- פרטים
-
קטגוריה: אמונה
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 18:46
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 246
היתה לי נטייה הפוכה, ויצאתי ממנה. זה אפשרי
לא משנה מה שאכתוב ומה שאגיד, זה בטוח לא יהיה פשוט. התחושות שהיו וישנן, לעולם לא יעברו בכתב ואפילו לא במילים. רק מי שחווה ולו משהו דומה, לא חייב מדויק, יוכל להבין את זה. ודומני שרק ההבנה של עומק המשפט האחרון תעזור להכיל את המורכבות שבדבר.
אז איך הכל התחיל? ילד תמים הייתי, מחשבות שטותיות עברו לי בראש: "האם אני מקובל?", "מי אוהב אותי?", "איזה בגדים אקנה לי?" ו"איזה תספורת אעשה הפעם?". לא, לא נפל לי האסימון עדיין. הזמן חלף והשנים עברו והגיע לו גיל 16. כבר בכיתה ט' הייתי, ורק אז נפל לו האסימון. "היי, למה מה שמעניין אותו זו האישה ואותי מעניין הגבר?", חשבתי לעצמי בעת שצפיתי בהנאה עם בן-דודתי בתצוגת אופנה. מאז הכל התחיל לחלחל. הבנתי שזה נכון, שזה באמת מה שמעניין אותי- גברים. משהו בי השתוקק להסתכל על גברים ולכסוף אליהם. משהו בלתי נשלט עד כדי לא רצוי. "מה? אבל אני לא רוצה להיות כזה", פתאום נפל לי האסימון. פתאום הבנתי שאני בבעיה.
אך כמו שאמרתי, תמים הייתי, לא לקחתי את זה קשה. "אני אטפל בזה בעז"ה" חשבתי לעצמי, כשבתוך תוכי ידעתי שעם זה לעולם לא אחיה, כי אין סיכוי שאעשה משהו שאסור מהתורה, באופן כל כך מובהק וברור, שאינו נתון לפרשנויות. אבל בינתיים כלום לא נעשה. חייתי את חיי, כל זה בידיעה שיום יבוא ואצטרך לעשות עם זה משהו. "אני כבר אפנה לרב הזה או למקובל הזה", אמרתי לעצמי והשתקתי את פחדיי ומצפוני. אז בתיכון עוד היה אפשר להתמודד. לא היה פשוט לקבל את זה, אך המחשבות שבי עברו, "אולי אברח מהבית" או "אמצא תירוץ למה אני לא מתחתן", הרגיעו את רוחי באותה העת. אמנם הפחדים היו פחדים רציניים והחששות לא הפסיקו להדהד, אך עדיין, תמים הייתי, ואת חיי טרם התחלתי. תמיד חשבתי שבבוא העת הקב"ה יהיה בעזרי, וכבר אמצא את הפתרון. וכך עברתי את התיכון בשמחה ובכיף.
השם, למה אתה עושה לי את זה?
תשוקה הייתה בלבי, להתקרב אל הקב"ה. שם מצאתי את מקומי, ומשם גם זעק לו הרצון לא להשלים עם הנטייה הזו. אז הלכתי לישיבה למלא את התשוקה הזו. כמה כיף היה, חיבור כזה לקב"ה בדיוק רציתי. אבל אז ודווקא אז הכל התחיל להסתבך. שם התחלתי לחיות את החיים ולהתמודד עם הקשיים. שוב אסימון נפל לו, בעת חתונה של חבר מהישיבה. כמה רקדתי ושמחתי - החתונה הדתית הראשונה שלי. בבוקר שאחרי המחשבות התחילו לצוף: "מה יהיה איתי?", "מה אעשה עם הנטייה הזו?" , "אני לא רוצה להישאר בודד כל חיי".
ובעצם, מנקודה זו חיי התחילו להשתנות. כאן בעצם הבנתי שעליי לעשות משהו: זה האסימון ש"חיכיתי" לו. המחשבות התחילו לצוף ללא הרף, הפחדים גברו ואף שיתקו, החששות הפכו למציאות, והשמחה הפכה לעצב, הישיבה הפכה לכלא וחיי הפכו שחורים. אור חיפשתי, שם בקצה המנהרה, אך לא מצאתי. האור הזה שממנו התחמקתי כל התיכון לפתע היה כ"כ נצרך. "מה אעשה? מה??"
את מי לשתף לא היה לי ועם המחשבות לבד התמודדתי. את הסבל של הבדידות, של שמירת הסוד לעצמי, אי אפשר לתאר. אף אחד לא יכול היה להבין אותי, ובטח שלא יכול לעזור. "טוב, לחיות עם זה אני לא מוכן. ומה לעשות עם זה - אני לא יודע", חשבתי בלבי. לא ידעתי מה יוליד לו המחר. השגחה פרטית שלחה אליי שליח שאמר לי, ללא שיידע מי אני ומבלי שבכלל אכיר אותו אישית, "ישנו ארגון שעוזר להתמודד עם הבעיה הזו". כמה שמחה עלתה בלבי: "איזה יופי! הנה האור", חשבתי. התקשרתי וגיליתי שזה בכלל לא פשוט: שעליי להשיג כסף שלא היה לי, ושזה דורש לא מעט זמן. אז ברחתי לתפילות ולסיעתא דשמייא. השקעתי את כל כולי בתורה, בתקווה שזה יעזור. ומשם החל לו מסע של סבל, קושי והרבה פחד. כל יום שעברתי בישיבה הכה בי בלב, כל יום שעבר הרגשתי שאני מחסיר שנה מחיי. לא רציתי לגדול, לא רציתי שהזמן יעבור. המחשבות התחילו להסתבך ולופים על גבי לופים של פחד רדפו אותי, כמעט שהשתגעתי (ואני לא מגזים). "הקב"ה למה?? מדוע?? למה אתה עושה לי את זה? מה עשיתי לא בסדר? למה זה מגיע לי? תענה לי! שלח לי מסר, תן לי ישועה! מה אני כבר מבקש ממך? הנה, תראה - אני מתפלל, אני לומד, אני משקיע. מה אני צריך לעשות כדי לרצות אותך?" זעק לבי. כל תפילה ארכה כעשרים דקות, והדמעות לא הפסיקו לזלוג על פני. סדרים על גבי סדרים למדתי, והעיקר לרצות את בוראי, שייתן לי את הזכות להקים משפחה.
כמה כאב אני כבר יכול להכיל? הכל עשיתי כדי לרצות אותו, תפילות, לימודים, הקשבה לרבנים - הכל, רק שח"ו לא אחטא ולו בדבר אחד. אבל דבר אחד חשוב שכחתי: את עצמי, את האמון שלי בעצמי ואת הרצונות שלי. וזה לא היה דבר חדש. כמה אשם הייתי תמיד בעיני, כמה יכולתי לוותר מעצמי ולו רק כדי שיהיה טוב לאחר. אף פעם לא הייתי מרוצה מעצמי, ושם השורש של הכל. בתוך כל הבלגן הזה תמיד ידעתי שזו לא הדרך שבה אני רוצה לילך, שבתוך התשוקה מקונן לו כאב - חסך. לא סתם איני אוהב את עצמי. תמיד רציתי שיאשרו אותי וחששתי ממה חושבים עליי. אצלי את צורך הנטייה לא היה כ"כ קשה להגדיר, תמיד זה היה ברור ובתוך כל פנטזיה שלי, זה זעק: סך הכל רק רציתי... אבא. מחשבות על רצון לחיבוק חם מגבר, רצון למישהו שיקבל אותי כמו שאני ושיאשר אותי, רצון להתבטל אליו ולהיות בטוח בתוך חיקו - כמו שאמרתי, אבא. כן, אי שם בגיל צעיר, עברתי דברים שלא כל אחד אותם מכיר. כאב ופחד שנשארו בתוכי ומבפנים זועקים לעזרה, שם בתוך הנטייה הם מצאו את דרכם אליי חזרה. היטב ידעתי זאת, אך עדיין התשובה לא הייתה לי ברורה. "למה? טעטע! למה?", המשכתי עוד לשאול.
לצאת מהכלא
ושוב נפל לו האסימון. בתחילת שיעור ב' הייתי, וכבר לא יכולתי לשאת את הכאב. לא יכלתי עוד להישאר בבטלה ולהאמין שעם התפילות הכל יסתדר. הבנתי שזו לא הדרך, שעם התפילה צריך גם השתדלות, וההשתדלות היא העיקר. אליה מוסיפים את התפילה לעזרה. החלתי בעשייה - התחלתי את המסע. קל זה לא היה. "איך אצליח לממן את הטיפול?", " למי אפנה?" ו"האם זה בכלל אפשרי?", המון מחשבות ופחדים קפצו לי לראש. אך המטרה היתה לי ברורה - עם זה איני נשאר. הרבה מאמץ והקרבה זה דרש. את הכוח לזה רק מחשבה אחת נתנה - "לעולם לא אוותר, ובכאב הזה איני רוצה להשאר". תמיד ידעתי שחייבת להיות דרך נכונה, שבטוח יש לזה תשובה, ובתוכי תמיד היתה המחשבה שבשביל עצמי אני לא מתפשר. ידעתי שהכסף הוא עניין של רצון, השקעה וסדרי עדיפויות, ושעליי רק לתת מעצמי ולהשקיע למי שהכי חשוב בשבילי, פשוט להשקיע בעצמי. אז ישנתי קצת פחות, ולא כל-כך יצאתי לבלות. אבל דבר אחד לי היה ברור - שזו רק ההתחלה של הסיפור.
"שלום, במה אוכל לעזור לך?" שאל הפסיכולוג הראשון שאליו הגעתי. "אמממ.. הפנו אותי אליך. אני סובל מנטיות הפוכות. אני רוצה לצאת מזה. תוכל לעזור לי?" שאלתי בחשש. "לא, אבל אל תדאג. אנחנו נסדר אותך", אמר לי. בשיא תמימותי, שעדיין בי נשארה, הלכתי שולל אחרי חמימותו של המטפל. הוא ניסה לשכנע אותי שאני בסדר, וכל עוד אני לא סולד מבנות - אני יכול להתחתן ופשוט להישאר בסוד. כך חלפו להם כמה חודשיים ללא כל שינוי. מטרה אחת הייתה לנגד עיני, והיא לצאת מהנטייה הזו. לא הייתי מוכן לקבל את דבריו. שוב - לא ויתרתי. זהו שם המשחק. שלא תחשבו שהכל שם ורוד, יש כל מיני סוגי טיפולים ולא הכל הוא טוב. צריך לבחור את המטפל המתאים שיגע בשורש הבעיה ולא יהפוך אתכם לשפן נסיונות או ינסה לשנות אתכם באופן חיצוני. הבעיה היא פנימית אי שם בתוכך. אל תתן לאף-אחד לעבוד עליך. סיימתי עם המטפל הזה, ופניתי אל מטפל אחר. הוא דווקא היה קשה איתי, לא הראה בכלל נכונות וחום כמו שלבי כ"כ השתוקק. אך בכל זאת בו חפצתי, והבנתי שרק איתו שאצליח להגשים את המטרה שאליה אני כה כוסף.
ואז נפתחו לי העיניים. השלתי את תמימותי והתחלתי לזרוח. תחילתו של תהליך כזה מעולם לא חוויתי, ולא ציפיתי שזה יקרה. הוא היה האדם הנכון בשבילי. הוא באמת הבין אותי וידע מה עובר לי בראש, ממה אני חושש ומה יכול לעזור לי. פתאום הרגשתי שיש לי את מי לשתף. הוא ידע מה שורש הבעיה, וידע בדיוק לאן לכוון אותי. פתאום נפגשתי עם עצמי. למדתי שיש 'אותי', שיש לי זכות לחיות ולהתקיים בזכות עצמי, להפסיק להיות תלוי באחרים ולנסות לרצות אותם, לגלות את האישיות שלי ומי שאני. זה בדיוק מה שהיה חסר לי. כמובן שזה תהליך, וזה בכלל לא היה קל. אבל אט אט, הכלא הפך לקן, חיי התחילו לזרוח, הלב חזר לפעום, והעצב כבר לא היה נורא ועם הזמן נוספה אליו גם שמחה, אבל הפעם שמחה אמיתית. עברתי בתהליך הזה המון, ועדיין אני עובר. הוא טרם נגמר, אבל ברור לי שהוא הנכון. בתהליך הזה נפתחו לי העיניים ולמדתי על עצמי דברים שמעולם לא ידעתי שקיימים בי.
בתהליך הזה הבנתי, שהנטייה זו לא הבעיה, זה רק תסמין, ממש כמו כאב בטן שאומר לך שאכלת משהו מקולקל. אנשים עוברים דברים בחיים, יש לזה השפעות. כזו היא הנטייה: מסמלת לנו לאן אנחנו צריכים להסתכל, ומה אנחנו צריכים למלא. היא לא הבעיה, ואף פעם לא היתה הבעיה. הבעיה היא יותר שורשית ועמוקה, בעיית זהות שכזו. איני יודע מה אחרים עוברים או מרגישים, אך אצלי הדברים מאוד ברורים, ואני חושב שזה גם יכול להעיד על אחרים. הנטייה היא נורת אזהרה המודיעה לך "הסתכל פנימה ותראה מה הבעיה". עצור רגע והתבונן, ראה מה הנטייה אומרת לך ולאן היא מכוונת אותך, ושם תחל לתקן.
התהליך עצמו אינו פשוט. הוא דורש השקעה ומאמץ, דורש רצון ואומץ רב, דורש כנות ופתיחות, דורש שחרור ואמון. לא קל להתמודד עם הדברים שמהם כל הזמן ברחת, לתת אמון במטפל, לאבד שליטה ולא לנהל את הכל, לשתף, לדבר על ה-כ-ל, להיות אמיתי ולא להתחבא מאחורי מסיכות, לשתף רגעים קשים ולדעת ברגעים הקשים להתעלות. להתמודד יומיום עם כל הפחדים והחששות ולהתחיל לבנות את עצמך מחדש בצורה אמיתית וכנה, פשוט להיות אתה.
הסיפור שלי אינו משקף את כולם אני יודע, אך אל המסר שהועבר כולם יכולים להתחבר. כל אחד ו"הנטייה" שלו, יש בזה דרגות וסיבות שונות. לי יש את הסיבה והדרגה שלי ודרך התמודדות שלי. אני יודע שלא כל אחד עבר מה שעברתי. רק חשוב לי, שתדע/י את/ה בתוך כל הפחד, שמאחורי "הנטייה", קרה שם משהו, תסתכל שם עמוק בפנים ותגלה. משהו שם חסר לך. משהו שמשתקף לו מבעד לנטייה. אל תוותר/י לעצמך, אל תמנע/י מעצמך את האפשרות למלא את החסר במשהו אמיתי, לא בפנטזיות חולפות ולא אמיתיות. שום דבר לא ישלים את החסך הזה אם לא תכירו בו קודם. תאזור/י אומץ ותתחיל להתמודד עם הפחד, זה שמעולם לא הכרת בו וחשבת שהוא חלק בלתי נפרד מחייך. ותדע/י שמה שאדם עובר ואפילו זה לא קשור לנטייה כלל, נשאר ונחרט בזיכרון. תמיד צריך לדעת להקשיב לו. וזו הייתה כוונתי: גם אם מה שעברתי הוא לא בדיוק מה שאתם עוברים, מי שחווה בעברו משהו, ולו הקטן ביותר, שמשפיע עליו (ומעולם לא הקשיב לצורך הזה), יכול להבין את מה שאני עברתי.
איננו כה שונים זה מזה, והנטייה אינה אומרת שהקב"ה לא אוהב אותנו או כל מיני דברים שליליים אחרים, היא רק אומרת: "היי, את/ה, תקשיב/י לעצמך ולצרכים שלך". משם אפשר לצמוח.
- פרטים
-
קטגוריה: אמונה
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 18:38
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 435
הכותל המערבי
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
בעומדנו לפני יום חורבן בית מקדשנו והגעגועים למקום המקדש, ובהיותינו גם קודם ימי "זמן הבינים", שישנם רבים וטובים המנצלים אותם באופן מיוחד להשתטחות בקברי -צדיקים ותפילה ליד הכותל המערבי, נביא מעט ונדון בדברי סופרים וספרים בענין העליה לכותל המערבי, מתוך הדגשה שמדובר בטיפה מן הים הגדול בענין נשגב זה.
א] עליה לרגל לכותל המערבי: בספר שדי חמד (מערכת א"י אות א') הביא את דברי המהרי"ץ חיות בהגהותיו לגיטין (ד' ב') ונדרים (כ"ג א') שמשמע מדבריו שישנו ענין לעלות לרגל בשריד בית מקדשנו גם בימינו אנו ושכן נהגו ישראל מדורי דורות, עד היום. אמנם המעיין בדברי המהרי"ץ חיות יראה לנכון שהסביר עליה זו משום שאפשר והקריבו שם קרבנות וכהלכה (במגילה י' א' וזבחים ס"ב א'). זאת ועוד שלדעתו העליה לרגל היתה לצורך קיבוץ החכמים שהיו שם, כדי לשטוח בפניהם שאלות בהלכה. וכן מצינו בחולין (מ"ח א') שעלו לרגל ליבנה, מקום החכמים, כדי לשאול שאלות שהצטברו בין חג לחג. ואף
הנשים עלו לרגל, כדי לכבד את התורה וחכמיה, וכ"כ הרא"ש בנדרים (כ"ד א'). ולפי"ז עלינו לעלות לרגל אל גדולי הדור ומקומם ולאו דוקא לכותל המערבי.
ב] אמנם באמת מצינו כבר במדרש שיר השירים (פ"ד ב') כך: "ישראל משולים ליונה, מה יונה זו, אע"פ שאתה נוטל גוזליה מתחתיה אינה מנחת שובכה לעולם, כך ישראל, אע"פ שחרב בית המקדש לא ביטלו ג' רגלים בשנה". והר"ן בפ"ק דתענית כתב ש"היו מתאספים בכל הסביבות לעלות לרגל לירושלים, כמו שעושים גם היום". וכן בשו"ת תשב"ץ (ח"ג ר"א) כתב שישנו סמך שאף אחר החורבן, שבטלה קדושת הארץ, מ"מ קדושת המקדש וירושלים היא קיימת, שעדיין הם עולים לרגל ממצרים ושאר ארצות. והתשב"ץ מוסיף שגם בימיו עדיין רואים את נס הנהדר של "לא אמר אדם צר לי המקום" בירושלים, כאשר אנו רואים המונים עומדים צפופים בבתי הכנסיות שבירושלים. וכן בשו"ת חת"ס (יו"ד רל"ג) כתב שבימי הגאונים עלו לירושלים ברגלים. וכן מובא בספרים רבים שעלו לרגל לירושלים גם לאחר החורבן.
ג] אמנם על כל זה אפ"ל שהעולים לרגל נכנסו למקום המקדש ממש, בהיותם בקיאים בזמנם במקומות שבהר הבית המותרים לכניסה להטובלים מטומאת קרי בטבילה דאורייתא, אך לא עלו להתפלל ליד הכותל המערבי באשר מקום התפילה הוא מחוץ להר הבית. (שהרי לרוב הדעות הכותל המערבי הוא רק קיר חיצוני של הר הבית, ורק להרדב"ז (ח"ב תרצ"א ותרמ"ח) הוא מכתלי החיל או העזרה, ורבים חולקים עליו בעוז). וגם אפשר שעלו לרגל למקומות בהר הבית שהוסיף הורדוס ולא נתקדשו בקדושה (ומותרים לכניסה גם לבעלי קרי). ואע"פ שמצאנו בספרים המאוחרים יותר (עיין שד"ח שם ובס' מנוחת אמת פי"ב בארוכה), שעלו להתפלל ליד הכותל המערבי. אולי הוא מפני שבמשך הדורות נשתכחו המקומות המדויקים המותרים בכניסה בלא טבילה, והמקומות המותרים בטבילה דאורייתא, שהנכנס אליהם עובר בלאו ועשה, והמקומות האסורים בכניסה לטמאי מתים, שהנכנס אליהם חייב כרת. ולכן העדיפו להתפלל ליד הכותל ולא להסתכן באיסורים, [ועי' שו"ת דבר יהושע (ח"א סי' ז'), ואינו תח"י].
ואכן בס' כפתור ופרח (הוצאת מכון ללימודי מצוות הארץ, עמוד קי"ג) מאריך לשרטט את מקום כתלי הר הבית וכתב: "א"כ היום שאנחנו בחטאינו מבחוץ, נוכל להתקרב לענין תפלה והשתחויה עד אותם הכתלים, וכן עמא דבר באים עד אותם הכתלים ומתפללים לא-ל יתעלה לפני אלו שני השערים שהזכרנו, וכבר ביקש מהא ל יתברך שלמה בתפילתו - (מלכים א' ח' ט') שתקובל תפילת המקום ההוא", עכ"ל. ומדבריו למד הפאת השולחן (הלכות א"י פ"ג סקכ"ו) שבזמן הכפתור ופרח לא נהגו כלל להתפלל ליד הכותל המערבי אלא ליד שער הרחמים שבחומה המזרחית. וכבר נודע הסיפור, המובא בס' "אלא מסעי" שחיבר רבנו מהר"ם חאגיז, שהכותל המערבי היה מוסתר בהררי אשפה אדירים, עד שהשולטן סולימן הורה (לפני קרוב ל- 500 שנה) לפנות האשפה ולגלותו. נמצא שלפני כ- 700 שנה, בתקופת גדול הבקיאים בנושא ארץ ישראל וירושלים, בעל ה"כפתור ופרח", לא ידעו את הכותל המערבי כלל. וגם עשרות שנים אח"כ עוד לא נודע, עד תקופת השלטון העותומני בארץ ישראל. וכבר הובא שהגאונים, וביניהם רב האי גאון, הקיפו בחג הסוכות את שער הרחמים. אמנם בס' הר הקודש (עמוד ר"נ) מוכיח שגם בזמן הכפתור ופרח הזכירו טובא את הכותל המערבי, ואכמ"ל.
ד] האם השכינה לא זזה מהכותל המערבי? נאמר במדרשים (שמו"ר ב' ב', תנחומא - שמות י' ועוד): א"ר חייא "הנה זה עומד אחר כתלנו", זה כותל מערבי, שמעולם לא זזה שכינה ממנו. ובילקוט שמעוני (שה"ש ב') ובזוה"ק (פרשת שמות) נאמר שנשבע הקב"ה שאינו חרב לעולם. ובילקו"ש (מלכים רמז קצ"ה) ובתנחומא (שם) נאמר ש"לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי של בית המקדש". ולפי"ז השכינה לא זזה מכותל מערבי של ביהמ"ק ולא בכותל המערבי דנן, אשר לדעת רוב הדעות אינו אלא מכותלי הר הבית. אך ראה ראיתי בספרים רבים ונודעים המזכירים את דברי מדרשים אלו על הכותל המערבי המקובל כיום, וע"כ כנראה יש כאן הסבר כל שהוא לפתרון הדברים. והית"ש יחיש גאולתנו וישיב על כנו את הבית הגדול והקדוש שנקרא שמו עליו.
ה] פתקי בקשה בכותל המערבי: המנהג לתחוב פתקים של בקשות ושמות בינות לאבני הכותל המערבי, מופיע כבר בספר "פדה את אברהם" לרבי אברהם פלאג'י זצ"ל. ספרי -ההלכה מציעים שלא לכתוב בפתקים אלו פסוקים או שם ה', משום שלפעמים הפתקים נופלים, נאבדים ומתבזים. בשו"ת שבט הקהתי (שנראה כי חזה את הבזיון הגדול שהתרחש עם קריאתו של הפתק האישי, שתחב נשיא ארה"ב ברק אובמה בין אבני הכותל...) מזהיר שלא לפתוח ולקרוא את הפתקים הללו, כיוון שהאנשים המניחים אותו שם מקפידים על כך. בעבר התפרסמו סיפורים כלל לא סימפטיים לאלו שפתחו את הפתקים וקראו בהם בלי רשות. אז כדאי להיזהר...
ומה עושים עם אלפי רבבות הפתקים, שנתחבים בין אבני הכותל בכל שנה? רב הכותל הרב שמואל רבינוביץ' דואג, יחד עם קבוצת העובדים שלו, להניח את כל הפתקים בשקית ולגונזם בגניזה, כדי לכבד את הפתקים וכדי להישמר מבזיון של פתקים, בהם נרשמו דברי תורה וקדושה.
ו] ארבעים ימי תפילה בכותל המערבי: בשנים האחרונות התפשטה הסגולה להתפלל ארבעים יום ליד הכותל המערבי, וכך להיוושע בדבר ישועה ורחמים. סגולה זו אינה קדומה ומקורה ברבי הצדיק והקדוש רבי שלומקה' מזוויעהל זצ"ל, שחי בירושלים ופעל בה ישועות גדולות לפני כחמישים שנה.
ז] הכותל בערב שבת: הגאון רבי משה הלברשטאם זצ"ל היה אומר בשם הרבי רבי דוד מלעלוב זצ"ל, שבכל ערב שבת אחר חצות יורדים האבות והאמהות הקדושים לכותל המערבי.
ועוד פרט מעניין: רבה של ירושלים הגרי"ח זוננפלד זצ"ל הקפיד שלא ללכת לכותל המערבי יותר מפעם בחודש, כדי שלא לצנן לעצמו את ההתפעלות וההתרגשות מהכותל הקדוש, אשר השכינה לא זזה ממנו מעולם.
ח] הלכות המגיע לכותל: הרואה את ירושלים בחורבנה או את המקדש בחורבנו, אם רואה את המקום בבירור עליו לקרוע קריעה בבגדו. כשנמצאים סמוך לעיר העתיקה, או כשרואים את חומותיה או את בתיה, ועברו להם 30 יום מביקורו הקודם במקום, עליו לקרוע את בגדו. וכאשר רואים את מקום המקדש, צריך לקרוע שוב, וכשרואים את ירושלים ומקום המקדש ביחד, צריך לקרוע רק קריעה אחת (פוסקים). הגר"נ גשטטענר זצ"ל הכריע שגם בחור, שהבגדים שלו שייכים להוריו, צריך לקרוע. ועי' בסו"ס שלהי דקייטא בענין.
המגיע לכותל המערבי, צריך להשתחוות מעט, (יעויין רמב"ם כלי המקדש ה, יא ובשולחן ערוך סימן ק"נ סעיף ה' ובספר מנוחת אמת פרק יב).
ושניפגש כולנו בקרוב בבית המקדש...
- פרטים
-
קטגוריה: אמונה
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 18:36
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 355
איך אנחנו מאחלים 'מזל טוב'?
** "ראו כי רעה נגד פניכם", הזהיר פרעה את משה רבינו, בהסתמכו על חכמי המזלות, שאמרו שדמם של ישראל יישפך במים בהיותם במדבר **כולנו מאחלים "מזל טוב". אך הרי כולנו יודעים ש"אין מזל לישראל"? ** האם האסטרולוגיה היא חכמה אמיתית או סיפורי בדיות דמיוניים? האם מותר להתייעץ עם אסטרולוגים לפי ההלכה? ** בעקבות הספר החדש 'האיצטגנינות באספקלריית התורה' של הרה"ג רבי אליעזר הכהן פישר שליט"א **
נולד לנו בן בשעה טובה וכולם ניגשו, עם חיוך זוהר, לחצו יד ואיחלו לנו "מזל טוב". ואני חשבתי לעצמי, עם כל "מזל טוב" שכזה, האם האדם שעומד ממולי שם לב למה שהוא אומר כעת? הרי "אין מזל לישראל", ומדוע הוא מברך אותי בברכת "מזל טוב"? וממתי בכלל אנחנו מאמינים במזלות, עד שכולנו מברכים זה את זה שיהיה לנו "מזל טוב"? והאם מישהו בכלל יודע עד כמה קשה לשנות את מזלו של האדם, שכולנו מברכים בכזאת פשטות שיהיה לשני מזל טוב?
לא רק אנשים רגילים שכמותינו מברכים זה את זה בברכת מזל טוב. גם לאה אמנו איחלה לעצמה ולבנה מזל טוב. "וַתֹּאמֶר לֵאָה בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד", ופירש רש"י: "בא מזל טוב". האם לאה אמנו האמינה בכוחות המזלות?!
כשראשי ישיבות ותלמידי חכמים, אדמורי"ם וצדיקי עולם, מרביצי תורה ברבים, כבר מאות שנים, נוטלים את הכתובה בידיהם, ומכריזים את המילים: "בסימן טוב ובמזל טוב". כיצד אנו כופרים מחד בכח מערכת המזל, אך אנו, רבבות יהודים בכל הדורות, כותבים על שטר הכתובה שהנישאים זה עתה יזכו למזל טוב? ומדוע אנו מקפידים לכתוב בכל הזמנה לחתונה נוסח זה, של "בסימן טוב ובמזל טוב"?
"אֱלֹקינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. בְּסִימָן טוֹב וּבְמַזָּל טוֹב הָחֵל עָלֵינוּ אֶת שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶֹה הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם. חֲשֹוּכִים מִכָּל חֵטְא וָפֶשַׁע. וּמְנֻקִּים מִכָּל עָוֹן וְאַשְׁמָה וָרֶשַׁע". כך מבקשים בהרבה מקהילות ישראל בסדר ערבית למוצאי שבת. "בסימן טוב ובמזל טוב"? אנחנו מאמינים בכוחות המזל?
השבוע הוציא הרב הגאון רבי אליעזר הכהן פישר שליט"א את הספר הנפלא 'האיצטגנינות באספקלריית התורה". הספר בן כ-500 עמודים. לא, לא נצליח להכניס כאן 500 עמודים, אבל אולי הגיע הזמן שנטעם יחד וננסה להבין, מהי בכלל חכמת האיצטגנינות, הנקראת בזמננו בשם אסטרולוגיה. האם זאת חכמה אמיתית או שטות קדומה של הגויים הקדמונים. האם אנחנו, כיהודים, צריכים להתייחס למזלות או שבאופן גורף "אין מזל לישראל"? המאמר מבוסס על אוצרותיו של הרב פישר בענין, מתוך הספר הנפלא 'האיצטגנינות באספקלריית התורה', המופץ על ידי 'גיטלר'.
כולנו מכירים את הסיפור מהגמרא על רבי עקיבא ובתו. זהו הסיפור המדויק המובא בגמרא: החוזים בכוכבים אמרו לרבי עקיבא שביום שהיא תתחתן, יכיש אותה נחש ותמות. היה רבי עקיבא דואג מאוד מכך. בליל כלולותיה נעצה את הסיכה שלה בתוך הקיר ונכנסה הסיכה בעינו של הנחש בבוקר, כשהוציאה את הסיכה, נמשך הנחש המת עם הסיכה. שאל אותה אביה, רבי עקיבא, מה עשית -שזכית להינצל? אמרה לו, בערב בא עני וקרא בדלת. היו טרודים כולם בסעודת החתונה ואף אחד לא שמע אותו. באתי ולקחתי את המנה שנתת לי ונתתי לו. אמר לה אביה: מצוה עבדת. יצא רבי עקיבא ודרש "וצדקה תציל ממות" ולא רק ממיתה משונה אלא מהמיתה עצמה.
הגמרא מספרת עוד סיפורים על כך שחכמי המזלות אמרו שיקרו לאנשים אסונות כבדים, אך זכות המצוות והחסד שלהם הצילו אותם. הגמרא במסכת שבת מביאה שב'פנקסו של רבי יהושע בן לוי' מובא כיצד המזל יכול להשפיע על כל אדם, לפי יום לידתו. מי שנולד ביום ראשון יגדל כך וכך. מי שביום שני, יגדל לכך וכך, וכן הלאה, תיאור מפורט לכל ימי השבוע. נשים לב שחז"ל לא כפרו בדברי האיצטגנינים, חכמי המזלות. חז"ל לא התייחסו כקישקוש מוחלט לדברי האיצטגנינים, ורק אמרו שהמצוות והמעשים הטובים יכולות להציל את היהודי מהמזל הרע.
הרמב"ם: פתי מאמין לכל דבר!!
הרמב"ם כותב על חכמת האסטרולוגיה: "ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהןם... כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תוהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים "תמים תהיה עם ה' אלהיך".
לדברי הרמב"ם, לא זאת בלבד שהאסטרולוגיה אסורה באיסור התורה של "לא תעוננו", אלא שכל חכמת האסטרולוגיה הינה שקר וכזב, תוהו והבל, ואין בה שום תועלת.
הרמב"ם שנה את משנתו זו במקומות רבים. בהלכות תשובה, הלכות עבודה זרה, וגם במכתב מרתק וארוך שכתב לחכמי העיר הצרפתית מארישלא.
וכך כותב הרמב"ם במכתבו המעניין: "אין ראוי לו לאדם להאמין אלא באחד משלשה דברים. הראשון דבר שתהיה עליו ראיה ברורה מדעתו של אדם כגון חכמת החשבון, וגימטריאות, ותקופות. והשני דבר שישיגנו האדם באחד מהחמש הרגשות, כגון שידע ויראה שזה שחור וזה אדום וכיוצא בזה בראית עינו. או שיטעום שזה מר וזה מתוק. או שימשש שזה חם וזה קר. או שישמע שזה קול צלול וזה קול הברה. או שיריח שזה ריח באוש וזה ריח ערב וכיוצא באלו. והשלישי דבר שיקבל אותו האדם מן הנביאים ע"ה ומן הצדיקים וצריך האדם שהוא בעל דעה לחלק בדעתו גם במחשבתו כל הדברים שהוא מאמין בהם, ויאמר שזה האמנתי בו מפני הקבלה. וזה האמנתי בו מפני ההרגשה. וזה האמנתי בו מפני הדעה. אבל מי שיאמין בדבר אחד שאינו משלשת המינים האלה, עליו נאמר פתי יאמין לכל דבר. וכן צריכים אתם לידע שכבר חיברו הטיפשים אלפים ספרים וכמה אנשים גדולים בשנים לא בחכמה אבדו כל ימיהם בלמידת אותם ספרים, ודימו שאותם ההבלים הם חכמות גדולות ועלה על לבם שהם חכמים גדולים מפני שידעו החכמות ההן. והוא הדבר שטועים בו רוב העולם או הכל, אלא אנשים יחידים השרידים אשר ה' קורא. הוא דבר שאני מודיע לכם והוא החולי הגדול והרעה החולה שכל הדברים שימצאו כתובים בספרים יעלה על לבם בתחלה שהם אמת, וכל שכן אם יהיו הספרים קדמונים. ואם נתעסקו אנשים רבים באותם ספרים ונשאו ונתנו בהם מיד יקפוץ דעתו של נמהר לומר שאלו דברי חכמה. ויאמר בלבו אכן לשקר עשה עט סופרים, ובחינם נשאו ונתנו אלו באלה הדברים. וזאת היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותינו והגיעתנו עד הלום. שאבותינו חטאו ואינם לפי שמצאו ספרים רבים באלה הדברים של דברי החוזים בכוכבים שדברים אלו הם עיקר עבודה זרה, וטעו ונהו אחריה ודמו שהם חכמות מפוארות ויש בהן תועלת גדולה ולא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכבוש ארצות אלא דימו שאותן יועילו להם ולפיכך קראו אותם הנביאים ע"ה סכלים ואוילים. ודאי סכלים ואוילים היו ואחרי התוהו אשר לא יועילו ולא יצילו כי תוהו המה הלכו".
הרמב"ם כותב שהוא למד בעיון ודקדוק רב את כל ספרי האסטרולוגיה שנכתבו בזמנו, ולדבריו, הכל שטויות והבלים. הוא ממשיך וזועק מרה על הענין, במילים הבאות: "דעו רבותי שכל אותם דברים של גזרת הכוכבים שהם אומרים יארע כך ולא יארע כך ומולדו של אדם ימשוך ויהיה כך ויארע לו כך ולא כך כל אותם הדברים אינם דברי חכמה כלל אלא טיפשות, וראיות ברורות יש לי שאין בהן דופי לבטל כל עיקרי אותם הדברים. ומעולם לא נתעסק בענין זה ולא חבר בו ספר אחד מחכמי יון שהם חכמים ודאי, ולא חברו אותם בחבוריהם. ולא עשו אותו הטעות שקראוהו חכמה כי אם חכמי הכשדים והכלדיים והמצריים והכנעניים, וזו היתה אמונתם ודתם באותן הימים. אבל חכמי יון והם הפילוסופים שחברו בחכמות ונתעסקו בכל חכמה השתדלו בראיות ברורות לבטל כל דבריהם שרש וענף. וגם חכמי פרס הבינו שכל אותן החכמות שעשו הכשדיים והכלדיים והמצריים והכנעניים הם שקר, ואל תדמו בנפשכם שאותם הדברים אין שום ראיה להם ולפיכך לא נאמין בהם, אלא ראיות ברורות ונכוחות שאין בהם דופי יש לי לבטל כל אותם דברים. ולא ידבק בהם כי אם פתי שיאמין לכל דבר או מי שירצה לרמות אחרים"...
ידוע שהרמב"ם סבר שחכמי הפילוסופיה היוונית היו האנשים החכמים בתבל, מלבד חכמי ישראל הקדושים, ומכיון שחכמי יוון לא כתבו שום ספר על האסטרולוגיה, אלא רק חכמי פרס ובבל, אז בהכרח שכל החכמה הזאת אינה אמינה... הרמב"ם ידע שחז"ל הזכירו רבות את חכמת האסטרולוגיה, אך הוא כותב שכל האיזכורים בש"ס בעד חכמת המזלות, לא נפסקו להלכה והם דעות יחידות ולא מקובלות.
האם הבחירה החופשית
נוגדת את המזל הקבוע מראש?
הרמב"ם באגרתו לחכמי מרשיליא טוען שכל מושג הבחירה האישית בטוב וברע וציוויי התורה להתרחק מהרע ולבחור בטוב, נוגד את חכמת האיצטגנינות. שהרי לא יתכן שכבר מראש נגזר על האדם, על ידי המזל שנקבע לו ברגע לידתו, מה יקרה לו בהמשך חייו ומה תהיה דרגתו הרוחנית בעתיד. הרמב"ם כותב ש"אל יעבור במחשבתך שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל או רחמן או אכזרי או קמצן או נדיב, וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה ואין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע, וכיון שכן הוא, נמצא שזה החוטא הוא הפסיד את עצמו". הראב"ד חלק על הרמב"ם והבסיס למחלוקתם היתה קיימת כבר בתקופה קדומה יותר, תקופת הגאונים.
השואל בתשובת הגאונים שאל שהנה אף אם אין מזל לישראל, אך הרי כולם מודים שהמזל שולט וקובע באומות העולם, ואם כן כיצד הצטוו בני נח על הגזל, העריות ושפיכות הדמים, הרי אם מזל יום או מזל שעה גרם לו שיהיה גנב או שופך דמים, אם כן כיצד ניתן לבוא אל האדם בטענה על מעשיו הרעים והרי מזלו הקבוע מראש הוא זה שגרם לו לעשות את מעשיו הרעים, כפי שגרם לו לעשות מעשים טובים. הגאון משיב לו בהרחבה על שאלתו ומבהיר שישנם שני סוגים במאמיני חכמת האיצטגנינות. ישנם הסבורים שהמזלות קובעים את כל מהלכי העולם והאדם, והאדם נע במהלך חייו במסלול קבוע ומתכונן מראש לפי גזירת הכוכבים, וכל מעשה, דיבור ומחשבה שלו נגזר עליו בגזירת הכוכבים, ואין ביכולתו לשנות, להוסיף ולגרוע מאת אשר נגזר עליו מאומה. הלך מחשבה זה, קובע הגאון, מנוגד בתכלית לתורתינו הקדושה ועוקר הוא לחלוטין את יסוד הבחירה החופשית, הנתונה בידי כל אדם, לבחור בטוב או ברע.
ככל הנראה התפשטה בדורו של הרמב"ם בין חכמי חכמת האסטרולוגיה ההנחה שהמזלות קובעים את כל מהלכי האדם, שנע במהלך חייו במסלול קבוע ומתכונן מראש לפי גזירת הכוכבים, וכל מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו נגזרים עליו בגזירת הכוכבים, ואין ביכולתו לשנות, להוסיף ולגרוע מאת אשר נגזר עליו מאומה. הלך מחשבה זה, קובע הרמב"ם, מנוגד בתכלית לתורתינו הקדושה ועוקר הוא לחלוטין את יסוד הבחירה החופשית, הנתונה בידי כל אדם, לבחור בטוב או ברע.
ואולם ישנה גישה נוספת להבנת כח המזל, וכפי שהציגה הגאון ז"ל בתשובות הגאונים, לפיה המזל יכול לקבוע נטייה מסוימת בטבע האדם ולנטותו לתאווה או מידה מסוימת, יותר או פחות מיתר בני האדם. אך ביכולת האדם, בעל הבחירה, לכוף את נטייתו הטבעית, הבאה לו מכח מזלו, ולשנותה כרצונו.
אברהם אבינו היה... חוזה בכוכבים
לעומת דעת הרמב"ם, המכנה את חכמת האיצטגנינות כהבל- הבלים, את מאמיניה כ'פתי מאמין לכל דבר' ואת דברי חז"ל בענין כ'דעת יחיד', הרי שדברי חז"ל הקדושים במקומות רבים מוכיחים שרבותינו התייחסו בכובד ראש ובמשנה חשיבות לדברי האסטרולוגים, והקדמונים וגאוני הדורות סברו שיש להעניק לחכמה זו משקל רב, לייקרה ואף לחשוש ברצינות לדברי חכמיה, החוזים בכוכבים, וכך גם פסק הרמ"א (יו"ד רפב) להלכה ולמעשה.
הרמב"ן והנמוקי יוסף חלקו על דברי הרמב"ם והוכיחו שחזיון הכוכבים והמזלות הינה חכמה גדולה ונכונה וגזירה שגזר הקב"ה להנהיג את עולמו כך. ואמנם לעיתים עושה הקב"ה ניסים ומבטל מיראיו את אשר נגזר עליהם מגזירת הכוכבים, וביכולת האדם לבטל את אשר נגזר עליו בגזירת המזל, על ידי תפילה, צדקה או מצוה. ואמנם אין לדרוש ולחקור אחר דברי החוזים בכוכבים. אלא יתלה האדם עצמו בהקב"ה, שיצילו מכל פגע רע. אך אין מניעה לשמוע לדבריהם ולא לנהוג בדברים שיודע הוא שהם כנגד המזל. הרמב"ן כתב שמכל דברי חז"ל מוכח שחכמינו העניקו משקל רב לחכמת האיצטגנינות. ואכן, חכמינו ז"ל התייחסו באין ספור מקומות לחכמת המזלות.
חכמינו אמרו (במסכת מועד קטן) ששלושת הדברים החשובים לאדם ביותר בעולם החומרי, בנים, חיים ומזונות, אינם תלויים בזכויותיו של האדם, אלא במזלו. שהרי רבה ורב חסדא היו שניהם חכמים וצדיקים באותה המידה, וראיה לכך שכל אחד משניהם יכול היה להוריד גשמים בכח תפילתו, ובכל זאת היו הבדלים ביניהם בענינים אלו. רבה חי 92 שנה ואילו רבה חי רק 40 שנה. בביתו של רב חסדא נערכו 60 שמחות על 60 חופות שהעמידו בניו ובנותיו, נכדיו ונכדותיו , ואילו בביתו של רבה היו 60 אבילויות ומכאובים. בביתו של רב חסדא היה שפע כלכלי גדול, עד שאפילו הגישו בפני הכלבים לחם סולת משובח, אך הכלבים, מרוב שהיו שבעים ומדושנים, לא ניגשו לאוכלו. ואילו בביתו של רבה לא הגישו לפני בני המשפחה אף לחם שעורים זול ופשוט, מרוב עניותם.
הגמרא בשבת (קנו, א-ב) אומרת ש"רב סבר שאין מזל לישראל. ומניין שאין מזל לישראל? שנאמר (בראשית טו) ויוצא אתו החוצה. אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם בן ביתי יורש אתי, אמר לו לאו כי אם אשר יצא ממעיך. אמר לפניו רבונו של עולם נסתכלתי באיצטגנינות שלי (ופירש רש"י: איצטגנינות - חכמת המזלות) ואיני ראוי להוליד בן". אמר לו הקב"ה: "צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל". ועוד דבר מדהים: הגמרא בבבא בתרא (טז, ב) ובעוד מקומות אומרת שאברהם אבינו בעצמו היה חוזה בכוכבים גדול וכל מלכי העולם היו מגיעים אליו, כדי להתייעץ איתו על חכמת הכוכבים והמזלות.
החכם רבי אברהם בן רבי חייא הנשיא הוכיח מדברי חז"ל אלו שאברהם אבינו עסק בחכמה זו, והיא חכמה אמיתית ושאין בעיסוק בה איסור, שהרי התורה מעידה על אברהם אבינו (בראשית כו, ה) "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורתי", וחז"ל אמרו שאברהם אבינו הכיר את כבוד קונו בהיותו בן שלש שנים ובכל זאת עסק באיצטגנינות בשעה שהתורה העידה בו ששמר את מצוות ה'. וכותב הראב"ח : "ומכאן נאמר על חכמת מהלכות הכוכבים שאין בה שום אשמה, ונאמר על דברי הכלדיים, אם הם דומים לדברי חכמת הכוכבים, שאין בה שום אשמה מן הצד אשר הם דומים בה אליה... ונראה עוד ממנו שחכמת מהלכות הכוכבים חכמת אמת היא וראוי להחזיק בה וללמוד אותה, מפני שהקב"ה אמר לאברהם אבינו "צא מאיצטגננינות שלך, שאין מזל לישראל", ולא אמר "צא מאיצטגנינות מפני שאינה חכמה ולא ראיותיה אמת ולא ראויה ללמוד אותה".
ללא ללכת לאסטרולוגים, אך לחשוש לדבריהם
כתב הטור (יו"ד סי' קעט): "המחשב השעות והעתים לומר יום פלוני ושעה פלוני יפה לצאת, כתב הרמב"ם מעונן כגון אלו שאומרים באיצטגנינות יום פלוני טוב יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית חדש פלונית או שעה פלונית רעה לדבר פלוני, ואסור לעונן, אף על פי שלא עושה מעשה אלא שהודיע אותן הכזבים שהסכלים מדמין שהם דברי אמת, וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות וכיון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו חוברי שמים, הרי זה לוקה". הטור לא הזכיר את דעת החולקים והביא רק את דעת הרמב"ם ופסק כמותו. לעומת זאת, הבית יוסף הביא את דעת הרמב"ן והנמוקי יוסף, החולקים על דעת הרמב"ם.
השולחן ערוך (יו"ד קעט, א) פסק: "אין שואלים בחוזים בכוכבים ולא בגורלות". וכתב הרמ"א: "משום שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך (ב"י בשם תוספות דע"פ ובשם ספרי). וכ"ש דאסור לשאול בקוסמים ומנחשים ומכשפים". וכתב הרמ"א: "במה שאדם יודע שהוא כנגד המזל, לא יעשה ולא יסמוך על הנס, אלא שאין לחקור אחר זה משום תמים תהיה". הרי שהרמ"א פסק להלכה כדעת הרמב"ן, שכאשר האדם יודע על עניני המזלות, לא יפעל כנגד הנראה ממהלכיהם ולא יסמוך על הנס. אך אין לחקור לכתחילה מדעת עצמו אחר מהלכי הכוכבים והמזלות.
אין לי מזל טוב. איך אשנה אותו?
ישנם הרבה יהודים שהם מרגישים ש"אין להם מזל טוב". המציאות, כך לפחות לפי תחושתם האישית, מוכיחה להם שמזלם אינו טוב והם רוצים לשנותו, אך הם אינם יודעים כיצד לעשות זאת. איך בדיוק משנים את המזל לטובה?
חז"ל כבר אמרו שאין מזל לישראל ושבכח היהודי,שנשמתו חצובה תחת כסא הכבוד, לשנות את מזלו לטובה או לרעה, לפי מעשיו והתנהגותו. הזוהר הקדוש כותב שהמזל שולט רק על עמי הארצות, אך העוסק בכל כוחו בעסק התורה- אין המזל שולט עליו. לדברי הזוה"ק, מזל בני חיי ומזוני שלט על ישראל רק קודם מתן תורה, אך לאחר קבלת התורה, זוכים עוסקיה ועמליה להתעלות מעל מערכת המזל. אם כך, אם אנו רוצים לשנות את המזל לטובה, עלינו פשוט להיות שקועים בעסק התורה הקדושה...
הקדמונים הסבירו לנו שבכח הציבור היהודי לשנות את המזל. כאשר האדם הוא כמו קנה אחד, יכול המזל לגבור עליו. אך כשכל הקנים הדקים והחלושים מצטרפים יחד לחבילת קנים גדולה, איתנה וחזקה, יכולים הם, בכח הכלל, לשנות את מזל היחיד למזל הציבור ולהביא לו ברכה ושפע. כשהיהודי חי לעצמו, יכול המזל הרע להרע את חייו. אך כשהיהודי אינו פורש מדרכי הציבור ומשתתף עם הציבור בשמחתו ובעצבונו, במעשיו ובהליכותיו, מתפלל תפילה בציבור ודואג לשלום כל אחד ואחד מהציבור- זוכה הוא למזל הציבור כולו!
לדעת רבי אשר מלוניל לאדם ישנו מזל בסיסי והמצוות והזכויות יכולים להוסיף או לגרע ממזלו. הקדמונים כתבו שצדיק עם מזל רע יכול למות בגזירת ראש השנה עם מעט עוונות, ורשע עם מזל טוב יכול לחיות עם מעט מצוות. רבנו בחיי כותב שכוונת חז"ל שבני חיי ומזוני תלויים במזל היא שניתן לבטל את השפעת המזל על ידי זכויות, אך בשלש דברים אלו צריכים לצרף גם תפילה וצעקה. הקדמונים כתבו ששינוי המזל נעשה ע"י כח התפילה והתעוררות רחמי שמים, ולמרות המזל, ברכת ה' תסייע לנו.
הגר"א ז"ל מוילנא כתב שההולך בטוב ועושה רצון ה'- זוכה לקבל שפע מהקב"ה אף מעל המזל, ומקיימי המצוות מתעלים גם מעל מזל בני חיי ומזוני . גם שינוי המקום, כך לימדונו חז"ל, יכול לשנות את המזל ולקרוע גזר דין. ומנגד, העתקת מקום המגורים לאדם שמזלו טוב- עלולה לגרום לו לשינוי מזלו לרעה. חז"ל הקדושים בבבלי ובירושלמי הורונו ששינוי השם משנה מזל וכתב המהר"ל ששינוי השם מועיל אף ללא חטא ותשובה.
גם כשהמזל אינו טוב, נוכל לשנותו ברצות הית"ש במספר דרכים ואופנים, ולא נישאר שרויים תחת השפעת מערכת המזל, כי בידינו הדבר. חז"ל אמרו ש'אין מזל לישראל' ושעם ישראל נמצאים מעל המזל, כאשר הקב"ה ב"ה משגיח בעצמו, ללא עולמות אמצעיים, על נבחריו, בני אברהם יצחק ויעקב. כדי לזכות לכך, עלינו להתעלות בתורה ומצוותיה ולהיות אנשי סגולה מורמים.
להשגת הספר האיצטגנינות לאור ההלכה:
הפצה ראשית: גיטלר
הכתובת להשגת הספר: הרב הגאון רבי אליעזר פישר שליט"א
מרכז ספיר 3/49, ת.ד. 16202, ירושלים 91161
טלפון בישראל : 02-6521690
פקס : 02-6526453
נייד : 054-7298752
אימייל : This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.
- פרטים
-
קטגוריה: אמונה
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 14:47
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 1025
מה עשית בשבילי?
העורף והחזית מקשה אחת הם. אנחנו, האזרחים כאן, והם, החיילים המקסימים, שם בתוך התופת פנים אל פנים מול מחבלים שפלים צמאי דם. העורף והחזית, משפחה אחת מגובשת, עם אחד בלב אחד.
ובשעה מיוחדת זאת, בימים של שלושת השבועות המאוד לא פשוטים לעם ישראל, חשוב שכל אחד מאיתנו יעשה משהו, אפילו קטן, בשביל העם שלנו. זה הזמן ליישם את הסיסמא המאוד מוכרת "כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם" ולצאת לדרך עם פרויקט מיוחד של בריאת מלאכים מליצי יושר שיגנו עלינו בשמים.
באחד משיעוריו, הרב שלום ארוש אמר שכאשר אדם יגיע למעלה אחרי ה-120 שלו, ישאל אותו הקב"ה: "מה עשית בשבילי?" והאדם יענה שהוא שמר מצוות, למד תורה. ושוב הבורא ישאל: "מה עשיתי בשבילי?" והאדם ימשיך "התחתנתי, גידלתי ילדים, הנחתי תפילין, קראתי תהלים..." "נראה לי שלא הבנת את השאלה שלי" אומר לו שוב הבורא, "מה עשית בשבילי? כל מה שאמרת היה בשבילך, עכשיו אני שואל מה עשית בשבילי?"
ואומר הרב שלום ארוש, כדי לעשות בשביל בורא עולם – צריך לעשות בשביל ילדיו! ועיקר העשייה למען ילדיו, שהיא התענוג הכי גדול שלו, היא העיסוק בהפצה וזיכוי הרבים, לעורר את עם ישראל, להעלות חיוך על הפנים ולהאיר פנים לכל הסובבים אותנו. לתת מילה טובה ולחזק. להושיט יד ולתת כתף אחד לשני, לעשות כל מה שאפשר.
שמעתי, הפנמתי והרמתי את הכפפה. 'בורא עולם' פניתי לאבא היקר שלנו בשמים, 'אני לא יכולה להגיע לקו הגבול ולזכות את החיילים, בטח לא להילחם בתוך שדה הקרב. אז מה כן? אשמח לקבל ממך את העצה הכי טובה!'. והעצה לא איחרה לבוא. 'בטח שאני יכולה! כאן, ממש לידי, לזכות את השכנים שלי!'... כך יצא לדרך מבצע "רוח גבית למען שכניי היקרים" ששום גורם צבאי לא הכריז עליו אבל בהחלט היה מקובל על כולם, ביחד עם בני משפחתי הנפלאים – בעלי ובתי בת ה-4. לקחתי 2 נרות שבת, 2 סוכריות טופי, ארזתי עם פתק שבעלי הדפיס עם המשמעות החשובה שיש במעשים הטובים והמתוקים שאנחנו עושים, אפילו הקטנים, כאלה שבוראים מלאכים טובים שיגנו עלינו ויהיו מליצי יושר על עם ישראל בשמים. ברכה על הדלקת הנרות ועל הסוכריות והסבר קצר ופשוט על חשיבות כוונת הלב. הקטנה שלי ארזה הכל בשמחה ובחפץ לב בכל שקית.
'זה לא מספיק, צריך להוסיף לזה עוד' אמרתי לעצמי. מהספרייה הביתית שלפתי ספרים וספרונים לילדים, תיקונים כלליים, ברכת המזון, נשמת כל חי, ספרי תהלים קטנים, דיסקים... 'מה עוד, בורא עולם, יעזור לנו לברוא מלאכים טובים? איך נעשה בשבילך, בשביל הילדים שלך? איך נפאר שמך בעולם? תעזור לי בבקשה...'
הסלסילה התמלאה בשקיות עם נרות וספרים, חוברות וספרונים, דיסקים, תפילות וברכונים ויצאנו לדרך. חילקנו לשכנים והתפללנו כולם יחד שכל המלאכים האלה יהיו מליצי יושר על עם ישראל – בעורף ובחזית, על החיילים שיחזרו הביתה לשלום בריאים ושלמים, שמחים ומלאי אמונה בבורא עולם שהוא ורק הוא מי ששומר עלינו.
- פרטים
-
קטגוריה: אמונה
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 14:47
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 798
רק תפילה
* כוחה של תפילה יהודית מול כוחות החמאס והאיסלם, המלחמה המתנהלת בשמים, תפילה מתוך שמחה, וגם מחשבה את של מוסר והתבוננות בקטע הפותח את יומינו, 'מודה אני' *הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א פותח שערי שמים *
"ששה נקראו בשמותן עד שלא נולדו, ואלו הן יצחק וישמעאל משה ושלמה ויאשיהו ומלך המשיח, ישמעאל מנין שנאמר: 'ויאמר לה מלאך ה' הנך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל'. ולמה נקרא שמו ישמעאל? שעתיד לשמוע הקב"ה באנקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. לפיכך נקרא שמו ישמעאל" (פרקי דרבי אליעזר, פרק לא).
"כמו שספרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך, כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר" (אוה"ח הק', דברים יג).
כשיעקב אבינו יוצא למלחמה האמיתית עם אחיו עשו, הוא נפגש עם המלאך, שרו של עשו. כשעם ישראל לא הצליח לצאת ממצרים, אמרו חז"ל שהחרטומים הצליחו לכבול בכבלי ברזל רוחניים את השר השמימי של עם ישראל, וכשיד ישראל היה על העליונה, היה זה כאשר הקב"ה קשר את שרו של מצרים בכבלים ואסר אותו, אסר עליו להשפיע על הצלחתם של המצרים.
ההקשבה והקשר אל התקשורת, פרשנויותיה וניתוחיה האין- סופיים, מכניסה למעגל מחשבתי, בו נראה שהשב"כ, המידע המודיעיני, שכח ההרתעה וכיבוי רשת החשמל בעזה, או, להבדיל, שמעשי הפלשתינאים קובעים. וזהו, שלא.
מובא בזוהר הקדוש ובדברי רבינו הארי ז"ל, שהמלחמות המתרחשות כאן, בעולם הזה, שורשם במלחמות המתנהלות בעולמות העליונים. שם, למעלה, מתרחשות המלחמות האמיתיות, כאשר שרי כוחות הרשע מנסים לקעקע את קדושת נשמת ישראל. רק שכאשר המלחמה העזה ניתשת שם למעלה, אנחנו מגלים אותה כאן, בעולמנו השפל, במלחמות בין הגופים. אך המלחמה כאן היא משל ובבואה לכל דבר שמתרחש בעולמות העליונים.
הקב"ה מנווט את ראשי המדינות ונשיאיו, חייליו ומחבליו, כחוטים התלויים על בובות משחק. הילדים שצופים בהצגות הבובות, מתרגשים ומתמוגגים מכך שהבובות זזות, הולכות, שרות ורוקדות. אך אנחנו המבוגרים, יודעים שישנה דמות אחת שיושבת מאחורי קופסת הבובות ומושכת בחוטיהם כרצונה, והבובות עצמם הם רק כלי במהלכיו של האוחז בחוטים. "פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ" (משלי כא,א). הממשלה רוצה, הצבא צועד, השב"כ קבע, המחבלים החליטו? כל אלו הינם בובות בכלי משחק בידי מעלה. ליבם אינו ברשותם, הכל בידי הקב"ה.
ההשתלשלות הנראית לעינינו, במלחמה הגופנית- גשמית שבין ישראל לחמאס ויתר הישמעאלים, הינה עוד גילוי להשתלשלות המלחמה הרוחנית העליונה, עליה נאבקים שרי עשיו וישמעאל ויתר אומות העולם, להרחיק את הנשמה היהודית מצור מחצבתה ולמנוע ממנה להתקרב יותר ויותר אל הקב"ה, אל שורשה העליון. כאשר נצליח לנצח שם, למעלה, את המלחמה. כאשר נשמות ישראל יתקרבו ויתדבקו בבוראם יתברך, ממילא תסתיים לה המלחמה כאן, בעולם הזה
וכשמתחדשת לה המלחמה עם כוחות האיסלם בעולם הזה, אנו מבינים שהמלחמה העליונה ניטשת כעת במלוא עוזה.
ומה עושים כדי לנצח במלחמתם של הישמעאלים בנו ? כיצד ניתן להשיב את הבנים להוריהם, לביתם, למקום לימודם, לתורתם?
נכון, צודקים מומחי המלחמה, צריך לתקוף בכל הכוח, להיכנס לפעולה קרקעית חזקה, לירות טילים, לעצור מחבלים, בכל העוצמה, בלי להסס, בלי לפחד. כשכוחות הרשע הפועלים משמי שמים מנסים לקעקע את נשמות ישראל ונפשותיהם, ואנו רואים זאת במלחמה הפיזית הנגלית לעינינו כאן בארץ ישראל ובכל העולם הזה כולו, עלינו להפעיל את כל תותחי הקרבה שלנו אל הקב"ה, לנתץ את היצר הרע, להתרחק בעצמנו מכל פצצות החבלה, ולהשיב להם בצרורות של דברי תורה ותפילה, התחזקות בקדושה ובטהרה, שמירה מכל דבר אסור, ראייה, מחשבה ושמיעה אסורה. ועם ישראל, שכל העולמות כולם נבראו רק בשבילם ולטובתם, יכולים בכוח מעשיהם ומחשבותיהם להגיע לכל צורר ולכל כח רוחני רע ולמגר אותו. מיגור וחיסול הטרור של כוחות הטומאה, יביא לחיסולם גם כאן - בעולם הזה.
להתפלל, להתפלל
במשפטו של מנדל בילייס העלו הקטגורים את התלמוד ל"דיון", על שולחן השופטים, ותהו לפשר המשפט שחרתו חז"ל ש"אתם קרויים אדם ואין הגויים קרויים אדם". מדוע אתם, היהודים, סבורים שרק אתם קרויים בשם "אדם" ואילו כל אומות העולם אינם בני אדם?!, כעסו הקטגורים.
השיב על כך הסנגור, בשמו של מהר"ם שפירא מלובלין זצ"ל: "האומה הישראלית כולה נחשבת ל"אדם", אדם אחד, וראיה לכך היא שכשיהודי אחד בשם מנדל בילייס נקלע לצרה, כל העם היהודי כולו מתאחד מאחוריו, בתפילה ובדאגה, בחשש ובחרדה, בהתעניינות ובתקווה. אך כשאדם נכרי נקלע לצרה, ממשיכים הכל בשגרת יומם. לפיכך אנו קרויים "אדם", אדם אחד, מקשה אחת של הכלל-ישראל, ואילו אתם אינכם קרויים "אדם", אלא אנשים רבים אתם, פרודים זה מזה, רחוקים איש מרעהו".
ושוב אנו רואים כולם בעינינו כיצד "אתם קרויים אדם". כיצד כלל ישראל כולו, שבטיו ועדותיו, מחלקותיו וחלוקותיו, חבר לו יחדיו, כגוף ונשמה אחת, כשלבבותיהם של כולנו פועמים בתפילה ובבכיה, בתקוה ובחשש, אנא ה', אבינו מלכנו, פתח שערי שמים לתפילותינו והשב את הבנים הביתה. השב את השקט לארצנו והחש גאולתנו.
***
ההלכה אוסרת באיסור חמור ביותר (יש הסוברים שהוא איסור מהתורה), להיכנס לבתי התיפלה של הנוצרים. בכנסיות ובמנזרים עובדים עבודה זרה ב"שיתוף" ואמונת הנוצרים נחשבת לעבודה זרה, וכפי שכתב הרמב"ם במספר מקומות. לעומת זאת, לדעת רבים מהפוסקים אין איסור להיכנס למסגד מוסלמי, משום שהאיסלם מאמין בא-ל אחד. המוסלמים מאמינים בהקב"ה ולדעת רוב הפוסקים הם אינם מוגדרים כעובדי עבודה זרה.
והמוסלמים, בעשרות השנים האחרונות, מוכנים למסור את נפשם, כפשוטו, למען המטרה שלהם. הם אינם רק מדברים גבוהה גבוהה אלא גם הורגים את עצמם ומאבדים עצמם לדעת, בפועל, כדי להחיש את מטרותיהם, והם גם מעתירים בתפילה, בכל יום ויום, אל אותו ה' האלוקים ית"ש שכולנו מתפללים אליו.
המלחמה באיסלם. לא המלחמה כאן, בעולם הזה, לא בלוחמה ברצועה ובגדה, אלא המלחמה האמיתית, הנערכת בשמים, בין שרו של ישראל לשרו של ישמעאל, היא אינה מלחמה פשוטה וקלה. כדי לנצח במלחמה זו אנו צריכים להגביה עוף מעל המוסלמים, תפילותיהם ומסירות גופם. כדי לנצח ולהשיב את הבנים הביתה, עלינו להפליג בתפילה, שתעלה על תפילותיו של אותו נער, ישמעאל, שהקב"ה שמע לתפילתו ולתפילת אמו הגר.
וכדי להתפלל ולהתפלל ולהתפלל, אנו לא חייבים להתכנס כל הזמן לעצרות ותפילות המוניות. פשוט וברור שא-ל כביר לא ימאס תפילת רבים ושתפילת רבים היא התפילה המעולה ביותר. אך אפשר, וצריך, להתפלל בכל רגע פנוי. לעלות במדרגות ולומר פרק תהילים. לרדת במעלית וללחוש פרק נוסף. לשבת במטבח ולומר פרק תהילים, לצעוד לחדר הילדים ולבקש, אפילו בלי קול, "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשבייה, המקום ירחם עליהם". להתפלל כל הזמן, "ואני תפילה"- כותב דוד המלך (תהילים קט), שכל ה"אני" שלנו, שכל עצמותינו, מהותינו ולבבנו, בימים אלו, יהיו רק תפילה!
--- מדוע אנחנו לא מתפללים בכל רגע אפשרי?
כי אנחנו מאמינים בכח התפילה. אך אנחנו לא מספיק מרגישים את כח התפילה. כי התפללנו על יותר מידי דברים שלא נענו, לפי הנראה לעינינו, ואנחנו חדלנו להרגיש את השפעתה של כל תפילה, כל המיית הלב, לפני הקדוש ברוך הוא.
נכון, קשה להרגיש את השפעת התפילה בכל פעם. בפרט כשהתפללנו ולא תמיד נענינו. פעמים רבות אנו חשים, במוחשיות גמורה, שהנה התפילה בקעה שערים ואנו נענינו רק בזכותה. אך לא תמיד אנו רואים זאת בעינים.
אז אין ברירה, אלא לשנן, שוב ושוב ושוב, שזאת האמת. שכל תפילה, כל תפילה, אינה הולכת ריקם. שכל הרמת עיניים ולב כלפי מעלה, פועלת לטובה בעולמות העליונים, ושאסור להרפות מלהתפלל, כל הזמן.
"וזאת תורת האדם, כל איש ישראל, אל יאמר בלבו חס ושלום, כי מה אני ומה כוחי לפעול במעשי השפלים שום ענין בעולם. אמנם יבין וידע ויקבע במחשבות לבו, שכל פרטי מעשיו ודבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע, לא נאבדו חס וחלילה. ומה רבו מעשיו ומאד גדלו ורמו, שכל אחד עולה כפי שרשה לפעול פעולתה בגבהי מרומים בעלמות וצחצחות האורות העליונים. ובאמת כי האיש החכם ויבן את זאת לאמיתו. לבו יחיל בקרבו בחיל ורעדה. בשומו על לבו על מעשיו אשר לא טובים ח"ו עד היכן המה מגיעים לקלקל ולהרוס בחטא קל ח"ו, הרבה יותר ממה שהחריב נבוכדנצר וטיטוס. כי הלא נבוכדנצר וטיטוס לא עשו במעשיהם שום פגם וקלקול כלל למעלה, כי לא להם חלק ושורש בעולמות העליונים שיהיו יכולים לנגוע שם כלל במעשיהם. רק שבחטאינו נתמעט ותש כביכול כח גבורה של מעלה. את מקדש ה' טמאו כביכול המקדש העליון. ועל ידי כך היה להם כח לנבוכדנצר וטיטוס להחריב את בית המקדש של מטה המכוון נגד המקדש של מעלה" (נפש החיים שער א' פרק ד).
כל פעולה, מחשבה, דיבור, תפילה, לימוד, של יהודי, פועל בשמים הרבה מאד!!
-- אַחינוּ כָּל בֵּית יִשְֹרָאֵל. הַנְּתוּנִים בַּצָרָה וּבַשִׁבְיָה. הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה, הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה. וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה. וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב. וְנֹאמַר אָמֵן.
משנים את הטבע
הגמרא בקדושין (כט, ב) מספרת סיפור מופלא. רב אחא בר יעקב יצא ללמוד תורה, והתקרב הוא אל עירו של אביי. באותה עיר שהה מזיק נורא בבית המדרש. הגמרא מספרת שלמרות שהמזיקים מזיקים רק לאדם יחיד ורק בלילה, הרי שמזיק זה הצליח להזיק גם כששני אנשים נכנסו יחד לבית המדרש וגם בעיצומו של היום. אביי שמע שרב אחא בר יעקב מתקרב לעיר והוא ביקש מכל בני העיר שלא יסכימו לארח בביתם את רב אחא בר יעקב, כדי לגרום לו ללון בבית המדרש ולגרש את המזיק השוהה שם. ואכן, רב אחא בר יעקב הגיע לעיר וחיפש מקום לישון בו, אך לשווא. כולם סגרו את הדלתות ולא הסכימו להכניסו לבתיהם, כפי שהורה אביי. לרב אחא בר יעקב לא נותרה ברירה והוא נכנס לבית המדרש. והנה המזיק האימתני הופיע מולו, נדמה לו כתנין בעל שבעה ראשים. רב אחא פתח בתפילה לרבון העולמים יתברך, ועל כל כריעה שכרע בתפילתו, נחתך ראש אחד משבעת ראשי המזיק. לאחר התפילות ושבע הכריעות, מת המזיק ולרב אחא בר יעקב היתה הרווחה. למחרת בא רב אחא בר יעקב בטרוניה לתושבי העיר ואמר להם: "אם לא היה מתרחש עימי נס, הייתי מסתכן".
שואל המהרש"א: כיצד יתכן שאביי הכניס את רב אחא בר יעקב למקום סכנה שכזה? וכי ברור ופשוט שיתרחש נס כה גדול לרב אחא? ועוד, גם אם אכן ברור היה לו לאביי שהקב"ה יעשה נס לרב אחא בר יעקב. הרי כל אדם שעושים לו נס, מנקים לו מזכויותיו. ואם כן, כיצד ייתכן שאביי הכניס את רב אחא למצב בו יזדקק לנס, ואז מהשמיים יורידו לו מזכויותיו?!
השיב על כך המהרש"א יסוד גדול, חשוב מאין כמותו: "ויש לומר שודאי סמך אביי שמתוך תפילתו לא יהיה ניזוק ויהרוג את המזיק, ואין זה מיקרי נס".
--- השגת דבר מהשמיים על ידי תפילה, אינה נחשבת לנס. כך ברא הקב"ה את עולמו, שאם מתפללים- מקבלים. השמש זורחת בדרך הטבע, הכוכבים מנצנצים בדרך הטבע, הפרח צומח באדמה בדרך הטבע, ותפילה מתקבלת בדרך הטבע.
אנחנו צריכים כעת סיוע כדי להבין את נפש הילד שלנו, אז אנו פונים למלמד, מתקשרים למנהל, מופנים לאיש חינוך בעל נסיון גדול וגם מכוונים יותר ב"ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי תורתך". אנו זקוקים לסכום כסף גדול, כדי להרחיב את המרפסת, אזי אנו מנסים לארגן עבודת עריכה של ספר של אחד מהקדמונים ל"השלמת הכנסה", פונים לגמ"ח באזור ומחתימים ערבים, מנסים לבקש עזרה מדוד אמיד, וגם מקדישים רגע נוסף לתפילה ב"ברך עלינו".
אז זהו, שלא. צריך להפוך כליל את הסדר. קודם כל נעתיר יותר ויותר ב""ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי תורתך", ראשית כל נשקיע את כל אישיותנו ב"ברך עלינו". כאן נמצא המפתח להצלחה. כאן פועלים בדרך הטבע, בתפילה. ולאחר מכן, אחרי שפעלנו בדרך הטובה ביותר, לאחר שדיברנו, ביקשנו והתחננו בפני טעטע זיסער שלנו, לפני ה"ידיד נפש אב הרחמן" האוהב שלנו. כעת נפעל בדרכי ההשתדלות האחרים.
רבי אברהם יכול לעזור
בערב פסח התשע"ב, בין השמשות, נפטר בירושלים בן דודי, בן העליה הנשגב יהודה אריה מאיר זצ"ל. בן ישיבה מופלא ומופלג, שנפגע בתאונת דרכים לפני 12 שנה ובהיותו בן ז"ך ומזוכך עלה לגנזי מרומים. סיפר לי אביו יבלחט"א, דודי הגאון רבי אפרים שמואל מאיר שליט"א, מחבר ספרי 'עבודת משא' על הרמב"ם, סיפור מפעים: "היה זה לפני כתריסר שנים, כחודשיים לאחר התאונה בה נפצע יהודלה' שלנו זכרונו לברכה. אחד השכנים הציע לי שאסע עימו למורו ורבו הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל, ושנינו נסענו ברכבו לישיבה, אל חדרו של הגר"א בישיבת טעש'יבין, שם ישב והגה בתורה בכל ימות השבוע. סיפרתי לו על התאונה ועל כך שיהודל'ה שרוי בתרדמת, ורבי אברהם גניחובסקי קם ממקומו, חבש את מגבעתו והפטיר: "אני יכול לעזור".
"כיצד?", שאלתיו, והגר"א גניחובסקי השיב: "אנחנו ניסע עכשו לבית החולים, יחד עם צדיק הדור רבי זונדל קרויזר, ונתפלל".
וכך היה. הגר"א גניחובסקי התקשר לידידו הגר"ז קרויזר זצוק"ל, בעל 'אור החמה', והם שניהם אספו בדרכם את הגאון רבי נתן קופרשטוק זצ"ל, בעל 'מאורות נתן', מתלמידי הגאב"ד דטשעבין זצ"ל, ושלושתם נסעו איתנו ל'הדסה'. שלושתם לא הכירו אותנו עד לרגע זה, אך אם יהודי נצא בצרה, צריך לקום ולנסוע להתפלל. כל הדרך דיברו השלושה ברמזים של תורה. איזכורי גמרות, בבלי וירושלמי, באיזכורים קצרצרים, כשלושתם מבינים במה המדובר ומתווכחים, דנים ומשיבים זה לזה ברמזים של עוד גמרות וראשונים, וכך הגענו לבית החולים".
"בבית החולים עמדו רבי אברהם, רבי נתן ורבי זונדל, והעתירו בתפילה, במשך כשעה וחצי. "זהו הפתרון הטוב ביותר", אמר אז הגר"א גניחובסקי זצ"ל, "להתפלל".
*****
בספר הביוגרפי "הזיידע", מסופר על סבי זקני, המקובל הגה"צ רבי שמואל לרנר זצ"ל, מגדולי התורה שבשכונת שערי חסד ומקים בית כנסת הגר"א המפורסם שבתוכה, שבאחד הימים פגש בלכתו לתפילת הותיקין את אחד מנכבדי השכונה, בעודו מעלעל בעיתון היומי לפני התפילה. רבי שמואל התפלא עד עמקי נשמתו. "כעת הולכים להתפלל לפני המלך, לבקש, להעתיר ולהתחטא כבן לפני האב הגדול. לעת כזאת צריכות כל המחשבות להיות מרוכזות לתכנון השיחה עם הקב"ה, מה ואיך לדבר לפניו. ואם כן, כיצד אפשר להתפנות לקרוא חדשות לפני התפילה?"
שמחים בתפילה
הנביאים הקדושים הגדירו, כל אחד בהגדרתו שלו, את עבודת היהודי בעולם, עד שבא חבקוק הנביא והעמיד את עבודתנו על דבר אחד, שנאמר "וצדיק באמונתו יחיה". כל מציאות עולמנו ועבודתנו היא האמונה בה' והיא מקור חיותנו. מערכת האמונה, כך קובעים קדמונינו, היא נקראת תפילה. יש בה מדרגות מדרגות, אך התפילה מבטאת אמונה. הדבר המהווה את הסתירה הגדולה ביותר לאמונה היא העצבות, קובע הגר"ש פינקוס, כי מי שהוא עצוב, ניתן לומר עליו שהוא אינו מאמין. יתכן שבעומק ליבו הוא מאמין, אך באופן מעשי לא ניכר עליו שהוא אכן מאמין. אדם שמאמין שיש לו אבא בשמים, שדואג לו, שאוהב אותו הרבה יותר ממה שהוא אוהב את עצמו ושיש לו את כל האפשרויות לעזור לו בכל מה שצריך, אינו אמור להיות עצוב, ואם האדם עצוב, הוא אינו מאמין.
כשאדם יודע שכל הכסף שחסר לו, או שלדעתו חסר לו, שייכים לאבא שלו העשיר. אם נדע שאת כל סל השידוכים אוחז אבא שלנו, השדכן הגדול ביקום ומחוץ ליקום, ואם נרגיש שהרופא הגדול ביותר הוא אבא שלנו שבשמים, לא תהיה לנו שום סיבה להיות עצובים.
לכן כתב רבי חיים ויטאל זי"ע בשם רבו הקדוש האריז"ל ש"אסור לאדם להתפלל תפילתו בעצבון, ואם נעשה כך אין נפשו יכול לקבל האור העליון הנמשך עליו בעת התפילה. אמנם בעת שמתוודה הוידוי ומפרט חטאיו, אז טוב להתעצב בלבד. אבל בשאר התפילה נמשך לו נזק נפלא גדול על ידי עצבותו, אבל צריך להראות לפניו יתברך הכנעה גדולה באימה ויראה, אמנם תהיה בשמחה יתירה וגדולה בכל האפשר כדמיון העבד המשמש את רבו בשמחה יתירה, ואם משמשו בעצבות עבודתו נמאסת לפניו, וכמעט שעיקר המעלה והשלמות והשגת רוח הקודש תלויה בדבר זה, בין בעת תפילתו ובין כשעושה איזה מצוה משאר המצוות".
הרב פינקוס אמר בשם רבותיו, שישנן מחשבות רבות שלא טוב לחשוב עליהן בשעת התפילה ואם האדם חושב עליהן בשעת התפילה, הן מזיקות ופוגמות בתפילתו וביופיה. אך ישנו דבר אחד הפוסל את התפילה, והוא העצבות. תפילה מתוך עצבות היא תפילה פסולה!
אדם עומד לפני הקב"ה ומתפלל. התפילה אמורה להיות ביטוי עז לאמונתו. והנה הוא מתפלל בעצבות, ומוכיח מיניה וביה שהוא אינו מאמין. זאת אינה תפילה!
מודים לה' על הבוקר: חיזוק קטן לתחילת היום
אי אפשר להתהפך ביום אחד, אבל משהו קטן כולנו צריכים לקחת לעצמנו יחדיו, כדי שנראה את אייל יפרח מהלך בעירנו, משעוליה ובתי מדרשותיה, יחד עם שני חבריו שיחיו. לא ניתן להקיף את מכלול התפילה וסידור התפילה. לכן אולי כדאי שננסה להתחזק יחד מהבנה ורגש בקטע אחד, הקטע הראשון של תפילת היום שלנו, "מודה אני".
התפילה, אומר הגר"ש פינקוס זצ"ל, מתחילה ב"מודה אני" ומסתיימת בתפילת "עלינו לשבח". קימת הבוקר היא יסוד לכל עבודת היום ובהכרח שהכל טמון בהתחלה ושתפילת "מודה אני" מגוללת בתוכה את כל תמצית עבודת האדם. המילים "מודה אני לפניך" מהווים את התמצית של כל מה שיבוא לאחר מכן, בכל עבודת היום, עד "עלינו לשבח", שהוא תכלית הכל- "עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית, וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו".
כשאדם מתכנן לבנות בנין, הוא משרטט קודם כל את תוכנית הבניה ובה הוא משקיע את כל מהותו, עם כל פרטי הבית האמור להיבנות, וזהו ה"מודה אני". כשאנו פוקחים את העיניים, עוד בטרם אנו נוטלים ידיים, אנו צריכים כבר לתכנן את סדר היום שלנו, לדעת מה אנו מתכוונים לעשות במשך היום בעבודת ה' שלנו.
"אדם יכול לטעות ולהגיע בטעות למקום אחר, מהמקום אליו התכוין לנסוע"- אומר הרב פינקוס- "אך כשהאדם הגיע למצפה רמון במקום לבני ברק, רק בגלל שהוא שכח שהוא צריך להיות היום בבני ברק ולא במצפה רמון, זהו עוון בל יכופר. על פניה בכביש אחד במקום בכביש שני, אפשר לסלוח. אך כששוכחים בכלל את מיקום הנסיעה, אי אפשר לסלוח על כך". לכן, כשאנו פוקחים את העיניים, עלינו להגדיר לעצמנו, לתמצת בשני משפטים, מה אנו רוצים לעשות במשך היום.
רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל אמר שכפי צורת האדם בקומו בבוקר והחלטתו באותה שעה, כך יתנהל לו סדר יומו, וכשהאדם קם בבוקר בהחלטה נחושה לקבל על עצמו היום עול תורה ומצוות, בלי שום שאלות והפרעות, אזי הקב"ה יזכהו שאכן, היום יעבור עליו בעבודת ה' רצינית ובטוחה, ללא מניעות והפרעות מיותרות. דבריו של רבי חיים מוולוז'ין מבוססים הם, לכאורה, על דברי חז"ל מפורשים, הקובעים ש"בדרך שאדם רוצה לילך- מוליכין אותו" (מכות י,ב), ואם אדם מכריז ומרגיש שזאת הדרך בה רוצה הוא ללכת, החל מה"מודה אני" שלו ועד ה"קריאת שמע שעל המיטה", יוליכוהו מהשמים בדרך זו.
האדם פוקח את עיניו ומה הוא מרגיש? את ה"אני", את עצמו. הוא תוהה לעצמו האם לא ישן מספיק, האם הוא עדיין עוד עייף ומה יקרה היום איתו. אז לא, אנו לא מקדישים את המילה הראשונה בה נפתח את היום ל"אני" שלנו, אלא דוקא להקב"ה. אנו פותחים את היום ב"מודה". האדם פותח את סדר יומו בהודאה להקב"ה, והוא מרגיש שזאת מציאותו והווייתו. לא "אני" אלא הקב"ה. לו אני מודה, עוד בטרם אני חושב על ה"אני"...
אבל מיד לאחר שאנו מזכירים את ה' יתברך ושלו אנו שייכים ולו אנו מודים, אנו מזכירים מיד אותנו עצמנו. "אני". כי כאשר אדם מתעסק במשהו חיצוני והוא אינו חלק מהתמונה, הוא מאבד את החשק בעבודה, ולכן אנו מכניסים את ה"אני" שלנו לתמונה. "מודה אני"- אני נמצא כאן, ואני שלך, ריבונו של עולם, ואני עומד "לפניך", לפני מלך מלכים המלכים הקב"ה.
ואנו ממשיכים: "מלך חי וקיים". הקב"ה אינו עובדה פילוסופית ערטילאית ומחשבתית. הקב"ה הוא "חי וקיים". אם רבי חיים קניבסקי שליט"א היה יושב כאן לפנינו, חי וקיים, היינו מתנהגים אחרת לחלוטין. אם, להבדיל, ניצב לפנינו שוטר בגודל טבעי, אנו מיד חוגרים את חגורת הבטיחות ומקפידים על כל כללי התנועה. והקב"ה? הוא משהו רחוק, מופשט, לא נמצא כאן... אז לא, "מודה אני לפניך מלך חי וקיים". מלכנו נמצא כאן לפנינו, חי וקיים, רואה הכל ויודע הכל, והוא קיים גם כשאנו לא חושבים עליו, גם כשאנו הולכים לישון או מנסים "להתעלם ממנו", והמלך החי והקיים החזיר לנו את הנשמה!
נוכל לנסות להחדיר בלבבנו מעט הרגש של תודה, אם האדם יחשוב שמאן-דהוא הציל אותו או את ילדו הקט מתחת לגלגלי מכונית. המכונית עמדה לדרוס אותו ובחלקיק השניה שלפני הפגיעה, רץ מישהו ומשך אותו לאחור. אין אפשרות בעולם לסיים את אמירת התודה לאותו מיטיב ומציל!
כשאדם קם בבוקר הוא צריך לחוש את המתנה של תחיית המתים. לא קל להרגיש זאת, אך לשם כך אנחנו יהודים. הלא כן?!
והשבת הנשמה אינה מחמת סדר וקיום העולם, אלא מתוך חמלה, רחמנות. אלא אם כן חושב האדם לעצמו, מה יהיה מחר? היום הקב"ה ריחם עלי, אך מה יהיה מחר? הרי כפי מה שאני מכיר את עצמי, את זכויותיי וחובותיי, לא מגיע לי מאומה חיים, ואף אם ניתנת לי מתנת חינם, אין זה אלא ליום אחד, ובלילה הבא ידונו אותי שוב ואזדקק לנס מיוחד נוסף, ועל כך מזכיר הוא לעצמו שלא, "רבה אמונתך", יש לי על מה לסמוך. אם קמתי היום בזכות חמלת ה' עלי, אני בוטח בו גם הלאה ונותן בו אימון רב.
---- שנזכה להתפלל וגם לראות ישועות, עוד היום!
- פרטים
-
קטגוריה: אמונה
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 14:41
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 314
בס"ד
כיצד מקיימים את מצוות התשובה וזוכים להרגיש את האור האלוקי בתוך הנשמה
הגאון המקובל רבי יעקב עדס
מקור: גליון עולם קטן, ראש השנה התשע"ג
פרק א'
הגדרה כללית של שני החלקים שבמצוות התשובה
מצוות התשובה היא מצווה הנוהגת בכל ימות השנה אבל כמובן שחודשי אלול ותשרי הם במיוחד הזמנים לתשובה, וזו גם המצווה המרכזית בפרשת השבוע פרשת ניצבים, בפרק ל' מפסוק א' עד פסוק י"ד, ששם האריכה התורה בעניין מצוות התשובה יותר מאשר במקומות אחרים.
ב. מצוות התשובה בשורשה נחלקת לשני חלקים מרכזיים שמרומזים בלשון הפסוק בפרשת נצבים, בפרשת ל' פסוק ב', שנאמר "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו".
ג. כוונת הפסוק הנ"ל היא לומר שבמצוות התשובה יש שני עניינים מרכזיים - הדבר הראשון הוא להיות יותר קרוב אל השם יתברך כמו שנאמר 'ושבת עד ה' אלקיך', פירושו של דבר שהנשמה של כל יהודי היא אור רוחני הנמשך מהשם יתברך ואפשר לחזק את הקשר אל השם יתברך ולהרגיש אותו יותר.
והדבר השני - 'ושמעת בקולו', שהוא להקפיד יותר לקיים את ציוויי השם יתברך ולהיזהר יותר שלא להיכשל במה שהוא ציווה אותנו שלא לעשות.
ד. ויש בזה הבדלים בין אדם לאדם לפי התכונות, באיזה חלק עדיף להתחיל - אם בצד של להרגיש יותר את קרבת השם או בצד של הקפדה רבה יותר בקיום המעשי. אבל כולם צריכים את שני הדברים.
ה. ולא רק שכולם צריכים את שני הדברים, אלא ששני הדברים משלימים זה את זה, דהיינו אם האדם לא ירגיש יותר קרוב להשם יתברך, קשה מאוד שיוכל להחזיק מעמד לשנות לטובה בהרבה את המצב שלו בנושא של לשמוע בקולו. ואם אדם ח"ו יזלזל בעניין של 'ושמעת בקולו', קשה מאוד שיחזיק מעמד בקרבת השם.
ו. ולכן צריך לבאר כאן בשני עניינים אלו, איך מבצעים את שני דברים אלו. וחשוב לי מאוד להקדים שכוונתי בכל הדברים להוכיח את עצמי יותר מאשר את כל מישהו אחר.
פרק ב.
ביאור החלק בתשובה של 'ושבת עד ה' אלקיך'
א. בספר תהילים בפרק מ"ב כתוב "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים לקל חי מתי אבוא ואראה פני אלקים".
ב. כוונת הדברים היא שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בשני סוגים של בריאה. סוג אחד - דברים כמו ברזלים ואבנים שאינם צריכים מזון, וסוג שני - דברים שכן צריכים
מזון כמו בעלי חיים וצמחים, והמזון הכרחי לקיומם. והאדם כמובן גם כן צריך מזון ובשביל זה יש תור ארוך במכולות.
ג. אמנם האדם מורכב מגוף ונשמה, ולא רק הגוף זקוק למזון אלא גם הנשמה זקוקה למזון, אלא שאת המזון של הנשמה לא קונים במכולת מפני שהנשמה היא רוחנית והיא צריכה מזון רוחני.
ד. וליתר ביאור - הרמח"ל בספר 'אדיר במרום' מסביר שהמהות של הנשמה של כל יהודי ללא יוצא מן הכלל היא אור האלוקי שבא מהשם יתברך ונכנס בתוך האדם. ומבואר בכתבי האר"י שהנשמה של כל יהודי ללא יוצא מן הכלל היא יותר קדושה אפילו ממלאכים.
ה. ונשמה זו שזקוקה למזון, ברור הדבר שלא ניתן להאכילה במזון של גוף, וכמו שלא ניתן להאכיל אדם במזון כלבים ואפילו היקר ביותר, מקל וחומר שאי אפשר להאכיל נשמה במזון של גוף.
ו. והמזון של הנשמה הוא לקבל עוד תוספת אור רוחני מהשם יתברך, שאת זה מקבלים על ידי כל דבר מעיניני עבודת השם בתפילה ובלימוד תורה ובקיום מצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו, ובזהירות מעבירות בין אדם למקום ובין אדם לחברו. אמנם מלבד עצם קיום המצוות חשוב שאדם גם יכוון בדעתו להשתוקקות אל השם יתברך, ויכוון שהתורה והתפילה והמצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו
הן צינור רוחני שמחבר אותו להשם יתברך [ואף שבלאו הכי הנשמה מחוברת להשם יתברך אבל על ידי התורה ומצוות מתחזק החיבור] וכדאי מפעם לפעם לכוון: ריבונו של עולם אני רוצה על ידי לימוד זה או תפילה זו לחבר את נשמתי אליך ולהביא את האור הרוחני ממך לתוך נשמתי [אלה שתי כוונות - הראשונה כביכול מלמטה למעלה - שמחבר נשמתו להשם, והשניה כביכול מלמעלה למטה - שמביא אור רוחני מהשם יתברך אל נשמתו].
ז. וזו כוונת הפסוק הנזכר לעיל מתהילים מ"ב "כאייל תערוג על אפיקי מים" שהאייל הוא בעל חיים וביום שמש חם במדבר הוא מחפש מעיין של מים להרוות צמאונו, וזה טבעו הטבעי, הוא לא עבר על זה לא קורסים ולא שיעורים, ואם הוא משיג את המים הוא שותה ומקבל עצמה וחיות, ואם אינו שותה מים הוא סובל ממצוקה וריקנות, ואם יציעו לי במקום המים מיליארדים של דולרים זה לא מעניין אותו כלל ועיקר שרק אל המים תשוקתו באותה שעה.
ח. וכך הנשמה של כל יהודי - יש לנשמה צימאון טבעי והשתוקקות אדירה אל השם יתברך, לקבל תוספת אור, וזה אפילו אם לא למד אותו יהודי מימיו כלום על עבודת השם ולא למד שום דבר מהתורה, מכל מקום זה הטבע הטבעי של הנשמה לחפש את האור האלוקי, וזה הדבר היחידי שיכול לתת לנשמה את העצמה והחיות.
ט. ובמצוות התשובה שכתוב בפרשת נצבים "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו", החלק של 'ושבת עד ה' אלקיך' שהוא להרגיש יותר קרוב אל השם יתברך כמבואר לעיל, כדי לקיים את זה, האדם צריך להתבונן במהות נשמתו להבין ולהרגיש שהיא אור אלוקי שבא מהשם יתברך, ושיש לנשמה צימאון אל השם יתברך.
י. וביחד עם זה להרבות כמה שיותר בדברים המביאים את האור מהשם יתברך לנשמה, שהם התורה והמצוות, וכאמור לעיל חשוב שהאדם ילווה את התורה והמצוות שלו ברגשות אלו של קרבת השם יתברך. וכתוב בספר 'לשם שבו ואחלמה' [מהג"ר שלמה אלישיב ז"ל, סבו של הפוסק החשוב הגרי"ש אלישיב ז"ל]
בכך דע"ה חלק שני דף ל"ח, שאפילו אם האדם ילמד את כל התורה ויתפלל כל התפילו ויקיים כל המצוות ויזהר מכל העברות ויכוון את כל הכוונות של המקובלים, אבל את ההשתוקקות להשם יתברך יזניח ולא יהיו לו זמנים של רגשי השתוקקות להשם יתברך - בעולמות היותר עליונים כמעט שאינו זוכה לתקן כלל, שלתקן בהם בעצמה חזקה מוכחים את רגשות ההשתוקקות אל השם יתברך.
פרק ג.
ביאור החלק בתשובה של 'ושמעת בקולו'
א. החלק השני של מצוות התשובה הוא 'ושמעת בקולו'.
וכיצד מתקנים דבר זה, מבואר הדבר ברמב"ם בהלכות תשובה וברבנו יונה בספר שערי תשובה באריכות רבה. ויש להביא כאן עיקרי הדברים בקצרה, כדי שיהיה קל מאוד לזכרם. וכפי שעולה מדבריהם - הדברים העיקריים הם ארבעה. שניים מהם הם ביחס לעתיד ושניים מהם הם ביחס לעבר.
ב. הדבר הראשון והוא ביחס לעתיד, הוא לשנות את דרכו לטובה - לב יודע מרת נפשו, כל אדם יודע באלו דברים עד היום היה נכשל - ולקבל על עצמו להפסיק להיכשל בהם. וכן יודע אלו דברים היה מחסיר מלקיים, ולקבל על עצמו שלא להחסיר מלקיימם. וכתוב בשם הג"R חיים מוולוז'ין ז"ל שדבר זה הוא היותר חשוב מכל הדברים של מצוות התשובה, ושאנשים טועים בזה שאינם מייחסים מספיק חשיבות לחלק הזה של מצוות התשובה שהוא העיקרי - להתעקש לשנות את דרכו בחיים לטובה ושלא לחזור על הדברים הלא טובים שהיו בעבר.
ג. והדבר השני ביחס לעתיד הוא שהעולם הזה הוא מלא נסיונות, ולכן גם אם החליט האדם לשנות את דרכו לטובה לא קל לקיים את זה, ולכן צריך להרבות בתפילות ותחנונים להשם יתברך שיזכהו באמת מכאן ולהבא להצליח שלא להיכשל ושלא להחסיר.
ד. והדבר הראשון ביחס לעבר הוא החרטה והצער על שנכשל באותם דברים שנכשל ועל שחיסר את אותם דברים שחיסר.
ה. והדבר השני ביחס לעבר הוא בקשת הכפרה מהשם יתברך וזה כולל גם את אמירת הווידוי.
ו. ובקצרה - רשימת ארבעת הדברים היא שניים לעתיד - ההחלטה החזקה לשנות את דרכו לטובה ולהרבות להתפלל להשם יתברך להצליח בזה, ושניים לעבר - להצטער על העבר ולהתפלל להשם יתברך בווידוי ובקשת כפרה על העבר.
פרק ד. תוספת דברים בעניין ארבעת הפרטים המבוארים בפרק הקודם
א. והנה אף מי שעושה רק אחד מהארבעה דברים הנ"ל בפרק הקודם כבר יש בזה תועלת חשובה לנשמה, אבל כמה שיותר משלים עצמו בכל הארבעה דברים האלו, נשמתו נעשית יותר נקייה ומקבלת עצמה רוחנית יותר חזקה.
ב. אבל מלבד העניין לעשות את כל הארבעה יש דבר חשוב מאוד - שבכל אחד מהארבעה האלו יש הבדלים עצומים בין דרגה לדרגה בחוזק הדברים. וכמה שהדבר יעשה יותר בחזקה - האור הרוחני שמקבל הוא יותר חזק.
ג. דהיינו ההחלטה לשנות את דרכו לעתיד, שתהיה החלטה חזקה מאוד עד שרחוק מאוד הדבר להעלות על הדעת שייכשל שוב.
ד. וכן התפילות שלא להיכשל בעתיד - להתפלל אותן מעומק הלב ובתחנונים עצומים.
ה. וכן החרטה על מה שהיה בעבר, מבאר רבנו יונה שאף אדם שאיבד סכום כסף קטן מצטער עליו, אבל אם אדם איבד את כל רכושו, צערו הוא פי כמה יותר גדול. והצער על מכשול בעברות צריך להיות הרבה יותר מזה.
ו. וכן התחנונים להשם שיכפר לו ואמירת הווידוי חשוב להתפלל זה כמה שיותר מעומק הלב ובתחנונים עצומים.
פרק ה.
מבאר שכל הדברים הכתובים לעיל שייכים לכל אדם מישראל, מפני שאפילו מי שמרגיש את עצמו במצב הכי גרוע והכי ירוד האמת היא שנשמתו קדושה מאוד
א. והנה יש אנשים שכאשר שומעים דברים כאלו, אומרים - הכל נכון מאוד אבל לצערנו הרב לא בשבילנו. הלוואי שהיינו שייכים לאורות רוחניים ודברים מסוג זה, אבל לצערנו הרב אנחנו נמצאים במקומות מאוד נמוכים ולא לנו להתעסק בדברים של אורות רוחניים.
ב. אבל בתורת הקבלה מבואר שדבר זה הוא טעות. ולא רק טעות פרטית בדברים הנ"ל אלא טעות של הרבה אנשים בהבנת המהות של נשמתם. ושטעות זו היא הגורם המרכזי של רוב העברות של האדם.
ג. והיינו שאם נשאל איזה אדם: תאמר לי מה הנשמה שלך - טובה או רעה? הנסיון מלמד שרוב בני האדם עונים שהנשמה מורכבת גם מטוב וגם מרע, שהרי ידוע הדבר שיש יצר הטוב ויש יצר הרע.
ד. אבל בתורת הקבלה מבואר לא כך. אלא הנשמה של כל יהודי, כולה קודש. וכמובאר לעיל שהנשמה של כל יהודי, ללא יוצא מן הכלל, היא אור רוחני שבא מהשם יתברך, ושהנשמה של כל יהודי, ללא יוצא מן הכלל, יותר קדושה אפילו ממלאכים. ואם כן ודאי שהנשמה אין בה שום צד רע כלל ועיקר.
ה. והיצר הרע ואפילו היצר הטוב, אין הם חלקים מהנשמה אלא הם מלווים רוחניים שמלווים את הנשמה, והנשמה עצמה היא יותר חזקה בהרבה מהמלווים. ובפרט שאפילו במלווים הרי היצר הטוב מסייע לנשמה והנשמה רוצה את טובת עצמה - להתקרב להשם יתברך,
והיצר הרע מטרתו לגנוב שפע רוחני מהנשמה אל כוחות הרע, והוא באמת אויב ממש של הנשמה, אלא שהבעיה היא שהיצר הרע מטעה את האדם לחשוב שהיצר הרע הוא חלק מהנשמה ועל ידי זה האדם מקבל על עצמו דעה שלילית מאוד ומאבד על ידי זה חלקים של התשוקה העזה להתקרב אל השם יתברך ולכן חשוב מאוד שישנן האדם לעצמו את האמת הנכונה בזה.
פרק ו.
מעשה נורא מהמדרש רבה שמבואר בו הדברים שבפרק הקודם
א. במדרש רבה בסוף פרשת תולדות מספרים חז"ל שבשעה שכבשו הגויים את בית המקדש רצו הגויים שהראשון שייכנס לגנות מבית המקדש יהיה יהודי [כנראה כדי להשפיל יותר את היהודים]. ויהודי בשם יוסף משיתא לקח על עצמו תפקיד זה ונכנס לבית המקדש והוציא משם מנורה. ביקשו ממנו הגויים להיכנס פעם נוספת ולהוציא חפץ אחר ולא הסכים, וכך אמר: לא די שהכעסתי את בוראי פעם אחת - שאכעיסנו פעם נוספת?
ניסו הגויים לפתותו בכסף רב ובתפקיד חשוב ובאיומים לייסורים ולמיתה, ובשום אופן לא הסכים. וסופו של דבר שהרגוהו במיתה קשה - שניסרוהו במסור שמנסר קרשים, ומת. ובשעה שניסרוהו היא צועק, אבל לא על הייסורים צעק אלא צעק: אוי לי שהכעסתי את בוראי אוי לי שהכעסתי את בוראי.
ב. נשאלת השאלה מהיכן לקח אותו יהודי כח למהפכה כזו ברגע. שהרי ברגע הקודם הסכים להיכנס לבית המקדש ולגנוב, הגם שהיה זה מעשה גרוע מאוד בשעה כזו קשה לעם ישראל - רבים נהרגו, רבים נפצעו, בית המקדש נכבש על ידי הנכרים, ועם ישראל בשלטון זר - ובשעה כזו להיכנס לעיני כולם ולגנוב במקדש, ובלא שהכריחוהו, ורק אמרו שמי שייכנס לגנוב, מה שייקח יהיה שלו - ומעיד זה על ירידה רוחנית קשה מאוד.
ג. וברגע אחר כך נתהפך והגיע למדרגה הגבוהה ביותר של להיהרג על קידוש השם, וויתר על כל הפיתויים, וסבל נוראות, ועוד שבשעה של מיתה לא צעק על הריגתו אלא על שהכעיס את בוראו.
ד. והתשובה לזה היא כנ"ל - שהנשמה עצמה של כל יהודי ואפילו הגרוע ביותר, כולה אור רוחני שבא מהשם יתברך, ואור זה הוא כולו טוב, ויש לאור זה קדושה עצומה שאי אפשר כלל לתארה, ואף יוסף משיתא בשעה שנכנס לגנוב בבית המקדש, היתה לו נשמה קדושה מאוד, ורק שהיצר הרע שהוא מלווה חיצוני של הנשמה לקח בשבי את הנשמה, ויוסף משיתא לא הבין וחשב שהיצר הרע זה הוא בעצמו וכשיצא עם המנורה ביד
עשה חשבון הנפש עם עצמו איך יתכן שאני נכשלתי בכזה דבר? ואז הבין שזה לא הוא אלא היצר הרע הוא אויב רוחני שהשתלט עליו ולקח את נשמתו בשבי, וכמובן שאף אחד לא רוצה להיות שבוי, וכשהבין את הדבר הזה שהוא שבוי בידי אויב רוחני - מיד ברח מהשבי וחזר לעצמו.
ה. ומשל למה הדבר דומה - למלחמה שהיתה בין שתי ארצות, ארץ א' וארץ ב', ואנשי ארץ א' מנצחים מפני שיש להם מדען שעושה פצצות מוצלחות, כל שבוע מסוג חדש, יותר טוב מהקודם, ואין לארץ ב' איך להתגונן מזה. מה עשו? הלכו בלילה כשהמדען ישן, במחבוא ששם מכין הפצצות, וגנבוהו לארצם, ושמו אותו במחבוא דומה, ומשקרים אותו שהוא עדיין בארצו. והוא מאמין להם וממשיך לעשות פצצות. אבל במקום שיהרגו זה את השונאים שלו הורגים בזה את בני ארצו הידידים שלו, ואם יוודע לאותו מדען סוד העניין מיד יפסיק לעשות פצצות וישתדל בכל כוחו לחזור לארצו ולעזור להם. וזה ממש העניין אצל האדם - שאם הרשיע הרי הוא שבוי בידי יצרו הרע וצריך מהר לברוח מן השבי ולחזור לפעול לכיוון הנכון.
[בספר דברי יעקב - פרק מחשבה, מבואר חלקים מהדברים שבמאמר זה באריכות רבה עם השורשים שלהם בספרי הקבלה]
יהי רצון מלפני ה' יתברך
שנזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימנו אמן,
ולבניין בית המקדש במהרה בימנו אמן.
ושנזכה כולנו וכל עם ישראל, לישועות ונפלאות,
לטובה ולברכה בכל העניינים.
שייתן ה' יתברך לכולנו חיים ארוכים, טובים ומבורכים,
עד מאה ועשרים שנה, בבריאות שלמה תמיד.
והצלחה רבה בלימוד תורה ובעבודת ה' ובכל העניינים.
ושכל הצריכים ישועה יוושעו בכל הדברים הטובים.
הצריכים והצריכות רפואה, יתרפאו במהרה בטוב גמור.
הצריכים והצריכות להתחתן, יזכו במהרה בקדושה וטהרה,
להקים בתים נאמנים בישראל לכל הדורות.
ושנזכה כולנו בקדושה וטהרה לכמה שיותר צאצאים וצאצאי צאצאים לכל הדורות,
ושיהיו כולם צדיקים וצדקניות, עושי רצון ה' באמת ובשלמות,
ובריאים ובריאות בגופם ונפשם ודעתם בשלמות.
ושתהיה פרנסה טובה לכולם ושלום בית ויישוב הדעת ושמחה וטוב לבב.
וכל הצריכים לכל סוג של ישועה שהוא, שייוושע במהרה.
[הברכה שלי היא ברכת הדיוט והנני לבקש מכל מי שקל לו
הדבר שיאמר תפילה זו ויכוון עבורי ועבור כל עם ישראל].
