אמונה

אנחנו כאן

אנחנו כאן

לא כמזימתכם רשעים

פועלי אוון,

אנשי רשע

שוחרי מוות וחורבן.

לא כזדון לבכם הרע,

רשעי עולם,

אנחנו כאן

עם עתיק נושן!

 

אנחנו כאן

עם אלוקי אברהם,

נובטים מחדש,

זורעים וצומחים.

לא כחלומותיכם,

פרעה,

תלמידי בלעם,

מחשבת המן,

מושלי אשור ,

מלכי מדי ופרס,

קיסרי רומא,

שונאים חדשים

ממזרח וממערב,

מצפון ומים.

זדים ארורים

הטלר ואיכמן,

אשר לכלות ולהתם

זרע יהודה וישראל נכספתם

ואנחנו כאן!

 

ואתם - כמוץ ברוח

וכקש - פוזרתם

מעל במותי ארץ

ואנחנו כאן!

לא ירד המסך,

לא תם המחזה,

נפלא האות הזה.

 

עודנו כאן,

עם עולם

מסקלים אבני סלעים,

סוללים ובונים,

מפתחים ומשכללים

בבקעה ובהר.

זורעים בטרשים

קוטפים יבולים.

מפריחי שממה.

עודנו חולמים מתפללים

לנוח ממסע הדרכים

לשכב בין פרדסים

ושורות גפנים.

 

אנחנו כאן

במכורה נושנה אהובה.

עם נצח שרידי חרב.

מקצות תבל נאספים,

יוצקים שלשלאות דורות,

אורגים ורוקמים,

נצבים,

מייחלים למים טהורים.

אנחנו כאן

לנצח לעד לעולם.

כחזון הנביאים

ינשא  בית ה' בראש ההרים.

ונהרו אליו כל הגויים.

 

מיכאל לחיאני אייר תשע"ז

אנחנו כאן

אנחנו כאן

לא כמזימתכם רשעים

פועלי אוון,

אנשי רשע

שוחרי מוות וחורבן.

לא כזדון לבכם הרע,

רשעי עולם,

אנחנו כאן

עם עתיק נושן!

 

אנחנו כאן

עם אלוקי אברהם,

נובטים מחדש,

זורעים וצומחים.

לא כחלומותיכם,

פרעה,

תלמידי בלעם,

מחשבת המן,

מושלי אשור ,

מלכי מדי ופרס,

קיסרי רומא,

שונאים חדשים

ממזרח וממערב,

מצפון ומים.

זדים ארורים

הטלר ואיכמן,

אשר לכלות ולהתם

זרע יהודה וישראל נכספתם

ואנחנו כאן!

 

ואתם - כמוץ ברוח

וכקש - פוזרתם

מעל במותי ארץ

ואנחנו כאן!

לא ירד המסך,

לא תם המחזה,

נפלא האות הזה.

 

עודנו כאן,

עם עולם

מסקלים אבני סלעים,

סוללים ובונים,

מפתחים ומשכללים

בבקעה ובהר.

זורעים בטרשים

קוטפים יבולים.

מפריחי שממה.

עודנו חולמים מתפללים

לנוח ממסע הדרכים

לשכב בין פרדסים

ושורות גפנים.

 

אנחנו כאן

במכורה נושנה אהובה.

עם נצח שרידי חרב.

מקצות תבל נאספים,

יוצקים שלשלאות דורות,

אורגים ורוקמים,

נצבים,

מייחלים למים טהורים.

אנחנו כאן

לנצח לעד לעולם.

כחזון הנביאים

ינשא  בית ה' בראש ההרים.

ונהרו אליו כל הגויים.

 

מיכאל לחיאני אייר תשע"ז

הלל על ש'אתה בחרתנו'

הלל על ש'אתה בחרתנו'

נקודה למחשבה

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

צום גדליה. על הקו נמצא אבא של בחור שבנו נ"י לומד אצלי בשיעור בישיבה. וכך הוא מספר לי: "החותן שלי, יהודי נפלא העובד לפרנסתו וקובע עיתים לתורה, עושה מעשה חסד יומי קבוע. הוא מגיע בכל יום ויום למאפייה באשדוד, יחד עם חברו הטוב. בעלי המאפייה כבר מכינים להם את כל הלחמים והלחמניות שנשארו והשניים לוקחים הכל ונוסעים לחלק אותם למשפחות נצרכות. כך מידי ערב, במשך שנים. בשבוע שעבר חלה החותן שלי בקורונה, והוא הכניס לבידוד גם את חברו ושותפו לחלוקת הלחם. חברו לא אהב, בלשון המעטה, את הבידוד הזה. הוא יכול לעבוד מהבית, אך לחלק את הלחם, הוא לא יכול. הוא היה עצוב ומדוכדך על שנמנע ממנו לקיים את מצוות החסד הקבועה שלו. היהודי מצא לעצמו מחליף ועדיין- הוא כאב שהפסיד את עשיית המצוה בגופו"

"ואז נחתם הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות, ובשעת חתימת ההסכם נפלה רקטה באשדוד. רסיסי הרקטה פגעו בנהג המחליף, שהחליף במעשה החסד את החותן שלי וחבירו, והוא פצוע 'בינוני עד קשה'. הרסיסים התעופפו בדיוק ברגע ובמקום בו שניהם היו אמורים להיות, אילולי הקורונה של חמי והבידוד של ידידו. אינני יודע חשבונות שמים, אבל חותני וחברו- ניצלו. זאת עובדה".

&&&&&

"אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים? אמר להן: אפשר, מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה לפני?" (ערכין י, ב)

"באמת תמהו מלאכי השרת מאי טעמא אין אומרים שירה והלל בראש השנה ויום הכיפורים על הנס הנפלא הזה שתודה לה' יתברך 'אתה בחרתנו מכל העמים', ועדיין חביבותא גביה, ובכל שנה ירדנו עשר מעלות בעוונותינו הרבים, ומכל מקום בתקופת השנה הרי אנו יהודים כמו שהיינו, ישתבח הבורא על זה, שהוא נס גדול יותר מקריעת ים סוף". (חתם סופר דרשות דף שמט).

בליל ראש השנה דיברתי בבית הכנסת. אחר שציטטתי ממקורות רבותינו על גודל החיוב ביום זה להתכנס לתוכינו פנימה ולבדוק במה עלינו להתקדם, כעבדי המלך ית"ש, הקראתי את דברי ה'חתם סופר' הנפלאים הללו, המזכיר לנו להודות, גם בראש השנה ויום כיפור, להקב"ה, על שבחר בנו והוא אוהב ורוצה אותנו, ואמרתי: "כולם מכירים את המעשייה על האשה היהודיה שאמרה ש'אין לה זמן לעשות מצוות'. "אני קמה חצי שעה לפני הנץ להכין כוס קפה מהביל לבעלי שיחיה. מברכת ברכות השחר ועונה אמן על ברכותיו של בעלי. אחרי זה אני מתפללת עם הנץ. כעבור שעה-שעה וחצי, כשאני מסיימת להתפלל, אני אומרת תהילים עד שמונה בבוקר. אז אני מכינה ארוחת בוקר לשכנתי האלמנה ועוזרת לה לסדר ולארגן את הבית. בתשע וחצי אני נוסעת לכותל להגיד קצת תהילים וכשאני חוזרת באחד עשרה וחצי, אני מכינה ארוחת צהרים לבעלי ולעוד כמה משפחות עניות"... וכך ממשיכה האשה ומתארת את סדר היום העמוס לעייפה שלה והיא נאנחת בצער ואומרת: "אני לא יודעת מה יהיה. אין לי זמן בכלל לקיים מצוות"....

הציבור חייך מהמעשייה הנושנה. "אבל האמת היא שכולנו נמצאים באותו המצב. במה אנחנו עסוקים כל היום? במצוות ובמעשים טובים. כולם פה קמים בבוקר ומתפללים במנין, מניחים תפילין, אומרים 'אמן יהא שמיה רבה', קדיש, קדושה וברכו. רובם כאן הולכים ללמוד בכולל או בישיבה. יושבים שעות על גבי שעות ביום ולומדים, לומדים ולומדים. כל מילה של תורה, היא מצות עשה מדאורייתא, "ותלמוד תורה כנגד כולם". אחרי זה מתפללים מנחה, אוכלים ונחים כדי שיהיה כח ללמוד, מטפלים בילדים, עוזרים בבית, מסייעים לאחרים. מתפללים מעריב....

"גם אלו שאינם לומדים בכולל, מקיימים מצוה בכך שהם מפרנסים את משפחתם. הם כל היום שומרים על עצמם לא להסתכל מה שלא צריך, לא לקרוא או להביט במה שאסור. כולנו מחנכים את הילדים שלנו בדרך התורה ושומרים עליהם מכל משמר. גם אלו שעובדים, קובעים עיתים לתורה, מתאמצים, לומדים דף גמרא בכל מצב, כל יום ויום. כמה מצוות אנחנו עושים בכל יום? מאות רבות!! הרי כל יהודי מברך באזור מאה ברכות בכל יום. כל מילה של תורה היא מצוה. כל היום אנחנו הולכים עם ציצית ומקיימים בכל רגע מצות עשה מהתורה. כמה גמילות חסדים אנחנו עושים, כיבוד הורים, כבוד חכמים, חינוך הילדים, הכל נע אצלנו סביב המצוות".

"להשתפר תמיד צריך. אסור לעשות עבירות. אבל קודם כל- שפשוט נתמוגג מהמצוות שאנחנו עושים בכל מקרה כל היום. בכל מקרה אני הולך ללמוד תורה בכולל, או לשיעור. אז מדוע שלא אסתובב בתחושת אושר?! הרי אני הבן של הקב"ה. הוא בחר בי מכל העמים ורוצה לשמוע אותי לומד!! אנחנו כל היום עושים מצוות. אם כך, מדוע שלא נרגיש מאושרים ושמחים מכך שכל הזמן אנחנו מקיימים אותם ונעים סביבם?! נעצור לרגע, לפני הלימוד, לפני התפילה ונחשוב: מיליארדי סינים, יפנים, הודים, אמריקאים, ברזילאים, רוסים. מיליוני מוסלמים. ולהבדיל, מיליוני יהודים שלא זכו. ואני? אני הולך כעת לדבר עם הקב"ה, להתפלל אליו יתברך. הוא שומע אותי. הוא רוצה לשמוע מה יש לי לומר. אני הולך כעת ללמוד את התורה הקדושה שלו, את ה"מכתב לאלוקים". כל מילה היא קיום רצונו יתברך. כל מילה- מצוה. אני מברך ברכה, אני מכסה את ראשי כל היום בגלל שכך הקב"ה רוצה. היש מאושר ממני בתבל?"

"נבקש עוד מעט, בתחילת הסעודה, "שירבו זכותינו כרימון". כולם שואלים: מה שייך לבקש שהזכויות שלו יתרבו? הזכויות שאספנו, זה מה שיהיה לנו. מה שייך לבקש שהזכויות יתרבו לפתע פתאום? ואכן, נאמרו על כך הסברים רבים, והנה הסבר נוסף: אנחנו עושים כל כך הרבה דברים טובים, אבל אנחנו לא מרגישים שהם 'זכויות'. הבה ונבקש מהקב"ה, הבה נקבל על עצמנו, שנתחיל להרגיש כמה זכויות אנו אוספים לעצמנו כל יום ויום. אנחנו עושים הרי בלאו הכי את כל אותם מעשים טובים. אז הבה נייקר אותם, נחשיב אותם, ואז נשתמש בהם כמנוע לצמיחה ועלייה נוספת"....

רגע לפני 'מעריב' ניגש אלי ר' יוסף וסיפר לי שכשהתגורר באופקים, לפני שנים רבות, שמע דברים דומים מהגר"ש פינקוס זצוק"ל, שאמר: "אתה בכל מקרה עונה לטלפון לאבא שלך, אז תכווין לשם מצוות כיבוד אב. אתה בכל מקרה עוצר ולוקח את שכנך ברכבך, אז תחשוב בלב שאתה מקיים כעת מצוות גמילות חסדים. אתה לומד בשבת בכל מקרה עם הבן שלך וחוזר איתו על מה שלמד השבוע, אז תכווין למצוות עשה דאורייתא של 'ושננתם לבניך', תתמוגג על הזכות העצומה ללמוד איתו, וכן הלאה"....

שה"עשה טוב" שלנו ירומם ויעשיר אותנו.

עוגן הצלה - מתוך דברי הרש"ר הירש זצ"ל - במעגלי השנה, ספירת העומר [ג]

עוגן הצלה - מתוך דברי הרש"ר הירש זצ"ל - במעגלי השנה, ספירת העומר [ג]
 
הגשמתו של עניין קדוש, הקרוב ללב, במסגרת עצמאית, היא עוגן ההצלה היעיל ביותר. 
פעולה זו עשויה ליצור מיד בכל מקום חוגים, אם כי מצומצמים, אבל מגובשים ויציבים, של שומרי תורה ומצוות.
...
אך האמנם זו הדרך, שבעניני רוח ודת יהא כל אחד אחראי כלפי עצמו בלבד? 
האמנם די בכך, שכל אחד יציל את עצמו ובני ביתו בלבד? 
אפילו מי שאין לו בנים, או שבניו כבר נתבגרו, 
היוכל להשאר אדיש ושוה נפש בראותו את בני השכנים מבקרים בבית ספר, 
אשר יחנכם ויכשירם לכל דבר פרט לתודעה יהודית, ולא כל שכן לשמירת המצוות;  
ולא זו בלבד, אלא עוד יחדיר בקרבם שנאה ליהדות ולשומרי מצוות? 
האפשר להתייחס לזאת בשויון נפש.....?
האמנם די בכך, שכל אחד מאתנו ידאג לעצמו ולמשפחתו בלבד? 
האין אנו חייבים לעשות הכל, כדי לעזור לאחינו בדעה, 
כי יוכל גם הוא לחיות לפי דיני התורה? 
וכי המצוה מן התורה "והחזקת בו" (ויקרא, כה-לה), או "וחי אחיך עמך" (שם, ל"ו), חלה רק על מצוקה חומרית? 
וכי המצוה של "לא תעמד על דם רעך" (שם, יט-טז) אמורה רק לגבי סכנה גופנית? 
.... 
האם מאמרם של חז"ל: "כל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות, לט) אינו חל גם על תקופתנו? 
וכי כך ערבים אנו זה בזה, כאשר כל אחד מציל רק את נפשו? והאמנם הצלנו את נפשנו, כאשר לא הצלנו אלא אותה בלבד?
 
ואם תשאלו, מה בידינו לעשות? הרי תשובה היא: בשתי דרכים - בדיבורים ומעשים. לא תיתכן כל השתמטות משתי דרכים אלו. 
...
אמנם יש צדק עלי  אדמות - "אך יש אלקים שפטים בארץ" (תהילים, נח-יב) - 
אבל דרוש מי שיוצא את הצדק לפועל, 
וחובה מוטלת על כל אחד לקבל על עצמו משימה זו. ו
אין לך מי שאינו מוסמך לכך. 
כל הנמנה על "מורשה קהלת יעקב" (דברים לג-ד) הוא בר תוקף ובר חובה לפעול בנדון זה. 
...
 
"מהחל חרמש בקמה" (דברים טז-ט) - עד זמן מתן תורה הננו סופרים את העומר, 
ובימי ספירה אלה זוכרים אנו את הקדושים "שמסרו נפשם על קדושת ה'". 
מר רב היה אושרנו, אילו היה מתלקח בנו ניצוץ אחד מן ההתלהבות הגדולה שיקדה באותם קדושים, 
ובכח ה"עומר" שלנו היינו עושים בכל האמצעים העומדים לרשותנו למען תורת ה' - 
כי אז היתה הרווחה לכל שומרי התורה, 
ויכולים היינו להתפלל בגאון: "ותן חלקנו בתורתך".  

בהסתרה שבתוך ההסתרה

בהסתרה שבתוך ההסתרה

נקודה למחשבה ליום הפורים

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

כשהעיתון יגיע אליכם, חוגגים את הפורים בירושלים, כשרבבות יהודים מערי הפרזות עולים ירושלימה, להשתתף בשמחת היום. כל האחרים מתאוששים מיום פורים עמוס בחוויות רוחניות ושמחות, מסדרים את שיירי משלוחי המנות מאתמול, פורים דפרזים.

אך בשעת כתיבת השורות, כמה ימים קודם, אוירת נכאים. תחושה קשה שהבחירות הרביעיות בפתח, בצירוף כמה חוקים שליברמן מתכווין לקדם, ומי יודע איזה עוד חוקים באמתחתו ובאמתחת חבר מרעיו. את ההקשר לאחת הדמויות המרכזיות והשנואות במגילה- תעשו בעצמכם.

ואז נזכרתי ברעיון נפלא ששמעתי בעבר.

על הפסוק "כי אין לה אב ואם", אמרו חז"ל (מגילה יג.) שכשאמה של אסתר התעברה, מת אביה, וכשאמה ילדה אותה, נפטרה אמה בלידתה. וביארו בעלי המוסר שהקב"ה הכין כך את נס הפורים. אסתר נבחרה מהשמיים להיות המלכה, כדי לבטל לבסוף את גזרת המן ואם המן היה יודע מאיזה עם הגיעה אסתר, הוא היה מסתיר ממנה את הגזרה, וכיון שלא ידע מאיזה עם היא, בחושבו שהיא מעמלק, שהרי לכל עם נדמתה להם כאומתם, לכן לא הסתיר ממנה מאומה.

כיצד יתכן שאסתר הצליחה להסתיר מאחשורוש את זהותה במשך כעשר שנים? (משתה אחשוורוש נערך "בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ", ו"בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר", היינו, פורים של שנה הבאה). למלך של 127 מדינות אין אמצעים להגיע למידע כה פשוט, מאיזה עם הגיעה מלכתו? אין לו שב"כ, 'מוסד', או סתם משרד חקירות מוצלח? 

אסתר נולדה ללא אבא ואמא. אולי הבלשים ששכר אחשוורוש הצליחו לברר שמרדכי גידלה, אך מי היו אביה ואמה? תעלומה.

סביר להניח שכשנולדה אסתר, כל מי שהתוודע לטרגדיה הנוראה, בה תינוקת נולדה יתומה מהוריה חייה לא תדע היא מי אביה ואמה, נשבר ליבו בקרבו והתמלא רחמים על התינוקת האומללה.  סביר להניח שהיו אנשים שהעיק להם בתוך תוכם למה עשה ה' ככה, מה עשתה אותה תינוקת שהגיע לה ככזאת טרגדיה נוראה. ואז, כעבור כעשור, התברר שהכל נעשה בחישוב מדויק, כולל הפרט הזה.

"ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא השם יתברך... גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך אני עומד"...המשפטים האלו, שהולחנו לשיר נודע, הצליחו לסחוט דמעות מיהודים רבים, שחשו שהמשפטים הללו מתאימים לכל אחד ואחד מאיתנו, כל אחד בהסתרת פנים האישית שלו, בקשיים ובהתמודדויות שלו בנפתולי החיים.

מגילת אסתר כשמה כן, היא גילוי ההסתר לגלות שהקב"ה מסתתר מאחורי המסכה, לכן אין שמו של הקב"ה נזכר במגילה כלל, כדי שנבין שיש מושג של "אל מסתתר בשפריר חביון" וגם מאחורי הדברים הקשים העוברים עלינו, עומד הקב"ה.

קראתי בספר 'אור המועד', שהביאו ילד יתום מאב ואם אל מרן רבינו הגרא"מ שך זיע"א שישוחח עמו ויחזקו. סיפר לו רבינו זיע"א: "בהיותי בישיבה, כשהגיעו הבחורים הטובים לגיל הנישואין היו מקבלים מהחותן "סידור מלא" וכל אחד שחזר מהאירוסין, שאלו אותו כולם "מה הבאת איתך?"... אמנם אני כשהתארסתי לא קיבלתי דירה. באותה שעה אמרו לי חברי שאעזוב את השידוך ואחפש שידוך אחר, הרי בחור בעל שם כמוך ודאי ראוי לו שיקבל "סידור מלא" ועוד כיצד תסתדר ללא דירה? אבל הבנתי שהשידוך הוא מן השמים ולכן לא ביטלתי את השידוך. והנה הגיעו שמועות כי יתכן שתפרוץ מלחמה וכיון שלא הייתה לי דירה משלי וגרתי בדירה שכורה, לא התקשתי לעזוב את מקומי ולעלות לארץ ישראל. אך כל חברי שגרו בדירה משלהם, התקשו לעזוב את דירתם ורכושם ונשארו לגור באירופה. כל חברי נספו בשואה ולא נשאר מהם זכר. רק אני נשארתי בחיים".

 

המשיך רבינו זצוק"ל ואמר: "לו היו שואלים אותי האם לקבל דירה זה דבר טוב או לא, ללא ספק כל אחד היה אומר שאין דבר טוב יותר מלקבל דירה. אולם עתה התברר למפרע שאי קבלת הדירה היה הדבר הטוב ביותר בעבורי ועבור רעייתי". 

הלכה פסוקה היא שכשאדם שותה יין ובירך עליו "בורא פרי הגפן" ומביאים לפניו עוד יין משובח יותר, מברך ברכה נוספת "ברוך הטוב והמטיב".

תמה בספר דברי שלום ואמת: מדוע תקנו חז"ל ברכה זו דווקא על היין. לכאורה מתאים היה יותר שכשאדם הבין פשט חדש בתוספות, או כשמסיים את הש"ס, יברך "הטוב והמטיב". אך מדוע דווקא על היין?

והוא מסביר: כפרי נבער נוסע לצרפת ארץ היין. הוא מגיע לכרם משובח של ענבים מובחרים ביותר ורואה אדם שלוקח את הענבים לתוך הבור, לובש מגפיים ודורך עליהם. הוא חושב בליבו שאותו אדם הוא חסר דעה. למה הוא משחית את הענבים? אבל הוא מתנחם בליבו שלפחות יהיה כאן מיץ ענבים. אז הוא נדהם לגלות שהפועל משאיר את המיץ ונותן לו להתקלקל, להסריח ולעלות זבובים וחיידקים. בליבו הוא מתנחם שלפחות יהיה חומץ, אך הנה הפועל מכניס את כל היין לחביות וקובר אותם באדמה. עד היום הוא ידע שקוברים באדמה אנשים. לפתע הוא רואה שקוברים מיץ ענבים, למשך עשרות שנים. אותו תייר הולך עם קושיה, ומסקנא בצידה, בצרפת מתגוררים אנשים חסרי בינה...

אך אנו יודעים שהשאלה לא מתחילה. זהו תהליך הכנת היין. ענבים מוכנים לאכילה, אך אם סוחטים אותם, מניחים אותם בחביות ו'שוכחים מהם', הם נהפכים ליין מובחר. לכן דווקא ביין, כשלאדם מגיע יין משובח הוא מברך "הטוב והמטיב". הקב"ה הוא טוב, אך הוא גם מטיב את הטוב עצמו, להיות מעולה יותר ויותר, אף כשהתהליך נראה לנו, הכפריים הנבערים מדעת, כדרך השחתה וקלקול.

אנו קוראים את המגילה בבת אחת, אך התהליך כולו התפרס על פני תשע-עשר שנים. הפרשנים –בגרוש הסבירו באלף פילפולים את המניע למשתה אחשוורוש, הריגת ושתי ונישואי אסתר למלך. העיתונאים מילאו טורי הגיגים בנסיון להסביר מדוע המלך לא שילם מיד למרדכי היהודי על שגילה לאחשוורוש ששומרי הסף רצו לרוצחו נפש. הנייעסנים טענו בתוקף שמרדכי, שאינו משתחווה להמן, ימיט אסון על כלל ישראל. אף אחד לא הבין מדוע אסתר מזמינה את המן למשתה, במקום לנסות ולהפר את עצת המן ואיש לא הבין מדוע נדדה שנת המלך. תשע- עשר שנים של רבבות גליונות עיתונים ותילי תילים של פרשניות, שעסקו במאורע זה ובמאורע אחר, בכל שבוע לחוד, השתלבו לפאזל אחד נפלא. לפתע הכל מואר באור יקרות. יש מנהיג לבירה, שמושך את כל הפוליטיקאים בחוטים...

בחירות ראשונות, שניות, שלישיות ואולי גם רביעיות. ליברמן הפך את עורו והפך לאויב מר, מסית ומדיח. פלונטר ממשלתי, גוש חוסם, נצחונות שהפכו להפסדים, חיבור בין הערבים לשנוא נפשם המולדובי, ועל כולנה, 3 כתבי אישום סביב ראשו של המלך אחשוורוש, כשלהט החרב המתהפכת של האחשדרפנים של בג"צ, שהמליכו את עצמם למלכים עצמם. ואז, כשנבין את הכל בסופו של דבר, נאחה את הפאזל ונחוש שישנו מלך אמיתי מאחורי הכל, יוותר לנו רק לדעת מיהו ה'חרבונא הזכור לטוב' בכל הסיפור...

(פורסם ביתד נאמן, שושן פורים התש"פ)

 

רות ועורפה: הוראה לדורות - מתוך שיחתו של הרבי מליובאוויטש זי"ע, לחג השבועות תשל"א

רות ועורפה: הוראה לדורות - מתוך שיחתו של הרבי מליובאוויטש זי"ע, לחג השבועות תשל"א
כל דבר הנאמר בתנ"ך, ונכלל בזה גם סיפור דברים, מהווה הוראה למעשה לכל דור ודור עד לדורנו, כבר אמרו חז"ל: "נבואה שהוצרכה לדורות - נכתבה, ושלא הוצרכה לדורות - לא נכתבה".
 
‏אחת מן ההשלכות האקטואליות, וההוראות למעשה לזמננו, שבמגילת רות, מופיעה באופן ברור בסיפור עלייתן לארץ ישראל של רות וערפה:
 
‏הן מצהירות על רצונן להתגייר: "כי אתך נשוב לעמך" למרות שלא מצפות להן דירות מטעם ה"סוכנות" או כל סיוע כלכלי מטעם המדינה - שהרי מאוחר יותר אנו רואים את רות נזקקת למתנות עניים למחייתה , אף לא מצפה להן קבלת פנים לבבית ועידוד עלייה, שהרי אפילו חותנתן התקבלה בקריאות זלזול: 'הזאת נעמי'‏?!, הן נכונות לסבול, ובלבד לחיות בתוך עמם של בעליהן!
 
‏למרות כל זאת אין נעמי מתחשבת כלל במניעיהן ובהקרבה שהן מגלות על מנת להצטרף לעם ישראל, והיא דוחה אותן  ב"לכנה שובנה".   
 
‏נעמי, שככל הנשים הייתה רכת לב בטבעה, ושדרכיה היו דרכי נועם, כפי ששמה מעיד עליה, התאזרה עוז והרחיקה ממנה את כלתה, שחייתה איתה עשר שנים בטוב וברע ושהולכת אחריה ורוצה לחיות בעוני בתוך עמה, היא לא ניסתה אפילו להפנותה לבית דין רבני בבית לחם (כיון שהיה אז "שפוט השופטים" "ודור ששופט את שופטיו" - חששה שמא תמצא בית דין שיקל עליה), היא נוכחה מיד שערפה מתכוונת להסתפק ב"גיור של נייר", ובחושה הבריא הבינה שגיור כזה מביא צרות לכלל ישראל, ומשום כך דחתה את ערפה, ולא נרתעה פן יאמרו עליה שהיא אכזרית.
 
לכאורה: מה היה איכפת לה, לנעמי, לקבל את ערפה, גם אם אינה מעוניינת בגיור כהלכה? איזה אסון יקרה לעם ישראל אם תצטרף אליו עוד אישה, שתשב בתוך העם בארץ-הקודש, ובטח תדליק נרות-שבת, תאכל כשר וכו'? מדוע ניתקה אותה ממשפחתה שאתה חייתה עשר שנים בחיבה?
 
‏­אלא שנעמי חזתה היטב את האסון הצפוי לעם ישראל מצירוף ערפה באמצעות "גיור של נייר", ובחושה הבריא מנעה מעם ישראל את האסון, על-ידי דחייתה!
אילו היתה ערפה מצטרפת לעם-ישראל, כתוצאה מגישה "ליברלית" המתחשבת "בהקרבתה ורצונה הכנה" וכו', היה גם אז נולד אצלה גָלְיָת, ואז היה המצב חמור: גלית היה מסתובב אז בתוך עם ישראל והיה רשום כיהודי.
 
‏כאשר גלית נולד בתוך מחנה פלשתים (משום דחיית ערפה על-ידי רות) ‏- היה השונא גלוי לעין, ודוד המלך יצא נגדו בחלוקי אבנים וניצחו, אבל אילו היה אותו גלית מסתובב במחנה ישראל - לא היו יודעים שהוא אויב ולא הייתה אפשרות לצאת נגדו למלחמה, ואז היה  הרבה יותר מסוכן, כ"גיס חמישי". מי יודע מה היה עלול אותו גלית לעשות לעם ישראל!  
 
‏"אכזריותה" של נעמי ועמידתה על גיור כהלכה - מנעו, אפוא, אסון וסכנה חמורה מן העם. נעמי לא התחשבה בכך שישראל בארצו זקוק לתוספת כח, ושבנה של ערפה ודאי ישרת בצבא ישראל, כיוון שידעה שדווקא בשירות זה של גלית בצבא - טמונה סכנה, סכנת "גיס חמישי", ולכן דחתה את ערפה.
 

ההיסטוריה של עם ישראל והעברת התורה מדור לדור

 
ההיסטוריה של עם ישראל והעברת התורה מדור לדור

עם דגש על ימינו אנו, ועל השבר הכואב של תופעת "נשות האנטי כותל" 

 בעצם, עלי להתחיל מבריאת העולם. מחטא אדם וחוה, שגרם בעולם לכל כך הרבה בלבולים. שגרם בעצם ל"שבירת הכלים" הראשונה.

אדם וחוה נולדו מושלמים ויכלו להשלים את התיקון שלהם כבר ביום שבו נבראו, אבל הם חשבו "להתחכם" ו"לעבוד את ה' כדרכם" ובניגוד למצוה היחידה שה' ציווה אותם. והם אכלו את פרי עץ הדעת, שהיה מאוד טוב למראה, וטעים להפליא, ונחמד להשכיל, ומדהים, ומיוחד ומעורר כמיהה ומרגש, ולכן חוה בחרה לאכול אותו, למרות שה' ציווה לא לאכול. ואחר כך גם הזמינה את אדם להצטרף לחגיגה.

ומה יצא מה"חגיגה" הזו? ה"חגיגה" ה"נחמדה", ה"מהנה", ה"מרגשת" וה"מדהימה"?

התוצאה היתה כאב עמוק. קללות לדורות. שעבוד של האדם לעבודת האדמה. ועוד.

עברו דורות. 10 דורות מאדם עד נוח. 10 דורות מנוח עד אברהם.

והגיע אברהם אבינו. וה' העמיד אותו ב-10 נסיונות. ובחלק מהנסיונות הוא נדרש בדיוק לנסיון הזה: לראות האם באמת הוא אוהב את ה'. האם באמת הוא ישמע בקול ה' ויעשה את רצונו בכל מצב ובלי חשבונות וגם כשזה לגמרי הפוך מכל הבנה.

ואברהם אבינו קיבל ציון 100.

ואחריו בא יצחק והעמיד את מידת היראה. וגם לו היו נסיונות.

ויעקב את מידת תפארת. וגם לו היו נסיונות.

ונולדו 12 השבטים+דינה,

והגיע יוסף הצדיק, ואחיו לא סבלנו אותו ו"זרקו" אותו למצרים, ושם, בודד בעולם, יתום, בלי משפחה, הוא הצליח לעמוד בנסיונות הקשים ביותר. האם הוא ראה מול העיניים גן עדן, גיהנום, שכר, עונש? לא בטוח. חז"ל אומרים שהוא ראה את דמות דיוקנו של אביו. את החוליה שמקשרת אותו בשרשרת הדורות. כי הכוח שעזר לו לעמוד מול הנסיונות היה כח האהבה. כח המסורת. כח החיבור לדמות של הצדיק, הדמות של יעקב אביו, וזה מה ששמר עליו, וכך הוא העמיד את מידת היסוד. מידת ההתגברות על הנסיונות. מידת הקדושה. מידה שנגזרת ממנה גם הצניעות, הצניעות שכל כך לא מיותרת גם היום, למרות שיש מי שלועג לנו על כך. אבל כל אחד ואחת שמתחזקת במידה הזו, של הצניעות, כמה היא משמחת את ה' יתברך, כמו שמשמחים מלך שיש קטע מהממלכה שלו שהוא זנוח, ובא אדם והולך ומטפח את אותו מקום, כמה הדבר משמח את המלך. וכאן מדובר במלך העולם, ובמידת יסוד שכל כך חשובה כל התגברות בה, דווקא בגלל שבדור שלנו, כל כך הרבה לא מבינים את עוצמתה.

וזה לא קשור לנושא, אבל צניעות זה לא רק בגדים צנועים, לגברים או לנשים. וצניעות זה לא רק הפרדה בין נשים לגברים כדי לא לגרום להפרעות ולבילבולים ביניהם. צניעות זה גם "הצנע לכת עם ה' אלוקיך". צניעות זה גם אומר שאדם שהגיע לדרגות גבוהות, או אישה ששואפת לקדושה, או גבר שמתפלל מסידור עם כוונות עמוקים של הרש"ש הקדוש, או אישה שמקיימת מצוות שאין היא חייבת בהן – שלא יחצינו אותם. שלא ינופפו אותם. שלא ינופפו אותם על נס. שיטמינו. שיצניעו. שישימו מסווה. וזו אחת מה-3 מצוות מרוכזות, מתומצתות, שמרכזות כמו בקפסולה את כל מה שנדרש מאיתנו, כפי שסיכם זאת מיכה הנביא: "בא מיכה והעמידן על שלוש: עשות משפט, אהבת חסד, והצנע לכת עם אלוקיך."

לסיכום, הצניעות נלמדת ממידת יסוד ונוסדה על ידי יוסף הצדיק ויש לה תפקיד קריטי בכל עבודת ה', ותפקיד קריטי דווקא בתקופה שבה יש מי שנלחם נגדה, ותפקיד קריטי בכל דור ודור. צניעות במשמעות של הכמסה. צניעות במשמעות של הסתרה. צניעות במשמעות של קדושה.  

נמשיך קדימה.

עם ישראל ירד למצרים. שועבד למצרים. הגיע למ"ט שערי טומאה. וניצל בזכות הנשים של אותו דור.

כי הנשים בעם ישראל, מאז ומעולם, היו חוליה חזקה, איתנה, חוליה של אהבה לאלוקים. חוליה של עבודת ה' מתוך צניעות. חוליה של קדושה.

ובפרט באותו דור, דור של שיעבוד נורא. דור שבו לקחו המצרים את ילדי ישראל והוציאו אותם להורג! ומרוב יאוש, הלכו כל הגברים בעם ישראל והתגרשו מהנשים שלהם, כדי לא להוליד עוד ילדים לחיים שאין בהם תקוה.

ואז באה מרים, ילדה קטנה! והאירה מחדש את אור התקווה, והצילה את עם ישראל, והחזירה את הגברים של עם ישראל לנשותיהם, ובכך בזכותה נולד משה רבנו, הגואל הראשון של עם ישראל. ואת ההמשך (המיילדות העבריות, וכו') כולנו מכירות מפרשת השבוע.

משה רבנו גדל. קיבל נבואה מאת הבורא. שמע לדבריו. והוציא בציוויו ובהדרכתו את ישראל ממצרים, באותות ובמופתים, ביד חזקה ובזרוע נטויה.

ויצאנו ממצרים. וחצינו את ים סוף. וקיבלנו את התורה.

ושמענו דברי אלוקים חיים מתוך האש, מתוך הר סיני. שמענו את קולו של ה'. ראינו את הקולות.

וכולנו היינו שם. כל נשמה יהודיה שעתידה להיוולד אי פעם, וגם כל נשמה שעתידה להתגייר. כולנו היינו. כולנו ראינו. כולנו שמענו.

אנוכי ה' אלוקיך.

לא יהיה לך אלקים אחרים על פני.

לא תישא את שם ה' לשוא – לא להישבע לשוא, לא להזכיר שם שמים לשוא, לא לומר ברכות שלא באופן שלשמן הן תוקנו.

זכור את יום השבת לקדשו.

כבד את אביך ואת אימך.

ו-5 המצוות הבאות, לא תרצח והמסתעף ממנו, לא תנאף והמסתעף ממנו, לא תגנוב והמסתעף ממנו, לא תענה ברעך עד שקר, לא תחמוד.

 

קיבלנו תורה, ומשה עלה להר סיני לקבל את כל הפרטים לעומקם.

ואנחנו נשארנו "לבד".

ו- הופ. נסיון.

מה עושים? עברו 40 יום. משה לא חוזר. אנשים רואים צורת מיטה בעננים שבשמים.

אנשים התחילו להתייאש.

אנשים התחילו לומר, מה נעשה? צריך לעשות משהו. אין לנו מנהיג. חסרות לנו אורות רוחניים. לכל העמים יש סמלים לעבוד אותם, ורק אנחנו נשארנו בלי מנהיג, בלי מלך, בלי שום עצם מופשט לסגוד לו. מה נעשה?

הלכו ובנו להם עגל.

אז נכון שבתורה שקיבלנו רק לפני 40 יום כתוב "לא תעשה לך פסל". אבל נעדכן, נשכלל, נתחכם, נעבוד אותו "בדרכנו".

וזו היתה הנפילה הגדולה. החטא הנורא של "חטא העגל".

אבל הנשים לא השתתפו בזה! הנשים לא מסרו את התכשיטים שלהן לבניית של עגל הזהב!

כי הנשים של עם ישראל תמיד עבדו את ה' בתמימות. בלי חשבונות. בלי לחשוב "מה ייצא לי מזה". בלי לנסות לעקוף את ציוויו של מלך מלכי המלכים. ה' אסר אז אסור. מה שה' אומר, כך אנו עושות.  בלי חשבונות. בלי מניפולציות. בלי שיקולים של אורות וצללים ורווח והפסד. פשוט עבודת ה' בתמימות. הוא המלך. הוא המנהיג. הוא ציווה ולאורו אנו הולכות ואת ציוויו אנו מקיימות בתום לב ובאמונה.

ולכן זכו הנשים בפרס: אצל הנשים, ראש חודש הוא יום של חג.  חג מיוחד בכל חודש מחדש.

אבל העגל נעשה. ואירע שוב תהליך של "שבירת הכלים".

ומשה ירד מהר סיני.

ונשברו הלוחות.

ונגזר החורבן.

ונגזר תהליך ארוך של תיקון של עם ישראל. תהליך שנמשך ונמשך עד ימינו אנו.

משה עלה שוב להר סיני, ביקש מחילה, קיבל את מידות הרחמים, וה' מחל לו, אך גם הודיע לו שההנהגה של עם ישראל תהיה קצת שונה מעכשיו והלאה.

לאחר מכן, ובעקבות חטא נוסף, "חטא המרגלים", עם ישראל שהה במדבר 40 שנה. ושם, במדבר, זכה עם ישראל בהשראת שכינה. זכה במנהיג שה' מדבר עמו פה אל פה. זכינו להקמת המשכן. זכינו לעבודת הקורבנות, אישי ישראל – עבודה שמתארת קרבה עצומה, חיבור של כל העולמות על עבודת הבורא, אהבה שאין כמוה.

ועם כל הקרבה הזו, גם עברנו קשיים, מהמורות, נסיונות. עברנו את מחלוקת קורח (שגם הוא סוג של חשיבה שגויה: עדת ישראל כולם קדושים, מדוע, משה ואהרון, מדוע אתם כביכול מתנשאים? ולמה בית מלא ספרים חייב מזוזה? ולמה טלית שכולה תכלת חייבת בציצית? בקיצור, שוב פעם, ניסיון של האדם לחשוב שהוא מבין יותר טוב מהמנהיג של הדור). עברנו את חטא המרגלים (שוב פעם, קטנות אמונה בדבר היכולת של אבינו שבשמים להכניס אותנו לארץ שדייריה כה חזקים), היינו 40 שנה במדבר, ונכנסנו לארץ ישראל.

זכינו ליישב את הארץ. דוד המלך קנה את השטח של הר המוריה ושלמה המלך השלים בו את בניין המקדש. זכינו להשראת שכינה בקודש הקודשים, זכינו להקים בית פה, בעולם התחתון הזה, לשמו יתברך. זכינו לחיות חיים גבוהים של קרבת אלוקים. של עליה לרגל. של עבודת האלקים.

והתורה שקיבלנו מסיני, ועברה מדור לדור, הגיעו אלינו דרך נביאי האמת, שהיו מוסרי התורה לעם, שה' היה מדבר עימם והם היו מדברים איתנו.

והנביאים חזרו, והתרו בנו, ואמרו לנו את דברי האלקים. ואנחנו היינו שומעים ומורדים, שומעים וטועים, חוזרים ותועים.... ושוב חוזרים וחושבים שאנחנו נחליט כבר לבד מה לקיים ואיך לקיים, שאנחנו נעבוד את האלקים "כדרכנו", שאנחנו נבחר לנו בעצמנו לקיים את מה שנוח לנו, את מה שמענג אותנו, את מה שמתאים לנו.... ושוב באו הנביאים והוכיחו אותנו. ושוב לא שמענו.

ושוב גלינו.

ושוב חזרנו.

ובימי בית שני, שוב זכינו לבניין המקדש, שאמנם חלק מהנסים של בית ראשון לא היו בו, ואמנם ארון העדות כבר נגנז, אבל עדיין, היה זה בית לשמו של ה' יתברך. בית עם מזבח הזהב, מזבח הקטורת, מנורה, שולחן הפנים...

אבל הנבואה, חסרה והלכה. והנביאים העבירו את המסר האלוקי, שעבר מדור לדור, אל אנשי כנסת הגדולה, והם תיקנו לנו את נוסח התפילה, ואת מנהגי התפילה, ואת הכללים איך מתפללים, מתי מתפללים, מה אומרים דווקא במנין ומה נחשב מנין. ואת נוסחי הברכות, ואיך צריך לומר אותן, ואת הכללים של הברכות, ואת הלכותיהן. הכל תוקן במקשה אחת. כמו רופא שמתקן תרופה וקובע את כלליה, כך תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה, שכללו את אחרוני הנביאים, את כללי התפילה וחוקיה, עבור ימי ההסתר שעוד יבואו.  

כי ימים ללא נבואה, הם ימים של הסתר.

ואנשי כנסת הגדולה מסרו את התורה לתנאים, שבתקופתם כבשו היוונים את הארץ וניסו להשכיח את התורה, ובאו יוונים ורצו "לעבוד את ה'" בדרך המקובלת על תרבות יוון, הדרך ההלניסטית, ו"להתאים" כביכול את התורה ל"זרם" ההלניסטי. אבל במסירות נפש קמו מתתיהו החשמונאי ובניו ונלחמו בתרבות הזרה הזו, ובנסים גדולים ניצלנו והעם היהודי שרד שוב. ולזכר אותו נס אנו חוגגים את חג החנוכה.

אבל אחרי אותו עידן, שוב חזרו הבלבולים, והתרבו הכיתות בעם ישראל. מנהגים שונים צצו. כל אחד החליט שהוא בוחר לעצמו מה לקיים ואיך לקיים. החלה מרידה במסורת העברת הדורות מדור לדור. החלה מלחמת אחים. החלו פוליטיקות. אנשים שאינם יראי אלוקים הקימו "זרמים" חדשים, שאינם פועלים על פי מסורת ישראל, ושאינם מחוברים אל מנהיגי הדור, ואנשי ה"פוליטיקה" החלו להשתמש במקום המקדש ככלי למטרות פוליטיות. (ע"ע אלכסנדר ינאי).

והעם לא יכול היה לסבול זאת, והגיב "באלימות" והשליך עליו אתרוגים.

וכי מה יכול היה לעשות? איך יכול היה לראות את חילול מנהגי הקודש, את חילול בית המקדש, ולשתוק?????

אי אפשר לשתוק.

ואי אפשר לשתוק היום.

כי כשרואים חילול קודש, אי אפשר לשתוק.

כי כאב, גורם לזעקה.

אבל הכתות הלכו והסתאבו, והפוליטיקות הלכו והסתבכו, ובסוף התהליך הלכו אלו נגד אלו, נלחמו אלו באלו, והארץ הוגשה על מגש של כסף לידי הרומאים, שבהמשך גם החריבו, שוב, את בית המקדש. את מקום השראת השכינה בעם ישראל, את מקום עבודת הקורבנות, את מקום הקשר העמוק שלנו את אבא שלנו, אל הקדוש ברוך הוא האהוב.

ושוב יצאנו לגלות. והפעם, גלות ארוכה, ארוכה, ארוכה.

תלמדו כבר, קורא לנו הבורא, תתעוררו כבר, תלמדו כבר להפסיק עם הכיתתיות, עם הפוליטיקות, עם האינטרסים, עם האגואיזם. תתחברו אלי, אל תורתי, אל מה שציוויתי אתכם, אל מנהיגי האמת שלי שמנהיגים אתכם. תתחברו אליהם בתמימות, תשמעו להם בכל דבר, לא רק במה שנוח, תלכו בעצתם. אל תנסו לעורר מחלוקות בכח. אל תצטרפו למחלוקות רק כי זה נוח. תדבקו בי. תלכו בדרכי. תעבדו אותי באהבה. אני מחכה לכם. אני מחכה להשרות את שכינתי בתוככם. אני מחכה לבנות את ביתי מחדש. אני מחכה לכם יותר ממה שאתם מחכים לי, תאמינו לי. רק תבואו כבר. רק תלמדו כבר.

אלפיים שנים אני מחכה. בואו!

ואנחנו לא שמענו.

וכך עברו להם אלפיים שנה. מה לא עברנו. גירוש ספרד, מסעות צלב, שואה.... תקומה.... מלחמות.... ובנסים גדולים ועצומים חזרנו אל שרידי בית קודשנו, אל הר ציון שחרב, אל הכותל המערבי, שריד בית המקדש ששרד - - -

ובאים אנו אל השריד הזה

ובוכים

ומבקשים על הגאולה

ואז באה קבוצה של נשים שמפעילה שוב אנטגוניזם ומחלוקת? שמגיעה למקום הכי קדוש ליהדות רק כדי לעבור בו על חוקי היהדות? שמגיעה לשריד בית המקדש רק כדי ללעוג על עבודת המקדש? שאומרת "אנחנו נחליט מה נקיים ומה לא" שרואה את הכותל וחושבת איך להפיל אותו? שרוצה דרך הכותל להשליט דרך זרה, דרך של התבוללות ואיבוד עם ישראל לדעת, חלילה על עם ישראל כולו???? 

שרוצה לקחת את התהליך המופלא של שיבת ציון ולעשות לו נסיגה אחורנית, ולהפוך חלילה את עם ישראל להיות איזה ערב רב של אומות שחוגג את החגים של כל הדתות גם יחד עם אשוח ביחד עם סופגניות ביחד עם סנטה קלאוס ביחד עם חנוכיה ביחד עם תפילין לנשים בלבד ולא לגברים וביחד עם ספר תורה שמוכנס למתחם השרותים????

ומה עלינו לעשות???

לשתוק????

לראות את החלום שלנו, את התקווה בת שנות אלפיים, את העתיד שלנו הנכסף, הולך ונמוג לקול לעג של כמה נשים שחלקן בכלל אתאיסטיות ובכלל לא מבינות מה המשמעות של מה שהן עושות, ועוד כמה נשים תמימות שנוהות אחריהן?

האם נכון הוא לשתוק?

אבל איך אפשר לשתוק? איך אפשר שלא לזעוק?

והזעקה שלנו נשמעת מסוף העולם ועד סופו.

הזעקה של מאות ילדות שמגיעות, ללא תקציב, ללא מימון, ללא הסעות, ללא גיבוי, ללא תמיכה, ומגיעות בכל זאת לזעוק, לבכות, להתפלל, לייחל, להתחנן. לבקש על נפשן, לבקש על עתיד העם שלנו, שחזר ארצה אחרי אלפיים שנה – ושוב עומד בפני סכנה.

הזעקה של הנשים המבוגרות, שראו את החורבן - וראו את התקומה - ומצפות לגאולה – ופתאום רואות את שערי התוהו פתוחים בפניהן.

אל תפריעו לתפילה!

אל תפריעו לתקומה!

אל תפריעו לקול קל חי!

והזעקה של עם ישראל כולו. לדורותיו. אלו שאיתנו פה היום ואלו שאינם פה איתנו היום.

וזועקים לגאולה. וזועקים לנוכח חילול הקודש. לנוכח התוהו. לנוכח העוול. לנוכח הציניות.

ולנוכח העתיד המצופה, הנכסף, שכולנו כה כמהים עליו ומצפים אליו  - - - 

ויהי רצון שירחם ה' עלינו, ויחלצנו מעומק גלותנו, ויושיענו מהבלבולים שלנו, ויגאלנו.

במהרה בימינו אמן כן יהי רצון. 

  

תפקידנו בעולם

תפקידנו בעולם

בתוך שישה סדרי משנה, מספרי היסוד של העם היהודי, קיימת מסכת שנמצאת כמעט בכל בית, כמעט בכל סידור, וזוהי "מסכת אבות". בתוך מסכת אבות הטמינו חכמינו זכרונם לברכה סודות עצומים. אפשר לקרוא את הספר הזה שוב ושוב, לשנן אותו שוב ושוב, ופתאום בכל מיני סיטואציות לקבל אורות מתוך הסודות העצומים שנמצאים בתוכו. סודות על קיום העולם. על משמעות החיים. על העמודים עליהם עומד העולם. ועל העומק של מהות האדם בעולם הזה.

ויש סוד אותו אמר אנטיגנוס איש סוכו, סוד שאפילו אחד מתלמידיו, צדוק, לא הצליח לרדת לסוף עומקו.

והסוד הוא כזה: (אבות א ג): "אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם."

מה כתוב פה? מה המשמעות של הדברים? האם חלילה אין שכר ועונש? האם אין עולם הבא? גן עדן? גיהנום? תחית המתים?

בודאי שיש! ויש גם הוכחות שיש! אלפי אנשים שעברו מוות קליני כבר סיפרו על חוויותיהם. וגם בתקופת התנאים היה אחד כזה שעבר מוות קליני, וחזר, וסיפר על חוויותיו. (רבי יוסף בן רבי יהושע, בבא בתרא י' ע"ב).

אבל:

כשאנחנו חיים פה בעולם, אומר אנטיגנוס איש סוכו, אל לנו לחשוב כל הזמן במושגים של שכר, עונש. או במילים אחרות: משחק החיים שלנו לא צריך להיות  "מונופול". משחק החיים שלנו צריך להיות "סולמות וחבלים".

ומה הכוונה?

במשל שהביא אנטיגנוס איש סוכו, "הרב" הוא הקדוש ברוך הוא, ואנחנו עבדיו.

ויש לנו ספר כללים, חוקים, שהגיע אלינו, שעבר מדור לדור, ומתאר את רצון הקדוש ברוך הוא מאיתנו.

ואמנם, אפשר לעבוד את ה' מה שנקרא "עבודה מיראה", כלומר "לשם פרס", כלומר, לחשוב, פה יש מצוה, נעשה, בשביל השכר שלה, בשביל לשפר את הפוזיציה שלנו בגן עדן, בשביל האור שנקבל. ופה יש עבירה, נברח ממנה, כדי לא ליפול לגיהנום, כדי לא לאבד אורות. וזה בוודאי סבבה!

אבל יש דרגה גבוהה מזו.

והיא: הדרגה של מי שעובד את ה' מאהבה. שלא על מנת לקבל פרס.

הוא לא אומר: מה תהיה הדרגה שלי בגן עדן, מה חסר לי, מה יש לי, איזה אורות חסרים לי ואיזה אורות עוד עלי להשלים.

אלא הוא אומר: מה ה' רוצה ממני. מה ישמח אותו. לא רק ביחס לעצמי, אלא ביחס לעולם כולו, לתיקון עולם במלכות שמים.

כמובן שהוא יברח מן החטא, כי כל חטא מצער את בורא עולם. אבל הוא גם יברח מדברים שגורמים נזק בעולם, והוא ינסה לעזור גם לאנשים אחרים לברוח מדברים שגורמים נזק בעולם, פשוט כדי לעשות את רצון ה'. פשוט כדי לשמח את בורא עולם. ובלי לעשות חשבונות הרבה.

כי מה כבר יש לנו בעולם הזה, חוץ מאשר לשמח את אבא שלנו שברא אותנו ואוהב אותנו כל כך ונותן לנו הכל.

וזה מה שמלמד אותנו אנטיגנוס איש סוכו.

לא כל אחד יכול להגיע לדרגה הזו. יותר קל לעבוד את ה' כן על מנת לקבל פרס. אבל זו הדרגה הגבוהה יותר.

וכמובן, שעבד כזה, שחושב מה המלך רוצה, מה המלך מעוניין, מה ישמח את המלך, כמובן שהמלך לא ייקפח את שכרו! אבל העבד פשוט לא עסוק במחשבות האלו בכלל.

אז מה כל זה קשור לענייננו?

ניקח לדוגמה את גדולי ישראל, שמבינים כל דבר לעומק, ומכירים את כל התורה כולה. הם היו יכולים לבחור להתבדל מעם. לחיות לו בתוך בית קטן, מנותק מכל העולם, ורק ללמוד כל הזמן. הרי הם לא צריכים כלום לעצמם חוץ מלחם לאכול ובגד ללבוש! וללמוד וללמוד וללמוד וללמוד ולהפיק עונג אין קץ ולזכות לבנות לעצמו עולמות עליונים של קדושה אינסופית ואורות רוחניים עם עוצמה של מיליארד וואט.

וכמובן שאמנם, רוב הזמן גדולי ישראל יושבים ולומדים, אך יחד עם זאת, הם חושבים ומשקיעים ומוסרים את נפשם על כלל ישראל. הוא חשב על מלכות שמים. הוא חשב על הגאולה. ניקח לדוגמה את מפעלי החיים של הרבי מליובאוויטש זי"ע, ואת תלמידיו שעד היום מוסרים את נפשם למען עם ישראל, בכל קצוות הגלובוס.

וזה תפקידו של אדם שרוצה לעבוד את ה'. הוא חושב: מה ה' רוצה ממני, מה התפקיד שלי בעולם.

לא: מה יביא לי הכי הרבה תועלת, רוחנית או גשמית, הנאה, רוחנית או גשמית, תפוקה עתידית, רוחנית או גשמית.

אלא: מה ישמח הכי הרבה את הקדוש ברוך הוא. מה יקרב אותי הכי הרבה אליו. מה ה' רוצה מאיתנו, מה באמת ה' רוצה מאיתנו. ואם אנחנו לא יודעים, להתפלל על כך: אנא ה', טהר ליבנו לעבדך באמת.

ותמיד עם התפילה צריכה לבוא גם "השתדלות", כלומר, תהליך שמתחיל אצלנו. ו"ההשתדלות" פה, כדי להיות מדויקים, כדי לדעת מה באמת ה' רוצה מאיתנו, זה ללכת לשאול את מי שנמצא ב"מגדל הפיקוח" של "גן המבוכה": "עשה לך רב". למצוא דמות תורנית קרובה שניתן יהיה להתייעץ איתה, ולשאול:

מה אני יכולה לעשות שישמח את ה' יתברך. 
ומה ה' יתברך רוצה ממני.

וזו גם מצוה שה' ציווה אותנו, ואת רצון ה' אנו יודעים מתוך התורה שהוא ציווה אותנו, שכך כתב לנו ה' בתורתו (דברים י"ז ט'-י"א: פרשת השבוע שהיה):

"וְעָשִׂיתָ, עַל-פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ.... וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ.... לא תָסוּר, מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל."

ז"א כאשר הולכים על פי ההדרכה של גדולי ישראל, וכאשר מתייעצים איתם בצמתים המכריעים, במצבים אלו אנו עושים את רצון ה', פועלים על פי הדרכתו בתורה שהוא נתן לנו, וזה הדבר החשוב ביותר בעולם הנעלם שבו אנו חיים.

 

כמה מלים על אמונת חכמים

 

כמה מלים על אמונת חכמים

העם שלנו הוא עם עתיק. עברנו הרבה מאז יציאת מצרים, מאז מתן תורה, מאז היינו לעם. ואחרי אלפי שנות קיום, פרושה לה ההיסטוריה של העם שלנו לפנינו. ולא נותר לנו אלא ללמוד מהעבר. ללמוד מכל המקורות שבידינו. ללמוד מניסיון אבותינו. לפתוח את עינינו ואת ליבנו ולבחור בכיוונים שיביאו אותנו להשלים את ייעודנו, להיות לעם שמפיץ את אור ה' בעולם. להיות לעם שמראה דוגמא אישית של מוסריות, של צדק, של אור אלוקי, לכל יתר עמי העולם. להיות לעם סגולה.

ואיך נדע לאן נפנה? איך נדע מה נעשה? כל כך הרבה דרכים יש. כל כך הרבה שבילים. כל כך הרבה בלבולים. וגם כאשר אנו קוראים בתורה, התורה היא כמו ספר תווים על מליוני סוגי תווים. האם אמנם יודעים אנו לקרוא את כולם? הזוהר הקדוש, לדוגמא, צופן בתוכו סודות כאלו, שרק מי שעד גיל 40 מילא את כרסו בש"ס ובפוסקים, כלומר, הוא בקיא בכל התורה הנגלית, רק אז הוא מבין לעומק את הסודות הללו. להבין לעומק את כל שורות הקוד. אחרת, יש דברים שהוא עלול לא להבין מספיק לעומק. וגם את זה כבר ראינו בהיסטוריה (ע"ע שבתאי צבי וחסידיו).

אז מה הדרך שנלך בה?

התקופה שאנו חיים בה, תקופת סוף הגלות וערב הגאולה, היא, מבחינה מסוימת, תקופה של חושך גדול, כאשר מדי פעם מבליח איזה אור, איזה כוכב, שמראה לנו את הדרך, שמבזיק לנו לאן להמשיך. בחסדי ה' עלינו, שלא הפר בריתו איתנו, 
והכוכבים האלו הם גדולי הדור שלאורם אנו הולכים. 
עד ביאת גואל צדק.

הבה נדבר על אור אחד, גדול, עצום, שחי לפני כ-270 שנה. אורו של הרמח"ל. הרמח"ל נפטר בגיל מאוד צעיר! אבל במעט השנים שהוא חי בעולם, הוא הספיק לגלות לנו סודות עצומים בקבלה ובמוסר, והוא השאיר לנו ספרים דקים אבל ענקיים, שאורם עצום ומאיר לדורות.

ובין היתר, יש לו ספר שנקרא "מסילת ישרים", והספר הזה נותן את ההדרכה המוסרית למי שרוצה להגיע לקדושה. כי בקדושה אין קיצורי דרך. אדם לא יכול להגיע לקדושה בלי לתקן את הדמות שלו כאדם שלם. אחרת, גם אם ילמד המון תורה והמון סודות, הוא יהיה כמו כלי שאינו מסוגל להכיל את האור הגדול, ואז נעשה תהליך כואב של "שבירת הכלים", שגם אותו כבר ראינו מתרחש בעולם. (זה כמו אדם שסוחב כמות אדירה של יהלומים אבל אין לו את הכלים לסחוב אותם). כי הדרך להגיע לקדושה מוכרחה לעבור במסלול של תיקון המידות, של שיפור העבודה המוסרית, של בניית האדם השלם, החסיד, הקדוש, שיכול באמת לעבור מדרגה לדרגה בעבודת ה', עד הדרגות הגבוהות ביותר.

יש לרמח"ל גם ספרים נוספים, מרתקים. כדאי ללמוד. אבל הספר הזה, "מסילת ישרים", הוא ספר חובה לכל מי שרוצה לעלות ולהתעלות במדרגות הקדושה.

ובמסילת ישרים, פרק ג', מידת הזהירות, מופיע משל "גן המבוכה". וזה לשון הרמח"ל הקדוש בספרו:

 

הנני רואה צורך לאדם, שיהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו, כסוחרים הגדולים אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם למען לא יתקלקלו, ויקבע עתים ושעות לזה, שלא יהיה משקלו עראי אלא בקביעות גדול, כי רוב התולדה הוא. וחז"ל הורונו בפרוש צורך החשבון הזה, והוא מה שאמרו ז"ל (בבא בתרא ע"ח, ב):

"על כן יאמרו המשלים בואו חשבון" (במדבר כ"א, כז) -

"על כן יאמרו המושלים ביצרם, בואו ונחשב חשבונו של עולם:

הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה וכו'".

 

וזה כי העצה האמיתית הזאת לא יוכלו לתת אותה ולא לראות אמיתה, אלא אותם שכבר יצאו מתחת יד יצרם ומשלו בו. כי מי שהוא עדין חבוש במאסר יצרו, אין עיניו רואות האמת הזאת, ואינו יכול להכירה, כי היצר מסמא את עיניו ממש, והנה הוא כהולך בחושך שיש לפניו מכשולות ואין עיניו רואות אותם. והוא מה שאמרו ז"ל (בבא מציעא פג, ב):

"תשת חושך ויהי לילה (תהילים קד, כ) -

זה העולם הזה שדומה ללילה".

 

והבן כמה נפלא המאמר האמיתי הזה למי שמעמיק להבין בו. כי הנה חושך הלילה שני מיני טעויות אפשר לו שיגרם לעין האדם:

או יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל;

או שיטעה אותו עד שיראה לו עמוד כאילו הוא אדם, ואדם כאילו הוא עמוד.

 

כן חומריות וגשמיות העולם הזה הנה הוא חושך הלילה לעין השכל וגורם לו שתי טעויות:

האחת: אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם, ונמצאים הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים מבלי שהגיעם פחד תחילה.

והוא מה שאמר הכתוב (משלי ד, יט): "דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה ייכשלו",

ואומר (שם כב, ג): "ערום ראה רעה ונסתר, ופתיים עברו ונענשו";

ואומר (שם יד, ט): "וכסיל מתעבר ובוטח";

כי לבם בריא להם כאולם, ונופלים טרם ידעו מהמכשול כלל.

 

והטעות השני, והוא קשה מן הראשון, הוא: שמטעה ראייתם עד שרואים הרע כאילו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע, ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים. כי אין די שחסרה מהם ראיית האמת לראות הרעה אשר נגד פניהם, אלא שנראה להם למצוא ראיות גדולות וניסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדעותיהם הכוזבות. וזאת היא הרעה הגדולה המלפפתם ומביאתם אל באר שחת. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו, י): "השמן לב העם הזה ואוזניו הכבד ועיניו השע פן וגו'", וכל זה מפני היותם תחת החושך, וכבושים המה תחת ממשלת יצרם.

 

אך אותם שכבר יצאו מן המאסר הזה, הם רואים האמת לאמיתו, ויכולים לייעץ שאר בני אדם עליו. הא למה זה דומה?

לגן המבוכה, הוא הגן הנטוע לצחוק הידוע אצל השרים, שהנטיעות עשויות כתלים כתלים, וביניהם שבילים רבים נבוכים ומעורבים, כולם דומים זה לזה, והתכלית בם הוא להגיע אל אכסדרה אחת שבאמצעם.

ואמנם השבילים האלה מהם ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה, ומהם משגים את האדם ומרחיקים אותו ממנה.


ואמנם ההולך בין השבילים, הוא לא יוכל לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמיתי או בכוזב, כי כולם שווים, ואין הפרש ביניהם לעין הרואה אותם, אם לא שידע הדרך בבקיאות וטביעות עין, שכבר נכנס בם והגיע אל התכלית, שהוא האכסדרה. והנה העומד כבר על האכסדרה, הוא רואה כל הדרכים לפניו, ומבחין בין האמיתיים והכוזבים, והוא יכול להזהיר את ההולכים בם, לומר: זה הדרך לכו בו!

והנה מי שירצה להאמין לו - יגיע למקום המיועד, ומי שלא ירצה להאמין וירצה ללכת אחר עיניו, וודאי שיישאר אובד ולא יגיע אליו.

 

כן הדבר הזה: מי שעדיין לא משל ביצרו, הוא בתוך השבילים לא יוכל להבחין ביניהם, אך המושלים ביצרם, שכבר הגיעו אל האכסדרה וכבר יצאו מן השבילים, וראו כל הדרכים לעיניהם בברור, הם יכולים לייעץ למי שירצה לשמוע, אליהם צריכים אנו להאמין.

 

ואמנם מה היא העצה שהם נותנים לנו?

"בואו חשבון" - "בואו ונחשב חשבונו של עולם"!

כי כבר הם ניסו וראו וידעו, שזה לבדו הוא הדרך האמיתי להגיע האדם אל הטובה אשר הוא מבקש ולא זולת זה.

 

כללו של דבר: צריך האדם להיות מתבונן בשכלו תמיד בכל זמן ובזמן קבוע לו בהתבודדו, מהו הדרך האמיתי לפי חוק התורה שהאדם צריך לילך בו, ואחר כך יבוא להתבונן על מעשיו אם הם על הדרך הזה אם לא. כי על ידי זה וודאי שיהיה לו נקל לטהר מכל רע ולישר כל דרכיו, וכמו שהכתוב אומר (משלי ד, כו) "פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו" ואומר (איכה ג, מ) "נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה'".

 

 

והרמח"ל אומר כך: כולנו חיים בתוך מבוך. בתוך המבוך של החיים שלנו אנו מתבלבלים, מתקדמים, נסוגים, לא יודעים לאיזה כיוון ללכת, עלולים להגיע למבוי סתום ואז לסגת... אבל יש מי שכבר עבר את המסלול והגיע אל היעד, והוא עכשיו נמצא בתוך "מגדל הפיקוח", ויכול להדריך אותנו, לכוון אותנו בדרך הנכונה, לתקן לנו את הבאגים ולהנחות אותנו בדרך הנכונה.

ואלו הם גדולי הדור שבכל דור ודור.  

ולכן כל כך חשוב ללכת ולהתייעץ ולהישען על תלמידי חכמים. לא לסמוך על ההבנה שלנו, שהיא הרבה פעמים מוטעית או לא מדויקת או עלולה להוביל אותנו לכיוונים שגויים. אלא למצוא מישהו שנראה לנו כמלאך, שכבר עבר את כל המסלולים האלו, שכבר עבר התמודדויות, שכבר ראה נסיונות, שכבר עבר לשלב הבא במשחק של החיים, ויכול להדריך אותנו איך להתקדם בדרך שבאמת תוביל אותנו להתקדמות, ולא למבוי סתום, ולא למשחק באש.

ואמנם ה' ברחמיו בכל דור נותן לנו את המדריכים הרוחניים של כל דור ודור, להתייעץ עימם וללכת בדרכם.

כי בלי המדריכים האלו, בכוחו של השכל בלבד, לא נדע לאן לפנות, ועלולים אנו חלילה ללכת לאיבוד. או להיקלע למבוי סתום. או להתקדם בכיוון שאינו אלא נסיגה.

ולכן כל כך חשוב בכל שאלה ובכל התמודדות, שתהיה דמות רוחנית שאנו מתייעצים עימה. דמות רוחנית שנמצאת עימנו היום.

אז בכל דור ודור נוטע ה' את הדמויות הרוחניות שמדריכות את שאר הדור. שאפשר היה לשאול אותו שאלות ולקבל עצת אמת. אבל חשוב שתהיה כתובת אמינה, אהובה, יציבה, ואיתנה, שמחוברת במסורת ברשימה מקושרת לדורות קדומים, ושניתן לפנות אליה בכל מצב של התמודדות וקושי והתלבטות.

כי העולם שלנו הוא גן מבוכה אחד גדול, וללא הכוונה נכונה, אנו עלולים חלילה לסיים את חיינו בדרך ללא מוצא. (ואולי אפילו לא נגיע לחפש מסלול מחדש, כי יתכן שניקלע לתוך מסלול שאפילו לא נזהה שהוא ללא מוצא) ואז אנו עלולים חלילה לא להגיע אל היעד שלנו.

ומי שיכול לכוון אותנו על היעד, אל היציאה של המבוך הזה, הוא מי שכבר נמצא בדרגות רוחניות גבוהות יותר, כמו גדולי הדורות הקודמים, וכמו גדולי הדור שליט"א שלנו שחיים עימנו היום, ויאריך ה' ימיהם ושנותיהם ויזכנו לקבל מאורם לאורך ימים ושנים.

 

אני לא לבד

אני לא לבד
 
אני לא לבד
אתה ה' עמדי!!!
 
את צעדי אני צועדת 
ואתה - מראשותי 
שומר עלי מכל משמר
לבל אפול לבל אמעד

צעד קדימה, צעד אחורה,
אבל, לא לבד!
 
כל מהלך חיי, עלי אדמות
נכתבו ממך, מלך עולמות
אתה הכתבת, ואתה מיישם
בידך אני - ואתה הגואל!
 
אין לי שום דבר בעולם
רק אתה, ריבונו של עולם

אני רואה, שומעת, מאזינה ומקשיבה
הכל לפי - ההשגחה שלך
 
אני פוסעת, צועדת וגם הולכת
ושוב רק, ובלבד, ההשגחה שלך
 
אני כלל, לא לבד צועדת
אני כלל, לא לבד חושבת
אין בידי לשנות מהלך חיי
כי הכל בידך, מלך חי וקיים
 
טוב לי אתך, ריבונו של עולם
כי אתה - שומר צעדי
אתה עמדי - ואני לא לבד
אתה צועד איתי - כל ימי חיי
אין שמירה כזאת בעולם!!!
 
שאתה השומר - בורא עולם
אין פחד, יש רק שמחה
שאתה הוא - ה' אלוקי
"ואהבת" .... בעז"ה מקיימת
"והיה אם שמוע" - בעז"ה מיישמת
ובלי עזרתך כבר מזמן הייתי נופלת
 
כמה טוב, שיש לי אבא טוב,
כמה מאושר אדם, שאתה הוא אלוקיו
 
אין בנמצא - אושר שכזה!
גם אם תחפש, לא תמצא!
האושר האמיתי - עבודת ה'
האושר הבלעדי - "כי אתה עמדי"
תודה רבה!
ורוב תודה!
אין סוף תודה!
ואין סוף להכרה, שרק אתה ורק הינך!
"ה' הוא האלוקים 
ואין עוד מלבדו"
 
 
ניתן להשיג דף זה בטלפון: 02-5384094 /02-5388468