ראשית ראוי לציין כיצד חשו בני ישראל בזמן הגעתם למצרים?
חז"ל אומרים: כי מהמילים:
"וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה" ולא נאמר בלשון עבר "אשר באו מצרימה" אלא בלשון הווה: "הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה"- משפט זה מוכיח: שגם אם בני ישראל באו למצרים לתקופה ארוכה , הם לא ראו מעולם את עצמם כאזרחים תושבי קבע במצרים, אלא חשו כגרים וזרים בארץ לא להם -ארץ נוכרייה והישיבה שם הייתה בעיניהם זמנית עד יום גאולתם - אל הארץ המובטחת שבה התהלכו: אברהם, יצחק ויעקב.
התחושה הזו שבני ישראל חשו - כי הם זרים בארץ מצרים הגבירה את המודעות לשמירה חזקה על זהותם היהודית.
מדרש "שוחר שלום" סובר: "בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים:
א] לא שינו את שמם.
ב] לא שינו את לשונם.
ג] לא גילו מסתורין שלהם [הסודות הלאומיים]
ד] לא ביטלו את המילה [את ברית המילה]
דורשי רשומות מגלים במילה "שמות" - ראשי תיבות - לשלושת המצוות:
שבת, מילה ותפילין.
על פי ספר "באר משה" [של הרב משה יחיאל הלוי אפשטיין]: ידוע כי מצרים מסמלת את הגלות בכללה כפי שנאמר בספר בראשית רבה [פרק ט"ז]
כל המלכויות נקראות על שם מצרים - על שם שהם מצירות לישראל , בנוסף היא שורש כל הגלויות והשם " מצרים" מלשון = מיצר ודוחק - גם רומזת על גלות הנפש ,היות ואדם המצוי בשבי - יצרו כאסיר בבית האסורים.
כדברי זוהר הקדוש: [ח"ג- רמ"ז ,א'] "ובזמנין דחשך דאיהו יצה"ר [יצר הרע] מכסה על יצר הטוב דאיהו אור,איהו כמאן דתפיס בבית האסורין דיצה"ר".
על פי שמות רבה [פט"ו] על יציאת מצרים נאמר: הוציא ה' לישראל מבית האסורים שנאמר:
מכאן, שגלות מצרים קרויה בשם: "בית האסורים" , הכוונה גם לגלות הנפש לכן המילים: "..שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים"- בראשי תיבות כל אות ראשונה במילה מצטרפת למילה= "שביה"
ה"מאור עיניים" מביא את דברי חז"ל: "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחו"ל - דומה כמי שאין לו אלוה - לפי שהיהודי צריך לדעת שכל חייו וכוחותיו - מאת: ה' וברגע שאדם סר מהדעת החשובה הזאת - הוא נעשה עובד אלוהים אחרים. כוחות אחרים שולטים עליו ודומה למי שאין לו אלוה ולכן כאשר הם היו במצרים במצב רוחני זה, היה עליהם קטרוג: "אלו ואלו עובדי ע"ז ואין הכוונה שעבדו ממש עבודה זרה, חלילה.
כתוצאה ממצב זה שגם הדעת של ישראל הייתה בגלות הזו – כביכול לא הייתה הבריאה קיימת. כך העולם נעשה תוהו ובוהו ,אבל כשיצאו ממצרים קיבלו את התורה ולכן יציאת מצרים מורה על חידוש העולם.
זה לגבי בני ישראל, אבל נשאלת השאלה כיצד פרעה שכח את כל הטוב שיוסף גמל לו במצרים וגם אם זה לא אותו פרעה ,אלא מלך חדש - כיצד לא ידע את כל הטוב שיוסף גמל למצרים?.
תשובת חז"ל לשאלה זו: אדם שאינו מעריך את כל הטוב שחברו עשה למענו -הוא כפוי טובה כלפיו, סופו שהוא כופר גם בה' הדואג לו תמיד!
על כך משל מעניין [מד"ר [פ"א]
"משל לאחד שרגם את אוהבו של המלך, אמר המלך, התיזו את ראשו ! [הורידו את ראשו] כי למחר יעשה בי כך"!
הנמשל – במקרא נאמר: היום, אשר לא ידע את יוסף, למחר הוא עתיד לומר לא ידעתי את ה' "
פרעה פונה אל המיילדות:
רש"י מסביר: פרעה מלך מצרים פנה אל המיילדות העבריות לאחר ששמע בעצת הרואים בכוכבים כי עתיד להיוולד מושיע מתוך היהודים שיושיע את ישראל ואת זה רצה למנוע בדרך בקשתו מהמיילדות: להמית רק את הזכרים.
אך הדבר לא הועיל - לפי שהן היו בעלות יראת אלוקים ולא עשו כן.
התוצאה הייתה: משה גדל והתחנך ,דווקא, בבית פרעה.
משה גדל בבית פרעה.
הסבר מעניין נאמר בספר "באר משה"
:הצלת משה בדרך כה מיוחדת מוכיחה את דבר ה': "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם" הרי משה כבר הושלך ליאור בתיבה – למקום סכנה ואצטגניני פרעה - חשבו כי משה כבר נטבע, דווקא ממקום זה באה הישועה, והמצילה הייתה ,דווקא, בת פרעה והרי לפי השכל האנושי היה בכך סכנה יתירה הרי היא הייתה בתו של פרעה והיא הייתה עשויה להקפיד ולהחמיר בקיום גזרותיו.
אך , בניגוד לחשיבה זו, בת פרעה לקחה אותו לארמון המלוכה של אביה ודווקא שם התחנך על ברכי אביה. ונאמר במדרש [שמות רבה, פ"א]
"והיה פרעה מחבקו ומנשקו וזה עד הרגע ששמע עליו שהוא הרג איש מצרי. בעקבות שמועה זו שהגיעה לאוזניו- הפך את אהבתו לשנאה כלפי משה ורצה להורגו.
הרב סורוצקין בספרו: "אוזניים לתורה" מסביר- כוונת התורה להוכיח: כי "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם". [דברי שלמה המלך-משלי, י"ט, כ"א]
פרעה גוזר להשליך את הילדים ליאור במצרים כשהדגש הוא - להטביע כל זכר! ואילו הקב"ה מגלגל שדווקא משה , המושיע של עם ישראל, גדל ומתחנך בבית פרעה ,אבל ניצול דווקא על ידי בת פרעה. משם יוצא לדרך - בה עולה ומתעלה נהפך למנהיג ישראל וזוכה להוריד את התורה מהר סיני.
מכאן גם השפעה ובניין אב לכל המשך ההיסטוריה - אין אדם רואה רק את אשר לפניו, ולא את אשר ייוולד לעתיד לבוא.
אבן עזרא: אומנם מדגיש את הרעיון: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת..."אך מוסיף: "אולי סיבב ה' שיגדל משה בבית מלכות להיות נפשו על מדרגות הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים, הלא תראה שהרג המצרי בעבור שעשה חמס, והושיע בנות מדיין מהרועים, בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנם מהמים שלו".
מוסיף אבן עזרא הסבר
על פי הסבר זה, נראה שאם היה משה גודל ומתחנך בבית יהודי יתכן שתכונותיו היו נשארות "גלותיות" ולא היה מגיע לדרגת אומץ לב – לכן ה' גרם לו לגדול בבית שאין בו יראה מן הבריות. ונפשו תהיה מסוגלת לעשות פעולות גדולות , אמיצות ומופלאות.
עוד מוסיף אבן עזרא: "אילו היה גדל בין אחים ויכירוהו מנעוריו ,לא היו יראים ממנו, כי יחשבוהו כאחד מהם"
אכן זה הסבר פסיכולוגי: כי אותם אנשים החיים עם אותו אדם מקטנות בסופו של דבר, אינם יראים מפניו, אינם מכבדים אותו במלוא שיעור קומתו. כי הוא אחד מהם, לכן הם אינם מקבלים את מרותו.
מה שאין כן, כאשר המנהיג מופיע ממרחקים ואיש אינו מכירו.
לסיכום, לאור האמור לעיל:
מתוך הפרשה ניתן ללמוד: כי אלוקים הוא לא רק ברא את העולם , אלא שולט ומנהיג בכל רגע כדברי ישעיהו הנביא ואין מחשבותיו כמחשבות בני אדם בשר ודם- וכל מה שעושה - הוא לטובה:
אלו הם דברי הנביא: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה'". [ישעיהו נ"ה, ח']
אחד מחשובי חסידי גור בארץ ישראל היה נוהג, שכל פעם שהיה מגיע לארה"ב לצורך עסקיו – היה נכנס לרבי מליובאוויטש.
פעם כשהגיע לא הספיק להכנס לרבי כדרכו. והחליט לפחות להכנס לתפלת מנחה ולתת 'שלום'. לאחר מנחה, שהתקיימה בביהכנ"ס למעלה – חיכה היהודי במסדרון, וכשהרבי יצא חייך אליו ושאל "מה נשמע בירושלים?"
הוא חשב שהרבי מתכוין לאירוע בטחוני מסויים שארע אז בירושלים והוא סיפר לרבי את כל מה שהיה ידוע לו בזה.
אבל הרבי כאילו לא שמע את כל מה שהוא אמר ושוב שאל: "מה נשמע בירושלים?"
הוא לא הבין, הרי הוא סיפר לרבי את כל מה שידוע לו בעניין.
אבל אז הרב גרונר שאל אותו: מה שלום האדמו"ר מגור?
והוא השיב בעניין שלום האדמו"ר והרבי הראה שביעות רצון וברך אותו.
נמצאנו למדים, שמה קורה אצל חסיד – זה מה שנשמע אצל הרבי שלו, זה צריך להיות כל החיים שלו...
(מפי הרב ברוך וילהלם שליח הרבי בנהריה, שמעתי מפיו בהתוועדות י"ט כסלו תשפ"ג, בהיכל מנחם מענדל, מרום כנען)
~~~
איך מכפרת הלידה על המיתה?
בקשר עם לידת משה בפרשתנו (ב, ב), מספרת הגמרא (מגילה יג, ב) שבזכות יום לידתו בטלה גזירתו של המן: "תנא: כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה, אמר: "נפל לי פור בירח שמת בו משה". ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד".
ומפרש רש"י: "כדאי הלידה שתכפר על המיתה".
בפשטות, רש"י מתכוון בדבריו ליישב כאן קושיא: אמנם משה רבינו נולד בז' אדר, אבל עדיין גם הסתלק בו, ובמה עדיפה לידתו על הסתלקותו? ועל כך אומר רש"י: "כדאי הלידה שתכפר על המיתה", כפרה מלשון קינוח והעברה (רש"י וישלח לב, כא), כלומר, הלידה מעבירה את הדבר הלא-רצוי של המיתה.
אבל לכאורה, במציאות זה הפוך – המיתה (שבאה אחרי הלידה) מבטלת את פעולת הלידה ולא להיפך?!
ויתרה מזו, מקרא מלא דבר הכתוב (קהלת ז, א): "טוב . . (ו)יום המות מיום הולדו", כפי שמבאר המדרש (קה"ר עה"פ) ש"ביום שנולד בו אין אדם יודע מה מעשיו", ורק אחרי מיתת הצדיק יודעים ש"יצא מן העולם בשלום".
[ובחסידות (אגה"ק סו"ס זך) מבואר יתרה מזו: שבהסתלקותו של צדיק נהיית השלמות של "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו", וזה "פועל ישועות בקרב הארץ"]
– כיצד איפוא אומרים כאן "כדאי הלידה שתכפר על המיתה"? [ואדרבה, הגמרא היתה צריכה לומר שיום "שמת בו משה" הוא הזכות הכי גדולה, ויכולה לפעול ישועות לבטל גזירתו של המן[1]].
ויש לומר:
למרות שבד"כ נאמר "טוב יום המות מיום הוולדו" (גם אצל צדיקים) – הרי משה רבינו היה בזה יוצא מן הכלל, מכיון שכבר בלידתו "נתמלא הבית כולו אור" (סוטה יב, א), וכדברי הזהר: שמיד בהוולדו האירה בו אור השכינה וזה האיר את כל הבית.
כלומר: אמנם כל יהודי הוא "חלק אלוקה ממעל ממש", ולידתו מוסיפה אלקות בעולם – אבל אי אפשר לומר עליו שבלידתו יש אור [=גילוי], שהרי הנשמה מוסתרת בגוף, ורק ככל שמזככים את הגוף – מתגלה יותר ויותר הנשמה ומאיר על ידה אלקות בעולם, עד לשלמות עבודתו ב"יום המוות" (לכן הוא טוב מיום הוולדו).
אבל אצל משה מיד בלידתו כבר האירה הנשמה שלו בפועל ובגלוי. וכפי שמבאר הבחיי (בספר כד הקמח, מע' נר חנוכה) שמיד בלידתו היה ראוי להאיר את העולם על ידי התורה. והרי התורה היא אמת, בלי שינויים, "אין אמת אלא תורה" (ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח) – לכן אצלו ראויה כבר לידתו לבד לכפר על המיתה[2].
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כו, שמות שיחה א (עמ' 1 ואילך). "שערי המועדים – חודש אדר" עמ' פב ואילך.
[1] כלומר, אין זו קושיא מדוע המן שמח שמחה גדולה מצד "נפל לי פור בירח שמת בו משה", מכיוון שהוא לא ידע על העילוי של יום ההסתלקות, השאלה היא אבל על הגמרא: מדוע אין היא אומרת זאת במסקנה, שהוא לא היה יודע את המעלה של "מת בו משה".
[2] ואין להקשות ממה שמצינו שהמדרש גופא (שם בקהלת על אתר) דורש את הפסוק "טוב . . יום המות מיום הוולדו" גם בנוגע למשה, כלומר שגם אצלו יש עילוי ביום המוות לגבי הוולדו – מכיוון שתלוי לגבי איזה עניין מדובר:
כאשר מדברים על "מעשיו תורתו ועבודתו" בוודאי שיש עילוי ביום המוות לגבי יום הוולדו, שהרי בהוולדו היו עניינים אלו רק בכח, והשלמות בהם נפעלה ע"י עבודתו.
אבל האור שהאיר בעת לידת משה, קשור בעצם נשמת משה – עניין שאינו תלוי בעבודתה בגוף (שלכן האיר בפועל תיכף בעת לידתו), וענין זה הוא לא רק נעלה מיום המוות, אלא יתרה מזו "כדאי הלידה שתכפר על המיתה", כבפנים.
--
צעירי חב"ד – סניף מרום כנען
בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר
שיעורים לנשים | מדרשיית נוער | מועדון לילדים | שיעור לעולים | ביקורי בית | מסיבות בחגים | דוכן תפילין ונרות שבת | התוועדויות | סדנאות מגוונות | תהילים לבנות | בדיקת תפילין ומזוזות | מכתבי יום הולדת | קייטנת גן ישראל | שיעור רמב"ם | הפצת חומר לשבת וחגים | מסיבות ראש חודש| ועוד
חומש שמות - השני מתוך סידרת חמישה חומשי תורה – ומהווה המשך לחומש בראשית ,לפי שהוא פותח ב - וו החיבור: "וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ". [שמות, א', א]
על פי 'דעת מקרא': המילה: "וְאֵלֶּה" מופיעה כדי להביא עניין חדש וגם כדי לחבר לחומש 'בראשית' שקדם לו – רומז : שכדי להבין את עיקר העניין המסופר לקמן - שיעבוד מצרים ,יש להעלות בזיכרון דברים - שכבר הוזכרו בחומש - 'בראשית' - שִׁבְעַת השורות הראשונות בפרשת שמות - מהווים חזרה על מה שכתוב בפרשיות אחרונות של החומש הראשון כפי שהתורה מתארת שם: "כָּל-הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה, יֹצְאֵי יְרֵכוֹ, מִלְּבַד, נְשֵׁי בְנֵי-יַעֲקֹב--כָּל-נֶפֶשׁ, שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ. וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר-יֻלַּד-לוֹ בְמִצְרַיִם, נֶפֶשׁ שְׁנָיִם: כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית-יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה, שִׁבְעִים". [בראשית מ"ו, כ"ו, כ"ז]
אך ישנה חשיבות גדולה מאד לגבי הוריו - כפי שהתורה מתארת: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת-בַּת-לֵוִי". [שמות ב', א] בכך התורה מדגישה - כי משה היה ילוד אישה לעומת כל גיבורי המיתולוגיה - המיוחסים ל"בני אלים" ולהבדיל מדתות אחרות שגם להם מייחסים לידה בלתי "אנושית" התורה מייחסת חשיבות רבה לשורשה ומהותה של היהדות בכך: שהאדם גודל מלמטה כלפי מעלה. ולא הפוך- הוא נולד באופן טבעי ועליו לעלות לשורש האלוקי. הכוונה -לחיות את חייו על פי התורה הקדושה.
רש"י מסביר את המילים הבאות: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת-בַּת-לֵוִי".
האיש מבית לוי היה פרוד מאשתו - מפני גזירת פרעה להשליך כל בן ליאור. אך בעקבות דברי בתו מרים שאמרה לו: גזרתך קשה משל פרעה, הרי פרעה גזר על הזכרים - אתה גוזר גם על הנקבות!
עקב כך הוא החזיר אליו את אשתו.
הגאון מברשוב בספרו: "מכתב לדוד" מדגיש: כי גדולתו של משה איננה נובעת מייחוסו - כי אין התורה נקנית בירושה, היא נובעת מעמלו והתעלותו הרוחנית.
אבן עזרא סובר: היות ובני ישראל התגוררו בערים שונות הוא יצא מעירו לעיר אחרת לשאת אישה.
הרמב"ן מפרש: כי התורה רוצה להדגיש: כי הוא לא חשש מגזרת פרעה ונשא אישה כדי להביא ילדים לעולם. וזאת על אף גזרתו של פרעה להשליך כל בן הילוד ליאור.
פרט נוסף מעניין הוא: שמשה גדל והתחנך בבית פרעה- התורה מתארת כיצד זה קרה- אך אינה מסבירה לנו – לשם מה זה קרה?
הרב סורצקין ב:"אוזנים לתורה" סבור : כי מטרת התורה להראות: כי: "עצת ה' היא תקום"!
פרעה גוזר להשליך את הבנים ליאור ודווקא בביתו של רשע זה גודל ומתחנך משה - כך הקב"ה מגלגל את העניינים. משה ניצל על ידי בת פרעה ואחר כך מבית זה הוא יוצא אל אחיו ומקבל את שליחותו - מה' לגאול את ישראל ולקבל תורה בסיני.
ה"אבן עזרא" מסביר את הסיבות לגידולו של משה בבית פרעה באופן הבא:
א] "אולי סיבב ה' שיגדל משה בבית מלכות- להיות נפשו על מדרגת הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים, הלא תראה שהרג מצרי בעבור שעשה חמס, והושיע בנות מדיין מהרועים - בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנם מהמים שלו" וכאן הכוונה בדברי אבן עזרא - שאם משה היה גדל ומתחנך בבית יהודים- היו תכונותיו "גלותיות" ולא היה מסוגל לפעולות של אומץ לב. לכן דאג ה' - שמשה יגדל בבית שאין בו פחד מפני בשר ודם, כך יהיה בעל אומץ לפעול בגדולה.
ב] "אילו היה גדל בין אחים ויכירוהו מנעוריו, לא היו יראים ממנו, כי יחשבוהו כאחד מהם" - פרושו של דבר: כי מבחינה פסיכולוגית אנשים שמכירים אותו מקרוב - אינם יכולים לכבדו בגודל שיעור קומתו , הוא נחשב לאחד מהם ואינם מוכנים לקבל את מרותו.
אברבנאל גם מפרש באופן דומה ומסביר: כי בבית פרעה למד משה גינוני מלכות ,אך מדגיש כי משה – על פי טבעו, התנהגותו ומעשיו - היה צדיק , ישר וגדול לב ואלו מצוות הראויות ואופייניות לנביא ומכינות אותו לקראת נבואת אמת !
רש"י מפרש: הרי כבר היה כתוב :"ויגדל הילד" אלא שהוא גדל בשני כיוונים:
א] גדל בקומה.
ב] הגיע לגדולה לפי שפרעה מינה אותו על ביתו. [תנחומא וארא י"ז]
רשי" מסביר: כי "וירא בסבלותם" היה משה מתבונן ומרחם על סבלם של בני ישראל – הוא הרגיש את צערם של ישראל ונתן את ליבו לצער הזה.
הרמב"ן מפרש באופן דומה: "וירא" הראיה של משה הייתה כפשוטה- הוא הלך לראות ולהכיר את אחיו - אחרי שנודע למשה כי הוא שייך לעם היהודי - הוא נדהם לראות את סבלם של היהודים.
אברבנאל סובר: כי דבקה נפשו של משה ביוכבד מניקתו ובניה, אחרי שכבר משה גדל - נודע לו מהם - כי בנם ואחיהם הוא, מחליט לצאת מארמון בית המלכות לראות את אחיו העבריים, שנמצאו בבנייני המלך מחוץ לעיר.
החת"ם סופר מבהיר כי בפסוק: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה" – רוצה התורה לבאר, מדוע ובגלל מה זכה משה להיות גדול בעיני ה' עד שהוטל עליו להיות שליח הגואל את ישראל?
התשובה לכך היא: מפני שהוא השתתף בצער אחיו וראה את הסבל שלהם! רעיון זה נאמר בדברי חז"ל בבראשית רבה: "אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערם של ישראל ונהגת בהם מנהג אחים, אני מניח את העליונים והתחתונים ומדבר אתך, הדא הוא דכתיב" [ וירא ה' כי סר לראות"- ראה ה' שמשה עזב את עסקיו כדי להתבונן בסבלם של ישראל לפיכך נאמר: "וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה" [להלן ,ג, ד] בהופעת הסנה הבוער ה' מראה למשה כי גם הוא כביכול בדומה למשה מיצר בצרתם של ישראל.
לסיכום, ניתן להסיק: כי אומנם למשה - היה יחוס שהשתייך לשבט לוי - אך עלייתו בסולם המנהיגות - עד כדי הגעת זכייתו להתמנות לשליח גואל ישראל נבעה - מתוך התנהגותו , התעניינותו , מעשיו הטובים – ומידות הענווה והרחמים שהיו לו.
ויפים וחשובים דברי הכתוב:
"וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹותָם"- משה יורד אל אחיו ובכך ניכר בו שהוא מנהיג גדול - אשר אינו מסתגר בד' אמותיו - אלא יורד אל אחיו !
- השיב לו הרבי: הקדושה נמצאת בליבך פנימה. חפש כראוי ותמצא!
(ימים טובים עם הרבי (הר' אהרן דב הלפרין) – שבועות, עמ' 84)
ומקדושה לקדושה:
פעם הגיע בחור ישיבה מבוגר לאדמו"ר בעל "אמרי חיים" מויז'ניץ זצ"ל.
- אמר לו האדמו"ר: מה עם "בן שמונה עשרה לחופה"?
- השיב הבחור: אני עומד 'שמונה עשרה' ארוך...
- נענה האדמו"ר ואמר: כשעומדים 'שמונה עשרה' ארוך – עלולים לפספס את ה'קדושה'...
(מפי השמועה. יש אומרים שזה היה בדיון מול ה'חזון איש' על גיל השידוכים)
~~~
למה "ויירא משה"?
בפרשתנו (ב, יג-יד) מסופר שכאשר משה ראה "שני אנשים עברים נצים" ואמר לרשע "למה תכה רעך" – השיב לו הלה: "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?" ואז "ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר".
מפרש רש"י: "כפשוטו. ומדרשו: דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראויין ליגאל".
ויש להקשות:
הרי יראה זו של משה לא הביאה אותו לשום מעשה (שהרי לא ברח ממצרים מיד, אלא רק אחרי ש"וישמע פרעה את הדבר הזה" וביקש להרגו אז ברח למדין) ואם כן, לשם מה מספרת לנו התורה ש"ויירא משה"?
[ואמנם יש לומר, שלכן מביא רש"י פירוש נוסף מהמדרש (שירא כי ראה בישראל דלטורין וחשש שאינם ראויין ליגאל) אף שאין לו רמז בפסוק, בגלל הקושיה האמורה. אבל, מכיוון שאין מקרא יוצא מידי פשוטו – צריך למצוא ביאור וטעם גם בפירוש "ויירא משה – כפשוטו", ובפרט שרש"י מביא אותו ראשון]
ויש לפרש על דרך הדרוש:
שאכן יש קשר בין פחדו של משה ובין המשך המאורע – "וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה":
אילו היה משה בוטח בה' בביטחון גמור, כראוי למעלתו*, ולא היה מתיירא – הרי ביטחון זה עצמו היה מביא לכך שהמאורע היה נשכח ומשה לא היה נאלץ לברוח ממצרים, אך מאחר שמשה לא בטח בה' בביטחון מוחלט כזה – הרי מורא זה עצמו גרם לכך שפרעה שמע וביקש להרגו**.
[ויש להוסיף, שזהו דיוק לשון הכתוב "ויירא משה ויאמר" – שמשה לא רק חשב כן בלבו, אלא אמר כן בדיבור (שהרי לא נאמר "ויאמר בלבו" – על דרך לך יז, יז, ועוד) שזה עוד יותר גרם לדבר לצאת מן הכח אל הפועל***]
~
ומכאן למדנו גם הוראה למעשה בפועל:
כשאדם פוגע במניעות ועיכובים על שמירת תומ"צ, עליו לדעת שהדבר תלוי בו – שאם יהיה לו ביטחון גמור בהשם, שהוא ית' יעזור שיהיה טוב, עד שהוא במנוחה גמורה בלי שום דאגה כלל [וכמובן, ביחד עם זה, עושה כל התלוי בו בדרך הטבע לבטל מניעות הללו] – הרי הובטחנו "טראכט גוט וועט זיין גוט" [=חשוב טוב ויהיה טוב – מענה אדמו"ר הצ"צ לאחד ביחידות], שיתבטלו כל המניעות ועיכובים, וטוב יהיה לו בפועל ממש, בטוב הנראה והנגלה.
וכשם שבגאולת מצרים נאמר ש"בזכות הבטחון נגאלו ישראל ממצרים", על דרך זה הוא בגאולה מגלות זה האחרון, כדאיתא במדרש (ילקוט שמעוני תהלים רמז תשלו) ש"כדאי הן לגאולה בשכר הקיווי(עצמו)" – וכן תהיה לנו, שבזכות הבטחון של בנ"י ש"קרובה ישועתי לבוא", זוכים שהקב"ה יגאלנו, בגאולה האמיתית והשלמה, במהרה בימינו ממש.
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לו, שמות שיחה א (עמ' 1 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (היכל מנחם הוצ' תשע"ג) עמ' לב-ג.
______________
*) ראה ב"ר ר"פ עו: "שני בני אדם הבטיחן הקב"ה ונתייראו: הבחור שבאבות והבחור שבנביאים. הבחור שבאבות זה יעקב . . ואמר לו הקב"ה והנה אנכי עמך ובסוף נתיירא שנאמר ויירא יעקב. הבחור שבנביאים זה משה . . וא"ל הקב"ה כי אהיה עמך ולבסוף נתיירא ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו, אינו אומר אל תירא אותו אלא למי שנתיירא". עי' מפרשי המדרש שם ובארוכה בחובת הלבבות שער הבטחון רפ"א. וראה גם כד הקמח (להבחיי) ערך בטחון: "שלא יתערב שום ספק בבטחונו כו'".
**) ראה ברכות ס, א: "ייסורים בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה, דכתיב פחד פחדתי ויאתייני ואשר יגורתי יבוא לי", ומבאר על כך המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב הבטחון פ"א): "כי הפחד גורם שיבואו ייסורים על עצמו . . ולכך אמר ייסורים בעית, דכיון שאין לך ביטחון אתה גורם לייסורים שיבואו". וראה יפה תואר השלם לב"ר שם בקשר ליעקב ומשה.
***) ע"ד הידוע בענין לשון הרע, שהדיבור הרע מוציא את הרע (של חבירו) מן ההעלם אל הגילוי (ראה לקו"ש ח"ה ע' 45. חט"ו ע' 32. ועוד).
--
צעירי חב"ד – סניף מרום כנען
בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר
שיעורים לנשים | מדרשיית נוער | מועדון לילדים | שיעור לעולים | ביקורי בית | מסיבות בחגים | דוכן תפילין ונרות שבת | התוועדויות | סדנאות מגוונות | תהילים לבנות | בדיקת תפילין ומזוזות | מכתבי יום הולדת | קייטנת גן ישראל | שיעור רמב"ם | הפצת חומר לשבת וחגים | מסיבות ראש חודש| ועוד
ספר שמות הוא החומש השני מתוך חמישה חומשי תורה. הפרשה הראשונה -פרשת שמות מתארת את תחילת גלותם של ישראל והופעתו של מלך חדש במצרים : רש"י מביא : שתי דעות:
א] יש אומרים : קם מלך חדש ממש שלא ידע את יוסף.
ב] יש אומרים : אותו מלך היה, אלא התחדשו גזרותיו .
למרבה הפלא , משה גודל בבית פרעה, אלא שלאחר שהרג איש מצרי, נודע הדבר לפרעה !
החלטתו המידית של פרעה: להרוג את משה ! אך משה בורח למדיין ,שם הוא נושא לאישה את ציפורה - בת יתרו כהן מדיין.
א] מדוע משה - גדל והתחנך, דווקא - אצל פרעה במצרים ?
ב] במה הייתה חשיבותו של משה ברעיית צאן ?
ג] על סמך מה, נבחר משה למנהיג ישראל ?
תשובות.
משה גדל והתחנך דווקא במצרים אצל פרעה.
הרב סורוצקין בספרו: "אוזניים לתורה" מסביר- כוונת התורה להוכיח: כי "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם". [דברי שלמה המלך-משלי, י"ט, כ"א]
פרעה גוזר להשליך את הילדים ליאור במצרים כשהדגש הוא-להטביע כל זכר! ואילו הקב"ה מגלגל שדווקא משה ,המושיע של עם ישראל, גדל ומתחנך בבית פרעה ,אבל ניצול דווקא על ידי בת פרעה. ומשם יוצא לדרך - בא עולה ומתעלה נהפך למנהיג ישראל וזוכה להוריד את התורה מהר סיני.
מכאן גם השפעה ובניין אב לכל המשך ההיסטוריה - אין אדם רואה רק את אשר לפניו, ולא את אשר ייוולד לעתיד לבוא.
אבן עזרא: אומנם מדגיש את הרעיון: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת..."אך מוסיף: "אולי סיבב ה' שיגדל משה בבית מלכות להיות נפשו על מדרגות הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים, הלא תראה שהרג המצרי בעבור שעשה חמס, והושיע בנות מדיין מהרועים, בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנם מהמים שלו".
מוסיף אבן עזרא הסבר
על פי הסבר זה, נראה שאם היה משה גודל ומתחנך בבית יהודי יתכן שתכונותיו היו נשארות "גלותיות" ולא היה מגיע לדרגת אומץ לב – לכן ה' גרם לו לגדול בבית שאין בו יראה מן הבריות. ונפשו תהיה מסוגלת לעשות פעולות גדולות , אמיצות ומופלאות.
עוד מוסיף אבן עזרא: "אילו היה גדל בין אחים ויכירוהו מנעוריו ,לא היו יראים ממנו, כי יחשבוהו כאחד מהם"
אכן זה הסבר פסיכולוגי: כי אותם אנשים החיים עם אותו אדם מקטנות בסופו של דבר, אינם יראים מפניו, אינם מכבדים אותו במלוא שיעור קומתו. כי הוא אחד מהם, לכן הם אינם מקבלים את מרותו.
מה שאין כן, כאשר המנהיג מופיע ממרחקים ואיש אינו מכירו.
אברבנאל מבהיר: "נסמכו שלושה סיפורים האלה, רוצה לומר,
מהריגת המצרי, ומן השני אנשים שהם-רבים ביניהם. ומבנות מדיין -אחרי סיפור משה בבית פרעה, לא מפני שהיו רצופים בזמן אחד.
אלא להודיע: מעלת משה ושלמותיו, הוא נתגלה ראשונה בבית פרעה כדי שילמד תכסיסי המלוכה ודרכי ההנהגה והמלכות, שהוא ממה שיאמץ לבבו ויגדל את רוחו, שנמשך לו מזה היותו אמיץ בגיבורים, לא ישיב מפני כל, והבט אל עמל לא יוכל, לא במצרים וגם לא במדיין, שהיה גר ובורח, ולמדנו מזה: שמשה היה בטבעו ובתכונותיו –צדיק וישר וגדול הלב. והן המצוות הראויות אל הנביא והמכינות אל הנבואה באמת"- במילים אחרות- הסבר זה- תפקידו: לשמש אקדמה להבנת רקע צמיחתו של משה, ועוז רוחו והכנתו הנפשית לייעוד לשמש: נביא ומושיען של ישראל לעתיד.
חשיבות משה כרועה צאן:
המדרש הגדול: מביא תורה שלמה - כי ניתן להתעלות עליה רוחנית- דרך העבודה ויגיעת כפיים דוגמת משה, שהיה רועה צאן עם התגלותו.
רש"י מבסס את דבריו על- שמות רבה: ומביא את דברי שלמה המלך: "כׇּל־אִמְרַ֣ת אֱל֣וֹק צְרוּפָ֑ה מָגֵ֥ן ה֗֝וּא לַחֹסִ֥ים בּֽוֹ " [משלי ל', ה']׃
כל דברי ה' הם טהורים, ואין להוסיף עליהם מילים, או מסרים שלא נאמרו על ידי ה'!
אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודק אותו בדבר קטן ורק אחרי זה מעלהו לגדולה, וישנם שני אנשים גדולי עולם שה' תחילה בדק אותם בדבר קטן ומשעמדו בכך- והיו נאמנים למעשים הקטנים - העלה ה' אותם לגדולה.
את דוד המלך בדק ה' על ידי שהיה רועה את צאנו והקפיד שלא יאכלו משדות של אחרים.
כך גם בדק ה' את משה לפי שנאמר: "וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר" המשמעות: הלך לרעות את הצאן אחר המדבר- מפני שהקפיד על איסור הגזל.
לכן לקח ה' אחר כך את משה לרעות את ישראל.
כפי שנאמר: "נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ-- בְּיַד-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן". [תהלים ע"ז, כ"א]
האגדה מספרת: "ויהי היום ומשה רועה את צאן יתרו חותנו, וירא והנה נפרד גדי מעל העדר ויברח. וימהר משה וירץ אחרי הגדי כי אמר: ארדפה, אשיגה והבאתיו אל העדר לבלתי יתעה לבדו במדבר ולא ימות ברעב ובצמא, ויהי ברדוף משה אחריו, וירא והנה בא הגדי אל מעיין מים ויעמוד וישת מים, וידע משה, כי צמא היה הגדי למים, על כן ברח מן העדר, ויגש משה ויאמר: גדיי האהוב! לו ידעתי, כי צמאת כי עתה לא רדפתי אחריך, ויכל הגדי לשתות ויקחהו משה ברחמים גדולים, וישם אותו על שכמו וישאהו בכל הדרך עד שובו אל העדר,כי אמר: רך [צעיר] הגדי ורפה כוח, על כן אקחהו על זרועי.
וייטב הדבר הזה מאד בעיני ה' ויאמר אל משה: מה רבו רחמיך! אתה חסת על הגדי, כי מלאת רחמים, על כן תרעה [תנהג] את ישראל- עמי והיית רועם הנאמן".
בהמשך האגדה מדגישה: "ומשה לא רעה את הצאן, בלתי אם אחר המדבר בעבור הרחיקן מרעות בשדות זרים".
רבינו בחיי מסביר: "ומשה היה רועה צאן, אחז משה רבינו האמנות הזה כמנהג הצדיקים הראשונים. כי כן מצינו בהבל הצדיק, גם באבות העולם, גם בשבטים, והטעם: כדי שיתרחק מן הישוב שהוא עלול אצל החטא, ועוד כדי להתבודד בנבואה" לפי הסבר זה: משה היה רועה צאן- כדרך שאר הצדיקים, האבות, הבל, והשבטים, והיה רועה במדבר, כדי להתרחק מן החטא- כלומר: מן הגזל.
בחירת משה למושיען של ישראל:
"נתיבות שלום" סבור: כי משה נבחר לשמש מנהיגם של ישראל, למדנו כי גאולת ישראל הייתה תלויה בו ,שהיה מבטל את עצמו כאין וכאפס מוחלט, כפי שהתורה מציינת:
הכתוב מתאר לנו: אמרו חז"ל: כ"ד מוכי שחין היו ונפשו של משה הייתה נמוכה מכולם, מוכי שחין - הם אנשים שבורים בתכלית השיברון, ונפשו של משה הייתה נמוכה מכולם. שהיה מבטל את עצמו לקב"ה- בתכלית כאין ואפס ממש. ועל זה הכוונה, אם אין אתה גואל, אין זולתך גואל, והכוונה שגאולת ישראל ממצרים אינה יכולה להיות על ידי שום מידה אחרת, כי אם ע"י המידה שלך, על ידי התבטלות גמורה לה'.
כמו כן, גלות מצרים הייתה הקשה ביותר מן הגלויות- כי השעבוד של ישראל לא היה רק שעבוד גשמי, אלא בעיקר רוחני. במצב זה לא הייתה שום אפשרות להוציאם ממצרים - כי אם על ידי מידתו של משה-ביטול היישות, והם היו במצב כה קשה שלא יכלו אפילו להתאנח! ורק כאשר הייתה התחלת הגאולה אז הם היו מסוגלים להתאנח ואנחה זו – משמעותה : ביטול גמור - הם לה'.
הרב הצדיק ממז'יבו'ז- ה' עושה מרכבתו מאנשים גסים ועבים, כאשר יודעים כסותם ופחיתותם ומתוך אפסיותם מתבטלים לגמרי לה' ,אז ה' ,כביכול ,עושה מרכבתו מהם, וזהו סוד גאולת מצרים.
החתם סופר סבור:- כי במילים: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם...." [שמות ב, י"א] התורה רוצה להבהיר: מדוע זכה להיות משה גדול בעיני ה' עד שנעשה שליח לגאולת ישראל? התשובה לכך היא: כי הדבר ניתן לו בשכר שהשתתף בצער אחיו וראה בסבלם.
נאמר בדברי חז"ל: בבראשית רבה: "אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערם של ישראל, ונהגת בהם מנהג אחים, אני מניח את העליונים והתחתונים ומדבר אתך, הדא הוא דכתיב: "וירא ה' כי סר לראות"- ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלם, לפיכך ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה"
"בעל שבט סופר מפרשבורג" מסביר: בהתגלות ה' אל משה במראה הסנה: ה' אומר למשה- כשם שמשה מיצר בצרתם של ישראל- כך גם ה', מופיע בסנה כי גם ה' משתתף בצרתם של ישראל ,ולכן הוא מייעד את משה להיות מנהיגם של ישראל- בעבור מידותיו הנעלות של השתתפותו בצער עמו.
חז"ל מדגישים עוד מידה חשובה אצל משה והיא: מידת הצדק!
על כך שלוש דוגמאות של משה הפועל למען הצדק:
א] הוא רואה מצרי מכה איש עברי , הוא נחלץ לעזרת המוכה, והורג את המכה למרות הסכנה .
ב] שני עברים ניצים ומשה קם לעזרת החלש ומתריע לעבר הרשע: "לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ"! [שם, ב, י"ג]
ג] משה בורח אל מדיין, לאחר שמעשיו הגיעו לאוזני פרעה. הוא מסייע לבנות יתרו – המותקפות על ידי רועי מדיין ליד הבאר.
משה מצטיין במידת הרחמים גם כלפי הצאן בהיותו רועם. בשהותו במדבר - חז"ל במדרש מסבירים: כאן הקב"ה בודק את סגולותיו של משה כמנהיג לפי נוהגיו ויחסיו אל צאן מרעיתו. הרחמים שלו שימשו אבן בוחן לכושר ההנהגה. והמדבר משמש- רקע היסטורי לאירועים בהנהגתו- כבסיס לאירועים העתידיים במדבר.
חז"ל מציבים במשה שלוש סגולות: "חכם, ,גיבור, ועשיר" הדברים מבוססים על דברי הרמב"ם.
עשיר- הוא אדם השמח בחלקו. באמצעות ההתבודדות בחיק הטבע וחיי הפשטות- יכול אדם לעלות ולהתעלות- לשלמות המידות- שהיא בסיס גם לקבל נבואה.
לסיכום, לאור האמור לעיל: נמצא כי משה ראוי היה ,על פי מידותיו הטובות-להנהיג את ישראל ולהיות מושיעם- כדברי הפסוק:
