי ומסר בידי השליחים. "אם הוא ישמור על השבת", הורה להם להגיד לרופא האנוש, "גם השבת תשמור עליו, ותהיה לו רפואה שלמה!"

ד"ר פרידליס ידע היטב את מצבו. הוא העדיף לשמור שבת, מאשר להזקיק אחרים לשמור את יום הזיכרון שלו. על אתר קיבל על עצמו לשמור שבת כדת וכדין, ושתה קמעה מיין הסגולה.

מי כמוהו ידע להעריך את עוצמתה של התרופה הזו. על כל טיפה וטיפה מיין הסגולה שהביא אל קרבו, הרגיש איך המחלה נוטשת אותו והוא שב לכוחותיו.

כאשר שב לאיתנו כעבור זמן קצר, שב גם לכור מחצבתו. הוא נודע באושפיצין וגלולותיה כרופא ירא שמים ותלמיד חכם מופלג, תלמיד הברוך טעם ומחשובי חסידי רבי בעריש אושפיצינער - - -