סיפורים ומאמרים על גדולי ישראל

בכיו של רבי אליהו לופיאן זצ"ל

"תוכחת אהבה" - מתוך: "יהלום שבועי", הרה"ג אברהם אבא פיליפ, מרוה לצמא

פעם, בלכתו של הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצוק"ל בשבת אל ישיבת חברון, הזדעזע מחילול השבת שראה עד שרצה לשוב לביתו.

ברגע זה עצרה לידו מונית ונהגה שאל אותו לכתובת כלשהי. פרץ רבי אליהו בבכי מר ואמר לו: "איך אומר לך דבר שאסור לך לעשות, לנסוע בשבת.... מצד שני, איך אני יכול לא למלא בקשתו של יהודי".... ושוב פרץ בבכי...

יצא הנהג מהמונית ואמר בתדהמה ובהתרגשות: "רבי! מעולם לא הרגשתי הרגשה של מוכיח באמת כמו ברגע זה... אני חש שאתה רוצה בטובתי. אני מבטיח לך שמהרגע הזה והלאה לא אסע עוד בשבת"...

רבי אליהו שוחח עימו עוד כשעה, וכשנכנס לישיבה סיפר זאת לתלמידים ואמר: תראו איך מתוך אהבה ואכפתיות, יכולים לקרב רחוקים.

(בית ומנוחה).

 

נס החייל המשותק - בזכות סידנא בבא סאלי

נס החייל המשותק - בזכות סידנא בבא סאלי

מתוך: שיחת השבוע

"הוא התעורר! התעורר!", נשמעו הקריאות הנרגשות מפי האחות. השקט ששרר במחלקה הופר באחת. רופאים ובני משפחה שעטו אל החדר, לראות במו עיניהם את הנס שהתחולל.

"מה קרה לי?", שאל החייל הפצוע, שזה עתה פקח את עיניו. אט-אט התחוור לו שנפצע קשה בקרבות המרים של מלחמת יום-הכיפורים. במעורפל נזכר בשדה הקרב, בעשן הפצצות, בשריקות הכדורים, בסכנת המוות שריחפה כל העת על ראשו ובאבֵדות הקשות שספגה פלוגתו. הדבר האחרון שזכר היה חבטה עזה בגבו, ומאז – חושך.

"אכן", הסביר לו הרופא בפנים מודאגות, "נפצעת בגבך. אך תודה לא-ל שאתה חי!".

לחייל ציפו ימים ארוכים של החלמה מורכבת וקשה. המתינה לו סדרת ניתוחים מסובכים, ובסופם באה הקביעה הקשה שלעולם לא יוכל לשוב ולעמוד על רגליו הפצועות, מפני שעמוד השדרה שלו נפגע. "אתה תיאלץ להיות מרותק לכיסא גלגלים כדי להתנייד", אמרו לו הרופאים בפנים עגומות. על כל זה העיבה הבשורה המרה שאין מנוס מלכרות את אחת מרגליו.

החייל מירר בבכי ומיאן לקבל את גזר הדין.

יום אחד בא חבר לבקרו וניסה לעודד את רוחו העגומה. "שמעת על הבבא-סאלי?", שאל את הפצוע. "כדאי לך לפנות אליו ולבקש את ברכתו".

החייל מלמל משהו והחווה בידו בביטול. "אני מיואש", אמר לחברו, "אין לי כוח לנסוע עד נתיבות".

"כדאי לך!", הפציר בו החבר, "מה תפסיד? תקבל ברכה מהצדיק. אולי זה יעזור".

בסופו של דבר ניאות הפצוע לבקר אצל הצדיק. הוא הובל על כיסא גלגלים אל ביתו של רבי ישראל אבוחצירה, 'הבבא-סאלי', סיפר על הפציעה ועל ההחלמה הקשה, וגם ציטט את הקביעה הפסימית של הרופאים בדבר עתיד רגליו.

הצדיק האזין לדבריו רוב קשב. כשסיים לדבר, נשא אליו הבבא-סאלי את עיניו האוהבות: "אמור לי בבקשה, תפילין אתה מניח?".

"לא", ענה החייל.

"ומה בדבר שמירת שבת?". גם על השאלה הזו השיב החייל בשלילה.

"דע לך", אמר לו הבבא-סאלי, "שהקב"ה נתן לנו גוף בריא כדי שנוכל לקיים מצוות. כשאדם אינו מקיים את מצוות הבורא, איך יוכל לבקש שהקב"ה ירפא אותו?".

החייל פרץ בבכי נרגש. הבבא-סאלי המתין עד שנרגע ואמר ברוֹך: "הבה נעשה הסכם: אני אברך אותך שתחלים ותוכל לעמוד על רגליך, ואתה תתחייב לקבל עליך עול תורה ומצוות. האם אתה מסכים?".

בחדר השתררה דממה מתוחה. "אני מסכים", אמר לבסוף החייל.

"תן לי את ידך", ביקש הבבא-סאלי. הפצוע הנרגש הושיט את ידו, והצדיק אמר: "אני מברך אותך שתזכה לרפואה שלמה!".

"אמן", ענה הפצוע בהתרגשות.

כשנסתיימה השיחה ניסה הפצוע לקום מכיסא הגלגלים שישב עליו. לתדהמתו, רגליו המשותקות, שאחת מהן עמדה לפני כריתה, נשמעו לו! הוא קם ועמד על רגליו, ואף הצליח לפסוע כמה צעדים!

רעד אחז בו. בתחילה חשב שהוא חולם. הוא ניסה להוסיף ללכת ברחבי הבית ונוכח שאכן הוא מסוגל ללכת כאחד האדם. הצעיר לא ידע את נפשו משמחה.

בצאתו החוצה תר אחרי טלפון ציבורי, כדי להודיע על הנס לבני משפחתו. עוברי אורח כיוונו אותו אל ישיבת 'הנגב' הסמוכה, ותלמידי הישיבה ששמעו על הנס, החלו לרקוד עם החייל בשמחה גדולה...

סיפורו של החייל עשה כנפיים. שנים רבות לאחר מכן, לאחר שהבבא-סאלי כבר נסתלק מן העולם, התקיימה בהרצלייה הילולא לזכרו. הגאון רבי עזרא עדס עורר את הקהל, ובתוך דבריו סיפר את סיפור הנס.

לאחר שסיים את דבריו ניגש אליו אחד הנוכחים. "אני רוצה לומר לרב", אמר בקול רועד, "שאני הוא החייל הפצוע! כעת אשלים את המשך הסיפור".

מתברר שהחייל אכן קיים את הבטחתו. הוא התמסר ללימודי יהדות, ובתוך שנה נעשה יהודי השומר על קלה כחמורה. בתום תקופה שֹם את פעמיו שנית אל הבבא-סאלי, כדי להודות לו ולבקש ממנו ברכה לזיווג.

"סע לפתח-תקווה", הורה לו הבבא-סאלי קצרות.

תמה האיש לפשר התשובה, אך הוא כבר ידע שדברי הצדיק מדוייקים ודבר מהם לא ישוב ריקם. באותו היום נסע לפתח-תקווה, והגיע לעיר בשעת בין-ערביים. הוא תר אחרי בית-כנסת כדי להתפלל מנחה.

בעודו מחפש פגש יהודי זקן, ממוצא תימני. "בוא, הצטרף אליי", אמר לו הזקן, "אני בדרכי לבית-הכנסת".

בין השניים נקשרה שיחה. הצעיר גולל באוזני הזקן את קורותיו, והוסיף כי בא בשליחותו הסתומה של הבבא-סאלי כדי למצוא זיווג.

בתום התפילה ניגש הזקן אל הצעיר. "יש לי רעיון בשבילך", אמר לו בחיוך. האיש הציע לו להכיר צעירה בת גילו, שלדעתו יכולה להתאים לו. ואכן, השניים נישאו והקימו בית נאמן בישראל.

מספרים כי רעייתו של הבבא-סאלי הביעה פעם אחת באוזניו את פליאתה מדוע אין הוא נותן מיד את הברכה, אלא תובע מהבאים אליו להתחזק בשמירת המצוות. "דעי כי את התוכחה אומר אני מתוך אהבת ישראל, כדי שברכותיי אכן יחולו ויתקיימו", אמר.

"מי צריך תרופות?!"

בס"ד

"מי צריך תרופות?!"

אספרה - סיפור לשולחן שבת - יעקב שלמה לוי - באדיבות מרוה לצמא

הרופא הדור המראה הניח את משקפיו על קצה אפו, טבל את קולמוסו בקסת שלפניו, ושרבט אי אלו מילים בלטינית מסולסלת וקשת קריאה בפתח שלפניו. הוא היה כעת אחרי בדיקה ממושכת של הפציינט, שבה השקיע את מיטב כישרונו, יכולותיו וידיעותיו הרפואיות, ואלו לא היו מבוטלות כלל ועיקר. הדיאגנוזות שלו היו מצוינות, ולקביעות הרפואיות שלו יצא שם תהילה בכל האזור כולו. כעת העלה על הכתב את המסקנות בקצרה ורשם תרופות ודרכי טיפול.

סיים, הוריד את משקפיו והניחם על השולחן, העביר יד מחליקה על בלוריתו ההדורה, נשם נשימה עמוקה והתרווח לאחוריו.

הוא לא מיהר למסור את המרשם למטופל - בחור ישיבה צעיר, שישב מולו כפוף קומה והביט בו בתחושת מה של יראת כבוד.

"נו, מה אתה לומד, בחור'ל?" שאל את הבחור, בעוד חיוך רחב משתפך על פניו מדושנות העונג. הבחור נדהם, ונשימתו נעתקה לרגע. זו היתה השאלה האחרונה שאותה ציפה להישאל דווקא כאן. ניתן לחשוב שהוא נמצא כעת אצל מרא דאתרא, או לכל הפחות אצל אחד ממורי ההוראה שבעיר.

אבל הרופא, ד"ר פרידליס, לא נתן לפתיל מחשבותיו החולמניות של הבחור להתארך לכדי פקעת ארוכה מדי. הוא דחק בו לספר באיזו סוגיה עוסק הוא כעת, בישיבה או בקלויז שבו הוא לומד. הבחור, שעדיין היסס אם אך לצון חומד לו ד"ר פרידליס המפורסם או שמא דברים בגו, נאלץ להתחיל לשוחח עמו בלימוד. במילים הססניות ומלאות חשש פתח את פיו הלוחש.

עד מהרה היו הרופא גלוי הראש והבחור הלמדן שקועים היטב בעומקה של הלכה, מתפלפלים כהוגן בסוגיות ישיבתיות, וריח התרופות שבחלל נמהל כולו בריתחא דאורייתא. אגודלים התנופפו וסברות זרמו להן, הברקות נצנצו ומצחים התקמטו והתיישרו, וחוזר חלילה. המרפאה הפכה לישיבה זוטא, מעין עולם הבא. קולו של הרופא איבד את כל רשמיותו, ואף בלוריתו הגלויה הרשתה לעצמה להתפזר הנה והנה, בשעה שבה הוא שב לרגעים ספורים להיות הבחור המצטיין, המתמיד והפולפל בישיבת לייפניק, אצל רבו, הגאון הקדוש רבי ברוך בעל הברוך טעם, זכר צדיק וקדוש לברכה.

מאז חלפו שנים רבות מאוד, ומים רבים אדירים זרמו בנהרות פולין, אבל דברי התורה נותרו חקוקים בעצמותיו.

הוא לא ירפה מהם, גם בשעה שבה ישוב הבחור הזה לביתו כשהמרשם בידו. כאשר אך ייכנס לכאן תלמיד ישיבה נוסף, או סתם בעל בית יודע ספר, ישובו הקולות להישמע והסברות לפרוח. על אף שהם לא מתווכחים עם הדיאגנוזות שלו, הרי הוא מרשה לעצמו להתווכח עם הסברות שלהם. הן גם הוא למד בישיבה וטעם את טעמה של תורה, כמותם, לפחות.

בכלל, בסופו של דבר הם מגיעים, בדרך כלל, לעמק השווה, כדרכם של תלמידי חכמים המנצחים זה את זה בהלכה, כך שאין כמעט ויכוח ביניהם. לא בתורה, וודאי שלא ברפואה.

רק כשמדברים על רבי בעריש, מגיעה השיחה תמיד למבוי סתום, ומותירה את שתי הצדדים, בדרך כלל, בטעם חמוץ ומריר.

***

אושפיצין, היא אושווינצ'ים הפולנית, נודעה ברחבי העולם, ובנסיבות מזעזעות. דווקא בשמה הגרמני: אושוויץ (ליתר דיוק: אאושוויץ).

העיר, העומדת בחבל שלזיה שתחת שלטון פולין, עיר גבול היתה בין פולין ובין גרמניה. כדרכן של ערי גבול וערים נוספות באירופה, שעברו במהלך השנים מיד ליד, כונתה בכמה שמות. הפולנים קראו לה אושווינצ'ים, הוא שמה הרשמי עד היום הזה. בגרמנית היה שמה אושוויץ, ואילו היהודים, להבדיל רבבי רבבות הבדלות, קראו לה אושפיצין.

עיר מלאה חסידים יראים ושלמים היתה אושפיצין, וכמה וכמה צדיקים מפורסמים התגוררו בה במהלך השנים, ושמה נקרא עליהם (לפי המקובל אצל חסידים, כאשר נדדו האחים הקדושים רבי אלימלך מליז'נסק ורבי זושא מאניפולי כדי להפיץ קדושה וטהרה, הגיעו עד אושפיצין. שם התייצב בפניהם הס"מ בעצמו, ואמר להם כי מכאן והלאה הרי זו גרמניה ותחומו שלו הוא, והזהירם לבל יעברו הלאה במסעם. ואכן לעומת אושפיצין, שהיתה עיר חסידית להפליא, הרי משם והלאה שררה רוח מובהקת של השכלה וכפירה).

הראשון שבין האדו"רים באושפיצין היה הרב הקדוש רבי בעריש, תלמיד תלמידו של הנועם אלימלך. צדיק מופלג היה רבי בעריש, ושמו הלך לפניו כפועל ישועות ובעל רפואות. כוחו הגדול היה לא רק בתפילותיו ובברכותיו שעשו פרי, צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים. רבי בעריש נודע גם כמי שורקח מרקחות ורושם מרשמים לתחלואים שונים. היה זה דבר נדיר, למצוא אדמו"ר חסידי שפועל את פעולותיו באמצעות מרשמים רפואיים, אבל דבר נדיר עוד יותר היתה העובדה, שאת התרופות הללו רקח רבי בעריש על פי הרוב בעצמו, או מסר מתכונים מדויקים להכנתן.

את התרופות של רבי בעריש לא ניתן היה להשיג בבתי מרקחת. חומרי הגלם שמהם הוכנו התרופות היו מקוריים לחלוטין: שיריים מיין הבדלה, ממצת אפיקומן, שמן זית מנרות חנוכה שלא הוקצו למצוותם, וגם מים שבהם נשרו עלי ערבות של "הושענא" - כאלו ודומיו שימשו את מרכיבי הייצור של תרופותיו של רבי בעריש; תרופות שעל סוד ייצורן וסוד פעולתן לא למדו, כמובן, בשום אוניברסיטה בעולם. כל כולן מושתתות היו על אמונתו הזכה של רבי בעריש, כי שיירי קדושה אלו ודאי יש בכוחם להועיל, להציל ולהושיע. כוח האמונה של הצדיק, וכוח האמונה של אלו שהאמינו בו, פעלו את פעולתם יותר מכל דבר אחר.

ועובדה: תרופותיו של רבי בעריש הועילו גם הועילו, אפילו במקום שבו לא הועילו תרופות אחרות שנרשמו בידי טובי הרופאים.

מרשמיו של רבי בעריש עשו להם שם לא רק בין החסידים שבאושפיצין, אפילו גויים מעמי הארץ שבעיר האמינו בכוח התרופות המיוחדות שלו, "טיפול הרב" מאושפיצין. הם לא נזקקו לאמונה. העובדה, כי התרופות הללו מצליחות יותר מהתרופות הרגילות, היתה דבר שעמד לבדיקה שוב ושוב, והוכיח את עצמו אין ספר פעמים.

הקידוש ה' שנגרם בעקבות זאת היה עצום. על רבי בעריש ראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליו.

***

רק חמתו של ד"ר פרידליס היתה בוערת בו למשמע זכר תרופותיו של רבי בעריש. ולא כל כך על שום שראה בו מתחרה, אלא על שום האמונה שהיתה כרוכה בדבר.

כזכור, היה ד"ר פרידליס תלמידו מלפנים של הגאון הברוך טעם מלייפניק, זכר צדיק לברכה. הוא היה בחור עילוי ומוכשר, בעל מוח נדיר, עדיו לגאון ממש. אך חברו עליו כמה "דורשי טובתו", ידידים, שכנים וחברים, ושטפו אתמוחו שוב ושוב, בטיעון כי בישיבה אין לו עתיד וכי הוא מתבזבז שם. "לכל היותר - תצא רב", אמרו לו בנימה של זלזול, משל היה זה דבר של מה בכך. הם דחקו בו ללכת ולשתלם באוניברסיטה, וסוף דבר לא עמד בפיתוייהם, עזב את הישיבה מקור מחים חיים, ויצא ללמוד באוניברסיטה הגדולה שבברסאלו.

יראת שמים ותורה לא ספג איש באוניברסיטת ברסלאו. במקביל להתקדמותו של הסטודנט פרידליס בלימודי הרפואה, ולהצלחתו שקצרה שבחים מפי גדולי הפרופסורים, הלכה שמירת המצוות שלו ופחתה. בהתחלה לא דקדק בקלה כבחמורה, ועם הזמן זלזל בחמורה כבקלה. כל חזותו הפכה להיות גויית יותר ויותר, וכאשר סיים את לימודיו בהצטיינות ויצא את האוניברסיטה כשבידו תעודת דוקטור, היה פרידליס רופא מושלם ו"גוי גמור". מאומה לא נותר מעלם החמודות, הבחור המופלג, השנון, הירא והחרד מישיבת לייפניק. אפילו הבטחותיהם של ה"ידידים" כי יהדותו לא תיפגם באוניברסיטה כבר נשכחו הימנו, ובעצם כבר לא עניינו אותו כלל ועיקר.

***

אבל עם הזמן נדלק לו ניצוץ קטנטן בלבו. היה זה עת קבע את מושבו באושפיצין, והפך להיות הרופא המומחה של העיר. בבת אחת שב אל העולם שממנו ברח. העיר היתה, כאמור, מלאה יהודים, חסידיים ברובם, ואלו היוו מרכיב מרכזי בציבור המטופלים שלו. אט אט ניעורה בו קצת גירסא דינקותא, והוא נזכר בטעמם הטוב של דברי התורה שבהם עסק. את חייו לא התכונן ד"ר פרידליס לשנות, אבל להתענג על דברי התורה קיבל חשק בחזרה. הוא החל לשוחח בלימוד עם המטופלים, והללו הופתעו לראות מולם את הגאון המופלג הדוקטור השייגעץ. עם גדולי התורה שבעיר יצר קשרים ושוחח בלימוד.

***

רק עם התופעה ששמה רבי בעריש - לא יכול היה ד"ר פרידליס להשלים.

זו היתה סטירה מצלצלת בפרצופו הרפואי. שיירי מצווה שמועילים יותר מהתרופות הטובות ביותר, אמונה שמעמידה בצל את חוכמת בני האדם וכל לימודי הרפואה - זה היה הרבה מדי בשבילו. הוא עזב את האמונה בשביל הרפואה, רק כדי לגלות שהבריות להוטות אחרי תרופותיו של הרבי יותר מאחרי אלו שלו. הוא לא יכול היה לעמוד בכך. בכל הזדמנות השתדל לשים את רבי בעריש ללעג ולקלס, מה שלא במיוחד עלה בידו. הוא היה מתוסכל לגמרי.

וביום מן הימים חטף הד"ר דלקת ריאות חריפה. רופאים אינם מוגנים מפני מחלות, לא כמו שחושבים הילדים...

זו היתה דלקת הגונה, בשני הצדדים, ופידליס ידע את חומרת מצבו. הוא הזמין לעצמו את הטובות שבתרופות, ומשאלו לא הועילו, מיהר להזעיק אליו פרופסור מפורסם מקראקא. אבל הלה פכר ידיו בייאוש, ואמר לפידליס בשפה רפה כי המצב אנוש ממש.

ואז, רגע לפני המעבר לעולם שאין בו רפואים, נדלק בו עוד ניצוץ חבוי אחד. כנראה לא היה רשע גמור כך, שכן יכול היה לחזור בתשובה על פתחו של גיהינום....

לא פחות ולא יותר, שלח הרופא שני שליחים למי שתיעב כל כך: רבי בעריש! הוא ביקש ממנו למצוא מזור למחלתו - - -

***

הרבי נטל מעט יין משיירי הקידוש וההבדלה, יצק אותו לכלי ומסר בידי השליחים. "אם הוא ישמור על השבת", הורה להם להגיד לרופא האנוש, "גם השבת תשמור עליו, ותהיה לו רפואה שלמה!"

ד"ר פרידליס ידע היטב את מצבו. הוא העדיף לשמור שבת, מאשר להזקיק אחרים לשמור את יום הזיכרון שלו. על אתר קיבל על עצמו לשמור שבת כדת וכדין, ושתה קמעה מיין הסגולה.

מי כמוהו ידע להעריך את עוצמתה של התרופה הזו. על כל טיפה וטיפה מיין הסגולה שהביא אל קרבו, הרגיש איך המחלה נוטשת אותו והוא שב לכוחותיו.

כאשר שב לאיתנו כעבור זמן קצר, שב גם לכור מחצבתו. הוא נודע באושפיצין וגלולותיה כרופא ירא שמים ותלמיד חכם מופלג, תלמיד הברוך טעם ומחשובי חסידי רבי בעריש אושפיצינער - - -

 

לפחות לרגע קט זה ייכנס לאוזנם: סיפורו של הגה"צ רבי בן ציון ידלר זצ"ל

כתרים רבים התעטרו באישיותו הגדולה והרב-גונית של אותו צדיק וקדוש, המגיד הירושלמי רבי בן ציון ידלר זצ"ל, אך ללא ספק, מה שייחד אותו יותר מכל, הוא היותו מכהן בתפקיד הרשמי של 'מגיד מישרים' דמתא, אשר הוכתר לכך על ידי כל גדולי ירושלים, בראשותו של מרן הגר"ש סלנט זצ"ל, רבה של ירושלים, שראו בו את האדם הנכון, אשר יוכל לעורר את הציבור ולעמוד בפרץ כנגד פורצי גדר, שיצאו אז בגלוי לקעקע את חומת הדת והאמונה. בגין דרשותיו ושיחותיו הזועקות ומעוררות, שנשא מעומק לבו הטהור, זכה ונשתמר צביונה התורני של ירושלים עיה"ק.

באחד ממסעותיו הרבים לעורר את עם ה' לתשובה, הזדמן המגיד הירושלמי רבי בן ציון ידלר זצ"ל לאחד מקיבוצי 'השומר הצעיר', הידועים בהתרחקותם המוחלטת מחיי תורה ומצוות רח"ל. בני הקיבוץ התפלאו על פשר בואו של ישיש חרדי, הלבוש בלבוש הירושלמי המקורי, ומה רצונו מהם?

רבי בן ציון ידלר זצ"ל, שראה את פליאתם של אנשי הקיבוץ, החל להסביר להם שהוא רוצה לדרוש להם בענייני אמונה בהשי"ת, וחשיבותם של בני קל חי… בני הקיבוץ לא הבינו מה הוא רוצה מהם, ואף לגלגו לו על כך, אך כך היתה דרכו של רבי בן ציון ידלר – שלא היה נרתע בכל מצב שהוא משום בן אדם בעולם!

"היה שם אף בחור צעיר, שאמר לרבי בן ציון ידלר זצ"ל בתמימות ובעדינות בזה הלשון: 'סבא! חבל על הדיבורים שלך! דיבוריך ייכנסו לאנשים מאוזן אחת ויצאו מהאוזן השניה! חבל על כוחותיך וזמנך שתאבד כאן! אולי תנסה את מזלך בישוב אחר, שם אולי תהיה השפעה לדבריך? כאן – וודאי לא המקום לדיבורים מעין אלו!'
רבי בן ציון ידלר זצ"ל השיב לאותו בחור על אתר בחיוך ובחכמה: 'בחור יקר! ניחמתני בני, עד עכשיו הסתפקתי האם יש מישהו שבכלל ירצה להאזין לדברי, ועכשיו אתה מנחם אותי שאכן יאזינו לדברי, ולפחות יכנסו דברי לאוזנם אלא שאח"כ זה יצאו להם מהאוזן השניה, ואם כן אני ממש מרוצה, אשר לפחות לרגע קט זה ייכנס לאוזנם, והיה שווה לי להיטלטל בדרכים עד הנה, בשביל אותו רגע קט שיאזינו לדברי'…

בחכמתו, ענה להם רבי בן ציון ידלר זצ"ל, שאכן אין הוא רוצה להטריחם בדרשותיו הארוכות בדברי חז"ל וכדומה, אך הוא רוצה להגיד להם בדקות ספורות כמה מילים פשוטות. בני הקיבוץ אכן הסכימו לכך, ואז החל לדרוש בקצרה על המושג הנעלה של 'יהודי', שהוא בן המלך לה', ועליהם לדעת, כי אינם ככל האומות חלילה, אלא הם מיוחדים בכך שהנם יהודים, ומובדלים משאר אומות העולם.

'זה מחייב אתכם לשמור על הייחודיות שלכם בתור יהודים', קרא סבא בחום, 'לכן אני מבקש מכם, התנהגו כיהודים, ושמרו על שמכם המיוחד המתנוסס עליכם לתפארה', כשהוא מסיים את דבריו בהתרגשות ובקול חנוק מדמעות, ואומר להם באידיש 'זייט איד'ן!' (תהיו יהודים!), ובכך סיים את דבריו הקצרים לבני הקיבוץ.

הסיפור לא נשלם, ולאחר תקופה של מספר שנים, הגיע אותו בחור שאמר בשעתו לרבי בן ציון ידלר 'סבא חבל על דבריך' לירושלים, והחל לברר היכן גר הדרשן הירושלמי הזקן, שמסתובב ברחבי הארץ ומוסר דרשות לציבור? הבחור הגיע לבית רבי בן ציון ידלר, הזכיר לו, כי לפני מספר שנים הוא היה בקיבוץ שלהם, ואמר להם בכאב לב שעליהם לשמור עצמם כיהודים. 'הדברים עשו עלי רושם גדול', סיפר הבחור, 'ועד עכשיו לא נרגעתי מדיבורים אלו שיצאו מעומק הלב, ולכן נפשי בשאלתי מה זה מחייב אותי מעתה?'

רבי בן ציון ידלר זצ"ל הסביר לו בארוכה את יסודי הדת והיהדות, וביקש ממנו שקודם כל יתחיל להניח תפילין מידי בוקר, ועוד מספר דברים ביהדות, וכך נהפך אותו בחור לבעל תשובה ויר"ש גמור, ואף הקים ברבות הימים בית נאמן בישראל, וכל זה הודות לדיבורים הקצרים שרבי בן ציון ידלר זצ"ל נשא אז בקיבוץ.

מאיפה להתחיל?

מאיפה להתחיל?
 
מתוך מאמר מערכת של "צריך עיון"
 
מספר פעיל בנושא הפצת היהדות על מפגשיו עם הגראי"ל שטיינמן זי"ע: 
 
במפגשים הקצרים שהיו לי עם הרב, דמותו המרשימה כבשה אותי כליל. תשובותיו הבהירות בשאלות שאותן שאלתי, רובן כאמור בעניינים הקשורים לתחום הקירוב, הותירו עלי רושם עז. מצאתי בו חכמה עמוקה והתעניינות ערה. הייתה לו הבחנה ברורה ונדירה בין טפל לבין עיקר. גם החדות והמיקוד שמצאתי אצלו היו מעלות יוצאות דופן.
 
במפגשים האלה ראיתי איך יהודי שעבר את שנת המאה לחייו, החי בבית פשוט בבני ברק ואין לו בעולמו אלא תורה ומושגי עולם הישיבות, יושב ומשוחח בגובה עיניים עם צעיר חילוני בשנות העשרה, המתלבט עם אתגרים ובעיות הרחוקות מעולמו כרחוק מזרח ממערב. הוא אפילו צחק אתו! זה היה מחזה ייחודי, נהדר ומדהים.
 
בכל מפגש הרגשתי שנושא הקירוב בוער בקרבו, וכי שאלות הקשורות לתחום זה מקבלות אצלו בכורה בסדר העדיפויות. הוא תמיד שאל, בירר וענה כהלכה, ירד לעומק הבעיה של השואל וניסה להבין את התמודדות שלו, למרות המרחק כאמור בין עולם השואל לבין העולם שלו. שאלות רבות הבאתי לפתחו. להלן אבקש לספר על כמה מפגשים העולים בזיכרוני כעת.
 
בצוואתו ביקש הרב שלא לספוד לו בדברי שבח והלל. אך לגבי צדיקים נאמר כי דבריהם הם זיכרונם, ואף כאן יהיו דברי אלה, דבריו אלה, לזכרו ולעילוי נשמתו.
 
***
 
"מאיפה להתחיל?" שאלה זו, שאלת נקודת ההתחלה, היא אחת השאלות שנתקלנו בה רבות בארגוננו. השאלה חזרה וחוזרת שוב ושוב אצל צעירים המבקשים להתקרב לשמירת תורה ומצוות. כל אחד הוסיף לה את ההתמודדות האישית והאתגרים הייחודיים לו – אתגרים אישיים עם מצווה כזו או אחרת, או קשיים מצד הסביבה, המשפחה והחברים.
 
זכורני כי בשלב מסוים נכנסנו לרב והצגנו לו שאלה זו: כיצד מתחילים? הרב לא ענה מיד. הוא ישב עם עיניים סגורות במשך דקות ארוכות, כשהוא מרוכז במחשבות. ואז הוא אמר לנו כך: להתחיל בשלוש מצוות ותנאי אחד. שלושת המצוות הן תפילין, ציצית ושבת. התנאי הוא שמירת כשרות.
 
 
תפילין, הוא הסביר, זו מצווה שאפשר לקיים בכמה דקות, וגם מי שיש לו בעיות עם הסביבה יכול להניח תפילין בבוקר לפני העבודה, או לפני בית-הספר, בלי לחוש חוסר נעימות.
 
ציצית זו מצווה שמקיימים כל רגע ורגע. אך בשונה מכיפה – שאינה מצווה, וגם לא קל לכל אחד ללבשה בפרהסיה, בפרט בתחילת הדרך – ניתן ללבוש את הציצית מתחת לבגדים.
 
אולם המעניין ביותר היה דבריו אודות השבת. כאשר הוא הזכיר את מצוות השבת, היינו סבורים כי הוא בוודאי מתכוון לחשיבות שמירת השבת וההימנעות ממלאכה. אך הוא הסביר כי כוונתו אחרת. נקודת ההתחלה בשבת עבור אנשים החפצים להתקרב אל היהדות היא ההליכה לתפילות השבת בבית הכנסת. הוא הדגיש כי יש בכך חשיבות לא רק בערב שבת, אלא גם בתפילת שחרית בבוקר.
 
לקח לי זמן להבין מדוע התייחס הרב לשבת דווקא בהקשר של תפילות בבית הכנסת, ולא שם את הדגש על שמירת השבת עצמה. לכאורה, הזהירות ממלאכה הרבה יותר בסיסית וחשובה מההליכה לבית הכנסת: הראשון הוא איסור סקילה, ואילו השני – מנהג יפה. אולם בהמשך הדרך פגשתי בעלי תשובה רבים שבתחילת דרכם קבלו על עצמם להיזהר בשמירת שבת, נמנעו משימוש בחשמל, בטלפון, במחשב ובטלוויזיה – ומהר מאוד נשברו. הם תיארו באוזניי את השבת כיום של מאסר, יום של קושי. בעוד שכל משפחתם וחבריהם יוצאים ונהנים, נוסעים ומטיילים או לחילופין צופים בתכניות וסרטים, הם מרגישים כלואים. "האם כך היא דרכה של תורה?" אמרו לי. "האם זו השבת הנפלאה שאותה הבטחתם לנו?" פעמים רבות תחושת הבדידות והצמצום שברה את רוחם..
 
יכולת הבנה דקה זו, לצד הזדהות עמוקה עם מצוקתו של בעל-התשובה, היא דבר יוצא דופן. הרב הליטאי הקשיש, אשר למותר לציין את דקדוקו בהלכה, ועד כמה היה חשוב בעיניו כל קוצו של יו"ד בשולחן ערוך; אשר כמובן שהיה מוותר בעצמו על תפילה במניין לו גבל הדבר בחשש הלכתי –  דווקא הוא הצליח להבין ללבו של בעל-התשובה, ולדעת מהו סדר הדברים הנכון. הוא הבין כי השבת חייבת להתחיל אצל המתקרב דווקא בהליכה לבית הכנסת, שם הוא יוכל להתחבר לפן החיובי של "זכור את יום השבת לקדשו". כך הוא יפנים את רעיון השבת, שעיקרו לפנות זמן לעצמינו כדי לחזק את הקשר והברית "ביני ובין בני ישראל". דבר זה ייתן למתחזק את הכוח להמשיך גם ל"שמור את יום השבת לקדשו" – שמירת שבת כהלכתה – שהרי "זכור" ו"שמור" בדיבור אחד נאמרו. היה חשוב לו להדגיש את ה"עשה טוב" של שבת, לפני שמטילים על החפץ להתקרב את עולה של שמירה מעשיית מלאכה, שעלולה להשיגו אחור בצעדיו הראשונים.
 
אולם, הרב אף הוסיף תנאי אחד של "סור מרע": שמירת כשרות. כדי שהקדושה תפעל על האדם, אמר לנו, על המתקרב להיזהר ממאכלות אסורים המטמטמים את הלב.
 
 
את הגישה הזו של הקשבה והתמקדות ב"עשה טוב" פגשתי אצלו בכל צעד ושעל. הראיה החיובית, החיפוש של הטוב בגישות אחרות, היכולת להתנתק מדעות קדומות, לראות את הדבר דרך עיניו של הזולת ולברר כל דבר בצורה עניינית – כל אלו עוררו אצלי התפעלות רבה.

והיה העולם שמם

והיה העולם שמם

 

הרב הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א ** מאמר בכות על מרן רבינו ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל  ** פורסם בעיתון "קוראים אלעד"

 

"ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ", מה טיבם של שבעת הימים? אמר רב: אלו ימי אבילות של מתושלח. ללמדך שהספדן של צדיקים מעכבין את הפורענות לבא" (סנהדרין קח, ב).

הקב"ה עיכב את גזר הדין של חורבן העולם, כדי שמתושלח הצדיק יוספד כהלכה.

ומקשים: הלא בדור המבול עסקינן, אנשי דמים ומרמה. מי מאנשי דור המבול הספיד את מתושלח, שלכן העולם עצר מלכת, עצר מלקיים את רצון ה' ודינו הנורא, במשך שבעה ימים??

ומשיבים חכמי המוסר: אמת ונכון, אנשי דור המבול לא הספידו את הצדיק, אך הבריאה עצמה, השמים והארץ וכל צבאם, כל בריאה ובריאה מבעלי החיים, כל צומח וכל דומם, הבינו אל נכון את גודל החובה להספיד, לבכות מרה, על הסתלקותו של גדול הדור!!

ברוך הוא וברוך שמו, אנו לא אנשי דור המבול, חלילה, ואנו עצמנו, רבבות אלפי בני ישראל, נבכה את השריפה אשר שרף ה'.

אך מלבד הכאב, היגון והצער האין סופי שלנו, של לגיונות שבט לוי, יושבי אהל ותופסי תורה, יחד עם כל כלל ישראל בכל מקומות מושבותיהם, הרי הבריאה בעצמה זועקת כעת בקול נהי ומספד גדול!!

כאשר הסתלקו תלמידי רבי עקיבא, נאמר בגמרא (יבמות סב, ב) ש"והיה העולם שמם".

לא רק עולם התורה שמם, אלא העולם כולו, פשוטו כמשמעו, היה שמם. הבריאה כולה עוצרת כעת מלכת ואומרת בצער, את דברי המקונן במסכת כתובות (קד, א): "אראלים ומצוקים אחזו בארון הקדש, נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקדש".

---- ארון אלקים נשבה ונצחו אראלים את המצוקים, ונסתם לבם ועינם של ישראל, ורוח אפינו אשר אמרנו בצלו נחיה עד עת קץ גאולתינו, עזב אותנו לאנחות בעוון הדור. וכצאן ללא רועה נשארנו, וציון וירושלים תתן קולה על שקיעת שמש גבורתה וכיבוי אורה. מי יתנה תוקף האבידה אשר כולנו אבדנו, בהלקח מאתנו אור עינינו אשר האיר נתיבות בית חיינו, ושמשו יצא על פני העולם כולו, ועליו נשען בית ישראל.

--- אוי לה לספינה שאבד קברניטה!!!

&&&&&

רבנו הגדול מרן זיע"א ציווה עלינו בצוואתו המרטיטה, שכולנו בכינו בכי תמרורים כששמענו אותה, ש-"לא לכתוב שום מאמר עליי בעיתונים יומיים, שבועיים, חודשיים. מספיק תמונתי ולא כמו שרגילים לכתוב טובתם". בהוראת גדולי ישראל שליט"א, אותה שמעו מערכת העיתון בעצמם, אנו מפרסמים סיפורי מופת והוד על רבנו הגדול זצ"ל, אך אין ספק שעילוי הנשמה הגדול ביותר, כך סבר רבינו נשמתו עדן, היא עסק התורה.

רק לפני מספר שבועות סיפר לי ידידי, מחכמי עירנו, הרה"ג רב"צ שטיינמן שליט"א, על הנהגות סבו מרן רשכבה"ג ראש הישיבה זצ"ל: "סבא סבור שהענין הגדול ביותר לעילוי הנשמה הוא שבני המשפחה לומדים לעילוי הנשמה. ואכן, משפחתנו מתאספת ולומדים משניות יחדיו לע"נ הסבתא ע"ה. סבא סבור כדעת הגר"א ז"ל והמקובלים בענין אי כניסה לבית הקברות שלא לצורך גדול, אך כדי שלא יגידו ש"הרב שטיינמן לא עולה לקבר של רעייתו", כדי למנוע דיבורים ותהיות, אזי סבא עולה לקבר, ושם קוראים את פרקי התהילים הנהוגים. סבא מדגיש שלימוד התורה היא הזכות הגדולה ביותר לעילוי הנשמה". [ואגב, לפני מספר שנים סיפרתי למרן הגראי"ל זצ"ל שבתקופת השואה הנוראה שלחו ראשי ה"יודנראט" שבגטו-קובנה את ידידי מר יהודה ביליס שיחי' להציל ילדים יהודים ולהבריחם מתוך הגטו. הנער יהודה ביליס סחב על כתפיו, בתוך שק ירקות, ילד יהודי קטן והובילו אל מחוץ לגטו, לידיו של כומר קתולי, שהעבירם לידים נאמנות. 22 ילדים רכים ניצלו כך בזכותם של מר ביליס שיחי' ואותו כומר נוצרי, שחירף את נפשו למען הצלת הילדים מתחת ציפורני הקלגס הנאצי יש"ו. לאחרונה נסע מר ביליס לליטא ורצונו הכביר היה לומר קדיש לעילוי הכומר הנ"ל, במהלך טכס רשמי לזכרו של הכומר ובהשתתפות יהודים רבים ולהבדיל גם בני לא ברית. לפיכך שאלני האם אפשר לומר קדיש יתום לע"נ הכומר הלזה, ששם נפשו בכפו למען כ"ב מילדי ישראל היקרים. מרן הגראי"ל שטינמן זיע"א חייך חיוך גדול וענה: "קדיש לגוי יעזרו לו כמו כוסות רוח למת... ואפשר לומר קדיש על גוי, אך הקדיש לא יעזור לו"...].

עולם התורה חב את חייו למרן בעל איילת השחר זיע"א. רבבות הכרעות ציבוריות ופרטיות נחתכו בחזו"א 5 בנושאי האידישקייט, תורה וישיבות, וכהכרת הטוב למרן ראש הישיבה זצ"ל נביא את דבריו בענייני חנוכה, שהרי זה עילוי הנשמה הגדול ביותר למרן זצ"ל.

אמר רבנו זיע"א שמתחילה היה נוהג להדליק בשקיעה כפי שנהגו גדולי ליטא ע"פ הגר"א. וכשעבר לגור בבני ברק הדליק כעשרים דקות אחר השקיעה, כמו שהדליק מרן החזו"א, אמנם אח"כ שמע שאין זה ממנהג החזו"א בעצמו, אלא שנהג כך מחמת שכך נהג אביו של החזו"א, ולכן חזר רבנו להדליק בשקיעה. ובשנת תשע"ב חזר לנהוג שמדליק כעשר, חמש עשרה דקות לאחר השקיעה, וטעמו ונימוקו, שבשקיעה עדיין יש אור חזק בחוץ ואין ניכר כ"כ אור הנר. ונשאל כיצד שינה הנהגתו מכל השנים, השיב: "אני מקיים את המצוה כל שנה מחדש ע"י שאני לומד את ההלכות מחדש, וכיון שהשנה זה מה שיצא בהלכה, אז כך אני נוהג" .

מרן ה"חזון איש" סובר שהחצר עליה דיברו חז"ל, הראשונים והפוסקים, היא דווקא חצר של ימים עברו "שהיו משתמשים בו בטחינה ובאפיה ובשטיחת פירות ושאר צרכים, ופעמים אוכלים וישנים בהם כדרך החקלאים בימים ההם. אבל אצלנו אין החצרות אלא רק לאוויר" (לשונו בחזו"א מזוזה קסח, ו). מסיבה זו, סובר החזו"א, שהגרים בבניינים משותפים, אינם מדליקים נרות בפתח חצרותיהם או בפתח חדר המדרגות, אלא בפתח דירתם או בחלון הפונה לרחוב. ודעת מרן הגראי"ל זיע"א היא לגבי חדרי פנימיה של בני הישיבות, שאם הבחורים מסתובבים בפרוזדורים של בנין הישיבה בפיז'מות, דינו כבית אף לדעת החזו"א וצריך להדליק בפתח בנין הפנימיה (תורת המועדים סקי"ח, ועי' בארוכה בהערות במשנ"ב בהוצאת דרשו).

כשנמצאים כל בני הבית יחד עם בעל הבית במקום אחד שלא בביתם, דעת רבינו הגראי"ל זצ"ל שכל בני הבית טפלים לאביהם ויוצאים בהדלקתו, אף שלא מדליקים בבית (שלמי תודה חנוכה סי"ט, ג).

סח בן רבנו זצוק"ל, הגר"ש שליט"א: זכורני, בזמן שהיתה גרה בביתנו הסבתא מרת שרה קורנפלד ע"ה, בחנוכה היה שאלה על הדלקת הנרות, כי לא היה לה דין של אורח היות והיה לה אוכל שקנתה מכספה, ובישלה לבד וכל צרכיה עשתה מכספה ולבדה, מאידך היתה לנה בביתנו, ולמעשה לפני חנוכה נתנה למרן שליט"א מעט כסף, והשתתפה איתו בחלקו מהנרות שלו ובזמן הברכה עמדה בסמוך והוא הוציא אותה בברכה ובהדלקת הנרות.

בדבר מקום הדלקתם של בחורים. אמר מרן זי"ע שהיה נראה לו שבחורי ישיבה עיקר קביעותם בחדר שינה שלהם, שהחדר אוכל הוא כמו מסעדה. אבל החזו"א סבר לא כך, וממילא א"א לעשות דלא כהחזו"א.  וכשנשאל רבנו זי"ע אולי יקחו את האוכל לחדרים ויאכלו שם. לא הסכים כל כך, ואמר שזה נקרא שהם אוכלים היכן שמדליקים, ולא מדליקים היכן שאוכלים, וע"כ הורה שאלו שגרים בבני ברק שיאכלו וישנו בבית ושם ידליקו, ואלו שגרים מחוץ להעיר ידליקו בחדר אוכל. וסיפר נכדו רבי נ. צ. שטינמן שבעת שלמד בגאון יעקב והיה ישן בדירה סמוכה לישיבה, הורה לו רבנו שידליק בחדר אוכל בברכה ואם רוצה להדר ידליק בלא ברכה בחדר שישן, וסגי בנרות רגילים וא"צ לנרות שמן שם.

עוד נשאל רבנו שנוסעים הבחורים אחרי מסיבת חנוכה לביתם מחוץ לעיר היכן ידליקו, ואמר שידליקו בישיבה דנחשב שעוקרים אחרי המסיבה ואע"פ שיודעים מקודם שיסעו.

עוד נשאל אם מדליקים בחלון שפונה לשביל שעוברים בין החצרות ללא רשות ושלא כדין האם זה בסדר. ואמר שהעיקר שיהיה ניכר לרבים ואי"ז משנה האם העוברים עושים כדין שעוברים שם. (כאיל תערוג).

כשהבעל נמצא במקום אחד ואילו האשה נמצאת במקום אחר, והבעל מדליק נרות במקום שהותו, נחלקו פוסקי זמנינו האם האשה יוצאת ידי חובה בהדלקת בעלה. ודעת מרן הגראי"ל זיע"א שהאשה נטפלת לבעלה ש"אשתו כגופו", ולכן היא יוצאת בהדלקתו בכל מקום שהוא נמצא (שלמי תודה, שם).

מכאן ואילך מרשימות ידידי הרה"ג רבי ישראל מאיר פלמן שליט"א: מקום ההדלקה איתא בשו"ע שהוא מפתח ביתו מבחוץ, וחידש החזון איש שאין הכוונה דוקא פתח שנכנסין דרכו לבית מרה"ר, אלא ה"ה מרפסת הבית שמיועד להיכנס לבית, חשיב פתח ביתו הסמוך לרה"ר, כיון דאיכא עליה תורת פתח, והוא נראה מרה"ר. ועפ"ז נהג רבינו הגראי"ל להדליק הנרות בטפח הסמוך לפתח הכניסה מהבית למרפסת הפונה לרחוב חזו"א, ואף שמרפסת ביתו היתה סגורה, מ"מ אמר דכיון שאינו משתמש בה לדיורין א"כ בפתח המרפסת כבר נגמר הבית.

בזמנים שהיה מרן זצוק"ל מדליק בפתיל צף, היה מחמיר להבהב תחילה מב' הצדדים כדי שימס החלב העוטפת את הפתילה, כדי שלא ידליק ברגע הראשון עם שעוה, ואז אם הדלקה עושה מצוה אפשר דלא חשיב שהדליק בשמן.

שמן הראוי למאכל, במ"ב סי' תרע"ג סק"ד כתב דיש להקדים שמן לשעוה משום שהנס נעשה בשמן, אף דשעוה נמי צליל כשמן מ"מ שמן קודם לפי שבו נעשה הנס. ולפ"ז מבואר דיש מעלה להדליק דומיא דמנורה דביהמ"ק, ולפ"ז אמר דיש הידור לקחת נר הראוי למאכל שדומה יותר לשמן המנורה. אולם לשואלים אומר דאין צריך להדר בזה אך מי שיכול כדאי להשקיע בזה.

את השמש מקפיד להדליק משמן סויה ולא בשמן זית, וכנראה טעמו משום בל תשחית, עי' שבת דף קמ ע"ב.

מקום ההדלקה בפתח החצר, דעת הגרי"ז שאף בזמנינו יש להדליק בפתח החצר, אך החזו"א נחלק כיון שבזמנינו אין משתמשים שם תשמישי בית כבזמן הגמ', ולפיכך אמר להדליק בחלון. ולכו"ע אם הדליק בחלון אין זה מעכב בדיעבד. ואמר רבינו לבחורי ישיבה הישנים בפנימיה, שכיון שכל הקומות עומדות לתשמישי הבחורים, ורגילים להסתובב בכל הבנין עם בגדי לילה, דחשיב פתח הבנין כפתח בית דעלמא, וגם לחזו"א אפזר להדליק בפתח הבנין.

שיעור הזמן עד שתכלה רגל מן השוק, בשבת דף כא ע"ב מבואר דהוא עד דכליא ריגלא דתרמודאי, וברי"ף שם כתב דהוא כמו חצי שעה. ודנו הראשונים אי תקנת חז"ל היה להדליק שיעור זמן דחצי שעה משקיעת החמה (לפי שבזמנם היה זה השיעור שתכלה רגל מן השוק) ולא תליא כלל בזמן שתכלה רגל מן השוק שבכל מקום, או דתקנת חז"ל הוא להדליק עד שתכלה רגל מן השוק שבכל מקום (אלא שבזמנם הוא היה חצי שעה), ועי' בזה בריטב"א שם. ולמעשה החזו"א הדליק בשיעור חצי שעה ולא חשש לעד שתכלה רגל מן השוק, ומרן הגרי"ז החמיר בזה.

ואמר רבינו זי"ע במי שיש לו אפשרות להדליק בנרות חלב (שעוה) לזמן מרובה או בשמן זית לחצי שעה, דתלוי בהנ"ל, דלחזו"א ידליק בשמן, ולהגרי"ז עדיף שידליק בנרות חלב.

[ובשם החזו"א הובא שהיה מכבה הנרות לאחר שעבר חצי שעה. ואמר רבינו שיתכן שכיון שהחזו"א גר במקום שלא היו הרבה אנשים, א"כ לאחר חצי שעה כבר כולם ראו את ההדלקה, וממילא כבר יכול היה לכבות, אבל בזמנינו שכל הזמן עוברים עוד אנשים אולי יש ענין להדר יותר כל זמן שעוברים. ולשאולים אמר רבינו, שאין חיוב להשאיר הנרות דולקים יותר מחצי שעה, ומ"מ איכא בזה פרסומי ניסא].

רבינו זי"ע הידר ליתן הרבה שמן כדי שידלק עד למאוחר מאד לתוך הלילה כל זמן שאנשים עוד מצויים ברחוב.

כשיש לו שמן פחות מחצי שעה אי יש בו קצת מצוה, במג"א סי' תרע"א סק"א שמי שאין לו שמן הרבה יתן באחד כשיעור והמותר יחלק לכולם, ומבואר שאף שאין במותר שיעור דחצי שעה מ"מ יש קצת מצוה. ולפ"ז רצו להוכיח דה"ה במצה מי שיש לו רק חצי זית מצה יאכל עכ"פ חצי כזית. ואמר רבינו דאין ראיה לפי שבנרות כל זמן שדולקות האש דולקת בשוה ניכר שפיר תוספת הימים של הנס, ולכן אף שאין דולקות מספיק זמן יש בזה קצת מצוה כי באותו זמן ניכר ריבוי הנס, משא"כ החצי זית מצה אין בכך כלום.

מי שאינו יכול להדליק בזמן, אלא מיד בפלג המנחה או בלילה בשעה עשר, אמר רבינו שאם עדיין לא כלתה רגל מן השוק  והולכים שם הרבה אנשים שידליק בשעה עשר.

במוצאי שבת חנוכה נוהג רבינו כמנהגו בכל השנה שלא לעשות מלאכה עד צאת השבת לשיטת ר"ת בזמן 'זעקסטיל' (ששית היום שהוא ב' שעות זמניות אחרי השקיעה), ולכך במוצ"ש מדליק רק אחרי שעברו שתי שעות זמניות לאחר השקיעה.

מצות חנוכה בא כדי לפרסם הנס, כדי שעל ידו יבואו להכיר בהשגחה, ונאנח רבינו על מה שעושים עסק שלם ממעשה ההדלקה, וכשמדליקים הכל נגמר, ואת התכלית של ההדלקה שכיוונו חז"ל שוכחים.

בדינא דמהדרין, דעת המ"ב (סי' תרע"א סק"ה) דהוא דוקא אם מדליק כמספר הימים, אבל בלא"ה לא ידליק רק כעיקר חיובו, שהוא נר אחד, לפי שהדין מהדרין הוא לעשות כמנין הימים וכשאינו עושה את מנין הימים תו אין שום ענין להרבות בנרות. ולפיכך מי שיש לו ביום השלישי רק ב' נרות ידליק נר אחד. ואמר הגראי"ל שאף לשיטתו אם לאחר שהדליק כל הנרות נכבה נר אחד, שלא יכבה את הנר השני, כיון שכבר הדליק כל הנרות כדין והדלקה עושה מצוה. והוסיף יותר שאף אם בעת ההדלקה כשבא להדליק נר השלישי לא נדלק, מ"מ לא יכבה את הנר השני, כיון שבשעת ההדלקה הדליק כדין.

שבת דף כב ע"א נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי, כתב רבינו בספרו (אילת השחר שם)הנה במבוי קי"ל דמהני אמלתרא (עי' עירובין ג' ע"א), ולפ"ז לכאו' גם בנר חנוכה יועיל אמלתרא, ואולם לא מצינו כן. לסוברים שמועיל להדליק מעל כ' מצד מה שנראה לבתים שממול הבית שלו, העיר רבינו (שם) דלפ"ז אין צריך שיהיה ממש בית כנגד ביתו, אלא אף שיש בית נמוך שמביתו ליכא כ' אמה ש"ד, וצ"ע      

קטן שהגדיל בחנוכה, ודרכו להדליק בשקיעה, דעת רבינו שטוב יותר שידליק באותו יום כ-35 דק' אחר השקיעה, אף שבכל יום מדליק בשקיעה.

יל"ע אם יכול להדליק בנר אחד נר חנוכה ונר שבת, כגון שמדליק על שולחנו ולנר ביתו נצרך לשמן יותר מחצי שעה, וקי"ל (סי' תרע"ב) דלאחר חצי שעה מותר להשתמש לאורה, וא"כ חצי השעה הראשונה יהיה זה לשם חנוכה ולאחר מכן לשם מצות נר שבת ויעלה לשניהם. אולם רבינו זיע"א אמר דכיון שעכשיו אינו עולה לשם שבת, א"א לברך על זה נר שבת, וא"כ עי"ז יפסיד הברכה, דכל דבר שעתה אינו מקיים המצוה אף שאח"כ יתקיים מאליו אין מברכים עליו, וכמש"כ הט"ז ביו"ד סי' שה סקי"ג דמי שנותן חמש סלעים לפני שלשים יום אינו יכול לברך, דעתה הפדיון לא חל, ואח"כ נעשה מאליו בלא מעשה דידיה.

במה שמצוי בזמנינו מארז שבתוכו כוסית עם שמן ופתילה, ושוברים ראש הכוסית ומדליקים בו, ואח"כ משליכים אותו לאשפה ואינו מיועד כ"א לשימוש חד פעמי. אמר רבינו דש"ד, דהרי דעת המ"ב סי' תרע"א סקי"ח שאפשר להדליק בנר שעוה אף בלא כלי. אולם ברבינו יצחק סגי נהור בנו של הראב"ד כתב דבעינן כלי, דילפי' נר חנוכה מנרות בית המקדש שהיו כלי מכלי בית המקדש, ולדבריו יל"ע בדין כוסיות הנ"ל.

&&&&&

ועוד נקודה אחת, חשובה עד למאד מאד:

מרן ראש הישיבה זצוק"ל לימד את כולנו שיעור חינוכי אדיר מאין כמותו, בשעת ההלוויה, כשמאות אלפים הקשיבו בזעזוע לצוואתו הנוראה:

"המצבה תהיה הכי זולה ופשוטה, לא לבזבז כסף עבור קניית מקום בבית הקברות שעולה ביוקר, אבל אם רוצים לתת צדקה- שיתנו, בלי קניית מקום"...

יהודי "פשוט", שרוצה מקום קבורה פשוט, בין אנשים פשוטים, בזול ובפשטות.

וכולנו הרי יודעים שכך חי רבינו הגדול זיע"א את כל חייו.

אני זוכר, לפני שנים רבות, את הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל דורש בבית כנסת בפ"ת ולידו ישב ר' אברהם ריין ז"ל, מראשי צא"י ומקים ישיבת כפר סבא, שמרן זצ"ל היה ראש הישיבה שלה. הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל סיפר את הסיפור הבא לפני ר' אברהם ריין, שאישר בנענועי ראש את הדברים: "חצי שנה לא הצליח ר' אברהם ריין להשיג משכורות לצוות הישיבה בכפר סבא. כעבור חצי שנה, הגיע ר' אברהם לרב אהרן לייב ובידו כל המשכורות של החורף. רב אהרן לייב סירב לקבל את המשכורות. "הרי הסתדרנו כל החורף גם בלי משכורת, אז בשביל מה לקבל עכשו את הכסף?"...

"פנה ר' אברהם ריין לרבנית שטיינמן ושאל אותה: "איך הסתדרתם כל החורף בלי משכורת?"

"השיבה הרבנית: "החצילים נמכרו כל החורף בשוק מאד בזול, אז קניתי חצילים. וכך אכלנו חצילים כל החורף, חצילים לארוחת בוקר, חצילים לארוחת צהרים וחצילים לארוחת ערב"....

בדור חיצוני כל כך, בו מוסדות חינוך, גם מפוארים, מוציאים עשרות ומאות אלפי שקלים על הופעות ססגוניות, מופעי ראווה ויוקרה. בדור בו אנשים נאנקים תחת עול החובות רק כדי להרשים, להתעסק בחיצוניות מדומה, בהשחתה עצומה של כסף עבור כמה שיותר יוקרתי ומושך, מנקר עינים וחדשני. בדור בו הביזבוז והמותרות נהפכו לאבן יסוד, חתונות יקרות, אירועים בסטייל, הכל לפי צו האופנה, הכל נוצץ, זוהר ועולה המון דמים יקרים, תרתי משמע, קיבלנו במסע ההלוויה שיעור אדיר בחינוך. למה? למה להוציא כסף על מצבה יקרה, כשאפשר לקנות מצבה פשוטה? למה לנקר את העיניים? למה להוציא כספים לחינם? הרי אנחנו בני תורה. הרי כולנו יודעים שלא ניקח את כל הביגוד וסלוני הפאר, התאורה והאופנה, הנוצץ והחיצוני, לעולם הבא. אז בשביל מה לבזבז על זה כל כך הרבה אנרגיה, כסף ומאמצים?! לא חבל על כל דקה מחיינו?!

וכששיעור החינוך הכל כך נוקב הזה טפח לנו בפנים, כולנו פרצנו בבכי מטלטל, חסר מעצורים.

---- והיה זה שיעורו האחרון של מנהיג הדור והדרו. שיעור שהלוואי ולא יישכח עד עולם.

 

 

מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל

מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל

מתוך אתר הלכה יומית 

 
יחד עם כל אחינו בית ישראל, אנו אבלים על פטירתו של מרן אבינו מלכינו הגדול בענקים רבינו עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה. הרינו כפרת משכבו. שמלבד כל פעולותיו הנשגבות, גם המפעל הגדול של "הלכה יומית" נזקף לזכותו. 
 
קשה עלינו הכתיבה בשעת צער זו. ובכל זאת נכתוב מעט מרחשי לבבינו, לאחר היום הנורא שהתרגש עלינו. 
 
אמרו רבותינו בגמרא (ראש השנה יח:), "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו". כלומר, קשה לנו יום סילוקו של הצדיק, כיום שבו נשרף בית המקדש. ובמדרש מובא, שיום זה קשה אף יותר מחורבן בית המקדש. 
 
בנוהג שבעולם, כשנסתלקו מאיתנו גדולי הדורות, היינו צריכים לפרש פירושים שונים כדי לבאר את הדברים. מהי המשמעות הגדולה של פטירת הצדיקים? וכי עלה בדעתינו שהצדיקים יחיו לעולם? ובפרט אותם שכבר זכו לחיים ארוכים, ועברו כבר את ימות הזקנה, וכי עלה בדעתינו שיחיו לעולם. 
 
אך באמת אצל מרן רבינו זצ"ל, אין כל קושי בהבנת הדברים. שכן לא נגזים אם נאמר, שבכל הדורות כולם, לא אירע אסון גדול כזה, כפטירתו של רבינו. שהרי בדורות הקודמים, כשנפטר איזה גדול, הניח אחריו כדוגמתו, משה נסתלק, הניח אחריו את יהושע, וכן הלאה, ועם כל ירידת הדורות, בכל זאת, נמצאה לכל הפחות דוגמא למעלת הגדול שנסתלק. 
 
אבל בעוונותינו הרבים עתה, כשנסתלק מאיתנו אור עינינו, שהיה ענק בענקים, נותרנו יתומים ממש מבחינה רוחנית, ונתקיים בנו "שוטטנו בארבע פינות תרופה לא מצאנו". אין אנו מצטערים רק על סילוקו של רבינו האהוב, אנו מצטערים על כללות מצבינו, שנותרנו בלעדיו, ואין לנו רועה נאמן, איש בעל נשמה עצומה כזו של רבינו. 
 
מלבד גדולתו המופלאה של מרן בתורה, גדולה שבמידה מסויימת לא נמצא כמותה מאות בשנים, ועתה איבדנו אותה, הרי לקינו בכפליים. כי גם בהנהגתו המיוחדת, היה מרן זצ"ל יחיד בדורו. היה גדול בתורה, גדול בענווה, גדול באמונה, גדול בקדושה, עצום בשקידת התורה, למעלה משמונים וחמש שנה, היה שוקד בתורה בדבקות ובהשתוקקות, כאשר מדובר גם בזמנים ששקדנותו היתה מעל ומעבר ליכולת האנושית. 
 
עוד לפני שחלה מרן זצ"ל את חוליו האחרון, כפי שנתפרסם, הוא לקה ב"שבץ מוחי" שגרם לו לשיתוק ביד שמאל (ודבר זה נגרם מדאגתו על הכלל). ובודאי כל אדם במצב כזה, ישקע בצער, כי איבד את ידו השמאלית. לא כן מרן זצ"ל, שכאשר שב לביתו מבית החולים יום למחרת האירוע, והוא כולו חלש, וזקוק לטיפולים שונים ומשונים, ישב לעסוק בתורה בשמחה ממש, מתוך מצב רוח טוב, ובהודאה לה' שלא נגרם לו נזק רציני יותר. וכך ישב ושקד כל ימי חייו, גם בזמן שאיבד את הראייה בעין אחת, ואת השמיעה באוזן אחת, ואת התחושה ביד אחת, ובכל זאת בזריזות ובחריצות ישב וכתב עוד ועוד, הגה בתורה וחידש בה, בשמחה וחדוה. אשרי הדור שהיה צדיק זה שרוי בתוכו, ואוי לו לדור שככה עלתה בימיו. 
 
הרב זצ"ל, היה תקיף שבתקיפים מצד אחד, ומאידך גיסא, רך כקנה. כשהיה צורך להכות על קודקודה של השקפת עולם או דרך כל שהיא, הרי שמרן זצ"ל היה ניצב כארי שואג, ומתקומם ברוב עוז ותעצומות כנגד אותה השקפה. ומאידך גיסא, היה באמת ובתמים מיצר בצרתם של ישראל, ובצרתו של כל יחיד ויחיד. לא פעם ולא פעמיים ראינוהו יושב עם אנשים קשי יום, פשוטים שבפשוטים, ולעתים אף עם אנשים שאינם בריאים בנפשם, שומע צערם, ובוכה עמהם, ומשתתף בצערם, ומעתיר בתפלה עבורם. 
 
כמה פעמים כשבאנו לפניו לבקשו שיברך איזה אדם השרוי במצוקה, תוך כדי דיבור נענה לנו, הלא אני מתפלל עליו בכל יום, ומיד היה נוקב בשמו ובשם אמו של הזקוק לישועה. 
 
כל מי שזכה להכיר את מרן זצ"ל, תיכף היה חש, כי הוא עומד לפני אדם גדול. (וכאשר הטיב להסביר זאת אמש, נשיא מדינת ישראל, בדברים שנשא, כי אף הוא שאינו מוגדר אדם "דתי", בכל זאת הוא חש שמרן זצ"ל הוא אדם גדול. וכן ראינו אצל הרופאים בבית החולים, שרחשו למרן כבוד גדול, ונהגו עמו ממש בחרדת קודש, אף על פי שאינם מוגדרים "דתיים"). הגדלות הזו לצערינו, אינה עמנו עוד. 
 
תפלותיו של מרן, שנבעו מלב אוהב לכללות ישראל, ושנתקבלו בשמים כעבד המתחטא לפני רבו, ברכותיו של מרן לכל חולה ולכל אשה עקרה, דברי העידוד שלו לשבורים ורצוצים, הצלת העגונות מכבלי העיגון במסירות נפש, כל אלה וכיוצא בהם, אינם עוד. איבדנו כלי חמדה, "וי להאי שופרא דבלי בארעא", (חבל על אותו יופי המתבלה בעפר). 
 
אוי נא לנו כי הושברנו, יתומים היינו ואין אב, גדול כים שברנו! מי ירפא לנו? 
 
אין לנו אלא לקבל על עצמינו, להמשיך וללכת בדרכי מרן זצ"ל, ללכת בדרכיו, להרבות תורה בישראל, ולהרבות בלימוד תורתו של מרן, ובקיום ההלכה לכל פרטיה כאשר הנחילנו רבינו. ובאורו של מרן, שהושפע עלינו, נזכה להשפיע שפע גדול על הדורות הבאים. עד ביאת משיח צדקינו ותחיית המתים במהרה בימינו אמן.

הרב עובדיה יוסף נח - עם ספריו

הרב עובדיה יוסף נח - עם ספריו

הרב יצחק דויד גרוסמן שליט"א
מקור:ערוץ 7
 
קשה להספיד בעוד המת הגדול מוטל לפנינו. מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל איננו. ברוך דיין האמת.
הוא היה גאון עולם שכל התורה היתה מונחת בזכרונו. בכל פעם כשכנס אדם אליו, פגש אותו עם הספרים, עם התורה שהייתה משוש ליבו. הוא אצר במוחו הגדול אלפי ספרים בעל פה. זכורני, עת הייתי נכנס לפניו, תדיר הייתי מחכה בסבלנות דקה ושתיים, עד שמרן הגר"ע יוסף זצוק"ל ירים את ראשו מן הספרים שהיו חדוות חייו.
 
הוא הכיר את ספרייתו העצומה בת למעלה מעשרים אלף הספרים, וידע כל ספר היכן מקומו. הוא ניחון בזיכרון מופלא על אנושי והוא השקיע זאת בתורה.
 
לפני שנים ארוכות נסעתי עמו לסאן פאלו בברזיל למען הקמת ישיבה עבור בני תורה. טסנו טיסה לילית ארוכה לברזיל ובעוד כל יושבי המטוס נמים על יצועם, מרן הגר"ע יושב ולומד. ניסיתי להציע לו לסדר את המושב כדי שיוכל לנוח מעט, אבל הוא פטר אותי ואמר לי שהוא באמצע לימוד מסוים.
 
משהגענו למחוז חפצנו ולמקום אכסנייתינו, שיערתי לעצמי שעתה לאחר טיסה ארוכה ומתישה כזו בוודאי יפנה הגר"ע יוסף לנוח מעט מעמל הדרך. אך הוא, ממרומי שנותיו, הלך 'לנוח' עם ספריו. כזה היה כל ימי חייו.
 
זה מחד, ומאידך ירד מן ההר אל העם. הוא וויתר על תורה שלו, על יגיעה עצמית שלו, על שעות יקרות של חידושי תורה שלו - עבור העם שבשדות, פשוטי העם. הוא נדד ממקום למקום, היה הולך לקטמונים, לבוכרים, לקריית מנחם, לשכונת בית ישראל. היה הולך ממקום למקום כדי ללמד תורה.
 
הוא לימד את בעלי הבתים, בעלי המלאכה. הוא ישב בשוק מחנה יהודה ולימד תורה את המון העם. כך היה בירושלים וכך בתל אביב ובצפון ובכל רחבי העולם.
 
הוא נשא את משא הדור על כתפיו מסוף העולם ועד סופו. מאות ואלפי תלמידים שנישאו ליהודיות כשרות, הם בזכותו. הוא העניק במסירות נפש את כל חייו עבור עם ישראל.
 
הוא הרים את כבוד התורה והחזיר עטרה ליושנה. הוא היה סמל ודוגמא, אות ומופת ליהודי תלמיד חכם, איש האשכולות, איש עשייה ורבן של כל בני הגולה.
 
זכיתי שאבדלח"ט וקירבני כאב לבן, הוא ליווה אותי בכל תחנות חיי ובכל הפעילות שלי כאב מסור, אוהב ודואג. הוא הגיע אינספור פעמים למגדל העמק בכל עת מצוא, למן היום בו הוכתרתי כרב העיר, יום חנוכת המוסדות וארועים כלליים ושמחות פרטיות שלי. מראשית דרכי היה לי לאב רוחני, רבי ומורי. אמר לי לא פעם: אני אוהב ומחבב אותך כמו בן שלי.
 
הייתי היום אצל מרן בחדרו בעודו בחיים, נשקתי את ידו, זו הייתה יד חמה של אדם חי. דמעות ניגרו מעיניי: אבינו, רוענו, הישאר עמנו, עם ישראל זקוק למרן. אך משמיים נגזרה הגזירה, ורוכב בערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק.
 
דורות לא היה אדם שכזה משכמו ומעלה. הוא יחסר הרבה לעולם התורה ולעולם היהודי בכל התפוצות. יהי זכרו הגדול ברוך.

סיפור לקראת יום הילולת הצדיק סידנא בבא סאלי זיע"א:

סיפור לקראת יום הילולת הצדיק סידנא בבא סאלי זיע"א:
 
סיפר הגה"ח הרב קריספין
בשנת תש”מ זכיתי להכנס ליחידות אל כ”ק אדמו”ר מלובביץ . הרבי ביקש ממני שאספר לו איזה דבר מהבבא סאלי. וסיפרתי לו את הדברים דלהלן: 
“כאשר הגיע הצדיק לגור בארה”ק בשנת תשכ”ד, היתה תחילה ישיבתו בעיר יבנה אצל חתנו הצדיק רבי אברהם אבוחצירה זצ”ל. בעיר זו היה כולל אברכים, וראש הכולל היה גאון גדול ובעל יחוס חשוב, מזרעו של הגאון מוילנא. ראש הכולל ביקש ממני, שאסדר לו פגישה עם הבבא סאלי. נכנסתי אל הצדיק ואמרתי לו שראש הכולל רוצה להכנס אליו. הוא נכנס והצדיק התיחס אליו בכבוד גדול וציווה להגיש מיני מזונות ומשקה לאמירת לחיים. 
“אינני יודע איך הגיעו הדברים לנושא הבעל שם טוב והגר”א, אבל בין דיבור לדיבור אמר ראש הכולל אל הצדיק בסגנון של ביטול: “אין מה להשוות את הבעש”ט לעומת גדלותו של הגאון מוילנא בנגלה”. הבבא סאלי שמע והתרגז מאד, ואמר לו: “מי אתה שתכניס עצמך בנושא כזה להכריע בין הגדולים הללו?! אני יודע מיהו הבעש”ט! ועכשיו קום ותצא מכאן, אינני רוצה לראות אותך על ידי”. 
 
“הייתי עמם בחדר במשך כל השיחה, וכשהצדיק התרגז יצא ראש הכולל, ואני יצאתי אחריו מרוב בושה, שגרמתי לכל זה ע”י שסידרתי לו את הפגישה. כשיצאנו אמרתי לו “איך נכנסת ללוע הארי ודיברת בצורה כזו?” אני התביישתי לחזור לבבא סאלי, הייתי בחדר עם הדוד רבי אברהם המרא דאתרא, ופתאום בא הבבא סאלי שחיפש אותי ויבקש שאכנס אליו. כשבאתי לחדרו, אמר לי: “מה עשית לי? הבאת אלי איש שמדבר כנגד הבעל-שם-טוב?” והוסיף: “אתה תראה - אם מחר ישאר הכולל הזה ביבנה אני אינני בבא סאלי”. יצאתי וסיפרתי את זה לרבי אברהם זצ”ל, עיניו זלגו דמעות מרוב צער, ואמר: “מה נעשה בלי הכולל?” ועניתי לו: “הבבא סאלי יודע מה שהוא עושה”. 
 
“כמובן שהצדיק לא דיבר על זה עם אף אחד, וגם אני לא סיפרתי לאף אחד את המקרה. אבל עובדה היא, שלמחרת בבוקר קרא ראש המועצה של יבנה לראש הכולל, ואמר לו: “קבלתי הודעה שמפסיקים ממשרד הפנים את התקציב עבור האברכים”. באותו היום הכולל כבר לא היה שם! 
 
לאחר איזה זמן קרא הצדיק לחתנו רבי אברהם, ואמר לו שיארוז את חפציו, כי הוא עוזב את העיר הזו, ואחר כך עבר לגור באשקלון. 
 
“את כל הסיפור הזה סיפרתי לרבי כאשר הייתי ביחידות. הרבי הקשיב קשב רב, ואחר כך פרס את שתי ידיו הקדושות ואמר לי בהתרגשות: “כך היה? יש לך סיפורים כאלו ואתה שומר אותם לעצמך?!” 
זכותו תגן עלינו אמן

תפילתו של הרש"ש הקדוש

תפילתו של הרש"ש הקדוש
 
שעת לילה מאוחרת, מרן הרש"ש הקדוש, רבי שלום שרעבי זצוק"ל, יושב מוצנף על הקרקע הלחה מטל של רחבת הכותל המערבי,וקולו חודר ובוקע,מתפשט והולך,
חודר הוא גם אל חלונותיהם המחופים וילונות משי של השליטים הערבים בירושלים,הנמים את שנתם בנעימים.
 
"אלוקים באו גויים בנחלתך,טימאו את היכל קדשך"
 
המופתי של ירושלים מתרגז,קם ממיתתו במהירות "מיהו היהודי החצוף?בן מוות הוא!איך הוא מעז להפר את מנוחת הליל ושנת הנכבדים?!"
המופתי פותח את חלונו וצועק אל הרש"ש :"הס ! יהוד ! ולא, דמך בראשך !"
אך נפשו של הרש"ש נמצאת בגבהיי מרומים והוא בכלל לא שומע...
 
המופתי שאינו מבין את קדושתו של מר"ן מתרגז והולך וכבר מכין במוחו תכנית לפגוע בו.
כבר למחרת בעוד מר"ן הרש"ש הלך יחידי אל הכותל נשלחו לחסלו בריונים ענקים חמושים באלות וסכינים.
אך שוד ושבר,שוב באמצע הלילה תפילותיו ותחנוניו של מר"ן שוב נשמעים ברחבת הכותל...
המופתי לא מבין ....האם הוא חולם???
 
"באו גויים בנחלתך,טימאו את היכל קדשך"
 
"הבריונים האלו,בני בליעל,סוררים...." "לא יכולים לגמור את הסיפור עם יהודון פשוט ולא חמוש?""
 
בבוקר יצא המופתי יחד עם חבר מרעיו אל מקום המארב המתוכנן ולעיניהם מתגלה מחזה מעורר חלחלה...
שני הבריונים על כלי נישקם ניצבים כנציבי מלח קפואים !
 
"מה אירע לכם ?" שואל המופתי,אך הבריונים אינם יכולים לדבר או להזיז איבר...פחד גדול נפל על הכנופיה.
 
מהר חשו  הערבים אל בית המדרש של הרש"ש הקדוש. המופתי פנה ישר אל הרב וכרע ברך : "יא סידי{אדוני}! תעזור לנו, הבנו שאיש קדוש אתה!"
הרש"ש הקדוש פנה אל הסימטה בה רצו לפגוע בו והתפלל לרפואת הבריונים. אח"כ הלך אל הכותל שוב. כבר בדרך חזרה ראה את הבריונים רצים אליו בהתרגשות ומנשקים את רגליו.