אמונה

לצאת מהדמיונות

לצאת מהדמיונות

מאת: הרב אליהו גודלבסקי שליט"א

רבינו מלמד בתורה ו' שתשובה היא בחינת כתר. פירוש הדברים הוא, שכשאדם רוצה לזכות לתשובה הוא צריך לזכות לכתר, היינו הַמְתָנָה. כשאדם רוצה להתקרב להשם יתברך הוא צריך לדעת, שצריך הרבה הרבה המתנה, עד שזוכין לחזור בתשובה באמת. תוך כדי שממתינים מה קורה? עוברים על האדם אלפים ורבבות עליות וירידות. ואם כך, חוץ מהרבה סבלנות צריך גם לדעת לקראת מה הולכים, ולא להיבהל מזה. "והכלל והעיקר - שלא יתפחד כלל". כשאומרים לאדם שמצפה לו ירידה, זה מפחיד אותו. הוא מתרגם את זה לעצמו כאילו שזה סוף הדרך, כי אם הוא יפול הוא יהיה חייב לעצור, הוא לא יוכל יותר להמשיך הלאה, הוא לא יגיע לאן שהוא רצה. אבל רבינו מגלה שההיפך הוא הנכון. יש צורך בירידות, ואם לא ניבהל מהן דווקא הירידות יקדמו אותנו אל המטרה, אל התשובה, אל עבודת השם באמת. 

נתאר לעצמנו, למשל, אדם שנוסע לירושלים. מכל מקום שמגיעים לירושלים צריך לעלות, אבל העליה כוללת גם ירידות. אבל למרות הירידות, הכיוון שאליו אנחנו מתקדמים הוא ירושלים. גם בירידות אנחנו מתקדמים לירושלים. אותו דבר קורה גם ברוחניות, גם בדרכי התשובה. כשאדם הולך בדרכי התשובה ועובר עליו עליות וירידות הוא צריך לדעת, שגם הירידה היא התקדמות לתשובה. ואם הוא יזכה להחזיק מעמד, אז בהמשך הוא יעבור את הירידה וימשיך לעלות הלאה, רק שלא יתייאש.

אם הוא לא יתייאש וימשיך לעשות את שלו, הוא בעצם ממשיך להתקדם, כי הוא זוכה ליותר ענווה. ורק עם ענווה אפשר לזכות באמת לקרבת אלוקים. בכל פעם שהוא לא נשבר וממשיך הלאה, הוא קצת יותר עניו, קצת יותר קדוש. הוא לא אותו אדם שהיה קודם לכן, הוא התקדם, כי כדי לקום ולהמשיך הלאה הוא צריך למצוא בתוכו יותר כוחות, יותר אמונה. עכשיו הוא ממשיך למרות מה שעבר עליו. ובשביל להמשיך הלאה למרות הירידה צריך יותר כוח, יותר אמונה, כך שזה שהוא ממשיך מוכיח שהוא התקדם באמונה, התקדם בתשובה. וכך ממש אחרי כל ירידה. וגם אם עברו עליו עשרת אלפים ירידות אז הוא כבר אדם אחר עשרת אלפים פעם, כי הוא התגבר על עשרת אלפים ירידות והמשיך הלאה. זה כבר אדם אחר לגמרי...

יש סיפור שהתרחש באירופה. מעשה בגוי ויהודי שהלכו על הקרח והיהודי מעד ונפל. אמר לו הגוי: בגלל שאתה יהודי נפלת. השיב לו היהודי: בדיוק להיפך, בגלל שאני יהודי קמתי. זה כל הסוד. הגוי, היצר הרע, רואה את הנפילות שלנו ועושה מזה עניין שלם. העניין שלו זה הנפילה, אבל לנו אין שום עסק עם הנפילה. צריך לזכור את זה היטב, הנפילות זה לא אנחנו, זה הוא, היצר הרע. יהודי לא מסתכל על זה, יהודי קם וממשיך הלאה, קדימה. הוא אפילו לא מסובב את הראש לראות מי עשה לו את זה. הוא כבר עם המבט קדימה, הלאה. הוא לא מתעכב ולא מתעניין ולא עושה מזה עסק, הוא פשוט קם וממשיך הלאה. חבל לבזבז זמן ביאוש. 

במצב שלנו, בדרגות שלנו, כשאנחנו מתחילים לחשוב על מה שקרה לנו, זה רק גורם לנו עצבות, מרה שחורה וחולשת הדעת וזה בדיוק מה שהיצר הרע רוצה. רבינו מגלה, שהיצר הרע לא מתכוון כל כך להחטיא אותנו בעבירה כמו שהוא מתכוון לגרור אותנו לעצבות אחרי העבירה. העצבות הזו מבחינתו היא רווח הרבה יותר גדול, כי היא תגרור אחריה רפיון ידיים ויאוש, ואחר כך גם עוד עברות, חלילה. אבל אם אדם קם וממשיך הלאה היצר הרע לא הרוויח. להיפך, עכשיו הוא הפסיד. בכך שהוא הכשיל אותך בעוון חלילה ואתה קמת והמשכת קדימה הוא רק הפסיד. בשעת המכשול מה שקורה הוא שאתה באמת ירדת למקום שלו, באמת ירדת למרתפים החשוכים, אין מה לעשות, אבל אם אתה קם וממשיך קדימה, אז הוצאת ממנו אבנים טובות ומרגליות. אלו הם אותם ניצוצות שהוא גזל ממך וגזל מהנפשות שתלויים בך, מה שגזל ממך בגלגולים הקודמים או אפילו מה שגזל מאחרים. היות שהיית אצל הרע בפנים ולמרות הכל לא נשברת. ולא רק שלא נשברת, אלא שהצלחת אפילו לשמוח. לא בגלל העבירה שעשית, אלא בגלל שאתה יהודי. אתה שמח בגלל שאתה מאמין שהשם נמצא גם איתך, שגם לך יש תקווה, שיש לך גם מצוות, לא רק עברות, ולכן אתה ממשיך קדימה. העבירה באמת הפילה אותך אבל אתה יוצא משם ברכוש גדול. "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". אמנם ירדנו למצרים אבל אחר כך יצאנו ברכוש גדול, זה מרמז על כל יהודי שנכנס למקומות גרועים כמו מצרים אבל אחר כך הוא יוצא ברכוש גדול. 

הרבה חושבים שהעניין של רבינו זה "עבודות" - לקום חצות לילה, להתבודד בבכיות במשך שעות, ללמוד ליקוטי מוהר"ן בעיון גדול. ויש כאן טעות גדולה.

וודאי שרבינו מדבר על חשיבות הדברים הללו, אבל יש משהו מעל כל זה ואם לאדם אין את זה אז הוא לא יכול להגיע לכלום. העצה העיקרית של רבינו, לפני כל העצות האחרות וגם אחרי כל העצות האחרות, זה "אזמרה", לשמוח בנקודות הטובות שלו. אם אין לו את זה הוא לא יכול להתמיד בהתבודדות, הוא לא יכול לחזור בתשובה כמו שצריך, הוא לא יכול לזכות ללב נשבר, הוא לא יכול לזכות לישוב הדעת. וגם אם הוא זוכה לפעמים לאיזה "עבודות", בסוף הוא נשבר מזה, אין לו כוח להתמיד בזה, כי זה בא מתוך עצבות ולחץ, זה בלי שמחה.

רבינו אומר בשיחות הר"ן, שכשאדם שמח כל היום אז קל לו לישב דעתו שעה ביום.

רבינו אומר בתורה י' חלק שני: מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך זה אך ורק אך ורק בגלל שלא מתיישבים בדעתם, דהיינו שלא מתבודדים. "מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת". כדי לצאת מהשטויות שלו ולהתקרב אל ה' באמת, אדם צריך לשבת עם עצמו כל יום ולישב בדעתו, אפילו כמה דקות, להגיד לעצמו: "מה יצא לי מכל זה? אני יודע שהכל שטויות, כל התאוות והמידות הרעות זה רק שקר, ובכל זאת, בורא עולם, מה אני אעשה? הלב שלי תמיד רץ אחרי השטויות האלה, תמיד אני עוד פעם נכשל". צריך לספר לה' מה שעובר עלינו ולבקש רחמים. זה נקרא ישוב הדעת. ומי שיעשה את זה כל יום, אפילו כמה דקות, יראה ברבות הימים והשנים אתה שהוא יזכה לצאת מזה. להפעיל כח נגד התאוות לא יעזור כלום, אם אתה תפעיל כח אז תשלם כפל כפליים. מי שינסה רק להתאפק, כמה ימים בודאי שתצליח להתאפק, אבל אם הוא יעשה את המלחמה נגד הרע שלו בלי התבודדות, בלי השם יתברך, בלי העצות של הצדיק, זה לא ילך, והוא לא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן. ועוד עלול ליפול אחר כך לירידה גדולה.

מהי העצה של הצדיק? התבודדות, ישוב הדעת, אבל רבינו מסביר שם מדוע אנשים לא זוכים לזה? כי אין להם שמחה, כי הם בעצבות והמוח לא יכול לעבוד בעצבות.

רבינו ממשיך ואומר: "אך דע, שע"י מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המוח כרצונו, ועל כן קשה לו לישב דעתו, רק ע"י השמחה יוכל להנהיג המוח כרצונו ויוכל לישב דעתו, כי שמחה הוא עולם החירות, והוא בחינת מה שהנביא ישעיהו אומר: "כי בשמחה תצאו" שע"י השמחה נעשים בן חורין ויוצאים מן הגלות. ועל כן כשמקשר שמחה אל המוח אזי מוחו ודעתו בן חורין ואינו בבחינת גלות", אבל כשאדם במרה שחורה הוא נמצא בגלות, הוא לא יכול להתיישב בדעתו, הוא לא יכול לחשוב על האמת.

בלי שמחה אתה לא יכול להתבודד, בלי שמחה אתה לא יכול ללמוד תורה, בלי שמחה אתה לא יכול להתגבר על התאוות ועל המידות רעות, בלי שמחה אתה לא יכול לעשות כלום.

העניין העיקרי של רבינו זה עניין שמחה. רבינו אומר: עצבות ומרה שחורה זה סיטרא אחרא. וכי מהיכן באות לאדם כל התאוות? רק מעצבות ומרה שחורה. אדם נופל לתאוות בגלל שאין לו שמחה, אין לו חיוּת. ולמה אין לו חיות? בגלל שהוא חושב שעבודת ה' זה משהו גדול, צריך לעשות הרבה, צריך לעשות דברים קשים ומיוחדים בשביל עבודת ה'. צריך דווקא לקום בחצות צריך דווקא התבודדות בשדה שעה ויותר, דווקא בבכיות מעומק הלב. פחות מזה זה לא נקרא בכלל עבודת השם. נכון, בודאי שצריך לכסוף להגיע לכל הדברים האלו, אבל איך מגיעים אליהם? זה רק אחרי שאדם מאמין שכל נקודה הכי קטנטנה, זה נקרא עבודת השם, זה חשוב ויקר בעיני השם.

מישהו שאל אותי, דווקא תלמיד חכם חסיד ברסלב, שאל אותי באחד השעורים: איך אפשר לשמוח עם נקודות טובות? הרי נקודה טובה זה כמו ננס לעומת ענק. לעברות הוא קרא "ענק" ולמצוות הוא קרא "ננס". מי שמסתכל בספרים הקדושים באמת רואה את זה ככה. ככה אפשר בטעות להבין את זה, כאילו זה הרע שלנו הוא הענק, בפרט פגם הברית זה משהו אדיר מאד, ולעומת זאת הטוב שלנו, המצוות שלנו, זה בסך הכל ננס. שבת, טלית, תפילין, זה נראה כמו איזה דבר קטנטן. אמרתי לו: זה בדיוק ההפך. לא אני אומר את זה, זה כתוב: קח את כל העוונות שנעשו בעולם, מהאדם הראשון ועד האדם האחרון, את כל העוונות שנעשו במשך 6,000 שנה, תוסיף לזה את כל הצרות מהאדם הראשון עד האדם האחרון, כל הצרות במשך 6000 שנה, תוסיף לזה את כל תענוגי העולם הזה, ואת כל זה תשים בכף מאזניים אחת. בצד השני של הכף מאזניים תשים רק דבר אחד קטן: אתה מכניס יד לכיס בשביל להוציא 10 שקל כדי לקנות כיפה. כיפה, זה רק מנהג ישראל, זה לא דין, זה לא מצווה מן התורה. והתנועה הקלה הזו שאתה עושה עם היד כדי להוציא את הכסף. עוד לא קנית, רק הכנסת את היד לכיס. את התנועה הזו של היד תשים על כף המאזניים בצד השני. ואפילו רק נקודה אחת, פירור אחד מהתנועה הזו, שוקל יותר מכל מה ששמנו בצד השני!

רק בשביל התנועה הזו בלבד, היה כדאי לקדוש ברוך הוא לברא את כל העולם. זה בלבד כבר נותן לו כל כך הרבה נחת רוח שכבר היה משתלם לו לברוא את כל העולם. עברות זה כלום, זה ימחק לבסוף. יסורים וצרות גם הם יעלמו. תענוגות העולם הזה בוודאי יש להם סוף. אבל נקודה אחת קטנה של מצווה אחת קטנה היא עצם תכלית בריאת העולם והערך שלה גדול יותר מכל מה שהזכרנו. ואדם שיחיה את הדיבור הזה, הוא ירגיש כבר בעולם הזה גן עדן.

כותב רבי נתן: "כי רבותינו ז"ל אמרו: "טוב לאדם שלא נברא משנברא", ואם כן קשה למה נברא? ופירש רבינו ז"ל (בליקוטי מוהר"ן תורה ל"ט) שכפי פגעי העולם הזה בוודאי טוב שלא נברא , אבל בשביל התכלית בוודאי מה טוב שנברא. כי אי אפשר להנשמה להשיג התכלית כי אם על ידי שעוברת בזה העולם המעשה. וכאשר באמת הרבה בני אדם קובלים על ימיהם ואומרים למה נבראו, מחמת ריבוי הצרות והייסורים שסובלים בזה העולם. אך בשביל התכלית שיזכה אפילו הפחות שבפחותים והקל שבקלים בוודאי כדאי כל הייסורים והצרות שסובל בזה העולם ולאחר, כי הכל כדאי בשביל התכלית, שאי אפשר לזכות אליו שום מלאך כי אם נשמת ישראל, כי אחר כך יזכה למה שיזכה, עין לא ראתה" (ליקוטי הלכות יורה דעה גילוח ב' אות ח' ). "ואפילו נקודה אחת של מצווה קלה של הקל שבקלים - אין כל העולם נחשב כנגדה" (ליקוטי הלכות אורח חיים תחומין ו' אות ב').

וכותב עוד בעניין זה רבי אברהם בן רב נחמן ("כוכבי אור" חלק ששון ושמחה תפילה א' בהגהות): "ואף אם אמרו חז"ל: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא", כפי התכלית האחרון שיזכה כל אחד, בוודאי טוב יותר מה שנברא. וזה נאמר אפילו על הפושע שבפושעים , שאין פושע יותר ממנו, כי גם כל העונשים מרים ומרורים שלו, שיצטרך לסבול עד אשר יזדכך, אף על פי שיהיו קשים וגרועים מכולם, כאין יהיו נחשבים נגד העונג אשר יזכה גם הוא, גם אם לא עשה בזה העולם רק מצווה אחת".

ומה אנחנו עושים? אנחנו עושים בדיוק להיפך. כל היום מדברים רק על העוונות ועל התאוות ועל הצרות והייסורים וזה בעצם אוויר, זה כלום, זה רק אחיזת עיניים. רבינו מגלה לנו, הוא נתן לנו את מפתח הגאולה. אתה רוצה לגאול את עצמך מכל השטויות האלה? מכל העוונות שלך? מכל הצרות והייסורים שלך? מכל התאוות שלך? מה המפתח? שמחה. רק שמחה.

בפעמים האחרונות שהייתי באומן, כל פעם שבאתי לציון של רבינו, ועמדתי לפני הציון ורציתי לשפוך את לבי, אז דבר ראשון הרגשתי שלא נותנים לי, כאילו אומרים לי משמיים: "מה אתה בא רק לספר צרות? דע לך, העצה לצאת מהצרות האלו, מהעוונות האלו, מהתאוות האלו, זה לא ע"י שאתה תבכה כל היום על זה, ע"י זה אתה רק מעמיק את הבור. קודם כל תודה להשם יתברך. אתה תצא מכל זה רק עם שמחה, רק כשתדע ותאמין, כמה יקרה וחשובה כל מצווה שאתה זוכה לעשות.

אם אנחנו באים כל הזמן עם הראש שלנו, שעובד כל הזמן רק לראות את השחור, אז זה כולו יצר הרע, זה לא שייך לקדושה. לזכות להרגיש כאב חטאינו, לזכות ללב נשבר אמיתי ולצעוק צעקה עמוקה מתוך הלב על העוונות שלנו, זה יכול לבוא רק מתוך שמחה, זה לא יכול לבוא מתוך עצבות ומרה שחורה. וזה שאנחנו כל היום מתלוננים, ואפילו מתבודדים ומדברים כל הזמן על העוונות שלנו, זה כולו יצר הרע, כולו סיטרא אחרא. למה? כי זה בדיוק מה שהוא רוצה, וככה אנחנו בעצם בידיים שלו. אם מסתכלים כל היום על הזבל שלנו רק נכנס יותר עמוק לזבל, לא יותר מזה. גם בגשמיות - בבית יש פח זבל והוא נמצא בתוך ארון או באיזה פינה, ואף אחד לא חושב עליו, אף אחד לא מתעסק איתו כל הזמן. אם יש לכלוך, אז פשוט מנקים אותו, זורקים את הזבל לפח וזהו זה. לא מתעסקים עם זה יום ולילה. אחר כך מורידים את הזבל לפח הראשי ומי שאחראי על זה אוסף את זה וזורק אותו רחוק מאד ממך ומהבית שלך. לא מתעסקים עם זבל, זורקים אותו וזהו זה. אם אדם עוסק כל היום עם הזבל שלו, אז אחר כך כשצריך לרוקן באמת את הזבל, אז אין לו כוח. אין לו כבר כוח לעשות תשובה ולזרוק את הזבל באמת, כי הוא כל היום סביב הזבל. מי שרוצה לנקות את הזבל, דהיינו מי שרוצה להפטר מהעוונות שלו, מהתאוות, מהפיתויים למיניהם, העצה היא להתעסק דווקא עם הטוב, וע"י זה, ע"י השמחה, אדם יכול לפתוח את כל השערים: שערי תשובה, שערי תורה, שערי תפילה, שערי התבודדות, שערי פרנסה, שערי הצלחה. עם שמחה כל השערים הם נפתחים, אבל עם זבל הכל נסגר. נכון שלהגיע לשמחה זה לא דבר קל, אבל צריך להתחיל לעבוד על זה, צריך להתחיל להבין שזו הנקודה בה' הידיעה. עד שאתה מדבר על התאוות שלך, עד שאתה מדבר על הפגמים שלך ועל העוונות שלך, קודם תדבר על השמחה, קודם תבקש: "ריבונו של עולם, תן לי שמחה! אתה הרי נותן לי כל כך הרבה, תן לי לשמוח במה שאתה נותן לי". ורק אחר כך תוכל לדבר על עוונות, כי אז תדבר עם טעם, תדבר מצד הקדושה, אבל כשסתם אתה מקשקש, תמיד בא להשם יתברך ורק רואה את השחור, רק רואה את הזבל שלך, אז אתה רק מוסיף זבל על הזבל, לא יותר.

כולנו נמצאים באותה סירה, אבל ברוך השם התקרבנו לכזה צדיק, פרופסור גדול. פרופסור נחמן נתן. נחמן נתן זה ביחד, רבינו אמר: "נחמן נתן צוחקים מכל העולם", ואני אומר שכל אחד יכול להוסיף את השם שלו במקום השלישי. מי שמציית לרבינו ולתלמידו רבי נתן, ועיקר הציות זה קודם כל לשמוח, לעבוד על נקודות הטובות, להתחיל לעבוד על זה, אז הוא יכול להוסיף "נחמן נתן אליהו - צוחקים מכל העולם".

היום אסור לדבר היום מוסר, אסור כמעט לדבר דברי התעוררות. כך כותב רבי נתן: "כי לפעמים על ידי שהאדם רואה דברי מוסר בספרי יראים או ששומע תוכחה ומוסר מאיזה איש חשוב, הוא נופל בדעתו יותר ויותר, מחמת ששומע גודל עונש החטא ועד כמה וכמה מגיע הפגם של נדנוד עבירה ואפילו של תאוות שאינם איסור גמור וכו' והוא יודע בנפשו שפגם הרבה מאד מכל שכן מי שיודע בנפשו שפגם וחטא בעבירות ממש רחמנא ליצלן, ובפרט שיש אנשים שחטאו הרבה מאד רחמנא ליצלן, ואזי יכול להיות שכל מה שרואים או שומעים מוסר יותר יפלו בדעתם יותר וכנ"ל. וזהו בחינת יראה רעה שצריכין לברוח ממנה, מאד כי צריכין לקבל יראת ה' רק לחיים ולא למות חס ושלום, דהיינו לקרב את עצמו להשם יתברך על ידי היראה והמוסר ולא להתרחק חס ושלום. ועתה האיר ה' עיני ומצאתי מפורש בפסוק עניין זה (במשלי י"ט) וזה לשון הפסוק: "חדל בני לשמוע מוסר לשגות מאמרי דעת". והמקרא תמוה לכאורה. ועל כן באמת רש"י ז"ל נדחק בפירושו וכתב מקרא קצר הוא. אבל עתה מבואר היטב פירוש המקרא כפשוטו, שהפסוק מזהיר את האדם שימנע ויחדל את עצמו מלשמוע מוסר ותוכחה המזיקים לו, הגורמים לו לשגות מאמרי דעת. דהיינו כנ"ל שעל ידי המוסר והתוכחה יפול בדעתו יותר עד שחס ושלום ישגה מאמרי דעת, על ידי זה צריך לחדול ולמנוע עצמו מזה כי צריכין לקבל תורה ומוסר רק לחיים ולא למות.

וכבר אמרתי בזה דברי צחות לכמה בני הנעורים הרוצים להתקרב להשם יתברך ועל פי רוב נופלים בדעתם על ידי עניין הנ"ל מחמת שמוצאים או רואים בספרים קדושים כמה וכמה הם מחמירים מאד על פגם כל שהוא, ואמרתי להם: תדעו שכל מה שכתוב בספר ראשית חכמה הקדוש ובשאר ספרי מוסר עניני קדושה וטהרה גדולה אין הכוונה שאתם לא תהיו אנשים כשרים, רק הכוונה כדי שתהיו אנשים כשרים, היינו שכוונתם לקרב ולא לרחק, שמזהירים את ישראל שיתרחקו אפילו מפגם כל שהוא, כי בוודאי כך ראוי שיתנהג איש הישראלי לפי עוצם קדושתו בשרשו. אבל אף על פי כן אין כוונתם חס ושלום שמי שלא עמד בזה ופגם מה שפגם חס ושלום שיתרחקו ויפלו בדעתם עוד יותר חס ושלום. כי כבר הזהירנו שלמה המלך עליו השלום: "אל תרשע הרבה" וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: "מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויעכל שום?" בתמיה. וכבר מבואר בדברי אדומו"ר ז"ל כמה תורות וכמה שיחות יקרות גדולות ונוראות על זה איך צריך האדם להחיות את עצמו ולחזק את עצמו בכל עת תמיד, יהיה איך שיהיה. והכלל שבכל דברי תורה, בכל דיבור ודיבור ובכל עניין ועניין יש בו בחינת "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם", בחינת "זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם מות", ועל כן צריכין ליזהר מאד שלא יקבל היראה והמוסר לרעה חס ושלום, רק לטובה שמעוצם היראה יחזק את עצמו לקיים דברי רבינו ז"ל, שהזהירנו להאמין בחסדו וטובו יתברך שאינו נפסק לעולם, ולחזק את עצמו בכל עת מחדש בכל מה שיוכל, כמבואר בדברינו כמה שיחות קדושות ונוראות בעניין זה, אשריך אם תאחז בהם" (ליקוטי הלכות יורה דעה בהקדמה)

ומה שכותב רבי נתן אנחנו רואים היום במציאות. אנשים כל כך חלשים היום שברגע שמדברים איתם דברי מוסר, הם מיד נופלים בדעתם מזה. אולי יש כמה יחידי סגולה שמגיבים אחרת, אבל רוב רובם של האנשים היום, גם בעולם החרדי, גם בעולם החילוני גם בעולם הדתי והמסורתי, גם בעולם התורה והישיבות, כולם היום שבורים ורצוצים. אנשים חלשים מאד, המוח חלש, הנפש חלשה. כל דבר מוסר מפיל את האדם, הוא כבר רואה הכל שחור. היום אנשים לא יודעים לקבל דברי התעוררות ודברי מוסר בצורה נכונה. כל דבר מיד מערער את הנפש. מה שנחוץ היום לנפשות החלושות של הדור הזה זה רק דברי רבינו. אדם שחושב ללכת עם התעוררות, עם מוסר, עם יד קשה, טועה ומטעה. אם רבינו אמר "רק אזמרה ורק אזמרה" אז אין שום דרך אחרת. היום הדרך לצאת מהתאוות, מהמידות הרעות, מהיצרים הרעים, הדרך לתת לאדם חשק לעבודת ה' - זה אך ורק שיחפש בעצמו את הנקודות הטובות. רבינו ראה את זה כבר לפני 200 שנה, ואף אחד לא ישנה את זה.

היצר הרע בא אליך להפיל אותך ואומר לך: תראה איזה עבריין אתה, אתה לא מתבייש? ועבריין כמוך בא לבית הכנסת? הרי אחד כמוך לא ראוי לעשות שום מצווה. וכשאתה באמת מסתכל, אתה רואה שהוא צודק. כל מה שהוא אמר לך, כל הדו"ח ששלח לך, הרי באמת עשית לא פעם ולא פעמיים. עשרות ומאות פעמים עשית מעשים רעים ומכוערים. ואם כך באמת אולי היצר הרע צודק? אולי לא מגיע לי להיכנס לבית הכנסת? אולי אני בא וממש משקר לה'? לא מספיק שעשיתי כאלו חטאים ועכשיו אני מראה את עצמי כצדיק שבא לבית הכנסת. רבינו אומר: "נכון, כל מה שהוא אומר לך זה נכון. אבל הפירוש של המצב הזה הוא בדיוק להיפך. זו צריכה להיות השמחה שלך, שגרוע כמוך יכול לבוא לבית הכנסת. ברוך ה' שאין שומר בפתח שבודק אותך. "ואם אתה רחוק מאד מאד ממנו יתברך, ונדמה לך שאתה פוגם בכל שעה ממש נגדו יתברך, עם כל זה כנגד זה תדע, שאיש כזה, שהוא מגושם כל כך, כל תנועה ותנועה שהוא מנתק עצמו מעט מעט מן גשמיותו ופונה להשם יתברך, היא גדולה ויקרה מאד מאד, ואפילו נקודה קטנה מאד, שהוא נעתק מגשמיותו אליו יתברך, הוא רץ בזה כמה וכה אלפים פרסאות בעולמות עליונים" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה מ"ח).

אתה לא שקרן, אתה באמת קשור לקדושה ורוצה קשר עם ה'. עובדה שאתה עושה איזו מצווה או מעשה טוב. היצר הרע הוא שקרן. אם עשית רע זה לא אומר שאתה שייך לרע. אתה שייך לטוב ומה שעשית רע זה רק בגלל שפיתו אותך, בלבלו אותך, הכשילו אותך. הרע זה לא הרצון האמיתי שלך. הרי יש לך נקודות טובות וזה מוכיח שאתה קשור לקדושה.

אבל למה רבינו קורא לטוב שלנו "נקודות", אם זה דברים כל כך גבוהים ויקרים? התירוץ הוא פשוט - אם נסתכל על הכוכבים הרי הם נראים כנקודה. למה אבל כל כוכב הוא עולם ומלואו. יש כוכבים יותר גדולים פי כמה וכמה מכדור הארץ פי כמה, אבל בגלל שהם רחוקים מאיתנו מיליוני קילומטרים, לכן בגלל המרחק הם נראים קטנים, אבל הם לא קטנים באמת. וכך הם המעשים הטובים שלנו בעולם הזה. הם נראים קטנים, כי אנחנו לא רואים את הצד הרוחני שלהם, רק את הצד הגשמי, אבל באמת הם גדולים כמו עולמות שלמים, עולמות אין סופיים, שהם באמת הרבה יותר גדולים מכל כוכב שבעולם. 

כל התאוות והצרות והייסורים שיש בעולם הזה, הכל נברא למען הבחירה. העולם הזה מלא גשמיות, מלא פשע ורשע. ואם בעולם כזה אדם זוכה, אפילו פעם אחת בחיים, לבחור בטוב, גמרנו, הוא עושה דבר אדיר, שאפילו כל מלאכי מעלה אינם יכולים לעשות. כל שכן אם הוא בוחר בטוב אין סוף של פעמים בימי חייו. רבי נתן כותב לבנו ("עלים לתרופה מכתב ר"ב): "כל העולמות, עם כל עבודתם הגדולה, שעובדים אותו יתברך באימה וביראה תמיד, אינם עולים אצלו יתברך כלל, כנגד שיחה אחת ותפילה אחת של בן אדם השפל הזה שבזה העולם".

מהמלאכים אין לו כמעט נחת רוח, בגלל שהוא ברא אותם כאלה קדושים וטהורים, ואין להם יכולת בחירה להתנהג בצורה אחרת. התכלית של כל הבריאה זה האדם, הבעל בחירה, זה עם ישראל, שנמצאים בעולם הגשמי. אנחנו מלאים צרות וייסורים, אנחנו מלאים תאוות ומידות רעות ויש לנו יצר הרע כזה גדול שמשגע אותנו יום ולילה, ובנוסף לזה עוד כל מיני בעיות וצרות וכל זה בתוך כזה עולם של שקר ודמיונות ובתוך כל השקר הגדול הזה יהודי מתגבר ועושה משהו טוב. אנחנו לא יכולים להבין איזה דבר עצום זה, אין לנו דרך להבין איזה תענוג יש לבורא עולם מכל נקודה טובה הכי קטנה שיהודי עושה בעולם כזה. הוא מתפאר בפני כל פמליה של מעלה, לפני כל המלאכים והצדיקים. הוא אומר: "תראו, יש לי פה אחד בעולם הזה. תראו באיזה לכלוך הוא נמצא, איזה טונות של רע ושקר מקיפים אותו מכל הצדדים יום ולילה. תראו כמה פיתויים מפתים אותו ובתוך כל השקר הגדול הזה, תראו מה הוא עושה למעני".

את הדיבורים האלה כולם צריכים לשמוע. אם יקלטו את הדיבורים האלה, אם יאמינו באמת לדברי הצדיק, אז כולם יראו שאפשר באמת להתקרב אל ה' יתברך. כל אחד יכול, לא משנה מה הוא עבר ומה עבר עליו. זה בכלל לא רחוק מאתנו, זה קרוב מאד, כמו שכתוב בתורה: "כי המצווה הזאת אשר אנכי מצווך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמיים היא לאמר: מי יעלה לו השמיימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. ולא מעבר לים היא לאמר: מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל' י"א - י"ד)

מה בסך הכל רוצים ממך? בורא עולם מבין אותך "כי הוא ידע יצרנו, זכור כי עפר אנחנו" (תהילים ק"ג י') אין לו טענות אליך. מה בסך הכל הוא רוצה ממך? הוא רוצה עוד תנועה אחת קלה אל הקדושה, עוד דיבור טוב, עוד רצון טוב. ברוך ה', בחסד חינם, הגענו לפרופסור גדול, פרופסור נחמן נתן, והוא מצייר את בורא עולם כאב רחמן, חנון המרבה לסלוח. ואדם שיודע את זה, שמאמין בזה, מיד ירצה רק להתרפק על אבא כמו ילד קטן. איזה מתוק אבא שלנו, הוא אוהב אותנו, הוא רוצה בנו. מה אבא יכול לבקש מילד קטן? שיגיש אוכל לשולחן? שירחץ כלים? לא. הוא רק יהנה כשהבן שלו יגיד לו איזה חצי מילה. כך בדיוק הקדוש ברוך נהנה כשאנחנו רוצים את קירבתו. כך כותב רבי נתן לבנו ("עלים לתרופה מכתב רנ"ד): "אך לאשר ידעתי עוצם תשוקתך לשמוע דברי אמת, אמרתי להודיעך מעט משיחתנו בשבת קודש העבר, מגודל מעלת הדיבור והשיחה לפניו יתברך. והזכרתי מה שראיתי במדרש פרשת ויקרא פרק ב', שמביא שם פסוק: "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד", ואיתא (מובא) שם: איזה (הוא שנקרא) ילד שעשועים? כבן שניים או שלוש שנים. וחד אמר: כבן ארבע וחמש שנים. ופירשו שם המפרשים, שאחד אמר כבן שתיים שלוש שנים, שאף על פי שתינוק כזה אינו יכול לדבר, כי אם ברמז ומדבר חצי דיבור, אף על פי כן אביו משעשע בו בדיבוריו וממלא חפצו. וחד אמר: כבן ארבע וחמש שנים, שאז דיבורו שלם ומבקש מאביו בפה מלא: "תן לי חפץ פלוני או חפץ פלוני", ואביו ממלא בקשתו. ואף על פי שאין מבואר שם בהפירוש כל כך, ביארתי העניין יותר, כי אני בעניי הוצאתי מזה התעוררות הרבה לענייננו למה שהזהירנו הוא זיכרונו לברכה, לפרש שיחתו לפניו יתברך בכל יום. כי תהילה לא-ל הבנתי ממדרש זה התחזקות והתעוררות עצום לזה. כי מובן ומבואר מזה, שאפילו כשאדם אינו יכול לדבר כלל לפניו יתברך ולפרש שיחתו היטב, אף על פי כן יקר בעיניו יתברך אפילו אם מדבר ברמז ובחצי דיבור,כמו תינוק בן שתיים או שלוש שנים, ולפעמים עוזר השם יתברך ומדבר דיבורים שלמים, כתינוק בן ארבע או חמש שנים. וכך ישראל יקרים בעיניו כשמדברים ומשיחים צרכיהם לפניו, ונקראים "ילד שעשועים". והבן היטב לקיים כל זאת בפשיטות, כי הוא חייכם לנצח. כי אי אפשר לעבור זה העולם בשלום, כי אם על ידי זה שכתבנו כאן, כי אין כוחנו אלא בפה".

אנחנו באים אליו ואומרים לו: "אבא, תרחם עלינו. אבא, אתה מבין מה עובר עלינו".

רבי נתן אומר ששני ההסברים לפסוק "הבן יקיר לי" הם אמת. ודאי שלכתחילה אשרי מי שיכול לדבר באופן ברור, אבל גם אשרי מי שמדבר רק חצאי מילים. בורא עולם משתעשע בו בכל מקרה. וכך אדם בא לדבר עם הקדוש ברוך הוא מתוך שמחה, לא מתוך עצבות ולא מתוך לחץ. בקדושה אין כזה דבר לחץ, אין כזה דבר עצבות או מרה שחורה. בקדושה יש רק שמחה. יש כמובן גם שברון לב, אבל לא לחץ. לחץ זה סטרא אחרא.

הלחץ בא מהדמיונות של היצר הרע שאומר לנו שאנחנו בריאים לגמרי. תארו לעצמכם שמביאים חולה לחדר מיון. בא איזה רופא, בודק אותו ואומר: "הוא צריך לאכול בשר". על מה אתה בכלל מדבר? הבן אדם חצי מת. אנחנו לא עוסקים בתפריט שלו, מה הוא צריך לאכול. הוא צריך עזרה ראשונה, הוא צריך אוכל עדין, בשום פנים לא בשר. מגיע חולה לבית חולים עם התקפת לב, בא איזה רופא ואומר: "אתה רוצה להיות בריא? אתה צריך כל יום לרוץ ולעשות ספורט". על מה אתה מדבר? קודם כל תרפא את הלב שלו, אולי צריך ניתוח דחוף, לשחרר את הסתימות. מה אתה מדבר איתו עכשיו על סדר יום של אדם בריא? מי שאין לו סתימות בלב, אין לו דלקת ריאות, הכליות עובדות, הלב בסדר, המח בסדר, כלי הדם בסדר, אדם כזה אולי צריך להתחיל לרוץ. אבל אדם באמצע התקפת לב? וזה הרי המצב שלנו. הלב לא בסדר, המח לא בסדר, כלי הדם לא בסדר, שום דבר לא בסדר. אז מה אפשר לצפות מאיתנו?

ניקח לדוגמא את השבת. הצדיקים, כאשר הגיעה השבת, היו שמחים מעל ומעבר על השבת בעצמה. עצם השבת הגיעה, והם זכו גם להתפלל והם זכו גם לעשות קידוש וסעודות שבת. כמה הם היו שמחים על כך. וכל כך היו שמחים, עד שקיבלו כוח לא לישון כל השבת וללמוד כל מסכת שבת. כך קורה לאנשים בריאים. אבל אנחנו כשבאה שבת, אנחנו בכלל לא רואים אותה, אנחנו בכלל לא שמחים בה. אנחנו רק רוצים להשיג את אותן תוצאות כמו הצדיקים. אנחנו רוצים לקום לפנות בוקר וללמוד כמה שעות ולגמור את כל התהילים ואחר כך ללכת לתפילת ותיקין ואחר הצהריים גם כן ללמוד כמה שעות. אז נרגיש שהשבת שלנו שווה משהו. אבל אם אתה עובד קשה כל השבוע ולא קמת לפנות בוקר, קמת בבוקר רגיל ואחר הצהריים כשהלכת לישון לא הצלחת לקום, הגעת רק למנחה, אז מה אתה רואה מכל השבת? אתה רואה רק שלא קמת לפנות בוקר ולא הגעת לשיעור אחר הצהריים. את השבת לא ראית, את התפילות לא ראית, את הסעודות לא ראית, את זה שקמת לא ראית. כל זה מראה שאנחנו חולים, אנחנו שוטים. שוטה זה אחד שמאבד מה שנותנים לו. והרי בורא עולם נתן לך את השבת. קודם כל תקפוץ משמחה: הגיעה קדושת שבת. ואתה זכית לשמור שבת, לקיים סעודות שבת, להתפלל את תפילות השבת. אתה לא מבין שרק על זה צריך לקפוץ מרוב שמחה?

במוצאי שבת החבר שלך מטלפן: "מה נשמע משה?" ואתה עונה: "אל תשאל איזה שבת היה לי, איזו שבת גרועה". "מה קרה? חיללת שבת?" "לא, מה פתאום, מה אני גוי? בטח ששמרתי שבת". "אז מה - לא אכלת סעודות שבת?" "אכלתי". "מה, לא התפללת?" "התפללתי". "אז מה קרה?" "לא קמתי לפנות בוקר, לא אמרתי תהילים, לא למדתי". לפי דעתו של "הצדיק" הזה צריך לעשות לוויה לשבת הזו, צריך לשבת עליה שבעה. זה אדם נורמלי? זה אדם חולה. ולאדם כזה צריך לומר מוסר? איתו צריך לדבר דברי התעוררות? הרי גם ככה הוא חושב שהוא הכי גרוע. קודם כל צריך לרפא אותו מהשיגעון, מהעין הרעה שיש לו על עצמו. קודם כל שירגיש שבת, שיאמין שעצם השבת זו כזו קדושה!

וכך גם כשעבר יום חול. אדם זכה להניח תפילין, טלית, התפלל, למד גם כן. ומה הוא רואה בסוף היום? ביטול תורה.

אז הגענו לפרופסור שיכניס לנו משהו אחר במוח. טורפים לנו את המוח. גם אותי הטריפו, אבל ברוך ה' סוף כל סוף הגעתי לרופא, הגעתי לרופא אמיתי שמדבר איתי אמת. זה פרופסור נחמן נתן, תזכרו את השם. "נחמן נתן הם צוחקים מכל העולם". אם אתה רוצה להצטרף אליהם, תיקח את התרופות שלהם, וגם אתה תצחק מכל העולם. לא בלעג חלילה, פשוט אתה תראה פתאום עולם יפה, אתה תתחיל לראות את השבת. יש ארבע תפילות בשבת ואני זכיתי לזה! ועוד קריאת התורה פעמיים! ועוד שלוש סעודות שבת וקידוש על יין וסעודה רביעית! אז כל מוצאי שבת תעשה חתונה ולא לוויה. תשיר שירים ותשבחות ולא תהיה באבל. תתחיל באמת לשמוח עם החיים שלך.

קטעים מצוואתו של הרב הגאון מיכל יהודה ליפקוביץ זיע"א

בס"ד



קטעים מצוואתו של הרב הגאון מיכל יהודה ליפקוביץ זיע"א

בני ובנותי וכל יוצאי חלצי, נכדי וניני האהובים לי כנפשי שיחיו. אבוא במילי המועטים לתת שבת והודאה לאבינו מלכנו בורא העולם המחייה ומקיים את כל הבריאה בטובו וחסדו. 

על שזכיתי להגיע לשנות הגבורות, וגידל אותי כאב ואם המסורים לבנו בכל מיני המצבים, שמר עלי והציל אותי וזכיתי לסיעתא דשמיא להיות מיושבי בית המדרש, והגדול שבחסדי שמים הוא שזכיתי 

ללמד ולחנך את צעירי הצאן וגם למבוגרים לימוד התורה והבנתה משך כל החיים. 
כבר מלפני כמה שנים מחמת מאורעות הזמנים רציתי להעלות על הכתב כמה דברים הנוגעים לעת הפקודה שנפרדת אז הנשמה מהגוף, כי החיים יודעים שימותו אלא שאינן שמין על לבם לחשוב ולהתעורר על ידי זה לחזק עצמו בשקידת הלימוד של התורה ובעשיית מעשים טובים ולמנוע עצמו מכל דבר הפוגם נשמתו, ואשרי לאדם שמקיים בעצמו מה שאמרו חז"ל ישוב היום שמא ימות למחר. 
ושלמה המלך ע"ה לימד את בני אדם את הידיעה המביאה תועלת לאדם לדעת כי לא יידע האדם את עתו, כדגים שנאחזים במצודה ועוד יותר שהיא מצודה רעה, וכצפרים האחוזות בפח, בהם יוקשו בני אדם וגו', פתאום איך יכול האדם להחשיב עצמו במצבו שהוא עומד, אם יעלה על דעתו וזכרונו כי ח"ו יש בחינה כזאת שהוא נחשב כדגים וכצפרים הנאחזות במצודה ובפח. ולכאורה איך אפשר לדמות האדם שיש לו נשמת חיים שיהיה דומה לדגים. על זה איתא בזוהר הק' ריש פ' מצורע דהפסוק איירי באדם כזה דלא ישתכחון עליה זכותא לאשתזבא אבל אי זכאה הוא בהההוא זימנא דמטא שעתא לאיתפרשא לא נפקא נפשא מן גופא עד דיתגלי עליה שכינתא ונפשא מגו חדותא וחביבותי' דשכינתא נפקא מגופא לקבלהא ומתקשר בה ומתדבק בה, ואי לאו שכינת אזלת, והיא אישתארת ואזלת ומתאבלת על פרישותא דגופא. 

תרגום הזוהר לפי ספר מתוק מדבש: בזמן ההוא כשהגיע השעה להפרד הנפש מהגוף, אין הנפש יוצאת מן הגוף עד שמתגלה עליה השכינה והנפש מחמת שמחתה ואהבתה להתדבק בשכינה שבה שורש הנפשות, יוצאת מן הגוף כנגדה, ואמר אם הוא צדיק אז נפשו מתקשרת ומתדבקת עם השכינה, ואם אינו צדיק אז השכינה הולכת לה ונפש נשארת לבדה והולכת ומתאבלת על פרידת הגוף. 

באתי לבקש אם ח"ו יהיה מצב של יסורים לא להשתמש בסממני הרגעה המחלישים את כח המחשבה וריכוז הדעת, כי האושר הגדול לאדם שהולך מעולם הזה בדעה צלולה להיות מחשבתו דבוק בבורא עולם ית"ש ולהשיב נשמתו למקום, בטהרה וקדושה, לזכות לראות אור פני מלך עולמים וכמאמר רז"ל צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. 

הרבה נחת רוח יהיה לנשמה בשעה שהיא נפרדת מהגוף כשהיא עוברת דרך בית זה, בדירה שאנו גרים בה מצד הרבה טעמים הנוגע לטהרה וקדושה וסנגורים ומליצי יושר, כיון שבית זה היה נשמע מפעם לפעם קול תפילה ולימוד התורה ומיעוט מותרות של תענוגי עולם הזה, וקצת עשיית חסד עם אחרים להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים שזהו מעיקרי חובת האדם בעולמו. 

בנוגע לתארים אחרי שאני יודע מך ערכי שלא הגעתי לידי איזה מעלה קבועה אשר ממנה לא לזוז שזהו מיסוד גדלות האדם, ומי יכול לומר שנעשה המצוה בשלימות אלא הכל כמצות אנשים מלומדה א"כ איך אפשר לומר תארים לפי מעשים כאלו בין ביגיעת התורה ובין בשאר קיומי המצוות אף שחלקים מהם היו גם כן דברים גדולים וכדרשת חז"ל שבת פ"ב על הפסוק אם יש עליו מלאך מליץ וגו' אבל לא שייך לקבוע את מעלת האדם כפי ראות העין כי ד' רואה ללבב, ואלו התארים יכולים לחייב עוד בחוב ולא בזכות לא תואר של גאון ולא צדיק וכהנה אלא רק בתואר הרב. אך אני מתאר לעצמי בכדי להשקיט רגשותיכם, תוכלו להזכיר התואר המקובל בפי הבריות הרב הגאון, ואולי גם אשר זכה ללמד תורה ברבים. 

עוד דבר אבקש שלאחר היפרד החיים לצאת מן המאסר של הגוף, שלא יהיה הכרזה בלשון וסגנון המקובל תורה תורה וגו', וכן ביטויים אחרים אלא רק הרב הגאון שרגילים להכריז ולא יותר. 
אבקש שלא להכניס אותי באולם של הישיבה, אלא על יד הישיבה. 

אחרי שחתני הגאון ר' בנימין בינוש ז"ל קורלנסקי שעמד לימיני כל החיים הלך לעולמו ביום שבת קודש אסרו חג שבועות תשס"ו, בכל זאת נשאר רצוני ככתוב בצוואתי שאחרי פטירתי ממכם יספידוני אך ורק בני היקרים שיהיו לאוי"ט, וליזהר שלא יהיה הגזמות, ולא להאריך בכדי שלא להכביד על עצמו ועל המשפחה וגם על המשתתפים השומעים. וכשיזכו שייצא תועלת מדבריהם לשומעים, זכות של זיכוי הרבים וזיכוי נשמתי יעמוד לימינם בברכה וישועה. 

כנהוג שאחרי ימי השבעה מתאספים להתעוררות, אבקש מכל בני המשפחה שלא יבקשו ולא יכבידו לאף אחד, וא"צ לכל זה וגם על ידי אחרים לא ייצא שיבקשו ויכבידו על שום אחד. רק אם מעצמם ורצונם הטוב מתעוררים לסדר לדבר דברי התעוררות הרשות בידם. להשתדל שלא יהיה עניני הגזמות, אלא עובדות כהוויתן מה שיודעים שראו ושמעו, ובזה יהיה תועלת לרבים וגם זכות לנפשי. 
לבקש בשמי מחילה אם ח"ו נשארתי למי שהוא איזה חוב ולא נודע לי, וכן אם פגעתי וציערתי בין בזדון בין בשוגג את מי שהוא שירחמו עלי למחול.

*

כתוב למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ולכן בני ונכדי היקרים בעלי אמונה וביטחון, שלא יבואו בתביעה לאיזה מינוי שהייתי ממלא ושעבדתי עצמי לצורך תועלת התלמידים. 
בנוגע למנהג שמסדרים ומעריכים ספר זיכרון, אין דעתי נוחה בזה לבזבז זמן ועמל בסידור ספר זה, עם כל מיני תמונות, מה שזה גורם למעיין ומסתכל ביטול מלימוד התורה ההפסד הוא ודאי והתועלת הוא ספק רחוק. וכבר כתב הגאון הגדול מרן רבי חיים ברלין זצללה"ה בעניין זה על מה שלא כתבו ספר זכרון על אביו עט"ר מרן הגאון הנצי"ב זצללה"ה הובא בח"א ספר מרומי שדה על הש"ס והאריך שם מה ששמע מפיו הקדוש אודות זה ובסוף הוא מסיים וז"ל שכל העניינים האלו הם מתחבולות השטן, שהשטן מוסר נפשו על ביטול תורה יותר מעל שאר עבירות שבתורה והוא שהצליח בדורנו זה להמציא דרכים לבטל גם רבנים גדולי תורה משקידת תורתם כו' כל זה שמעתי מפיו הקדוש עכ"ל. 

רק בכדי תועלת כל יוצאי חלצי ודורות הבאים וכן אלו התלמידים שהם כבנים שנשארו קשורים לכל מה שקיבלו תועלת, אפשר לעשות קונטרס מכתבי חיזוק ויוסיפו עובדות שנשארו בזכרון ודברים הרשומים אצל התלמידים ששמעו במשך השנים אשר מהם יש הרבה דברים שיביאו תועלת, שיסדרו בלשון פשוט וברור.

*

אבקש מכל יוצאי חלצי ומכל אחד שקיבל תועלת ברוחניות על ידי, ושבא אליו על ידי נחת רוח, או שלפי מחשבתו הגיע לו על ידי הצלחתו שהשם יתברך מילא בקשתו לטובה בכל ענייניו, שישתדל לעשות עבורי לעילוי נשמתי במשך השנה. באיזה קביעות לימוד התורה, ולהרבות לימוד התורה כמו לימוד טהרות בעיון וכן כוללים ללימוד סדר זרעים, וכן שאר דברים טובים ובמיוחד מעשי צדקה וחסד. ולחזק את חינוך הבנים והבנות על טהרת הקודש בקירוב לבבות מתוך אהבה ושמחה. 
והנני מבקש מהמקבלים שברוב טובם וחסדם יזכרו לעשות לעילוי נשמתי כי הרי אין גבול ושיעור לדרגות האדם. על ידי המעשים טובים לעילוי נשמתי אזכה שכל יוצאי חלצי יהיו ויתחנכו כרצון הבורא יתברך שמו לכבודו ותפארתו. 

יהי חסדכם וטובתכם עלי לבל ידח מזכרונכם זכרוני. 

הכותב מעומק לב ותפילה
נאום המבקש מיכל יהודה בנו של אבי מורי משה דוד ז"ל

קטעים מצוואתו של הרב הגאון מיכל יהודה ליפקוביץ זיע"א

בס"ד



קטעים מצוואתו של הרב הגאון מיכל יהודה ליפקוביץ זיע"א

בני ובנותי וכל יוצאי חלצי, נכדי וניני האהובים לי כנפשי שיחיו. אבוא במילי המועטים לתת שבת והודאה לאבינו מלכנו בורא העולם המחייה ומקיים את כל הבריאה בטובו וחסדו. 

על שזכיתי להגיע לשנות הגבורות, וגידל אותי כאב ואם המסורים לבנו בכל מיני המצבים, שמר עלי והציל אותי וזכיתי לסיעתא דשמיא להיות מיושבי בית המדרש, והגדול שבחסדי שמים הוא שזכיתי 

ללמד ולחנך את צעירי הצאן וגם למבוגרים לימוד התורה והבנתה משך כל החיים. 
כבר מלפני כמה שנים מחמת מאורעות הזמנים רציתי להעלות על הכתב כמה דברים הנוגעים לעת הפקודה שנפרדת אז הנשמה מהגוף, כי החיים יודעים שימותו אלא שאינן שמין על לבם לחשוב ולהתעורר על ידי זה לחזק עצמו בשקידת הלימוד של התורה ובעשיית מעשים טובים ולמנוע עצמו מכל דבר הפוגם נשמתו, ואשרי לאדם שמקיים בעצמו מה שאמרו חז"ל ישוב היום שמא ימות למחר. 
ושלמה המלך ע"ה לימד את בני אדם את הידיעה המביאה תועלת לאדם לדעת כי לא יידע האדם את עתו, כדגים שנאחזים במצודה ועוד יותר שהיא מצודה רעה, וכצפרים האחוזות בפח, בהם יוקשו בני אדם וגו', פתאום איך יכול האדם להחשיב עצמו במצבו שהוא עומד, אם יעלה על דעתו וזכרונו כי ח"ו יש בחינה כזאת שהוא נחשב כדגים וכצפרים הנאחזות במצודה ובפח. ולכאורה איך אפשר לדמות האדם שיש לו נשמת חיים שיהיה דומה לדגים. על זה איתא בזוהר הק' ריש פ' מצורע דהפסוק איירי באדם כזה דלא ישתכחון עליה זכותא לאשתזבא אבל אי זכאה הוא בהההוא זימנא דמטא שעתא לאיתפרשא לא נפקא נפשא מן גופא עד דיתגלי עליה שכינתא ונפשא מגו חדותא וחביבותי' דשכינתא נפקא מגופא לקבלהא ומתקשר בה ומתדבק בה, ואי לאו שכינת אזלת, והיא אישתארת ואזלת ומתאבלת על פרישותא דגופא. 

תרגום הזוהר לפי ספר מתוק מדבש: בזמן ההוא כשהגיע השעה להפרד הנפש מהגוף, אין הנפש יוצאת מן הגוף עד שמתגלה עליה השכינה והנפש מחמת שמחתה ואהבתה להתדבק בשכינה שבה שורש הנפשות, יוצאת מן הגוף כנגדה, ואמר אם הוא צדיק אז נפשו מתקשרת ומתדבקת עם השכינה, ואם אינו צדיק אז השכינה הולכת לה ונפש נשארת לבדה והולכת ומתאבלת על פרידת הגוף. 

באתי לבקש אם ח"ו יהיה מצב של יסורים לא להשתמש בסממני הרגעה המחלישים את כח המחשבה וריכוז הדעת, כי האושר הגדול לאדם שהולך מעולם הזה בדעה צלולה להיות מחשבתו דבוק בבורא עולם ית"ש ולהשיב נשמתו למקום, בטהרה וקדושה, לזכות לראות אור פני מלך עולמים וכמאמר רז"ל צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. 

הרבה נחת רוח יהיה לנשמה בשעה שהיא נפרדת מהגוף כשהיא עוברת דרך בית זה, בדירה שאנו גרים בה מצד הרבה טעמים הנוגע לטהרה וקדושה וסנגורים ומליצי יושר, כיון שבית זה היה נשמע מפעם לפעם קול תפילה ולימוד התורה ומיעוט מותרות של תענוגי עולם הזה, וקצת עשיית חסד עם אחרים להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים שזהו מעיקרי חובת האדם בעולמו. 

בנוגע לתארים אחרי שאני יודע מך ערכי שלא הגעתי לידי איזה מעלה קבועה אשר ממנה לא לזוז שזהו מיסוד גדלות האדם, ומי יכול לומר שנעשה המצוה בשלימות אלא הכל כמצות אנשים מלומדה א"כ איך אפשר לומר תארים לפי מעשים כאלו בין ביגיעת התורה ובין בשאר קיומי המצוות אף שחלקים מהם היו גם כן דברים גדולים וכדרשת חז"ל שבת פ"ב על הפסוק אם יש עליו מלאך מליץ וגו' אבל לא שייך לקבוע את מעלת האדם כפי ראות העין כי ד' רואה ללבב, ואלו התארים יכולים לחייב עוד בחוב ולא בזכות לא תואר של גאון ולא צדיק וכהנה אלא רק בתואר הרב. אך אני מתאר לעצמי בכדי להשקיט רגשותיכם, תוכלו להזכיר התואר המקובל בפי הבריות הרב הגאון, ואולי גם אשר זכה ללמד תורה ברבים. 

עוד דבר אבקש שלאחר היפרד החיים לצאת מן המאסר של הגוף, שלא יהיה הכרזה בלשון וסגנון המקובל תורה תורה וגו', וכן ביטויים אחרים אלא רק הרב הגאון שרגילים להכריז ולא יותר. 
אבקש שלא להכניס אותי באולם של הישיבה, אלא על יד הישיבה. 

אחרי שחתני הגאון ר' בנימין בינוש ז"ל קורלנסקי שעמד לימיני כל החיים הלך לעולמו ביום שבת קודש אסרו חג שבועות תשס"ו, בכל זאת נשאר רצוני ככתוב בצוואתי שאחרי פטירתי ממכם יספידוני אך ורק בני היקרים שיהיו לאוי"ט, וליזהר שלא יהיה הגזמות, ולא להאריך בכדי שלא להכביד על עצמו ועל המשפחה וגם על המשתתפים השומעים. וכשיזכו שייצא תועלת מדבריהם לשומעים, זכות של זיכוי הרבים וזיכוי נשמתי יעמוד לימינם בברכה וישועה. 

כנהוג שאחרי ימי השבעה מתאספים להתעוררות, אבקש מכל בני המשפחה שלא יבקשו ולא יכבידו לאף אחד, וא"צ לכל זה וגם על ידי אחרים לא ייצא שיבקשו ויכבידו על שום אחד. רק אם מעצמם ורצונם הטוב מתעוררים לסדר לדבר דברי התעוררות הרשות בידם. להשתדל שלא יהיה עניני הגזמות, אלא עובדות כהוויתן מה שיודעים שראו ושמעו, ובזה יהיה תועלת לרבים וגם זכות לנפשי. 
לבקש בשמי מחילה אם ח"ו נשארתי למי שהוא איזה חוב ולא נודע לי, וכן אם פגעתי וציערתי בין בזדון בין בשוגג את מי שהוא שירחמו עלי למחול.

*

כתוב למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ולכן בני ונכדי היקרים בעלי אמונה וביטחון, שלא יבואו בתביעה לאיזה מינוי שהייתי ממלא ושעבדתי עצמי לצורך תועלת התלמידים. 
בנוגע למנהג שמסדרים ומעריכים ספר זיכרון, אין דעתי נוחה בזה לבזבז זמן ועמל בסידור ספר זה, עם כל מיני תמונות, מה שזה גורם למעיין ומסתכל ביטול מלימוד התורה ההפסד הוא ודאי והתועלת הוא ספק רחוק. וכבר כתב הגאון הגדול מרן רבי חיים ברלין זצללה"ה בעניין זה על מה שלא כתבו ספר זכרון על אביו עט"ר מרן הגאון הנצי"ב זצללה"ה הובא בח"א ספר מרומי שדה על הש"ס והאריך שם מה ששמע מפיו הקדוש אודות זה ובסוף הוא מסיים וז"ל שכל העניינים האלו הם מתחבולות השטן, שהשטן מוסר נפשו על ביטול תורה יותר מעל שאר עבירות שבתורה והוא שהצליח בדורנו זה להמציא דרכים לבטל גם רבנים גדולי תורה משקידת תורתם כו' כל זה שמעתי מפיו הקדוש עכ"ל. 

רק בכדי תועלת כל יוצאי חלצי ודורות הבאים וכן אלו התלמידים שהם כבנים שנשארו קשורים לכל מה שקיבלו תועלת, אפשר לעשות קונטרס מכתבי חיזוק ויוסיפו עובדות שנשארו בזכרון ודברים הרשומים אצל התלמידים ששמעו במשך השנים אשר מהם יש הרבה דברים שיביאו תועלת, שיסדרו בלשון פשוט וברור.

*

אבקש מכל יוצאי חלצי ומכל אחד שקיבל תועלת ברוחניות על ידי, ושבא אליו על ידי נחת רוח, או שלפי מחשבתו הגיע לו על ידי הצלחתו שהשם יתברך מילא בקשתו לטובה בכל ענייניו, שישתדל לעשות עבורי לעילוי נשמתי במשך השנה. באיזה קביעות לימוד התורה, ולהרבות לימוד התורה כמו לימוד טהרות בעיון וכן כוללים ללימוד סדר זרעים, וכן שאר דברים טובים ובמיוחד מעשי צדקה וחסד. ולחזק את חינוך הבנים והבנות על טהרת הקודש בקירוב לבבות מתוך אהבה ושמחה. 
והנני מבקש מהמקבלים שברוב טובם וחסדם יזכרו לעשות לעילוי נשמתי כי הרי אין גבול ושיעור לדרגות האדם. על ידי המעשים טובים לעילוי נשמתי אזכה שכל יוצאי חלצי יהיו ויתחנכו כרצון הבורא יתברך שמו לכבודו ותפארתו. 

יהי חסדכם וטובתכם עלי לבל ידח מזכרונכם זכרוני. 

הכותב מעומק לב ותפילה
נאום המבקש מיכל יהודה בנו של אבי מורי משה דוד ז"ל

דברים שלא ידענו על אליהו הנביא

דברים שלא ידענו על אליהו הנביא

הרב ש.ב. גנוט

האם אליהו הנביא מלאך או בן אדם?
חז"ל כתבו שאליהו הנביא לא טעם טעם מיתה ונכנס בחייו לגן העדן. הגמרא מעידה שאליהו חי וקיים, ומופיע הוא לפני האנשים הראויים לראותו. לפיכך לא מובן לכאורה מדוע אלישע הנביא קרע קריעה על הסתלקות אליהו. והרי הנביא כלל לא מת? מתרצת על כך הגמרא שמכיון ואליהו נעלם מפני אלישע, ש"לא ראהו עוד" (מלכים ב,י"ב), לכן לגבי אלישע נחשב אליהו כמי שנפטר. מנגד, פסק ה"תרומת דשן" שאשתו של אליהו היתה יכולה להינשא בשנית, כיון שאליהו נהפך לישות רוחנית, שאינו כבן אדם רגיל.
לה"חתם סופר" זצ"ל ישנה דעה מענינת בנידון, לפיה יש לאליהו שתי ישויות. כשאליהו מופיע בעולם הזה כאדם, עם בשר ועצמות וגוף, נחשב הוא לאדם, וחייב הוא לקיים את התורה והמצוות. אך כשמתגלה כישות רוחנית, אז נפטר אליהו מקיום המצוות, כפי שהמלאכים פטורים מהמצוות.

כוס של אליהו הנביא
אבי מנהגי אשכנז, המהרי"ל, כתב: בליל פסח נוהגים למזוג כוס נוספת יותר מהמסובין, וקורין אותה "כוס של אליהו הנביא", ובקצת מקומות נוהגים לנעול החדרים שישנם שם, כי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל, ואם יבוא אליהו ימצא פתח פתוח ונצא לקראתו מהרה. ואנו מאמינים בזה, ויש באמונה זו שכר גדול.

"אליהו" או "אליה"?
לפני כשנתיים קיבלתי מכתב מיהודי בני ברקי, שרצה לקרוא לבנו על שם אליהו הנביא, אך מפני אילוצים שונים אינו יכול לקרוא לבן "אליהו". האיש התעניין האם כשיקרא לבנו "אליה" ולא "אליהו", יהיה ניתן להחשיב שהילד אכן נקרא על שם אליהו הנביא.
הפנתי אותו להפטרת השבוע, בה נאמר "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא". מלאכי קורא ל"אליהו" בשם "אליה". כך גם בספר מלכים מצאנו מספר פעמים ש"אליהו" נכתב כ"אליה" וגם בספר דברי הימים מסופר על "ויערשיה ואליה וזכרי בני ירוחם", והרד"ק כותב שם בשם המדרש כי אותו אליה, הוא אליהו הנביא. נמצא שניתן בהחלט לקרוא לילד "אליה", על שם אליהו הנביא. מהו סופו של הסיפור? איני יודע. יתכן שאי פעם תפגשו ברחובות בני ברק ילד בשם "אליה". תמסרו לו דרישת שלום...

מכתבו של הרב עמאר שליט"א

אחי ורעי רבני ומנהיגי וראשי קהלות הקדש 

די בכל אתר ואתר.

נועם השם עליכם, וכבודו עליכם יראה.

לבקשת רבים וטובים אשתדל להבהיר את עמדתי בקצרה, בענין הצעת החוק לגיור, עליה דובר רבות. 

הנה כל מגמתינו היא לשמור על המצב הקיים בא"י, שבו הנישואין והגירושין הן בידי הרבנות הראשית לישראל, ובתי הדין הרבניים המוכרים. וגם עניני הגיור נקבעים רק ע"י הרבנות הראשית ובתי הדין בלבד. ואין אנו משנים דבר מאשר היה נהוג מאז קום המדינה ועד היום הזה.

ואולם זה כמה שנים שיש פניות לבית המשפט הגבוה, וכבר היו כמה פסקים שלהם שפרצו חומה זו שלבים שלבים, ועתה הגיעו לשלב שהם רוצים להכיר בגיור שלא כהלכה, ולהפר בזה את כל מה שהיה נהוג ומקובל, מיום הקמת המדינה ועד היום. וזה בדרך לא דימוקרטית, שכן רובו של העם היושב בציון רוצה לשמור על הסטטוס-קוו בענינים אלו. ואין דרך לחסום את זה אלא בחקיקת "חוק הגירות", המשמר את המצב הקיים

וזה כמה שנים שאני נאבק להשיג הסכמה על ניסוח החוק, ולמרות שהיה הדבר מוסכם בהסכם הקואליציוני, ניסו להתחמק מזה. 

ואני רוצה להדגיש שאין בהצעה זו חומרות, אלא הדרישה היא, שהגירות תהיה כפי שכתוב ברמב"ם ובשלחן ערוך, שכן גירות זה דבר "הלכתי", ואם לא עשוי כהלכה, אינו כלום. ואדרבה יש בהצעה זו הרחבת יריעת הגירות, והקלה בדברים של מינהל, באופן שיש בזה פנים מאירות ומסבירות לגרים, ובפרט לעולים החפצים בגיור, בדרך אמת. ואין אני צריך להביא הוכחות לזה, אלא עצם העובדא שמפלגת "ישראל ביתנו" תומכת בזה, תעיד כמאה עדים על אמיתות הדברים האמורים. שהרי הם מיצגים למעלה ממליון עולים מרחבי ארצות העמים, שבתוכם עלו כשלש מאות אלף שאינם יהודים, וחיים תוך ישראל בצבא ובאזרחות, וצריכים פיתרון אמיתי, לפחות לאלה הרוצים להתייהד ולהיות חלק אמיתי מעם ישראל.

המתנגדים לחוק זה, הם אלה שרוצים לעקור את הרבנות הראשית, ואת בתי הדין, וכל הדגל שהם נושאים. והם קומץ של אנשים בארץ, ומפעילים יהודים הגרים במקומות אחרים שהם יקבעו את סדרי החיים של העם היושב ונלחם ונושא בעול, בארץ ישראל.

כל הכרה בגיור שלא כהלכה, תביא לידי כך שהיהדות האורוטודוקסית תנהל פנקסי יוחסין, וזה יקרע את העם שלא יוכלו לינשא אלו עם אלו, וח"ו נהיה לשני עמים.

יש משברים חברתיים רבים בעמנו, עם קיבוץ הגלויות מכל קצות תבל, על רקע של עדות, ומנטליות ומנהגים שונים, ועל רקע של דעות והשקפות חיים רחוקות זו מזו, וכן על רקע של רמות חיים רחוקות בכלכלה ובהשכלה ותרבות, אך אלה עדיין לא מחלקים את העם לשני עמים. אמנם אם ח"ו חלק מהעם ימנע מלהתחתן בחלק השני על פי הלכה, זה הופך אותנו לשני עמים, דבר שהוא אסון אמיתי, ה' יצילנו. ועל זאת מלחמתנו, למנוע דבר זה.

עוד רצוני להדגיש שאין בחוק זה, שום שינוי כלפי היהודים הגרים בחו"ל בשום פנים, וכל אשר היה להם עד עתה, זה ממשיך גם בעתיד בלי שינוי כלל.

וכאמור גם כלפי תושבי הארץ אין שינוי, וכל מטרתו של החוק הזה הוא למנוע שינוי ממה שהיה נהוג ומקובל כאן בארץ, מאז קום המדינה זה למעלה מששים שנה.

במסגרת החוק הזה נעשו סידורים מיוחדים שימנעו גיור שהוא לא אמיתי, ושאינו עשוי כהלכה הפסוקה בכל הדורות. אך גם מונע חומרות יתירות או הנהגות שאין להן אחיזה בהלכה הפסוקה בעם ישראל לדורותיו. 

ובמסגרת חוק זה הרבנים המגיירים, יחתנו את המתגיירים וכך ימנע כל סבל מיותר לגרים בענין זה. 

כל מי שדוגל בדימוקרטיה אמיתית ונכונה, לא יוכל להרשות לעצמו, לגור במקום שלבו חפץ, ולקבוע את חייהם של העם הדרים בארץ ישראל. וגם לכפות עליהם את דעתם בדרכים של איומים מפני ההשפעה שיש בידם, או מפני כוחם הפיננסי.

אדרבה יעלו לציון ברנה ושמחת עולם, ואולי כשיחיו כאן ויכירו את תנאי החיים, אולי ישנו את דעתם, וכאן הם יוכלו לערוך מאבק על דעותיהם.

ואני תפלתי על עמנו ונחלת אבותינו, שנהיה תמיד מלוכדים ומאוחדים, בלי מחיצות ובלי פירודים, ושכל חילוקי הדעות ישארו חילוקים אידיולוגיים, ולא יפלגו בינינו, אלא נעמוד כחומה בצורה "כאיש אחד בלב אחד" וזה כוחנו, וזה סוד קיומנו.

וא-ל ש-ד-י שאמר לעולמו די, יאמר לצרותנו די. 

המצפה לישועת ה' בשובה ונחת.

שלמה משה עמאר

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

מסר דרך אמא של גליה - הילדה המיוחדת - ע"י תקשורת מסייעת

 

אל תפחדו ואל תֵחַתוּ, הגאולה בפתח ממש 

אמא: גליה היקרה שלי, מה שלומך? מה מותר לך להגיד לי בלי לשאול?

גליה: אמא יקרה שלי, מותר לי גם להגיד לך שמתקרבים ימים לא קלים בכלל לעולם וגם לעם ישראל, הכל הולך להיות כמרקחה אחת גדולה מאוד, ממש בקרוב. אין רשות לפרט לא תאריכים ולא זמנים, אבל כל מה שאמרתי מזמן לפני שנים לא אמרתי לשוא, והדברים יקרו בקרוב מאוד, וגם כל התקשורים עם הילדים פגועי המח שהיו הם לא לשווא, כי כל מה שאמרו הנשמות הקדושות הללו יקרֶה, זה רק עניין של זמן, אך התפילות של עם ישראל והמצוות שהם מקיימים יכולות לבטל גזרות הכי גדולות, כי יש לעם ישראל כח לשנות את העולם, את המציאות, את הכל, רק לקיים מה שיותר מצוות ומשמים ירחמו עלינו.

אמא יקרה שלי, זו עת הגאולה, עת קשה עִם הרבה חבלי לידה, הכל כבר אמרתי לך, לא קל לחיות בתקופה הזו, כי אין זמן לויתורים והבלגות, הגאולה בפתח ממש וכל התיקונים חייבים להסתיים עד זמן מסויים, לכן יורדים לעולם ייסורים עצומים שלא היו כדוגמתם מאז בריאת העולם. אנשים רבים סובלים, צדיקים רבים סובלים למען כלל ישראל, כדי לסיים את התיקונים, וגם אלה שסובלים עבור תיקון עצמם לא מקבלים שום הקלות, כי הסיום קרֵב ואין זמן להקלות, צריך לתקן מה שיותר ומה שיותר טוב.

אז אמא יקרה שלי, לא לפחוד בזמנים הקשים הקרבים ובאים במהירות, כי משמים לא מתכוונים בלידה של העולם החדש להעניש מישהו מישראל, זו לידה והיא כואבת, זה תהליך כואב, זה יכאב לכולם, אבל ישראל תמיד אהובים מאוד אצל הקב''ה וה' יתברך שומר אותם כל הזמן מכל רע, לכן ישראל שלי, אל תפחדו ואל תֵחַתוּ, כפי שאמרתי קודם מה שיותר מצוות מהוות הגנות על עם ישראל וביטול כל הגזרות. העולם מתקרב אל סיום תיקונו בע''ה בקרוב מאוד, הזמנים יהיו מאוד קשים במיוחד עם הערבים כאן בארץ ובכל האיזור, יהיו מלחמות קשות בעולם בכלל, מעצמות יתגוששו עם מעצמות,

אבל אחר כך יבוא שקט לעולם, שלווה, עולם של יופי עילאי, של אמת, של יושר, של גילוי ה' יתברך, רבים הכופרים היום שלפתע יגלו שיש לעולם הזה מלך והוא מלך מלכי המלכים הקב''ה יוֹסֵד ארץ ושמים, הוא אחד ואין עוד אחר. כולם יהיו מאושרים לגלות את הגילוי הזה לאחר שהיו שרויים בחשיכה כמו בהמות, העולם יהיה נעים ויפסקו כל האלימויות הקשות הללו, שהגיעו לשיא בזמן האחרון, אין אפשרות להמשיך בעולם כל כך אלים ולא מתוקן. ברוך ה' הגיע זמן הגאולה, שישו ושימחו אחיי ואחיותי, שׂוֹש תָשִׂישוּ בקרוב מאוד. 

יהיו נסים ונפלאות בקרוב מאוד, ממש שינוי סדרי טבע 

אמא: גוג ומגוג? מלחמה? מותר לך להגיד על זה עוד?

גליה: אמא יקרה שלי, אמרתי לך כבר שהגאולה בפתח, זה כולל גוג ומגוג ומלחמה, אבל הכל חבלי לידה ללידת עולם חדש ויפה וטוב ובריא והוגן ונעים עבור כלל האנושות, כאשר במרכזו פנינת החן ישראל של הקב''ה בה יִתְפָּאַר. אנחנו פנינת החן שלו, אנחנו היחידים שמפיצים בעולם הזה את הקדושה העצומה, את התורה הקדושה, את המצוות, את האמונה האבסולוטית בקב''ה יתברך, הוא אחד ושמו אחד. אז גם בתקופות הקשות המצפות לנו ולכלל האנושות, יש להתאזר בסבלנות ולדעת שהכל הוא בעצם הכנה לקראת הנוחות העתידית, כל הסבל והקושי הוא הכנה לחיים מתוקנים וטובים, מלחמה זו הכנה, זה חינוך של בני האדם בדרך קשה יותר, אחרי שניסו לחנכם בדרך נעימה וקלה יותר אך ללא הצלחה, אז לפעמים יש צורך בחינוך יותר קשה וזה גם עוזר. הקושי מביא את השינוי המיוחל, הקושי גורם לחשיבה אחרת, לעשייה אחרת, לָעולם להראות שונה וטוב יותר.

כל הצדיקים, כל המלאכים מתפללים על גאולת עם ישראל שתהא ברחמים גדולים, שלא ידח מאתנו נידח בע''ה, יהיו נסים ונפלאות בקרוב מאוד, ממש שינוי סדרי טבע. דברים מאוד משמעותיים יקרו, דברים הסותרים כל הגיון רגיל, כי אנחנו כבר לא בזמנים רגילים. 

כל מי שעושה כעת למען זיכוי הרבים שכרו לא יסולה בפז 

אמא: מישהו אמר לי שפרסמו לאחרונה את המסרים שלך בדפים בכמויות עצומות בירושלים. יש לך זכות עצומה את צדקת גדולה שכל החיים רק סובלת בתוך הגוף הזה, לא יכולה אפילו להגיד מילה לאף אחד, עושים אתך מה שעושים ואת לא יכולה אפילו לדבר. אבל ברוך ה' שאת במקום כל כך טוב.

גליה: אמא אני יודעת שפירסמו דפים עם מסרים שלי, זה מזכה את עם ישראל וגם אותי ואותך ואת כל מפיצי הדפים הללו, זכותם עצומה מאוד, כל מי שעושה כעת למען זיכוי הרבים שכרו לא יסולה בפז, זה זמן קריטי וכל מי שיעורר אפילו למחשבה של תשובה יזכה בע''ה בשכר אינסופי. אמא אני מקבלת את כל הייסורים שלי באהבה גדולה, אני שמחה ומאושרת שניתנה לי האפשרות להגיע לעולם הזה ולעזור בתיקונים כאן, תראי הנה אחרי עבודה קשה שלי את חזרת בתשובה ברוך ה', כבר בשביל זה ואפילו רק עבור זה היה לי כדאי להיוולד לעולם הזה ולהתייסר בו כל החיים. לכל אדם יש תפקיד כאן ובני האדם לא מודעים לתפקידים העצומים לפעמים שהם ממלאים כאן, בשליחות ה' יתברך, הם לא תמיד מודעים לדברים הללו, כי העולם מעלים את הדברים הללו מסיבות שונות ורבות. ואחת מהם כי רק בהעלם זה המבחן האמיתי של הנשמה בגוף. ללא העלם לא יכול היה להיות מבחן כלל. 

כל עם ישראל ישובו בתשובה בקרוב

אמא: יש לך מה להגיד לאחים שלך?

גליה: לא אמא, משמים כבר יחזירו אותם בתשובה, לא נראה לי שתהיה אפשרות שהם לא ישובו בתשובה, כל עם ישראל ישובו בתשובה בקרוב, לאור הארועים שיהיו בארץ ובעולם וגם האחים שלי ביחד אתם בע''ה. 

התורה היא מים חיים 

אמא: יש לך מה להגיד למישהו שמאוד מחכה ומצפה לתקשורים ואוהב אותם מאוד?

גליה: הוא יכול להמשיך בכך אין פסול, ההיפך לפעמים זה מחזק אותו מאוד ונותן לו הרבה תקווה וכח להמשיך. אבל הקירבה לתורה היא שמחיָיה והיא שמחזקת והיא שמחוללת פלאים עבורו ועבור כלל ישראל. התורה היא מים חיים, זה מחייה אותו ושימשיך בתורת ה' יתברך. 

פיתויי הסיטרא אחרא 

אמא: איך אדם יכול להכין את עצמו לעזיבת העולם הזה? איך לא לפחוד?

גליה: אמא כל החיים האדם מכין את עצמו לעזיבה, ברגע שהגיע הוא כבר מתכונן לעזיבה, כל יום שעובר מקרב אותו לעזיבה. מצוות ומעשים טובים הם ההכנה הכי טובה לעזיבה, הם מסירים את כל הפחדים, מי שיודע שהוא עושה את רצון ה' יתברך ואת תפקידו בעולם הזה בזה שהוא מתקרב לה' יתברך אזי אין לו ממה לחשוש או לפחוד, מי שמבצע את השליחות שלשמה הגיע לכאן למה שיפחד? גם מי שחזר אל אבינו שבשמים אחרי שנים, גם הוא עושה את רצון ה' יתברך, גם לו אין מה לחשוש, כי מילא את שליחותו, הסיטרא אחרא מהתל באדם כל הזמן ומפתה אותו בכל מיני תענוגים אסורים, הכל כדי שהוא עצמו יוכל לקחת מהאדם את הקדושה ולהעבירה לצד שלו. כמה הקדושה חשובה, שהסיטרא אחרא עושה הכל הכל רק כדי להעביר קצת קדושה לצד שלו, אבל הכל כבר ניגמר להם, הם נשארים בקרוב בלי אויר לנשימה, בלי קדושה כך הם קמלים. כי הקדושה מחייה. אבל ברגע שהרבים יגלו את ה' יתברך מלך העולם וכל העולמות כולם, הפיתויים שלהם לא יצליחו יותר וכל הקדושה תחזור אל המקור העליון בע''ה הכל בקרוב. 

מותר לפרסם את התקשור?

אמא: מותר לפרסם את התקשור? את הדברים הנוגעים לכלל?

גליה: בודאי אמא יקרה שלי, אחת המטרות של התקשור שלנו זה שתפרסמי לעם ישראל היקרים שלי.

דברים מתוך היומן של הנער משה

בערב עשרה בטבת, שהוא גם יום הקדיש הכללי, הגעתי אל יומנו של נער בשם משה פלינקר, אחד מתוך שישה מליון היהודים, ומתוכם  כמליון וחצי ילדים, שנרצחו רק לפני כמה עשרות שנים .  

והנה כמה פסקאות מהיומן המרגש שכתב הנער משה:

ביום חמישי שעבר הדלקנו הפעם האחרונה בחנוכה זו הנרות . 
זכינו להדליק שלושתנו, אבי, אחי הקטן ואני את שמונת הנרות, אף על פי שקשה מאוד להשיג נרות התאמצנו, ויכולנו לקנותם ביוקר .

בשירי את הבית האחרון של מעוז צור נדמעתי מאוד על הקבלת הדברים לצרותינו היום 
כי ארכה לנו הישועה ואין קץ לימי הרעה 
נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה 
גרמניה .

*

בין הערביים. זמן מנחה. הנני יושב ליד החלון, מתכונן לתפילת מנחה מביט אני לשמים והנה הכל אדום. כל האופק אדום. השמים מכוסים מראה דם. נפחד אני ממראה זה. מהרהר אני במוחי, מאין באו עננים אלו. ענני הדם, מאין אתם? אבל פתאום הכל בהיר, הכל מובן, הכל פשוט .

האינך יודע? מימי הדם. הימים שנהיו על ידי מליוני היהודים שנשבו ומי יודע איפה הם. הננו אנחנו, ענני הדם, מימי הדם באנו. הננו לך לאות שלום. העוד זוכר אתה, משה? הננו להזכיר לך את עמך. הננו שליחים ממנו להעיד על צרותיו. עוד מעט ועלינו לפני אלקים, אלקי ישראל .

הנער משה הי"ד נשלח ביום כ"ח באייר תש"ד לאושוויץ. הוא נלקח לצעדת המוות, ממנה לא חזר. ת.נ.צ.ב.ה .

 

וענני הדם שראה הנער משה, האמנם התפזרו כבר? האם אין כעת עננים חדשים, קשים , שמאיימים עלינו? האם אין אנו רואים את העננים המתקרבים? את המצור ההולך ומתהדק? ואת הפצצה שהולכת ומתקתקת? ואת העולם שמסביב, ששוב בוחר לשתוק ???

וביום שבו חל עשרה בטבת. הוא גם יום הקדיש הכללי, הוא היום שבו אנו חשים את אותה מועקה, על כל מה שעבר על עמנו, והמועקה נשארת וממשיכה קדימה. המועקה של היום שבו הושם מצור על ירושלים. של היום שבו התחיל החורבן שלנו, שאת אותותיו אנו נושאים עד עצם היום הזה. את היום שבו אנו זוכרים את כל אותם מליוני אנשים שנרצחו , בהמוניהם, רק בגלל שהיו שייכים לעם שלנו, ואת העולם המערבי, האזרחי - ששתק .

וכך כותב הנער משה על הארץ שלנו, ארץ ישראל :

בכל פעם בחושבי בה, אני מתמלא כליון נפש אליה, ונפשי עורגת אל ארצי אשר כה אהבתי ואוהב אני עוד עכשיו.. אני רואה אותה לנגד עיני. רואה אני את קו החוף רואה אני את תל אביב, את יפו, ואת חיפה. ובתוך הארץ רואה אני את ירושלים, וסמוך לה את הר הזיתים מתנשא, ועוד רואה אני את הירדן, מהלבנון עד ים המלח, רואה אני אותו זורם וגם הארץ מעבר לירדן רואה אני. כמה פעמים שאלתי את עצמי אם אזכה עוד בחיי לעמוד על אדמתה הקדושה. אם עוד יתנני הקדוש ברוך הוא לעמוד וללכת בה .

לא. הוא לא זכה להגיע לכאן, לארץ הקדושה. אבל אנחנו פה, למענו, ממשיכים את דרכו, ממשיכים את אמונתו, ממשיכים את הקיום החזק הזה,  המוצק והשורשי: הקיום של העם היהודי, הלאה בציר הדורות. ודמו הוא דמנו, ונשמתו היא נשמתנו, ואת זכרו, ואת זכרם של יתר בני עמנו הטבוחים, אנו נושאים היום, וגם בכל יום אחר מימות השנה .

ועוד כתב הנער משה, במילים שיכולות היו להכתב היום בבוקר :
כשאני עובר על פני איזו חנות, ורואה אני בחלון הראווה מאפיות קצף שמושכות את העין, ורוצה אני להכנס לחנות, אז עולה זכרון עמי בי, ונהרסות כל התאוות כל התשוקות. וכאילו אני מתבייש בפני עצמי שיכולתי כה לשכוח באיזה מצב הוא עמי החבול .

אי אפשר לקרוא את הדברים הללו מבלי לחוש את האוניברסליות שלהם. איך אותם הדברים בדיוק יכולים היו להכתב על ידי נער בשם משה בחורבן בית ראשון, ועל ידי נער משה בחורבן בית שני,. ועל ידי נער משה שנרצח על ידי קנאים נוצרים בתקופת מסעי הצלב . ועל ידי נער משה שנרצח ע"י קנאים מוסלמים בתימן - ועל ידי נער משה בן דורנו .

וכך הוא כותב על מה שמחזיק אותנו, את כולנו. על מה שמחזיק את כל אותם נערים בשם משה, במשך כל הדורות שבהם אנחנו נרדפים :

אין לך דבר יותר יפה בעולם מאשר להאמין. האמונה הקדושה, שלעומתה כל המציאות החיצונית נעשית לאפס. האמונה שממנה אנחנו שואבים את כל הכוחות. אשר אליה שבים כל כוחותינו כדי לשאוב אמונה חדשה. האמונה, אשר כל ניצחון מחזקה פי עשרה והתבוסה אין בידה אלא לעשותה מוצקה יותר ושורשית יותר .

יהודי בלכתך. יהודי בעמידתך. 
יהודי במחשבותיך. יהודי במעשיך. 
יהודי בצרותיך. יהודי בשמחותיך. 
יהודי בחייך. יהודי במיתתך. 
יהודי בשמים. יהודי בארץ. 
יהודי נולדת. יהודי תמות.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים .

פניה לנערי ישראל היקרים

יעקב מאיר
http://vitaminim.org/1/index.php?topic=1947.0

 

בס"ד

שלום לך נער יהודי יקר ואהוב !

רציתי היום לספר לך משהו מאד מאד חשוב, משהו שקשור לכל החיים שלך ולכל העתיד שלך .

רציתי לספר לך שיש בבריאה דבר יקר מאד שהרבה אנשים לא מכירים אותו ולא מודעים אליו. אמנם מדובר על דבר בלתי נראה ובלתי מורגש בחמשת החושים שלנו, אבל אם תזכה להכיר את הדבר הזה ולהבין את משמעותו, כל החיים שלך ישתנו לטובה, אתה תחיה ברמת חיים הרבה יותר גבוהה, ויהיה לך הרבה יותר סיפוק והנאה בחיים .

הדבר הזה קשור מאד אליך אישית והגיע הזמן שתעשה איתו הכרות אמיתית ועמוקה .

ובכן, לדבר הזה שאני מדבר עליו קוראים נשמה .

"נשמה, בטח שאני יודע שיש לי נשמה, האם באמת חשבת שאני לא יודע את זה?!" יתכן שמילים אלו צפות במוחך בשעה זו, לכן עלי להוסיף ולומר שלא באתי רק לגלות שיש לך נשמה, באתי גם לבאר קצת יותר בהרחבה מהי אותה נשמה שיש לך ומהן ההשלכות של הימצאותה על חייך .  

נשתדל כעת בעזרת השם להסביר בקצרה את ענין הנשמה :

כולנו, בני עם ישראל, נקראים "בנים לשם יתברך", זו לא סתם מליצה, זו אמת לאמיתה. אנו בנים לשם יתברך לא פחות, ואולי אף יותר, ממה שאנו בנים להורינו. כי אמנם הורינו הביאו את גופנו לעולם. אבל הגוף שלנו זה לא ה"אני" האמיתי שלנו. הגוף שלנו זה רק מבנה פיזי המורכב מבשר, עצמות, עור ועוד. מבנה כזה פחות או יותר גםלבהמות יש, זה לא הדבר המיוחד שיש באדם, ובודאי לא המיוחד שיש ביהודי .

מהו ה"אני" האמיתי שלנו? מי זה באמת אנחנו? אנחנו זה הנשמה שלנו. גופנו משמש רק ככלי פעולה עבור הנשמה, אבל הנקודה הפנימית של החיים זו הנשמה .

הנשמה היא חלק מהשכינה הקדושה, האהבה שיש בה לבורא יתברך עמוקה ללא גבול. לא מעניין אותה שום דבר תאוותני, היא מתענגת ללא הרף בתענוג רוחני עילאי ואין סופי. היא חיה באופן הכי נעים, מהנה, מספק וחוויתי שיש, ואין בה לא צער, ולא כאב, לא אכזבה ולא תסכול. מצד הנשמה שלנו בהחלט ראויים אנו להקרא "בנים לשם יתברך". אשרינו שזכינו לכך !

אינני יודע עד כמה אתה מרגיש קשור ליהדות, לתורה ולשם יתברך, אבל בכל מצב שבו נמצאים חשוב להפנים את הדברים הבאים :

הקדוש ברוך אוהב אותך מאד, אתה הרי הבן שלו, בן יקר מאד, ומכיון שהוא כל כך אוהב אותך, הוא רוצה שיהיה לך רק טוב , שיהיה לך הכי כייף בחיים ותחיה באושר גדול ותמידי, לכן הוא נתן לנו את התורה הקדושה, תורה אשר בה נמצאים השערים דרכם ניתן להגיע לכך .

ככל שנרחיק את עצמנו מעבירות והנאות שמבוססות על יצרים, ומצד שני, ככל שנחזק יותר את הקשר שלנו עםהשם יתברך ונתקרב לתורה ולמצוות, כך גם נהיה יותר קשורים לנשמה שלנו, וככל שנהיה יותר קשורים לנשמה נחוש אותה יותר, ונרגיש בנפשנו ריגושים רוחניים שנותנים הנאה הרבה יותר גבוהה מריגושים חומריים .

מי שלא חי בדרך התורה והוא מחפש את סיפוקו ברדיפה אחר החומר, באהבות חומריות ובילויים אחרים, משול לאדם שמעדיף להנות מאיזה מטבע של שקל כשמציעים לו להנות מכל האוצרות הנמצאים בארמון המלך .

הגיע הזמן לחשוב ברצינות ולראות לאן פנינו בחיים מועדות? האם חפצים אנו בחיים מצומצמים , אותם חיים שהכרנו עד היום, או שכבר הבנו שניתן גם לחיות חיים הרבה יותר נעלים וגם הרבה יותר מהנים ובלתי מאכזבים .

אתה מוזמן מכל הלב לבוא להכיר יותר מקרוב את היהדות, אותה דת נפלאה שבמשך כל דורות קיומו של העם היהודי, עד לפני כמאה חמישים שנה, כמעט שלא היו יהודים שויתרו על הליכה בדרכה . 

גם אם אתה כבר מקיים מצוות באופן חלקי, אל תתעצל ללמוד עוד על היהדות ולהתקדם בה יותר. ככל שתתקדם יותר בדרך התורה, כך, כפי שהוזכר קודם, החיים שלך יהיו ברמה הרבה יותר גבוהה, יהיו לך פחות אכזבות, כעסים וצער, תהיה הרבה יותר שמח, והסיפוק וההנאה שתקבל יהיו ללא גבול .

 השערים לאותם חיים נעלים כבר נמצאים, עכשיו מחכים שגם אתה תזכה להכנס בהם. אל תפספס את ההזדמנות, זהו הצעד הכי חשוב של החיים .

הנך מוזמן לבוא וללמוד יותר על יהדות בפורום היהדות הגדול המאוחד. בפורום נמצאים אנשים בעלי לב חם ואוהב עם ידע רחב ביהדות שישמחו מאד בעזרת השם לעזור בכל הנצרך .

מתן תורה לישראל

מקור : אתר ערכים

התורה מבטיחה כי בשום מקום בעולם - "מקצה השמים ועד קצה השמים", ולכל אורך ההיסטוריה האנושית - "למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ", ועד אחרית הימים, לא תהיה אומה כלשהי בעולם שתטען אי פעם, שהיתה לה התגלות אלוקית לעיני כל האומה, כפי שהיתה במעמד הר סיני !

מעמד מתן תורה הוא העובדה המקובלת ביותר בכל הדתות המערביות. דתות אלו מקיפות ציבור בן מיליארדים, ומהוות את עיקרו של העולם התרבותי. גם כיום בנויים ערכיה של כל חברה תרבותית הקיימת בעולם על יסודות תורת משה מסיני. 
לא יפלא מדוע קיימת הסכמה כללית על אמיתותו של מעמד הר סיני! למעמד זה יש את כל המאפיינים של אירוע היסטורי. תופעה שמעידים עליה מיליוני אנשים, אינה אלא עובדה! ההתגלות האלוקית בהר סיני היא המאמתת את טענת היהדות ומבדילה אותה מכל דת אחרת. לא קיימת דת נוספת שניתן לאמת אותה על סמך עדות! בהתגלות פומבית זו למרגלות הר סיני טמון כוחו של העם היהודי. התגלות זו מהווה את הבסיס להליכתו של עם ישראל בדרך התורה והמצוות במשך 3,300 השנים האחרונות.
למרבה התדהמה, כל הדתות בעולם טוענות טענה, שמעצם מהותה אינה ניתנת לאימות. הן טוענות שהאלוקים העביר את מצוותיו לכל האנושות על ידי אדם אחד בלבד... 
יחד עם זאת, התבוננות, ואפילו שטחית, מורה שכל הדתות לקחו את נושאיהן העיקריים מתורת ישראל: מילה, מקוה (הטבלה בנצרות), הגבלות על מאכלים, שבת ועוד. כלומר, העקרונות הכלליים נותרו. גם מערכות מודרניות של חברה וחוק מבוססות על יסודות התורה: שויון חברתי, צדק משפטי, צדקה, אחווה, חוקי עבודה ואהבת ריע - כולם נובעים מהתורה, היא התורה שקיבל העם היהודי מאלוקים לפני למעלה מ-3,300 שנה, בעומדו למרגלות ההר. 
אין גורם מרכזי יותר בתרבות המערבית מאשר האמונה בא-ל אחד ובעשרת הדברות! והנה, הרעיונות והמושגים העיקריים בתורת ישראל נלקחו, כאמור, על ידי דתות אחרות, מלבד רעיון מרכזי אחד, והוא: ההתגלות לפני האומה כולה, רעיון המהווה יסוד והוכחה לשיטה כולה! בכל הדתות לא מופיעה התגלות אלקית או העברה רעיונית ממרום שהתקיימו לעיני העם כולו או לפחות חלק גדול ממנו. מדוע? הדבר אינו מפתיע כלל. התורה עצמה כתבה זאת מראש! הקב"ה פונה בתורתו אל כל יהודי בכל דור ודור ומבטיח לו: "כי שאל נא לימים ראשונים, אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ, ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו? השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי?... או הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות, באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים, ככל אשר עשה לכם ה' אלוקיכם במצרים לעיניך?" (דברים ד', ל"ב-ל"ד). התורה מבטיחה כי בשום מקום בעולם - "מקצה השמים ועד קצה השמים", ולכל אורך ההיסטוריה האנושית - "למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ", ועד אחרית הימים, לא תהיה אומה כלשהי בעולם שתטען אי פעם, שהיתה לה התגלות אלוקית לעיני כל האומה, כפי שהיתה במעמד הר סיני!
ואמנם, הבטחה זו התקיימה במלואה. הסיבה היא פשוטה: אין כל אפשרות לספר סיפור זה, אלא אם כן הוא אמנם התרחש במציאות! אין אפשרות ליצור סיפור על עם שלם, אלא אם כן הוא אמת לאמיתה! כל נסיון להמצאת סיפור זה יוכחש מיידית ע"י אלו שלא שמעו, לא ראו וגם אין להם מסורת על כך מאבותיהם. נמצא איפוא שמסורת הדורות שהעבירה אלינו את תמונת מעמד הר סיני, חזקה היא מראיית עיניים.

תמיד אנו זקוקים לו: ראיון של הרב לאו עם טומי לפיד

תמיד אנו זקוקים לו: ראיון של הרב לאו עם טומי לפיד

לקראת יום הזכרון לשואה ולגבורה, הציע ערוץ הכנסת לח"כ יוסף לפיד להזמין לאולפן כל אדם שיחפוץ, כדי לשוחח עמו על משמעות השואה ולקחיה. יו"ר שינוי, בחר לו לפרטנר דווקא את הרב הראשי לת"א-יפו וחתן פרס ישראל, הרב הראשי לישראל לשעבר, ישראל מאיר לאו. 

להלן קטעים נבחרים מהדו-שיח שהתפתח בין שני ניצולי שואה, שני אישים שקשה לחשוב על דמויות הרחוקות יותר מהם, בהשקפותיהם ועמדותיהם בנושאי אמונה, אלוקים וגורל.

ח"כ לפיד: אותו אלוקים, שאתה מדבר עליו ושציווה "אל תשלח ידך!" והציל אותך, לא הציל מיליון וחצי ילדים אחרים. זה מקרה נדיר שמבוכנוואלד יצא ילד חי. אתה לא שואל את עצמך למה אתה ניצלת, ולמה אחרים הופקרו?

הרב לאו : זו שאלה עתיקת יומין. לא אכחד ששאלתי אותה, ביני לביני, אין ספור פעמים, אבל אומר לך ולצופים בשיא הכנות: אין לי מענה הולם, זולת הידיעה הברורה שיש בורא עולם, שמעשיו ומחשבותיו אינם נהירים לי כל צרכם.

ח"כ לפיד : ואולי התשובה הפשוטה היא שאין בורא עולם?

הרב לאו : אין צורך ברגע זה לשוב ולשחזר את כל ההוכחות לקיומו של הקב"ה. נסתפק הפעם באלברט אינשטיין, שנשאל אם ניתן יהיה לגשר בין דת למדע, והוא הסביר בחיוך כי רק איש מדע אמיתי מבין ויכול להוכיח כי לא ייתכן לעולם בלי בורא עולם. פרופ' צ'רנייבסקי מן הטכניון כתב שהביאו את גדולי המדע – ניוטון, גליליאו וקופרניקוס ואחרים – ומתברר שכולם מאמינים שמעולם לא נברא אדם עם שיניים על הירך, או על הזרוע, תמיד רק בפה...

ח"כ לפיד : פרימו לוי, גדול הסופרים היהודיים ששרדו את השואה באושוויץ, פרסם טרילוגיה – ובה כתב שאחרי מוראות האימה ההן, לא יכול יהודי להאמין באלוקים. זה שאתה טוען שאין לך הסבר, לא מניח את דעתי בשאלה: איפה הוא היה כשרצחו את אבא שלי?!

הרב לאו : פרימו לוי מייצג רק את עצמו ואת אלה החושבים כמוהו. אהרון לוסטיגר, למשל, הסיק את המסקנה שלו והפך להיות ז'אן מארי לוסטיז'ה, הקרדינאל של פריס ואפילו מועמד להיות אפיפיור. אחרי שאמו נספתה בשואה, הוא נכנס למנזר בליון. גם זו דרך. לא תהיה המשכיות למשפחתו ולא יישאר מהם זכר. בלי אשה, בלי ילדים. אם אתה לא מבין משהו, משמע הוא לא קיים? אם אני לא מבין בחלל, משמע כל זה איננו? "שאו מרום עיניכם וראו". של מי הוא? של הרוצחים? האלטרנטיבה שאתה מציע, לא להאמין ביהדות, פירושה לתת ניצחון בידי רוצחינו.

ח"כ לפיד : יהדות בודאי שיש. זה עם קטן מאד, שהחליט שאלוקים הוא האלוקים שלו.

הרב לאו : ואנחנו, כולנו, טועים?

ח"כ לפיד : המסקנות שלי הפוכות משלך. הייתי בגטו בודפסט ואמרתי שאם אבא שלי נרצח במטהאוזן על לא עוול בכפו, רק מפני שהיה יהודי, אז אין אלוקים בשמים ובשום מקום.

הרב לאו : לי אין שום ספק שהקב"ה מנהיג את העולם, ואין לי אלא להצטער על המסקנות שאתה הגעת אליהן. מי נתן לנו חיים, שכל, כושר דיבור, בריאות?

ח"כ לפיד : הטבע...הטבע...

הרב לאו : ומי יצר את הטבע? את החיות? מי קבע את כל אלה? כבר שאל איוב: את הטוב נקבל מאלוקים, ואת הרע לא נקבל? אין לך שליטה במעשי הבריאה, אז במחשבותיו של הבורא אתה רוצה לשלוט? 
ח"כ לפיד : יש בעולם מיליארד ומאתיים אלף קאתולים, שמאמינים באמונה שלמה שאלוקים הוא רב רפורמי, שהיהודים והרומאים הרגו בירושלים. גם אם אשאל אותם, הם ידברו באותו שכנוע על האלוקים שלהם שנרצח. למה אתה צודק והם טועים?

הרב לאו : יש עניין של ראשוניות. גם האפיפיור הקודם, וגם החדש, הביעו דעתם המפורשת שאנו "אחיהם הבכורים". הם חושבים אולי שהם מבינים את האלוקים יותר טוב מאיתנו, אבל אנחנו הבאנו משהו לעולם. זה היה הבסיס לכל. באנו עם עשרת הדברות, שפותחות ב"אנכי ה'".

ח"כ לפיד : אני טוען שחמשת הדברות האחרונים הם החשובים.

הרב לאו : ומי קבע אותם? מי נתן אותם?

ח"כ לפיד : יהודי חכם ששמו היה משה...

הרב לאו (צוחק): ומי הוציאנו ממצרים? גם זה היה בדרך מקרית? לא היה "שלח את עמי"?

ח"כ לפיד : באים אלי אנשים ואומרים שהיו חולים והאלוקים שלח להם מרפא, אבל אני שואל: למה עשה אותך חולה? אם היית נשאר בריא, לא היית זקוק לרפואה...

הרב לאו : על זה אומרים "לאלוקים פתרונים"...

ח"כ לפיד : אמונה – היא לא תשובה לשאלות הגיוניות.

הרב לאו : אלה באמת שני קווים מקבילים. רציו ואמונה. אם מורה תעמוד לפני תלמידים בכיתה ב' ותאמר להם שמכפלת 2 ב-3 היא –6, ואחר כך תבקש מהם להאמין בזה, רק משום שהיא בעלת נסיון וגדולה ומבינה יותר מהם, היא מורה גרועה. לא משתמשים באמונה ללמד חשבון.

ח"כ לפיד : ואם היא תגיד להם שזה כך, בגלל שהיא מאמינה שכך הוא?

הרב לאו : אז היא לא רק מורה גרועה, היא גם טפשה...

ח"כ לפיד : במאה ה-21 צריך להעמיד את האמונות במבחן ההגיון. אנחנו עם של 13 מיליון, ובעולם יש 6 מיליארד...

הרב לאו : שרובם מאמינים... אתה שייך למיעוט שלא מאמין שיש בורא עולם. כאילו הטבע נולד מעצמו. אתה זה שמנהל איתו חשבונות ופנקסים, אתה עושה איתו תנאים: "הוא יכול היה לאפשר לאבא שלי לחיות." אני לא עושה חשבונות כאלה.

ח"כ לפיד : מפני הפחד אנשים בורחים אל האמונה. הם רוצים שהוא יגן עליהם, אבל הוא לא עשה זאת כשנרצחו שישה מיליון יהודים.

הרב לאו : ומה תשובתך? ברגע שאתה טוען שאין בורא עולם, מה זכות הקיום שלנו במדינה, שאתה מכהן בה כחבר כנסת? אנחנו טוענים שזו הארץ המובטחת, המולדת, שכאן היה בית המקדש, ואתה? כדאי שתעיין בזיכרונות בן-גוריון. כשהוא עמד בפני ועדת פיל, אמרו לו: "באת מפלונסק. לפניך היו פה אלחוסייני, נוסייבה ואחרים. יש לך קושאן?" בן גוריון, כדאי לדעת, נפנף בספר התנ"ך. הוא לא התבייש לומר: "זה הקושאן שלנו! אלוקים הבטיח את הארץ לאברהם, ליצחק וליעקב." מי כתב את התנ"ך הזה?

ח"כ לפיד : אתה באמת מאמין שזה היה אלוקים?

הרב לאו : כמו שאתה מכיר את סארטר ופרוייד, אני מכיר את המקורות היהודיים. אני מאמין ומשוכנע שהאלוקים נתן תורה למשה בהר סיני.

ח"כ לפיד : מאות ספרי מדע כבר עסקו בזה ועשו אנליזה מדוייקת מי כתב מה בספר הזה.

הרב לאו : הרמב"ם נמנה עליהם? הגאון מוילנא גם ברשימה?

ח"כ לפיד : לי יש גאונים אחרים... אין בינינו ויכוח על הזכות על הארץ, שמקורה במורשת ישראל, בהסטוריה היהודית, בתרבות.

הרב לאו : איזו תרבות? זו שהחלה לפני מאה שנים, או לפני 4000 שנה? אם איננו מאמינים, חלילה, אנו שומטים מתחת רגלינו את השטיח עליו אנו ניצבים. אין זכות קיום לכנסת, שאתה בין נבחריה.

ח"כ לפיד : ההסטוריה היהודית אכן מונעת על-ידי האמונה. היא קיימת, אבל זה לא אומר שיש אלוקים.

הרב לאו (בצחוק גדול): אתה נתפס לעניין ולא מוכן לזוז ממנו. מה אכפת לך להודות שיש בורא עולם, שבמהלך אלפי שנים, יש פרק מסויים בהסטוריה שהיתה בו עלטה, הסתר פנים. אפילו השואה כבר נחזתה ונכתבה בתנ"ך: "ומצאוהו רעות רבות וצרות..."

ח"כ לפיד :  הוא הסתיר פניו כשהיינו זקוקים לו.

הרב לאו : תמיד אנו זקוקים לו.