אמונה

אמא יקרה - תאמיני בילד שה' נתן לך!

אמא יקרה - תאמיני בילד שה' נתן לך!
 
איריס יפרח - אמו של אייל
 
לפני 19 שנה, הקב"ה זיכה אותנו בנשמה. השמש זרחה עלינו. קיבלנו מהקב"ה פיקדון של שמחה, פיקדון של נתינה, פיקדון של אהבה, פיקדון של ענווה כל מידה טובה שאמא יכולה להתפלל שיהיה לילד שלה.  לפני ח"י ימים, השמש שקעה והקב"ה ביקש את הפיקדון בחזרה. אני רוצה לבקש סליחה מאייל, על שלא התפללתי עליו מספיק. סליחה שלא הערכתי את הנשמה הגבוהה שלו.
 
השותפות שלנו עם הקב"ה לא הסתיימה. היא ממשיכה, למרות שהוא לקח את החלק שלו, השותפות שלנו ממשיכה באמונה. התפקיד שלנו הוא לאחד את עם ישראל, לאחד אותנו עם עצמנו. אני לא יודעת מה היינו עושים בלי האמונה. האמונה היא עמוד השדרה שלנו. הלב שבור, אבל הרוח איתנה, לא נשברת.

אני מבינה שאמונה זה דרגות. הניסיון הגדול במהלך האלוקי הזה - הקב"ה בדק אותנו ובוחן אותנו כל החיים, כל הזמן. וזה שלבים, והקב"ה אומר לנו: אתם רציתם ואני נתתי, עכשיו נראה אתכם. ואנחנו מטפסים עוד שלב. אנחנו מאמינים שזה מבחן של אמונה, וכל פעם זה עוד דרגה מחדש. אני מתפללת לה' שיתן לנו כוח להבין את העוצמות שלו. זה מבחן האמונה בעוצמות הכי גדולות שיש. בימות משיח הקב"ה מטלטל את החבל ואנחנו מחזיקים אותו בשתי ידיים, לא באצבע. וזה אייל שלנו, לא מוותר.

היו פה תפילות בלי סוף והקב"ה גאל אותנו מאי הוודאות. גם זה סוג של גאולה. לא השארנו פינה בלב, היינו בטוחים שהם חוזרים. והם חזרו, הם חזרו.

אומרים שהילדים שלנו מלאכים, שהילדים שלנו  קדושים. עכשיו אני מבינה את השלמות הזו שהיתה בבן שלי. עכשיו אני מתפללת מעומק הלב. הוא עכשיו ליד אבא, אבא מחבק אותו. אני בטוחה ומשוכנעת שהתפילות שלנו התקבלו. יש לנו מליץ יושר משלנו, ממש ליד ה'. הוא ידע איך להתפלל עבורנו, איך לבקש. כי הוא כזה. כל דבר עושה בשלמות.

אני פונה לאמהות היקרות: אמא - תאמיני בילד שה' נתן לך. הם גדולים - גדולים הילדים שלנו. צריך לדעת להעריך את המתנה המיוחדת הזו, לנצל את הזמן הזה! הקב"ה נתן לנו את הילדים, את ההזדמנות להתפלל עליהם, לברך אותם ולאהוב אותם.

הייה שלום בן יקר שלי.

כיצד מקיימים את מצוות התשובה וזוכים להרגיש את האור האלוקי בתוך הנשמה

בס"ד

כיצד מקיימים את מצוות התשובה וזוכים להרגיש את האור האלוקי בתוך הנשמה

הגאון המקובל רבי יעקב עדס
מקור: גליון עולם קטן, ראש השנה התשע"ג

פרק א' 
הגדרה כללית של שני החלקים שבמצוות התשובה

מצוות התשובה היא מצווה הנוהגת בכל ימות השנה אבל כמובן שחודשי אלול ותשרי הם במיוחד הזמנים לתשובה, וזו גם המצווה המרכזית בפרשת השבוע פרשת ניצבים, בפרק ל' מפסוק א' עד פסוק י"ד, ששם האריכה התורה בעניין מצוות התשובה יותר מאשר במקומות אחרים.

ב. מצוות התשובה בשורשה נחלקת לשני חלקים מרכזיים שמרומזים בלשון הפסוק בפרשת נצבים, בפרשת ל' פסוק ב', שנאמר "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו".

ג. כוונת הפסוק הנ"ל היא לומר שבמצוות התשובה יש שני עניינים מרכזיים - הדבר הראשון הוא להיות יותר קרוב אל השם יתברך כמו שנאמר 'ושבת עד ה' אלקיך', פירושו של דבר שהנשמה של כל יהודי היא אור רוחני הנמשך מהשם יתברך ואפשר לחזק את הקשר אל השם יתברך ולהרגיש אותו יותר.
והדבר השני - 'ושמעת בקולו', שהוא להקפיד יותר לקיים את ציוויי השם יתברך ולהיזהר יותר שלא להיכשל במה שהוא ציווה אותנו שלא לעשות.

ד. ויש בזה הבדלים בין אדם לאדם לפי התכונות, באיזה חלק עדיף להתחיל - אם בצד של להרגיש יותר את קרבת השם או בצד של הקפדה רבה יותר בקיום המעשי. אבל כולם צריכים את שני הדברים.

ה. ולא רק שכולם צריכים את שני הדברים, אלא ששני הדברים משלימים זה את זה, דהיינו אם האדם לא ירגיש יותר קרוב להשם יתברך, קשה מאוד שיוכל להחזיק מעמד לשנות לטובה בהרבה את המצב שלו בנושא של לשמוע בקולו. ואם אדם ח"ו יזלזל בעניין של 'ושמעת בקולו', קשה מאוד שיחזיק מעמד בקרבת השם.

ו. ולכן צריך לבאר כאן בשני עניינים אלו, איך מבצעים את שני דברים אלו. וחשוב לי מאוד להקדים שכוונתי בכל הדברים להוכיח את עצמי יותר מאשר את כל מישהו אחר.

פרק ב. 
ביאור החלק בתשובה של 'ושבת עד ה' אלקיך'

א. בספר תהילים בפרק מ"ב כתוב "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים לקל חי מתי אבוא ואראה פני אלקים".

ב. כוונת הדברים היא שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בשני סוגים של בריאה. סוג אחד - דברים כמו ברזלים ואבנים שאינם צריכים מזון, וסוג שני - דברים שכן צריכים 
מזון כמו בעלי חיים וצמחים, והמזון הכרחי לקיומם. והאדם כמובן גם כן צריך מזון ובשביל זה יש תור ארוך במכולות.

ג. אמנם האדם מורכב מגוף ונשמה, ולא רק הגוף זקוק למזון אלא גם הנשמה זקוקה למזון, אלא שאת המזון של הנשמה לא קונים במכולת מפני שהנשמה היא רוחנית והיא צריכה מזון רוחני.

ד. וליתר ביאור - הרמח"ל בספר 'אדיר במרום' מסביר שהמהות של הנשמה של כל יהודי ללא יוצא מן הכלל היא אור האלוקי שבא מהשם יתברך ונכנס בתוך האדם. ומבואר בכתבי האר"י שהנשמה של כל יהודי ללא יוצא מן הכלל היא יותר קדושה אפילו ממלאכים.

ה. ונשמה זו שזקוקה למזון, ברור הדבר שלא ניתן להאכילה במזון של גוף, וכמו שלא ניתן להאכיל אדם במזון כלבים ואפילו היקר ביותר, מקל וחומר שאי אפשר להאכיל נשמה במזון של גוף.

ו. והמזון של הנשמה הוא לקבל עוד תוספת אור רוחני מהשם יתברך, שאת זה מקבלים על ידי כל דבר מעיניני עבודת השם בתפילה ובלימוד תורה ובקיום מצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו, ובזהירות מעבירות בין אדם למקום ובין אדם לחברו. אמנם מלבד עצם קיום המצוות חשוב שאדם גם יכוון בדעתו להשתוקקות אל השם יתברך, ויכוון שהתורה והתפילה והמצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו
הן צינור רוחני שמחבר אותו להשם יתברך [ואף שבלאו הכי הנשמה מחוברת להשם יתברך אבל על ידי התורה ומצוות מתחזק החיבור] וכדאי מפעם לפעם לכוון: ריבונו של עולם אני רוצה על ידי לימוד זה או תפילה זו לחבר את נשמתי אליך ולהביא את האור הרוחני ממך לתוך נשמתי [אלה שתי כוונות - הראשונה כביכול מלמטה למעלה - שמחבר נשמתו להשם, והשניה כביכול מלמעלה למטה - שמביא אור רוחני מהשם יתברך אל נשמתו].

ז. וזו כוונת הפסוק הנזכר לעיל מתהילים מ"ב "כאייל תערוג על אפיקי מים" שהאייל הוא בעל חיים וביום שמש חם במדבר הוא מחפש מעיין של מים להרוות צמאונו, וזה טבעו הטבעי, הוא לא עבר על זה לא קורסים ולא שיעורים, ואם הוא משיג את המים הוא שותה ומקבל עצמה וחיות, ואם אינו שותה מים הוא סובל ממצוקה וריקנות, ואם יציעו לי במקום המים מיליארדים של דולרים זה לא מעניין אותו כלל ועיקר שרק אל המים תשוקתו באותה שעה.

ח. וכך הנשמה של כל יהודי - יש לנשמה צימאון טבעי והשתוקקות אדירה אל השם יתברך, לקבל תוספת אור, וזה אפילו אם לא למד אותו יהודי מימיו כלום על עבודת השם ולא למד שום דבר מהתורה, מכל מקום זה הטבע הטבעי של הנשמה לחפש את האור האלוקי, וזה הדבר היחידי שיכול לתת לנשמה את העצמה והחיות.

ט. ובמצוות התשובה שכתוב בפרשת נצבים "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו", החלק של 'ושבת עד ה' אלקיך' שהוא להרגיש יותר קרוב אל השם יתברך כמבואר לעיל, כדי לקיים את זה, האדם צריך להתבונן במהות נשמתו להבין ולהרגיש שהיא אור אלוקי שבא מהשם יתברך, ושיש לנשמה צימאון אל השם יתברך.

י. וביחד עם זה להרבות כמה שיותר בדברים המביאים את האור מהשם יתברך לנשמה, שהם התורה והמצוות, וכאמור לעיל חשוב שהאדם ילווה את התורה והמצוות שלו ברגשות אלו של קרבת השם יתברך. וכתוב בספר 'לשם שבו ואחלמה' [מהג"ר שלמה אלישיב ז"ל, סבו של הפוסק החשוב הגרי"ש אלישיב ז"ל]
בכך דע"ה חלק שני דף ל"ח, שאפילו אם האדם ילמד את כל התורה ויתפלל כל התפילו ויקיים כל המצוות ויזהר מכל העברות ויכוון את כל הכוונות של המקובלים, אבל את ההשתוקקות להשם יתברך יזניח ולא יהיו לו זמנים של רגשי השתוקקות להשם יתברך - בעולמות היותר עליונים כמעט שאינו זוכה לתקן כלל, שלתקן בהם בעצמה חזקה מוכחים את רגשות ההשתוקקות אל השם יתברך.

פרק ג.
ביאור החלק בתשובה של 'ושמעת בקולו'

א. החלק השני של מצוות התשובה הוא 'ושמעת בקולו'.
וכיצד מתקנים דבר זה, מבואר הדבר ברמב"ם בהלכות תשובה וברבנו יונה בספר שערי תשובה באריכות רבה. ויש להביא כאן עיקרי הדברים בקצרה, כדי שיהיה קל מאוד לזכרם. וכפי שעולה מדבריהם - הדברים העיקריים הם ארבעה. שניים מהם הם ביחס לעתיד ושניים מהם הם ביחס לעבר.

ב. הדבר הראשון והוא ביחס לעתיד, הוא לשנות את דרכו לטובה - לב יודע מרת נפשו, כל אדם יודע באלו דברים עד היום היה נכשל - ולקבל על עצמו להפסיק להיכשל בהם. וכן יודע אלו דברים היה מחסיר מלקיים, ולקבל על עצמו שלא להחסיר מלקיימם. וכתוב בשם הג"R חיים מוולוז'ין ז"ל שדבר זה הוא היותר חשוב מכל הדברים של מצוות התשובה, ושאנשים טועים בזה שאינם מייחסים מספיק חשיבות לחלק הזה של מצוות התשובה שהוא העיקרי - להתעקש לשנות את דרכו בחיים לטובה ושלא לחזור על הדברים הלא טובים שהיו בעבר.

ג. והדבר השני ביחס לעתיד הוא שהעולם הזה הוא מלא נסיונות, ולכן גם אם החליט האדם לשנות את דרכו לטובה לא קל לקיים את זה, ולכן צריך להרבות בתפילות ותחנונים להשם יתברך שיזכהו באמת מכאן ולהבא להצליח שלא להיכשל ושלא להחסיר.

ד. והדבר הראשון ביחס לעבר הוא החרטה והצער על שנכשל באותם דברים שנכשל ועל שחיסר את אותם דברים שחיסר.

ה. והדבר השני ביחס לעבר הוא בקשת הכפרה מהשם יתברך וזה כולל גם את אמירת הווידוי.

ו. ובקצרה - רשימת ארבעת הדברים היא שניים לעתיד - ההחלטה החזקה לשנות את דרכו לטובה ולהרבות להתפלל להשם יתברך להצליח בזה, ושניים לעבר - להצטער על העבר ולהתפלל להשם יתברך בווידוי ובקשת כפרה על העבר.


פרק ד. תוספת דברים בעניין ארבעת הפרטים המבוארים בפרק הקודם

א. והנה אף מי שעושה רק אחד מהארבעה דברים הנ"ל בפרק הקודם כבר יש בזה תועלת חשובה לנשמה, אבל כמה שיותר משלים עצמו בכל הארבעה דברים האלו, נשמתו נעשית יותר נקייה ומקבלת עצמה רוחנית יותר חזקה.

ב. אבל מלבד העניין לעשות את כל הארבעה יש דבר חשוב מאוד - שבכל אחד מהארבעה האלו יש הבדלים עצומים בין דרגה לדרגה בחוזק הדברים. וכמה שהדבר יעשה יותר בחזקה - האור הרוחני שמקבל הוא יותר חזק.

ג. דהיינו ההחלטה לשנות את דרכו לעתיד, שתהיה החלטה חזקה מאוד עד שרחוק מאוד הדבר להעלות על הדעת שייכשל שוב.

ד. וכן התפילות שלא להיכשל בעתיד - להתפלל אותן מעומק הלב ובתחנונים עצומים.

ה. וכן החרטה על מה שהיה בעבר, מבאר רבנו יונה שאף אדם שאיבד סכום כסף קטן מצטער עליו, אבל אם אדם איבד את כל רכושו, צערו הוא פי כמה יותר גדול. והצער על מכשול בעברות צריך להיות הרבה יותר מזה.

ו. וכן התחנונים להשם שיכפר לו ואמירת הווידוי חשוב להתפלל זה כמה שיותר מעומק הלב ובתחנונים עצומים.


פרק ה.
מבאר שכל הדברים הכתובים לעיל שייכים לכל אדם מישראל, מפני שאפילו מי שמרגיש את עצמו במצב הכי גרוע והכי ירוד האמת היא שנשמתו קדושה מאוד

א. והנה יש אנשים שכאשר שומעים דברים כאלו, אומרים - הכל נכון מאוד אבל לצערנו הרב לא בשבילנו. הלוואי שהיינו שייכים לאורות רוחניים ודברים מסוג זה, אבל לצערנו הרב אנחנו נמצאים במקומות מאוד נמוכים ולא לנו להתעסק בדברים של אורות רוחניים.

ב. אבל בתורת הקבלה מבואר שדבר זה הוא טעות. ולא רק טעות פרטית בדברים הנ"ל אלא טעות של הרבה אנשים בהבנת המהות של נשמתם. ושטעות זו היא הגורם המרכזי של רוב העברות של האדם.

ג. והיינו שאם נשאל איזה אדם: תאמר לי מה הנשמה שלך - טובה או רעה? הנסיון מלמד שרוב בני האדם עונים שהנשמה מורכבת גם מטוב וגם מרע, שהרי ידוע הדבר שיש יצר הטוב ויש יצר הרע.

ד. אבל בתורת הקבלה מבואר לא כך. אלא הנשמה של כל יהודי, כולה קודש. וכמובאר לעיל שהנשמה של כל יהודי, ללא יוצא מן הכלל, היא אור רוחני שבא מהשם יתברך, ושהנשמה של כל יהודי, ללא יוצא מן הכלל, יותר קדושה אפילו ממלאכים. ואם כן ודאי שהנשמה אין בה שום צד רע כלל ועיקר.

ה. והיצר הרע ואפילו היצר הטוב, אין הם חלקים מהנשמה אלא הם מלווים רוחניים שמלווים את הנשמה, והנשמה עצמה היא יותר חזקה בהרבה מהמלווים. ובפרט שאפילו במלווים הרי היצר הטוב מסייע לנשמה והנשמה רוצה את טובת עצמה - להתקרב להשם יתברך, 
והיצר הרע מטרתו לגנוב שפע רוחני מהנשמה אל כוחות הרע, והוא באמת אויב ממש של הנשמה, אלא שהבעיה היא שהיצר הרע מטעה את האדם לחשוב שהיצר הרע הוא חלק מהנשמה ועל ידי זה האדם מקבל על עצמו דעה שלילית מאוד ומאבד על ידי זה חלקים של התשוקה העזה להתקרב אל השם יתברך ולכן חשוב מאוד שישנן האדם לעצמו את האמת הנכונה בזה.

פרק ו.
מעשה נורא מהמדרש רבה שמבואר בו הדברים שבפרק הקודם

א. במדרש רבה בסוף פרשת תולדות מספרים חז"ל שבשעה שכבשו הגויים את בית המקדש רצו הגויים שהראשון שייכנס לגנות מבית המקדש יהיה יהודי [כנראה כדי להשפיל יותר את היהודים]. ויהודי בשם יוסף משיתא לקח על עצמו תפקיד זה ונכנס לבית המקדש והוציא משם מנורה. ביקשו ממנו הגויים להיכנס פעם נוספת ולהוציא חפץ אחר ולא הסכים, וכך אמר: לא די שהכעסתי את בוראי פעם אחת - שאכעיסנו פעם נוספת?
ניסו הגויים לפתותו בכסף רב ובתפקיד חשוב ובאיומים לייסורים ולמיתה, ובשום אופן לא הסכים. וסופו של דבר שהרגוהו במיתה קשה - שניסרוהו במסור שמנסר קרשים, ומת. ובשעה שניסרוהו היא צועק, אבל לא על הייסורים צעק אלא צעק: אוי לי שהכעסתי את בוראי אוי לי שהכעסתי את בוראי.

ב. נשאלת השאלה מהיכן לקח אותו יהודי כח למהפכה כזו ברגע. שהרי ברגע הקודם הסכים להיכנס לבית המקדש ולגנוב, הגם שהיה זה מעשה גרוע מאוד בשעה כזו קשה לעם ישראל - רבים נהרגו, רבים נפצעו, בית המקדש נכבש על ידי הנכרים, ועם ישראל בשלטון זר - ובשעה כזו להיכנס לעיני כולם ולגנוב במקדש, ובלא שהכריחוהו, ורק אמרו שמי שייכנס לגנוב, מה שייקח יהיה שלו - ומעיד זה על ירידה רוחנית קשה מאוד.

ג. וברגע אחר כך נתהפך והגיע למדרגה הגבוהה ביותר של להיהרג על קידוש השם, וויתר על כל הפיתויים, וסבל נוראות, ועוד שבשעה של מיתה לא צעק על הריגתו אלא על שהכעיס את בוראו.

ד. והתשובה לזה היא כנ"ל - שהנשמה עצמה של כל יהודי ואפילו הגרוע ביותר, כולה אור רוחני שבא מהשם יתברך, ואור זה הוא כולו טוב, ויש לאור זה קדושה עצומה שאי אפשר כלל לתארה, ואף יוסף משיתא בשעה שנכנס לגנוב בבית המקדש, היתה לו נשמה קדושה מאוד, ורק שהיצר הרע שהוא מלווה חיצוני של הנשמה לקח בשבי את הנשמה, ויוסף משיתא לא הבין וחשב שהיצר הרע זה הוא בעצמו וכשיצא עם המנורה ביד 
עשה חשבון הנפש עם עצמו איך יתכן שאני נכשלתי בכזה דבר? ואז הבין שזה לא הוא אלא היצר הרע הוא אויב רוחני שהשתלט עליו ולקח את נשמתו בשבי, וכמובן שאף אחד לא רוצה להיות שבוי, וכשהבין את הדבר הזה שהוא שבוי בידי אויב רוחני - מיד ברח מהשבי וחזר לעצמו.

ה. ומשל למה הדבר דומה - למלחמה שהיתה בין שתי ארצות, ארץ א' וארץ ב', ואנשי ארץ א' מנצחים מפני שיש להם מדען שעושה פצצות מוצלחות, כל שבוע מסוג חדש, יותר טוב מהקודם, ואין לארץ ב' איך להתגונן מזה. מה עשו? הלכו בלילה כשהמדען ישן, במחבוא ששם מכין הפצצות, וגנבוהו לארצם, ושמו אותו במחבוא דומה, ומשקרים אותו שהוא עדיין בארצו. והוא מאמין להם וממשיך לעשות פצצות. אבל במקום שיהרגו זה את השונאים שלו הורגים בזה את בני ארצו הידידים שלו, ואם יוודע לאותו מדען סוד העניין מיד יפסיק לעשות פצצות וישתדל בכל כוחו לחזור לארצו ולעזור להם. וזה ממש העניין אצל האדם - שאם הרשיע הרי הוא שבוי בידי יצרו הרע וצריך מהר לברוח מן השבי ולחזור לפעול לכיוון הנכון.


[בספר דברי יעקב - פרק מחשבה, מבואר חלקים מהדברים שבמאמר זה באריכות רבה עם השורשים שלהם בספרי הקבלה]


יהי רצון מלפני ה' יתברך
שנזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימנו אמן,
ולבניין בית המקדש במהרה בימנו אמן.
ושנזכה כולנו וכל עם ישראל, לישועות ונפלאות,
לטובה ולברכה בכל העניינים.
שייתן ה' יתברך לכולנו חיים ארוכים, טובים ומבורכים,
עד מאה ועשרים שנה, בבריאות שלמה תמיד.
והצלחה רבה בלימוד תורה ובעבודת ה' ובכל העניינים.
ושכל הצריכים ישועה יוושעו בכל הדברים הטובים.
הצריכים והצריכות רפואה, יתרפאו במהרה בטוב גמור.
הצריכים והצריכות להתחתן, יזכו במהרה בקדושה וטהרה, 
להקים בתים נאמנים בישראל לכל הדורות.
ושנזכה כולנו בקדושה וטהרה לכמה שיותר צאצאים וצאצאי צאצאים לכל הדורות, 
ושיהיו כולם צדיקים וצדקניות, עושי רצון ה' באמת ובשלמות, 
ובריאים ובריאות בגופם ונפשם ודעתם בשלמות.
ושתהיה פרנסה טובה לכולם ושלום בית ויישוב הדעת ושמחה וטוב לבב. 
וכל הצריכים לכל סוג של ישועה שהוא, שייוושע במהרה.


[הברכה שלי היא ברכת הדיוט והנני לבקש מכל מי שקל לו
הדבר שיאמר תפילה זו ויכוון עבורי ועבור כל עם ישראל].

צינורות של שפע לא סוגרים-מאת הרב שלום ארוש שליט"א

צינורות של שפע לא סוגרים-מאת הרב שלום ארוש שליט"א 

לכל אדם יש צינורות שפע שדרכם הוא מקבל את כל מה שהוא צריך. אבל מפליא לדעת, שהאדם בעצמו סוגר אותם במו ידיו. ספר נקודות-צינורות שיעזרו לכם לפתוח את 'הסתימה' ולשחרר את השפע לרווחה. 

לכל אדם יש צינורות שפע שדרכם הוא מקבל את השפע הרוחני והגשמי שלו. אולם, יש מידות ומעשים שגורמים לצינורות אלה להיסתם. והתוצאה? השפע הנצרך לחיותו של האדם לא מגיע אליו, הן ברוחניות והן בגשמיות. חוסר זה גורם לו ייסורים בכל מיני דרכים, וזו גם הסיבה לרוב הסבל שאנו עדים לו בכל מקום בעולם – חולי, בעיות פרנסה, שלום בית, חינוך, ילדים וכן הלאה. והכל, רק בגלל שהאדם בעצמו סגר את אותם צינורות שפע. 

ישנם מספר דברים שגורמים לסגירת צינורות השפע. אציין כאן את הגורמים העיקריים: 

חוסר הכרת הטוב 

אחת המידות הראשונות שגורמות לכל סוגי השפע להיסגר היא מידת כפיות הטובה. אדם שלא מכיר לטובה לשליחיו של הבורא להיטיב עימו, אשר משמשים צינורות שפע ודרכם הוא מקבל את חיותו בכל מיני בחינות. חוסר הכרת הטוב אליהם גורמת לצינורות להיסגר. ואז, הצרות באות בצרורות. כי הכופר בטובתו של חברו – כופר בטובתו של מקום. חוסר הכרת הטוב לשליח היא חוסר הכרת הטוב לבורא עצמו. לכן, הדרך הטובה והמועילה ביותר לתיקון ופתיחת הצינורות היא התודה וההודאה שאדם מרגיל עצמו – הן לבוראו והן לזולתו. 

הורים 

חלק מצינורות השפע הקרובים לאדם ודרכם הוא מקבל את כל הנצרך לו, אך אם נוהג כלפיהם בכפיות טובה הם נסגרים - הם אביו ואמו. ישנם אנשים שסובלים בגלל ניתוק כלשהו במערכת היחסים עם הוריהם. למשל, יש להם הקפדה על ההורים, כעס, מריבה וכן הלאה, ובזה הם גורמים לצינור השפע הגדול הזה – ההורים – להיסגר. 

אני מדבר על מקרים שהייתי עד להם. לא השערות! בדקתי את העניין לעומק וראיתי שזה אכן כך – הקפדות וחוסר השלום עם ההורים גורמים להרס חייו של האדם. וזה ברור ומובן, כי גם אם לא היה כתוב בתורה בציווי מפורש של השם יתברך – עשרת הדיברות - שיש לכבד את ההורים, הרי שהשכל הישר מחייב את האדם להכיר טובה נצחית להוריו. כי שלושה שותפים יש ביצירת הוולד – בורא עולם וההורים. לאחר הולדתו הם גידלו ופרנסו אותו, היו שם בשבילו, דאגו, ליוו וכן הלאה. קל וחומר הוא שמדובר בציווי מן התורה – עשרת הדיברות, אז ברור שאדם צריך להודות להוריו בכל יום בפה מלא: תודה אבא יקר! תודה אמא יקרה!

ברור מאליו שאין להקפיד עליהם ולו את ההקפדה הקלה ביותר, גם יש בזה צדק. כל שכן אם ההקפדה או הכעס אינם בצדק – שזהו פגם חמור, חולי הנפש ממש. אבל לענייננו, מדובר בהקפדה שיש סיבה לקיומה – צער שההורים גרמו לו, לא העניקו מספיק אהבה וכן הלאה, למרות שזה פוגע בו, אסור להקפיד על ההורים. אדם יכול לחשוב שהוא צודק כמה שהוא רוצה, אך כל זמן שהוא מקפיד הצינור הזה נסגר.

הרב והצדיק שבדור

צינור נוסף שקרוב מאוד אל האדם הוא רבו, ובעצם כל הרבנים והצדיקים שבדור הזה ובכל הדורות, וכאשר יש לו נתק ממנו – הכל סגור בפניו. מדוע? משום שמרבו המובהק של האדם הוא לא יכול להתנתק בשום צורה ואופן, כי על רבו של אדם נאמר במשנה שהוא זה המביאו לחיי עולם הבא, ואמרו חז"ל – שכל תלמיד מתפרנס בזכות רבו, ובודאי הנהגתו של הרב את תלמידיו מהווה מגן מכל פגעי העולם הזה, מכיוון שבשמים יודעים שיש לתלמיד הזה רב שמנהיג ומדריך אותו, לכן לא דנים אותו ומניחים לרבו לעסוק בתיקונו. ובנוסף, הרב עצמו מתפלל על תלמידיו תמיד, חושב בכל דרך אפשרית כיצד להיטיב עימם וכן הלאה. אם כן, כיצד יחלוק עצמו מרבו שכל חיותו ממנו?!

על סגירת צינור זה, כמו שאומרים, היצר הרע עובד שעות נוספות. זאת, משום שהיצר הרע יודע שבצינור זה תלוי כל תיקונו של האדם, לכן הוא מכניס בתלמיד התנגדות על רבו ומעקם את ליבו בקושיות עליו, מסית אותו לכפור בכל הטובות שהרב שלו עשה עימו. לכן כל אדם שחס על חייו, ממש כך, חייב להודות בכל יום מקרב ליבו על רבו ולהזכיר לעצמו תמיד מהיכן רבו הוציא אותו ועד לאן הביאו, נכון לנקודה בה הוא מודה על כך. על כל זה אדם להודות לאלוקים בכל ליבו – שלא יסגור לעצמו את כל שורש חיותו, שזה רבו המובהק.

כך הוא הדבר לגבי כל צדיק ותלמיד חכם שישנו בעולם: אסור בתכלית האיסור לחלוק עליו. שהרי הצדיק ממשיך לעולם שפע רוחני וגשמי ואם אדם חולק עליו, מדבר וכו' – במעשיו אלה הוא סוגר לעצמו את צינורות השפע שדרכם יורד השפע. ולא רק, אלא מביא על עצמו ייסורים, כגון חולי, חובות וכדומה.

כללו של דבר, על האדם להיות מחובר עם כל הצדיקים. נכון, ראוי וטוב שיהיה לאדם רב אחד מובהק ממנו יקבל את כל הנהגתו בחיי היומיום והדרכה בעבודת השם, כמו שאמרו חז"ל: עשה לך רב והסתלק מן הספק, משום שריבוי רבנים עלול לגרום לבלבול. גם ב"ספר המידות" של רבי נחמן מברסלב הוא כותב, שאדם שלומד מהרבה רבנים זה מזיק לו לאמונת הייחוד. אבל כל זה רק מצד קבלת ההנהגה הישירה, כי בכלליות מוכרח כל אדם להיות מחובר ומקושר באהבה, בקשר עבותות, לכל חכמי ישראל בלי יוצא מן הכלל, וכל שכן לא לחלוק על הצדיקים, חכמים או אי-מי מעם ישראל חלילה.

הקשר שיש לאדם עם רב פלוני, אין פירושו שמותר לו לזלזל ברבנים אחרים או לדבר עליהם, או על מישהו מעם ישראל, וגם לא על המקורבים לרב שאינו רבו או על תלמידיו. על האדם לדעת שהתקרבותו לרב מסוים היא רצון השם והדרך בה הוא מנהיג אותו, ורק בדרך זו הוא מתקרב אל הבורא. ובמקביל, עליו לאהוב את כל שאר חכמי ישראל, הרבנים והצדיקים שהוא לא מקורב אליהם. ולא רק, אלא לאהוב את כל הספרים הקדושים שחוברו על ידי הרבנים שאינם בגדר רבו המובהק. כל שכן לא לזלזל בהם.

וכדי לא לסגור את צינורות השפע הללו, עליו להודות להשם בכל יום על הצדיקים וחכמי ישראל, ובדרך זו לא יבוא לידי מחלוקת על אף צדיק. יש להרבות באמירת תודה על הצדיקים שבכל דור ודור, ובפרט בדורנו – הדור בו אנו חיים, ולהתפלל עליהם, לבקש מבורא עולם שירחם עליהם וייתן להם כוח, בריאות, אריכות ימים, חכמה בינה ודעת ודרך לקרב את עם ישראל ולהחדיר בנו אמונה. וכן להודות להשם על כל צדיק וצדיק שהיה בעולם. כי אין זה מובן מאליו שנשמותיהם ירדו כך סתם לעולם, חלילה. הצדיק, בהגיעו לעולם הזה, מהווה צינור שפע שדרכו עוברות טובות ודברים נפלאים לעולם. ואם כך, מהיום יש לכל אחד על מה להודות במשך כל שנות חייו. תפתחו את הספר "שמות הצדיקים" וראו כמה צדיקים שרק בעצם הזכרת שמם זו טובה עצומה – לאדם עצמו ולכל העולם. ואם נצטרך להודות לבורא עולם במשך שעה על כל צדיק, נגלה שיש לנו עבודה למאות שנים...

עם ישראל 

עם ישראל הוא צינור בפני עצמו. אם כן, עלינו להודות לבורא עולם ששם חלקנו בעם ישראל, כי כל יהודי הוא צינור שדרכו יורד שפע לעולם. עם אחד, נשמה אחת וגוף אחד – כך מסתכלים על עם ישראל. לכן, כאשר יש בליבו של אדם הקפדה על יהודי כלשהו בעולם, הוא סוגר לעצמו את הצינור של היהודי הזה. על זה אמר רבי נחמן את הדברים הבאים (שיחות הר"ן צ"א):

"סגולה להתמדה שיזכה להיות מתמיד בלימודו הוא להיזהר לבלי לדבר על שום איש ישראלי. כמו כשהכלה היא יפה אזי האהבה בשלמות. אבל כשיש להכלה איזה חסרון ומום, אזי בודאי אין האהבה בשלמות. כמו כן התורה נקראת כלה, כמו שכתוב (דברים לג ד): "תורה ציווה לנו משה מורשה". ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה (ברכות נז. פסחים מט:): "אל תקרי מורשה אלא מאורסה", וכל אחד מישראל יש לו אות בתורה, כי ששים רבוא אותיות התורה כנגד ששים רבוא נשמות ישראל. וכשיש חסרון באחד מישראל נמצא שיש חסרון בתורה, ששם שורש נשמות ישראל כנ"ל. ועל כן בודאי אי אפשר לאהוב את התורה בשלמות. אבל כשיזהר מלדבר על שום ישראל ולבלי למצוא שום חסרון בשום ישראלי, נמצא שאין בהתורה שום חסרון ומום, אזי בודאי יאהב את התורה מאוד ואזי יתמיד בלימוד התורה מגודל האהבה, כנזכר לעיל. 

וזהו "תורת ה' תמימה" (תהלים יט, ח). היינו, כשתורת השם היא תמימה בלי שום חסרון ומום, דהיינו כשנזהרין לבלי לדבר ולבלי למצוא שום חסרון בשום ישראלי שהוא אות מהתורה, נמצא שאז תורת השם תמימה בלי שום חסרון ומום, אזי הוא משיבת נפש. כי אז דייקא זוכין לאהבת התורה ומרגישין טעם מתיקות התורה שמשיבה את הנפש, מאחר שאין בה שום חסרון כנ"ל. ואז זוכין להתמדה כנזכר לעיל".

רבי נחמן מראה לנו דרך כיצד לא לסגור את השפע הרוחני של התורה, שנסגר ברגע שאדם חולק עצמו מיהודי, או קבוצת יהודים, כי לפי השפע הרוחני כך נמשך השפע הגשמי. לכן, כל אדם צריך להודות בל יום לבורא עולם על כל היהודים! ולאהוב את כל אחד מישראל בלי יוצא מן הכלל!

נכון, תאמרו, ואולי בצדק, הרי פלוני הכעיס אותי, גרם לי צער כזה או אחר. אני רק בן אדם!... גם לזה יש תשובה: יש להתחזק באמונה, להודות על הייסורים שאותו אדם גורם לו, מכיוון שהייסורים הם רק מאת השם יתברך ולטובה, והאדם שגורם לו את הייסורים הוא המקל של השם. ויעשה תשובה ויבטל כל כעס והקפדה עד שליבו יהיה נקי וזך ומלא באהבת ישראל.

כדי למחוק את כל המשקעים שבלב צריך לעבוד. להאמין שהכל לטובה. להאמין שאין עוד מלבדו. שזה לא 'הוא' עשה לי, לא שום פלוני או אלמוני, לא אבא או אמא, לא הבעל ולא האישה – זה השם וזה רק לטובתי. כדי למחוק את כל העבר, כך שהלב יהיה נקי והצינורות יהיו תמיד פתוחים, כדי שיהיה שפע מכל העולם – צריך לעבוד. והעבודה העיקרית היא התודה וההודאה לבורא עולם, וכמובן, התפילה האישית – ההתבודדות.

לך ותודה להשם, נקה את ליבך שלא יהיה לך שום זיכרון מהעבר שנחשב 'רע', ואז תראה כיצד נפתחים לך כל צינורות השפע!

יהי רצון שבזכות האמונה ואהבת ישראל נזכה שיבוא הגואל ברחמים, בקרוב ממש. אמן כן יהי רצון.

"טוב להודות להשם" - מתוך שיחתו של הרב אליהו גודלבסקי שליט"א

"טוב להודות להשם" - מתוך שיחתו של הרב אליהו גודלבסקי שליט"א 

לפני כשלושה שבועות טלפנו אלי זוג שאני מלווה אותם מאז שהם התחתנו. ברוך השם, ביניהם דוקא הם מסתדרים מאוד טוב, אלא כל הנסיבות מסביב שאין להם דירה משלהם, שאין להם כסף אפילו להשכיר דירה, שהם מלאים בחובות, ובנוסף לזה פיטרו את הבעל מהעבודה, בנוסף לזה עיקלו את החשבון בנק של האישה, בקיצור בלאגן שלם מביא אותם להחלטה של גירושין.

האישה מבקשת להתגרש בטענה שאין לה כוח לחיי נישואין כאלה שהבעל לא מביא לה כסף והם מחכים לשמחה ולא הולך להם, בקיצור מכל הכיוונים "נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר".

אמרתי לאישה שאני אטלפן לבעל ואני אראה מה אפשר לעשות. טלפנתי לבעל וגם כן הוא שפך קיטונות של צרות וקשיים, גם לו נמאס מחיי הנישואין ומכל הקשיים מסביב וגם הוא רוצה להתגרש. לא שיש בעיה ביניהם רק שחיי הנישואין נפלו עליהם קשה כל כך עד שקשה להם להמשיך לחיות ככה.

אני מרוב צער לא ידעתי מה לענות לו, הרמתי עיניים לקב"ה ואמרתי: "ריבונו של עולם תאיר את עיני לעיצה מרבינו שאני אוכל לתת לזוג הזה שיוכלו כן לחזור לחיות בשלום בעזרת השם". אזי הקב"ה האיר עיניי ונזכרתי באיזה מכתב של רבי נתן שמדבר על כך שחז"ל אומרים: "כל הנמשך אחר הצער, הצער נמשך אחריו", השם ישמור. רבינו מביא כמדומני בתורה י"א את מאמר חז"ל ובו כתוב בארמית: "למתא ירקא ירקא שקל", תרגום לעברית: למקום של הירקות תביא את הירקות שלך. כל הירקנים מגיעים איפה שיש ירקות, כל היהלומנים נמצאים בבורסה ועל זאת הדרך: כל הצרות נמצאים היכן שיש צרות.

"כל הנמשך אחר הצער" - אם אתה חושב יום ולילה על הצרות שלך, אז אומרים חז"ל שאתה מביא עליך עוד צרות, בגלל שלמקום של הצרות אתה מביא את הצרות, השם ישמור ויציל.

אומר רבי נתן דבר פשוט מאוד: אם כן מידה טובה מרובה - כל הנמשך אחר החסד אז החסדים נמשכים אחריו. תתחיל לחשוב על החסדים שהשם עושה אתך.

במכתב אחר אומר רבי נתן לפי דברי חז"ל: אם אתה רואה שיש לך קילוגרם של צרות תדע ותאמין שיש לך פי חמש מאות יותר קילוגרמים של קנה סוכר, של ישועות! זה כלל בתורה: אם יש לך כך וכך צרות תמיד מידה טובה מרובה פי חמש מאות יותר.

אם כן מה העיצה?

אמרתי לאותו בעל תשובה: אתה לא תאמין כמה מהר תבוא הישועה שלך בשעה שתקיים את העיצה. במקום שיום ולילה תטחן במחשבה ותטחן בפה את הצרות שיש לך ובמקום לשפוך קיטונות של צרות אזי תתחיל לטחון גם בפה וגם במחשבה את הרחמים והחסדים והישועות שהשם עושה לך, הרי זה פי חמש מאות יותר. תתחיל לחשוב כמה חסדים השם יתברך עושה אתך כל היום. דבר על זה עם הסובבים אותך, דבר על זה עם הקב"ה ותודה לו על כך, ועל ידי זה "כל הנמשך אחר החסד החסד ימשך אחריו", יבואו עוד חסדים. בדרך הזאת תתפטר מכל הבעיות שלך, בעית הפרנסה תפתר, השלום בית יסתדר וכל העניינים יסתדרו.

כל זה דיברתי אתו בערב שבת ואחר כך דיברתי עם האישה גם כן. שניהם קיבלו על עצמם שהם מתחילים להודות לשם יתברך, ושהם לא ידברו יותר על הצרות.

כעבור יומיים, ביום שני בבוקר, הבעל קיבל מכתב רשום בדואר. הבעל פתח את המכתב בו כתוב שהגיע תאריך הפרעון של קופת גמל במקום שאמא שלו, זכרונה לברכה, עבדה לפני תשע שנים. זה סכום יפה של כמה אלפי שקלים שאתו הבעל יכול לשלם את כל החובות שלו. בסה"כ יומיים הוא טחן חסדים כבר הגיעו בסטות של חסדים. במקום של החסד מגיעים חסדים, אם אתה טוחן יום ולילה חסדי השם יבואו עוד בסטות של חסדים, רואים שאתה סוחר בחסדים יבואו עוד חסדים וכך היה.

אחר כך איש חסד נתן להם ארבע מאות וחמישים דולר שישכרו דירה ויעברו לחיות ביחד, הבעל מאוד רצה לנסוע לאומן אך לא היה לו כסף אז בעל חסד אחר נתן לו על החשבון שלוש מאות דולר. ואחר כך מישהו דאג לבעל עבודה עם משכורת הרבה יותר טובה ממה שהיה לו במקום שבו הוא פוטר, פי כמה יותר, וכן עוד הרבה חסדים שקרו להם, קשה לפרט פה ברבים מה היו כל הצרות והבעיות וברוך השם הכל הסתדר על הצד היותר טוב. כל זה ובסה"כ הם טחנו קנה סוכר שלושה ימים, אפילו פחות משלושה ימים וכבר הגיעו הרבה סוחרים של סוכר. והסוחרים של הפלפל שחור עזבו אותם כשראו שהם הפסיקו לסחור בזה. 

אומר רבינו: שואלים יהודי "מה שלומך?" ואם היהודי הזה עונה "ברוך השם, ישתבח שמו, טוב לי מאוד, השם יתברך עושה אתי הרבה חסדים, אוהב אותי מאוד, טוב לי מאוד ברוך השם". אומר בורא עולם "זה נקרא אצלך טוב, אני אראה לך מה זה טוב!", ומטיב עמו עוד יותר.

אז בואו נתחיל להתעסק עם החסדים ועם הישועות שהשם יתברך עושה עם כל אחד ברוחניות ובגשמיות. 

רבותיי, אני נותן לכם פרופורציה: בכל בית זה דבר מאוד חיוני שיש פח זבל. יש מציאות של פסולת, של קליפות עצמות וכו`.

אבל האם ראיתם פעם בבית נורמלי או בבית לא נורמלי שיקחו את פח הזבל וישימו אותו באמצע השולחן על המפה היפה בסלון וכל המשפחה מסתובבים סביב פח הזבל יום ולילה בוכים ואומרים: "יש לנו כאן פח זבל בבית" - ראיתם פעם כזה דבר?!

איפה מונח פח הזבל? באיזה פינה במטבח. כל פעם שיש פסולת שמים אותה בפח. אף אחד לא נותן לב לזה. מפעם לפעם כן נותנים לב לזה וזה כשהפח כבר מלא, קושרים אותו ומוציאים אותו מחוץ לבית. לפעמים הניילון קצת נקרע אז צריכים לשטוף קצת את הפח. באותה פרופורציה צריכים להתעסק עם הצרות ועם העבירות. כן צריכים להתעסק אבל באותה פרופורציה כמו שמתעסקים עם הפח זבל.

אצל כל האנשים מטבענו אנחנו מדברים רק על הצרות, אין מה לעשות. אך בכוח רבינו הקדוש שגילה את הסוד הנ"ל יש לנו את הכוח הזה להתבונן בישועות שלנו.

(מתוכן השיעור "טוב להודות להשם" של כבוד הרב אליהו גודלבסקי שליט"א)

"יעקב אבינו לא מת"

"יעקב אבינו לא מת"

*הרב שמואל ברוך גנוט מסביר לנו את המושג "צדיקים במיתתם קרואים חיים"* 

רבי יהושע בן לוי מתהלך ברגע זה חי ונושם, כמו בהיותו בעולם הזה, בגן העדן. במסכת דרך ארץ (זוטא פ"א) מובא שהיו עוד ששה גדולי עולם שנכנסו לגן העדן בחייהם והגמרא בסוף מסכת כתובות מספרת לנו על רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, שהגיע בכל ליל שבת לביתו, לאחר פטירתו, כדי לעשות קידוש לבני ביתו. רבי הגיע כך בכל ליל שבת, עד שהדבר התפרסם ורבי חדל מלהופיע. הגמרא בבבא בתרא מספרת שרבי בנאה היה מציין את מערות הקבורה. כדי למנוע מנהנים לגשת למקום ולהיטמא. כאשר הגיע למערת המכפלה, פגש את אליעזר עבד אברהם, שהוא אחד משבעת הצדיקים שלא נפטרו, ושאלו מה עושה כעת אברהם אבינו והאם ניתן להיכנס לבקרו. השיב לו אליעזר עבד אברהם שאברהם "גאני בכנפה דשרה וקא מעיינה לה ברישא". יש כאן, בדברי הגמרא הללו (ב"ב נח, א) סודות גבוהים, כמובא ב"מגלה עמוקות" ובעוד מקומות, אך שוב אנו רואים שהצדיקים נחשבים לחיים, גם כפשוטם של דברים גם לאחר הסתלקותם מהעולם. 
הגמרא בתענית (ה,א) לומדת מפסוק שיעקב אבינו לא מת, והתוספות מוסיפים שכך משמע גם מכך שאצל הצדיקים אכן נאמר לשון "ויגוע" ולא "וימות". מה פירושם של הדברים? 

רבינו רבי יצחק ב"ר משה ערמאה זי"ע מסביר בספרו "העקידה" שאדם נולד עם חלק החומרי שבו ועם חלק ה"צורה" שבו, הנפש האלוקית הטמונה בו. האדם מורכב מ- 2 כוחות. הכוח הרוחני – אלוקי שלו, ה"צלם אלוקים", המסוגל להתחבר אל הרוחניות והעולמות הגבוהים, וגם הכוח החומרי, היכול להתחבר אל הארץ, אל הגשמיות, החומר והחלק הבהמי שבו. 

הנפש, כותב "העקידה", יכולה להתחבר ולהתרומם ולהפוך את כל החומר הדבוק אליה להיות חלק אלוק ממעל, וביכולתה לגרום שהחלק הנפשי – רוחני שבאדם יפול גם הוא אל החלק החומרי של האדם ולדמותו לבהמה. 

ישנו ויכוח גדול בין חכמי הפילוסופיא היוונית, וגם זאת היהודית (כמו הרמב"ם ב"מורה נבוכים"), מהי הנפש. האם הנפש היא חלק מהגוף, או שהיא יצירה בפני עצמה שרק מתחברת בשלב מסוים אל הגוף . ה"עקידה" סובר שהנפש היא אמנם יצירה המצטרפת אל החומר הגשמי של האדם, המורכב מארבעת יסודות החומר המרכיבים את האדם. אך בד בבד ביכולתה להעצים את עצמה בכל העת ולגרום לריבוי החלק נפשי – רוחני של האדם, עד כדי כך שיגיע למצב שגם החלק החומרי – גשמי שלו ייחשב כחלק אלוקַ ממעל, כחלק רוחני, בדיוק כמו נפשו הרוחנית. ככל שהאדם מתחבר יותר אל עולם הרוח והשלימות, ומשלים את עצמו בתבונה ובמעשה, כך נפשו מתרוממת יותר ומתחברת לשורשה הרוחני, והיא גם מעלה את החלק החומרי – גופני שבו למחוזות שמימיים. מאכלם הגשמי של תלמידי חכמים, כך מובא בגמרא, נחשב לאכילת קרבן וביכורים, מפני שהחלק הגשמי של התלמיד–חכם והצדיק נחשב גם הוא כחלק נפשי – רוחני, ומנגד, הגמרא בפסחים (מט,ב) אומרת ש"עם הארץ אסור לאכול בשר בהמה", וזאת מפני שעם הארץ, האדם החומרי, "הצליח" להוריד את חלקו הנפשי ולחברו לחלק הגשמי – בהמי שלו. וכשהחלק הרוחני שב"אדם" שבו נגמר ונכחד והשתווה לחלק הבהמי- גשמי, אם כן אין לו שום עליונות על פני בעל החי, ואין סיבה ש"בהמה" תאכל בהמה אחרת.

מלחמת החכמה מול הקוקה- קולה והמסטיק

מלחמת החכמה מול הקוקה- קולה והמסטיק

/ הרב שמואל ברוך גנוט/

1. כאשר ניצבים מול אויב או בר- פלוגתא, אנו צריכים, כדבר ראשון, לדעת מה הם מטרותיו במלחמתו נגדנו. כאשר התקשורת השמאלנית יוצאת חוצץ נגדנו דבר יום ביומו ואש התבערה שהם מציתים, עולה עשרת מונים על להבות מדורות ל"ג בעומר ב"מגרש המדורות", אנו צריכים להבין מהי מטרתם, מה הם רוצים להשיג במלחמתם הפסיכולוגית, כדי שנבין כיצד להשיב מלחמה שערה. 

דבר אחד ברור הוא התקשורת אינה מתענינת בכבוד האשה החרדית, בהצלחתה או ברווחתה. אותה חבורה תקשורתנית שונאת את החרדית המצויה, בדיוק כפי שהיא שונאת את החרדי המצוי. אין להם שום סנטימנטיקה ואמפטיה לאשה החרדית, האם למשפחה ברוכת ילדים, יותר מבעלה יושב האהלים או לבוש השחורים. הם מתעבים את כולנו במידה שווה, מבלי להפלות אף אחד או אחת בגודל השנאה, הזלזול והתיעוב. 

התקשורת מעוניינת, בעצם, בדבר אחד. בהפלתו של ימין הישראלי ובהרחקתו מכס השלטון. החרדים הם רק כיסוי ועלה תאנה לכך. 

כל אוחז מחשבון-כיס-צמוד יודע אל נכון שמחנה הימין הישראלי, שווה מעט יותר, במספר המנדטים שלו, ממחנה השמאל המורחב. בכל פעם השבשבת הישראלית נעה 2-3 מנדטים לכאן או לכאן והימין מצליח להרכיב את ממשלתו רק בזכות קולות הדתיים והחרדיים. כל עוד האיזון הזה יישמר פחות או יותר, יוכל הימין להרכיב ממשלות בישראל. התקשורת והשמאל יודעים זאת היטב והם מנסים לפורר את הגוש החוסם הזה בכל דרך אפשרית. האג'נדה הבטחונית הימנית מקובלת יותר על רוב בני החברה הישראלית ולכן הימין מנצח בבחירות. אך כשמסיטים את הנושא הבטחוני-מדיני מראש סדר היום המקומי, ניתן להגיע למהפך שלטוני בזכות העברת סדר היום הציבורי מנושאי צבא וביטחון, שלום ופלשתינאים, לכיוון מלחמת הדת וההסתה-הסטה של סדר היום לכיוונים אחרים. 

התקשורת ניסתה בקיץ האחרון להעביר את סדר היום הציבורי מנושאי בטחון אל הנושא החברתי, אך כשהתאוותנים והנהנתניים התל-אביבייים שבו לבתיהם, (כי בכל זאת קר ברחובות ואולי כבר נמאס לאכול סושי לאחר ההפגנה) וחדלו להפגין, מנסה התקשורת להסיט את הויכוח הציבורי הקבוע מנושאי בטחון אל נושאי דת וחרדים מתוך שתי מטרות: 1. להעניק משנה חשיבות למפלגות השמאל, שהדומיננטיות שלהם בתחום זה גדול יותר מזה של הימין, גם הימין החילוני. 2. כדי להחדיר לדעת הקהל שהחרדים אינם פרטנרים שווים להשתתפות בהנהגת המדינה ושאי אפשר להכניס את "החשוכים" הללו לקואליציה אפשרית בהווה ובעתיד, וזהו, זהו כל הסיפור.

כאשר נבין שמדובר במלחמה פוליטית, נבין את צורת המשחק אחרת לגמרי, לא טובת הנוסעת האומללה מאשדוד, שנאלצה, רחמנא ליצלן, לעבור 5 ספסלים אחורנית, ולא רווחת האשה החרדית, עומדת למול עיני התקשורת, המנסה (והמצליחה) להשליט את סדר היום שלה על המרחב הציבורי במדינה. אלא רק פוליטיקה במיטבה. הרחקת השותף הקואליציוני החרדי מכס השלטון, תביא אולי, לעליית השמאל להנהגת המדינה.

--- וכן, חוץ מהפוליטיקה, השמאלן המצוי גם שונא חרדים. הם שונא אותנו. אך אם וכאשר היינו חברים בקואליצית השמאל, היה הוא מוכן לסלוח לנו על 'הדרת הנשים', הסחטנות, הפרזיטיות, אי הגיוס לצה"ל וקוי המהדרין. אך כשהחרדים מסייעים לימין ולנתניהו, אין סליחה, הבנה או מחילה. 

2. רחמי המרובים נתונים בימים אלו לחרדים שבינינו שמאזינים, קוראים ושומעים תקשורת חילונית. אם פעם נאלצנו כולנו להאזין לרדיו באוטובוס, הרי כיום, ברוך ה', גם באוטובוסים שלנו אנו מתנזרים מתקשורת חילונית. וטוב לנו, שקט לנו בראש ובלב.

אך אלו שעדיין לא השכילו להינזר כליל מתקשורת-ארצית על כל ענפיה, מתוסכלים, כאובים ופגועים. התקשורת מכה בנו, הצבור החרדי, בכל רבע שעה עגולה ולא עגולה, ועל ראש סדר היום ניצב החרדי והוא נתלה על עמוד הקלון, חוטף חרפות וגידופים מלומדים, נאלץ להאזין לדברי שטות מטורפים הנשמעים מפיותיהם של מומחים לכל נושא, חוץ מהנושא המדובר. והם, הניזונים מהתקשורת, זועמים, כואבים, מושפלים.

- "שמעת מה... אמר? שמעת מה הרב... ענה ל... על...? שמעת על ה... שאמר שהחרדים הם...?" - "לא, וזה... דוקא הגן עלינו! כל הכבוד לו!"

הבעיה שלנו נעוצה במידת החשיבות שאנו מעניקים לאותם אפסים ונבערים. "ומותר האדם מן הבהמה אין". "אין" זהו כלום, אין בו "יש" כלל. אלו שפועלים לפי רצונות בטנם וליבם, מאוויהם ותחושותיהם, מבלי להתגבר, מבלי לעמול על הנפש ולהתרומם, אין ביניהם ובין הבהמה מאומה.
ואנו מתרגשים, לטוב או למוטב, שאחד מהם ומהמונם אמר משהו נגנו או בעדנו. מי הם בכלל?! מדוע להתרגז מהם?! 

לפני מספר שנים ראיתי שסיפרו ליהודי חכם אחד, שפלוני כתב עליו מאמר בתקשורת , השמיץ וגידף אותו כיד המקלדת הטובה עליו. הרים אותו יהודי חכם את משקפיו ואמר: "אותו כותב מוכר לי מהישיבה כבחור בינוני בלימוד. הרי אם אותו כותב היה פה איתנו בכולל, אף אחד מאיתנו לא היה מתפעם מסברותיו והבנתו. רמתו האינטלקטואלית נמוכה בהרבה מרוב הלומדים כאן. אז רק בגלל שהוא מפרסם את דבריו בעיתון, יש להם לפתע חשיבות יתר ?!"

אין ספק שהתקשורתנים אוחזים כח רב בידם האוחזת במיקרופון, מפני שהציבור הרחב, זה שאינו חושב ומעמיק, לוקח אותם כתורה מסיני ורוכש את הגיגיהם הרדודים, נוטפי הארס והשנאה. אך אנו, בני הקבוצה החושבת היחידה שנותרה במזרח התיכון כולו, שלומדים גמרא,רשב"א ורבנו חיים הלוי, מהר"ל ורבי צדוק הכהן, בודאי לא צריכים להתרגש, להזדעזע או לשמוח שהתקשורתן הזה אמר כך וחבירו אמר כך.

אינני מכיר ברמה האישית כותבי תקשורת חילוניים. אך כותבים חרדיים אני, וגם אתם, מכירים היטב. אנו פוגשים אותם בגובה העיניים ויודעים מהי רמתם הרוחנית או הלמדנית. ישנם בחורים רבים משיעור א' בישיבה גדולה, שהבנתם העמוקה בניתוח אנליטי או בהעמקה, גבוהה פי כמה וכמה מחלק גדול מהאנשי התקשורת החרדים הנחשבים. כשחלקם אמרו סברה או רעיון תורני, לא הסכמנו איתם בכלל, בלשון המעטה. והנה הם אוחזים מקלדת בידם ולפתע כולם קוראים אותם בשקיקה, כועסים, שמחים, עצובים, מתרגזים, כי הרי "כך כתבו בעיתון" או מפני ש"ממש אמרו ברדיו"...

ואם הכותבים שבינינו כך, כל שכן וקל וחומר כשמדובר באישי תקשורת חילוניים, שלא קראו ולא שנו, לא חשבו על דבר רוחני לעומק ולא ריסנו את גופם ולו פעם אחת, פעם אחת בלבד, כדי, למשל לא לנגוס בקוביית שוקולד שוייצרי 6 שעות לאחר אכילת בשר.

עצם הגדלת כח התקשורת בעינינו. עצם נתינת חשיבות כה גדולה למילה הכתובה, לכל מילה כתובה ומודפסת, נותנת כח ביד נבערי דת ודעת להציק ולהרגיז אותנו.

--- "הוא" אמר?! "הוא" ממש אמר ככה?! נחמד מאד. מה אכפת לנו?! הקושיה החריפה על 'אשת אח' ששמעתי אתמול מבן 17 מישיבת פוניבז' היא הרבה יותר ברמה מכל "רעיון מחשבתי" של תקשורתן זה או אחר. באמת.

העולם החרדי חלוק לשניים בימים אלו. אלו שנחשפים לאנשי ההבל הללו, כועסים ופגועים,חשים נרדפים וכואבים. ואלו שהתקשורת בזויה בעיניהם, שאינם שומעים או יודעים על תקשורת חילונית, ששים ושמחים, הם ודף הגמרא המתוק והמשכר כל כך.

3. וכן, אם בעבר נלחמנו בפילוסופיה היוונית העמוקה והסבוכה. גדולינו עמדו בפרץ למול אריסטו ואפיקורוס, תמסטיוס וסוקרטס. הרי שהיום אנו מתמודדים ב-10 שניות של אייטם, מול אנשים, שהפה שלהם רץ בהרבה הרבה יותר מהר מהמוח. מהר, תענה מהר, זרוק משפט שנון ועובר-מסך ותמשיך הלאה, לאייטם הבא. מבלי להבין את השני, מבלי לשמוע אותו אפילו במשך 5 דקות רצופות, בנושאים שנחשבים לציפור נפשו. כיצד ניתן להבין את עמדת ההלכה והחרדים בנושאים כה מהותים, עדינים ודקיקי נפש ומחשבה, אם המרואיין החרדי מקבל רק 3 דקות להסביר את עמדתו, והוא נקטע בעשר שאלות באמצע?!

הקב"ה מזכה אותי בימים אלו לערוך את ספר "העקדה" של רבינו יצחק ערמאה זי"ע, כך שנחשפתי לעמקות המחשבתית האדירה של גדולינו. עמקותם היא כ"כ מיוחדת ומורכבת. אי אפשר להבין לעומק, וגם לא להבין באופן שטחי, את דברי גדולינו, מבלי להתנתק כליל מכל הסובב ולעיין ולעיין ולעיין. לא מדובר במשחקי מילים ובחרצובות לשון זריזות, אלא בתהומות של עומק והתמודדות מול חכמי אומות העולם האמיתיים, שהיו חכמים באמת, בדרגת חכמה הקרובה לדרגה הנמוכה בנבואה, כדברי ה"עקדה". 

כשאנו לומדים על מלחמת החכמה והתרבות של תקופת החשמונאים עם חכמי יון, אנו מבינים ויודעים שאכן, היתה זאת מלחמה חכמה אמיתית. חכמת הפילוסופיה היוונית העמוקה, למול החכמה האלוקית, התורה הקדושה. זאת היתה מלחמה אמיתית, מלחמה של חכמה ותבונה, העמקה והבנה. ההתמודדות עם חכמי יון היתה התמודדות אמיתית, ברמה גבוהה. שם, בימים ההם בזמן הזה, היו לנו לפחות פרטנרים אמיתיים לויכוחים עמוקים. היום אנו מתווכחים עם אנשי מסטיק עגול, בירה קרה וקוקה- קולה. מלחמה של חכמה ועמקות מחשבתית, מול מיקרופון ומקלדת.

לכן אין דבר משפיל יותר מלהסביר כעת את עמדתנו בנושא "הדרת נשים", "שירת נשים" ו"קוי מהדרין". אין לנו פרטנר חיצוני לויכוח או להסברה. ואם נרצה בכל זאת להסביר לעצמנו, לתוככי המחנה שלנו, את עמדתנו שלנו בתחומים ונושאים אלו, נעשה זאת מתי שאנו נרצה ונראה לנכון. לא בזמן שמספר רדודי מחשבה מנסים להכתיב לנו במה לחשוב ועל מה להתעסק כרגע. ברגע זה, לא- ידידי התקשורתנים, אנחנו רוצים לדבר על הלכות חנוכה או עשרה בטבת, על דעת רבנו אפרים בחנ"נ בבשר בחלב, או, להבדיל אלף שנות אור, על דו"ח מבקר המדינה המזעזע על התנהלות העירייה המקומית שלנו. אם לכם מתחשק לדבר עכשו על אוטובוסי "מהדרין", זה לא אומר שאנחנו חייבים לעבור לדום ולדבר דוקא על זה.

בהזדמנות, הזדמנות שתראה לנו לנכון, נשב ונחשוב יחד על "הדרת הנשים", תפקיד הנשים בעולמנו על פי תורה, וההסתכלות הרוחנית-תורתית לכל הנושאים הללו. כעת הרבה יותר מעניין אותנו לשמוע מה היה בתחרות החנוכיות היפה של "דרכי חינוך" בעירנו. 

4. אך למרות הכל, צריך לומר בקול צלול וברור: האלימות היא דבר פסול בתכלית. האלימות נוגדת את דרך החכמים ובעלי הדעת. האלימות הבזויה של אותם חדלי אישים לבושי ביגוד חרדי, חייבת כל גינוי ומחאה.

אלו הבריונים שמכים, צועקים, יורקים, מתלהמים ונוקטים בדרכים הפסולות גם על רבותיהם שלהם, אינם ראויים לשום צל"ש. אנחנו בזים לכם, לא פחות ממה שאתם בזים לנו ולרבותינו. לא אכפת לנו שהתקשורת קושרת אותנו איתכם, כי מה שיגידו בתקשורת לא מעניין אותנו. אך אנחנו עצמנו בזים לדרך האלימות שאימצתם לעצמכם, בדרך אל רכישת כתר הקדושה והטהרה, כביכול. 

"אוֹן אלימות!!"- זעק מרן הגרא"מ שך זצוק"ל, כאשר הוציא הוא רבבות להקים את 'דגל התורה'- "בלי אלימות!!". האלימות היא מפלטם של אלו שאינם יודעים לנצח בלי ידים. האלימות היא כלי פריקת התסכול של פושעים ועבריינים. "הקול קול יעקב והידים ידי עשו".

כן. לפעמים צריך לאחוז בחרב ובחנית. פנחס הרג את זמרי, שמעון ולוי הרגו את שכם (וחלק מרבותינו המפרשים כותבים שגם יעקב אבינו ע"ה הסכים עם מעשיהם באופן עקרוני), החשמונאים הרגו יוונים, מרן החפץ חיים זצ"ל כאב ותהה מדוע בני הישיבות לא יצאו למלחמת מצוה נגד הקומוניזם, שהחל להתפשט בשלהי חייו, ומרן הרב שך זצ"ל כאב ותהה מדוע לא יצאנו עם חרב ורובה מול חנות לממכר 'דבר אחר' הראשונה בארץ ישראל. כאשר גדולי התורה וההלכה יורו לנו לאחוז ברובה ולירות, על פגיעה באושיות התורה וההלכה, אנחנו נהיה הראשונים שנעשה זאת. --- אך לירוק על ילדה בת שמונה? זה לא משפיל את נשמתכם האישית?

--- מעליב אותנו שאתם חושבים לעצמכם שאתם משתייכים למחנה החרדים לדבר ה'.

עיגולי שמחה - מאת דסי רבינוביץ ז"ל

עיגולי שמחה - מאת דסי רבינוביץ ז"ל 

לכל אדם יש עיגול בלב,
עיגול שמחה. 
לפעמים העיגול קטן, אך הוא יכול לגדול ולגדול, 
כאשר העיגול גדול הוא שולח עיגולים קטנים למקומות 
נסתרים בגוף, שלפעמים כואבים! 
יש אנשים שעיגול השמחה שלהם קטן ולנו יש תפקיד - 
לעזור לו לגדול! 
ודאי שואלים אתם "איך ?" 
כל אחד מאיתנו חושב על דרך: 
אפשר להביא לו סוכריה, לתת לו פרח, לשיר לו שיר, 
לצייר לו ציור, או אפילו לומר לו: "בוקר טוב, מה שלומך הבוקר?" 
והכי חשוב - לעשות את זה בכיף, בשמחה, מכל הלב! 
שתזכו לעשות תמיד הרבה עיגולי שמחה לאחרים, 
ובזכות שתגדילו עיגולי שמחה לאחרים, גם שלכם יגדל.

כמה עובדות שלא ידעתם על שלוחי חב"ד

מי המרכז הראשון שקיבל את השם "בית חב"ד"? ● מהי המדינה הקטנה ביותר על מפת שלוחי חב"ד? ● מיהי שלוחת חב"ד הראשונה שמדליקה נרות שבת בעולם מדי שבוע, ומי האחרונה? ● ומיהו השליח שלא יכול להתלונן על צפיפות? כל התשובות 

כמה עובדות שלא ידעתם על שלוחי חב"ד 

● שלוחי חב"ד נוסעים למקום שליחותם עם 'כרטיס צד אחד'. השליחות היא לכל החיים והם הופכים להיות חלק אינטגרלי מהקהילה המקומית התומכת בפעילותם. 
● השם הרשמי של תנועת חב"ד הוא "חב"ד-ליובאוויטש". חב"ד הם ראשי התיבות של חכמה, בינה, דעת – ביטוי לגישת התנועה שיש לרתום את הכשרונות האינטלקטואליים לעבודת הבורא ולשיפור האישיות. ליובאוויטש היא שם של עיירה קטנה ברוסיה בה צמחה החסידות. משמעות השם היא "עיר האהבה", שם מתאים במיוחד לחסידות שחרתה על דגלה אהבה בלי גבולות לכל יהודי. 
● ישנם האומרים כי המרכז הראשון שקיבל את השם "בית חב"ד" היה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. 
● ברחבי העולם יש למעלה מ-3900 זוגות שלוחים, 480 מתוכם פועלים בישראל. 
● המדינה הקטנה ביותר על מפת שלוחי חב"ד היא: נסיכות לוקסמבורג. 
● היבשת היחידה ללא שליח היא: אנטרטיקה. 
● שליח חב"ד בויומינג לא יכול להתלונן על צפיפות. במדינה שלו מתגוררים 1.96 אנשים בממוצע לכל קמ"ר. 
● באתר הדגל של התנועה חב"ד.אורג מבקרים מיליון גולשים יחודיים מדי חודש. 
● ליל הסדר הגדול ביותר בעולם נערך בקטמנדו שבנפאל. משתתפים בו למעלה מאלף חמש מאות מטיילים בו זמנית. 
● שלוחת חב"ד שרה גולדשטיין מניו זילנד היא השלוחה הראשונה שמדליקה נרות שבת בעולם מדי שבוע; האחרונה היא פרל קרסינאסקי מהוואי. 
● הפתגם הנפוץ אומר "בכל מקום שיש קוקה קולה יש חב"ד" העובדה היא שכיום ישנם מקומות רבים אליהם קוקה קולה לא מגיעה, וחב"ד כן. 
● מימון הפעולות נעשה בעיקר על ידי תורמים מקומיים. כך תרומתם של המקומיים נשארת בקהילה - למען יהודי המקום. 
באדיבות: אתר בית חב"ד

חמש הערות על התשובה

5 הערות על התשובה
/הרב שמואל ברוך גנוט/

הקירבה בוא תבוא
1. חלפו עברו להם ימי חודש אלול היקרים. ראש השנה גם הוא חלף לו ביעף, גם "עשרת ימי תשובה" עומדים להסתיים ויום הכיפורים כבר בפתח, והנה אני חש שאינני מתעורר עדיין. לא הצלחתי לבקוע לעצמי את קליפת הקשיחות והגשמיות הקבועה שלי. הכל כה חתום וסגור בנשמתי, שום דבר עדיין לא זז באופן רציני. מה עושים? מה עושים?

אל דאגה. אתה תתאמץ, תתפלל, תשקיע ותכווין ככל יכולתך. תעתיר בתפילה ותבקש מאבא שיפתח לך את הלב ויסיר את מורסות המוגלה האופפות אותו מסביב. עוד תפילה ועוד פיוט, עוד ניגון ועוד "על חטא", והנה, לפתע פתאום, תחוש קירבת אלוקים גדולה ומופלאה. כך אמר מרן החזון איש זצ"ל, שכאשר אדם מתפלל ומתפלל, חושב ומכווין, מצטער וחושב על הקב"ה, אזי ה' יתברך פותח לו לפתע את הלב, אפילו רק בתפילת מנחה של יום הכיפורים, אולי רק בתפילת נעילה, הנועלת את היום, ואז היהודי מצליח לבקוע בקיעים בנשמתו ולבקוע רקיעים בשמי שמים. רק אל להיכנס לייאוש. תתפלל, תעתיר, תבקש על קירבה מהקב"ה, תבקש לחזור בתשובה באמת, והנה- תראה לפתע אור גדול של התקרבות. אל דאגה, עד סוף תפילת נעילה אתה ואני וכולנו נתקרב באמת להקב"ה. בדוק ומנוסה! 

"אדם"= חטא + תשובה
2. אחד מהדברים המתוקים שקיבלתי מהקב"ה במתנת חינם בשנת התשע"א, הוא לזכות ולהשתתף בעריכתו של ספר "העקידה", יצירתו הנודעת של הפילוסוף היהודי נורא ההוד, החכם השלם והקדוש רבי יצחק ערמאה זיע"א. כאשר ערכתי את דבריו הקדושים של "העקידה" על חטא מי מריבה, "חטאו" של משה רבנו ע"ה, קראתי את הדברים, התרגשתי עד מאוד והבטחתי אז לעצמי לשתף אתכם בדבריו המופלאים, שלעניות דעתי מסייעים מאוד לעבודת התשובה. 

ה"עקידה" מצטט את דבריו של אחד מגדולי החכמים, הקובע שהקב"ה היה חייב לברוא בעולמו לפחות יהודי אחד שלא יחטא לעולם בשום חטא. לא יתכן, כותב אותו חכם גדול, שהקב"ה לא "יצליח" לברוא ולו יהודי אחד בעולמו שלא יעבור עבירה. כי אם באמת לא היה ולא יהיה יהודי שכזה, אם כן מדוע בא אלוקינו בתביעה לבריותיו ומבקש מהם שלא לחטוא. והרי כולם, ללא יוצא מן הכלל, חוטאים, ואם כן, מוכח שעצם יצירת האדם מחייבת אותנו לחטוא. מסיבה זו, טוען אותו החכם, בהכרח שמשה רבינו לא חטא לעולם, וחטא מי מריבה, חטא הכאת הסלע, לא נחשבת בכלל לחטא אמיתי.

אך ה"עקידה" חולק עליו מכל וכל. הוא מצטט את הפסוק "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" וקובע שההבדל בין אלוקים לאדם הוא בכך שאדם הוא יצירה גשמית, ויצירה גשמית מחוייבת למעוד, ליפול ולחטוא, ולו פעם אחת בחיים. "לו היה בעולם אדם שלא יחטא לעולם, הרי בהכרח שהוא אינו אדם, אלא יצירה רוחנית", קובע ה"עקידה" בספרו הקדוש. אלא מה? מדוע הקב"ה בא בתביעות אל החוטאים, הרי הם לכאורה, היו "חייבים" לחטוא מעצם טבעם כבני אדם?
על כך משיב ה"עקידה" שהקב"ה בא בטרוניה על גודל החטא וצורתו. נכון הוא שהיית מחויב לחטוא, מעצם היותך בן תמותה גשמי, אך ביכולתך היה לחטוא חטא קטנטן. חטא הנובע מטעות בשיקול הדעת, כמו שקרה למשה רבנו, אך לא חטא הנובע מתאוות או ממידות רעות. גם אם האדם "מחויב" לחטוא מעצם טבעו, עדיין יכול הוא לסנן את חטאיו ולא להתגעל ולהתפלש בעפר החטאים הבזויים, או בחטאים שהיה יכול להתגבר ולא לעבור עליהם. 

ולכן, כותב ה"עקידה", כיוון ש"אדם" וה"חטא" הם שני דברים החייבים לצעוד יחדיו, לפחות פעם אחת בחיים, לכם נתן הקב"ה את התשובה, בה יכול כל אדם לשוב מחטאו ולחזור אל הקב"ה בתשובה שלמה. 

ה"עקידה" מסביר לנו דבר נפלא. שכך היא בריאת האדם. האדם, מעצם היותו מגושם ולא רוחני לחלוטין, מחויב לחטוא ולהתרחק משורשו העליון, ובכדי לאזן ולמחוק את הריחוק הזה, ברא ה' יתברך את התשובה. החטא הוא מחויב המציאות, וגם התשובה שכנגדה היא דבר מתבקש וברור. וכשאנו מרגישים ריחוק נוראי וצער, וגם הרבה יאוש, על כך שלא הצלחנו לעמוד בכל המשימות שלנו שהצבנו לעצמינו במשך השנה, עלינו לשנן לעצמינו שאנחנו לא מלאכים. אנחנו בני אדם, העשויים מחומר ומדם, מלב, עור ועצמות. אדם חוטא, ואדם צריך לשוב בתשובה על חטאיו. 

אנו אומרים בראש השנה וביום כיפור: "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו, משול כחרס הנשבר, כחציר יבש, וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה, וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף". ומסביר ה"עקידה" שאכן, זוהי מציאות האדם. עפר, חציר יבש, אבק פורח וחלום יעוף, ולכן הוא חוטא ומתרחק משורשו העליון. והריחוק הזה הוא זה שיצר את התשובה. 

--- אני התאוששתי במקצת מדברי ה"עקידה". יתכן שגם אתם. הלא כן?! 

סליחה- כמו אב לבן, לא כמו שכנים וחברים 

3. הקושי הגדול ביותר בעבודת התשובה הוא חוסר האימון הפנימי שלנו בכל המהלך. נתאר לעצמינו שרבנו עם השכנים ממולנו. המריבה היתה קשה, הוטחו האשמות הדדיות, העלבות וקינטורים. דלתות נטרקו ואפילו הילדים השליכו ביצים זה על זה. שני הצדדים נפגעו אחד מהשני מאד מאד, ואז, ביום בהיר אחד, החליטו השכנים לפתוח דף חדש, לסלוח באמת ובתמים אחד לשני ולהשיב ימים כקדם. הסליחה היתה באמת כנה ורצינית והשקט והשלווה שבו לשרור. השכנים שבו להיות חברים טובים, בכל הרצינות.

עברו חודשיים נוספים, ושוב התפתחה לה מריבה איומה. שכן א' דיבר לא יפה לשכן ב' ושכן ב' השיב לו מנה אחת אפיים. חדר המדרגות רעד מעוצמת הצעקות, דלתות נטרקו בזעם ואפילו השכנים מקומה ד' התערבו. המריבה היתה קשה וכעברו שבועיים ניסה רב השכונה להביא לפיוס בין הצדדים. ואכן, הפיוס הצליח והשכנים ביקשו סליחה זה מזה וניסו שוב ליישב את ההדורים ביניהם. כן, הם הצליחו במשימתם, אך ברור הוא שהאווירה והתחושה החברית שהיתה ביניהם לפני שתי המריבות, לא שבה אליהם.

והנה, שוב חלפו מספר חודשים ושוב השכנים רבו ביניהם, ושוב פעם הם התפייסו, וחוזר חלילה. אין ספק שהתחושות ביניהם כבר אינן תחושות של קירבה. למרות בקשת הסליחה, אפילו שהחרטה אמיתית, הקשר כבר אינו קשר טוב ואמיץ ושתי המשפחות לא סובלות במיוחד אחת את השניה. קשה להתקרב ושוב לריב ולחטוא ושוב לבקש סליחה ושוב לחטוא ושוב לבקש סליחה ושוב... --- ואם כך אנו חשים, כיצד אנו יכולים לחוש שאנו באמת שבים אל ה'? 

אך לא. באמת אין שום דמיון בין מריבה בין השכנים או החברים, ל"מריבה" שלנו עם אלוקינו יתברך. בעוד שמריבה וחטאים עם חברים ומכרים קשה באמת לפישור ואיחוי הקרעים, הרי שמריבה בין הורים וילדים מתאחה במהירות, בדיוק ברגע שמי שלא התנהג כשורה אומר ברצינות רבה ובכוונה אמיתית ש"טעיתי". בין אלו המקושרים באהבת נצח או בקשר דם עמוק, יכולה הסליחה להתקבל בכנות ובשלימות ברגע אחד, בשניה אחת של כנות טהורה. הקשר הזה, כמו הקשר בין איש לרעייתו ואב לבנו או אם לבנה או לבתה, קיים במעמקים ללא הרף, ובאמת- שלא חל בו כל שינוי, גם במהלכו של הפירוד הגדול ביניהם. הנתק סבב סביב עבותות חיצוניים של מידות רעות ותאוות, אך הוא היה נתק רק כלפי חוץ. ברגע שאחד הצדדים יגיד "די! גמרנו את הריב!", יפרוש את זרועותיו ויקבל בחמימות את בנו לחיקו, הרי שהריב הסתיים, ומיד וההתקשרות האמיתית ביניהם תימשך כרגיל, כמו לפני הריחוק ביניהם.

אדם קרוב לי סיפר לי שב"שעת שיחת נפש" שלו עם הקב"ה, הוא אמר לה' שבשמים את המשפט (הנכון) הבא: "אבא! גם ברגע שעברתי עבירה, גם באותו הרגע עצמו, היית איתי ולא עזבתי אותך ולו לרגע"...

וכך כותב רבי נחמן מברסלב זצ"ל (שיחות הר"ן ק"ב): "מי שהוא איש אמונה, התשובה שלו יותר קלה, כי התשובה צריכה להיות תשובת המשקל, היינו שכפי שהתענוג שהיה לו מהעבירה- כך יהיה לו ממש צער וייסורים. ומאחר שיש לו אמונה, על כן לא היה תענוגו בשלימות בשעת העבירה, חס ושלום רחמנא ליצלן, כי העבירה היתה מעורבת ביגון, כי ידע שמרה תהיה באחרונה, כי יהיה לו עונש קשה ומר, רחמנא ליצלן. רק שלא יכול להתגבר על תאוותו, על כן תשובתו קלה יותר, כי אין צריך לסבול ייסורי התשובה כל כך, מאחר שגם בשעת העבירה לא היה תענוגו בשלימות. אבל אלו שאין להם אמונה, תשובתם כבדה יותר, כי לא היה להם ייסורים כל כך בשעת העבירה"...

"יעיד עליו יודע תעלומות"- מה יעיד?

4. גם בין האנשים הקרובים ביותר, כמו הורים וילדים ובני זוג, אין זה אומר שאם רבנו והתפייסנו בתמים וברצינות, אזי שוב לעולם לא תתפתח בינותינו מריבה חדשה. הטבע האנושי אינו אמור להשתנות גם לאחר הפיוס ואנו יכולים שוב ושוב, אולי אפילו בעוד חודש, ליפול שוב אל זרועות הריחוק האיום.

ואם כן, כיצד מתיישבים הדברים עם דברי הרמב"ם בהלכות תשובה הקובע לנו שעל החוטא לעזוב את חטאו ולהסירו ממחשבתו ולגמור בליבו שלא יעשהו עוד, עד ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם"? האם הרמב"ם בא לרחק אותנו חלילה, מעבודת התשובה ולייאש אותנו כבר מההתחלה?

ה"חידושי הרי"ם" מגור זצ"ל כותב ("מאמרי חנוכה") שלמרות שהרמב"ם כותב את דבריו החמורים והנכונים, הרי ש"חסו חז"ל על נשמת ישראל לבל ידח ממנו נידח, ולכן תיקנו שגם להגרועים והשפלים המושלכים ארצה, יזרח בהם אור שיוכלו לשוב לפני ה' בתשובה שלמה". וכותב ה"חידושי הרי"ם" דבר מחודש ולא מפורסם, ואלו דבריו, מילה במילה: "והגם שכתב הרמב"ם ז"ל שצריך לשוב עד שיעיד עליו בעל התעלומות שלא ישוב לכסלו, מכל מקום מועיל התשובה", עד כאן לשונו. חידוש חדש של הרבי הראשון לבית גור. מדרבנן התשובה מועילה גם ללא "יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לאותו החטא לעולם"!!! 

ואולם הרבה מחכמי הדעת הסבירו את הרמב"ם בצורה אחרת. כל אחד הסביר אותו בסגנונו הוא, בשפה ובלשון אחרת, אך כולם מתכוונים, בעצם, לרעיון אחד. בישיבות מקובל להסביר שהרמב"ם מתכוין לכך שבאותו רגע התשובה, ברגע שהאדם מרומם וקרוב לבוראו, יכול הקב"ה להעיד עליו שאם רגע זה יימשך הלאה ויעמוד הוא ברמתו הנוכחית, אכן לא ישוב הוא לחטוא לעולם. מהגאון רבי יוסל שרייבר שליט"א שמעתי, ב"חומש- שיעור" בישיבת מהרי"ל, שכוונת הרמב"ם הוא בדיוק כמו שאתה מצפה מבקשת הסליחה של חבר שלך. כשחבר שלך עשה לך דבר רע, העליב, פגע בך או עשה לך עוול, והוא מגיע לבקש ממך סליחה- אתה לא מצפה ממנו שבעוד שנה הוא לא יעליב אותך שוב. אתה גם לא מצפה ממנו שזהו, מכאן ואילך הוא יהיה אדם שונה לחלוטין, מלאך ונופת צופים שלא יפגע בך לעולם. אך אתה מצפה ממנו שיבקש ממך סליחה בכל הרצינות ולא יתכוין כעת, בשעת הסליחה, לפגוע בך בעתיד. כעת, מסביר הגרח"י שרייבר שליט"א, האדם מתכוין לבקש סליחה במאת האחוזים, בלי שום רצון, אפילו קטנטן, אפילו פיצפון, לשוב שוב אל החטא. כשאנו עומדים לפני ה' ומבקשים סליחה אנחנו באמת, בשיא הרצינות והכוונה, לא רוצים לשוב ולחטוא, גם לא בכ' כסלו, ח' טבת וי"א שבט.

המשפיע החסידי הנודע הגה"צ רבי אברהם צבי קלוגער שליט"א מציב את השאלה הקשה, הכואבת, המנקרת לנו בכל חלק מחלקי המוח. הרי אם חלפה עברה עלי השנה האחרונה ושוב נפלתי באותם הדברים, שוב חטאתי ופשעתי בלי להתקדם, אז התברר בעצם שהתשובה של יום הכיפורים הקודם לא היתה תשובה אמיתית. הלא כן?! הנה עכשו, לאחר שנה נוספת של חטאים, גיליתי שהתברר שהקב"ה לא העיד בי שלא אשוב לאותו החטא לעולם, שהרי שבתי בדיוק לאותו החטא. אם כן, כל התשובה של יום הכיפורים שעבר, ושל זה שלפניו וזה שלפניו, היתה שיקרית, נבובה וחסרת תוחלת ותועלת? האמנם?! האם יתכן, שואל הרב קלוגר שליט"א, שהתנאי של הרמב"ם ש"עד שיעיד עליו יודע תעלומות", בא להרחיק אותנו מהתשובה, בבחינת "לא שבקת חיים לכל בריה" או דוקא לקרב ולהאיר את עבודתינו?!

אך האמת היא, כותב הרב קלוגער, שבאמת שבנו בתשובה שלמה גם בשנה שעברה, גם לפני שנתיים, וגם לפני שלוש שנים. היהודי קשור להקב"ה בקשר איתן ואמיץ והוא השלים עם בוראו עכשיו בהשלמה מוחלטת, בה לא רוצה הוא לחטוא לעולם לעולם. ואדרבא, לפעמים, אולי אפילו בדרך כלל, האדם מתייאש גם בתוככי התשובה (וחושב לעצמו שהוא עצמו שקרן או הדיוט, המנסה לשקר כביכול את ה' ולתת לו "תחושה" שהנה הוא שב בתשובה, בעוד שאוטוטו הוא שב לחטוא. או שהוא סתם טיפש, החולם חלומות באספמיא שהנה, מכאן ואילך הוא לא יחטא יותר אף פעם), אך הקב"ה יודע תעלומות יודע שיש כאן פיוס אמיתי ותמידי. כי מצידו רוצה היהודי ומקווה בכל ליבו שלא לשוב לחטא לעולם, והוא מקבל על עצמו להיטיב את דרכיו, והקב"ה עצמו רואה את הרצון הזה, האמיתי, שלא לשוב לחטא לעולם, ולכן תשובתו מתקבלת.

וכך חידש לנו ה"שפת אמת": "שאף על פי שאין אדם יכול להטות עצמו לגמרי לתשובה, אף על פי כן מועילה היגיעה להטות את הלב, במה שאינו ניכר לאדם עצמו. וה' יתברך עד על תשובה זו. וזהו גם כן לשון הרמב"ם "שיעיד עליו יודע תעלומות"- פירוש: יודע תעלומות אף מה שנעלם מעיני האדם עצמו!"... 

היהודי השב בתשובה חזר בתשובה שלמה בפני בוראו. רצונו הטוב היה מושלם בעליל, בתכלית השלימות. וגם אם להבא יקרה, חלילה וחס, שיחטא הוא שוב, הרי זאת כבר מרצון חדש, מנקודה חדשה שלא היתה בו כלל בשעת התשובה. הרצון שלנו בשעת התשובה היה באמת כנה ואמיתי, ואחר כך? אחר כך נכנסה ביהודי רוח שטות חדשה, רוח עיוועים שלא היתה בו מקודם, והוא חטא חטא חדש, שאינו קשור כהוא זה לחטאיו הקודמים, עליו שב בתשובה ביום כיפור.

אנחנו סבורים שתשובתינו לא טובה, כי יתכן, ואולי אפילו בטוח, נחטא בעתיד?? הקב"ה עצמו מעיד עלינו שתשובתינו טובה וששנו אליו באמת ובתמים!!!

"כי מי שיודע קדושת ישראל מאין הם לקוחים, ויודע רוחניות ודקות של ישראל, הוא יודע שישראל הם רחוקים לגמרי מעוון ואין עוון שייך להם כלל וכלל לא, לפי גודל קדושתם משורשם וגודל דקותם ורוחניותם... ובאמת מהיכן באים לעוונות חס וחלילה? רק על ידי שאין לו דעת, כי "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות", וזה הרחמנות הגדול מן הכל. (רבי נחמן מברסלב זיע"א, ליקו"מ תנינא ז').

חודש חשוון- במה התקדמתי? חודש כסלו- במה התקדמתי?

5. אך כמובן, לאחר כל דברי הניחומים וההסברים, עלינו לשוב באמת בתשובה ולהשתפר, להשתפר ולהשתפר. אין ספק ששומה עלינו להיות עובדי ה' בכל התחומים ולא להסתפק במועט. אך מאחר שקשה לנו להתהפך ביום בהיר אחד, לכן נתקדם אט אט.

אי אפשר להישאר תמיד באותה המשבצת. עלינו להציב לעצמנו מספר יעדים ברורים ונחרצים ולהתקדם בהם בבירור ובבהירות. נתחיל לקחת נושא אחד קטן הטעון שיפור בבית, נושא אחד קטן הטעון ליטוש בכולל או בעבודה, ועוד נושא אחד קטן הקשור לתפילה או לתורה, לברכות הנהנין או למידת הכעס או הגאווה, העקשנות או הויתור, ולהתקדם בהם, בעקביות. ניפגש בכל ראש חודש עם עצמנו ונחשוב האם התקדמנו מחודש שעבר. האם אנו טובים יותר בחודש חשוון מבחודש תשרי והחודש כסלו מחודש חשוון, וכך נתקדם ונתקדם.

מסכן הוא האדם שבראש השנה התשע"ג יבדוק את עצמו ויראה שהוא לא התקדם בכלום במהלך השנה. וכמה הוא מאושר האדם שיביט לעצמו במראה הפנימית ויראה שהנה, השנה כעסתי פחות, בירכתי יותר בכוונה ברכת "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" או "אלוקי נשמה", לא קראתי עיתון בשבת קודש, לא דברתי לשון הרע בין שש לשבע, הוספתי חצי שעה של לימוד בכל ערב ולמדתי רבע שעה ראשונה בסדר ג' ברציפות. מאושר יהיה האדם שבמהלך השנה הכין לעצמו יעד, יעד לא גדול אך יציב, ועמד בו. כך הוא ממשיך ומחזק את הקשר שלו עם רבונו של עולם, ואומר הוא לו, לאבא: "אָנוּ עַמֶּךָ וְאַתָּה אֱלֹקינוּ. אָנוּ בָנֶיךָ וְאַתָּה אָבִינוּ. אָנוּ עֲבָדֶיךָ וְאַתָּה אֲדוֹנֵנוּ. אָנוּ קְהָלֶךָ וְאַתָּה חֶלְקֵנוּ. אָנוּ נַחֲלָתֶךָ וְאַתָּה גוֹרָלֵנוּ. אָנוּ צֹאנֶךָ וְאַתָּה רוֹעֵנוּ. אָנוּ כַרְמֶךָ וְאַתָּה נוֹטְרֵנוּ. אָנוּ פְעֻלָּתֶךָ וְאַתָּה יוֹצְרֵנוּ. אָנוּ רַעְיָתֶךָ וְאַתָּה דוֹדֵנוּ. אָנוּ סְגֻלָּתֶךָ וְאַתָּה אֱלֹקינוּ. אָנוּ עַמֶּךָ וְאַתָּה מַלְכֵּנוּ". 

--- גמר חתימה טובה!

תחית הקודש- התחיה השלמה

תחית הקודש- התחיה השלמה

 מאת הראי"ה קוק זצוק"ל, לרגל יום השנה לפטירתו, ג' באלול.

תחיית הקודש, אני שואל את עצמי, היתכן שתחייתנו הלאומית תהיה רק תחיה חילונית, והקודש יעמוד רק על המצב הגולתי, בלא התעוררות של חיים, בלא התחדשות של גאולה? היתכון להיות ככה? לא ולא, תשיב כנסת ישראל כולה. יודעים אנו כולנו שמקור חיינו הוא הקודש, והקודש מוכרח הוא להראות את כוחו המקורי, וסוף כל סוף יוכר לכל, שגם אותות התחיה של החול - הקודש הוא הפועל אותם, וכחו הוא המחדש את הנפלאות הגדולות שעינינו רואות.
תחיית הקודש בישראל ובארץ ישראל מוכרחת לבוא, והיא בא תבוא. 

השאלה הגדולה היא באיזה אופן תחל תחיה של קודש לכונן את הופעתה ואת מפעליה. מה היא תחיה ביחש לקודש, ובאיזה אופן תסודר, - שאלה זו מוכרחת היא להיות לשאלת היום היותר בוערת. היא ראויה להעסיק את כל המוחות, בין המוחות של העובדים על ככר החול ובין המוחות העובדים על ככר הקודש. 
דבר פשוט הוא, שכל זמן שאין אנחנו יכולים להראות באצבע על תחיה של קודש, גם תחית החול שלנו אינה בשלמותה. הרינו נקראים עכשיו לשכלל את תחייתנו הלאומית, לתן לה ברק ויפעה וגם עוז ואומץ, בין כלפי פנים בין כלפי חוץ. אין אנו רשאים להשאיר חלק אחד מאומתנו בלא התעוררות תחיה, בלא הכרה של תחיה, בלא הברקה של גאולה. אנחנו חייבים להבהיק את שמחת הגאולה בתוכיותה של נשמת האומה לכל שדרותיה, וביותר אל התוך של השדרות הפנימיות שלה, ספוגי צערה וספוגי אמונתה, אותם שאין להם חיים כי אם חייה, אותם שהם יונקים רק מלשד מקורותיה בלא ערוב של יניקה זרה. ואותם הכוחות הרבים והעצומים נעורר רק על ידי תחית קודש. ותחיית קודש מוכרחת היא לבוא לנו. 
כל ערכה של תחייתנו הלאומית יתברר כאשר תחל תחיית הקודש לעשות את מעשיה, להראות את כח החיים שלה. 

השאלה היא אמנם כבדה, מה היא תחיית הקודש בישראל ואיך ניגשים אליה, אבל לא נבהל ולא ניסוג אחור מפני כבדותה של השאלה. זאת ההנחה היסודית לא תתבטל מפני אימתה של כל שאלה כבדה ומסובכה. וההנחה ברורה היא: תחיית עמנו מוכרחת להיות תחיה שלמה, תחיית גוף ותחיית נשמה, תחיית חול ותחיית קודש. 
ולא עוד אלא שכל מגמתה של התחיה החילונית היא רק כדי להביא אותנו לידי תחיית נשמה, לידי תחיית קודש. 

אם אין לנו עדיין אותו העיזוז, המספיק לפרש לנו בפרטיות מה היא תחיית הקודש שלנו, גם מפני זה לא נסוג אחור. ההכרה הכללית היא חזקה בנו, שתחיית קודש מוכרחת לבוא לנו, ובשביל כך הננו דופקים על דלתות הקודש, אף כי עדיין הן נעולות לפנינו. בטוחים אנחנו שיפתחו שערים. ויבוא גוי צדיק שומר אמונים. 
ותחיית קודש היה תהיה לנו. 
הננו מתחילים לישא את האמרה, לדבר את המלה הרצויה, לקרא את השם. אחרי קריאת השם יבואו הכינויים, התוארים, המאמרים והבאורים. 
הברו נושאי כלי ד', דעו כי תחיית קודש היא מתנערת בעמנו, להשלים את יסוד התחיה הלאומית, לשכלל את תיקון הגאולה. 

הנני רוצה במכתבי זה הקצר לעורר את כל לב של כל שדרותינו, לדבר דבר על דבר תחיית הקודש שלנו, על דבר הנשמה העליונה של תחייתנו הכללית שהיא מוכרחת עתה להופיע עלינו. יודיעני נא כל איש אשר רוח בו, לפי דעתו וסגנונו, מה הוא ציורו, שאיפתו ותקותו, על דבר תחיית הקודש שלנו, על דבר השלמת תחייתנו הלאומית, על דבר הארת כבודה, על דבר עדנת יפעתה, על דבר הרמת דגלה לעיני כל ישראל ולעיני כל העמים כולם, לידע ולהודיע ולהודע כי אמנם דבר גדול שלח ד' כעת ביעקב ונפל בישראל. 
שימו לבבכם כל ישרי לב, הבו עצה ותושיה. 

התכוננו לקראת תחייתנו השלמה, לקראת השלמת תחייתנו הלאומית, לקראת עטרת תפארתה ופאר נזרה, לקראת תחיית הקודש של עם הקודש, גאולי ד'. 
ישלח עזרך מקודש, ומציון יסעדך. 

(מאמרי הראי"ה ב' עמוד 336-337)