פרשת אמור

למה גוי ששבת חייב מיתה ולמה שאמרו חז"ל: אפילו שעשה שבתו ביום א' מימות החול, חייב מיתה?

כי נאמר תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב. התורה ניתנה לישראל בירושה ואינה שייכת לאף אומה אחרת כי נשמותיהם של ישראל שונו מהגוים לעם ישראל יש המשכיות אין סופית בעולמות עליונים מה שאין כן לגוים והכל בזכות השבת.

ולפי הדרש ישנו באור נפלא מאיר לנו הרב "סידורו של שבת" מדוע החמירה התורה על הגוי באם רצונו לשמור שבת שחיב מיתה, ואף שהחליט לשמור יום מנוחה באחת מימי השבוע - חיב מיתה. ולכאורה, מה עונו ומה פשעו כל כך?

הנה אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נח ע"ב): אמר ריש לקיש: עכו"ם ששבת חיב מיתה, שנאמר (בראשית ח', כב): "יום ולילה לא ישבותו", ואמר מר: אזהרה שלהן זו היא מיתתן. אמר אבינא: אפילו שני בשבת. ופרש רש"י: לא תימא שביתה דקאמר ריש לקיש לשם חובה קאמר, שלא יכון לשבות בשבת; אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו, שלא יבטלו ממלאכה, ואפילו יום אחר אם עשאהו לעצמו כמו שבת. ולהבין טעם התורה בזה לאסור להם אפילו שביתת יום אחר. כי הנה גבי שבת כתיב (שמות לא, טז): "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם". ורבותינו ז"ל (ילקוט שלח תש"ן בשם תנא דבי אליהו רבה כו) אמרו: נאמר (במדבר טו, לח): "ועשו להם ציצית לדורותם". אין 'לדורותם' אלא 'לדור תם'. תם מגזל, תם מגלוי עריות, תם משפיכות דמים. וה"מגן אברהם" (בסימן כ ס"ק ג) הפליא על מאמרם זה, מאי בעי הכא לגבי ציצית לומר שהם תמימים משלוש עברות הללו. ועין שם מה שכתב בישובו. וגם אנו נאמר בזה ה'לדורותם' שכתב גבי שבת, שיהיה שיך לומר בו: לדור תם משלוש עברות אלו. וזה שיך גבי עם ישראל בלבד.

והטעם: כי הנה אמרו (אבות פ"ב משנה ב): יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון. פרוש, כשעוסק בתורה, משכח לעשות עון. וגם כשיגע בדרך ארץ, מחמת הטורח שעליו, נשכח ממנו לעשות רע. מה שאין כן הבטלה מביאה לידי זימה, כמאמר רבותינו ז"ל (כתובות נט ע"ב). והנה הקדוש ברוך-הוא ציוה לישראל שישבתו ביום השבת ויהיה להם יום מנוחה בכל שבוע. ולא חשש להם שהבטלה תביא אותם לידי עברות, לזימה או כדומה. אך בטח ה' במידת התמימות שבהם שלא יעשה כן בישראל לבוא, חס ושלום, בשבת קודש לידי עברות שהבטלה מביא. מה שאין כן באומות העולם, אם היה להם מנוחה, היו באים לידי עברות, וזה חומס ממון וזה רומס נפשות מעריות. ועל כן אמר כתוב: לעשות את השבת לדורותם - לדור שהוא תם מן הגזל ועריות ושפיכות דמים, להם נאה ויאה ליתן להם מנוחה ביום השבת, ולא כן באומות העולם, ועל כן הזהירם "יום ולילה לא ישבותו", שלא יהיה להם מנוחה לעולם, ואף בימות החול אסור להם שיעשו למו מנוחה כמו בשבת, כי מתוך זה ודאי שהבטלה תביא אותם לעבור על אלו שלוש עברות שנצטוו גם בני נח עליהם, כמו שכתוב ברמב"ם (פ"ט מהלכות מלכים הלכה א').

וזה שאנו אומרים ובמנוחתו לא ישכנו ערלים - שאף בפשטות המנחה שבו אסור לגוים לעשות דוגמתו אפילו בימות החול, כי "יום ולילה לא ישבותו", ואולי על ידי הטורח והיגיעה יהיו נזהרים בשבע המצות שלהם.

והנה אמרו חכמינו ז"ל (ספרי תצא ריח, מובא בילקוט תצא תתקח) בענין בן סורר ומורה: דבר אחר בשביל שאכל זה ממון אביו יהרג?! אלא - בן סורר ומורה נידון על שם סופו. ירדה תורה לסוף דעתו: סוף שמכלה ממון אביו, ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב. עד כאן. ועל כן גם כאן גבי גוי ששבת: כיון דסופו להיות עובר על שלוש עברות החמורות שיהיה חייב מיתה עליהם כתוצאה מביטול מלאכה ואפילו ליום אחד, לכן חייב מיתה תכף, ונידון על שם סופו כבן סורר ומורה.

וחפצם באהבת המצוה. שלשון 'חפץ' הוא לשון אהבה, כמו שכתב ה"ראשית חכמה" (שער האהבה פרק ג, אות לב) על פסוק (בראשית לד, יט) "כי חפץ בבת יעקב", ואין לשון אהבה שיך כי אם באהבת הדבר בלב. על כן ליראי ה' ולחושבי שמו המטוהרין מכל בחינת התאוות הרעות, הנה הם מכירים ונגלה להם טוב האור שנתחדש להם בכל מצוה ומצוה, ואצלם עושה המצוה רושם אור גדול בלבבם, להאיר בלבבם אור הקדושה, ולא כן בשארי כל אחד, כאמור.

מה שאין כן במעלת השבת, שרבותינו ז"ל (שמות רבה כה, יב) העריכו שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה, על כן היא כתורה אור, שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה שם) על פסוק (משלי ו, כג) "נר מצוה ותורה אור": כיון שמאיר היום - ניצול מכולם. הינו אף מלסטים ומחיות רעות.

והטעם, שהלסטים והחיות רעות המה בורחים למעונותם בעת שהאיר היום, כמאמר הקרא (תהילים קד,כב): "תזרח השמש יאספון" וגומר. על כן במצות השבת, מצד רוב קדושתה וגודל ההארה שנתוסף בנשמת האדם, כל אחד לפי מדרגתו בבחינת נפש רוח ונשמה, בעל כרחם נכנעים כוחות הרעים ונסתלקו מלבבות בני אדם הפסולת שבקרבם.

ולכן כמעט רובם ככולם מעמנו בני ישראל מאיר בלבבם אור השבת להיות להם 'רוחב לב למנוחה ושמחה ואין נפשו קצה עליו' (לשון רש"י ביצה טז ע"א ד"ה נשמה יתירה), להיות יודעים ומכירים בתוספת אור הנשפע עליהם. וזה הוא הנקרא נשמה יתירה, שהירבה הקדוש ברוך הוא כל כך האור של שבת, אשר בכח במצוה זו להיות נראה וניכר בלבבות בני ישראל מחמת שנגרע ונכנע כוח הפסולת, על דרך בחינת בריחת הליסטים וחיות רעות. וכן אפשר לפרש הפסוק (תהילים כז, א) "לדוד ה' אורי וישעי" - שהאור בעצמו הוא הישע שלי, שהוא דמיון אור היום, שהאור הוא המושיע בעצמו עבור שבעבורו נסתלק הרע והמרע, והישע ממילא בא.

וזהו מאמר הקרא (שמות טז, כט): "ראו כי ה' נתן לכם השבת". פרוש, ראו בעיני השכל. על דרך (תהילים לד, ט): "טעמו וראו כי טוב ה'". וזהו: ראו בהכרה שלמה כי ה' נתן לכם השבת.

על כן הדבר הזה הודיע רק לבני ישראל, שהמה זוכים להיות נהנים מאור הבהיר הלז ביום השבת, אבל "כבודי לאחר לא אתן" (ישעיה מב, ח). על כן זה הענין שהוא "לדעת" – בחינת הנשמה יתירה הוא רק "ביני ובין בני ישראל". וזה פרוש המקרא: ביני ובין בני ישראל לדעת - שהתבה 'לדעת' הוא נדרש לפניו, שבחינת לדעת, הוא הנשמה יתירה, הוא רק ביני ובין בני ישראל, כאמור.

ואך מה שעינינו רואות באותן הכסילים שאינם חפצים בתבונה ועושים שבתותיהם חול, ואין היום מהיומים עושה רושם בהם כלל - אין זה בני אדם, עבור ערלי לב המה ורחוקים המה מהשם ותורתו, והחושך עליהם יכסה כמכסה עור, ותחת עברות מכסה העב – נמנע זריחת השמש והאור מלבוא לנגוע אל תוך לבבם כלל וכלל, ואינם מתעוררים מלבם אפילו במקצת מצות קבלת השבת, להיות מהאיתערותא דלתתא מתעורר נגדם האור שלמעלה, כמאמר הקרא (ויקרא יא, יד): "והתקדשתם והייתם קדושים", ואמרו חכמינו ז"ל (יומא לט ע"א): אדם מקדש את עצמו מלמטה מעט, הקדוש-ברוך-הוא מקדש אותו מלמעלה הרבה. הרי שעל כל פנים צריך האדם לקדש את עצמו מעט.

גדולה שבת שהקדוש ברוך הוא קראה מתנה טובה

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ומבקש אני ליתנה לישראל (שבת י ע"ב). מתנה היא דבר הניתן לאדם ללא השתדלות ועבודה, שהרי על דבר שאדם עובד ויגע, אין על התמורה שמקבל שם מתנה. והוא לפי המבואר לעיל, ששבת נתינה לישראל ללא התעוררות מצידם קודם, שהוא דבר הדרוש לכל השגה ברוחניות - שצריך שיוקדם לו רצון מהמקבל, וכן על ידי רצונו ליטהר, מסיעין לו הלאה. ואילו את מצות השבת נתנה הקדוש-ברוך-הוא לישראל בגדר מתנה.

והשלכת מתנה זו אינה רק על עצם מצות השבת, אלא על ידי שמירת המתנה הזו הנקראת שבת לפי כל הלכותיה דקדוקיה, היא לאדם סולם המוצב ארצה, שראשו יעלה השמימה בשמירת כל התורה כולה, שהרי שקולה שבת ככל התורה כולה, וממנה מתברכין כל ששת ימי המעשה, הן בהצלחת הגשמיות והן בהצלחה הרוחנית של האדם. אם כן, כמו כן יש כח במצות השבת ליתן את האוצר הסגולי שלה הנפלא, שהוא המיוחד שבה להיות גדר מתנה, להיות האדם עולה במדרגות רוחניות אף בהשתדלות מועטת כי באמצעות סגולת השבת המשליכה את אוצרה וסגולתה על כל ששת ימי המעשה, יהנה אדם מאוצר זה גם בעמלו ויגיעו בשאר קיום המצות להיות משתדל אף מעט ולקבל הרבה סיעתא דשמיא.

השבת היא ממש קרש קפיצה לאדם להתעלות רוחנית בכל ששת ימי המעשה. והוא הבטחת חכמינו ז"ל: כל המשמר את השבת זוכה לנחלה בלי מצרים, כלומר זוכה לחיי עולם הבא וחלקו ללא מיצרים אין סופי ללא גבול וזה מה שנאמר "עם מקדשי שביעי ישבעו ויתענגו מטובך". ולגבי העולם הזה דקדקו בלשונם לומר נחלה, שנחלה היא הבאה לאדם ללא טורח אלא ירושה מאבותיו. וזה שאמרו: יזכה לעושר ללא גבול ולא בטורח ועמל, אלא בגדר נחלה הבאה בנקל. והוא כח השבת שבו - אוצר סגולי הנקרא מתנה הניתנת ללא טורח.

ואם כן, הרי לנו עצה נפלאה לכל הרוצה להתחזק בשמירת כל המצות יאחוז במצות השבת לשמרה בכל דקדוקיה, והיא שתאיר לו הארה נפלאה ותטעים לו טעם טוב בכל המצות ויתאפשר לו לקימם יותר בנקל ובפחות נסיונות, כי סגולת ה'מתנה' שבשבת, תימשך לו על יתר כל המצות לקימן בבחינה מסוימת של 'מתנה'. וכתב ה"פלא יועץ": השומר שבת ומתנהג בו בקדושת מחשבה ודיבור ומעשה, הוא מפתח גדולה לקנות קדושה לימות החול ולהתגדל בהם בקדושת מחשבה, דיבור ומעשה בנקל. ואהבה ושמחה רבה ודבקות לעסוק בתורה כפי כוחו, ולשמר ולהתרחק מכל דבר רע בתכלית הריחוק - ימצא כדי גאולתו.

גדולה שבת שניתנה לה התורה כבן זוג

מובא במדרש, שהתורה התלוננה לפני השם יתברך ואמרה: עתידים ישראל ליכנס לארץ ישראל, וכל אחד יהא עסוק בכרמו ובתאנתו ובבני ביתו, ואני התורה - מה יהא עלי?

אמר לה הקדוש-ברוך-הוא: השבת תהא בן זוגך, יום שבו ישבתו ישראל ממלאכתם. אם כן, כמה גדולה מעלת השבת, שאחת ממטרות רצון ה' בצווי השבת, כדי שיהא פנאי לישראל לעסוק בתורה.

וכמו כן שקולה שבת ככל התורה כולה. והמשמר שבת כאילו שמר כל התורה כולה, והמחלל שבת כאילו כפר בכל התורה כולה, כמובא ברמב"ם.

וידועים דברי ה"בן איש חי" מה שכתב בשם המקובלים, ששעה אחת של עסק התורה ביום שבת כמו אלף שעות של ימות החול, כי הזמן גורם להתקבל כל מצוה וכל דיבור תורה ובפרט חידושי תורה, כידוע בשם הזוהר הקדוש כמה הפליג בגודל מעלת המחדש חידוש תורה בשבת; זמן השבת, שהוא עת רצון ושמחת המלך, מלכו של כולם, לקבל כל תפילות ותורות ישראל ביתר שמחה ובפנים מאירות.

ומאידך, כמה יש ליזהר מביטול תורה ביום השבת, שהרי הוא כמפריד בן זוג, שהרי השבת והתורה המה זוג שזיוגם הקדוש-ברוך-הוא, והמבטל מעסק התורה - מפריד בין השבת לתורה.

וזוהי כל הסנגוריא של ישראל - בהיותם עוסקים בתורה ביום שבת, שהרי כל אומות העולם ביום חגם משתכרים ומתהוללים, ואילו ישראל, אף שניתן להם יום שבת לאכול ולשתות, מכל מקום הולכים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לעסוק בתורה. ומכאן מה שאנו אומרים במנחת שבת: "ואני תפילתי לך ה' עת רצון". ולמה הוא עת רצון? אחד הטעמים - כי אז הקדוש-ברוך-הוא מתמלא ברחמיו על ישראל מגודל הסנגוריא שיש ללמד עליהם שבאים להתפלל לפניו ולעסוק בתורתו, אף שניתן להם יום זה לאכילה ושתיה, ולכך הוא עת רצון יותר מכל.

"ואל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו"

בנוסח "רצה והחליצנו" הנאמר בברכת המזון של יום שבת קודש אומרים אנו: "ואל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו". ויש להבין מה שאנו מדגישים שלא תהא צרה ויגון ביום מנוחתנו  כאילו וכל עיקר בקשתנו על יום מנוחתנו בלבד שלא תהא בו צרה ויגון, והלא יש לנו להתפלל גם על שאר הימים שלא תהא צרה ויגון כלל.

אולם לפי האמור מובן, שבת ממנה מתברכין כל ששת הימים הבאים, ולכל השפע ולעומתו כל החסרון - של שבוע הבא כלו, הוא לפי הנקבע בשבת שעברה, וכפי הנהגת האדם ביום שבת בקדושה ובמחשבה טהורה ובשמחה רבה, ככה נמשך לו לשת הימים הבאים.

ולכך, כשאנו מתפללים שלא תהא צרה ויגון ביום מנוחתנו ונזכה להיות שמחים ביום שבת קודש ללא דאגה ויגון, ממילא מוכרח הוא שימשך לנו לכל ששת ימי המעשה מידה כנגד מידה - כשם ביום שבת נשבית מלבנו צער ויגון ונשמח במלכנו על בריאתו את עולמנו ואותנו, כמו כן הוא ישמח בנו ישמח אותנו כל ששת ימי המעשה. אם כן, די לנו להתפלל על יום השבת, כי ממנו נתברך בששת ימי המעשה.

ועוד פרוש נראה לי לומר בפרוש בקשתנו שאל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו, כי פעמים רבות נגזרה גזרה על האדם ולא ניתן לבטלה, ומוכרחת לבוא על האדם, אם זה חולי מסוים או עגמת נפש וכל מיני צער, ומתפללים אנו שיהא זה לא ביום השבת, כדי שלכל הפחות יום השבת יהא לנו ליום מנוחה מכל צרה ויגון. ואם נגזר על האדם להיות חולה ג' או ה' ימים - מבקשים אנו שיהיו ימים אלו באמצע השבוע או בתחילתו, כדי שעד שבת קודש כבר יפטר ממנה לגמרי ויוכל להיות שמח וטוב לב ביום שבת, ולא שחס וחלילה יגלגלו עליו את פורענותו ביום שבת אלא קודם לכן. וזהו 'אל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו', שאף שאין בררה ומוכרחת הגזרה והחולי לבוא, שלכל הפחות אל יהיה זה ביום שבת קודש.

גדולה שבת, שהגאולה העתידה תלויה בה

כתב החיד"א בספרו "ככר לאדן", והביאו מורנו הרב "פלא יועץ" בקיצור ובתוספת: אמרו במדרש (ויקרא רבה ג, ח): "אין ישראל נגאלין אלא בזכות השבת". לפי דברי רבותינו ז"ל הדבר מוכרח מאוד לשמור שבת כדי שתהיה הגאולה במהרה בימינו, ולא יתכן להעלות ארוכה ומרפא לנפשנו כי אם בשמירת שבת. הגם שנשוב בתשובה, הכל תלוי בשמירת השבת. ובאמת, מה שרבו צרותינו מאין ספור, הוא הכל מענין חילול שבת, כי הן בעון חוללנו זה כמה מאות שנים, ועל כן אנחנו לא נושענו.

ועוד אמרו רבותינו, שאחת מסיבות החורבן היה עון חילול שבת: לא חרבה ירושלים אלא שחיללו בה את השבת (שבת קיט). אם כן, ודאי את הגאולה נביא על ידי תיקון העון שבגללה נחרבה.

ואמרו בזוהר (שמות ד): מאן דמשקר בשבת, משקר באוריתא כולא (המשקר בשבת, כלומר המחללה, משקר, כאילו מחלל, את כל התורה כולה).

וכשם שיש גאולה כללית לכלל ישראל, יש גאולה פרטית שיכול כל אדם לגאול עצמו בגאולה פרטית ממצרי נפשו, שהם מידותיו ויצריו הרעים, כמובא בספרי הקודש. ולכן על ידי שמירת שבת השקולה ככל התורה כלה, יכול אדם לגאול עצמו מיצר הרע ולהתעלות מעלה מעלה בעבודת ה'.

מופת השבת המוחש בבריאה

מופת ליום השבת מספרת הגמרא בסנהדרין (סה:), שיש לראות בחוש בפלאי הבריאה. שאל טורנוסרפוס הרשע את ר' עקיבא: למה מחשיבים אתם את יום השבת יותר משאר ימים? אמר לו ר' עקיבא: ולמה אתה שר וחשוב יותר משאר בני אדם? ענה לו השר: כי אדוני המושל רצה בי להיות שר וחשוב. אמר לו ר' עקיבא: כמו כן רצה הקדוש-ברוך-הוא להחשיב את יום השביעי על כל ששת ימי המעשה. אמר לו השר: אבל מנין שיום השבת שאתם קובעים אותו הוא יום שקבעו הקדוש-ברוך-הוא, אולי קבע יום אחר, ואתם קובעים יום אחר? אמר לו ר' עקיבא: נהר סמבטיון יוכיח - שגועש כל השבוע ונח בשבת, וכן בעל האוב יוכיח - שכל השבוע המתים עולים באוב (כישוף המעלה את המתים לדבר עמם), וביום שבת אינם עולים באוב. ומובא במדרש (ב"ר יא, ה) שניסה טורנוסרופוס הרשע להעלות את אביו שמת באוב בשבת, ולא עלה, ואילו בימות החול כן עלה. ואמר לו לאביו: אבא, וכי מיום שנפטרת מהעולם, נעשית שומר שבת? שאינו עולה באוב ביום שבת. אמר לו: כל מי שאינו שומר שבת בהיותו בעולם ברצונו, לעתיד, לאחר מותו, שומר שבת בעל כרחו.

ועוד ניתן לראות את מופת השבת בחוש הבריאה, על פי סיפור המובא בספר המוסר פרק ח', ומובא בספר "שבת המלכה": מעשה בחסיד אחד, שהיתה לו פרה חורשת כל ימי השבוע, וביום השבת היתה נחה. החסיד מכרה לגוי אחד. כיון שלקחה הגוי, הוציא אותה לשדה והיה חורש בה כל ששת ימי החול. ובשבת, הוציאה לחרוש בשדה, וקשר העול על צוארה, ורבצה תחת העול. והיה הגוי מכה אותה כדי שתעמוד ותחרוש, ולא היתה זזה ממקומה. כיון שראה הגוי כך, הלך לו אצל החסיד שמכרה לו, ואמר לו: "בא טול פרתך, שמא צער יש לה, ואינה יכולה לעמוד ולחרוש, שהרי כמה פעמים הכיתי אותה, ואינה זזה ממקומה". מיד הבין, שבשביל השבת שהיתה למודה לנוח, לא זזה ממקומה. אמר לו: "בא עמי ואני אעזור לך". הלך עמו. ודיבר החסיד באזני הפרה: "את יודעת, כשהיית ברשותי, היית נחה בשבת, ועתה גרמו עונותי ומכרתיך אצל גוי. בבקשה ממך קומי וחרשי". מיד מדה והתחילה לחרוש. אמר לו הגוי: "איני רוצה אותה, כי איני יכול לסובב אחריך כל שבת ושבת. אמור לי מה שדיברת באזנה שעמדה וחרשה, שאני כמה פעמים הכיתיה, ונתיגעתי בה ולא עמדה". אמר לו: "לא קסם ולא כשפים עשיתי לה, ולא לחשתי לה כלום, אלא כך וכך אמרתי לה". מיד נרתע, נבהל ונזדעזע ונפחד ונתירא אותו הגוי, ונכנס פחד בלבו, ואמר: "ומה הפרה הזאת שאין בה לא שיחה ולא דעת, היא מכירה את קונה ואת ציוויו - אני, שבראני האל יתעלה שמו, ונתן לי דעת ובינה, איני הולך ומכיר את בוראי?!"

מיד הלך ונתגיר, וזכה לתורה מרובה, והיה שמו: רבי יוחנן איש בר תורתא.

וכן עוד ניתן לראות מופת השבת בתבשילי השבת, שריחם נודף, כמובא בגמרא (שבת קיט): אמר קיסר לרבי יהושע בן חנניה: מפני מה תבשילו של שבת טעים יותר? אמר לו: תבלין אחד יש לנו ושמו שבת, שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף. אמר לו: תן לי ממנו. ענה לו: כל המשמר את השבת מועיל לו, ושאינו משמר את השבת, אין מועיל לו.

השבת אות לכל אשר בשם ישראל יכונה, ומבלעדיה נותר האדם ללא אות יהודית.

מבאר זאת נפלא ה"חפץ חיים" במשליו: כל אדם שיש לו חנות או בית מלאכה, קובע שלט מעל לדלת חנותו או בית המלאכה. ובשלט זה, הפונה לרשות הרבים, כתוב במפורש מה טיבה של חנות זו או בית מלאכה. שלט זה בא אף להעיד, כי כל עוד הוא תלוי מעל לפתח העסק, סימן הוא שבעל העסק חי וקים, והוא מנהלו כראוי וכיאות. אפשר שיסע בעל העסק מן המקום, ויסגרנו לשבועות אחדים, אבל השלט התלוי מלמעלה מעיד, כי העסק מוסיף להתקיים. אולם אם יוסר השלט מעל העסק, הרי מעיד הדבר כמאה עדים, שבעל העסק העתיק למקום אחר ונטש מקום זה לחלוטין.

וכך הוא הדבר בענין שמירת שבת.

התורה אומרת (שמות לא, יז) כי השבת היא אות בין בורא העולם לבינינו, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש. השבת היא אות וסימן על כל יהודי ויהודי, מעיד עליו על היותו יהודי ועל הברית אשר נכרתה בין הקדוש-ברוך-הוא ובין ישראל. ואף אם קרה שעבר היהודי על אחת ממצות התורה, עדין לא פקעה ממנו יהדותו, חס ושלום, שהרי אף אם עזב בעל העסק את עסקו לפרק זמן קצר, עדין לא הורד ממנו השלט הקבוע עליו. ברם, אם מחלל היהודי את השבת, הרי הוא כמסיר את השלט מעל דלתו. הריהו כמעיד על עצמו שאין עוד נשמתו נשמה יהודית. כי נשמה זו פנתה ונסעה מזה, וכאותו בעל עסק שנטש את חנותו. וזה שאמרו חכמינו ז"ל (שמו"ר פרשה כה, ובזוהר שמות דף מז), שכל המחלל את השבת, כאילו כפר בכל התורה כולה לכן השבת היא הברית שמבדילה אותנו מי הגוים שלא נוחלים שכר עולם הבא כמו ישראל. לכן אנחנו מברכים בצאת השבת בהבדלה המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים...

בכל מושבתיכם אלה מועדי יהוה מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח ליהוה ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות ליהוה שבעת ימים מצות תאכלו ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו והקרבתם אשה ליהוה שבעת ימים ביום השביעי מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו (אמור כג,ד-ח)

מעשה – במלך שהלך עם שריו לציד ופגע בנער רועה צאן. הוא שוחח עמו והתפעל מפקחותו.

נטלו לארמונו ושכר לו מורים ללמדו, עד שהנער השתלם בכל חכמה ומדע, והמלך מינהו לשר האוצר.

קנאו בו השרים, והביאו את דיבתו רעה לפני המלך. הם אמרו, שהוא מועל בכספי המלוכה ומפאר את מעונו באוצרות יקרי ערך.

קרא לו המלך ואמר: "דע לך, שאתה נאמן עלי מאוד. אבל כדי להסיר לעז ולמנוע שמועת רכיל, אבקש לסייר יחד עמך בחדרי ביתך".

ובלבו חשב המלך אראה האם אמת בפי השרים, שביתו הוא כארמון מלוכה, נברשות בדולח ממעל ושטיחי פרס מתחת, וכלי זהב וכסף ממלאים את הבית. אם אמנם כן הוא, הרי זה אות שמעל האיש בכספי האוצר ובאמון המלך!

הלכו לביתו, והמלך ראה שהבית מרוהט בפשטות ובצניעות כביתו של אחד הפקידים הנמוכים. התחרט המלך ולבו נקפו על החשד ועל הפקפוק בנאמנותו של שרו. והנה בתום הסיור הגיעו לדלת אחת שהיתה סגורה, ואותה לא פתח השר לפני מלכו.

שאל המלך: "מה יש בחדר זה?"

נבוך השר וענה בשפל קול: "לא כלום, מלכי, הבה נחזור אל הטרקלין!"

התעורר חשדו של המלך וחשב, ודאי זהו חדר האוצרות, וכאן טמונים כל הפריטים הגנובים! עמד וציוה: "פתח את הדלת, והניחני לראות!"

התחנן השר: "אנא, מלכי, חוס על כבודי, ואל תצוני לעשות כן!"

התעצם חשדו של המלך, והוא קרא בקול: "הס ופתח!"

פתח השר את הדלת, והניח למלך לעבור הפתח.

נכנס המלך אל החדר, והנה הוא ריק, אין בו אלא תרמיל ישן, מקל רועים וחליל.

השתומם המלך, והשר הסביר: "למן אותו יום שהביאני המלך אל ארמונו ורוממני ממעמדי, לא שכחתי את תקופת היותי רועה צאן. פעמיים בכל יום נכנס אני לחדר זה, לזכור את התרמיל ואת המקל ואת חליל הרועים, כדי שלא תזוח דעתי עלי, ולמען אדע מהיכן באתי וכמה טובה אני חייב למלך!"

כשמוע המלך דברים אלה התפעל ואמר: "עתה ידעתי כי שקר בפי המלעיזים והמעלילים, וכי זך ונקי כפים אתה!"

לפיכך בפסח, עושים אנו זכר ליציאת מצרים בפסח מצה ומרור. הפסח הינו אותו שנעשינו בני חורין, והמצה שהיא לחם עוני עם מרירות המרור - הם כתרמיל הרועה ומטהו, כדי שלא תזוח עלינו דעתנו בחרותנו, ונכיר טובה לאלוקינו, שהוציאנו מעבדות להיות בני חורין בני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

לפיכך שני שמות לחג זה: "חג הפסח" המורה על הגאולה, ו"חג המצות" על שם לחם העוני!

השולחן הגדול בביתו המפואר של ר' חיים סוחר היין, היה ערוך ומוכן לליל הסדר. המפה הצחורה בהקה בנקיונה, הכלים הנאים היו ערוכים בטוב טעם ובקבוקי היין נצצו למרחוק, הנברשות הזוהרות הפיצו אורות פז והשרו בכל אוירת חג.

ר' חיים חזר זה עתה מבית הכנסת לבוש בגדי לבן ושני בניו מלוים אותו. עקרת הבית סימה זה מכבר את ההכנות האחרונות לסדר והעיפה מבט אחרון לעבר השולחן לראות שהכל משולם.

ר' חיים עמד ליד מקומו בראש השולחן ונראה היה במוטרד קמעה. עננה קלה רבצה על פניו. כששאלוהו בניו על כך ניסה להטות את הנושא ולשוות לפניו מראה ננוח אך לא הצליח בכך.

בניו, שהיו רגילים לראותו עליז וחיכן תהו מה קרה לאביהם. ידעו הם כי עסקיו המסועפים על כל האזור משגשגים ביותר. אביהם סיפר להם לא מכבר כי לאחרונה שיווק כמות גדולה של יין לאחד מפריצי האזור תמורת תשלום הגון. מה, איפוא, מטריד אותו? שמא חלילה אינו חש בטוב? - אך כשראו עד כמה אביהם מתאמץ להתנהג כרגיל, חדלו לחקרו והחלו יחד עמו לסדר את הקערה.

עריכת הסדר החלה בביתו של ר' חיים, הילדים הקטנים שאלו "מה נשתנה" ואביהם התרוח בכסאו המפואר והביט בחבה בילדיו.

לפתע נפרצה הדלת בסערה ובפתח עמד אחד ממשרתיו, פניו חיורות כסיד והוא צעק.

"אש! אש! - המחסן עולה באש, כל חביות היין נשרפות!"

הבנים הגדולים קפצו מכסאותיהם ובבהלה החלו לרוץ לכוון היציאה כשמגמת פניהם אל עבר מחסן היין, מקור פרנסתם, אך מה הופתעו כששמעו את אביהם עוצר אותם בקריאה רמה - "עצרו!"

"מה לכם כי תרוצו - וכי אינכם יודעים כי חג היום ואסור לעשות כל מלאכה, האם ברצונכם ללכת ולכבות את האש? - הרי המחסן אינו גובל עם הבתים, הוא נמצא במקום מבודד, ואין סכנה נשקפת לאיש. אמנם הרכוש יעלה באש אך לנו אסור עתה לעשות מאומה". ובדברו חייך באושר, פניו שהיו עגומות מעט הוארו פתאום.

הביטו הבנים בפליאה באביהם, וכי אינו מבין את גודל הנזק, מדוע שמח הוא כל כך, מה קרה לאביהם?

"אבא", פנה הגדול לר' חיים "שמא תואיל להסביר לי את שלות רוחך, את השמחה המאירה פניך לשמע הבשורה הנוראה?" שאל הבן.

"בחפץ לב", ענה ר' חיים, "הסכיתו ושמעו". בני הבית המבוהלים, התישבו חזרה סביב השולחן במצות אביהם, הביטו בפניו השמחות והקשיבו לסיפורו: "יודעים אתם, כי לפני מספר חדשים" פתח ר' חיים ואמר, "פנה אלי פריץ האזור וביקש ממני כי אספק לו כמות רבה של חביות יין ותמורתם הוא יתן לי סכום הגון. מאחר שהכנתי כבר יין לחלוקה לנצרכים בקרב אחינו היהודים בשביל פסח, נאלצתי לנסוע למרחקים

ולהביא משם את הסחורה. בעזרת ה' סיפקתי לו את כל חביות היין שדרש. מרוב אושר על בציוע העיסקה שילם לי הפריץ תשלום הגון ואף נתן לי ארגז יי"ש לאות תודה. את הארגז אכסנתי בפינת המחסן ואני חכיתי להזדמנות למכרו לגויי האזור.

אך ערב פסח קרב ואתו המולת העסק, מכירת היינות ובמיוחד חלוקת היין לעניים. היי"ש של הפריץ נשכח מזכרוני. היום כשחזרנו מבית הכנסת וראיתי את ביתי הבוהק בנקיונו והרחתי את ריחות מאכלי החג, נזכרתי לפתח בבהלה בארגז המונח בקרן זוית במחסני, ארגז שנשכח מטרדת הימים האחרונים והרי יי"ש זה הינו חמץ, חמץ גמור והוא ברשותי ומה אעשה, והרי לשורפו איני יכול - אסור לשרוף את החמץ בחג - לא ידעתי את נפשי, ואף אתם שמתם לב כי נעצבתי אל לבי. והנה עתה לפתע פתאום בא משרתי ומבשר לי כי המחסן נשרף, וכי לא אשמח בכך?! האם לא עזרוני משמים?!

ובסימו הגביה מעט את קולו ואמר: "עתה מבינים אתם את מצב רוחי המרומם, מודה אני לריבון העולמים על החסד שעשה עמדי"!!!

מצות פסח שני בי"ד באייר מצות פסח שני שיאכל על מצות ומרורים

פעם אחת נדחה רוב העם לעשות את הפסח לא במועדו הראשון אלא בפסח שני מפני הטומאה. היה זה בזמן חזקיהו המלך.

אחז אביו של המלך עבד אלילים, העמיד בהיכל פסילים, הוא הפך את משכן ה' למשכן לעבודה זרה, הוא ביטל את עבודת בית ה' לגמרי, כיבה את הנרות ואת הקטורת, את העולה לא העלו.

חזקיהו בנו, שמלך אחריו, לקח את הלויים והכהנים, ביקש מהם שיתקדשו ויבואו לטהר את בית ה'. הכהנים עשו כדבריו, הם נכנסו להוציא את כל הטומאה אשר מצאו בהיכל ה' לחצר בית ה' והלויים לקחום משם והוציאום לנחל קדרון.

זמן רב ארך לכהנים לטהר את המקדש, ומדוע אם כן לא הביאו אלפי כהנים לבדוק את המקדש ולטהרו, והיו יכולים לבוא עם אבוקות ולבדוק בזמן קצר? אלא הטהרה התעכבה מפני שאחז צייר על הכתלים צלמים, וצלמים אלו לא היו ניכרים אלא על ידי בדיקה מרובה, והיתה טרחה מרובה לגרד את כל הצורות החקוקות מבלי שיגעו באבני המקדש, ומבלי שתנתץ ולו אבן אחת מאבני המקדש. לפיכך ארכה העבודה זמן רב. מה עוד שהכהנים עצמם לאחר העבודה היו צריכים להטהר, כי טומאה זו מטמאה כמת, בתוספות סנהדרין נאמר שלא היה להם אפר פרה אדומה ולא יכלו להטהר עד חג הפסח. כשראה חזקיהו המלך כי לא יספיק לטהר את רוב העם עד לחג הפסח. מה עשה? "ויועץ המלך

ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחודש השני, כי לא יכלו לעשותו בעת ההיא כי הכהנים לא התקדשו למדי, והעם לא נאספו לירושלים" (דברי הימים ב, ל).

חזקיהו העביר קול בכל ישראל מבאר שבע ועד דן לבוא לעשות פסח לה' בירושלים - בחודש

השני - בפסח שני, ואכן התאספו עם רב לעשות את חג המצות בחודש השני והם שחטו את הפסח בארבעה עשר לחודש השני - איר.

חזקיהו עיבר את השנה אך לא באדר כרגיל, אלא עיבר את ניסן, וחכמים לא הודו לו, כיון שאת הפסח צריך לעשות במועדו הראשון ואפילו רוב העם טמאים. ומה עוד, שאין מעברין את השנה רק עד חודש ניסן לאחר מכן כשנודע זאת לחזקיהו שלא עשה כראוי וטעה, הוא התפלל לה' על זאת, ביקש שה' הטוב יכפר בעדו.

יציאת מצרים חיזוק האמונה

פעם כשחזר רבי ישראל סלנטר מנסיעותיו לעיר מגוריו, וסר למלונו, מצא שבעל האכסניה שינה את טעמו ביחס ליהדות והחל לזלזל בעניני תורה ומצוות. כששאל אותו ר' ישראל לסיבת הדבר, סיפר לו שלפני ימים אחדים התאכסן אצלו כופר אחד שהכחיש בפניו את עניני שכר ועונש. ולאות שדבריו כנים, שלח לקנות נקניק של טריפה והכריז שאם יש השגחה ושכר ועונש בעולם, יכנס האיסור לגרונו ויחנק. הכופר אכל את הטריפה לעיניו ולא אירע כלום, ומאז התרופפה אמונתו. ר' ישראל לא השיב לו כלום ונכנס לחדרו.

לאחר מספר שעות חזרה בתו של בעל האכסניה מבית הספר ובישרה בשמחה שקבלה תעודת גמר עם הצטיינות בחשבון ובנגינה. ר' ישראל קרא לילדה ובקשה לנגן לפניו, כדי להוכיח לו שהיא באמת יודעת לנגן וראויה להצטיינות, הילדה סירבה. ר' ישראל שלח לקרוא לאב ואמר לו שבתו אינה מחוננת במידות טובות ואינה מצייתת לו.

כששאל אל בתו בתמהון, כיצד היא ממרה את פי ר' ישראל, השיבה שהיא חושבת לבלתי נימוסי והגיוני לנגן לפני בני אדם לא בזמן המיועד, כדי להוכיח את כשרונה, והאם מתקבל על הדעת שבפני כל איש שלא יאמין לה היא תראה לו את כוחה בנגינה? הרי לשם כך נתנו לה את תעודת ההצטיינות, התשובה מצאה חן בעיני אביה והוא הצדיק אותה.

ר' ישראל פנה לאביה ואמר שתשובת בתו יכולה לשמש גם תשובה לתמהונו בעיני ההשגחה.

הלא ה' כבר הוכיח לעיני כל העמים את השגחתו הפרטית על ידי הנסים הגלויים של יציאת מצרים ויש לנו תעודה המוכיחה על כך - היא התורה שניתנה לנו. כמו כן, הוכחה ההשגחה על ידי אליהו הנביא בפגישתו עם נביאי הבעל עד שכל העם נפלו על פניהם והכריזו שה' הוא אלקים. וכן בימי מרדכי ואסתר, בימי החשמונאים וכן בעוד כמה מאורעות ראו כולם את יד ה'. האם יש הגיון שבגלל כל אדם שיבוא ויגיד שאינו מאמין, ישנה ה' את סדרי בראשית והליכות הטבע, כדי להזכיר לאותו אדם שיש דין ויש דיין?! הניסים הגלויים שהיו והתורה המסורה בידינו הם העדות על ה'. (תנועת המוסר לוקט ממורשת אבות)

איסור חמץ בפסח ועונשו

רבי יצחק שלמה אונגר שליט"א סיפר שאביו ה"מחנה אברהם" היה רב העיר קפוואר. היו שם כמאה ועשרים משפחות יהודיות, ומתוכן היו עשרים ושש משפחות שהחנויות שלהן היו פתוחות בשבת. רוב בעלי החנויות היו יהודים שלא למדו ולא ידעו, ועשו את מעשיהם מתוך ריחוק וחוסר ידיעה. הם היו כל כך רחוקים עד שלא הועיל כלל הדיבור עימם.

אחד מהם, היה רשע ועשה מעשים רעים כדי להכעיס, היתה לו חנות בדים גדולה במרכז העיר. בכל שבת, כאשר המתפללים היו עוברים ליד חנותו לאחר צאתם מבית הכנסת, היה הלה עומד ליד פתח חנותו, כשסיגריה בוערת בפיו, וברוב חוצפתו היה אומר לכולם "שבת שלום". הרב היה נמנע בדרך כלל מלעבור ליד פתח חנותו.

פעם אחת ביו"ט ראשון של פסח שהחל ביום חמישי, קרא בעל החנות לרב מרחוק בלי שום תואר כבוד של רב אלא: "אונגר! בוא הנה!" הרב היה שם עם בנו הקטן הרב י.ש. שליט"א ונגשו יחד לפתח החנות. בעל החנות ביקשם להיכנס לחנות ונכנסו, אז ניגש האיש לקופה הוציא מתוכה לחם ומצה ואמר להם: "הנה כאן חמץ" ונגס בשניהם כאחד, הרב אונגר הזדעזע מאוד ולא יכול היה להוציא הגה מפיו. בעודם עומדים שם צנח בעל החנות ארצה כי אחזו השבץ ומת.

העיר היתה כמרקחה, היו כאלה שטענו כנגד הרב, והיו שראו בזה קידוש השם. ביום ראשון בדיוק אחרי החג היתה ההלויה, ונאסף המון רב מכל הכפרים שבסביבה. גם הרב הלך להלויה. כאשר שאל הבן את אביו, מה ראה ללכת להלויה, אמר לו שמכיון שנוסף קידוש השם ע"י אותו אדם, בודאי היתה לו זכות, ולכן הלך להלויה. אחרי מעשה זה סגרו כל בעלי החנויות את חנויותיהם בשבת. (לקח טוב)

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן (אמור כג-י)

אמרו חז"ל במדרש ויקרא רבה (כח, א) על הכתוב: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" הדא הוא דכתיב: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" (קהלת א, ג).

אמר רבי בנימין בן לוי: בקשו לגנוז ספר קהלת, שמצאו בו דברים שהם נוטין לצד מינות, אמרו: כך היה ראוי שלמה לומר: "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך" (שם יא, ט)? משה אמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר, שלח טו לט) ושלמה אמר: "והלך בדרכי לבך ובמראה עינך" (קהלת יא ט)?! אלא הותרה רצועה, לית דין ולית דיין? כיוון שאמר: "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט" (שם), אמרו: יפה אמר שלמה, ע"כ.

אומר על כך הפירוש "יפה תואר": שלמה ציוה לבני הנעורים כי יקרבו אל מקום התענוגים ויתגרו ביצרם להתגבר עליו, ובזה ילמדו את לבבם בטח בארץ ולא ייכשלו עוד בהליכתם, וזה שאמר: "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך".  ואם  יסיתך יצרך הרע ללכת בדרכי שרירות לב רע, אז – "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט" שים נא זאת תמיד לנגד עיניך כי עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. אבל באמת גם זה חטא הוא, כי להילוך בדרך לא טוב, יאשם האיש בנפשו פן יוקש ויאשם, וכאשר אמר משה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", וצריך האדם להתרחק בכל מה דאפשר מחטאת. אבל באחרונה דקדקו במה שאמר שלמה: "ודע כי על כל אלה וגו'", כי גם על השמחה בילדותו ולהיטיב את לבו בימי בחרותו ישפוט ה' למה הביא את נפשו לידי ניסיון, ולכן אמר: יפה אמר שלמה, ע"כ.

לפי מדרש זה ופירושו, לכאורה המחלוקת הראשונית בין משה רבינו ושלמה המלך היא כיצד להתגבר על יצר הרע? האם להביא את היצר הרע לידי ניסיון ולהתגבר עליו ועל ידי כך לחסנו מפיתויים, או עדיף שלא להביאו כלל לידי ניסיון, כפי שאנו מבקשי בתפילת הבוקר: ואל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי בזיון. שאם נגיע לידי ניסיון, יתכן שלא נעמוד בו וזה יגרום לנו לביזיון, לכן עדיף שלא נגיע לניסיון כלל. והמסקנה לפי כולם היא, שאל לנו לגרות את היצר כלל. ומי שיעשה זאת, ואפילו שיתגבר על כך, יעמוד על כל אלה למשפט לפני האלהים.

בעל המדרש מביא את כל האמור לעיל בקשר למצוות הבאת העומר. ונשאלת השאלה: מה שייכות מצוות העומר לכל האמור לעיל?

בספר "הכתב והקבלה" אומר שבשם "עומר" גלום השיעבוד לקדוש ברוך הוא, כמו "והתעמר בו ומכרו" (דברים, כי תצא כד, ז). הימים נקראים ימי העומר, היינו ימי ההשתעבדות, אנו סופרים  את הימים מאז התחלנו להשתעבד לקדוש ברוך הוא. הספירה מגיעה לשיאה עם מתן תורה. וכשם שהעומר בפועל מראה את מאסר השיבולים (עומר = שיבולים אגודות), כך הוא מסמל את המאסר הרוחני של ביטול תאוות ליבנו והשתעבדות לעבדות ה'. לכן עם השלמת ימי העומר, נקרא החג: "שבועות", שענינו גם כן שבוי ומאסר רוחני, ובגלל אותו טעם קראוהו חכמים:"עצרת", מלשון עצור, ע"כ.

לפי האמור לעיל, יש בלשון "עומר" ענין של הכנעה, ביטול עצמי והשתעבדות. לבטל את יצרנו למצוות הבורא. ולכן מביאים עומר מהשעורים, כי השעורים נחשבים למאכל פחות, מאכל בהמה, ואותו קרבן עומר שעורים מהווה המשך לימי הפסח שאוכלים מצה ושורפים את החמץ. כי בחז"ל מסמלת שריפת החמץ את שריפת יצר הרע. ואוכלים מצה אשר החמיצה, שאין בה נפיחות, וזה מסמל את ביטול הגאווה העצמית. וכהמשך לזה מביאים מנחת עומר משעורים, בצורת מצה שלא חמץ, גם כן להראות על עניין הכנעת יצר הרע.

והנה שיא הביטול מגיע ביום מתן תורה, אך דווקא אז מקריבים מנחת שתי הלחם מחיטים, וזוהי מנחת ציבור יחידה הנעשית חמץ. לסמל, שלאחר הכנעת יצר הרע, אם הוא מתעורר שוב ומגביה עצמו כאותו חמץ, הפתרון לכך הוא כמובא הגמרא (קידושין ל ע"ב) אמר להם הקדוש  ברוך הוא לישראל: בני! בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה – אין אתם נמסרים בידו. תנא  דבי רבי ישמעאל: בני! אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא  נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר: "הלוא כה דברי כאשר נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע" (ירמיה כג, כט) אם אבן הוא נימוח, שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א), ואומר: "אבנים שחקו מים" (איוב יד, יט), ע"כ. לכן, דווקא ביום נתינת התורה, אפשר להביא מנחת חיטה שנאפית חמץ.

לפיכך, כשדרש המדרש על הכתוב של הבאת העומר, המסמל את ההכנעה לה' והתעמרות ביצר הרע, מצא לנכון להביא את המחלוקת הראשונית בין משה רבינו לשלמה המלך כיצד הדרך להילחם ביצר הרע. בסופו של דבר גם שלמה המלך אומר שאסור לאדם להתגרות ביצר הרע, ואם יתגרה בו, אפילו שיוכל לו, יעמוד לעתיד לבוא בדין על כך לפני הקדוש ברוך הוא (אור חדש)

פרטים

נכתב על ידי Super User

קטגוריה: פרשת אמור

פורסם ב01 נובמבר 2020

כניסות: 1818

• פרשת אמור
• הרב אריה קרן

ויאמר ה’ אל משה אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו (אמור כא-א)

כתוב במדרש אגדה: ומפני מה שני אמירות ("אמור", "ואמרת") נאמרו אל הכהנים? אלא אמירה ראשונה שלא יטמא למת, "ואמרת" אף על פי שאמרתי להם: לא יטמאו, למת מצוה יטמאו, ולצדיקים גם כן, לפי שהצדיקים במיתתם הם חיים, ומעשה היה ברבי עקיבא שתפסוהו וחבשוהו בבית האסורים, והיה רבי יהושע הגרסי משמשו. פעם אחת ביום הכיפורים רבי יהושוע לקח רשות מרבי עקיבא והלך לו לביתו, בא אליהו ז"ל ודפק על פתח הדלת, אמר לו: מי אתה? אמר לו: אליהו אני. אמר לו: מה תרצה? אמר לו: באתי להודיעך שרבי עקיבא רבך מת. מיד הלכו שניהם כל הלילה עד שהגיעו לבית האסורים, ומצאו הפתח פתוח ורב האסורים ישן וכל העם ישנים, באותה שעה הגיע אליהו אצל הפתח ונפתח הפתח, נתחזק אליהו ונטפל בו. אמר לו רבי יהושע לאליהו הנביא: ולאו כהן אתה? אמר לו: בני! אין טומאה לצדיקים ולא לחכמים, ולך אמור לחכמים שילמדו לתלמידיהם כי אין טומאה לצדיקים. ועל זה משה רבינו הזהיר לכהנים: "לנפש לא יטמא בעמיו" אבל למת מצוה ולצדיקים ולחכמים אין להם טומאה. ע"כ.

לפי מדרש זה, כהן יכול להיטמא הן למת מצוה והן לצדיק, אך בגמרא, הן בבבלי והן בירושלמי, מצינו רק שכהן יכול להיטמא (בנוסף לקרובים המותרים) למת מצוה.

כך אמרו בירושלמי (נזיר ז, א) על הכתוב: "לא יטמא בעל בעמיו להחלו" (ויקרא אמור כא, ד), "בעמיו" אינו מטמא, אבל נטמא הוא למת מצוה (מפרש ה"קרבן העדה": לא יטמא בזמן שהמת בתוך עמיו, שיש לו קוברין, שאינו מת מצוה). ויש לומדים מכאן: "להחלו" להחלו אינו מיטמא, אבל יטמא הוא על מת מצוה (מפרש ה"קרבן העדה": טומאה שהיא לו חולין וזר, שאין זה כבודו שיטמא למת. אבל מטמא הוא למת מצווה שאין לו בזה שום חילול, ע"כ). וכן אמרו בתלמוד בבלי (נזיר מח ע"ב). ונשאלת השאלה: מדוע לא דורשים הן בבלי והן בירושלמי שכהן יכול להיטמא גם לצדיק, כמובא במדרש אגדה? (הרמב"ם (הל’ אבל פרק ג הלכה י) מוסיף גם נשיא שמת, הכהן מיטמא לו, על פי הירושלמי (שם), שעשו דין נשיא שמת כדין מת מצוה).

אך הטעם שהתורה נתנה איסורי טומאה לכהן הוא כדי שיחיה חיי קדושה, מפני שהכהנים משרתים במקדש. ואכן אחד ההבדלים בין כהן לכהנת נאמר במשנה (סוטה כג ע"א): כהנת מטמאה למתים, ואין כהן מטמא למתים, ובגמרא (שם ע"ב) אמרו: מאי טעמא? שנאמר: "אמור אל הכהנים בני אהרון" (ויקרא, אמור כא, א), "בני אהרון" ולא בנות אהרון, ע"כ. איסור טומאה אצל כהנים נובע מהצורך לשרת בקודש. מעשה הקרבנות מסמל את החיבור בין העולם הזה והעולם הבא, על ידי שלוקחים קרבן שהוא גשמי, ומעלים אותו למעלה לדרגה רוחנית, ונהיה קדשי שמים. וזה כדוגמת האדם החי, המסמל גם כן את החיבור בין העולם התחתון לעולם העליון, גופו הוא מהתחתונים ונשמתו היא מהעליונים. אך ברגע שהם נפרדים ונשמתו חוזרת למעלה, נוצרת המיתה אשר מביאה לטומאה גוף בלא נשמה אשר הגיע מן התחתונים הוא דבר טמא. ולכן, הכהן שצריך להישאר בקדושתו על מנת לשרת במקדש, אינו יכול להיטמא לגוף האדם שמת. מה שאין כן צדיק שהצליח בחייו לקדש את גופו ולהעלותו לדרגה רוחנית גבוהה כמו הנשמה, אזי גם כנפטר גופו נשאר קדוש, מבחינת צדיקים במיתתם הם חיים. לכן צדיק שנפטר אינו נחשב למת, ואזי אין טומאה, ואומר אליהו הנביא לרבי יהושע הגרסי, שלמרות הכהונה מותר לו להיטמא לצדיק, לרבי עקיבא (אור חדש).

הגאון רבי שאול הכהן זצ"ל מג’רבא, זכה לשני שולחנות: תורה וגדולה במקום אחד, עשיר גדול היה וגומל חסדים. הוא היה ראש וראשון לכל דבר שבקדושה.

מכיון שעמד בניסיון העושר, נסוהו מן השמים גם בניסיון העוני, ואמנם באחת השנים נהפך עליו הגלגל והוא איבד את כל רכושו ונהפך לאדם עני.

בני ג’רבא זכרו את ידו הרחבה, והוקירו את גאונותו וגדלותו בתורה, והחליטו שעליהם לתמוך בו ברווחה כדי שיוכל לשבת במנוחה ללמוד תורה ולעבוד את ה’.

אולם בתוך הקהילה  היו ומספר אנשים קמצנים וחסרי לב והם התסיסו סביבם אנשים וכל הקבוצה טענה כי אין הקהילה חייבת בפרנסת הרב יותר משאר העניים.

שמעו את טענותיהם רבני טוניס והם החליטו לשכנעם לטובת רבי שאול, הם הזהירו את הכל לנהוג כבוד ברבי שאול ולהכיר לו טובה על פעלו הרב לרווחת הקהילה אך המתסיסים לא נרגעו ולא שקטו והמשיכו בטענתם כי הרי הוא נתמך בדיוק כמו כל אחד עני שבקהילה ולא יותר מכך.

באחד הימים ישב רבי שאול בראש אספת נכבדי הקהל שדנו בנושאים שונים לצרכי הקהילה והנה קם אחד מהמתנגדים לרב, אחד מראשי המתסיסים את הקהל נגדו והחל קבל עם ועדה להתסיס נגדו במילים בוטות ולהשמיצו ברבים.

קם רבי שאול, שכהן היה, ואמר: "אבקש מכל הכהנים הנמצאים כאן, שיצאו יחד עמי".

כל הנוכחים, תמהו לבקשתו, אך שמעו לדבריו קמו הכהנים שנכחו במקום ויצאו מהחדר כשרבי שאול עמהם, והנה כאשר יצא האחרון שבהם נשמעה חבטה עזה מכוון האדם שהשמיץ והוא נפל ארצה ומת!

הבינו כל הנוכחים שהתקיים כאן מאמר חכמינו זכרונם לברכה (ברכות י"ט) שהקדוש ברוך הוא תובע את עלבונו של החכם.

ורבי שאול שידע כי גורלו של המשמיץ, המתסיס נגדו נחרץ, מנע את הכהנים שהיו נוכחים במקום מלהטמא באהל מת.

נזהרו הכל מיני אז בכבודו ונהנו מעצתו וברכתו. (613 סיפורים על תרי"ג).

ובת איש כהן כי תחל ליזנות את אביה היא מחללת (אמור כא-ט)

אל חצרו של הרבי מלובביטש זצ"ל הגיעו ערב שבת קבוצת בחורים, שרצונם היה לשהות במחיצת הרבי במשך השבת.

בחורים אלו שלא שמרו תורה ומצוות שמעו על בית הרבי כמכניס אורחים והם החליטו לבוא ולטעום טעמה של שבת אחת.

לאחר השבת עמדו בתור יחד עם קהל גדול כדי להיכנס "ביחידות" בחדרו של הרבי.

אחד מהם היה כהן, ובאותם ימים עמד כהן זה לשאת אשה לא יהודיה.

כשנכנס כהן זה אל הרבי שאלו לשמו וכאשר ציין את שמו אמר לו הרבי "אתה גם כהן" הלה, היה מופתע, כיצד ידע זאת הרבי והרי לא אמר לו ולו רמז, הוא השיב בחיוב.

הצביע הרבי מלובביטש על ארון הספרים הגדול שבחדרו ואמר: "האם רואה אתה את ארון הספרים הזה? רואה אתה כמה ספרים הוא מכיל? אני למדתי את כל הספרים הללו, ועוד הרבה ספרים ואף על פי כן אין בכך כדי לעשותני כהן. ואלו אתה זכית בזכות גדולה של כהונה. הכהן ניחן בקדושה טבעית גבוהה ביותר ולכן חל עליו איסורי נישואין יותר מכל אדם מישראל כגון אסור לשאת גרושה, אסור לכהן לשאת אפילו גיורת ואילו אתה, עומד לשאת גויה, איך תוכל לעשות זאת?!"

נדהם הקשיב הבחור לדברי הרבי, הוא יצא מחדרו כשהוא נסער ונרגש כולו. כעבור זמן מה נשא לו לאשה בת ישראל כשרה. (613 סיפורים על תרי"ג)

את אביה היא מחללת חיללה וביזתה את כבודו, שאומרים עליו, ארור שזו ילד, ארור שזו גידל (רש"י בסנהדרין נב).

ארבע מיתות נמסרו לבית הדין סקילה, שריפה, הרג וחנק. לכאורה על עבירה זהה שעברו שני בני אדם העונש היה צריך להיות זהה אם כן, מדוע בת ישראל שזינתה דינה חנק ואילו בת כהן שזינתה דינה שריפה?

כך שואל ומשיב הגר"י ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר" הגמרא (סנהדרין נב) מתרצת את אביה היא מחללת חיללה וביזתה את כבודו.

יסוד גדול וחשוב לימדה אותנו תורתנו הקדושה. אינו דומה הדיוט העובר עבירה לאדם הנושא כתר על ראשו. בת כהן המחללת את כבוד אביה אינה מחללת רק את כבודו, אלא היא ביזתה גם את כתר הכהונה.

מכאן מתבקשת לה המסקנה בן תורה שאינו מתנהג כראוי לו, הרי שהוא מחלל ומבזה את כתר התורה אותו הוא נושא על ראשו. על כן גם עונשו גדול יותר. בן תורה חלה עליו חובת זהירות כפולה ומכופלת, עיניים רבות נשואות אליו. וכאשר ח"ו אינו מתנהג כבן תורה, הרי שהכתר אותו הוא נושא אינו ראוי לו וכגודל מעלתו כן יכבד עוונו.

הרמב"ם כותב (הלכות יסודי התורה פ’’ה הי"א) "ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול ה’. והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברי שהבריות מרננות אחריו בשבילן, ואע"פ שאינן עבירות, הרי זה חילול ה’... הכל לפי גודלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין".

עבירה זו של חילול ה’ חמורה היא עד מאד, עד שאמרו רבותינו שאין לה כפרה עד המיתה. וכך כתב הרמב"ם "המחלל את השם, אע"פ שעשה תשובה והגיע יום הכיפורים והוא עומד בתשובתו, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות, אלא תשובה ויום הכיפורים וייסורין שלשותם תולין, ומיתה מכפרת, שנאמר ’ונגלה באוזני ה’ צבאות אם יכופר העוון.

בן תורה נדרש לעמוד גם על דברים קטנים שאדם מן השורה אינו נדרש להם כל כך לכך, כיוון שכל פרט מהווה חיסרון בשלימותו וגורם חילול ובזיון לכתר התורה, כל שכן שיתבע על חיסרון גדול.

הציבור הדתי והחילוני מתייחס לבן תורה כאדם שאסור לו לעבור על איסורי תורה, ולו גם כאלה שאחרים נוהגים בהם קלות ראש.

לדוגמא אם אדם עוקף את התור כאשר ישנה כיפה על ראשו, הרי זה בגדר חילול ה’. כיון שתגובת הציבור תהיה על כלל הציבור הדתי אותו הוא מייצג ולא עליו כאדם פרטי, ואין פלא אם המשפט שיתנוסס לעברו יהיה "תראו את הדתיים האלו"...

דוגמאות ישנן למכביר ע"י דיבור זול, ע"י לבוש שאינו הולם וכד’. אדם אחד עלול להכפיש את כל ציבור בני התורה. על כן ראו גדולי רבותינו חשיבות עליונה להקפיד הקפדה יתירה בכל מעשיהם.

יש חילול ה’ ששייך לאנשים גדולים מהם מצפים לשלמות, וכל סטיה מהשלמות עלולה להביא לחילול ה’.

ה"חפץ חיים" זצ"ל נחפז פעם בדרכו להספיק להגיע לרכבת הנוסעת לוילנה. חייב היה להגיע לעיר הבירה הליטאית לצורך חשוב ביותר.

כאשר עבר באחד הרחובות פנה אליו אדם וביקשו לסור לבית אבל להשלים מנין לתפילת מנחה. הח’’ח כבר התפלל מנחה והרכבת עמדה לנסוע. אבל אם יסרב, יאמרו שבגללו לא היה מנין. נכנס, השלים למנין, איחר את הרכבת והמתין בבית הנתיבות בקור העז במשך שעות לרכבת הבאה. ובלבד שלא ייגרם שמץ של חילול ה’.

ה"חתם סופר" ראה קשר הדוק בין ההקפדה על התייחסות האדם לכל דבר שבקדושה לבין יראת שמים הטבועה. ועל כן הקפיד מאוד על בחור שסבר שקרשי הסוכה הם בסך הכל עץ שאפשר אפילו לדרוך עליו.

מעשה שבאו שני בחורים להתקבל לישיבתו המהוללה של ה"חתם סופר" אחד מהבחורים היה ידוע כעילוי מבריק בשכלו ואילו השני היה בחור מצויין אך לא הגיע לדרגתו של חברו.

הבחורים הגיעו מיד לאחר חג הסוכות על מנת להתקבל לזמן החורף. החת"ס בחן את שניהם ולתדהמת כולם קיבל דווקא את הבחור הפחות מעולה בחוכמתו.

הדבר, כאמור, עורר את פליאתם של כמה מהבחורים שהכירו היטב את מעלת הבחור שנדחה ולכן הם נכנסו לשאול את החת"ס לסיבת הדבר בטענה, ’’תורה היא וללמוד הם צריכים"..

שעה שהגיעו הבחורים לשערי הישיבה עמד החת"ס והשקיף מהחלון. והנה ראה שבהגיעם לערימת סכך של אחת הסוכות שזה עתה הורדה, דורך הבחור העילוי על הסכך ומפלס לו דרך ואילו חברו הקיף את הסכך מבלי לדרוך עליו.

"זה היה בשבילי הכל" סיים החת"ס לספר לתלמידיו "בחור שדורך על סכך קדוש מי יודע על מה הוא עתיד לדרוך בעתיד!" אמרו חז"ל תלמיד חכם שאין בו דרך ארץ נבלה טובה ממנו ואכן לימים נשמע בעיר שאותו בחור יצא לתרבות רעה, ונתן דוגמא אישית רעה לבריות וחילל שם שמים ברבים.

כיוצא בזה אנו יכולים לקחת דוגמאות מחיי היו יום. לא אחת אנו רואים דברים הראויים לגניזה על הרצפה ולעיתים בלי משים דורכים עליהם או מתעלמים מקיומם.

מעשה זה מלמדנו שיעור מאלף בהתייחסתונו לכל דבר שבקדושה. אם נדרוך על הסכך, על הגניזה, מי יודע על מה נדרוך בעתיד וכדאי להתבונן בדבר שכל מה שקור בקדושה צריך להיות בראש מעיננו והגרוע מכל זה חילול השם שמבזה את התורה ולומדיה ועונשו גדול מנשוא.

נאמר בפרקי אבות ’’נגיד שמא אבד שמא לא יליף קטלא חייב המשתמש בתגא חלף’’. הפירוש מי שרוצה ששמו יתפרסם בעולם יאבד שמו מי שלא לומד תורה חייב מיתה. וזה ששם כיפה בראש ועושה עברות שנאמר ’’המשתמש בתגא חלף’’ הכוונה חלף מן העולם שעוונו גדול מנשוא כי הוא משתמש בכתר התורה ומיצג את התורה לא כראוי ומי שרואה אותו פוסל ציבור שלם של שומרי תורה ומיצוות כי כך זה דרכו של היצר הרע לדון את עצמו לכף זכות ואת הבריות לכף חובה. (אור דניאל).

והכהן הגדול אשר יוצק על ראשו שמן המשחה (אמור כא-י)

והענין יובן על פי המסופר בתלמוד: אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה ה’ נביאי שקר, והלכו לבתו של נבוכדנצר. אחאב אמר לה: "כה אמר ה’ השמעי אל צדקיהו (למעשה זימה), וצדקיהו אמר לה: "כה אמר ה’ השמעי אל אחאב". הלכה הבת וסיפרה זאת לאביה נבוכדנצר. אמר לה אביה: אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, ולכן כאשר הם יבואו אליך תשלחי אותם אלי, וכן היה ששלחה אותם לאביה.

כשבאו לנבוכדנצר שאל אותם: מי אמר לכם זאת? אמרו לו: הקדוש ברוך הוא. אמר להם נבוכדנצר: והרי אני שאלתי את חנניה מישאל ועזריה, ואמרו לי שיש איסור בדבר. אמרו לו אחאב וצדקיהו: אנחנו גם נביאים כמותם, להם לא נתגלתה נבואה זאת, ולנו כן נתגלתה. אמר להם נבוכדנצר: חנניה מישאל ועזריה הם בדוקים אצלי שהם כשרים, שנזרקו לכבשן האש ויצאו חיים, ולכן רוצה אני לבדוק גם אתכם באש. כשראו שנכנסו למלכודת אמרו לו: הם שלשה צדיקים, ואנו רק שני צדיקים. אמר להם: תבחרו לכם אדם שלישי שיכנס עמכם לכבשן האש, נתנו עיניהם ביהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, כי חשבו שמכיון שהוא צדיק, אזי הם גם ינצלו בזכותו.

מיד יצאה פקודה מהמלך להשליך את יהושע ואת שניהם לכבשן האש. הם נקלו ונשרפו מיד, ואילו יהושע נשאר חי וקיים, אולם נחרכו בגדיו. לאחר שיצא יהושע מכבשן האש, אמר לו נבוכדנצר: יודע אני בך שאתה צדיק, אבל ברצוני לדעת מדוע אצל חנניה מישאל ועזריה, בגדיהם לא נחרכו מהאש, ואילו בגדיך נחרכו? השיב לו יהושע: הם היו שלשה אבל אני הייתי לבדי, שאל אותו נבוכדנצר: והרי גם אברהם היה יחיד וניצל מכבשן האש? השיב לו יהושע: אצל אברהם לא היו רשעים אתו, ולכן לא ניתנה רשות לאש לשרוף, מה שאין כן אצלי שהייתי עם שני רשעים ניתנה רשות לאש לשרוף, ולכן נחרכו בגדי.

ומסיימת הגמרא, שתשובה זו היתה רק בשביל נבוכדנצר, אבל האמת היא שיהושע נענש, כיון שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מחה בהם. וזהו שכתוב (זכריה ג’, ג-ד): "ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך. ויען ויאמר אל העומדים לפניו לאמר הסירו הבגדים הצואים מעליו ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עווניך והלבש אותך מחלצות וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים? אלא מלמד שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מחה בהן (סנהדרין צ"ג).

ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה’ מקדשכם (אמור כב-לב)

בספר "זכרון יעקב" מסופר על גבורת הנפש של הקנטוניסטים ילדים שנחטפו לצבאו של הצאר ניקולאי בעיר קאזאן ברוסיה בשנת ת"ר כאשר חיכו לבואו של הצאר ניקולאי רצו שרי הגדוד להתפאר לפניו ולהראות לו כיצד הם מחנכים את בני היהודים. הם הוציאו את כל הקנטוניסטים היהודים מן הקסרקטין אל הנהר. במקום עמדו כמרי הכנסיה לבושים בבגדי חג וחיכו לבוא הקיסר הכל היה ערוך ומסודר להמרה כללית המונית של הילדים.

הילדים האומללים עמדו כפסילי שיש בלי לנוע. מרכבת הקיסר התקרבה והקיסר ציוה לקנטוניסטים להתקרב לנהר ולטבול לנצרות  "כדבריך כן נעשה" ענו כל הילדים היהודים קול אחד בדעה אחת ולב אחד קפצו הילדים המימה...ניקולאי השתומם בתחילה למשמעת נפלאה כזו..

המים כיסו את הילדים והנה על פני המים נראו רק בועות  הילדים טבעו במצולות נהר...על קידוש השם.

הילדים החליטו בהסכמה כללית למסור את נפשם על קידוש השם במעמד הקיסר...

ועליהם אמר הפסוק: "אמר ה’ מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים" (מורשת אבות).

לא תחללו את שם קדשי וניקדשת בתוך...(אמור כב-לב)

בגמרא בתענית (יח ע"ב) הובא המעשה הזה של האחים פפוס ולולינוס שהיו צדיקים גמורים שעליהם אומרת הגמרא (בבא בתרא י ע’’ב פסחים נ ע"א) הרוגי מלכות אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצן והם הרוגי לוד האחים פפוס ולולינוס ומביא רשי שם את מעשיהם שנהרגו על בתו של מלך שנמצאה הרוגה. ואמרו הגויים: היהודים הרגוה וגזרו גזירה על עם ישראל ועמדו אלו ופדו את ישראל ואמרו: אנו הרגנו את הילדה וכל זה כדי לבטל את הגזירה וללכת כפרה על עם ישראל. עלינו להיות קדושים ולהידבק במיצותיו של הקב"ה עד כדי מסירות נפש שנאמר ואהבת את ה’ אלוהך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.

וידבר ה’ אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם מועדי ה’ אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה מועדי (אמור כג, א-ב)

ומעשה בגוי אחד ששאל את רבי עקיבא: אותם המועדים שאתם עושים ומבזבזים עליהם הרבה טורח וממון, לשוא הם, שכבר אמר הקב"ה: "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי" (ישעי’ א). השיב לו ר"ע ואמר: אילו היה הכתוב אומר: חדש ומועד שנאה נפשי, היה הדין עמך.

אבל אחרי שהכתוב אומר: חדשיכם ומועדיכם, הכונה למועד שבדא ירבעם בן נבט מלבו. שבשעה שמלך ירבעם בן נבט על ישראל היה מלך אחר שמלך על יהודה, וזה היה רחבעם בירושלים. וירבעם זה כינס אנשיו ואמר להם: מאחר שישראל עולים לירושלים שלש פעמים בשנה להביא קרבנותיהם, חושש אני שמא יהפכו ליבותיהם וילכו אחרי רחבעם מלך יהודה. ולכן רוצה אני לעשות תחבולה שלא יעלו לירושלים. וכך עשה שני עגלים, והעמיד האחד בבית אל והשני בדן, ואמר לבנ"י שתחת ידו: מעתה אין לכם צורך עוד לעלות לירושלים ולהביא שם קרבנות, אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, והקרבנות שיש לכם להביא לירושלים הקריבו אותם לשני העגלים האלה. ובדא חג מלבו שיעשו את חג הסוכות בט"ו לחשון. שכן אומר הכתוב במלכים א’: ויעש ירבעם חג בחדש השמיני וכו’ בחדש אשר בדא מלבו. ותראו שם שהכתיב הוא מלבד. והכונה שהחג שבדא מלבו היה חג יחיד. מלבד שבתות, שלא היו צריכים לחגוג המועדים שצוה הקב"ה. ובזה שעשה היה די להחטיא את הרבים, חטא הרבים תלוי בו. וזהו מה שהשיב רבי עקיבא לאותו גוי: שזה שאומר הכתוב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, הכונה לחג שבדא ירבעם מלבו, אבל מועדיכם שאתם עושים נקראים מועדי השי"ת, כפי שאומר כאן הכתוב: אלה מעדי ה’ מקראי קודש, שלעולם יהיו קיימים ולא יתבטלו כלל, כיון שהם מועדי ה’.

המבזה את המועדות אין לו חלק לעולם הבא (סנהדרין צט, א) דהיינו חול המועד כי אם הכוונה ליום טוב היו אומרים המחלל את המועדות כי יום טוב זה כמו שבת ההבדל היחידי בין יום טוב לשבת זה שהתירו לטלטל ביום טוב ולעשות מלאכות לצורך אוכל נפש כמו להעביר מאש לאש או לברור בסעודה ועוד פרטים וטעמם נבאר בהמשך. ולדעת רש"י מלאכה בחול המועד איסור מן התורה. ועוד שלא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה. לכן אסור לעבוד בחול המועד אך במקום הפסד או מלאכת האבד לא גזרו כל זה בתנאי אם הפסיד את מחיר הקרן שקנה את הסחורה ולא את מחיר הרווח כי מזונותיו של האדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה  שנאמר "ארץ אשר תמיד עיני ה’ לאלוהך בה מראשית השנה עד אחרית השנה" עיין הלכות חול המועד.

יום טוב

איסור מלאכה ביום טוב (מלוקט ממסכת ביצה שוטנשטין)

מלאכת אוכל נפש

 יום טוב אסור במלאכה כשבת, אלא שאיסור יום טוב קל יותר שהמחלל שבת במזיד חייב סקילה וכרת ובשוגג מביא קרבן חטאת, ואילו המחלל יום טוב במזיד אינו חייב אלא מלקות. המלאכות האסורות ביום טוב הן אותן ל"ט המלאכות האסורות בשבת (המנויות במשנה שבת עג, א, ועיין עליהן בהקדמה לשוטנשטין למסכת שבת), וגם הדברים האסורים בשבת מדרבנן אסורים ביום טוב (רמב"ם הלכות יום טוב א, יז). וכך שנו חכמים: "אין בין שבת ליום טוב אלא אוכל נפש בלבד" (משנה לקמן לו, ב), שהתירה התורה לעשות ביום טוב מלאכה לצורך אכילה, "מלאכת אוכל נפש", כגון בישול ואפיה, כמו שנאמר לענין חג הפסח (שמות יב, טז): "כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". הרמב"ן (ויקרא כג, ז) מפרש את לשון הלאו שבתורה בענין חג הפסח (ויקרא שם) "כל מלאכת עבודה לא תעשו", ש"מלאכת עבודה" פירושה "מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש", וביום טוב לא אסרה התורה אלא מלאכת עבודה, שאינה לשם אוכל נפש, בניגוד לשבת שנאמר בה לשון "מלאכה" סתם הכולל כל מיני מלאכות (וכן כתב בחינוך מצוה רצח, ועיין מגיד משנה הלכות יום טוב א, א).

ב. הגבלת ההיתר של מלאכת אוכל נפש

ההיתר של מלאכת אוכל נפש הוא רק לצורך יום טוב, ולא לצורך חול. כמו כן אין היתר לעשות מלאכה לצורך גוי (גמרא כ, ב - כא, ב), ונחלקו תנאים בהקרבת נדרים ונדבות שבשרם נאכל, שעיקר המלאכה נעשית לצורך גוי, אם היא בכלל ההיתר או לא (לקמן יט, א - כ, ב).

לא כל המלאכות הותרו לצורך אוכל נפש. מצינו שהותרו שחיטה, הבערה, בישול והוצאה מרשות לרשות לצורך אוכל נפש. אוכל כנגד זה מצינו בכמה מלאכות שאסורות אף לצורך אוכל נפש, כגון מלאכת קצירה (גמרא ג, א), צידה (משנה כג, ב) ומרקד (גמרא כט, ב אמנם יש אופנים של היתר בזה, עיין סוף פרק ראשון). ויש כמה שיטות ראשונה בביאור ענין זה: רש"י (כג,ב) מבאר שמלאכת צידה אסורה מפני שאפשר לעשותה לפני יום טוב מבלי שיהיה במאכל הפסד או חיסרון, מה שאין כן במלאכת שחיטה ובישול שאם יעשם לפי יום טוב אפשר שיתקלקל המאכל או יפגם. וכן כתב הרמב"ם (הלכות יום טוב א, ה). אלא שמדברי רש"י משמע שהאיסור במלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב הוא מן התורה (רא"ש כג, ב), ואילו הרמב"ם סובר שמן התורה הכל מותר, ואין האיסור במלאכה שאפשר לעשות בערב יום טוב אלא מדרבנן, גזירה שמא יניחו בכוונה מלאכות אלה ליום טוב, ויהיו עסוקים בהן וימנעו משמחת יום טוב.

גם הרא"ש והר"ן (ריש פרק ג’) סוברים שמן התורה מותרות כל המלאכות לצורך אוכל נפש, ולדעתם אסרו חכמים לעשות מלאכות שרגילים עשותן בכמיות גדולות ולימים רבים, כגון קצירה וטחינה וצידה (ואסרו בכל אופן, אפילו כשאינו קוצר אלא פרי אחד), ולא התירו אלא מלאכות שרגילים לעשותן רק לצורך אותו יום. לפי הרא"ש טעם האיסור בזה הוא מפני שנראה

כ"עובדין דחול", ומהר"ן משמע שהטעם הוא כדי שלא יבוא לעשות מלאכה לצורך חול.

הבערה ביום טוב, אף על פי שהותרה לצורך אוכל נפש, לא הותרה אלא כשמבעיר אש מאש קיימת, אבל אסור מדרבנן להבעיר אש חדשה (כגון על ידי הדלקת גפרור. משנה לג, א).

ג. ההיתר של מלאכת אוכל נפש

מלאכות מסוימות, מכיון שהותרו ביום טוב לצורך אוכל נפש, הותרו לדעת בית הלל אף שלא לצורך אוכל נפש, ובלשון הגמרא (יב, א): "מתוך שהותרה לצורך, הותרה שלא לצורך".

למשל: מטעם זה מותר לדעת בית הלל להוציא ביום טוב ספר תורה או ילד קטן מרשות לרשות, אף על פי שאין זה צורך אוכל נפש.

מלאכות מסוימות הותרו גם לצורך הנאות הגוף שאינן אוכל נפש ממש, כגון הבערת מדורה להתחמם נגדה (משנה כא, ב), וכן חימום מים לרחיצת רגליו (שם), ועוד. בטעם הדבר יש אומרים

שגם הנאות הגוף נחשבות "אוכל נפש" ממש (רמב"ם בפירוש המשניות ביצה שם והלכות יום טוב א, טז), ויש אומרים שההיתר הוא מטעם "מתוך" (ר"ן ומאירי ביצה שם, ועיין יראים השלם שד).

"מכשירי" אוכל נפש, כלומר: מלאכות שאינן נעשות לצורך אוכל נפש ממש, אלא כדי להכין מכשירים הנחוצים להכנת אוכל נפש (כגון תיקון שפוד לצורך צליית בשר), נחלקו בהן תנאים אם הותרו או לא (עיין לקמן ביצה כח, ב), אם הלכה למעשה ניתן ללמוד אך ורק משולחן ערוך.

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו שבת הוא ליהוה בכל מושבתיכם (אמור כג-ג)

שבת וינפש    

ראיתי לנכון להעתיק כמה מאמרים וסיפורים שיבארו וילבנו את מצות שמירת השבת שמצוה זו היא מצוה מהותית שמצילה את עם ישראל מן האומות בעולם הזה ומי ששמר שבת כהלכתה מובטח לו שכר בעולם האמת מה שאין כן לאומות העולם. נצטט כמה מאמרים מספר אות ישראל.

על מצות השבת נצטוינו בדברות ראשונות בפרשת "יתרו", ובדברות שניות בפרשת "ואתחנן".

בפרשת יתרו נאמרה מצות השבת ונימוקה: "זכור את יום השבת לקדשו וגו’ כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, על כן ברך ה’ את יום השבת ויקדשהו".

בדברות שניות נאמרה שוב מצות השבת בנימוק שונה: "שמור את יום השבת לקדשו וגו’ וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה’ אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה’ אלקיך לעשות את יום השבת".

הרי לנו ב’ נימוקים בתורתנו הקדושה במצות השבת: א. כי ששת ימים עשה ה’ את השמים וכל הבריאה וינח ביום השביעי. ב. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה.

במצות האמונה נצטוינו ב’ ציוויים הכלולים בפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך": א- "כי ה’ הוא האלקים", ב-"אין עוד מלבדו".

ציווי א’ באורו: להכיר ולידע כי ה’ הוא האלקים - הוא הבעלים של העולם, כיון שהוא בראו וחידשו יש מאין. וכשעלה ברצונו לברוא עולמו, בששת ימים בראו, במאמר פיו בלבד אמר - ויהי, וכשהשלים כל אשר ברצונו לברוא - וינח ביום השביעי.

ציווי שני באורו: שנצטווינו במצות האמונה להכיר ולידע שהשגחתו על עולמו לאחר שבראו הוא באופן מתמיד, והשפעת חיותו נמשכת רגע רגע ללא הפסק כלל לקיום עולמו, ואלמלא תפסק השפעת חיותו ולו לרגע אחד - יחזור העולם לתוהו ובוהו כפי שהיה. והוזהרנו שלא לחשוב כי לאחר שברא עולמו קבע לו חוקים וכללים להיות העולם מתפקד מעצמו כאדם המדליק נר ואחר כך דולק הנר מאליו - לא כן - אלא ללא הפסק כלל ושפעת חיות ממנו יתברך לקיום העולם, וזה בבריאה ובברואים - שגם ברואיו, כולל הבני אדם, אף שנראים מעשיהם כפי בחירתם ורצונם, עלינו להאמין שהקדוש-ברוך-הוא הוא המנהיגם בסיבות ועילות וכאילו מתנהג העולם לפי רצון הבני אדם, אבל האמת לא כן היא - אלא הוא יתברך שולט על רצונם ומעשיהם של בני אדם, והכל נעשה כפי רצונו, וזהו הנסיון שלנו להיות חזקים באמונה זו אף שאין נראה לנו זאת לעין.

ואיפה גילה לנו הקדוש-ברוך הוא בגלוי השגחתו על ברואיו וכיצד כולם תלויים ברצונו?

בנס יציאת מצרים, שהוציאנו ה’ משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, באותות ובמופתים גלויים, וראינו כיצד פרעה היה שבוי לרצון ה’ ולא יכל לפעול כלל כרצונו, ושידד ה’ כל מערכות הטבע, והראנו שאף שברא ה’ בריאתו בששת ימים, עדין היא כפופה לרצונו ולמשמעתו ומשנה טבעיה כפי גזרתו.

וכנגד ב’ הכרות אלו שנצטוינו לידע אותם באמת גמור, באו לנו ב’ נימוקים למצות השבת. כנגד הכרה ראשונה שנצטוינו להכיר ולידע שה’ הוא האלקים והוא ראשון על הבריאה כיון שהוא בראה והמציאה וחידשה יש מאין, כנגדה בא נימוק השבת בדיברות ראשונות: "כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש על כן ברך ה’ את יום השבת ויקדשהו", היות ובו, כביכול, נח ושבת מכל מלאכתו, קידשו וברכו.

וכנגד הכרה שניה שנצטוינו להכיר ולידע שהשגחתו על כל הבריאה והברואים וכולם כפופים לרצונו גם לאחר שבראם והוא שולט עליהם ומשפיע חיותו בהם, כנגדה בא נימוק השבת בדברות שניות: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה", כי יציאת מצרים היתה האות והמופת להכרה באמונה זו בגלוי ובפרסום רב.

נימוק ראשון למצות השבת שהיא בהכרה שבששת ימים ברא ה’ את השמים ואת הארץ, זהו אינו נימוק הנותן טעם למצות השבת לישראל בלבד, כי הלא באמונה זו מודים כל אומות העולם, והיא אמונת חידוש העולם המקובל אצל כל דתות העולם, ולכן בדברות ראשונות לא נאמר כדברות אחרונות "על כן אני מצוך", אלא "על כן ברך ה’ את יום השבת ויקדשהו", דהוא נימוק לעצם בחירת ה’ את יום השביעי לקדש.

אולם בחלק השני שבמצות האמונה - הכרת השגחתו הפרטית על כל פרט ופרט – זהו המאפין את ישראל בלבד, כי זהו אמונתנו, אנו עם ישראל, שנוסף על גויי ארץ הטועים בחשבם עזב ה’ את הארץ, ולאחר שבראה הרי שהטבע וכוחותיו שולטים. לא כן אנו עם ישראל, מאמינים שהוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, ומשנה ברצונו את העתים והזמנים. ועל כנגד זה נאמר נימוק שני במצות השבת: "על כן אני מצוך לעשות את יום השבת", כלומר, אם לטעם ראשון בלבד שבמצות השבת, שהוא זכר לחידוש העולם, היה לכלול גם את הגויים במצות השבת, כי גם הם שייכים באמונה זו, ואם כן למה נצטוו במצוה זו ישראל בלבד? ואדרבה, נאמר גוי ששבת חייב מיתה. אלא הוא המבואר בדברות שניות - דלמצות השבת טעם נוסף, והוא להשריש בנו האמונה שהשגחתו הפרטית היא אינה פוסקת מבריאתו ומברואיו, והאות והמופת לזה - נסי מצרים כנ"ל, ואמונה זו אופינית לישראל, ולכן בדברות שניות נאמר "על כן אני מצוך לעשות את יום השבת", "מצוך" - לך ולא לאומות העולם.

אם כן, העולה - שיסוד השבת להשריש ולקבוע בלבנו את יסודות האמונה של עשה ועושה ויעשה לכל המעשים ואשר אין עוד מלבדו, ועוד שנאמר "אני ראשון ואני אחרון" ועוד צופה אחרית כראשית ועוד צופה עד סוף הדורות מכאן צריכים להכניס ללבנו שלקב"ה אין זמן

ומקום ולגדולתו אין חקר וזאת ראשית האמונה.

והדברים מבוארים בספר החינוך (מצוה לב) שכתב, שהטעם למצוה זאת כדי שנהיה פנויים מעסקינו לכבוד יום השבת, ולקבוע בנפשותינו אמונת חידוש העולם שהיא חבל המושכת את כל יסודי הדת, ונזכור ביום א’ בכל שבוע ושבוע שהעולם נברא בששת ימים חלוקים ובשביעי לא נברא דבר, ועל ידי מנוחתנו ביום השביעי, נזכור בחידושו של העולם, כי שישבתו בני אדם כולם ביום שבת וישאל כל שואל מה סיבת זאת המנוחה, ויהיה המענה כי ששת ימים עשה ה’, ועל ידי זה כל אחד יחזק את האמונה האמיתית הזאת. ומלבד זכירת חידוש העולם, בו זכירת יציאת מצרים שהיינו עבדים שם ולא היינו יכולים לנוח בעת חפצנו במנוחה, והאל הצילנו מידם וציונו לנוח בשביעי. כדי שנוכל להתפלל וללמוד תורה ולהטעין את הנשמה במזון רוחני כדי שלא נאבד את האמונה ונתעסק רק בעניני העולם הזה ונחשוב שכוחי ועוצם ידי עשה לי...

ונביא טעם נוסף נפלא לאיסור ושביתה ממלאכה ביום השבת: רבים מהטועים שואלים מדוע נאסר מלאכה ביום שבת, מאחר שבשבילם עונג הוא לעשות מלאכה, להבעיר ולבשל, ועוד מלאכות כיוצא באלו, ואם כן למה נצטויני לעונג שבת דוקא בשביתת המלאכה?

מסביר זאת בספר "סידורו של שבת" על פי משל נפלא, למלך הרוצה לעשות יום שמחה לבניו, ומצוה עליהם לבוא לארמונו עם כל בני ביתם בלבוש מהודר ומצוחצח במצב רוח של שמחה, כי רצונו לעשות להם יום שלם של סעודה, אכילה, שתיה, מנוחה, ולשמוח עמם, ושישמחו המה בו ויעזבו כל ענינים ועיסקם ויבואו לשמוח בשמחת המלך בלבד. ובאו כולם לכבוד אביהם המלך מלבד בן אחד שלא בא. וכששאלו אביו מדוע נפקדת מלבוא לשמוח בשמחתי, עונה לו אותו בן: הרי לא נתכונת בזה אלא לשמחני, לי היתה שמחה אחרת בזה שהלכתי לבלות בבתי משתאות וקרקסאות, ובזה נהניתי ושמחתי יותר מאילו הייתי בא אליך.

וכי זו תשובה?! הרי זו חוצפה נוראה!!!

כמו כן הקדוש-ברוך-הוא מזמין אותנו יום אחד בשבוע לנוח ולשמוח הוא אתנו ואנו עמו, וכמוזכר בזוהר הקדוש אשר יום השבת הוא יום שמחה, וזה לשונו מתורגם (שמות טו, א): יום הזה הוא שמחת העליונים והתחתונים, כולם שמחים בו, שממלא ברכות בכל העולמות, וכל העולמות מתקנים בו, ואפילו הרשעים שבגיהנם נחים בו, מלבד אותם שחללו שבת בפרהסיא. עד כאן. ואיך יעז אדם לומר: שמחתי והנאתי היתה לילך ולבלות בכדור רגל ובמסיבות הוללות יותר מלבוא אל אבי המלך, הרי שבזה מורה שאין אהבת אביו תקועה בלבו. וכי לא יקצוף עליו אביו מלכו וידחהו מהיכלו ולא יחפוץ מלהביט בבן כזה יותר?!

וכן מביא הרמב"ן בספרו על אמונה ובטחון: משל למה הדבר דומה לשני אוהבים שכרתו ביניהם ברית, כדי שלא תשתכח האהבה, וקבעו יום אחד לשמוח בו יחדיו וכשבת אחים גם יחד. כן יום השבת - שכל ששת ימי המעשה טרוד האדם בענינים גשמיים זה פונה לעסוק בעצי הזית שלו, וזה פונה לכרמו, לכן קבע הקדוש-ברוך-הוא את יום השבת לנוח בו ולעסוק בו בתורה ובעבודה, והשכינה שורה בישראל להתענג עמהם, ולחלק להם מברכותיה ומשפיעה שפע גדול של ברכה וטובה רוחנית וגשמית הנמשכת לכל ימי השבוע, והזוכים לה אלו רק הם הבאים להתראות עם הכלה, שהיא שבת המלכה, מדי שבת בשבתו. (אות ישראל)

השבת - קדושה מעצמה, ואינה כשאר ימים טובים שקביעת קדושתם על ידי בית-דין

כתב בספר "סידורו של שבת": יתר השאת ויתר העוז למלכנו אלקינו, על כל הטובות וברכות אשר גמלנו, כרוב רחמיו וחסדיו איתנו, ועוד את זאת הפליא לעשות עמנו, את יום קדושתו להנחיל אותנו, והוא יום שבת קודש עוזנו ותפארתנו. אמנם ערכו האמיתי מה מאוד מכוסה ומופלא מעין כל חי מלהבין ולידע גודל קדושה שקדשו המלך, ואשר נשאו רם על כל רמים. ואף הנה גדולי חכמינו הקדמונים, משכו ידם מלהראות בו פנים, לפרש ולבאר את יקר חן ערכו, ורב גודל הבהקת זיו אורו, הנשפע בו מאור מאלוהים חיים מלך העולם. יום שבת קדשנו מובדל משאר מקראי קודש, כאשר נכבדות מדובר בו במאמר התנא האלהי רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום (זוה"ק אמור צד ע"א), וזה לשונו: תלתא אינון זמינין מקודש: חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות. אמר לה רבי אבא: וכי שבת לאו מקודש הוא זמין?! אמר לה: לאו וכו’, דשבת לאו זמין הוא, דהא דילה הוא, ירתא ודאי דקודש הוא, ולאו זמינו. ועל דא כלהון זמינין בקודש ומתקשין בשבת ומתעטרין בה בהאי יומא שביעאה. ועל דא שבת או זמין הוא וכו’. למלכא דהוא לה ברא יחידאה חביא דנפשה וכו’, זמן לון להני שושביני, ברא לה אתחזי לזמנא לה, אלא למיעל ולמיכל

בביתא דאבוהי בשעתא דאיתי בעי וכו’. עד כאן.

תרגום: שלשה הם המזומנים מקודש (כלומר, צריכים שנזמנם אנו, עם ישראל, כדי לקדשם). כי פעם בית דין היה קובע מתי חידוש הלבנה ע"י עדים שראו את הלבנה מתחדשת וכך היו קובעים מתי ראש חדש ובהתאם גם מקראי קודש לכן ישראל מזמינים וקובעים את המועדים (חג המצות וחג שבועות וחג הסוכות. אמר לו רבי אבא: וכי שבת איננו מזומן מקודש?! אמר לו: לא וכו’, כי אין השבת מוזמן של הקודש, שהרי שלו הוא, ירושה הוא בהחלט של הקודש, ולא הזמנה)כלומר, השבת שונה, שאין קדושתה תלויה באם נזמינה או לא, אלא קדושתה מאליה כלומר בית דין אינו יכול לקבוע מתי שבת והשבת לא תלויה בעיבור שנים וכו’ אלא מבריאת העולם כל שבעה ימים נכנסת השבת אם נרצה או לא וירושה היא לנו.(ועל כן כולם מוזמנים בקודש ומתקשרים בשבת ומתעטרים בו ביום השביעי הזה. ועל כן שבת איננו מוזמן וכו’. משל למלך שהיה לו בן יחיד, חביב נפשו וכו’, הזמין אליו המלך את שושביניו, אבל לבן אין מתאים להזמין, כי אם להכנס ולאכול בבית אביו כל זמן שהוא רוצה.

ועוד (שם צה ע"א): בגיני כך, שבת עדיף מכל זמנין וחגין, ואקרי "קדש" (שמות לא, יד), ולא "מקרא קדש".

תרגום: בגלל זה עדיף שבת מכל מועדים וחגים, ונקרא "קדש", ולא "מקרא קדש".

כי "מקרא" מלשון "הזמנה" - לקרוא ולהזמין ולקדש, וזה אין צריך ליום השבת, אלא רק לשאר המועדים שמתקדשים על ידי בית דין וניתנים לשינוי לפי ראות עיני בית הדין, מה שאין כן השבת, קדושתה קבועה על ידי השם יתברך ואינה ניתנת לשינוי. וכן כתב מרן הקדוש איש אלוקים, מורנו הרב חיים ויטאל ז"ל בספרו הקדוש "פרי עץ חיים" (שער ערבית דפסח פא), עיין שם.

והרב הגדול המקובל בעל המחבר "שערי גן עדן" (בסידורו קול יעקב, כוונת השבת, סוד קודשת השבת) הרחיב דברו לבאר ענין זה, וכתב וזה לשונו: יום השביעי הוא קודש, והוא קדוש מעצמו בלי שום סיוע ממעשה התחתונים, ואינו תלוי בתחתונים להחליף אותו לזולתו או לקדשו על פי בית-דין, כמו שהבית דין מקדשין המועדות וראשי חדשים, רק "ויקדש אלהים את יום השביעי" (ע"פ בראשית ב, ג), שהוא קדוש מפי הקדוש-ברוך-הוא, כי קדוש היום לאדונינו, ולא "מקרא קודש" כמו הזמנים וראשי חדשים. ולכן בזמנים וראשי חדשים מסימין הברכה "מקדש ישראל והזמנים", או "מקדש ישראל וראשי חדשים", כי המה תלויים בקביעת על פי בית דין, מה שאין כן ביום השביעי מסימין הברכה "מקדש השבת" לבד, שהקדוש-ברוך-הוא מקדש השבת ולא ישראל.

ולכן תדע כי כל הכונות של שבת (הכונה לכונות הסוד שמכונים בהם המקובלים), מן תפילת ערבית עד מוצאי שבת, אין עונתנו כמו בשאר הימים והזמנים - שעל ידי תפילתנו וכונתנו, על ידי עובדא דלתתא, יתער עובדא לעלא ולעלא, ולהעלות כל העולמות כפי ערך הזמן שנוכל להעלות העולמות על ידי כונתנו אבל כונת שבת אין אנו מכונים לעשות על ידי פעולת כונתנו שום עליה למעלה, כי הוא נעשה מאליו, כך אנו מכונין איזה פעולה בכל תפילה, לכון בזו התפילה כפי העליה שבאותו הזמן, ולא שיעשה כונתנו איזה פעולה, כי כל הכונות נעשים מאליהם וכו’. וזה הוא לעת ערב, שהיא שעת תפילת ערבית. וכונת קבלת שבת הוא לעשות הכנה לשבת, כמה דאת אמר (שמות טז, ה): "והיה ביום הששי והכינו" וגו’. והוא סוד תוספת בשבת, שמוסיפין מחול על הקודש. עד כאן מסידור קול יעקב. (אות ישראל)

ויום השביעי משבח ואומר: "מזמור שיר ליום השבת"

ועוד נבין על פי היסוד הנ"ל, דהשבת היא מקור הברכה והשפע לכל ששת הימים, והוא מה שנאסר לנו לבקש בקשות ותחינות בשבת, שהרי על כן אין לנו אלא שבעה ברכות בתפילת העמידה, ולא ח"י ברכות כימות החול, שאין לבקש שום בקשה בשבת, אלא שבת הוא זמן לשירות ותשבחות והודאות לה’, והוא הנאמר: "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה’".

והטעם - דהרי שבת היא מקור הברכה והשפע לימות החול, ואם כן מה יש לנו לבקש, הלא עצמותו של יום השבת מבצע את בקשותינו שיתמלאו על הצד הטוב ביותר.

ואם תאמר עדין, למה נאסר לבקש ולהתחנן בשבת, די לנו אם נאמר שאין צורך להתחנן בשבת, אבל למה נאסר?

התשובה - השבת היא יום שמחה לעליונים ולתחתונים, יום שבו אף הרשעים שבגיהנם נחים בו, כי הוא יום שמחת המלך מלכי המלכים, וכל העולמות בעליה עליונה מאוד, ואף השכינה המיוסרת כל ימות החול - ביום השבת יש לה עליה. ואדם שמתחנן ובוכה על צרכיו ביום זה, למה הוא דומה? ליום שמחת המלך בחופת בנו, שכל היושבים שם שרים ושמחים, וכלי הנגינה למיניהם מפצחים שירה וזימרה, ונכנס שם אדם קשה יום וניגש למלך בעצם שמחתו ובוכה על מצבו - הרי שהוא מקלקל את שמחת המלך ושמחת כל הנוכחים שם, ומראה בעצמו שאין שמחת המלך נוגעת גם ללבו, ואין לו אלא את עצמו בלבד.

ולהפך - אם אותו אדם קשה יום יתעלם מצרותיו הפרטיים וירקוד וישמח את כל מכובדי המלך ביום שמחתו - ודאי שהרבה יותר בטוח שהמלך ימלא מבוקשו.

ולכן נאסר לנו להתחנן ולבקש ביום שבת, כי בכך הרי שיבוא צער בלבנו, ובמקום לשמוח עם מלכנו ולהראות שאנו שמחים בכבודו המתעלה ביום זה - אנו מתעלמים, ואין לנו אין אלא צערנו וכבודנו. הלא בזה גורם אדם קטרוג על עצמו, ובמקום שיעשה מבוקשו – נדחה הוא לגמרי. אולם על יום השבת נאמר: "טוב להודות לה’", יום שבו טוב להודות ולשבח בלבד ולשמוח עם העליונים. (אות ישראל)

פרטים

נכתב על ידי Super User

קטגוריה: פרשת אמור

פורסם ב01 נובמבר 2020

כניסות: 1747

• פרשת אמור
• הרב אריה קרן

דבר החסידות – פרשת אמור – חודש אייר

 

מעלת חודש אייר

מובא בהלכה (בית שמואל לאבן העזר סי' קכ"ו ובהגהות רעק"א) שחודש אייר נכתב מלא (בשני יו"דין) כי הוא ר"ת אברהם יצחקיעקב רחל, שהם סוד ארבעת רגלי המרכבה. וצריך להבין הקשר בין חודש אייר לד' רגלי המרכבה.

אלא, מסביר הרבי, חודש אייר מיוחד מכל חודשי השנה, בכךשבכל יום ויום יש בו מצווה מיוחדת – ספירת העומר, מצווה זו היא מיוחדת בכך שהמצוה קשורה עם הזמן, כלומר לא רק מצוה שצריך לקיים אותה בזמן מסויים, אלא שהמצוה עצמה היא לספור את הימים. נמצא שהזמן של חודש אייר קשור כולו עם קיום מצוה.

על האבות נאמר (בראשית רבה פמ"ז) "האבות הן הן המרכבה", ומבואר הפירוש בתניא (פרק כ"ג) שכשם שמרכבה (=כרכרה) בטלה למי שרוכב עליה כך האבות "כל אבריהם היו קדושים ומובדלים מענייני עוה"ז, ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם". נמצאנו למדים, ש'מרכבה' משמעה שאין לאדם רצון לעצמו וכל-כולו ביטול מוחלט לקב"ה.

ע"פ זה מובן הקשר של חודש אייר למרכבה; כי כמוזכר לעיל, בחודש זה לא רק שמקיימים מצוה בכל יום אלא שהחודש עצמו (הזמן שלו) נמנה בתור מצוה, וא"כ נמצא שכל חודש אייר הוא 'מרכבה' לה' – שלא רק שממלאים בו את הבריאה בתורה ומצוות אלא שהמציאות הגשמית והזמן הגשמי גם בטלים והופכים למציאות של קדושה.

 

חודש טוב ושבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק א, אמור (ע' 263 ואילך ובמתורגם ללה"ק ע' 242 ואילך). העיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' רלא.

פרטים

נכתב על ידי Super User

קטגוריה: פרשת אמור

פורסם ב29 אוקטובר 2020

כניסות: 1552

• דבר החסידות
• הרב אברהם חיים זילבר
• פרשת אמור

ב"ה

 

דבר החסידות – פרשת אמור

חינוך בכל מצב

 

מספר אדמו"ר הריי"צ [=רבי יוסף יצחק, השישי בשושלת חב"ד]:

פעם בהיותי ילד קטן, נתנה לי אמי ארוחת בוקר קלה. אבי נכנס לחדר ושאל אותה אם אמרה אתי 'מודה אני', ואני בשמעי שאלתו – פרצתי בבכי רב.

-         הילד היה רעב – ענתה אמי – ונתתי לו מעט חלב ועוגה.

-         וברכה על העוגה ועל החלב ברך לפני 'מודה אני'? – שאל אבי.

-         הילד – ענתה אמי – רועד מרוב פחד.

-         כשאוכלים לפני 'מודה אני' בלי ברכה – אמר אבי – מותר לרעוד.

ומבלי הבט על בכייתי, לקחני בידי אל חדרו באמרו:

-         איך עלה בדעתך לאכול לפני 'מודה אני' ובלי ברכה?!

לבי התכווץ בקרבי ולא יכולתי לענות מאומה, וכשנרגעתי אמר אבי אתי 'מודה אני' והסדר היה להניח יד אחת מול חברתה, להרכין קצת את הראש ובמצב זה לאמר 'מודה אני' מלה במלה.

(ספר התולדות אדמו"ר מוהריי"צ ח"א עמ' 4, ע"פ ספר המאמרים ה'תשי"א עמ' 62)

~~~

על הכתוב בריש פרשתנו "ויאמר ה' אל משה, אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו". כותב רש"י "אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים". כלומר, שלמדים מכאן את חובת החינוך – שהמבוגרים צריכים לחנך את הקטנים שלא להיטמא (ומקורו ביבמות קיד, א).

מה שמעניין הוא, שרק בשלשה איסורים בתורה אמרו חז"ל (ביבמות שם) את החיוב הזה "להזהיר גדולים על הקטנים": א) באיסור אכילת שרצים. ב) באיסור אכילת דם (ורש"י מביא את זה באחרי יז, יב). ג) באיסור טומאת כהנים (אצלינו).

וצריך להבין, מה נשתנו איסורים אלו, שדווקא בהם בחרו להדגיש את חובת החינוך? אין זאת, אלא שבכל אחד מאיסורים אלו עלול המחנך לבוא לידי רפיון ויאוש, שלכן צריכה התורה לתת בהם חיזוק מיוחד, והמאפיין של כל אחד מהם הוא:

א) איסור שקצים – נפשו של אדם קצה בו (הוריות יא, א).

ב) איסור דם – בני ישראל היו שטופים ורגילים באכילתו (פירש"י ראה יב, כג).

ג) איסור טומאת כהנים (וכל דיני טומאה) – אין לו הסבר בשכל.

ומכאן למדנו שלשה כללים גדולים בחינוך:

א) כשאדם נתקל בהתנהגות גסה ושפלה ביותר, עלול הוא לחשוב שבמצב זה אין לו שום אפשרות לפעול ולחנך לטוב – על כך באה התורה ונותנת דוגמא משרצים; שאפילו כשמדובר בילד שאוכל שרצים, דבר המוכיח שהוא מתנהג בצורה בלתי-אנושית כלל – עדיין חלה חובת החינוך ואפשר להעמידו על דרך הישר.

ב) יש האומרים, שחינוך מועיל רק כל זמן שהאדם לא הורגל ללכת בדרך הלא-טובה, אבל אם 'עבר ושנה' כבר לא יועיל החינוך וחבל על המאמץ – על כך באה התורה ונותנה דוגמא מדם, שלמרות שהיו שטופים לאכלו עדיין יש להתאמץ ולחנך! סימן שעדיין ניתן לשנות גם אם הילד הורגל בהנהגות לא-טובות.

ג) יש הסבורים, שחינוך שייך רק בדברים שניתן להסבירם בהיגיון, אבל בדברים שתלויים באמונה אי אפשר לחנך: אם האדם טוען שאינו מאמין – אי אפשר לשכנע אותו להאמין – על כך באה התורה ונותנה דוגמא מטומאת כהנים; עניין על-שכלי לחלוטין, שגם בה חלה חובת החינוך.

ואסיים בלשון הרבי בסיום מכתבו, אשר כמדומה היא מהיסודות שהרבי העמיד כבר אז, שבע שנים לפני קבלת הנשיאות:

"ולכן הזהירה התורה, שאל נאמר נואש, וכל אחד מישראל, יהי' מי שיהי', מוזהרים עליו להשתדל בכל האפשרי להעמידו על האמת ולעורר נקודת היהדות אשר בו.

ובפרט קטנים ממש, אשר הם כחומר ביד המחנך אותם"

-         עד כאן לשונו הזהב.

שבת שלום ול"ג בעומר שמח!

וכל אחד מאיתנו ידאג להביא עוד ילד יהודי לתהלוכות של הרבי לכבוד רשב"י!

 

מבוסס על: אגרת הרבי מח' אייר ה'תש"ג (לפני 74 שנה), נד' באגרות קודש חלק א עמ' קיט וביתר ביאור בעמ' רפג-ו (נדפסו ג"כ בהוספות ללקו"ש ח"ב עמ' 679 וח"ז עמ' 328). הרעיון לעיבוד בסיוע "ביאורי החומש" ויקרא (היכל מנחם תשס"ט) עמ' רחצ-רצט והעריכה הלשונית בסיוע 'שיחת השבוע' גל' 22 (אמור תשמ"ז).

פרטים

נכתב על ידי Super User

קטגוריה: פרשת אמור

פורסם ב28 אוקטובר 2020

כניסות: 1436

• דבר החסידות
• הרב אברהם חיים זילבר
• פרשת אמור

דבר החסידות – פרשת אמור

 

מאיר עיני שניהם ה'

פרשתנו פותחת בציווי "ויאמר ה' אל משה, אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו". כותב רש"י (ומקורו ביבמות קיד, א) "אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים". כלומר, הכפילות של 'אמור' 'ואמרת' באה להשמיענו שהכהנים המבוגרים צריכים להזהיר את הקטנים שלא להיטמא למת.

נשאלת השאלה: בפועל נפסקה ההלכה שאין חיוב להפריש קטנים מאיסורים (כולל איסור טומאה לכהן) כידוע הדין "קטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווין להפרישו" ורק אסור לתת לו איסור בידים (ראה שו"ע או"ח סי' שמ"ג*), וא"כ מדוע נאמר להזהיר גדולים על הקטנים שמשמע שכן מוטל עליהם להזהירם ולהפרישם?

מבאר הרבי על-דרך הדרוש: "להזהיר" הוא מלשון זהר ואור, כלומר להאיר להם את הדרך באור התורה והמצוה. וזה פועל גם בכיוון השני: "להזהיר הגדולים על ידי הקטנים" [כמו הפירוש בפסוק (סוף מלאכי) "והשיב לב אבות על בנים" ופירש"י על ידי בנים], כלומר, שע"י שגדול עוסק בחינוך הקטן מתווסף זהר ואור בנשמת הגדול, כדברי הגמרא בתמורה (טז, א) "בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר למדני תורה – אם מלמדו מאיר עיני שניהם ה'" – שע"י לימודו עם התלמיד מאיר ה' גם את עיני הרב.

ותוספת זו שמקבל הרב ע"י חינוך התלמיד מודגש בכפילות של "אמור ואמרת"; כידוע שכפל, בכמה וכמה מקומות, אין פירושו פעמיים בלבד אלא "אפילו מאה פעמים" – כי ע"י התעסקות עם השני מתגלה עצם הנשמה שלמעלה משניהם, ונהיה לו עילוי שבאין-ערוך.

וע"ד החסידות יש לומר: שגדול וקטן בנפש האדם עצמו הם השכל והמעשה; כי גדלות האדם תלויה בשכלו, ו'קטן' רומז על כח המעשה שהוא הכח התחתון שבאדם (ראה חולין יב, ב: "קטן יש לו מעשה"). וידועה מסקנת חז"ל (קידושין מ, ב) "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה" שמזה נמצאנו למדים שרק כאשר החכם משתמש בחכמתו למעשה, כגון שצריך להורות הלכה – אז הוא בא לידי עומק הבנת ההלכה.

ובאופן זה הפירוש "להזהיר גדולים על הקטנים" הוא, שכאשר השכל מביא לידי מעשה (קטנים) – אז נתווסף אור וזהר חדש בשכל (גדולים), כי "לא המדרש עיקר אלא המעשה" (אבות פ"א מי"ז).

ועד שכל זה מביא לגאולה, שגם היא קשורה לכפילות, כמבואר במדרש (פדר"א פמ"ח. ילקוט לך רמז סד) שהאותיות הכפולות (כ-ך, מ-ם וכו') רומזות לגאולה, שתבוא בקרוב ממש.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ז, אמור שיחה א (עמ' 147 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 154 ואילך). הרעיון לעיבוד מספר "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קג. לשלמות העניין כדאי ללמוד השיחה במקור, על כל פרטי' ודקדוקי'.

______________

*)  ואף שהטור ביו"ד סי' שע"ג למד מגמרא זו שאסור לתת לכהן קטן ליטמא, אבל הב"י הכריע שלדינא אין נפק"מ בזה בין איסור טומאה לשאר איסורים ובכולהו אין בי"ד מצווין להפרישו – ראה ט"ז שו"ע או"ח שם סק"א בארוכה בזה וגם יישוב קושייתנו, אלא שכאן מבואר הנושא על דרך הדרוש והחסידות.

 

בשנים קודמות נכתב בפ' אמור על פסח שני ול"ג בעומר, ויבואו בשבועות הבאים אי"ה. לפני שנתיים נכתב על חודש אייר ונשלח בשבוע שעבר.

 

פרטים

נכתב על ידי Super User

קטגוריה: פרשת אמור

פורסם ב28 אוקטובר 2020

כניסות: 1856

• דבר החסידות
• הרב אברהם חיים זילבר
• פרשת אמור