- פרטים
-
קטגוריה: אמונה
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 19:44
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 190
ההיסטוריה של עם ישראל והעברת התורה מדור לדור
עם דגש על ימינו אנו, ועל השבר הכואב של תופעת "נשות האנטי כותל"
בעצם, עלי להתחיל מבריאת העולם. מחטא אדם וחוה, שגרם בעולם לכל כך הרבה בלבולים. שגרם בעצם ל"שבירת הכלים" הראשונה.
אדם וחוה נולדו מושלמים ויכלו להשלים את התיקון שלהם כבר ביום שבו נבראו, אבל הם חשבו "להתחכם" ו"לעבוד את ה' כדרכם" ובניגוד למצוה היחידה שה' ציווה אותם. והם אכלו את פרי עץ הדעת, שהיה מאוד טוב למראה, וטעים להפליא, ונחמד להשכיל, ומדהים, ומיוחד ומעורר כמיהה ומרגש, ולכן חוה בחרה לאכול אותו, למרות שה' ציווה לא לאכול. ואחר כך גם הזמינה את אדם להצטרף לחגיגה.
ומה יצא מה"חגיגה" הזו? ה"חגיגה" ה"נחמדה", ה"מהנה", ה"מרגשת" וה"מדהימה"?
התוצאה היתה כאב עמוק. קללות לדורות. שעבוד של האדם לעבודת האדמה. ועוד.
עברו דורות. 10 דורות מאדם עד נוח. 10 דורות מנוח עד אברהם.
והגיע אברהם אבינו. וה' העמיד אותו ב-10 נסיונות. ובחלק מהנסיונות הוא נדרש בדיוק לנסיון הזה: לראות האם באמת הוא אוהב את ה'. האם באמת הוא ישמע בקול ה' ויעשה את רצונו בכל מצב ובלי חשבונות וגם כשזה לגמרי הפוך מכל הבנה.
ואברהם אבינו קיבל ציון 100.
ואחריו בא יצחק והעמיד את מידת היראה. וגם לו היו נסיונות.
ויעקב את מידת תפארת. וגם לו היו נסיונות.
ונולדו 12 השבטים+דינה,
והגיע יוסף הצדיק, ואחיו לא סבלנו אותו ו"זרקו" אותו למצרים, ושם, בודד בעולם, יתום, בלי משפחה, הוא הצליח לעמוד בנסיונות הקשים ביותר. האם הוא ראה מול העיניים גן עדן, גיהנום, שכר, עונש? לא בטוח. חז"ל אומרים שהוא ראה את דמות דיוקנו של אביו. את החוליה שמקשרת אותו בשרשרת הדורות. כי הכוח שעזר לו לעמוד מול הנסיונות היה כח האהבה. כח המסורת. כח החיבור לדמות של הצדיק, הדמות של יעקב אביו, וזה מה ששמר עליו, וכך הוא העמיד את מידת היסוד. מידת ההתגברות על הנסיונות. מידת הקדושה. מידה שנגזרת ממנה גם הצניעות, הצניעות שכל כך לא מיותרת גם היום, למרות שיש מי שלועג לנו על כך. אבל כל אחד ואחת שמתחזקת במידה הזו, של הצניעות, כמה היא משמחת את ה' יתברך, כמו שמשמחים מלך שיש קטע מהממלכה שלו שהוא זנוח, ובא אדם והולך ומטפח את אותו מקום, כמה הדבר משמח את המלך. וכאן מדובר במלך העולם, ובמידת יסוד שכל כך חשובה כל התגברות בה, דווקא בגלל שבדור שלנו, כל כך הרבה לא מבינים את עוצמתה.
וזה לא קשור לנושא, אבל צניעות זה לא רק בגדים צנועים, לגברים או לנשים. וצניעות זה לא רק הפרדה בין נשים לגברים כדי לא לגרום להפרעות ולבילבולים ביניהם. צניעות זה גם "הצנע לכת עם ה' אלוקיך". צניעות זה גם אומר שאדם שהגיע לדרגות גבוהות, או אישה ששואפת לקדושה, או גבר שמתפלל מסידור עם כוונות עמוקים של הרש"ש הקדוש, או אישה שמקיימת מצוות שאין היא חייבת בהן – שלא יחצינו אותם. שלא ינופפו אותם. שלא ינופפו אותם על נס. שיטמינו. שיצניעו. שישימו מסווה. וזו אחת מה-3 מצוות מרוכזות, מתומצתות, שמרכזות כמו בקפסולה את כל מה שנדרש מאיתנו, כפי שסיכם זאת מיכה הנביא: "בא מיכה והעמידן על שלוש: עשות משפט, אהבת חסד, והצנע לכת עם אלוקיך."
לסיכום, הצניעות נלמדת ממידת יסוד ונוסדה על ידי יוסף הצדיק ויש לה תפקיד קריטי בכל עבודת ה', ותפקיד קריטי דווקא בתקופה שבה יש מי שנלחם נגדה, ותפקיד קריטי בכל דור ודור. צניעות במשמעות של הכמסה. צניעות במשמעות של הסתרה. צניעות במשמעות של קדושה.
נמשיך קדימה.
עם ישראל ירד למצרים. שועבד למצרים. הגיע למ"ט שערי טומאה. וניצל בזכות הנשים של אותו דור.
כי הנשים בעם ישראל, מאז ומעולם, היו חוליה חזקה, איתנה, חוליה של אהבה לאלוקים. חוליה של עבודת ה' מתוך צניעות. חוליה של קדושה.
ובפרט באותו דור, דור של שיעבוד נורא. דור שבו לקחו המצרים את ילדי ישראל והוציאו אותם להורג! ומרוב יאוש, הלכו כל הגברים בעם ישראל והתגרשו מהנשים שלהם, כדי לא להוליד עוד ילדים לחיים שאין בהם תקוה.
ואז באה מרים, ילדה קטנה! והאירה מחדש את אור התקווה, והצילה את עם ישראל, והחזירה את הגברים של עם ישראל לנשותיהם, ובכך בזכותה נולד משה רבנו, הגואל הראשון של עם ישראל. ואת ההמשך (המיילדות העבריות, וכו') כולנו מכירות מפרשת השבוע.
משה רבנו גדל. קיבל נבואה מאת הבורא. שמע לדבריו. והוציא בציוויו ובהדרכתו את ישראל ממצרים, באותות ובמופתים, ביד חזקה ובזרוע נטויה.
ויצאנו ממצרים. וחצינו את ים סוף. וקיבלנו את התורה.
ושמענו דברי אלוקים חיים מתוך האש, מתוך הר סיני. שמענו את קולו של ה'. ראינו את הקולות.
וכולנו היינו שם. כל נשמה יהודיה שעתידה להיוולד אי פעם, וגם כל נשמה שעתידה להתגייר. כולנו היינו. כולנו ראינו. כולנו שמענו.
אנוכי ה' אלוקיך.
לא יהיה לך אלקים אחרים על פני.
לא תישא את שם ה' לשוא – לא להישבע לשוא, לא להזכיר שם שמים לשוא, לא לומר ברכות שלא באופן שלשמן הן תוקנו.
זכור את יום השבת לקדשו.
כבד את אביך ואת אימך.
ו-5 המצוות הבאות, לא תרצח והמסתעף ממנו, לא תנאף והמסתעף ממנו, לא תגנוב והמסתעף ממנו, לא תענה ברעך עד שקר, לא תחמוד.
קיבלנו תורה, ומשה עלה להר סיני לקבל את כל הפרטים לעומקם.
ואנחנו נשארנו "לבד".
ו- הופ. נסיון.
מה עושים? עברו 40 יום. משה לא חוזר. אנשים רואים צורת מיטה בעננים שבשמים.
אנשים התחילו להתייאש.
אנשים התחילו לומר, מה נעשה? צריך לעשות משהו. אין לנו מנהיג. חסרות לנו אורות רוחניים. לכל העמים יש סמלים לעבוד אותם, ורק אנחנו נשארנו בלי מנהיג, בלי מלך, בלי שום עצם מופשט לסגוד לו. מה נעשה?
הלכו ובנו להם עגל.
אז נכון שבתורה שקיבלנו רק לפני 40 יום כתוב "לא תעשה לך פסל". אבל נעדכן, נשכלל, נתחכם, נעבוד אותו "בדרכנו".
וזו היתה הנפילה הגדולה. החטא הנורא של "חטא העגל".
אבל הנשים לא השתתפו בזה! הנשים לא מסרו את התכשיטים שלהן לבניית של עגל הזהב!
כי הנשים של עם ישראל תמיד עבדו את ה' בתמימות. בלי חשבונות. בלי לחשוב "מה ייצא לי מזה". בלי לנסות לעקוף את ציוויו של מלך מלכי המלכים. ה' אסר אז אסור. מה שה' אומר, כך אנו עושות. בלי חשבונות. בלי מניפולציות. בלי שיקולים של אורות וצללים ורווח והפסד. פשוט עבודת ה' בתמימות. הוא המלך. הוא המנהיג. הוא ציווה ולאורו אנו הולכות ואת ציוויו אנו מקיימות בתום לב ובאמונה.
ולכן זכו הנשים בפרס: אצל הנשים, ראש חודש הוא יום של חג. חג מיוחד בכל חודש מחדש.
אבל העגל נעשה. ואירע שוב תהליך של "שבירת הכלים".
ומשה ירד מהר סיני.
ונשברו הלוחות.
ונגזר החורבן.
ונגזר תהליך ארוך של תיקון של עם ישראל. תהליך שנמשך ונמשך עד ימינו אנו.
משה עלה שוב להר סיני, ביקש מחילה, קיבל את מידות הרחמים, וה' מחל לו, אך גם הודיע לו שההנהגה של עם ישראל תהיה קצת שונה מעכשיו והלאה.
לאחר מכן, ובעקבות חטא נוסף, "חטא המרגלים", עם ישראל שהה במדבר 40 שנה. ושם, במדבר, זכה עם ישראל בהשראת שכינה. זכה במנהיג שה' מדבר עמו פה אל פה. זכינו להקמת המשכן. זכינו לעבודת הקורבנות, אישי ישראל – עבודה שמתארת קרבה עצומה, חיבור של כל העולמות על עבודת הבורא, אהבה שאין כמוה.
ועם כל הקרבה הזו, גם עברנו קשיים, מהמורות, נסיונות. עברנו את מחלוקת קורח (שגם הוא סוג של חשיבה שגויה: עדת ישראל כולם קדושים, מדוע, משה ואהרון, מדוע אתם כביכול מתנשאים? ולמה בית מלא ספרים חייב מזוזה? ולמה טלית שכולה תכלת חייבת בציצית? בקיצור, שוב פעם, ניסיון של האדם לחשוב שהוא מבין יותר טוב מהמנהיג של הדור). עברנו את חטא המרגלים (שוב פעם, קטנות אמונה בדבר היכולת של אבינו שבשמים להכניס אותנו לארץ שדייריה כה חזקים), היינו 40 שנה במדבר, ונכנסנו לארץ ישראל.
זכינו ליישב את הארץ. דוד המלך קנה את השטח של הר המוריה ושלמה המלך השלים בו את בניין המקדש. זכינו להשראת שכינה בקודש הקודשים, זכינו להקים בית פה, בעולם התחתון הזה, לשמו יתברך. זכינו לחיות חיים גבוהים של קרבת אלוקים. של עליה לרגל. של עבודת האלקים.
והתורה שקיבלנו מסיני, ועברה מדור לדור, הגיעו אלינו דרך נביאי האמת, שהיו מוסרי התורה לעם, שה' היה מדבר עימם והם היו מדברים איתנו.
והנביאים חזרו, והתרו בנו, ואמרו לנו את דברי האלקים. ואנחנו היינו שומעים ומורדים, שומעים וטועים, חוזרים ותועים.... ושוב חוזרים וחושבים שאנחנו נחליט כבר לבד מה לקיים ואיך לקיים, שאנחנו נעבוד את האלקים "כדרכנו", שאנחנו נבחר לנו בעצמנו לקיים את מה שנוח לנו, את מה שמענג אותנו, את מה שמתאים לנו.... ושוב באו הנביאים והוכיחו אותנו. ושוב לא שמענו.
ושוב גלינו.
ושוב חזרנו.
ובימי בית שני, שוב זכינו לבניין המקדש, שאמנם חלק מהנסים של בית ראשון לא היו בו, ואמנם ארון העדות כבר נגנז, אבל עדיין, היה זה בית לשמו של ה' יתברך. בית עם מזבח הזהב, מזבח הקטורת, מנורה, שולחן הפנים...
אבל הנבואה, חסרה והלכה. והנביאים העבירו את המסר האלוקי, שעבר מדור לדור, אל אנשי כנסת הגדולה, והם תיקנו לנו את נוסח התפילה, ואת מנהגי התפילה, ואת הכללים איך מתפללים, מתי מתפללים, מה אומרים דווקא במנין ומה נחשב מנין. ואת נוסחי הברכות, ואיך צריך לומר אותן, ואת הכללים של הברכות, ואת הלכותיהן. הכל תוקן במקשה אחת. כמו רופא שמתקן תרופה וקובע את כלליה, כך תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה, שכללו את אחרוני הנביאים, את כללי התפילה וחוקיה, עבור ימי ההסתר שעוד יבואו.
כי ימים ללא נבואה, הם ימים של הסתר.
ואנשי כנסת הגדולה מסרו את התורה לתנאים, שבתקופתם כבשו היוונים את הארץ וניסו להשכיח את התורה, ובאו יוונים ורצו "לעבוד את ה'" בדרך המקובלת על תרבות יוון, הדרך ההלניסטית, ו"להתאים" כביכול את התורה ל"זרם" ההלניסטי. אבל במסירות נפש קמו מתתיהו החשמונאי ובניו ונלחמו בתרבות הזרה הזו, ובנסים גדולים ניצלנו והעם היהודי שרד שוב. ולזכר אותו נס אנו חוגגים את חג החנוכה.
אבל אחרי אותו עידן, שוב חזרו הבלבולים, והתרבו הכיתות בעם ישראל. מנהגים שונים צצו. כל אחד החליט שהוא בוחר לעצמו מה לקיים ואיך לקיים. החלה מרידה במסורת העברת הדורות מדור לדור. החלה מלחמת אחים. החלו פוליטיקות. אנשים שאינם יראי אלוקים הקימו "זרמים" חדשים, שאינם פועלים על פי מסורת ישראל, ושאינם מחוברים אל מנהיגי הדור, ואנשי ה"פוליטיקה" החלו להשתמש במקום המקדש ככלי למטרות פוליטיות. (ע"ע אלכסנדר ינאי).
והעם לא יכול היה לסבול זאת, והגיב "באלימות" והשליך עליו אתרוגים.
וכי מה יכול היה לעשות? איך יכול היה לראות את חילול מנהגי הקודש, את חילול בית המקדש, ולשתוק?????
אי אפשר לשתוק.
ואי אפשר לשתוק היום.
כי כשרואים חילול קודש, אי אפשר לשתוק.
כי כאב, גורם לזעקה.
אבל הכתות הלכו והסתאבו, והפוליטיקות הלכו והסתבכו, ובסוף התהליך הלכו אלו נגד אלו, נלחמו אלו באלו, והארץ הוגשה על מגש של כסף לידי הרומאים, שבהמשך גם החריבו, שוב, את בית המקדש. את מקום השראת השכינה בעם ישראל, את מקום עבודת הקורבנות, את מקום הקשר העמוק שלנו את אבא שלנו, אל הקדוש ברוך הוא האהוב.
ושוב יצאנו לגלות. והפעם, גלות ארוכה, ארוכה, ארוכה.
תלמדו כבר, קורא לנו הבורא, תתעוררו כבר, תלמדו כבר להפסיק עם הכיתתיות, עם הפוליטיקות, עם האינטרסים, עם האגואיזם. תתחברו אלי, אל תורתי, אל מה שציוויתי אתכם, אל מנהיגי האמת שלי שמנהיגים אתכם. תתחברו אליהם בתמימות, תשמעו להם בכל דבר, לא רק במה שנוח, תלכו בעצתם. אל תנסו לעורר מחלוקות בכח. אל תצטרפו למחלוקות רק כי זה נוח. תדבקו בי. תלכו בדרכי. תעבדו אותי באהבה. אני מחכה לכם. אני מחכה להשרות את שכינתי בתוככם. אני מחכה לבנות את ביתי מחדש. אני מחכה לכם יותר ממה שאתם מחכים לי, תאמינו לי. רק תבואו כבר. רק תלמדו כבר.
אלפיים שנים אני מחכה. בואו!
ואנחנו לא שמענו.
וכך עברו להם אלפיים שנה. מה לא עברנו. גירוש ספרד, מסעות צלב, שואה.... תקומה.... מלחמות.... ובנסים גדולים ועצומים חזרנו אל שרידי בית קודשנו, אל הר ציון שחרב, אל הכותל המערבי, שריד בית המקדש ששרד - - -
ובאים אנו אל השריד הזה
ובוכים
ומבקשים על הגאולה
ואז באה קבוצה של נשים שמפעילה שוב אנטגוניזם ומחלוקת? שמגיעה למקום הכי קדוש ליהדות רק כדי לעבור בו על חוקי היהדות? שמגיעה לשריד בית המקדש רק כדי ללעוג על עבודת המקדש? שאומרת "אנחנו נחליט מה נקיים ומה לא" שרואה את הכותל וחושבת איך להפיל אותו? שרוצה דרך הכותל להשליט דרך זרה, דרך של התבוללות ואיבוד עם ישראל לדעת, חלילה על עם ישראל כולו????
שרוצה לקחת את התהליך המופלא של שיבת ציון ולעשות לו נסיגה אחורנית, ולהפוך חלילה את עם ישראל להיות איזה ערב רב של אומות שחוגג את החגים של כל הדתות גם יחד עם אשוח ביחד עם סופגניות ביחד עם סנטה קלאוס ביחד עם חנוכיה ביחד עם תפילין לנשים בלבד ולא לגברים וביחד עם ספר תורה שמוכנס למתחם השרותים????
ומה עלינו לעשות???
לשתוק????
לראות את החלום שלנו, את התקווה בת שנות אלפיים, את העתיד שלנו הנכסף, הולך ונמוג לקול לעג של כמה נשים שחלקן בכלל אתאיסטיות ובכלל לא מבינות מה המשמעות של מה שהן עושות, ועוד כמה נשים תמימות שנוהות אחריהן?
האם נכון הוא לשתוק?
אבל איך אפשר לשתוק? איך אפשר שלא לזעוק?
והזעקה שלנו נשמעת מסוף העולם ועד סופו.
הזעקה של מאות ילדות שמגיעות, ללא תקציב, ללא מימון, ללא הסעות, ללא גיבוי, ללא תמיכה, ומגיעות בכל זאת לזעוק, לבכות, להתפלל, לייחל, להתחנן. לבקש על נפשן, לבקש על עתיד העם שלנו, שחזר ארצה אחרי אלפיים שנה – ושוב עומד בפני סכנה.
הזעקה של הנשים המבוגרות, שראו את החורבן - וראו את התקומה - ומצפות לגאולה – ופתאום רואות את שערי התוהו פתוחים בפניהן.
אל תפריעו לתפילה!
אל תפריעו לתקומה!
אל תפריעו לקול קל חי!
והזעקה של עם ישראל כולו. לדורותיו. אלו שאיתנו פה היום ואלו שאינם פה איתנו היום.
וזועקים לגאולה. וזועקים לנוכח חילול הקודש. לנוכח התוהו. לנוכח העוול. לנוכח הציניות.
ולנוכח העתיד המצופה, הנכסף, שכולנו כה כמהים עליו ומצפים אליו - - -
ויהי רצון שירחם ה' עלינו, ויחלצנו מעומק גלותנו, ויושיענו מהבלבולים שלנו, ויגאלנו.
במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.
- פרטים
-
קטגוריה: אמונה
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 19:44
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 323
תפקידנו בעולם
בתוך שישה סדרי משנה, מספרי היסוד של העם היהודי, קיימת מסכת שנמצאת כמעט בכל בית, כמעט בכל סידור, וזוהי "מסכת אבות". בתוך מסכת אבות הטמינו חכמינו זכרונם לברכה סודות עצומים. אפשר לקרוא את הספר הזה שוב ושוב, לשנן אותו שוב ושוב, ופתאום בכל מיני סיטואציות לקבל אורות מתוך הסודות העצומים שנמצאים בתוכו. סודות על קיום העולם. על משמעות החיים. על העמודים עליהם עומד העולם. ועל העומק של מהות האדם בעולם הזה.
ויש סוד אותו אמר אנטיגנוס איש סוכו, סוד שאפילו אחד מתלמידיו, צדוק, לא הצליח לרדת לסוף עומקו.
והסוד הוא כזה: (אבות א ג): "אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם."
מה כתוב פה? מה המשמעות של הדברים? האם חלילה אין שכר ועונש? האם אין עולם הבא? גן עדן? גיהנום? תחית המתים?
בודאי שיש! ויש גם הוכחות שיש! אלפי אנשים שעברו מוות קליני כבר סיפרו על חוויותיהם. וגם בתקופת התנאים היה אחד כזה שעבר מוות קליני, וחזר, וסיפר על חוויותיו. (רבי יוסף בן רבי יהושע, בבא בתרא י' ע"ב).
אבל:
כשאנחנו חיים פה בעולם, אומר אנטיגנוס איש סוכו, אל לנו לחשוב כל הזמן במושגים של שכר, עונש. או במילים אחרות: משחק החיים שלנו לא צריך להיות "מונופול". משחק החיים שלנו צריך להיות "סולמות וחבלים".
ומה הכוונה?
במשל שהביא אנטיגנוס איש סוכו, "הרב" הוא הקדוש ברוך הוא, ואנחנו עבדיו.
ויש לנו ספר כללים, חוקים, שהגיע אלינו, שעבר מדור לדור, ומתאר את רצון הקדוש ברוך הוא מאיתנו.
ואמנם, אפשר לעבוד את ה' מה שנקרא "עבודה מיראה", כלומר "לשם פרס", כלומר, לחשוב, פה יש מצוה, נעשה, בשביל השכר שלה, בשביל לשפר את הפוזיציה שלנו בגן עדן, בשביל האור שנקבל. ופה יש עבירה, נברח ממנה, כדי לא ליפול לגיהנום, כדי לא לאבד אורות. וזה בוודאי סבבה!
אבל יש דרגה גבוהה מזו.
והיא: הדרגה של מי שעובד את ה' מאהבה. שלא על מנת לקבל פרס.
הוא לא אומר: מה תהיה הדרגה שלי בגן עדן, מה חסר לי, מה יש לי, איזה אורות חסרים לי ואיזה אורות עוד עלי להשלים.
אלא הוא אומר: מה ה' רוצה ממני. מה ישמח אותו. לא רק ביחס לעצמי, אלא ביחס לעולם כולו, לתיקון עולם במלכות שמים.
כמובן שהוא יברח מן החטא, כי כל חטא מצער את בורא עולם. אבל הוא גם יברח מדברים שגורמים נזק בעולם, והוא ינסה לעזור גם לאנשים אחרים לברוח מדברים שגורמים נזק בעולם, פשוט כדי לעשות את רצון ה'. פשוט כדי לשמח את בורא עולם. ובלי לעשות חשבונות הרבה.
כי מה כבר יש לנו בעולם הזה, חוץ מאשר לשמח את אבא שלנו שברא אותנו ואוהב אותנו כל כך ונותן לנו הכל.
וזה מה שמלמד אותנו אנטיגנוס איש סוכו.
לא כל אחד יכול להגיע לדרגה הזו. יותר קל לעבוד את ה' כן על מנת לקבל פרס. אבל זו הדרגה הגבוהה יותר.
וכמובן, שעבד כזה, שחושב מה המלך רוצה, מה המלך מעוניין, מה ישמח את המלך, כמובן שהמלך לא ייקפח את שכרו! אבל העבד פשוט לא עסוק במחשבות האלו בכלל.
אז מה כל זה קשור לענייננו?
ניקח לדוגמה את גדולי ישראל, שמבינים כל דבר לעומק, ומכירים את כל התורה כולה. הם היו יכולים לבחור להתבדל מעם. לחיות לו בתוך בית קטן, מנותק מכל העולם, ורק ללמוד כל הזמן. הרי הם לא צריכים כלום לעצמם חוץ מלחם לאכול ובגד ללבוש! וללמוד וללמוד וללמוד וללמוד ולהפיק עונג אין קץ ולזכות לבנות לעצמו עולמות עליונים של קדושה אינסופית ואורות רוחניים עם עוצמה של מיליארד וואט.
וכמובן שאמנם, רוב הזמן גדולי ישראל יושבים ולומדים, אך יחד עם זאת, הם חושבים ומשקיעים ומוסרים את נפשם על כלל ישראל. הוא חשב על מלכות שמים. הוא חשב על הגאולה. ניקח לדוגמה את מפעלי החיים של הרבי מליובאוויטש זי"ע, ואת תלמידיו שעד היום מוסרים את נפשם למען עם ישראל, בכל קצוות הגלובוס.
וזה תפקידו של אדם שרוצה לעבוד את ה'. הוא חושב: מה ה' רוצה ממני, מה התפקיד שלי בעולם.
לא: מה יביא לי הכי הרבה תועלת, רוחנית או גשמית, הנאה, רוחנית או גשמית, תפוקה עתידית, רוחנית או גשמית.
אלא: מה ישמח הכי הרבה את הקדוש ברוך הוא. מה יקרב אותי הכי הרבה אליו. מה ה' רוצה מאיתנו, מה באמת ה' רוצה מאיתנו. ואם אנחנו לא יודעים, להתפלל על כך: אנא ה', טהר ליבנו לעבדך באמת.
ותמיד עם התפילה צריכה לבוא גם "השתדלות", כלומר, תהליך שמתחיל אצלנו. ו"ההשתדלות" פה, כדי להיות מדויקים, כדי לדעת מה באמת ה' רוצה מאיתנו, זה ללכת לשאול את מי שנמצא ב"מגדל הפיקוח" של "גן המבוכה": "עשה לך רב". למצוא דמות תורנית קרובה שניתן יהיה להתייעץ איתה, ולשאול:
מה אני יכולה לעשות שישמח את ה' יתברך.
ומה ה' יתברך רוצה ממני.
וזו גם מצוה שה' ציווה אותנו, ואת רצון ה' אנו יודעים מתוך התורה שהוא ציווה אותנו, שכך כתב לנו ה' בתורתו (דברים י"ז ט'-י"א: פרשת השבוע שהיה):
"וְעָשִׂיתָ, עַל-פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ.... וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ.... לא תָסוּר, מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל."
ז"א כאשר הולכים על פי ההדרכה של גדולי ישראל, וכאשר מתייעצים איתם בצמתים המכריעים, במצבים אלו אנו עושים את רצון ה', פועלים על פי הדרכתו בתורה שהוא נתן לנו, וזה הדבר החשוב ביותר בעולם הנעלם שבו אנו חיים.
- פרטים
-
קטגוריה: אמונה
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 19:44
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 253
כמה מלים על אמונת חכמים
העם שלנו הוא עם עתיק. עברנו הרבה מאז יציאת מצרים, מאז מתן תורה, מאז היינו לעם. ואחרי אלפי שנות קיום, פרושה לה ההיסטוריה של העם שלנו לפנינו. ולא נותר לנו אלא ללמוד מהעבר. ללמוד מכל המקורות שבידינו. ללמוד מניסיון אבותינו. לפתוח את עינינו ואת ליבנו ולבחור בכיוונים שיביאו אותנו להשלים את ייעודנו, להיות לעם שמפיץ את אור ה' בעולם. להיות לעם שמראה דוגמא אישית של מוסריות, של צדק, של אור אלוקי, לכל יתר עמי העולם. להיות לעם סגולה.
ואיך נדע לאן נפנה? איך נדע מה נעשה? כל כך הרבה דרכים יש. כל כך הרבה שבילים. כל כך הרבה בלבולים. וגם כאשר אנו קוראים בתורה, התורה היא כמו ספר תווים על מליוני סוגי תווים. האם אמנם יודעים אנו לקרוא את כולם? הזוהר הקדוש, לדוגמא, צופן בתוכו סודות כאלו, שרק מי שעד גיל 40 מילא את כרסו בש"ס ובפוסקים, כלומר, הוא בקיא בכל התורה הנגלית, רק אז הוא מבין לעומק את הסודות הללו. להבין לעומק את כל שורות הקוד. אחרת, יש דברים שהוא עלול לא להבין מספיק לעומק. וגם את זה כבר ראינו בהיסטוריה (ע"ע שבתאי צבי וחסידיו).
אז מה הדרך שנלך בה?
התקופה שאנו חיים בה, תקופת סוף הגלות וערב הגאולה, היא, מבחינה מסוימת, תקופה של חושך גדול, כאשר מדי פעם מבליח איזה אור, איזה כוכב, שמראה לנו את הדרך, שמבזיק לנו לאן להמשיך. בחסדי ה' עלינו, שלא הפר בריתו איתנו,
והכוכבים האלו הם גדולי הדור שלאורם אנו הולכים.
עד ביאת גואל צדק.
הבה נדבר על אור אחד, גדול, עצום, שחי לפני כ-270 שנה. אורו של הרמח"ל. הרמח"ל נפטר בגיל מאוד צעיר! אבל במעט השנים שהוא חי בעולם, הוא הספיק לגלות לנו סודות עצומים בקבלה ובמוסר, והוא השאיר לנו ספרים דקים אבל ענקיים, שאורם עצום ומאיר לדורות.
ובין היתר, יש לו ספר שנקרא "מסילת ישרים", והספר הזה נותן את ההדרכה המוסרית למי שרוצה להגיע לקדושה. כי בקדושה אין קיצורי דרך. אדם לא יכול להגיע לקדושה בלי לתקן את הדמות שלו כאדם שלם. אחרת, גם אם ילמד המון תורה והמון סודות, הוא יהיה כמו כלי שאינו מסוגל להכיל את האור הגדול, ואז נעשה תהליך כואב של "שבירת הכלים", שגם אותו כבר ראינו מתרחש בעולם. (זה כמו אדם שסוחב כמות אדירה של יהלומים אבל אין לו את הכלים לסחוב אותם). כי הדרך להגיע לקדושה מוכרחה לעבור במסלול של תיקון המידות, של שיפור העבודה המוסרית, של בניית האדם השלם, החסיד, הקדוש, שיכול באמת לעבור מדרגה לדרגה בעבודת ה', עד הדרגות הגבוהות ביותר.
יש לרמח"ל גם ספרים נוספים, מרתקים. כדאי ללמוד. אבל הספר הזה, "מסילת ישרים", הוא ספר חובה לכל מי שרוצה לעלות ולהתעלות במדרגות הקדושה.
ובמסילת ישרים, פרק ג', מידת הזהירות, מופיע משל "גן המבוכה". וזה לשון הרמח"ל הקדוש בספרו:
|
הנני רואה צורך לאדם, שיהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו, כסוחרים הגדולים אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם למען לא יתקלקלו, ויקבע עתים ושעות לזה, שלא יהיה משקלו עראי אלא בקביעות גדול, כי רוב התולדה הוא. וחז"ל הורונו בפרוש צורך החשבון הזה, והוא מה שאמרו ז"ל (בבא בתרא ע"ח, ב):
"על כן יאמרו המשלים בואו חשבון" (במדבר כ"א, כז) -
"על כן יאמרו המושלים ביצרם, בואו ונחשב חשבונו של עולם:
הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה וכו'".
וזה כי העצה האמיתית הזאת לא יוכלו לתת אותה ולא לראות אמיתה, אלא אותם שכבר יצאו מתחת יד יצרם ומשלו בו. כי מי שהוא עדין חבוש במאסר יצרו, אין עיניו רואות האמת הזאת, ואינו יכול להכירה, כי היצר מסמא את עיניו ממש, והנה הוא כהולך בחושך שיש לפניו מכשולות ואין עיניו רואות אותם. והוא מה שאמרו ז"ל (בבא מציעא פג, ב):
"תשת חושך ויהי לילה (תהילים קד, כ) -
זה העולם הזה שדומה ללילה".
והבן כמה נפלא המאמר האמיתי הזה למי שמעמיק להבין בו. כי הנה חושך הלילה שני מיני טעויות אפשר לו שיגרם לעין האדם:
או יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל;
או שיטעה אותו עד שיראה לו עמוד כאילו הוא אדם, ואדם כאילו הוא עמוד.
כן חומריות וגשמיות העולם הזה הנה הוא חושך הלילה לעין השכל וגורם לו שתי טעויות:
האחת: אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם, ונמצאים הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים מבלי שהגיעם פחד תחילה.
והוא מה שאמר הכתוב (משלי ד, יט): "דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה ייכשלו",
ואומר (שם כב, ג): "ערום ראה רעה ונסתר, ופתיים עברו ונענשו";
ואומר (שם יד, ט): "וכסיל מתעבר ובוטח";
כי לבם בריא להם כאולם, ונופלים טרם ידעו מהמכשול כלל.
והטעות השני, והוא קשה מן הראשון, הוא: שמטעה ראייתם עד שרואים הרע כאילו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע, ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים. כי אין די שחסרה מהם ראיית האמת לראות הרעה אשר נגד פניהם, אלא שנראה להם למצוא ראיות גדולות וניסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדעותיהם הכוזבות. וזאת היא הרעה הגדולה המלפפתם ומביאתם אל באר שחת. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו, י): "השמן לב העם הזה ואוזניו הכבד ועיניו השע פן וגו'", וכל זה מפני היותם תחת החושך, וכבושים המה תחת ממשלת יצרם.
אך אותם שכבר יצאו מן המאסר הזה, הם רואים האמת לאמיתו, ויכולים לייעץ שאר בני אדם עליו. הא למה זה דומה?
לגן המבוכה, הוא הגן הנטוע לצחוק הידוע אצל השרים, שהנטיעות עשויות כתלים כתלים, וביניהם שבילים רבים נבוכים ומעורבים, כולם דומים זה לזה, והתכלית בם הוא להגיע אל אכסדרה אחת שבאמצעם.
ואמנם השבילים האלה מהם ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה, ומהם משגים את האדם ומרחיקים אותו ממנה.
ואמנם ההולך בין השבילים, הוא לא יוכל לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמיתי או בכוזב, כי כולם שווים, ואין הפרש ביניהם לעין הרואה אותם, אם לא שידע הדרך בבקיאות וטביעות עין, שכבר נכנס בם והגיע אל התכלית, שהוא האכסדרה. והנה העומד כבר על האכסדרה, הוא רואה כל הדרכים לפניו, ומבחין בין האמיתיים והכוזבים, והוא יכול להזהיר את ההולכים בם, לומר: זה הדרך לכו בו!
והנה מי שירצה להאמין לו - יגיע למקום המיועד, ומי שלא ירצה להאמין וירצה ללכת אחר עיניו, וודאי שיישאר אובד ולא יגיע אליו.
כן הדבר הזה: מי שעדיין לא משל ביצרו, הוא בתוך השבילים לא יוכל להבחין ביניהם, אך המושלים ביצרם, שכבר הגיעו אל האכסדרה וכבר יצאו מן השבילים, וראו כל הדרכים לעיניהם בברור, הם יכולים לייעץ למי שירצה לשמוע, אליהם צריכים אנו להאמין.
ואמנם מה היא העצה שהם נותנים לנו?
"בואו חשבון" - "בואו ונחשב חשבונו של עולם"!
כי כבר הם ניסו וראו וידעו, שזה לבדו הוא הדרך האמיתי להגיע האדם אל הטובה אשר הוא מבקש ולא זולת זה.
כללו של דבר: צריך האדם להיות מתבונן בשכלו תמיד בכל זמן ובזמן קבוע לו בהתבודדו, מהו הדרך האמיתי לפי חוק התורה שהאדם צריך לילך בו, ואחר כך יבוא להתבונן על מעשיו אם הם על הדרך הזה אם לא. כי על ידי זה וודאי שיהיה לו נקל לטהר מכל רע ולישר כל דרכיו, וכמו שהכתוב אומר (משלי ד, כו) "פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו" ואומר (איכה ג, מ) "נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה'".
|
והרמח"ל אומר כך: כולנו חיים בתוך מבוך. בתוך המבוך של החיים שלנו אנו מתבלבלים, מתקדמים, נסוגים, לא יודעים לאיזה כיוון ללכת, עלולים להגיע למבוי סתום ואז לסגת... אבל יש מי שכבר עבר את המסלול והגיע אל היעד, והוא עכשיו נמצא בתוך "מגדל הפיקוח", ויכול להדריך אותנו, לכוון אותנו בדרך הנכונה, לתקן לנו את הבאגים ולהנחות אותנו בדרך הנכונה.
ואלו הם גדולי הדור שבכל דור ודור.
ולכן כל כך חשוב ללכת ולהתייעץ ולהישען על תלמידי חכמים. לא לסמוך על ההבנה שלנו, שהיא הרבה פעמים מוטעית או לא מדויקת או עלולה להוביל אותנו לכיוונים שגויים. אלא למצוא מישהו שנראה לנו כמלאך, שכבר עבר את כל המסלולים האלו, שכבר עבר התמודדויות, שכבר ראה נסיונות, שכבר עבר לשלב הבא במשחק של החיים, ויכול להדריך אותנו איך להתקדם בדרך שבאמת תוביל אותנו להתקדמות, ולא למבוי סתום, ולא למשחק באש.
ואמנם ה' ברחמיו בכל דור נותן לנו את המדריכים הרוחניים של כל דור ודור, להתייעץ עימם וללכת בדרכם.
כי בלי המדריכים האלו, בכוחו של השכל בלבד, לא נדע לאן לפנות, ועלולים אנו חלילה ללכת לאיבוד. או להיקלע למבוי סתום. או להתקדם בכיוון שאינו אלא נסיגה.
ולכן כל כך חשוב בכל שאלה ובכל התמודדות, שתהיה דמות רוחנית שאנו מתייעצים עימה. דמות רוחנית שנמצאת עימנו היום.
אז בכל דור ודור נוטע ה' את הדמויות הרוחניות שמדריכות את שאר הדור. שאפשר היה לשאול אותו שאלות ולקבל עצת אמת. אבל חשוב שתהיה כתובת אמינה, אהובה, יציבה, ואיתנה, שמחוברת במסורת ברשימה מקושרת לדורות קדומים, ושניתן לפנות אליה בכל מצב של התמודדות וקושי והתלבטות.
כי העולם שלנו הוא גן מבוכה אחד גדול, וללא הכוונה נכונה, אנו עלולים חלילה לסיים את חיינו בדרך ללא מוצא. (ואולי אפילו לא נגיע לחפש מסלול מחדש, כי יתכן שניקלע לתוך מסלול שאפילו לא נזהה שהוא ללא מוצא) ואז אנו עלולים חלילה לא להגיע אל היעד שלנו.
ומי שיכול לכוון אותנו על היעד, אל היציאה של המבוך הזה, הוא מי שכבר נמצא בדרגות רוחניות גבוהות יותר, כמו גדולי הדורות הקודמים, וכמו גדולי הדור שליט"א שלנו שחיים עימנו היום, ויאריך ה' ימיהם ושנותיהם ויזכנו לקבל מאורם לאורך ימים ושנים.
- פרטים
-
קטגוריה: אמונה
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 19:43
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 283
אני לא לבד
אני לא לבד
אתה ה' עמדי!!!
את צעדי אני צועדת
ואתה - מראשותי
שומר עלי מכל משמר
לבל אפול לבל אמעד
צעד קדימה, צעד אחורה,
אבל, לא לבד!
כל מהלך חיי, עלי אדמות
נכתבו ממך, מלך עולמות
אתה הכתבת, ואתה מיישם
בידך אני - ואתה הגואל!
אין לי שום דבר בעולם
רק אתה, ריבונו של עולם
אני רואה, שומעת, מאזינה ומקשיבה
הכל לפי - ההשגחה שלך
אני פוסעת, צועדת וגם הולכת
ושוב רק, ובלבד, ההשגחה שלך
אני כלל, לא לבד צועדת
אני כלל, לא לבד חושבת
אין בידי לשנות מהלך חיי
כי הכל בידך, מלך חי וקיים
טוב לי אתך, ריבונו של עולם
כי אתה - שומר צעדי
אתה עמדי - ואני לא לבד
אתה צועד איתי - כל ימי חיי
אין שמירה כזאת בעולם!!!
שאתה השומר - בורא עולם
אין פחד, יש רק שמחה
שאתה הוא - ה' אלוקי
"ואהבת" .... בעז"ה מקיימת
"והיה אם שמוע" - בעז"ה מיישמת
ובלי עזרתך כבר מזמן הייתי נופלת
כמה טוב, שיש לי אבא טוב,
כמה מאושר אדם, שאתה הוא אלוקיו
אין בנמצא - אושר שכזה!
גם אם תחפש, לא תמצא!
האושר האמיתי - עבודת ה'
האושר הבלעדי - "כי אתה עמדי"
תודה רבה!
ורוב תודה!
אין סוף תודה!
ואין סוף להכרה, שרק אתה ורק הינך!
"ה' הוא האלוקים
ואין עוד מלבדו"
ניתן להשיג דף זה בטלפון: 02-5384094 /02-5388468
- פרטים
-
קטגוריה: אמונה
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 19:43
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 268
הרב הגאון רבי אליעזר הכהן פישר שליט"א
מחה"ס האצטגנינות באספקלריא של תורה, עוד אבשלום חי, ומהדיר ספרי עקידת יצחק ועוד
מהותו של נס
איתא בסוטה (ב, א): "אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: וקשין לזווגן כקריעת ים סוף, שנאמר (תהלים סח) "אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות". איני? והא אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני", עי"ש תירוץ הש"ס ובד' רש"י והמאירי שם.
כדי לעמוד על קושיית חז"ל, שמצד אחד מצינו שזיווגו של אדם נקבע מן השמים כבר ארבעים יום קודם יצירתו ומצד שני קשה לזווגו כקריעת ים סוף, וכפי שמורה פני המציאות, כמה קשיים ותהפוכות, יסורי נפש וגוף, עוברים רבים בדרך למציאת זיווגם, נקדים ונבין את מהותו של הנס אל מול הטבע, וכדלהלן:
נאמר בשבת (נג, ב): "תנו רבנן: מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה. אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית".
ובשבת (לב, א): "רב לא עבר במברא דיתיב ביה גוי, אמר: דילמא מיפקיד ליה דינא עליה, ומתפיסנא בהדיה. שמואל לא עבר אלא במברא דאית ביה גוי, אמר: שטנא בתרי אומי לא שליט. רבי ינאי בדיק ועבר. רבי ינאי לטעמיה, דאמר: לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס - שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס - מנכין לו מזכיותיו. אמר רבי חנין: מאי קראה (בראשית לב) "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת". רבי זירא ביומא דשותא לא נפיק לביני דיקלא".
וכן מצינו בתענית (כ, ב): " רב הונא הוה ליה ההוא חמרא בההוא ביתא רעיעא, ובעי לפנוייה, עייליה לרב אדא בר אהבה להתם, משכיה בשמעתא עד דפנייה. בתר דנפק נפל ביתא. ארגיש רב אדא בר אהבה איקפד, סבר לה כי הא דאמר רבי ינאי: לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס, ואם תימצי לומר עושין לו נס - מנכין לו מזכיותיו. אמר רב חנן: מאי קרא - דכתיב (בראשית לב) "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת".
איתא בתהילים (עז, יב- יג): "אֶזְכּוֹר מַעַלְלֵי יָהּ כִּי אֶזְכְּרָה מִקֶּדֶם פִּלְאֶךָ, וְהָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ וּבַעֲלִילוֹתֶיךָ אָשִׂיחָה".
וביאר המלבי"ם וז"ל: "אֶזְכּוֹר. ר"ל כי יחקור על מעללי י-ה, שגדר המעללים הם הפעולות היוצאות ע"י תכונות הנפש ומדותיה, ואצל ה' יכוין על הפעולות שיעשה מצד מדותיו, לרחמים וחנינה וחסד או להעניש וכדומה, והנה מעללי ה' נחלקים לשנים, א] המעללים שינהיג על פי חוקי הטבע הקבועים מששת ימי בראשית, ב] המעללים שיעשה כפי הנס והפלא והירוס ושידוד הטבע, שע"א אזכר מעללי יה כי אזכרה מקדם פלאך, שהם המעללים שיעשה מצד ההנהגה הפלאיית, וזאת שנית. "וְהָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ"- שהם הפעולות שעושה על פי הטבע כפי הסדרים והחוקים שגבל בעת הבריאה, " וּבַעֲלִילוֹתֶיךָ אָשִׂיחָה"- ואשיח ואחקור במדותיך כפי ההנהגה הזאת".
"והנה כפי ההנהגה הטבעיית ראינו שמדותיו הוא שפעליו יהיה להם טבע קיים מתמיד בל ישתנה לעולם, וכפי מדותיו בהנהגה הפלאיית ראינו שדרכו להרוס סדרי ההנהגה הקבועים ולהנהיג הנהגה שהיא בלתי מתמדת, כי הנס הוא רק לפי שעה, ובאמת הפועל האלהי מצד שלימותו ראוי שיהיה שלם ומתוקן וקבוע בתכלית השלמות, עד שלא יצטרך להרסו ולבטלו בשום פעם, כי מתנאי החרש החכם שתהיה מלאכתו שלמה ולא יצטרך להרסו ולתקנו בשום פעם, שזה מורה שמצא איזה חסרון במלאכתו, וא"כ יקשה איך יצויר שישדד ה' לפעמים חוקי הטבע כאילו לא השלים מלאכתו בכל האופנים ויצטרך לתקון ולשנות ולהרוס.
"אולם התשובה מבוארת, שמצד עצם הפועל והבונה יתברך לא היה מציאות שישנה לפעמים סדרי המלאכה אשר גבל בימי הבריאה, כי מלאכתו ערוכה ושמורה בתכלית החכמה עד שיספיק להנהיג בו הנהגת העולם לנצח, וצורך הנס הוא רק מפני האדם שהוא בעל בחירה והוא מקלקל לפעמים הסדר בבחירתו כי נתן לו רשות, ואז יצטרך העושה לתקן את מלאכתו כפי הצורך כפי מעשה בעלי הבחירה, וז"ש", עכ"ד המלבי"ם ז"ל.
המלבי"ם מייסד לנו בדבריו יסודות גדולים בהשקפת התורה על הנהגת הבורא ית"ש בהנהגת עולמו בדרכי הטבע ובדרכים ניסיות, למעלה מדרך הטבע.
לדבריו, ישנם שתי הנהגות בעולם, הנהגה טבעית והנהגה ניסית. ההנהגה הטבעית היא אותה הנהגה שברא הבורא יתברך שמו בשלמות ללא פגם, ובה העולם וסדריו אמורים להתנהל לכתחילה. אולם לעיתים פוגם האדם במשך חייו, ומקלקל בשלמות הבריאה והמעשים, ולכן מוכרח הקב"ה, כביכול, לשדד את מערכות הטבע ודרכי ההנהגה המקובלת והסדירה בעולמו ולעשות נס ושינוי מדרכי הטבע, כדי לתקן את המקולקל ואת הטעון תיקון.
לפי דברים יסודיים אלו, אנו מבינים שכאשר אדם נזקק לנס כדי לנהל את חייו ומאורעותיו, מוכח שהוא לא התנהג כיאות ולכן נאלצו מן השמים לשנות בעבורו את סדרי בראשית והנהגת הטבע, כדי לאפשר לו להמשיך ולחיות כיאות, למרות חסרונותיו. משום שאם היה מתנהג כיאות בכל דרכיו, לא היה נצרך לנס ושינוי כדי לחיות את חייו למישרין, כיון שהנהגת הטבע עצמה היתה
מאפשרת לו לחיות כראוי, ללא תקלה ופגע. לפיכך, כך נראה, אמרו חז"ל שאדם שנעשה לו נס, מנכין לו מזכויותיו.
לאור זאת יובן היטב כיצד מצינו מחד שארבעים יום קודם יצירת הוולד מכריזים מהשמים שבת פלוני לפלוני וזיווגו של אדם נקבע מראש, ומאידך- קשה לזווגו כקריעת ים סוף וניכר שהזיווג מגיע בדרכים ניסיות, מופלאות ולא שגרתיות.
כי אכן כן, מצד שלמות ותיקון הבריאה הסדיר, האדם היה מוצא את זיווגו בקלות ובנינוחות, כי הנהגת טבעו של עולם קבעה כבר מראש את זיווגו הראוי ואם כן, היה עליו למצוא את אבידתו- עזרתו ללא טירחה ועגמת נפש. אך כיון שהאדם קילקל את מעשיו ושינה בכך את סדרי בראשית והנהגת הטבע הפשוטה, לכן נצרך הוא לנס מופלא, של השגת שידוכו בדרך ניסית, הדומה לנס המופלא של קריעת ים סוף.
- פרטים
-
קטגוריה: אמונה
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 19:42
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 372
הרב הגאון רבי אליעזר הכהן פישר שליט"א
מח"ס האיצטגנינות באספקלריא של תורה, עוד אבשלןם חי,
מהדיר ספרי עקידת יצחק עה"ת
בית וגן- ירושלים
קביעת מזל האדם- לפי מזל הלידה או מזל ההריון
איתא בשבת (קנו, א): "כתיב אפינקסיה דרבי יהושע בן לוי: האי מאן דבחד בשבא - יהי גבר ולא חדא ביה. מאי [ולא חדא ביה]? אילימא ולא חד לטיבו - והאמר רב אשי: אנא בחד בשבא הואי! אלא - לאו חדא לבישו, והאמר רב אשי: אנא ודימי בר קקוזתא הוויין בחד בשבא, אנא - מלך, והוא - הוה ריש גנבי! - אלא: אי כולי לטיבו, אי כולי לבישו. (מאי טעמא - דאיברו ביה אור וחושך.) האי מאן דבתרי בשבא - יהי גבר רגזן. מאי טעמא - משום דאיפליגו ביה מיא. האי מאן דבתלתא בשבא - יהי גבר עתיר, וזנאי יהא. מאי טעמא - משום דאיברו ביה עשבים. האי מאן דבארבעה בשבא - יהי גבר חכים ונהיר, מאי טעמא - משום דאיתלו ביה מאורות. האי מאן דבחמשה בשבא - יהי גבר גומל חסדים. מאי טעמא - משום דאיברו ביה דגים ועופות. האי מאן דבמעלי שבתא - יהי גבר חזרן, אמר רב נחמן בר יצחק: חזרן במצות. האי מאן דבשבתא יהי - בשבתא ימות, על דאחילו עלוהי יומא רבא דשבתא", עכ"ל הגמרא.
למדנו מדברים אלו שמזל האדם נקבע לפי יום לידתו, וכפי שכתב ריב"ל בפנקסו שע"פ כל יום שנולד, כך יקבעו תכונותיו, מידותיו ואופיו.
והנה נאמר בנדה (טז, ב): דרש רב חנינא בר פפא, אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, שנאמר "והלילה אמר הורה גבר"[1], נוטל אותה טפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו, רבש"ע טיפה זו מה תהא עליה, חכם או סכל, עשיר או עני, גבור או חלש, אבל צדיק ורשע לא קאמר, כדאמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך"[2], עכ"ל הגמרא.
מדברי חז"ל אלו למדנו שמזל האדם נקבע לפי רגע ההריון, וא"כ יש לדעת לפי איזה זמן נקבע מזל האדם, האם לפי זמן ההריון או לפי זמן הלידה.
שטחנו שאלה זו קמיה מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, ותשובתו היתה: "זה וזה גורם".
הבה ונברר דבר זה לאשורו, בסייעתא דשמייא.
דברי הראשונים והקדמונים
הר"ן בדרשותיו (הדרוש השמיני) כתב שהמזל נקבע לפי שני הזמנים גם יחד, ואלו דבריו: "אמרו המלאך הממונה על ההריון לילה שמו, נוטל את הטיפה ומניחה לפני הקב"ה, ואומר טיפה זו מה תהא עליה, חכם או טפש, עשיר או עני, אבל צדיק ורשע לא קאמר. הנה ביארו שהחכמה והעושר תלוים במזל כפי רגע ההריון והלידה", עכ"ל.
וכך כתב רבנו בחיי בספרו כד הקמח (ערך השגחה): "ופתח דבריו לומר כי ממסלת הכוכבים והמזלות בימי הלידה ורגעי ההריון נותנין לנולד הרעות והטוב כדעות הוברי שמים המה", עכ"ל.
גם מדברי האברבנאל (דברים פ"ד) אנו רואים שמזל האדם נקבע לפי שני הזמנים יחד, רגע ההריון ורגע הלידה. האברבנאל דן בהרחבה במהות המזלות והשפעת על עם ישראל. הוא פורס רשימת הוכחות להימצאות המזל והשפעתם על ישראל מחד, ודברי חז"ל המוכיחים להיפך מאידך, והוא מאריך בענין בטוב טעם ודעת. בתוך דבריו כותב הוא כך: "וחמשית מן הכתובים אמר איוב "יאבד יום אולד בו והלילה אמר הורה גבר"[3]. ויתר הפסוקים שגלה בהם דעתו שהיו הדברים מסודרים ומחוייבים מהמערכה השמימיית ומפני זה היה מיחס רעותיו אם ליום הלידה ואם לרגע ההריון.
והאברבנאל ממשיך וכותב: "הנה כפי אשר יראה לי בתשובת הספק הזה. ראוי שתדע שההוראות השמימיות נשער בהם עתה כפי העיון הזה ב' מינים מההוראה. המין הא' הוא הוראת המערכת באישים בכל א' וא' בפרט כפי שעת מולדתו או כפי שעת ההריון כפי דעות בעלי החכמה ההיא. וענין ההוראה הזאת שהמזלות כולם והכוכבים ממסלותם הם מתנועעים תמיד בגלגליהם, וכפי מה שיהיו בשעת ההריון או בשעת הלידה אם במעלה הצומחת ואם במצב שאר המזלות הי"ב כולם, והכוכבים ממקומותיהם ומצביהם ומבטיהם אלו עם אלו תהיה ההוראה על המתהוה או על הנולד מהתכונות שיהיו בו או מהדברים שיתחדשו עליו. ולכן נקראת ההוראה הזאת מערכה לפי שהיא כפי הערך והיחס שיש למזלות ולכוכבים אלו עם אלו באותה שעה ונקראת ג"כ מזל", עכ"ל.
ובהמשך כותב האברבנאל:
"והנה ב' המינים מההוראות האלה נבדלים זה מזה בהבדלים עצמיים. כי הנה המין הראשון הוא לפרטים כפי שעת ההריון או הלידה לכל אחד ואחד. והמין השני מההוראה הוא בערך האומה בכללה. ועוד שהמין הראשון הנזכר הוא לכל אדם יהיה מאיזה אומה שיהיה, כי תמיד תהיה ההוראה עליו כפי שעת ההריון או הלידה.אמנם המין השני מההוראה הוא מיוחד לאומה מהאומות ולעיר מהערים ולמחוז מהמחוזות לא ישתתף בו אחר. ועוד שהמין האחד מהוראת המערכה הוא הכנה להוראת השנית, כי כפי מה שיקבל הנולד מהמערכת בשעת מולדתו יושפעו עליו משר האומה אשר לו. ועוד שהמין הראשון מההוראה שתעשה המערכה בהריון או בלידה בפרטים תבטל מפני ההוראה השנית הכוללת. וכמו שכתבו התוכניים שהגזרה הכוללת תבטל הפרטית. ולכן בבא רעב או דבר בעיר מהערים או ימותו הנמצאים שם עם היות הוראתם הפרטית מורה על אורך החיים, לפי שההוראה הכוללת לאומה או לעיר תבטל הפרטית. והוא ענין אמרם ז"ל במכילתא פרשה ח' משנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע[4].
ובהמשך כתב: "ומשני מיני ההוראות מהמזל האלה אין ספק שההוראה השנית אשר כפי האומה ועיר או המחוז, עם היות שכל האומות יש להם שר מלמעלה, האומה הישראלית אין מזל ולא כוכב ולא שכל נבדל ממונה עליה כי אם הסבה הראשונה יתברך מבלי אמצעי. ועל זה נאמר "ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה' אלהיך אותם"[5]. אמר שלא אמר זה על ההוראה הפרטית שיעשה המזל על האדם בשעת ההריון או בשעת הלידה, כי בידוע היה שבעבור זה לא יבאו אנשים לעבדם כיון שאחרי אותה ההוראה הראשונה לא ירעו וגם היטב אין אתם. וההוראה הראשונה כבר היתה אין להם יכולת לשנותה".
בהמשך מתייחס האברבנאל בדיוק לשאלה זו והוא מסביר את דברי הגמרא, שדנה האם מזל יום גורם או מזל שעה גורם, בשאלה האם שעת ההריון גורמת או שעת הלידה, וז"ל:
"ואמנם דעת רז"ל המקיימים הדעת הזה מהמזל והוראת המערכת, גם כן הם מזה המין. תראה זה מבואר בענין רבי אלעזר בן פדת בשלהי סדר תעניות[6] לפי שבביאור אמרו שלא נולד בשעתא דמזוני ובמאמר רבא בני חיי ומזוני לאו בזכות תליא מילתא וכו', בשלהי מועד קטן דף כ"ח מבואר גם כן שלא דיבר כי אם כפי שעת המולד ולכן אמר שלא בזכותא תליא מילתא, לפי שהילד ביציאתו לאויר העולם אין בידו לא זכות ולא חובה, אבל הענין תלוי כפי שעת ההריון או הלידה, וכמו שהוכיח מרבא[7] ורב חסדא. וכן ענין דוד ושאול היו כפי מזלם בלידה, והסוגיא במסכת שבת תורה על זה בביאור, כי שם עשו הבדל אם מזל יום גורם ואם מזל שעה גורם, רוצה לומר אם תהיה השעה הראשונה כפי שעת ההריון או כפי שעת הלידה. ואין ספק שהיה דעת רבי חנינא שהיתה ההוראה כפי עת ההריון, ולכן אמר הוא עצמו בהגדת נדה פרק כל היד שהמלאך מביא הטפה לפני הקדוש ב"ה וכו'. וביאורו עוד ענין המעלה הצומחת באמרם מאן דאתיליד בכך הוי כך, והיתה סברת ר' חנינא שמזל מחכים ומזל מעשיר ויש מזל לישראל כפי ההוראה ההיא, כי אין להמלט ממנה ור' יוחנן וחבריו אמרו שכבר יוכל להמלט ממנה בצד מן הצדדין וסבה מן הסבות[8] וכמו שאבאר, אם כן בזה המין מהוראת המזל צדק מאמר האומר שהאומה הישראלית היא תחת המערכה והמזל", עכ"ל.
רבנו מהר"י ערמאה בספרו עקידת יצחק (שער כ"ב) כתב: "מאמרנו אשר זכרנו בפתח השער, הוא מה שיורה על אמיתת זה תכלית ההוראה בשתובן כונתו. וזה שדרש רבי חנינא כי אע"פ שיש מלאך ממונה על שעת ההריון, והוא מזל המולד,שנוטל אותה הטיפה ומעמידה לפני הקב"ה, ושם נאמר מה תהא עליה, לפי הכח שמסר הש"י ביד המלאך ההוא מהתחלה הבריאה, ומשם תהיה לה כח על כל אחד מהתוארים ההם, אם למעלה ואם לפחיתות", עכ"ל.
ובהמשך כתב העקידה: "והנה באמת המלאך הממונה מלפנים על ההריון על האופן שזכרנו, ראוי שיקרא בשם הזה, לפי שכבר יפלו בשאלה זו ענין הלילה וסגולותיו, וזה כי השאלה הזאת ודאי היא עמוקה, וחשכה כחשכה של לילה אצל השכל האנושי, שלא יסבול היות דבר גזור בהשאר טבע הבחירה קיים ביד האדם, כמו שכתבנו בשער תשעה עשר, גם כי מסגולתה שלא יהיה שם רק העדר ההכרח אל אחד הענינים, מאחר שנשארה חפשיות הבחירה בידו, וגם הסגולה השנית, להיות הכל תלוי ועומד, עד שידון כפי מעשיו, והרי הגזרה היא בתוחלת ממושכה עד הזמן ההיא. ולזה באמת בהיות היראה בידו הנה הכל בידו, הפך מה שהובן מהמאמר הזה תחלה נצטדק מאד, באמרו "מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך"[9] וכו', כי במה שיעבוד ביראה לבד הנה יזכה בכולם", עכ"ל.
הרי שבעל ה'עקידה' כתב שהרגע הקובע למזל הוא רגע ההריון, המשול ללילה, משום שבעצם מושג המזל ישנה שאלה עמוקה, שהיא "חשכה כחשכה של לילה אצל השכל האנושי", כיצד יתכן שהמזל קובע את תכונות האדם ומהלכיו בעוד שהאדם נבחר, לכאורה, לקבוע בעצמו את דרכיו ואורחותיו, לפי כח הבחירה שלו.
לעומתו, כותב הרלב"ג בתחילת ספר איוב, וז"ל: "וכראות איוב כי אין דובר אליו דבר פתח פיהו וקלל את יומו, לפי שדעתו היה כמו שיתבאר מדבריו שכל מקרי האדם הם מוגבלים ומסודרים לפי מערכת הכוכבים בעת הלידה", עכ"ל.
ואלו דברי שו"ת התשב"ץ (ח"ב סימן א): " והדרך הפילוסופי הוא שההכנות המזגיות הם מסודרות מפאת הגרמים השמיים, ועל זה תראה משפט אחד יגזור פלוני יוליד בנים או בנות כך וכך ויהיו וכו' ויתחתן עם פלונית, וזה קודם היצירה זמן מרובה. ואף על פי שהאדם בחירי לבטל זאת הגזרה אם יתנהג ע"פ שכלו, אבל אם יתנהג לפי טבעו הגזרה היא מתקיימת וכשהיא מתבטלת מפני הנהגת שכלו זהו שמא יקדמנו אחר בתפלה, ועל זאת ההנהגה המוגבלת נאמר מ' יום קודם יצירת הולד וכו', ולקחו זמן נהוג להם ביצירה או נאמר שהוא נאמר להם בדקדוק ומ' יום קודם יצירת הולד, ר"ל ברגע ההריון ואתיא כרבנן דס"ל א' זכר וא' נקבה נגמרים למ' יום ולא כר' ישמעאל כמו שמוזכר במ' נדה בפ' המפלת (ל' ע"א)", עכ"ל.
וכך כתב בעל ה'גדולי תרומה' בספרו בינה לעיתים (ח"א דרוש ד): "[הנהגת האדם נקבעת] מצד הוראת המזל. כי כפי מצב הכוכבים בשעת יצירתו או הולדו, כן יהיה בו כח שמימיי לאחד מהנטיות ומפאת ההתמזגות אשר בכחותיו שהם מושפעים כפי העת מצבא השמים. והם מבוא גדול בפעולות, כאשר הוא מפורסם מטבע ההרכבה" עכ"ל.
המהרי"ט בדרשותיו (פרשת בלק, דרוש ראשון) מחדד את הדבר וכותב בנחרצות ששני רגעים קובעים את מזל האדם, רגע ההריון ורגע הלידה, וכך הוא כותב בענין דברי איוב וכאבו על מר גורלו:
"ועל השניה מפאת המזל, ובהמתיק דבריו שהיה מתמרר בבכי, והוא מה שפתח בקללה לקלל את יומו (ראה שם ב, יד), כי האמין היות תולדות האדם ומעשהו מחויבים מפאת המערכה ובמזלא תליא מילתא, על פי שני רגעים, רגע ההריון ורגע הלידה, ולכן היה מקללם (שם ג, ג), "יאבד יום אולד בו, והלילה" הניתן להריון גם הוא יאבד. ואמר (שם, ד), "היום ההוא יהי חושך", כי אם היה אומר שלא תזריח שמשו, לא יקרא אבוד לגמרי אלא שנתארכה הלילה, כי אי אפשר לעולם שלא יהא חצי כדור העולם מאיר וחצי חשוך; והיאך יאבד ולא יתחשב כלל, שלא ישמשו בו מאורות והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום (ע"פ בראשית א, ב); אכן "אל ידרשהו אלוה ממעל" (איוב שם) כאשר דרש בתחילת ימי בראשית (שם, ג), "ויאמר אלהים יהי אור", אלא "אל תופע עליו נהרה" (איוב שם)", עכ"ל.
&&&&&
שורש ומזל אחד לרגע ההריון ורגע הלידה
נדמה שפתרון הדבר נמצא בדברי הראב"ע ז"ל (שמות פ"ב) הכותב את הדברים הבאים: "רובי הנולדים הם סמוכים לתשעה חדשים. והיודע עת ההריון יכול לדעת עת הלידה. והיודע עת הלידה יכול לדעת עת ההריון, כי דבר מנוסה הוא לקדמונים. וחמשה פעמים נסיתיו גם אני, כי מקום מזל הלבנה ומעלתה ברגע ההריון, היא מעלת מזל הצומח ברגע הלידה. גם מעלה הצומחת רגע ההריון, שם תהיה הלבנה רגע המולד. והנה המעמד הקוצב הם רנ"ט ימים ושליש יום. והאמצעי רע"ג. והגדול שהוא הארוך רפ"ז. וחכמי המולדות יודו כן", עכ"ל.
וכ"כ הרשב"ץ ז"ל בספרו מגן אבות (פרק ד המיוחד לתחיית המתים), וז"ל:
"וחכמי המשפט נותנים גבולים להריון והם ג' כדעת רז"ל, אלא שנתחלפו להם בשיעוריהם, כי הזמן הקצר להם הוא רע"ג כדברי חז"ל והאמצעי רע"ז ושלשית והארוך רפ"ז ימים. ונותנים בזה כלל כי במקום מזל הלבנה ומעלתה בעת ההריון הוא מעלת הצומח בעת הלידה, ומעלת מזל הצומח בעת ההריון שם תהיה הלבנה בעת הלידה והם ג' זמנים הנזכרים, ואנחנו על דעת רז"ל נסמוך כי הם דברי קבלה", עכ"ל.
ובדומה לכך כתב המהראנ"ח בדרשותיו (פרשת אמור) וז"ל: "כל מקרה האדם מסודרים ומוגבלים לפי מערכת הכוכבים בעת ההריון, לפי ששעת ההריון יש לה הוראה על שעת הלידה ושעת הלידה יש לה הוראה עכ"פ על מעשי איש ופקודתו כל ימי צבאו", עכ"ל.
נמצאנו למדים שזמן ההריון וזמן הלידה, שורש אחד להם, ואם כך, עולים הדברים יפה, כאשר שניהם יחד קובעים את מזל האדם, כאשר בעצם- אחד הם.
דברים אלו נכתבו במפורש בביאור הגר"א ז"ל לספר איוב. איוב טען שכל הצרות והיסורים הבאים עליו, הם תוצאה ממזלו הרע, והסביר הגר"א ז"ל (בביאורו לספר איוב), שחז"ל[10] אמרו שמזל ליל עיבורו של איוב ויום לידתו היה תשעה באב, כי עיבורו של איוב היה י"ב חודש, ומזל החורבן שלט בליל עיבורו וגם בליל לידתו.
וכך כותב הגר"א ז"ל: "המאמר הזה נמשך למה שאמר תחילה "אחרי כן פתח איוב את פיהו ויקלל את יומו", אשר הרצון בזה שקילל מזל היום שנולד בו, כי חשב שהכל תלוי במזל, ולכן קילל ב' המזלות, מזל העיבור ומזל הלידה, ולפי שהלידה היא על פי הרוב ביום, לכן קילל יום הולדו (או אפשר שהוא ידע שהוא נולד ביום), ואמר: "יאבד יום אולד בו". אבל זמן העיבור הוא מיוחד בלילה. ולכן קילל מזל ששלט בליל עיבורו.
ועל זה השיבו אליפז הלאה (ד, ה) הלא יראתך כסלתך כו', וכמו שיתבאר שם שכוונת אליפז היה להוכיח שאין תלוי במזל כלל, ואמר "יאבד יום אולד בו", פירוש שהייתי עתיד להיוולד בו, ואם כן אם היה היום נאבד קודם הולדו שוב, לא היה נולד. "והלילה אשר הורה גבר" , פירוש המלאך שאמר הורה גבר. ולפי שהיום קודם במעלה והלילה היא קדומה אל היום בטבע, וכמו כן העיבור והלידה, הלידה קודמת אל העיבור במעלה, לכן הקדים היום והלידה אשר ב' אלה קודמים במעלה.
וכתב הגר"א ז"ל: "והנה לפי שהוא כלל גדול בחכמת המזלות, שהמזל שהוא משמש בעת העיבור, אותו מזל עצמו משמש בעת הלידה, ורז"ל אמרו שאותו היום ט' באב היה, נמצא היה העיבור י"ב חודש, ולכן קילל מזל היום ומזל הלילה, והכל אחד".
&&&&
ואלו דבריו הנשגבים של הראב"ד ז"ל, בהקדמתו לספר יצירה:
"באותו רגע שהאשה יולדת מלמטה, הנשמה נשלמת מלמעלה ומשתלחת מן המלכות אל בני אדם, אשר ביתם אל הנולד, ובעת שהנשמה משתלחת וכו', משם תקבל כל העתידות לבוא עליו, ולפיכך ראוי לך להתבונן כי המוליד בשם, רצה לומר שכותב קיע למקשה ומולידה טרם זמן עיתה, פעמים שהורג שתי נפשות ופעמים שגורם לנולד ימים רעים וצרות משונות זו מזו והאלוקים דמו יבקש".
ומסביר הראב"ד: "וביאור זה על דרך משל, נאמר כי עובר זה ראוי להיוולד ביום פלוני במילוי הלבנה... בא המשביע והולידו טרם שנתמלאת הלבנה ובהיותה מביט אליה משונאיה וממבטלי כוחה, הנה הילד ההוא שנולד בזמן ביטול כח חיותו ימים בימים מועטים ודמו מיד זה הפושע יבקש האלוקים, כי ביטל גזירת יוצר והמית את הנפש הזאת והולידו בלא זמנו וגורם לו ליקח ממון שאינו שלו ולישא אשה שאינו שלו, וכללו של דבר שינה עליו כל סדרי בראשית, ודי בזה לכל מבין, כמו שתרגו' דידעתא עידן מולידיהן דיעלי טינרי כד מצטערין איילתא תנטור תספור ירחים תמלאנה ידעת עת לדתנה, פירוש: כאשר תצטער האילת ללדת אזי תספר ירחים למפרע ותדע מתי ובאיזו מעלה מהמעלות התחילה להתעבר, וזה סדר המנין. דע כי אין האשה יולדת אלא לספר הריו"ן או למספר עב"ר, והם רע"א ורפ"ו ימים ורכ"א ימים, וסימן חסר ליד"ה מהריו"ן ישאר רכ"א".
הראב"ד מאריך בענין בדברי קבלה עמוקים ומסיים ש"אם תדע יום העיבור, תדע יום הלידה", והמעיין בדבריו בהרחבה, יראה לנכון ששורש ומזל אחד להם, וכדברי רבותינו דלעיל.
[1] איוב ג, ג.
[2] דברים י, יב.
[3] איוב ג, ג.
[4] בב"ק ס, א: "תאני רב יוסף מאי דכתיב (שמות יב, כב) "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר", כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה, שנאמר (יחזקאל כא, ח) "והכרתי ממך צדיק ורשע".
[5] דברים ד, יט.
[6] שם.
[7] צ"ל רבה.
[8] שבת קנו, א: "איתמר רבי חנינא אומר מזל מחכים מזל מעשיר ויש מזל לישראל רבי יוחנן אמר אין מזל לישראל, ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר רבי יוחנן מניין שאין מזל לישראל שנאמר כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאתות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה גויים יחתו ולא ישראל".
[9] דברים י, יב.
[10] ראה במדרש איוב.
- פרטים
-
קטגוריה: אמונה
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 18:46
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 222
היתה לי נטייה הפוכה, ויצאתי ממנה. זה אפשרי
לא משנה מה שאכתוב ומה שאגיד, זה בטוח לא יהיה פשוט. התחושות שהיו וישנן, לעולם לא יעברו בכתב ואפילו לא במילים. רק מי שחווה ולו משהו דומה, לא חייב מדויק, יוכל להבין את זה. ודומני שרק ההבנה של עומק המשפט האחרון תעזור להכיל את המורכבות שבדבר.
אז איך הכל התחיל? ילד תמים הייתי, מחשבות שטותיות עברו לי בראש: "האם אני מקובל?", "מי אוהב אותי?", "איזה בגדים אקנה לי?" ו"איזה תספורת אעשה הפעם?". לא, לא נפל לי האסימון עדיין. הזמן חלף והשנים עברו והגיע לו גיל 16. כבר בכיתה ט' הייתי, ורק אז נפל לו האסימון. "היי, למה מה שמעניין אותו זו האישה ואותי מעניין הגבר?", חשבתי לעצמי בעת שצפיתי בהנאה עם בן-דודתי בתצוגת אופנה. מאז הכל התחיל לחלחל. הבנתי שזה נכון, שזה באמת מה שמעניין אותי- גברים. משהו בי השתוקק להסתכל על גברים ולכסוף אליהם. משהו בלתי נשלט עד כדי לא רצוי. "מה? אבל אני לא רוצה להיות כזה", פתאום נפל לי האסימון. פתאום הבנתי שאני בבעיה.
אך כמו שאמרתי, תמים הייתי, לא לקחתי את זה קשה. "אני אטפל בזה בעז"ה" חשבתי לעצמי, כשבתוך תוכי ידעתי שעם זה לעולם לא אחיה, כי אין סיכוי שאעשה משהו שאסור מהתורה, באופן כל כך מובהק וברור, שאינו נתון לפרשנויות. אבל בינתיים כלום לא נעשה. חייתי את חיי, כל זה בידיעה שיום יבוא ואצטרך לעשות עם זה משהו. "אני כבר אפנה לרב הזה או למקובל הזה", אמרתי לעצמי והשתקתי את פחדיי ומצפוני. אז בתיכון עוד היה אפשר להתמודד. לא היה פשוט לקבל את זה, אך המחשבות שבי עברו, "אולי אברח מהבית" או "אמצא תירוץ למה אני לא מתחתן", הרגיעו את רוחי באותה העת. אמנם הפחדים היו פחדים רציניים והחששות לא הפסיקו להדהד, אך עדיין, תמים הייתי, ואת חיי טרם התחלתי. תמיד חשבתי שבבוא העת הקב"ה יהיה בעזרי, וכבר אמצא את הפתרון. וכך עברתי את התיכון בשמחה ובכיף.
השם, למה אתה עושה לי את זה?
תשוקה הייתה בלבי, להתקרב אל הקב"ה. שם מצאתי את מקומי, ומשם גם זעק לו הרצון לא להשלים עם הנטייה הזו. אז הלכתי לישיבה למלא את התשוקה הזו. כמה כיף היה, חיבור כזה לקב"ה בדיוק רציתי. אבל אז ודווקא אז הכל התחיל להסתבך. שם התחלתי לחיות את החיים ולהתמודד עם הקשיים. שוב אסימון נפל לו, בעת חתונה של חבר מהישיבה. כמה רקדתי ושמחתי - החתונה הדתית הראשונה שלי. בבוקר שאחרי המחשבות התחילו לצוף: "מה יהיה איתי?", "מה אעשה עם הנטייה הזו?" , "אני לא רוצה להישאר בודד כל חיי".
ובעצם, מנקודה זו חיי התחילו להשתנות. כאן בעצם הבנתי שעליי לעשות משהו: זה האסימון ש"חיכיתי" לו. המחשבות התחילו לצוף ללא הרף, הפחדים גברו ואף שיתקו, החששות הפכו למציאות, והשמחה הפכה לעצב, הישיבה הפכה לכלא וחיי הפכו שחורים. אור חיפשתי, שם בקצה המנהרה, אך לא מצאתי. האור הזה שממנו התחמקתי כל התיכון לפתע היה כ"כ נצרך. "מה אעשה? מה??"
את מי לשתף לא היה לי ועם המחשבות לבד התמודדתי. את הסבל של הבדידות, של שמירת הסוד לעצמי, אי אפשר לתאר. אף אחד לא יכול היה להבין אותי, ובטח שלא יכול לעזור. "טוב, לחיות עם זה אני לא מוכן. ומה לעשות עם זה - אני לא יודע", חשבתי בלבי. לא ידעתי מה יוליד לו המחר. השגחה פרטית שלחה אליי שליח שאמר לי, ללא שיידע מי אני ומבלי שבכלל אכיר אותו אישית, "ישנו ארגון שעוזר להתמודד עם הבעיה הזו". כמה שמחה עלתה בלבי: "איזה יופי! הנה האור", חשבתי. התקשרתי וגיליתי שזה בכלל לא פשוט: שעליי להשיג כסף שלא היה לי, ושזה דורש לא מעט זמן. אז ברחתי לתפילות ולסיעתא דשמייא. השקעתי את כל כולי בתורה, בתקווה שזה יעזור. ומשם החל לו מסע של סבל, קושי והרבה פחד. כל יום שעברתי בישיבה הכה בי בלב, כל יום שעבר הרגשתי שאני מחסיר שנה מחיי. לא רציתי לגדול, לא רציתי שהזמן יעבור. המחשבות התחילו להסתבך ולופים על גבי לופים של פחד רדפו אותי, כמעט שהשתגעתי (ואני לא מגזים). "הקב"ה למה?? מדוע?? למה אתה עושה לי את זה? מה עשיתי לא בסדר? למה זה מגיע לי? תענה לי! שלח לי מסר, תן לי ישועה! מה אני כבר מבקש ממך? הנה, תראה - אני מתפלל, אני לומד, אני משקיע. מה אני צריך לעשות כדי לרצות אותך?" זעק לבי. כל תפילה ארכה כעשרים דקות, והדמעות לא הפסיקו לזלוג על פני. סדרים על גבי סדרים למדתי, והעיקר לרצות את בוראי, שייתן לי את הזכות להקים משפחה.
כמה כאב אני כבר יכול להכיל? הכל עשיתי כדי לרצות אותו, תפילות, לימודים, הקשבה לרבנים - הכל, רק שח"ו לא אחטא ולו בדבר אחד. אבל דבר אחד חשוב שכחתי: את עצמי, את האמון שלי בעצמי ואת הרצונות שלי. וזה לא היה דבר חדש. כמה אשם הייתי תמיד בעיני, כמה יכולתי לוותר מעצמי ולו רק כדי שיהיה טוב לאחר. אף פעם לא הייתי מרוצה מעצמי, ושם השורש של הכל. בתוך כל הבלגן הזה תמיד ידעתי שזו לא הדרך שבה אני רוצה לילך, שבתוך התשוקה מקונן לו כאב - חסך. לא סתם איני אוהב את עצמי. תמיד רציתי שיאשרו אותי וחששתי ממה חושבים עליי. אצלי את צורך הנטייה לא היה כ"כ קשה להגדיר, תמיד זה היה ברור ובתוך כל פנטזיה שלי, זה זעק: סך הכל רק רציתי... אבא. מחשבות על רצון לחיבוק חם מגבר, רצון למישהו שיקבל אותי כמו שאני ושיאשר אותי, רצון להתבטל אליו ולהיות בטוח בתוך חיקו - כמו שאמרתי, אבא. כן, אי שם בגיל צעיר, עברתי דברים שלא כל אחד אותם מכיר. כאב ופחד שנשארו בתוכי ומבפנים זועקים לעזרה, שם בתוך הנטייה הם מצאו את דרכם אליי חזרה. היטב ידעתי זאת, אך עדיין התשובה לא הייתה לי ברורה. "למה? טעטע! למה?", המשכתי עוד לשאול.
לצאת מהכלא
ושוב נפל לו האסימון. בתחילת שיעור ב' הייתי, וכבר לא יכולתי לשאת את הכאב. לא יכלתי עוד להישאר בבטלה ולהאמין שעם התפילות הכל יסתדר. הבנתי שזו לא הדרך, שעם התפילה צריך גם השתדלות, וההשתדלות היא העיקר. אליה מוסיפים את התפילה לעזרה. החלתי בעשייה - התחלתי את המסע. קל זה לא היה. "איך אצליח לממן את הטיפול?", " למי אפנה?" ו"האם זה בכלל אפשרי?", המון מחשבות ופחדים קפצו לי לראש. אך המטרה היתה לי ברורה - עם זה איני נשאר. הרבה מאמץ והקרבה זה דרש. את הכוח לזה רק מחשבה אחת נתנה - "לעולם לא אוותר, ובכאב הזה איני רוצה להשאר". תמיד ידעתי שחייבת להיות דרך נכונה, שבטוח יש לזה תשובה, ובתוכי תמיד היתה המחשבה שבשביל עצמי אני לא מתפשר. ידעתי שהכסף הוא עניין של רצון, השקעה וסדרי עדיפויות, ושעליי רק לתת מעצמי ולהשקיע למי שהכי חשוב בשבילי, פשוט להשקיע בעצמי. אז ישנתי קצת פחות, ולא כל-כך יצאתי לבלות. אבל דבר אחד לי היה ברור - שזו רק ההתחלה של הסיפור.
"שלום, במה אוכל לעזור לך?" שאל הפסיכולוג הראשון שאליו הגעתי. "אמממ.. הפנו אותי אליך. אני סובל מנטיות הפוכות. אני רוצה לצאת מזה. תוכל לעזור לי?" שאלתי בחשש. "לא, אבל אל תדאג. אנחנו נסדר אותך", אמר לי. בשיא תמימותי, שעדיין בי נשארה, הלכתי שולל אחרי חמימותו של המטפל. הוא ניסה לשכנע אותי שאני בסדר, וכל עוד אני לא סולד מבנות - אני יכול להתחתן ופשוט להישאר בסוד. כך חלפו להם כמה חודשיים ללא כל שינוי. מטרה אחת הייתה לנגד עיני, והיא לצאת מהנטייה הזו. לא הייתי מוכן לקבל את דבריו. שוב - לא ויתרתי. זהו שם המשחק. שלא תחשבו שהכל שם ורוד, יש כל מיני סוגי טיפולים ולא הכל הוא טוב. צריך לבחור את המטפל המתאים שיגע בשורש הבעיה ולא יהפוך אתכם לשפן נסיונות או ינסה לשנות אתכם באופן חיצוני. הבעיה היא פנימית אי שם בתוכך. אל תתן לאף-אחד לעבוד עליך. סיימתי עם המטפל הזה, ופניתי אל מטפל אחר. הוא דווקא היה קשה איתי, לא הראה בכלל נכונות וחום כמו שלבי כ"כ השתוקק. אך בכל זאת בו חפצתי, והבנתי שרק איתו שאצליח להגשים את המטרה שאליה אני כה כוסף.
ואז נפתחו לי העיניים. השלתי את תמימותי והתחלתי לזרוח. תחילתו של תהליך כזה מעולם לא חוויתי, ולא ציפיתי שזה יקרה. הוא היה האדם הנכון בשבילי. הוא באמת הבין אותי וידע מה עובר לי בראש, ממה אני חושש ומה יכול לעזור לי. פתאום הרגשתי שיש לי את מי לשתף. הוא ידע מה שורש הבעיה, וידע בדיוק לאן לכוון אותי. פתאום נפגשתי עם עצמי. למדתי שיש 'אותי', שיש לי זכות לחיות ולהתקיים בזכות עצמי, להפסיק להיות תלוי באחרים ולנסות לרצות אותם, לגלות את האישיות שלי ומי שאני. זה בדיוק מה שהיה חסר לי. כמובן שזה תהליך, וזה בכלל לא היה קל. אבל אט אט, הכלא הפך לקן, חיי התחילו לזרוח, הלב חזר לפעום, והעצב כבר לא היה נורא ועם הזמן נוספה אליו גם שמחה, אבל הפעם שמחה אמיתית. עברתי בתהליך הזה המון, ועדיין אני עובר. הוא טרם נגמר, אבל ברור לי שהוא הנכון. בתהליך הזה נפתחו לי העיניים ולמדתי על עצמי דברים שמעולם לא ידעתי שקיימים בי.
בתהליך הזה הבנתי, שהנטייה זו לא הבעיה, זה רק תסמין, ממש כמו כאב בטן שאומר לך שאכלת משהו מקולקל. אנשים עוברים דברים בחיים, יש לזה השפעות. כזו היא הנטייה: מסמלת לנו לאן אנחנו צריכים להסתכל, ומה אנחנו צריכים למלא. היא לא הבעיה, ואף פעם לא היתה הבעיה. הבעיה היא יותר שורשית ועמוקה, בעיית זהות שכזו. איני יודע מה אחרים עוברים או מרגישים, אך אצלי הדברים מאוד ברורים, ואני חושב שזה גם יכול להעיד על אחרים. הנטייה היא נורת אזהרה המודיעה לך "הסתכל פנימה ותראה מה הבעיה". עצור רגע והתבונן, ראה מה הנטייה אומרת לך ולאן היא מכוונת אותך, ושם תחל לתקן.
התהליך עצמו אינו פשוט. הוא דורש השקעה ומאמץ, דורש רצון ואומץ רב, דורש כנות ופתיחות, דורש שחרור ואמון. לא קל להתמודד עם הדברים שמהם כל הזמן ברחת, לתת אמון במטפל, לאבד שליטה ולא לנהל את הכל, לשתף, לדבר על ה-כ-ל, להיות אמיתי ולא להתחבא מאחורי מסיכות, לשתף רגעים קשים ולדעת ברגעים הקשים להתעלות. להתמודד יומיום עם כל הפחדים והחששות ולהתחיל לבנות את עצמך מחדש בצורה אמיתית וכנה, פשוט להיות אתה.
הסיפור שלי אינו משקף את כולם אני יודע, אך אל המסר שהועבר כולם יכולים להתחבר. כל אחד ו"הנטייה" שלו, יש בזה דרגות וסיבות שונות. לי יש את הסיבה והדרגה שלי ודרך התמודדות שלי. אני יודע שלא כל אחד עבר מה שעברתי. רק חשוב לי, שתדע/י את/ה בתוך כל הפחד, שמאחורי "הנטייה", קרה שם משהו, תסתכל שם עמוק בפנים ותגלה. משהו שם חסר לך. משהו שמשתקף לו מבעד לנטייה. אל תוותר/י לעצמך, אל תמנע/י מעצמך את האפשרות למלא את החסר במשהו אמיתי, לא בפנטזיות חולפות ולא אמיתיות. שום דבר לא ישלים את החסך הזה אם לא תכירו בו קודם. תאזור/י אומץ ותתחיל להתמודד עם הפחד, זה שמעולם לא הכרת בו וחשבת שהוא חלק בלתי נפרד מחייך. ותדע/י שמה שאדם עובר ואפילו זה לא קשור לנטייה כלל, נשאר ונחרט בזיכרון. תמיד צריך לדעת להקשיב לו. וזו הייתה כוונתי: גם אם מה שעברתי הוא לא בדיוק מה שאתם עוברים, מי שחווה בעברו משהו, ולו הקטן ביותר, שמשפיע עליו (ומעולם לא הקשיב לצורך הזה), יכול להבין את מה שאני עברתי.
איננו כה שונים זה מזה, והנטייה אינה אומרת שהקב"ה לא אוהב אותנו או כל מיני דברים שליליים אחרים, היא רק אומרת: "היי, את/ה, תקשיב/י לעצמך ולצרכים שלך". משם אפשר לצמוח.
