הילדים שיגדלו בלי ר' מיכל יהודה

פרטים

קטגוריה: סיפורים ומאמרים על גדולי ישראל

פורסם בחמישי, 02 יולי 2020 12:38

נכתב על ידי Super User

כניסות: 328

הילדים שיגדלו בלי ר' מיכל יהודה
/הרב ש.ב. גנוט/

היה זה לפני 18 שנה וראש ישיבת 'דרכי משה', בה למדתי, הגאון רבי חיים שינקר שליט"א, שלחני לפוניבז', לפגוש את ר' מיכל יהודה. ראש הישיבה הישיש סיים אז את שיעורו ודובל'ה לינדנפלד הראה לי את הדרך לחדר-שיעורים. ר' מיכל יהודה ישב במקומו וסביביו עמדו בחורים, מתפלפלים בלימוד. ניגשתי בכל הכבוד הראוי ואמרתי לו שרבי חיים שינקר שלח אותי, כדי שיתפלל על אביו, הגה"צ רבי יצחק, שמצבו הבריאותי היה בכי רע. מסרתי לו 'קויטל', עם השם ושם האמא, ור' מיכל יהודה הפליג בשבחו של ר' חיים שינקר ואביו. הוא לקח את הפתק לידיו ואמר: "נו, צריך להתפלל". הוא החל לומר תהילים, בעינים עצומות, ואז הוא, פשוט... התחיל לבכות. ראשי סניף ארגון 'בוני עולם' באלעד נכנסו ובאו למעונותיהם של גדולי ישראל, כדי לדבר עימם על הארגון, לבקש עצה וגם ברכה. "כל הגדולים שמעו, האזינו, בירכו בלבביות והתפללו, אך היה 'גדול' אחד, ר' מיכל יהודה, שפשוט ישב ובכה, ישב ובכה", סיפר השבוע הרב ל. מ'בוני עולם'. "הוא לא יכול היה לשבת בשקט ורק לשמוע על מכסת הצרות. ליבו עלה על גדותיו, וכך גם סף דמעותיו".

ר' מיכל יהודה היה הרעבע המוכתר של כל ראשי הישיבות, הקטנות וגם הגדולות. היתה בו חכמה עמוקה מאד של 'מחנך' אמיתי, ומנגד, גם תמימות חיננית כזאת, מלאת תום וחמימות, המזכירה את הסיפורים על החמימות של ר' אריה לוין ושל בניו, ר' רפאל ור' שמחה.

אינני יודע כיצד נכנסו לר' מיכל יהודה בשנותיו האחרונות, האם היו שעות של 'קבלת קהל' וגבאים. אך כשאנו למדנו בישיבה קטנה, לא היה דבר פשוט מזה לצאת משער הכניסה של 'דרכי משה' ולתפוס את ר' מיכל יהודה, שהלך לבדו בנחת, עולה או יורד מביתו לישיבה, ולהתייעץ עימו. כך, בפשטות, על תהיות ולבטים, 'דרכי הלימוד' ועניני מסכתות. "אל תלמד מסכתות חדשות. תחזור שוב ושוב על המסכתות שכבר למדת", ייעץ לי פעם בנעימות ב'בין הזמנים' אחד. "לא יודעים את הערך של החזרה. הערך שלה גדול מאד!". בהזדמנות אחרת סיפר לי ר' מיכל יהודה על רבי איסר זלמן זצ"ל, שכתב וכתב חידושים במחברותיו, עד שייצא לו לבסוף ממחברותיו סדרה שלמה של כרכי 'אבן האזל'. "תכתוב כמה שאתה יכול, אפילו הערות קצרות. העיקר שתכתוב", יעץ לי ראש הישיבה הישיש (והוא לא התכוין לכתיבה בעיתון, אין ספק...). כשלמדתי בישיבה גדולה הצטרפתי אליו פעם לנסיעה לחתונה ב'קרויזר' (למי שזוכר...) וניצלתי את ההזדמנות לשאול אותו על המינון של לימוד ה'עיון' ולימוד ה'בקיאות'. ר' מיכל יהודה נאנח ואמר ש"אין כזה דבר 'עיון' או 'בקיאות'. צריך ללמוד ולהבין. אם לומדים שטחי, אזי זהו לא 'בקיאות'. צריך ללמוד בהבנה, אך אין צורך להתעכב הרבה ולא להספיק מספיק". היו לו עצות רבות ונבונות, גם בנושאים מסובכים, הקשורים לעניני חינוך, והוא צדק בכולם.

פעם 'כעסנו' במשפחה על ר' מיכל יהודה, שייעץ בנושא שהיה קשור אל אחד מאיתנו, ולדעת הסובבים, הוא לא הכיר את הנתונים מספיק, ולפיכך הוא טעה, כך חשבנו. חלפו שנים וכל דבריו של ר' מיכל יהודה התקיימו במלואם, עד האחרון שבהם.

היו בו סממנים של נסיך אמיתי, הוד קדומים שאפף אותו והילה מלכותית, אותה כנראה קיבל מבית המלכות דחברון, אסכולת 'גדלות האדם'. כשר' מיכל יהודה הקריא, בכל הזדמנות, קטעים שלמים מה'מסילת ישרים' וה'שערי תשובה', חשת שהוא נמצא בתוכם, בפנימיותם של ספרי המוסר הקדושים. הוא חי אותם, חי רוחניות, קדושה וטהרה לא מצויים,וכך הוא הצליח להשפיע, בדבריו היוצאים מן הלב. 'סתם כך' מסילתישרים, וכולנו נשאבנו כמגנט. לא קל בכלל להיות עובד ה' כל היום, כל הזמן, כל החיים, ור' מיכל יהודה היה כזה, עובד ה' בכל רמ"ח ושס"ה, ללא שום הפסקה.

אי אפשר להבין בכלל כיצד יגדלו ילדינו ללא ענקי הרוח האלה, שנלקחים מאיתנו כבוא השמש בצהרים. אינני מסוגל להבין בכלל כיצד נוכל לגדל ילדים בלי 'גדולים' כמו ר' מיכל יהודה. אי אפשר להבין כיצד נוכל לגדל ילדים, שלא יידעו בכלל להתגעגע לאנשים כר' מיכל יהודה. נזכרתי השבוע בסיפור/משל, שממחיש כל כך את החסרון הזה, שילווה אותנו כל החיים. מעשה בעשיר מופלג, שאחת ממערכות הכלים היקרות והנדירות שברשותו, נשברה לרסיסים. האיש ביכה את כליו ימים רבים, עד שהסובבים לו לא התאפקו ושאלוהו מדוע שלא ירכוש שוב מערכת ססגונית שכזאת, שהרי יש לו ממון רב.

השיב להם העשיר: "אמנם הפרוטה מצויה בכיסי וביכולתי לרכוש כל כלי שארצה. אך כלי שכזה לא אוכל להשיג, משום שבית החרושת שייצר אותם, סגר את דלתותיו".

ובית החרושת שייצר כלים כדוגמת ר' מיכל יהודה, כבר אינו מייצר כלים יקרים כאלה.

תחנת יהדות מהלכת

פרטים

קטגוריה: סיפורים ומאמרים על גדולי ישראל

פורסם בחמישי, 02 יולי 2020 12:33

נכתב על ידי Super User

כניסות: 327

תחנת יהדות מהלכת - הרב משה בן טוב זצ"ל

עדי (דוד) אהרון. מקור: בשבע

ההמונים שהגיעו לשכונת שמעון הצדיק ביום ראשון השבוע לאזכרת השלושים של הרב משה בן טוב זצ"ל, לא נמנו על ציבור שומרי המצוות בלבד. ואולי דווקא ההיפך הוא הנכון. היו שם כולם: חרדים, דתיים לאומיים והרבה יהודים שאינם בהכרח שומרי מצוות. במקום נכחו גם רבנים גדולים ואנשי ציבור חשובים, אך בעיקר עמך בית ישראל, שבאו לחלוק כבוד אחרון לרב שקירב אותם כל כך, עוד הרבה לפני שמפעלי חב"ד, קירוב וכנסי תשובה, הפכו לטרנד. "אני מעדיף יהודי בלי כיפה, מאשר כיפה בלי יהודי", התבטא הרב לא פעם באהבת ישראל שהייתה אצלו חקוקה היטב בנשמה. "הוא ידע למצוא מסילות לבו של כל יהודי. היה לו כוח מגנטי וחיוך שגרמו לאנשים להיקשר אליו כל כך. וכך הוא היה כל חייו", סיפר לי השבוע בנו, הרב שמעון בן טוב. "הוא היה כל כך קדוש עד כדי כך, שכל מי שהיה נכנס אליו היה מקבל ממנו איזה מאה גרם קדושה. היו נכנסים אליו לחדר וסופגים קדושה". סוד הקסם הזה, שהיה מלווה גם בהרבה פשטות וענווה, הוא אולי מה שעזר לו להשפיע כל כך הרבה על אלפי משפחות חילוניות, לקבל על עצמם טהרת המשפחה. דווקא בנושא הרגיש כל כך, היתה לו סיעתא דשמיא גדולה מאוד. "אבא שלי למד מהבבא סאלי את הדרך איך להסתיר את הגדלות שלו ואת הברכות בתוך בדיחות או סתם סיפור", מוסיף בנו.

מי ילך לבבא סאלי
הרב משה בן טוב נולד במרוקו לפני 80 שנה וכבר מאז החלה ידידות קרובה בין משפחתו למשפחת אבוחצירא הידועה. עוד בהיותו בן 10 הסתופף בצילו של הבבא סאלי זצ"ל, וכשעלה לארץ ישראל, הקשרים ביניהם התהדקו עוד יותר. "אבא היה מגיע אל הבבא סאלי בכל שלישי ושישי ובכל פעם לוקח איתו ילד אחר. בכל פעם היתה תחרות בינינו הילדים מי ילך עם אבא לבבא סאלי הפעם. הם היו יושבים יחד עד אמצע הלילה, לומדים, אוכלים ומדברים. הרבה פעמים ראיתי אותם מסתגרים בחדר. כששאלתי את אבא מה הם עושים שם הוא לא הסכים לגלות לי", מספר הרב שמעון. 

למרות שהרופאים לא ראו סיכויים לכך שיזכה להביא ילדים לעולם, 13 ילדים יש לו לרב בן טוב: עשרה בנים ושלוש בנות. עשרת הבנים קרויים על שמות השבטים ושמעון, ראש מוסדות 'דור ודור' שבנשיאות אביו, הוא החמישי שבהם. 

רוב ימיו התגורר הרב בן טוב בבאר שבע והיה צורף שבבעלותו חנות תכשיטים. אבל החנות, מסתבר, היתה רק התירוץ. "זו בעצם היתה תחנת יהדות. כל מי שהייתה לו בעיה בבאר שבע ידע שהוא יכול לפנות ל'רבי משה דתי' ולקבל מענה למצוקתו. הכינוי 'דתי' דבק בו כיוון שהיה המרוקאי היחיד באותה התקופה שהיו לו פאות וזקן. 

הוא התפרסם בזכות ראייתו הרוחנית למרחקים, וכונה 'רואה המזוזות', כיוון שכל מי שהגיע אליו עם מזוזת ביתו, היה מצליח לעלות על שורש בעייתו, לברכו, ולזכותו בישועה. 

"כבר מגיל 16 אבא ידע להסתכל במזוזות ולראות שם דברים נסתרים, אך הוא דאג להסתיר את זה מעיני אנשים במשך הרבה זמן. הוא טען שזיכו אותו משמיים בראייה הזו, כי כבר בגיל צעיר היה מעסיק צוות סופרי סת"ם ומעבדי עורות שיכינו לו מזוזות, והיה נותן אותם ליהודים שהיו להם מזוזות פסולות", מספר הבן. 

כך הצליח להסתיר עצמו זמן מה עד שיום אחד הגיעה אליו שלא הצליחה להיפקד שנים רבות אישה וביקשה ברכה לפרי בטן. "אבא אמר לה - תוך תשעה חודשים יהיה לך בן, ואכן כך היה. הסיפור עבר מפה לאוזן וכך יצא שמעו בכל העולם ואנשים רבים התחילו להגיע אליו לעבודה ולבית". 

 

הרנטגן של המזוזות
כששמעו החל להתפרסם, הזמין אותו הרב ווזנר להגיע בכל יום שלישי, לאחר סגירת החנות, לבני ברק, לקבל קהל ולבדוק מזוזות לאנשים. "מהכסף שקיבל הוקם הכולל של רבי אלעזר, נכדו של הבבא סאלי", מספר הרב מרדכי ענתבי, ר"מ בישיבת 'מכון מאיר' ורב שכונת בית הכרם בירושלים, שהיה מבאי ביתו וממקורבי הרב ב-14 השנים האחרונות. "הרב הוא זה שחיתן את רבי אלעזר ורבי דוד אבוחצירא, על פי צוואת אביהם. אשתו, הרבנית שתחיה, בישלה בידיה אלף מנות לחתונתו של רבי אלעזר". 

בנוסף לעבודתו ולקבלת הקהל, היה הרב בעל חסד גדול. הוא מימן ישיבת ערב של 300 תלמידים, המון משפחות ופרויקטים. "הוא היה איש צדקה בצורה בלתי רגילה, והכל בטבעיות. הוא לא יכל בלי לתת ולהעניק", מספר בנו הרב שמעון. 

פעם אחת, כעבור כשנה, כשהגיע אליו הבבא סאלי, ביקש הרב בן טוב להתייעץ עמו האם להישאר לעבוד בחנות, שהיתה לו בה ברכה גדולה, או לסגור אותה ולהתמסר לצורכי עם ישראל - לראיית המזוזות ולתיקון המשפחות. השיב לו הבבא סאלי: "מה אתה נשאר בחנות הזו? ה' יעשה אותך טוב לכל העולם כולו". 

ואכן כך היה. אנשים החלו להגיע אליו מכל רחבי הארץ והעולם עם מזוזותיהם ומצוקותיהם והיו יוצאים ממנו עם חיוך. "אנשים קונים בית במיליון שקל, אבל מזוזה במאה שקל. אבא תמיד היה אומר שמזוזה היא כמו רנטגן - קולטת את כל מה שקורה בבית ומושפעת מכך. ואז משפיעה חזרה על הבית. ספגנו מאבא את הדרך לקלוט מי זה סופר טוב ומה זו כתיבה נכונה", מספר הרב שמעון. "פעם הגיע לאבא ילד בן 14 ששוקל 140 קילו. אבא הסתכל במזוזה ואמר לו - התפילין שלך פסולות. ואכן בדקו וגילו שכתוב בתפילין שלו "ואכלת ואכלת", במקום "ואכלת ושבעת", נותן הרב שמעון דוגמה אחת מני רבות. 

"אבל האמת היא, שאבא לא היה צריך את המזוזה כדי לדעת. הוא היה פותר לפעמים לאנשים בעיות גם דרך הטלפון ומבלי להכירם", מגלה בנו, "המזוזה היתה רק התירוץ. היא היתה ההסתרה שלו, שהוא מצליח לראות רק דרכה. וזו גם הייתה הזדמנות בשבילו לתקן את מזוזות ביתו של האדם שמגיע אליו".

השותפות עם הרב אליהו
קצת יותר מחודש חלף מאז איבד עם ישראל את גדול הדור, הרב מרדכי אליהו זצ"ל, והלב עוד לא מספיק לעכל, והנה הלך לעולמו ידיד נפשו, הרב משה בן טוב. סמיכות פטירתם של שני הצדיקים איננה מקרית. עוד בחייהם העיד הרב בן טוב על הרב אליהו כי "נפשו נקשרה בנפשו". הם נקברו אחד ליד השני בהר המנוחות והשותפות המיוחדת שקשרו בחייהם, נמשכת גם אחרי מותם. 

"הפעם הראשונה ששמעתי את אבא מדבר על הרב בן טוב היתה לפני למעלה מעשרים שנה כשהיינו בסיור בארה"ב ומישהו ביקש לברר את דעת הרב עליו. הרב אמר עליו: בדקתי אותו כדי לראות האם הוא משתמש בשמות קודש או שהוא איש קודש בעצמו. ראיתי שהוא אינו משתמש בשמות קודש ואני מחזק את ידיו", מספר בנו של הרב מרדכי אליהו, הרב שמואל אליהו. 

"הקשר ביניהם התחיל בעיקר סביב נושא טהרת המשפחה. הרב בן טוב רצה לנתב את כוח הראייה שלו במזוזות למשהו מעשי והרב עודד אותו. הוא אמר לו: תעודד את הנשים לשמור טהרה, וכל מקרה עם שאלה הלכתית שיש לך - תעביר את אותם האנשים אלי. היתה ביניהם שותפות פלאית". 

250 אלף זוגות עברו דרך הרב לבקש ברכה, רובם ככולם חילונים, וכמעט 80 אחוז מהם הוא הצליח לשכנע להתחיל ולשמור על טהרת המשפחה, על כל פרטיה ודקדוקיה. המקווה הראשון מני רבים שבנה היה באלון מורה, שכן ההתיישבות היתה חביבה עליו עד מאוד, ובבאר שבע הוא הקים גם מקווה לנשים נכות.

איך אומרים מקווה בצרפתית? 
גם בצרפת הוא חולל מהפכה ענקית בתחום. "כשהגיע לראשונה לפריז היה שם מקווה אחד, והיום יש שם כבר 64 מקוואות", מספר בנו. "פעם הוא שכנע מישהי מאלסקה, חילונית לגמרי, לטוס פעם בחודש במשך שעה וחצי כדי לטבול במקווה". 

"בימים הטובים הוא היה מקבל 25 זוגות ביום. בפריז היה מקבל 60 זוגות ליום ובכל כמה ימי עורך שם כנס תשובה והיו מגיעים לשם בכל פעם חילונים רבים ל'הילולה' שהיה מארגן. לצרפת הוא היה נוסע פעם בשלושה חודשים למשך כחודש ועושה שם מהפכת תשובה - משכנע לעלות לארץ, לסגור עסקים בשבת, לשמור טהרה. אני רואה עכשיו בישיבות את הילדים שצמחו מהמשפחות הללו. יש שם כבר המון בעלי תשובה. היתה לו סיעתא דשמיא". 

כשהתרבו הפונים, ביקש ספר הלכתי על מנת להדריך את הזוגות. כך נולד הספר 'קיצור דרכי טהרה' שנערך ע"י הרב שמואל אליהו על פי הספר המלא, 'דרכי טהרה', שכתב הרב מרדכי אליהו. 

הספר תורגם ל-8 שפות, כולל אמהרית וכתב ברייל, ונמכר עד היום בכ-180 אלף עותקים. כפועל יוצא של הפעילות, הקים הרב בן טוב את 'מוסדות דור ודור', כד לתת המשך טיפול לאנשים. וכך, כל זוג שהיה יוצא מהרב היה יכול להיפגש בו ברגע עם מדריכת טהרה שהיתה מלווה אותם בצעדיהם הראשונים ובכלל, בכל מה שהזדקקו. 

הם הקימו מערך שלם של מדריכות כלות ומדריכי חתנים, בלניות, פרוייקט 'טהרה-פון'. יש להם גם בית הוראה פעיל ובו ארבעה רבנים שנותנים פסיקת הלכה לפונים ללא תשלום, וכעת הם פותחים את בית ספר 'שלמותא' - להכשרת שדכניות, הורות ומשפחה, עורכי חופה, יועצי נישואין וסופרי סת"ם. ויש להם גם מפעל חסד, כולל הכשרה לרבנים, כולל נץ ומסגרת לימוד לעיוורים. 

גם הכנסים השנתיים של המוסדות, שנערכים מדי שנה בבנייני האומה לאלפי נשים, מדריכות ולומדות טהרה, כבר הפכו לשם דבר. "הם עושים עבודה ענקית של קירוב", מעיד הרב שמואל, "הרבה פעמים השתתפתי בכנסים שהם עורכים ברחבי הארץ". 

איך הרב הצליח לגרום לזוגות חילונים לעשות כזה מהפך בחייהם? 

הרב שמעון: "הוא הוכיח לאנשים שכל הבעיות, הקשיים והצרות שלהם מגיעים בגלל שהם לא שומרים על טהרת המשפחה. כי זה היסוד. וכשהיסוד של הבניין עקום - כל הבניין עקום. 

"בסיעתא דשמיא ובצורה פלאית הוא הצליח להפוך לאנשים את החשיבה על כך - מדבר פרימיטיבי למשהו שכדאי להם לשמור. היה מבקש מהם: תשמרו רק שלושה חודשים, אבל אחרי שהם טעמו מזה הם לא רצו להפסיק. הוא תמיד אמר לאנשים: טוב להתחתן פעם בחודש מאשר פעם בחיים. כך הוא שכנע". 

הרב ענתבי: "הרב הביא את האנשים להבנה שזה הפתרון לכל הבעיות שלהם. פעם אחת הגיעה אליו אישה חילונית מקיבוץ צובה לאחר שלא הצליחה להביא ילדים הרבה שנים וביקשה מהרב ברכה. הרב אמר לה לשמור על טהרת המשפחה אבל לא לעזוב את הקיבוץ. כשהיא יצאה שאלתי את הרב למה הורה לה כך והוא הסביר לי: בשביל לעשות קידוש ה'. אם בקיבוץ יידעו שיש להם ילד בזכות טהרת המשפחה - זה יעשה יותר קידוש ה'. הייתי אצל הרב כשהם התקשרו לבשר לרב שנולד להם בן והזמינו אותו להיות הסנדק. הרב שאל אותי אחר כך: איך אלך לשם אם אין שם מזוזה? ומיד אמר: אם אלך לשם, הם כבר ישימו מזוזה. כזה הוא היה. אף פעם לא אמר ישירות מה לעשות, תמיד כדרך אגב ובלי לפגוע או לבייש, ותמיד יצאו ממנו עם חיוך". 

"המוטו שלו היה: אם אני לא אוהב אחד מישראל - אני לא יכול לברך אף אחד מישראל", ממשיך הרב ענתבי, "הוא היה אומר: רב זה קל להיות. אבל צדיק - זה קשה. רב לוקח קוויטלעך, מסתכל על הפתק וממשיך הלאה. אבל מולי יושבים אנשים - ואני יושב ובוכה יחד איתם". 

"כל אלו שהיו עוברים אצלו ביום - הוא היה ממשיך ומתפלל עליהם בלילה. היה זוכר את כולם. מדליק בעבורם נרות לצדיקים", מוסיף הרב שמעון. 

"יש היום הרבה אנשים שרואים דברים. אבל להפוך את הקערה על פיה, לקחת את המציאות המרה ולהפוך אותה לטוב - זו הגדולה וזו הייתה עבודתו של הרב כל הזמן", מסכם הרב ענתבי את סיפורי הניסים והישועות הרבים שזכה הרב לחולל. 

על תיקון חצות לא היה הרב מוותר לעולם, והוא חש ביותר את צער השכינה. "פעם הגיע אליו תלמיד חכם בעל משפחה ברוכת ילדים וביקש שהרב יברך אותו שיזכה לקנות דירה בירושלים. הרב התיישב והחל לבכות: 'שראשי נמלא טל - לקב"ה אין אפילו סוכה לשים מתחתיה את הראש, ואפילו טל יורד עליו, ואנשים פה רוצים דירות בירושלים...'. לאחר שהוא בכה חמש דקות הוא אמר: 'הקב"ה תרחם על הבנים שלך, תן להם איפה לשים את הראש'. הוא היה מצליח להפוך את כל המציאות, מתוך החיבור לצער גלות השכינה". 

"לפני ארבעה חודשים הוא אמר לי פתאום: "אני לא יודע מה קרה למשיח הזה, למה הוא לא רוצה לבוא?" מספר בנו, הרב שמעון. "לאחר כמה זמן הוא אמר לי, כאילו בבדיחותא: 'אם הוא לא רוצה לבוא ברצון - אני אלך להביא אותו בכוח'". שאלתי אותו: 'אבא, איך תביא את המשיח בכוח?' אבל הוא לא ענה לי". 

 

המזוזה של בית העלמין
הרב בן טוב קיבל קשה את פטירתו של הרב מרדכי אליהו ומאז שמע על כך לא חדל מלבכות. בו ביום הוא קיבל אירוע מוחי ראשון. היה זה כשהגיע לבית החולים על מנת לעבור ניתוח בברכיים, מהם סבל תקופה ארוכה. "על המיטה, בדרך לניתוח, הוא החל לפרפר. אך למרות זאת, הוא הצליח כעבור ארבעה ימים בלבד להתאושש, לקום על רגליו ולחזור לביתו", מספר הרב ענתבי. 

אך כעבור כחודש, קיבל אירוע מוחי שני, ממנו לא התאושש. הרב בן טוב נפטר בה' באב, בדיוק ביום הארבעים לפטירתו של הרב אליהו, אותו אהב כל כך. 

"תמיד הרב היה אומר לאנשים: כשיש אירוע מוחי - התיקון לזה זה ללמוד הלכות נידה, כדי לנקות את הראש. והוא נפטר בדיוק מזה. מהדבר שהיה רגיש אליו כל כך בחייו. לפני כן הרב עמאר בא לבקרו והוא אמר לו שיש קטרוג גדול על עם ישראל בנושא נידה וזה עוד לא הסוף", מספר הרב ענתבי. 

בסביבתו מספרים על דבר פלא שהתרחש סביב מיטתו מספר ימים לפני שנפטר. "באנו לבקר אותו יום קודם לשלושים לפטירתו של אבא", מספר הרב שמואל, "הוא היה לגמרי בהכרה ודיברנו איתו. הוא לא הפסיק לבכות על אהבת ישראל שהיתה לרב ועל הרחמנות שהיתה לו לעם ישראל. ואז ניגשנו להתפלל מנחה והוא ביקש ממני להיות חזן". הרב שמואל עמד עם פניו אל הקיר, כחזן, ובינתיים הרב בן טוב לא היה רגוע. הוא סימן לבנו להביא סטנדר וסידור לכיוונו של הרב שמואל, אך בנו לא הבין את כוונתו, הרי לרב שמואל כבר יש סידור. רק כשהסתיימה התפילה והוא יכל לדבר, הסביר הרב: "הרב מרדכי אליהו היה פה והתפלל איתנו עכשיו". 

ובנו, הרב שמעון, מוסיף: "הוא אמר לנו: 'עיוורים, אתם לא רואים? נתתי לו את כל התפילות שיקח ויעלה אותן למעלה אבל הוא לא רצה לקחת אותן וברח. רציתי לתת לו את הסידור שיתפלל ויעלה את התפילות. עכשיו מי יעלה אותן?'. פה הבנו שאבא שלי, שכבר היה חלש, לא מצליח עוד להסתיר את כוח הראייה שלו. עוד הבנו שהוא יצטרך ללכת ולקחת לשם את התפילות בעצמו". 

הרב בן טוב נקבר, כאמור, סמוך לרב מרדכי אליהו, בחלקת קבר שמיקומה מייחד אותו ביותר. ברחבה בכניסה לבית הקברות, בצד ימין, במקום בולט משאר הקברים. ממש כמו מזוזה. 

הרב שמעון: "אבא שלי תמיד היה אומר לאנשים שלא כדאי להם לקנות חלקת קבר בעודם בחיים. כי מה יקרה שהמשיח יבוא? הם יפסידו את כספם. 

"כשהרופאים הודיעו לנו שנשאר לו עוד שעות מעטות לחיות חיפשנו וביררנו האם הוא בכל זאת קנה לעצמו חלקת קבר אך גילינו שאכן, כמו שאמר, הוא לא קנה. 

"אמרתי שאבא היה כל כך צנוע בחייו והגיע הזמן שיראו אותו. הקבר שלו ממוקם בדיוק בכניסה לבית העלמין, במקום שאפילו כהנים, שהוא כל כך כיבד בחייו, יכולים להיות בסמוך אליו. אנשים החלו לקרוא לקבר שלו: 'המזוזה של בית העלמין'. כל מי שמגיע לבית הקברות, נותן נשיקה למזוזה, ונכנס".

אבינו אבינו, רכב ישראל ופרשיו - סיפורים על הרב מרדכי אליהו זיע"א

פרטים

קטגוריה: סיפורים ומאמרים על גדולי ישראל

פורסם ברביעי, 01 יולי 2020 15:52

נכתב על ידי Super User

כניסות: 414

אבינו אבינו, רכב ישראל ופרשיו - סיפורים על הרב מרדכי אליהו זיע"א

היה לנו איש גדול, ועכשיו הוא למעלה. עוד לא עברו שבועיים, וקשה להתנחם. הרב מרדכי אליהו זיע"א עבר לעולם שכולו טוב, והשאיר אחריו מליוני יתומים. כולנו היינו בניו. כולנו היינו אהוביו. הוא היה דואג ומברך את  כל איש ישראל. הוא אהב את כולם, בירך את כולם, ותמיד הביט על כולם. הוא אהב את כל עם ישראל, וכל עם ישראל החזיר לו אהבה. היה הרב זצוק"ל מקושר לכל חכמי ישראל ולכל עם ישראל. בהלוויתו ובאבלות עליו השתתפו בני כל העדות. בני כל הקהילות. בני כל סוגי המלבושים. כולם היו קשורים אליו וכולם ינקו מהשפעתו.

"הרבי מאוד מאוד כיבד את הרב אליהו", מספר הרב ליבל גרונר, מזכירו האישי של האדמו"ר מליובאוויטש.  זיע"א. "היה לו יחס מיוחד וקירוב מיוחד עם הרב אליהו. בכל פעם שהוא בא לאמריקה, הוא בא לבקר את הרב'ה, שהיה נותן לו הרבה זמן לשוחח על כמה וכמה נושאים.

כמים הפנים לפנים - הרב אליהו היה מאוד מאוד מקושר לרבי. הוא סבר שהרב'ה הוא זה שיכול להביא את המשיח - כך הוא אמר לי באופן פרטי. עוד אמר לי הרב אליהו, שהוא מאוד החשיב את הפעולות שהרבי עושה בעניין של הפצת היהדות בחוצות.

הוא היה 'מקובל'. הוא מאוד רצה שהעניין של החסידות יתקבל בכל מקום ומקום. אם זה מה שהרבי שלח את השלוחים לכל העולם בכל קצווי תבל, לשם הם הביאו את האור של התורה ואור החסידות, ואם זה בכל רובד אפשרי. הרב אליהו אמר לי כמה פעמים, שאי אפשר לתאר איזו נחת רוח הרבי עושה להקב"ה בעניין זה מה שהוא עושה בהפצת היהדות".

גם הבבא סאלי היה מחבב מאוד את הרב מרדכי אליהו. סיפר הרב שפעם שאל את הבבא סאלי מדוע הברכות שלך מתקיימות ישר. אמר לו הבבא סאלי זצ"ל יש לי זכות אבות אמר לו הרב גם לי יש זכות אבות הלא הוא מור אבי זצ"ל חכם סלמאן אליהו זצוק"ל שעליו אמר רבי שאול דוויק זצ"ל כי נשמה גדולה כזאת טרם ירדה לעולם. אמר הבבא סאלי לרב הא אנחנו שומרים את העינים והפה לכן הברכות מתקיימות! ומאז, אומר הרב, אני רק מברך.

שעות ספורות לפני פטירתו של הבבא סאלי, הוא קרא לרב אליהו ומסר לו את גלימתו האישית. על מנת שיוכל ללבוש אותה בעצמו לקראת קבלת פניו של המשיח. בכיס הגלימה העליון נמצאו כמה שערות שנשרו מזקנו של הבבא סאלי, שהדגיש באוזניו של הרב אליהו: "שים לב שבשעה שתקבל פני משיח, השערות האלה שהם חלק ממני יהיו יחד איתך".

אך בסופו של דבר משיח עדין לא בא, ומהרב זיע"א נפרדנו. הכיצד?

עניין זה עצמו מוסבר בקטע הוידיאו הקצר הבא, על ידי הרב מרדכי אליהו זיע"א עצמו, על הבבא סאלי, שאמר שיזכה לראות את המשיח. הבא נראה את דברי הרב, מתוך אתר השם 1:

"הבבא סאלי אמר שהוא יראה את המשיח. אחרי זמן אמר, אני את המשיח לא אראה. יש קטרוג גדול על עם ישראל ואני חייב לעלות למעלה כדי לבטל את הקטרוג. וכך היה. גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. אנחנו לא רוצים לא חמס ולא אחרים. אנחנו רוצים מריבונו של עולם, אתה הוא אבינו, אתה מלכנו, אתה מושיענו, אתה תושיענו. תשועת ה' כהרף עין. ונזכה לגאולה שלמה בעגלה ובזמן קריב ואמרו אמן".

אחרי שירותו של הרב בבית דין בבאר שבע כמספר שנים, בגיל שלושים וחמש ומעלה, ניקרא הרב לשרת בבית הדין בירושלים ומשם היתה הדרך קצרה מאוד להגיע לרום המעלות. אחר מספר שנים התמנה הרב לכהונה הרמה של חבר בית הדין הגדול בירושלים. ובשנת ה'תשמ"ג שלח הבבא סאלי את מזכירו האישי לרב מרדכי אליהו לומר לו כי בשמיים הכריזו עליך כי אתה הרב הראשי לישראל הבא של עם ישראל. וממש שבועיים לפני ההתמודדות על משרת הרב הראשי והראשון לציון ניכפה על הרב להגיש את מועמדתו לבחירת הרב הראשי על ידי הבבא סאלי זצ"ל ויש שעד עכשיו לא יודעים כי הרב שליט"א לא רצה להגיש את מועמדתו לבחירת הרב הראשי .

הרב אליהו הקים ועמד בראש כולל "דרכי הוראה לרבנים". כולל זה מכשיר אברכים לרבנות ודיינות ולהנהגת קהילות בארץ ובעולם. ברחבי העולם ישנם למעלה מ-60 שליחים של הרב במדינות שונות ועוד שליחים נוספים בארץ. משימת קודש כבירה נטל על עצמו מנהיג דורנו, מרן הגר"מ אליהו שליט"א: להנהיג את הדור כולו, על כל רבדיו וחצרותיו, מיגזריו ותנועותיו, במעלה המשעול בואכה בית א-ל. משימת קודש, שדרכה דרכי נועם ונתיבותיה שלום.

בכ' באייר ה'תש"ך, הועלו עצמותיו של החיד"א להר המנוחות בירושלים. וכה סיפר לנו מרן הראשל"צ המקובל הרב מרדכי אליהו שליט"א שבאותה שנה הראשל"צ הגאון רבי יצחק ניסים זצ"ל והאדמו"ר רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל הורו לו לטפל ביחד עם הבבא חאקי זצ"ל ועוד רבנים בהעלאת עצמותיו של מו"ר מרן הרב חידא זצ"ל.

הרב סיפר כשהוא הגיע עם הרבנים לשדה התעופה לוד הוא ניפגש עם נציג הסוכנות שבו הביא את עצמותיו של הרב חיד"א זצל עם ארון מעץ נחרד הרב מרדכי אליהו "מה, עם זה הבאתם את הרב חיד"א" שאל. מיד ביקש מנהגו של הבבא חאקי רבי יצחק אבוחצירא זצ"ל לנסוע עם נהגו לטבול במקווה טהרה ולקנות מברגי פילפס כדי לפתוח את הארון כשחזר עשה הרב חור למטה מהארון כדי שלא תהיה חציצה בינו לבין הקרקע כשהכניס הרב את ידו מיד נשמע קול רעש גדול מהארון. כל החכמים שהיו עם הרב נתעלפו ורק הרב מרדכי אליהו עוצם את עיניו ומבקש בתחנונים מהרב חיד"א שידוע שהרב בקיא בספריו ישר והפוך שיסתדר מעצמו כי אין בו כח לסדר את עצמותיו של הרב חיד"א כי הובא בארון ועצמותיו הקדושים היו מפוזרים בתוך הארון.

מיד נשמע קול נפץ יותר חזק ושוב הרבנים נתעלפו והנה לא יאמן תחיית המתים ממש העצמות נסתדרו עצם אל עצמותו ומיד נתחברו כלם ונהיה גוף שלם. זכותו של מרן הרב חיד"א זצ"ל תגין בעד כל ישראל אמן. ומאז יצאה ההלוויה משכונת סנהדריא בירושלים להר המנוחות וליוו אותו אלפים בדרכו להר המנוחות.

גדול היה הרב אליהו זצ"ל, גדול בתורה. גדול במעשים. גדול בענווה. ראש לשכת הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, הרב שמואל זעפרני, ציטט בלויית הרב מתוך תפילה שכתב הרב על פתק שנמצא בכיסו כשהלך לעולמו.

 "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא על דעתי עמדתי לשרת עם קדושיך, לדון ולהורות. ידעתי מיעוט ערכי - מך שבערכין. לא ביקשת נפלאות ממני, אך כך הורו לי רבותיי וכך גלגלת כל הגלגולים, וסיבבת כל הסיבות. הקימות מעפר דל ותעש לי שם, כשם הגדולים. גזרה חוכמתו, יתברך ויתעלה שמו, לשרת עם קודש, להורות ולדון, ועל הכל יתברך שמו ויתעלה. 

אך רעדה אחזתני, יראה ורעד יבוא בי, על הסכנה הנוראה העומדת עליי, ופי תהום הפעור לנגדי... אנא אפנה לעזרה ואנא אברח, אבל בטחתי ברוב חסדך, מכל תחינותי לפניך כי אתה שומע תפילה. אנא השם, אלוהי הרוחות, חוס ורחם על כל יושבי כיסאות למשפט, ובפרט עלי, אני עבדך בן אמתך, מרדכי בן מזל. רחם עליי ותן לי לב שומע ודעת להבין לשפוט את עמך. 

חוננו חוכמה בינה דעת והשכל. שלא נאמר על טהור - טמא, ועל טמא - טהור, על מותר - אסור, ועל אסור - מותר. על זכאי - חייב, ועל חייב - זכאי. ותצילנו מכל שגיאות וטעויות, ויהא ליבי חזק, ואתן להוכיח כל עושי ועוול ולהציל עשוק מיד עושקו. ואל יישאנו יצרנו להעלים עין, חס וחלילה, ותזכנו לגדור פרצות ולהתקין תקנות ולהרביץ תורה, שיהא שם שמיים מתקדש על ידינו. ותהא איימתנו מוטלת על הבריות ואהבתנו חקוקה בלבם ונתרחק מן הגאווה והכעס והקפדנות. ותאזרנו חיל לשפוט את עמך. גל עיניי והביטה נפלאות מתורתיך".

 ועכשיו התייתמנו. כולנו. תלמידיו הקרובים. תלמידי תלמידיו. שומעי שיעוריו. מקבלי ברכותיו. כולנו היום יתומים. כולנו היום מתגעגעים.

מספר אבי רט:

"רבבות ההולכים אחרי ארונו הלכו עם שתי תחושות מרכזיות - האחת - שמדובר באדם גדול ומיוחד בקנה מידה ובעוצמות שאין אנו מבינים בהם אפילו, והשנייה- תחושת יתמות גדולה. איבדנו אבא גדול וצדיק, שאהבנו להסתופף בצילו , שאהבנו לקבל ממנו עצות וברכות, שאהב אותנו, ושידענו שזכותו ואישיותו וצדיקותו מגינה עלינו ועל הדור. האובדן הזה של האבא של כולנו- הותיר אותנו עם תחושת יתמות גדולה.

בשנים האחרונות, בנסיבות אישיות וציבוריות כאלו ואחרות יצא לי להיכנס אל הרב זצ"ל ביחידות לשיחות ארוכות. שם עמדתי רועד ונפעם מול עוצמות הטוהר והקדושה שנבעו מהרב. שם, במפגשים האישיים חשתי רעד של ממש ביושבי לפניו, וכתוצאה מתוכן השיחות. הייתה לי תחושה שאני ניצב מול מלאך אלוקים, שגופו נמצא כאן, אבל רוחו ונשמתו נמצאות אי שם בגובהי מרומים. איש אלוקים.

לפני קצת למעלה משנתיים, בנסיבות מסוימות הגיע הרב אליהו זצ"ל לביתי בגבעת שמואל, וישב בסלון ביתי קרוב לשעה. דומני שבאותה שעה לא רק כל בני ביתי רעדו מהתרגשות על הזכות הגדולה, אלא שגם קירות הבית רעדו. שוחחנו ביחידות על מספר נושאים אישיים וציבוריים, וכרגיל - בקושי הצלחתי לנשום מגודל האיש, המעמד והדברים שאמר לי.

לקראת סיום הפגישה, נכנסה לביתי אישה אחת ששמעה שהרב אליהו זצ"ל נמצא בביתי. היא ביקשה להיכנס ולבקש מהרב משהו דחוף. היא חיכתה ליד הדלת וכשהרב עמד לצאת, היא ניגשה אליו בבכי ובדמעות, וביקשה ממנו על עניין משפחתי מסוים הקשור לבת שלה, ולענייני הריון לא פשוטים. היא עמדה דומעת לפני הרב, סיפרה לו במה העניין, וביקשה ממנו ברכה לביתה. הרב שמע, עצם את עיניו, שאל אותה לשמות הבת, בעלה וההורים,עצם את עיניו לכמה שניות, ואז אמר- 'בן זכר בקרוב', ויצא מהבית.

לא חלפו ימים רבים, ואותה אישה נכנסה להריון, ולאחר תשעה חודשים נולד בן זכר בריא ושמח. עוד זכיתי לבשר לרב את הבשורה הזו ולהתייעץ עימו לגבי השם שינתן לתינוק. לימים, לאחר שסופר לאם על ברכתו של הרב זצ"ל, היא בדקה לאחור וגילתה שהיא הרתה באותו הלילה בו ביקר הרב בביתנו ובירך אותה.

אלו העובדות שראיתי מול עיני. לא משמועות רחוקות ולא מסיפורי חסידים. קטונתי מלהבין במהלכים שמימיים או בעולמות קבליים, אבל את מה שראיתי לנגד עיני לא יוכל איש להכחיש.

כל עוד היה הרב זצ"ל איתנו, חשנו שכוחו וזכיותיו עומדים כחומה להגן על הכלל ועל הפרט. הרגשנו שאנו זוכים לראות לנגד עינינו מקובל גדול ואיש אלוקים. הרגשנו וראינו מה זה גדול בתורה, במידות, באהבת אדם וישראל, ומגדולי המקובלים שבדור. הרגשנו מה זה התבטלות לתלמידי חכמים גדולים.

לא במקרה ולא בחינם רבבות רבבות פקדו את ביתו ולשכתו 24 שעות ביממה במשך עשרות שנים כדי לקבל את ברכתו ועצתו. לא במקרה ולא בחינם צעדו אחרי ארונו רבבות רבבות של יתומים מדמות של מנהיג, גדול בתורה, רב ואב."

רבבות היו מקושרים אל הרב אליהו זצוק"ל, והיו באים אליו שוב ושוב, לקבל ברכה, לקבל עיצה, לקבל עידוד. לכל יהודי יש מסלול שלו בעולם. מסלול שדומה לטיול בתוך מבוך. וגדולי ישראל שעומדים למעלה רואים אותנו ומכוונים את דרכנו. ומתפללים עבורנו ומעוררים רחמי שמיים.

נסים ונפלאות רבים שזורים בקורות חייו של הרב זיע"א, ורבים שזכו לברכותיו זכו לראות נסים גלויים. מספר שלמה חדד מצפת:

"בשל העובדה כי בנו הרב שמואל אליהו מכהן כרבה של צפת נהג הרב אליהו להגיע לצפת לשבתות ואירועים תורניים לעתים קרובות. בנו שיבדל לחיים טובים הרב שמואל היה מאפשר למבקשים להתקבל אצל הרב לברכה ו לעצה בעת שההא בביתו בעיר העתיקה. באחד הפעמים {לפני יותר מעשור שנים}הבאתי לרב צעירה מקומית שלקתה בבעיות נפש קשות והיתה מטופלת בכדורים כולל אישפוזים. הרב קיבל את הצעירה לברכה הינחה אותה לקרא פר'קי תהילים מסויימם והצעירה כעבור ימים ספורים חזרה לעצמה למשפחה ולעבודה הקימה בית לתפארת והיא היום אם למשפחה ברוכת ילדים .

במקרה נוסף בעת תפילת שחרית במירון הגיע לרב אדם שביקש ברכה לפרנסה לאחר משבר כלכלי קשה הרב ביקש ממנו להמתין לפתיחת ארון הקודש ולהפתעת כולם ברך אותו באופן מיוחד.
האיש זכה לעושר מיוחד ומאז הוא מספר את הסיפור הזה בכול שנה כאשר הוא מגיע למירון

מספר הרב מנחם בורשטין, ראש מכון פוע"ה ותלמיד מובהק של מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל:

באחת ממאות הישיבות המשותפות שזכיתי לקיים עם כבוד הרב, הצגתי לפניו מקרה של זוג חשוך ילדים ופירטתי את הבעיה הרפואית הלכתית של הזוג. לאחר שקיבלתי תשובה מנומקת ופסקנית הוספתי שהזוג מבקש שהרב יבטיח להם שיהיו להם ילדים. הרב הישיר אליי מבט ואמר: "תגיד לי אתה, אני יכול להבטיח? אני נביא? אין אפשרות להבטיח!" אזרתי אומץ ואמרתי לרב: "אני יודע על מקרה שבאופן ברור הרב הבטיח וב"ה הדבר התקיים!"

הרב הוריד את עיניו, שהה מעט ואמר לי בהצטדקות: "אני לא יכול להבטיח, אבל פעם אחת באה אישה שעשתה את כל המאמצים והרבתה בתפילה ובתחנונים להקב"ה, פרצה בבכי והתחננה שאבטיח לה שהטיפול יצליח. היה לי מאוד קשה לעמוד בפני תחנוניה ולבה הכואב ואז הבטחתי לה. מיד כשיצאה מהחדר פניתי לריבונו של עולם ואמרתי לו: תציל אותי, הבטחתי לאישה, ותעזור לי שהדבר יתקיים. זיכני הקב"ה ונעשה לה נס".

כאמור אלו לא סתם סיפורים. זו משנה שלמה של ?"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

בכל מהלך חייו היתה מסירות נפש. מילדותו, מגדלותו. לא נשכח לעולם איך מסר את נפשו למען יהודי גוש קטיף. איך התפלל בעבורם. איך סעד אותם. לפני. ואחרי הגירוש. את כל התפילות, את כל הברכות, את כל הנסיעות והתמיכה האיתנה.

הרב אליהו זצוק"ל עבר בשנתיים האחרונות יסורים קשים מאוד. צינתורים, החיאות, צינטור מוח, והכל יסורים שקיבל על עצמו למען עם ישראל. מספרת הרבנית צביה אליהו תחי', על תפילתו של הרב מרדכי אליהו, בלילה שלפני אחד הניתוחים הקריטיים שעבר בתקופה האחרונה.

Kosher Videos : video.yehudim.net  

"בשעה שתיים בלילה ידעתי שמידת הדין נלחמת במידת הרחמים. צריכים לבוא גזירות מאוד קשות על עם ישראל וליהרג כאן המון יהודים בארץ. ואני התחננתי בפני בורא עולם, ריבונו של עולם, אני יש לי המון. כל החיים שלי רק תורה וחסד. תיקח מה שאתה רוצה, העיקר שתבטל את הגזרות.

אמרתי, "מה? כל מה שעשינו כל החיים ככה נתת, צ'יק צ'ק?" והוא אומר לי, "את היית מסכימה שייהרגו כל כך הרבה יהודים פה בארץ?" אמרתי, לא. אמר הרב: "אז מי יכול לשלם? רק מי שיש לו במה לשלם. אני מוכן לשלם".

מספר העיתונאי יוסי אחיטוב על תקופת מחלתו של הרב זצוק"ל: ארבנו לרגעים של הפוגה. ציפינו שעות ארוכות. ייחלנו וקווינו עד שנוצרה ההזדמנות. שאלתי קצרות: 'נמצאים אנו בערב חג השבועות'. 
אולי עמדה לי זכות אבות. שמא סייעה לי חיבתו העתיקה של הרב אלי, או זכות הקוראים, קרוב לודאי. לחישתו של הרב היתה איתנה. 
 
"צריך להרבות בלימוד תורה, בכבוד שמים ולחזור בתשובה שלימה. יהודי שנקלע לצרה, יתפלל על קברי צדיקים ויאמר 'רבש"ע, בזכות הצדיק קבל את תפילתי'. צריך להיזהר שלא להתפלל לצדיק אלא לקב"ה ולבקש להוושע בזכות הצדיק שנתן מעות לצדקה לעילוי נשמתו. יש גם להרבות בצדקה ולחזור מדרכים רעים ושייתן צדקה, לא יעשה זאת בשרירות לב ובגסות רוח. אלו דברים בטלים. הקב"ה רוצה בחרטה אמיתית שתבוא מפנים הלב".

שאלתי בזהירות על המצב הקשה, גזירות איומות שנופלות ביום בהיר. הרב משיב חלושות:

"במתן תורה נאמר 'ויחן שם ישראל', כאיש אחד בלב אחד. קבלת התורה הביאה לאחדות מלאה בין כל נשמות ישראל בכל הדורות. לפני מתן תורה, עם ישראל יכול היה לחיות במציאות של 'ויחנו' כל אדם חי לעצמו. התורה היא זו שהפכה את כולנו למציאות אחת וכולנו ערבים זה לזה. כוחו של עם ישראל הוא בלימוד תורה ובאהבת ישראל. כשיהודים חיים בארץ ללא תורה וללא אחדות, אזי מגיעות כל הגזירות הנוראות".

המצב קשה, אנו בתקופה בה נגזרים עלינו גזירות קשות. מה עלינו לעשות? הרב עונה בקול חלש. 
ומה ניתן לעשות כדי להינצל מגזירות? אני שואל.

"בפועל אנחנו רואים כי אנשים שסובלים מצרות, הולכים לחפש תשובות בכל מיני מקומות נסתרים. בתורה שלנו כתוב הכל. רואה אדם שייסורים באים עליו יפשפש במעשיו. פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה. שואל הרב החיד"א, מה זה יתלה בביטול תורה, וכי ביטול תורה זהו דבר פשוט שרק אם לא ימצא סיבה אחרת אז יתלה זאת בביטול תורה? והביאור הוא: 'פשפש ולא מצא', מדובר באחד שלא למד תורה ולכן למרות שפשפש במעשיו, הוא לא מצא את הסיבה. לכן אומרים לו שהסיבה היא ביטול תורה. אם הוא היה עוסק בלימוד התורה, אזי הוא היה מאלו שמפשפשים ומוצאים".

ארוכות היו המילים. ממושכות. נקטעות באתנחתאות של חולשה. נשזרות בקושי. לרוב מדבר הרב באמצעות הפתקים.

אוי, הפתקים. הפתקים. אוצרות עד חבויים בהם. הקדושה. התורה. העין הצופייה. כשהתעורר מההרדמה, אחרי הצנתור, לצדו הרב זעפרני, ביקש ליטול את ידיו ופתק לכתיבה: "הביאו לכאן כיסוי בצבע לבן, כיסוי של טלית", כותב הרב.

זעפרני מסמן שאינו מבין.
הרב מותח בחולשתו קו מתחת למילה 'כאן' ומוסיף "באם ראית אותו?" 
זעפרני מסמן שלא ירד לעומק דעתו.
"יש בו הרבה צלבים", מוסיף הרב ומשרבט במאמץ רב.
המקורב הנאמן נבוך, מסביר שלא הבין עדיין.
"לפני חמש דקות", כותב הרב.
הרב זעפרני יושב על מקומו כעשר דקות, מהרהר בניסיון לפענח. הרב מסמן לו באצבע לעבר הוילון.
הרב זעפרני ניגש אל האחות ומבקש לדעת אם מאושפז במחלקה אדם עם צלבים. האחות אומרת שלא. הרב זעפרני מברר מי מאושפז מעבר לוילון. האחות אומרת שיש שם ערבייה.
"ומי נמצא איתה?" מברר הרב זעפרני. 
"איזו מכשפה שבאה להיפרד ממנה", משיבה האחות. 
"הרב אומר שיש לה צלבים". מסביר הרב זעפרני. 
"זה לא נשמע לי", עונה האחות. 
"הרב יודע מה שהוא אומר", מתעקש.

השניים נגשו אל מעבר הווילון ולאחר מספר שאלות גילו שהמכשפה באה מצוידת בתיק מלא בצלבים. שאלו אותה אם אכפת לה להוציא את הצלבים מהחדר כי נוכחותם מפריעה למי שרואה מבעד לכל מחיצה. 'טלית לבנה', זו ההגדרה בקבלה לאישה, משחזר הרב זעפרני ואץ אל מיטת הרב לבשר שהצלבים הוצאו, יודע שמיותר לבשר על כך למי שיודע טוב יותר ממנו מה קורה.
 
"אם תשאל אותי הגדולה היא שבערב כששאלו אותו בהתפעלות על 'גילוי רוח הקדוש' בסיפור הזה, השים עצמו כאינו מבין על מה מדברים", אומר לנו הרב זעפרני ליד מיטתו של קדוש ישראל.

איפה הצייר המומחה שיזכה ויצייר במכחולו את המחזה המרהיב של הרב היושב כל העת ב'תנועת האדם החושב', משעין את שיפולי פניו על כף ידו ואצבע אחת לכיוון הלחי בהבעתו הרגילה של מחשבה עמוקה. 
"מה אתה עושה עכשיו?" שאלה הרבנית לאחר שהתעורר מניתוח המעקפים. הניתוח הראשון.
הרב מסמן בידיו תנועה של לימוד. 
"מה אתה לומד?" ביקשה אשת חבר לדעת.
"חי נושא את עצמו ביום שבת", כתב הרב על פתק.

"אתה מבין, זה מה שהטריד אותו, כי הוא הובא לביה"ח ביום השבת, אזי כשהתעורר לחיים, רצה ראשית לברר לעצמו את המצב ההלכתי".

בתוך תקופת מחלתו, פרצה מלחמת עופרת יצוקה, וישר מבית החולים נסע הרב אליהו זיע"א באמבולנס לקבר רחל, לבקש רחמי שמים למען עם ישראל. ואמנם, במקומות שונים העידו חיילים שאישה לבושה כערביה התריע אותם לא להכנס למקומות ממולכדים, ואמרה להם "אני אמא רחל".

מספר הרב שמואל אליהו שליט"א, בנו של הרב מרדכי אליהו זיע"א: "אם לא הייתי שומע את הסיפור הזה באוזניי לא הייתי יכול לספר אותו, אבל פגשתי איזה ראש ישיבה גדול שאמר לי: `זה לא סיפור מהאוויר. אני מכיר בנאדם שזה קרה לו`. הוא גם נתן לי את השם שלו, ואז שאל: `תגיד, זה קשור לכך שהרב אליהו יצא מבית החולים והלך לקבר רחל לפני המלחמה? הוא הלך פעם, פעמיים, שלוש, ולשום מקום אחר הוא לא הלך`". 

"האמת? פחדתי לשאול את הרב", משחזר הרב שמואל אליהו, "כשאנחנו באים אליו עם סיפורים כאלה הוא תמיד זורק אותנו, אז ככה ניגשתי אליו בזהירות. אני אומר לו: `אבא, אתה יודע, מספרים שבמלחמה כך וכך היה. להאמין? לא להאמין? אמת? שקר?`. הוא מסתכל עליי ואומר לי: `כן, זה נכון. אני אמרתי לה, לרחל: יש מלחמה, אל תמנעי קולך מבכי. לכי לפני הקב"ה תתפללי על החיילים שמוסרים את נפשם למען עם ישראל שיכו ולא יוכו`. אמרתי לו: `אז דע לך שהיא באמת הגיעה לשם`, והוא שאל: `היא אמרה להם שאני שלחתי אותה?`. הסיפור הזה שאני מספר לכם הוא טרי וחם!".

רוחות של סכנה באופק. רוחות של מלחמות. כבוד הרב זצוק"ל, כשהיית פה לא פסקת מלהתפלל בעדנו. לא הסכמת לשמוע קטרוגים! לא הסכמת לשמוע דברים שליליים! ראית רק טוב אצל כולם. רק טוב אצל כל עם ישראל. אנא, המשך להתפלל עלינו גם שם, בעולם האמת. המשך לרחם עלינו. המשך להתחנן עלינו אצל ריבונו של עולם, שיתנהג עימנו במידת הרחמים. שיביא את גאולתנו במהרה, וברחמים רבים.

"בְּרֶגַע קָטֹן, עֲזַבְתִּיךְ; 
וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים, אֲקַבְּצֵךְ. 
בְּשֶׁצֶף קֶצֶף, הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ,
וּבְחֶסֶד עוֹלָם, רִחַמְתִּיךְ--אָמַר גֹּאֲלֵךְ"

(ישעיה נ"ד ז ח).

ראש הישיבה, פוסק הדור, יהודי, מענטש

פרטים

קטגוריה: סיפורים ומאמרים על גדולי ישראל

פורסם ברביעי, 01 יולי 2020 10:35

נכתב על ידי Super User

כניסות: 385

** 15 שנים חלפו מיום הסתלקותו של פוסק הדור והדרו, מרן ראש ישיבת "קול תורה", רבנו הגרש"ז אוירבך זצ"ל, והרב ש.ב. גנוט חוזר ט"ו שנים לאחור, אל אותו יום מר ונמהר * רשימות מחייו ומפטירתו של מרן בעל ה"מנחת שלמה" זצוקללה"ה, נטפי דמע ולקח טוב, מעשים קטנים על אדם גדול שבענקים ** 

אובדן ויתמות

מודעה תמימה ב"יתד נאמן" של יום שלישי השבוע, בישרה על כנס חיזוק והתעוררות לרבנו הגדול, מרן ראש הישיבה, הגרש"ז אוירבך זצוקללה"ה, בהיכל הישיבה, בה הרביץ תורה כיובל שנים, ישיבת "קול תורה", במלאת 15 שנים לפטירתו, השיבה אותי 15 שנה לאחור, אל רגעי ההלם הנוראי, הזעזוע האמיתי, הצעקות והדמעות. 15 שנה כבר חלפו ועברו?? מי היה מאמין?!?
 עצמתי את עיני והתמונות עלו מעצמם, משדרים גלי כאב ואובדן. השעה היתה 9:30 בערב. היכל ישיבת "קול תורה" רעד מזעקות התהילים שהניעו את אמות הסיפים של "בית וגן" כולה. השילוב של מאות הבחורים והאברכים שצועקים את פרקי התהילים, יחד עם האקוסטיקה המדהימה של היכל הישיבה, ייצרו רעמי אוקטבות אדירים, שבוודאי עלו מעלה ובקעו רקיעים. האולם כולו היה כמדורת אש להבה של בקשה ותחנונים, כשלפתע דפק מאן דהוא (יש אומרים שהיה זה ר' שמשון רפאל אורצל ויש הסוברים שהיה זה ר' ישראל זיסל רייכנברג, ונחלקו בדבר גדולי התלמידים שנים רבות, לאין פותר...) על הבימה בדפיקה אחת נואשת והקולות השתתקו באחת. אי אפשר לשכוח לעולם את השקט הנורא הזה. דממת הקשבה והפנמה בת- רגע ואחריה החלו זעקות השבת, הבכיות והאבל הנוראי. "הראש ישיבה איננו!". 

בעולם החיצוני, זה שלמחרת שאב- 300 אלף אבלים לרחובותיה השקטים של "שערי חסד", היה רב שלוימה זלמן "פוסק הדור". אצלנו, בישיבה, הגרש"ז היה הדמות בה"א הידיעה, ה"ראש ישיבה", המילה הראשונה והאחרונה בכל תחום הקשור ל"קול תורה" ואלפי לומדיה ובוגריה. דמות נפילים שהשרתה על כולנו הוד קדומים מחד וחביבות אבהית, אולי אפילו אמהית, מאידך. מספר שבועות לאחר מכן עוד הלכתי עם מועקה קבועה בלב, צער ויתמות, למרות שהייתי בחור צעיר- יחסית בישיבה. ועל אחת כמה וכמה שה"ראש ישיבה" היה חסר מאד למאות הבחורים הבוגרים שלמדו לפני 15 שנה בישיבה, כשחלקם למדו אצל ה"ראש ישיבה" אפילו ב"שיעור יומי".  ט"ו שנים חלפו וישנו כאן נסיון והשתדלות להעלות על הכתב את עוצמת היתמות שאפפה אז את "קול תורה", אך העט נעצר, נעצר. "אילו ידעתיו- הייתיו", מסביר הרמב"ם ב"מורה נבוכים", ואכן, זאת התחושה. מאות בחורים מבולבלים מסתובבים סהרוריים, פרוכת ארון הקודש הוסרה וכללי האבלות אינם מאפשרים ללמוד בהיכל הישיבה עד הקבורה. עשרות בחורים המומים נוגעים בדמעות בדלת ה"חדר של הראש ישיבה" ונכנסים ל"חדר- שיעורים- של- הראש- ישיבה", כדי להרגיש, לחוש עוד קצת משהו מרבי שלוימה זלמן. מדברים בלה- בלה ומנסים להשקיט את הכאב.

רבי יעקב עדס, דמות מדמויותיה הבלתי נפרדות של "קול תורה" ותלמיד חביב של ה"ראש ישיבה", שהתפרסם בשנים האחרונות כאחד ממקובלי הדור ובעלי מופתיו, מסתובב כאריה בסוגר. כיום, בעידן המודעות והיחצנו"ת, נכנס הגה"צ רבי יעקב עדס שליט"א למיתוג ה"מקובלים" ודורשי הנסתרות. אך כל תלמידי "קול תורה", ששוחחו בלימוד מאות מאות שעות עם רבי יעקב, זוכרים את ר' יעקב עדס כתלמיד מובהק של ר' שלוימה זלמן, כזה שידע ויודע אין ספור עובדות והלכות מרבו הגדול.  
לאחר חצות הלילה, כשבאולם הישיבה נכחו עשרות בחורים יתומים, ניגש רבי יעקב עדס (שהתגורר, בעצם, בישיבה, בעיקר ב"אוצר הספרים", אותו הוא מכיר על אלפי ספריו, שערי כל ספר ומיקום של כל כרך בארונות) לעמוד החזן והחל לשאוג פרקי תהילים. "כעת הנשמה במצב קשה, החל מהפטירה ועד הקבורה, וחשוב מאד לומר תהילים", הסביר הגר"י עדס ופרץ בזעקות "תהילים", כמו שרק הוא יודע להתפלל ולהעתיר. ומה התרחש? תוך מספר דקות התמלא בית המדרש בבחורים, שהגיעו היישר ממיטותיהם. הבחורים, כך סיפר לי ידידי רבי מרדכי ברגר שליט"א, תושב עירנו דהיום וחברי לספסל ה"ועד" באותם הימים, חשבו לתומם שאם אומרים בישיבה תהילים בקולות וברקים באמצע הלילה, משמע שהראש- ישיבה התעורר וצריך לומר תהילים... 

באותה העת בדיוק הפלגתי בטנדר לבן לכיוון "שערי חסד", להשתתף במשמרות התהילים של בני הישיבה, סביב גופו הקדוש של רבנו זי"ע. עליתי בפעם הראשונה במדרגות המפורסמות, בואכה ביתו של פוסק הדור והדרו. הדלת נפתחה וה"משמר היוצא" פרש לישון, משאיר אותנו, מנין בחורים, לשעתיים של משמרות תפילה, עד לבואו של המניין הבא.  המאוורר הישן הזיז את טליתו הצהובה של הגרש"ז, ששכב על רצפת האבן הירושלמית בביתו הצנוע והמיושן. רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל, גאון התורה ועמוד ההוראה, ניצב כאן, סביבו נרות נשמה קטנים, ואני, בצער, מפליג בסך הכל כשבועיים לאחור.  ערב ראש חודש אדר ורבנו זי"ע מגיע לישיבה, כדרכו  מידי שבועיים. הגרש"ז הפסיק למסור שיעורים בישיבה מספר שנים קודם לכן, אך הוא המשיך להגיע בקביעות ל"קול תורה" בכל יום שני פעם בשבועיים, כשבשבועיים לאחר מכן היה מגיע כשעה לפני תפילת מנחה ו"יום כיפור קטן". הגרש"ז היה מגיע כשעה לפני "מנחה" ומקבל תור גדול של בחורים, שבאו לשאול שאלות בלימוד או בהלכה. שבועיים לפני פטירתו ואני נכנס אל ראש הישיבה בחרדת קודש, בדחילו וברחימו, כדי לשאול ולדבר.

--פחד? יראת הרוממות? מתח ולחץ?  

מאן דכר שמיה. ממש לא. בחוץ מפחדים ורועדים, מתרגשים ונבוכים. אך כשרבי שלוימה זלמן מקדם את פניך, אוחז בידו כוס- זכוכית של תה מהביל, עם חיוכו המפורסם וה"לבן שיניים מחלב" שלו, אתה פשוט נמס כחמאה רכה שהתחממה במיקרוגל, משל נכנסת כעת לחדרו של סבך הקשיש והמאד- משפחתי. אני, שהייתי רגיל לדבר עם תלמידי חכמים מבוגרים ממני במתח עצום ובהתרגשות רבה, חשתי כאילו אני מדבר עם "חבר- חדר" בפנימיה. הגרש"ז הקרין רוך וחמלה אותנטיים, שלווה גדולה ורוגע מתוק, ולא נותר לך אלא להישיר מבט, לחייך בחזרה ולדבר בלימוד.  

שטחתי את הדברים של ראש הישיבה ב"מנחת שלמה" בנוגע ל"ברכות הנהנין" ולשאלתו המפורסמת על המהרש"א בפסחים מחיוב ברכות של "אונן". הראיתי לראש הישיבה שה"אורחות חיים" וה"כלבו" מסכימים עם המהרש"א וששניהם עצמם, בהלכות אבילות, פוסקים כמו המהרש"א גם בהלכות "אונן", כך שקושיתו של הגרש"ז אוירבך לא קשה, בעצם. רבי שלוימה זלמן זרח מאושר. הוא הניח את כוס התה על השולחן והניף ידיים בשמחה, "אז לא קשה!!! יישר כח!"... וכאן הרצינו פניו והוא החל לשטוח סדרת שאלות נוספות על דברי המהרש"א,שחלקם לא פורסמו ב"מנחת שלמה". השיחה קלחה וכשבדלת נשמעו הדפיקות של המשב"ק שבישיבה  חיים ברנדווין, יצאתי בשלום מן הקודש, לא יודע, לא מאמין, שבעוד כשבועיים לא נראה יותר את ראש הישיבה הנערץ. 15 שנה חלפו וברשימותי רשומים סיפורי מופת רבים ומאת אותנטיים על הגרש"ז זי"ע. חשבתי שאוכל לסדר דברים כהלכה. אך לא. למרות שט"ו שנים חלפו, עדיין הדיו מטושטש והמחשבות רצות שלא בסדר נכון. אז תרשו לי, ידידי, להעלות עלי גליון סיפורים פשוטים מחייו של יהודי גדול, שחי פשוט, התנהג כמו אדם מן הישוב, הלך לישון בזמן וקם בזמן, התנהג כאחד האדם, והגיע לדרגות גבוהות, שיילמדו עוד דורות רבים. לכתוב על הגרש"ז במאמר אחד, דומה לנסיון להכניס את האוקינוס בשקית ניילון. אך פטור בלי כלום- הרי אי אפשר, כמובן.

ושוב סליחה. הנני מעתיק אנקדוטות ממחברותי שבאותם הימים, אותם שמעתי באוזני מאנשים ומבחורים קרובים לראש הישיבה ולמשפחתו. אין בהם סדר מופתי או כרונולוגיה ברורה. אך כל קטע ומעשה- לקחו הטוב בצידו. ויהיו הדברים לעילוי נשמתו של הגדול שבענקים, שחי איתנו עד לפני 15 שנה בלבד.  

בגיל 19 לא חולקים על הרי"ף 

סיפר לי ידידי הבה"ח ב.ח. שלפני מספר חודשים ביקש ברכה ממרן זצ"ל לרגל יום הולדתו ה- 19, שחל באותו היום. הגרש"ז העניק לו ברכות ביד רחבה והוסיף: "אתה יודע באיזה גיל כתב ה"בעל המאור" את ספר "המאור הגדול" שלו? בגיל תשע עשרה! ומי אמר לי את זה? זה כתוב בהקדמת אביו של ה"בעל המאור" לספרו של בנו". אך מרן מיד המשיך ואמר: "אבל זה שקר מוחלט! ה"בעל המאור" לא כתב את הספר שלו בגיל 19, כי בחור בן 19 לא יחלוק, לכל אורך הספר שלו, על הרי"ף!"...ואכן, כעבור זמן הוברר שאת ההקדמה הזו כתב אדם אחר לספר אחר והיא נדפסה בטעות על "ספר המאור".

חד מבני הישיבה כתב את שיעוריו של הגרש"ז בקביעות והגרש"ז היה עובר עליהם ומעיר את הערותיו להבנת הדברים. ראש הישיבה דירבן ביותר בחורים שיודעים שיש להם כשרון כתיבה, להעלות על הכתב דברי תורה ולכן נתן הוא משנה- כבוד לדברי התורה הכתובים שכתב הבחור (המכהן כיום כאחד מגדולי הרבנים ברה"ר). באחד הימים הקשה הגרש"ז קושיה חריפה על דברי ה"חזון איש", והבחור רשם במחברתו: "וצריך עיון על החזון איש"...הגרש"ז קרא לו מיד ובנעימות אמר לו: "לא כותבים "צריך עיון על החזון איש"! אנחנו לא יכולים לכתוב נוסח שכזה על דבריו של החזון איש! אפשר לכתוב: "ולא הבנו את דברי החזון איש"...

****

בן ישיבה מוצלח במיוחד כתב חוברת עבת כרס על סוגיות במסכת ביצה ונכנס להגרש"ז כדי לבקש הסכמה. בשנותיו האחרונות חדל הגרש"ז להעניק הסכמות בכתב, ובפרט לא לבחורים צעירים. אך מיד כשהבחור יצא החוצה התקשר לבני משפחתו של מחבר הספר הצעיר וסיפר להם ש"יש לכם בן גאון"...

 משכנע נהגים לעשן סיגריות

 כל נהגי המוניות ב"מוניות הפסגה" היו חברים טובים של פוסק הדור, שרבבות לומדי התורה דנים בסילודין בכל פסק- הלכה שלו. לא פעם ולא פעמיים טפחו הם לו על השכם כידיד ותיק ומרן זי"ע היה משוחח איתם ב"גובה העיניים". כמובן שר' שלמה זלמן לא היה מדבר איתם דברים בטלים שאין בהם ממש, שהרי פה קדוש שכמותו לא יכלה את זמנו. לכן היה משוחח איתם על דברים הצריכים חיזוק, כמו להפסיק לעשן סיגריות. באחת הנסיעות הסביר לו נהג המונית שקשה לו מאד להפסיק לעשן והגרש"ז סיפר לו שהוא עצמו עישן הרבה. "הרופא אמר לי שזה לא כל- כך בריא, אז ישבתי בחדר ושקלתי לעצמי את הדברים החיוביים שיש בסיגריה, למול הדברים השליליים שיש בסיגריה, והחלטתי שאכן, צריך להפסיק לעשן, ומאותו הרגע לא נגעתי יותר בסיגריה"...

סיפר לי מרן הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל כך: "פעם אחת נכנסתי לביתו של הגרש"ז וראיתיו לומד מספר מוסר באמצע הבוקר. שאלתיו מה קרה והוא השיב בפשטות: "אני הולך עוד מעט למסור שיעור בישיבה וישנם בחורים ששואלים שאלות לא מספיק טובות. אני לומד מוסר, כדי שלא ארגז ואכעס עליהם"...

הגרש"ז לא נולד גדול הדור ואדם בעל מידות תרומיות. הוא עבד על עצמו ללא ליאות, בהתמדה גדולה ובלימוד מוסר, כדי להיות מענטש, להיות אדם נאצל, והוא אכן זכה.


בחור בישיבה, בחור מצוין ומתמיד, היה שייך לדאבון לב למשפחה מכת ה"דרדאים" התימנית, שסירבה לקבל את ספר הזוהר הקדוש כספר אמיתי שמקורו טהור מרשב"י זי"ע. מרן זצ"ל הגיע לסדר קידושין בנישואי הבחור (שהיה יתום מאב וזכה לקירבה מראש הישיבה) והנה לתדהמתו הוזמן אחד מרבני הכת לשמש כעד הנישואין בחתונה. הגרש"ז לא רצה בשום אופן שאותו רב ישמש כ"עד" בקידושין, מפני שסבר שעדותו פסולה, אך מאידך לא רצה לבזותו ולהביע בקול את דעתו. --מה עשה הגרשז"א? הוא פנה בחיוך רחב לאותו רב דרדאי ואמר לו: "הרב שליט"א הגיע כדי להיות "עד קידושין" ואילו אני אהיה ה"מסדר קידושין"?? היה לא תהיה! הרב יהיה ה"מסדר קידושין" ואילו אני אהיה העד"...
 וכך היה. מסדר הקידושין יכול להיות פסול לעדות לפי ההלכה ובלבד שבקי הוא בטיב גיטין וקידושין, אך לעד קידושין הוא פסול. 

רב אחד מחוגי הפשרנים התנגד לעמדתו הנחרצת של הגרש"ז זצ"ל ב"פרשת הממזרים" וכשהגיע לחדר, בו עמד הגרש"ז, הודיע בקול רם ש"אסור לעמוד בתוך ד' אמותיו של הרב אוירבך!".מה עשה הגרש"ז? מיד יצא הוא מהחדר. כדי שאותו רב לא "ייכשל" חלילה ויעמוד בתוך ד' אמותיו... איש שלום דכרינא שהלכתי עם מורי ורבי מרן הגרב"ש דויטש שליט"א בשבילי אתרא קדישא מירון תו"ב והשיחה נסובה על הגרש"ז זצ"ל. "מדוע הראש- ישיבה לא מביע את דעתו על נושאי השקפה העומדים על הפרק? למה לא שמענו את קולו ודעתו על... ועל... ועל....?" שאלתי את הגרב"ש דויטש שליט"א ורבי שמואל דויטש השיב תשובה מעניינת, הצריכה לימוד: "רבי שלוימה זלמן הוא איש שלום... כך הוא למד מרבי איסר זלמן מלצר. הוא איש שלום. אבל את דעתו בהרבה דברים אני יודע!"... להגרש"ז זצ"ל היתה דעה מוצקה ונחרצת בכל הנושאים שעסקו בהם גדולי תורה אחרים ונודעים, אך הוא לא פירסם את דעתו ברבים. היתה סוגיה חשובה וציבורית, שעסקה בגדלותו או אי גדלותו של תלמיד חכם אחד וכושר הנהגתו. שמעתי מרבותי שליט"א דברים ברורים ביותר על עמדתו של הגרשז"א בעניין, אך כלפי חוץ איש לא ידע על כך. 
 
היה נושא חשוב ובוער, שפילג את הציבור החרדי ורבי שלמה זלמן שלח משלחת סודית אל מרן הגרא"מ שך זצ"ל בעניין, אך שום דבר לא יצא החוצה, כי הגרש"ז לא סבר שחשוב שדעתו תישמע בקולי קולות ובפרהסיא. כלפי חוץ כיבד, כידוע, הגרש"ז את כולם, כל הרבנים והדעות, החוגים והשיטות, אך למקורביו היתה ידועה דעתו, שנאמרה בחדרי חדרים ובענוות חן. ההנהגה וההחלטות? שאותם יקבעו אחרים, גדולי ומנהיגי הדור...

 לא היה אדם חרדי שלא היתה לו דעה מאד מוצקה למי להצביע בבחירות התשמ"ט, עת הוקמה "דגל התורה" למול "אגודת ישראל". הגרש"ז הצביע בבחירות, אך אל מאחורי הפרגוד נכנס רק הוא, לבדו, מבלי שאיש יידע את דעתו ולמי הצביע. היהדות החרדית רעשה וגעשה באין ספור נושאי השקפה ודעת תורה, אך ב"יתד" וב"המודיע", ב"יום ליום" ואפילו ב"הצופה", המשיכו לכבד את הגרש"ז כגדול של קונסנזוס. ביטויים של כבוד והערכה נשמעו וגם נכתבו ממנו על כולם והגרש"ז לא הביע את דעתו האישית בעניינים ציבוריים שבמחלוקת. חז"ל (הובא ברש"י דברים כט, ו) אומרים ש"אין אדם עומד על סוף דעתו של רבו עד ארבעים שנה" ואני עני לא מבין עדיין את הגדר של "איש שלום", עליה דיבר הגרב"ש דויטש יבלחט"א בהתייחסו למרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל, אך יתכן שביאור הנהגתו של הגרש"ז קשורה לכך שסבר שבהיותו אדם שלא מתערב בשום נושא הנתון לוויכוח, לא תתערער סמכותו ההלכתית הכל- כך נצרכת בדורנו העני. ואכן, אלפי אלפי פסקי ההלכה של מרן זי"ע התקבלו ללא עוררין, בכל חוגי היהדות החרדית והדתית. מצד אחד, הגר"מ גרוס מ"שארית ישראל", למשל, נחשב לתלמידו המובהק של הגרש"ז, וכך גם מתנחלים רבים ביהודה ושומרון. גאוני תורה ליטאים, חסידים, ספרדים ודתיים- לאומיים, כולם כאחד מחשיבים את הגרש"ז למורה הדרך ההלכתי בכל תחום בשטחי ההלכה, דבר המביא להרבה "מרבים שלום בעולם" וליחס של כבוד להלכה ולפסיקתו של מרן זי"ע.
 
מחר גם יום!
 
שמעתי מהגאון רבי דוד הקשר זצ"ל, שבאחד הימים, ימי 'סוף הזמן', ביקשו הבחורים ללמוד "משהו אחר". הגרש"ז הסכים מיד ואמר שיכול למסור כעת שיעור בכל הש"ס, החל מברכות ועד עוקצין, בתנאי שהבחורים יכינו קודם את הסוגיה שנבחרה ולא יקשיבו סתם כך לשיעור מבלי להכין. "הגרש"ז היה מחייב אותנו שלא להסתפק במועט בתורה", סח הגר"ד הקשר.

הגרש"ז שילב באופן מופלא את לימוד העיון העמוק יחד עם לימוד ההלכה. אחד הטעמים שהפסיק למסור "שיעור כללי" בישיבה, היה משום שחשש שזקנותו השכיחה ממנו לפעמים "קצות" או "נתיבות" על הסוגיה, ואם ימסור שיעור מבלי להזכיר את דבריהם, הרי שיחסר ב"אליבא דהלכתא" בשיעור שלו. ואז מה יקרה? האם מישהו מתכוון לפסוק הלכה למעשה מתוך שיעור פילפול ועיון שנמסר שנמסר בישיבה? אין זה משנה. כי התורה, לדידו של הגרש"ז אוירבך, הינה מקשה אחת של עיון עמוק והלכה למעשה. 

אפשר לכתוב עוד מאות דפים על הגרש"ז, אך שני דברים לסיום, ששבו את ליבי: שמעתי מחתנו הגרי"י בורודיאנסקי שליט"א, מנהלה הרוחני של "קול תורה", שמאד כאב לחמיו הגרש"ז זצ"ל על הרוח החדשה המנשבת בהיכלי התורה, בה נהפכים הימים ללילות והלילות לימים. ידוע היה, כך מספר הגרי"י בורודיאנסקי שליט"א, שבביתו של הגרש"ז אמרו תמיד ש"מארגן איז איכעט א טאג" (= "מחר זה גם יום") והערב ננעל בשעה 10:30. זהו. הגרש"ז נכנס לחדרו. ומה עשה שם? איש אינו יודע, אך צריך לישון בזמן ולקום מוקדם בבוקר, ולהתחיל ללמוד....
 
"מרן זצ"ל אמר לי שכבוד הוא הבל הבלים", סיפר תלמידו הגדול הגאון רבי אביגדור נבנצאל שליט"א, "אך במה דברים אמורים? בכבוד של האדם לעצמו. אך כשהכבוד נוגע לכבודם של אחרים, צריך לכבד את האחרים בכל הכבוד המגיע להם, עד כמה שאפשר!".
 
מחר גם יום ועלינו לחדול מהכתיבה ומהקריאה, כדי להתכונן יחדיו להמשך יום של תורה ועבודת ה'. רק נשנן לעצמנו יחד את מעשיו הטובים של אדם, שחי כיהודי, והנהג כיהודי, והגיע לפסגות נאצלות מאין כמותם, בכל תחומי התורה והחיים, ההנהגה והמידות.
 ------ 15 שנה בלי רבי שלוימה זלמן. אנחנו יתומים .  

מה אפשר לעשות ביום אחד - סיפורם המופלא של הצנחנים

פרטים

קטגוריה: סיפורים ומאמרים על גדולי ישראל

פורסם ברביעי, 01 יולי 2020 10:33

נכתב על ידי Super User

כניסות: 308

על דמותו של הרב יצחק דוד גרוסמן שליט"א יכול ללמד סיפור המפגש המרגש שקיים עם 600 חיילי מילואים שהיו בדרכם אל הקרב במלחמת לבנון השנייה. 

גם אם מלחמת לבנון השנייה, על כל מחדליה ושיאיה, גולשת אט אט אל ההיסטוריה הלאומית, סגן מ' אינו מסוגל לשכוח את רגעי החושך שבה, כמו גם את רגעי האור. וכך הוא מספר:

לאחר שבועיים של קרבות כמעט פנים אל פנים, של פקודות הפכפכות; ציוד-קרבי לקוי ולא שמיש; רעב, רעב ממש; עייפות נוראה, פיזית ונפשית; וקשָה מכל – בועת השתיקה בה התעטפנו. היה לנו ברור: עכשיו לא מדברים. אחרי המלחמה. כן, אחרי המלחמה נפתח את הכל, שיידעו את האמת.

ואז – נחתה הבשורה: יום חופשה!

לכל הרוחות, מה אפשר לעשות ביום אחד?

הלומי קרב, רעבים, מותשים עד כּלות, מטונפים, לאן בדיוק נלך?

ל'מגדל אור' ב'מגדל העמק', אמרו לנו.

מגדל העמק? מגדל אור? מה זה – בדיחה?

חוץ מזה, מי זה הרב הזה – גרוסמן – שהזמין יותר מעשרה אוטובוסים להסיע אותנו אליו למגדל העמק?

יודעי דבר נזכרים: זה הוא! "הרב של הדיסקוטקים!" זה שמחזק את הנוער; שמחזיר בתשובה בכפית קטנה, שלא תרגיש חלילה... הגורו של העולם התחתון. איך הם אומרים עליו: "הוא – בסדר הוא! אחד משלנו. החברה נותנים לו את כל הרספקט בעולם!"

אז לא הבנו, אבל היום אני יודע שבביקור שערך הרב גרוסמן בירושלים, הוא שמע באקראי על גדוד הצנחנים שמחפש "בית ליום אחד", ומיד הציע את עצמו. "מה הבעיה?" שאל, "600 חיילים? רק שיבואו! וודאי שיש אצלנו מקום!"


***

600 החיילים שירדו מהאוטובוסים לא האמינו למראה עיניהם: עומד לו ברחבה יהודי נשוא פנים, פאות מסולסלות ארוכות וחיוך כובש, שבטח הולך לשאול אותם: "נו, בחורים, הנחתם תפילין הבוקר? ו"שחרית" כבר התפללתם? אם לא - - "

"חברה!" הדהדו מילותיו של הרב; "חברה, אני מציע שדבר ראשון תקפצו לבריכה להתרענן. בינתיים נכין לכם משהו לאכול..."

פאטה מורגנה? חזיון תעתועים?

מוסיקה חרישית הבאה מכל מקום; מים זורמים, ירוק מסביב; ופתאום – על השולחנות הערוכים: אבטיח קר, עוגות, שתייה; והם מביאים עוד ועוד: גבינות, ירקות, לחמניות טריות... אלוקים – האם כל זה אמיתי?

אמיתי! אמיתי! אני ממשש את ערימת הלבנים שהונחה כך בשקט, כאילו במקרה: 600 גופיות ותחתונים חדשים, בוהקים, הצוהלים לקראתנו: "נו כבר, תצאו מהבריכה, תתלבשו, תאכלו משהו..." הרב גרוסמן יושב איתנו ומפטיר בלשונו העממית: "תעשו חיים חברה! תעשו חיים! בערב אני מכין לכם את המופע של החיים שלכם, משהו שעוד לא ראיתם!"

דמותו של אברהם אבינו עולה בדמיוני. אברהם העומד אישית ומשמש את שלושת אורחיו, ללא שמץ התנשאות; בטבעיות גמורה, מכבד אותם ודואג לכל מחסורם. הוא רואה בזה תפקיד של חסד המובן מאליו; שליחות של מצווה שנפלה לידו; מצוות הכנסת אורחים ואהבת הבריות, אותה הפך לאבן הראשה בבניין חייו...

כזה בדיוק הוא גם הרב גרוסמן: אוהב את כולם, ומקבל את כולם – כמות שהם – עם כל הלב והנשמה עד לבלי הכיל.

"תגידו חברה", אמר לנו אחר כך, "שמעתי שחסרים לכם פריטי ציוד אישי. תעשו לי טובה, הנה דף ועפרון, פשוט תרשמו כל מה שחסר לכם, ותשאירו את הרשימה כאן על השולחן."

מאוחר יותר נטל את הרשימה ונעלם.

וכמו באגדות של הפיות הטובות – כשהתעוררנו בבוקר – לא האמנו למראה עינינו: הררי ציוד אישי, של כל מה שאיווינו ונזדקקנו לו – ופתק קטנטן שצורף:

"לחיילים היקרים שלי – מכל הלב!"

ב-60 אלף דולר, קנה הרב גרוסמן עוד באותו ערב: אפודים קראמיים, משקפות לראיית לילה, קסדות, מימיות, גרביים, מברשות שיניים, ומה לא...

ארוחת הערב ותוכנית הבידור שהבטיח לנו הרב, אכן היו מעבר לדמיוננו, יותר מכל מה שיכולנו לצפות. ולישון סוף סוף בחדרים ממוזגים, על מיטות מוצעות בסדינים לבנים, מה עוד יכול הבן-אדם לבקש?

אות בספר התורה

מספר חודשים לפני פרוץ המלחמה, ביקש יהודי מצרפת לתרום ספר תורה לבית המדרש 'מגדל אור'. נהוג שאת האותיות האחרונות בספר התורה כותבים במעמד מיוחד, ואחר כך מלווים אותו להיכלו תחת חופה, בשירה, ריקודים ולפידים בוערים. מסיבה כלשהי – החליט אז הרב גרוסמן לדחות את האירוע.

'זה הזמן הנכון!' הרהר הרב. 'היום נשתתף כולנו בסיום כתיבת האותיות ובהכנסת ספר התורה להיכל הקודש.' הוא דאג שכל הנדרש לטקס יוכן לשעות הצהרים המוקדמות.

אותיות הפרקים האחרונים בספר התורה כבר שורטטו, אך עדיין לא מולאו. כשספר התורה המפואר מונח על השולחן, ולידו עט-סופרים ודיו, פנה אלינו הרב:

"קדושים שלי! אני עומד לזכות אתכם במצוות קודש, שהיא בגדר חלום של פעם בחיים. כל אחד ואחד מכם יכתוב (ימלא) אות בספר התורה. תוך כדי שאתם עוסקים במלאכת הקודש – יתפלל כל אחד את תפילת ליבו, ויבקש מהשם שזכות האות הנכתבת על-ידו תעמוד לו, וניצוצות הקודש היוצאים מאותיות הקודש ומתפזרים סביב, ייצרו חומת מגן שתשמור עליו – על כולכם – ותחזיר אתכם הביתה בשלום."

אותם רגעים היו המרגשים ביותר בחיי. רועדים מעוצמת החוויה, עדיין לא מאמינים, החזקנו בשולי ספר התורה כשלבנו הולם כתוף טאם-טאם. דממת עולם הייתה מסביב. אחד אחד טבלנו את ציפורן העט בדיו וכתבנו אות בספר התורה.

למתבונן מהצד היה זה מחזה עוצר נשימה: תחושת רוממות, התעלות רוחנית, התבטלות כל החושים. היה נדמה שאפילו נהר הסמבטיון הגועש-רועש תמיד – שקט פתאום. הַס נפל על העולם. מיתרי הלב ניגנו והדמעות נגרו חופשי-חופשי על לחיי הבחורים.

- "אמא!" בכה חייל לתוך הפלאפון, "את לא תאמיני מה עשיתי! כתבתי אות בספר תורה! אמא – את שם? את שומעת?! אני, שלא יודע מה בין יום חול לשבת; שלא ראיתי ציצית מימיי, אני כתבתי אות בספר התורה! אני לא מאמין... אני לא מאמין..."

בתום הכתיבה התחיל הטקס. בראש התהלוכה – מכונית מקושטת בעשרות שרשרות חשמל צבעוניות, וכתר של אורות מנצנצים סב על צירו מעליה. לאחריה – צעדו מחזיקי החופה היפהפייה והמוארת גם היא בשלל צבעים, כשבתוכה רוקדים ומפזזים המחזיקים בספר התורה – שנעטף בבגדי שש וארגמן וכתר כסף בראשו.

600 החיילים, ואלפי אלפי תושבי העיר, צעדו-רקדו בתהלוכה, כשרמקול מלווה אותם: "תורת ה' תמימה משיבת נפש"; "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".

בתום הטקס נישק הרב כל חייל וחייל, תוך שהוא תוקע לידו מחצית השקל. "שלוחי מצווה אינן ניזוקין", הפטיר הרב. "כשתחזרו, אי"ה בריאים ושלמים, תמלאו שליחות זו שאני מטיל עליכם, ותתנו כסף זה לצדקה..."


***

הלילה ירד. שנים עשר אוטובוסים עומדים לפלס דרכם צפונה אל פסגות הגליל. שעה ארוכה עמד שם הרב ובכה מהתרגשות. "זה קידוש ה' אדיר! אדיר!"

ואז, לפתע, עצם את עיניו, הרים ידיו כלפי שמיא. קדושה עילאית, מזוככת, אפפה אותו. חזון שלא מעלמא הדין שרה עליו:

"דעו לכם בניי היקרים," רעד קולו, "שבזכות "שמע ישראל" שקראתם, בזכות התפילין שהנחתם, בזכות האות בספר התורה שכתבתם, ובזכות היותכם שליחי מצווה - - מבטיח אני לכם שכולכם, כ-ו-ל-כ-ם תחזרו אי"ה בריאים ושלמים. אף אחד מכם לא ייפצע ולא ייהרג..."

ניבא ולא ידע שניבא.

"וכעת מבקש אני מכם הבטחה. הבטיחו לי שכשהמלחמה הנוראה הזאת תסתיים, המקום הראשון אליו תבואו – לפני הבית, לפני האישה והילדים – יהיה לכאן, לרחבת בית המדרש של 'מגדל אור'. פה ניפגש כולנו, ומכאן נודה לקב"ה. אחר כך תיסעו לבתיכם."

במלים אלה נפרדה שיירת האוטובוסים ממגדל העמק, ויצאה לדרכה צפונה, כשאפלת לילה סמיכה עוטפת אותה מכל עבר. חשכה כבדה מסביב. אך מרחוק, מלווה אותה אור נגוהות – של חום, אהבה ואנושיות אין קץ. אורו של 'מגדל אור' – המרכז החינוכי פדגוגי שהקים הרב גרוסמן במגדל העמק.

אהבת אין קץ

חלפו שבועיים. המלחמה הסתיימה. ב-2 בלילה צלצל הטלפון של הרב: "ברכתך התקיימה. צדיק גזר והקב"ה קיים. כולנו בריאים ושלמים. אנחנו בדרך אליך..."

הרב העיר את כל צוות המטבח. "מַהֲרו! ערכו שולחנות! ילדיי חזרו! תזמורת! הזמינו גם תזמורת!"

- תזמורת? האם המשיח הגיע?

600 חיילי הגדוד, שׂבֵעֵי-קרבות, לוחמים עזי נפש, ירדו מהאוטובוסים ברחבת מגדל אור. תזמורת מחרישת אוזניים קבלה את פניהם ב"ברוכים אתם לה' ". במרכז הרחבה, כשהשמחה במעון נפשו ופניו קורנות מאושר, עמד הרב גרוסמן.

ואז זה קרה. בבת אחת החלה ריצה מטורפת לכיוון הרב. מי ישיג ראשון. מי יחבק, מי ינשק, מי ישים את ראשו קודם על כתפו של הרב, ויחוש את דמעות הגיל הלוהטות הניגרות בלי בושה על פניו. כולם נכבשו בשמחה שעלתה על גדותיה.

הם ישבו שם כולם, כל אותו הלילה, וסיפרו לרב גרוסמן את מסכת הניסים שקרתה להם, איך נס רדף נס והם ניצלו כולם. "ישתבח שמו!" לחשו שפתי הרב שוב ושוב.

אחד החיילים, קיבוצניק, עורך-דין במקצועו, סיפר איך לילה אחד, ישבו צפופים בתוך מבנה ריק, בחשיכה מוחלטת, לבל יתגלו, כשפתאום אחד החיילים, בטעות, הדליק סיגריה, והאור הפתאומי גילה לאויב את מחבואם.

מהחלון יכלו לראות את הטיל שטס לעברם. עוד שנייה וכולם מתרסקים. עוד שנייה אחת... ופתאום - מאי שם, מהשמים או מהגבעה הסמוכה, הופיעו בדהרה צמד סוסים פראיים וזינקו היישר לתוך מסלול הטיל, ואיש מהחיילים לא נפגע...

בתום סעודת ההודיה ולאחר ברכת הגומל שבירכו כולם בהתרגשות ובכוונה – פרצו בשירה ובריקודים - כאילו לא היה אתמול, כאילו אין מחר - והרב גרוסמן מפזז ומכרכר במרכז המעגל בעיניים עצומות, ופיו כל העת ממלמל תודה אין קץ לשומר ישראל.

עד היום שומר הרב גרוסמן קשר עם חיילי הגדוד. הוא פשוט הפך את 600 חיילי הגדוד לחלק מהמשפחה שלו...