משה - נבחר אלוקים

פרטים

קטגוריה: פרשת שמות

פורסם ברביעי, 06 ינואר 2021 22:44

נכתב על ידי Super User

כניסות: 486

משה - נבחר אלוקים

מאת: אהובה קליין ©

משה רועה צאן במדבר

בחליל רועים מחלל ושר

רוח  שכינה מלטפת בגדיו

מלווה בקדושה  כל צעדיו.

משה נושא עיניים

מביט בזוהר השמים

מתבודד בחיק הטבע

מתהלך בחול וגבע.

מסור לצאן מרעיתו

צדק  ואמת מנת חלקו

לה' מגדיל הכנעתו

טוהר וענווה סגולתו.

עליונים , אותו מהללים

אגודת מלאכים  מחוללים

זה לזה אותו משבחים

השמחה מרקיעה שחקים.

מעתה נבחר אלוקים

להנהיג  ישראל ברחמים

להושיעם  מכור הברזל

ביד הבורא  יזכה להיעזר.

הערה: השיר בהשראת פרשת שמות [חומש שמות]

פרשת שמות-מדוע נועד משה - למושיעם של ישראל?

פרטים

קטגוריה: פרשת שמות

פורסם ברביעי, 06 ינואר 2021 22:43

נכתב על ידי Super User

כניסות: 478

פרשת שמות-מדוע  נועד משה - למושיעם של ישראל?

מאת: אהובה קליין.

ספר שמות הוא החומש השני מתוך חמישה חומשי תורה. הפרשה הראשונה -פרשת שמות מתארת את תחילת גלותם של ישראל והופעתו של מלך חדש במצרים :  רש"י מביא : שתי דעות:

א] יש אומרים : קם מלך חדש ממש שלא ידע את יוסף.

ב] יש אומרים : אותו מלך היה, אלא התחדשו גזרותיו .

למרבה הפלא , משה גודל בבית פרעה, אלא שלאחר שהרג איש מצרי, נודע הדבר לפרעה !

החלטתו המידית של פרעה: להרוג  את משה ! אך משה בורח למדיין ,שם הוא נושא לאישה את ציפורה - בת  יתרו כהן מדיין.

בהמשך משה רועה צאן כפי שהתורה מתארת:

"וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ--כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה.  וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ--מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה--אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה:  מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה.  וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה--וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  וַיֹּאמֶר, אַל-תִּקְרַב הֲלֹם; שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ--כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא.  וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֱלֹקי אָבִיךָ, אֱלֹקי אַבְרָהָם אֱלֹקי יִצְחָק, וֵאלֹקי יַעֲקֹב; וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹקים. וַיֹּאמֶר ה', רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו.  וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ--אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.  ט וְעַתָּה, הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי; וְגַם-רָאִיתִי, אֶת-הַלַּחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, לֹחֲצִים אֹתָם. וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹקים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם".[שמות ג, א- י"א]

השאלות הן:

א] מדוע  משה - גדל והתחנך, דווקא - אצל  פרעה במצרים ?

ב] במה הייתה  חשיבותו של משה ברעיית צאן ?

ג] על סמך מה, נבחר משה למנהיג ישראל ?

תשובות.

משה  גדל והתחנך דווקא במצרים אצל פרעה.

הרב סורוצקין בספרו: "אוזניים לתורה" מסביר- כוונת התורה להוכיח: כי  "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם". [דברי שלמה המלך-משלי, י"ט, כ"א]

פרעה גוזר להשליך את הילדים ליאור במצרים כשהדגש הוא-להטביע כל זכר! ואילו הקב"ה מגלגל שדווקא משה ,המושיע של עם ישראל, גדל ומתחנך בבית פרעה ,אבל ניצול דווקא על ידי בת פרעה. ומשם יוצא לדרך - בא עולה ומתעלה נהפך למנהיג  ישראל וזוכה להוריד את התורה מהר סיני.

מכאן גם השפעה ובניין אב לכל המשך ההיסטוריה - אין אדם רואה רק את אשר לפניו, ולא את אשר ייוולד לעתיד לבוא.

אבן עזרא: אומנם מדגיש  את הרעיון: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת..."אך מוסיף: "אולי סיבב ה' שיגדל משה בבית מלכות להיות נפשו על מדרגות הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים, הלא תראה שהרג המצרי בעבור שעשה חמס, והושיע בנות מדיין מהרועים, בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנם מהמים שלו".

מוסיף אבן עזרא הסבר

על פי הסבר זה, נראה שאם היה משה גודל ומתחנך בבית יהודי יתכן שתכונותיו היו נשארות "גלותיות" ולא היה מגיע לדרגת אומץ לב – לכן ה' גרם לו לגדול בבית  שאין בו יראה מן הבריות. ונפשו תהיה מסוגלת לעשות פעולות גדולות , אמיצות ומופלאות.

עוד מוסיף אבן עזרא: "אילו היה גדל בין אחים ויכירוהו מנעוריו ,לא היו יראים ממנו, כי יחשבוהו כאחד מהם"

אכן זה הסבר פסיכולוגי: כי אותם אנשים החיים עם אותו אדם מקטנות בסופו של דבר, אינם יראים מפניו, אינם מכבדים אותו במלוא שיעור קומתו. כי הוא אחד מהם, לכן הם אינם מקבלים את מרותו.

 מה שאין כן, כאשר המנהיג מופיע ממרחקים ואיש אינו מכירו.

אברבנאל מבהיר: "נסמכו שלושה סיפורים האלה, רוצה לומר,

מהריגת המצרי, ומן השני אנשים שהם-רבים ביניהם. ומבנות מדיין -אחרי סיפור משה בבית פרעה, לא מפני שהיו רצופים בזמן אחד.

אלא להודיע:  מעלת משה ושלמותיו, הוא נתגלה ראשונה בבית פרעה כדי שילמד תכסיסי המלוכה ודרכי ההנהגה והמלכות, שהוא ממה שיאמץ לבבו ויגדל את רוחו, שנמשך לו מזה היותו אמיץ בגיבורים, לא ישיב מפני כל, והבט אל עמל לא יוכל, לא במצרים וגם לא במדיין, שהיה גר ובורח, ולמדנו מזה: שמשה היה בטבעו ובתכונותיו –צדיק וישר וגדול הלב. והן המצוות הראויות אל הנביא והמכינות אל הנבואה באמת"- במילים אחרות-  הסבר זה- תפקידו: לשמש אקדמה להבנת רקע צמיחתו של משה, ועוז רוחו  והכנתו הנפשית לייעוד לשמש: נביא  ומושיען של ישראל לעתיד.

חשיבות משה כרועה צאן:

המדרש הגדול: מביא תורה שלמה - כי ניתן להתעלות עליה רוחנית- דרך  העבודה ויגיעת כפיים דוגמת משה, שהיה רועה צאן עם התגלותו.

 רש"י מבסס את דבריו על- שמות רבה: ומביא את דברי שלמה המלך: "כׇּל־אִמְרַ֣ת אֱל֣וֹק צְרוּפָ֑ה מָגֵ֥ן ה֗֝וּא לַחֹסִ֥ים בּֽוֹ " [משלי ל', ה']׃

כל דברי ה' הם טהורים, ואין להוסיף עליהם מילים, או מסרים שלא נאמרו על ידי ה'!

אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודק אותו בדבר קטן ורק אחרי זה מעלהו לגדולה, וישנם שני אנשים  גדולי עולם שה' תחילה בדק אותם בדבר קטן ומשעמדו בכך- והיו נאמנים למעשים  הקטנים - העלה ה' אותם לגדולה.

את דוד המלך בדק ה' על ידי שהיה רועה את צאנו והקפיד שלא יאכלו משדות של אחרים.

כך גם  בדק ה' את משה לפי שנאמר: "וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר"  המשמעות: הלך לרעות את הצאן אחר המדבר- מפני שהקפיד על איסור הגזל.

לכן לקח ה' אחר כך את משה לרעות את ישראל.

כפי שנאמר: "נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ--    בְּיַד-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן". [תהלים ע"ז, כ"א]

האגדה מספרת: "ויהי היום ומשה רועה את צאן יתרו חותנו, וירא והנה נפרד גדי מעל העדר ויברח. וימהר משה וירץ אחרי הגדי כי אמר: ארדפה, אשיגה והבאתיו אל העדר לבלתי יתעה לבדו במדבר ולא ימות ברעב ובצמא, ויהי ברדוף משה אחריו, וירא והנה בא הגדי אל מעיין מים ויעמוד וישת מים, וידע משה, כי צמא היה הגדי למים, על כן ברח מן העדר, ויגש משה ויאמר: גדיי האהוב! לו ידעתי, כי צמאת כי עתה לא רדפתי אחריך, ויכל הגדי לשתות ויקחהו משה ברחמים גדולים, וישם אותו על שכמו וישאהו בכל הדרך עד שובו אל העדר,כי אמר: רך [צעיר] הגדי ורפה כוח, על כן אקחהו על זרועי.

וייטב הדבר הזה מאד בעיני ה' ויאמר אל משה: מה רבו רחמיך! אתה חסת על הגדי, כי מלאת רחמים, על כן תרעה [תנהג] את ישראל- עמי והיית רועם הנאמן".

בהמשך האגדה מדגישה:  "ומשה לא רעה את הצאן, בלתי אם אחר המדבר בעבור הרחיקן מרעות בשדות זרים".

רבינו בחיי מסביר: "ומשה היה רועה צאן, אחז משה רבינו האמנות הזה כמנהג הצדיקים הראשונים. כי כן מצינו בהבל הצדיק, גם באבות העולם, גם בשבטים, והטעם: כדי שיתרחק מן הישוב שהוא עלול אצל החטא, ועוד כדי להתבודד בנבואה" לפי הסבר זה: משה היה רועה צאן- כדרך  שאר הצדיקים, האבות, הבל, והשבטים, והיה רועה במדבר, כדי להתרחק מן  החטא- כלומר: מן הגזל.

בחירת משה למושיען של ישראל:

"נתיבות שלום" סבור: כי משה נבחר לשמש מנהיגם של ישראל, למדנו כי  גאולת ישראל הייתה תלויה בו ,שהיה מבטל את עצמו כאין וכאפס מוחלט, כפי שהתורה מציינת:

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". [במדבר י"ג, ב]

הכתוב מתאר לנו: אמרו חז"ל: כ"ד מוכי שחין  היו  ונפשו   של משה הייתה  נמוכה מכולם, מוכי שחין - הם אנשים שבורים בתכלית השיברון, ונפשו של משה הייתה נמוכה מכולם. שהיה מבטל את עצמו לקב"ה- בתכלית כאין ואפס ממש. ועל זה הכוונה, אם אין אתה גואל, אין זולתך גואל, והכוונה שגאולת ישראל ממצרים אינה יכולה להיות על ידי שום מידה אחרת, כי אם ע"י המידה שלך, על ידי התבטלות גמורה לה'.

כמו כן, גלות מצרים הייתה הקשה ביותר מן הגלויות- כי השעבוד של ישראל לא היה רק שעבוד גשמי, אלא בעיקר רוחני. במצב זה לא הייתה שום אפשרות להוציאם ממצרים - כי אם על ידי מידתו של משה-ביטול היישות, והם היו במצב כה קשה שלא יכלו אפילו להתאנח! ורק כאשר הייתה התחלת הגאולה אז הם היו מסוגלים להתאנח ואנחה זו – משמעותה : ביטול גמור - הם לה'.

הרב הצדיק ממז'יבו'ז- ה' עושה מרכבתו מאנשים גסים ועבים, כאשר יודעים כסותם ופחיתותם ומתוך אפסיותם מתבטלים  לגמרי  לה' ,אז ה' ,כביכול ,עושה  מרכבתו מהם, וזהו סוד גאולת מצרים.

החתם סופר סבור:- כי במילים: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם...."  [שמות ב, י"א] התורה רוצה להבהיר: מדוע זכה להיות משה גדול בעיני ה' עד שנעשה שליח לגאולת ישראל? התשובה לכך היא: כי הדבר ניתן לו בשכר שהשתתף בצער אחיו וראה בסבלם.

נאמר בדברי חז"ל: בבראשית רבה: "אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערם של  ישראל, ונהגת בהם מנהג אחים, אני מניח את העליונים והתחתונים ומדבר אתך, הדא הוא דכתיב: "וירא ה' כי סר לראות"- ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלם, לפיכך ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה"

"בעל שבט סופר מפרשבורג" מסביר:  בהתגלות ה' אל משה במראה הסנה: ה' אומר למשה- כשם שמשה   מיצר בצרתם של ישראל-  כך גם ה', מופיע בסנה כי גם ה'  משתתף בצרתם של ישראל ,ולכן הוא מייעד את משה להיות מנהיגם של ישראל- בעבור מידותיו הנעלות של השתתפותו בצער עמו.

חז"ל מדגישים עוד  מידה חשובה אצל משה והיא: מידת הצדק!

על כך שלוש דוגמאות של משה  הפועל למען הצדק:

א] הוא רואה מצרי מכה איש עברי , הוא נחלץ לעזרת המוכה, והורג את המכה למרות הסכנה .

ב] שני עברים ניצים ומשה קם לעזרת החלש ומתריע לעבר  הרשע: "לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ"! [שם, ב, י"ג]

ג] משה בורח אל מדיין, לאחר שמעשיו הגיעו לאוזני פרעה. הוא מסייע לבנות יתרו – המותקפות על ידי רועי מדיין ליד הבאר.

משה מצטיין במידת הרחמים גם כלפי הצאן בהיותו  רועם.  בשהותו במדבר -  חז"ל במדרש מסבירים: כאן הקב"ה בודק את  סגולותיו של משה כמנהיג לפי נוהגיו ויחסיו אל צאן מרעיתו. הרחמים שלו שימשו אבן בוחן לכושר ההנהגה. והמדבר משמש- רקע היסטורי לאירועים בהנהגתו- כבסיס לאירועים העתידיים במדבר.

חז"ל מציבים במשה  שלוש סגולות: "חכם, ,גיבור, ועשיר" הדברים מבוססים על דברי הרמב"ם.

עשיר- הוא אדם השמח בחלקו. באמצעות ההתבודדות בחיק הטבע וחיי הפשטות- יכול אדם לעלות ולהתעלות- לשלמות המידות- שהיא בסיס גם לקבל נבואה.

לסיכום, לאור האמור לעיל: נמצא כי משה ראוי היה ,על פי מידותיו הטובות-להנהיג את ישראל ולהיות מושיעם- כדברי הפסוק:

"וְלֹא ־ קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ ה' פָּנִ֖ים אֶל־ פָּנִֽים" [דברים ל"ד, י]

דבר החסידות - פרשת שמות תשע"ב

פרטים

קטגוריה: פרשת שמות

פורסם ברביעי, 06 ינואר 2021 05:13

נכתב על ידי Super User

כניסות: 579

ב"ה

דבר החסידות – פרשת שמות – כ"ד טבת

לקראת, יומא דהילולא רבה של כ"ק רבינו הגדול בעל התניא והשו"ע, בעש"ק  כ"ד טבת הבעל"ט, הננו מתכבדים להגיש 'מעשה רב' – סיפור מבעל ההילולא, וכן 'סדר היום' של יהודי, שמיוסד בעיקרו על תורת אדמו"ר הזקן.

לא לשבור...

כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ סיפר, שפעם אחת הביא אחד החסידים לאדמו"ר הזקן קופסת טבק מוכספת במתנה. אדמו"ר הזקן מיאן להשתמש בקופסה לשם הטבק, באומרו: "יש איבר אחד באדם שאינו בעל-תאווה, ורוצים גם אותו להלעיט בתאווה?!...", והשתמש במכסה הכסף המבריק שלה כמראה לכוון את התפילין-של-ראש.

פעם סיפרו סיפור זה במעמד כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק (נכדו של אדמו"ר הזקן), והתבטאו שאדמו"ר הזקן שבר את המכסה מהקופסה. העיר הצמח-צדק: "עניינו של הסבא לא היה לשבור. הוא לא שבר לא את עצמו ולא את הזולת. מסתמא המכסה היה מחובר לקופסה בחוט, והסבא הסיר את החוט המחבר, אבל לשבור הוא לא שבר".

הרבי זי"ע, באחת ההתוועדויות, ביאר סיפור זה והפיק ממנו תוכן עמוק בעבודת ה':

אדמו"ר הזקן השתמש במכסה לצורך יישור התפילין על הראש. עניינן של התפילין הוא – לשעבד את המוח והלב לקב"ה. היה אפשר לחשוב, ששעבוד מוחו וליבו של האדם לאלוקות קשור בשלילת ובשבירת מציאותו. על כך אומר אדמו"ר הצמח צדק, שאצל אדמו"ר הזקן לא היה עניין של 'שבירה' כלל. בגילוי פנימיות התורה, ובהסבירו את עניין אחדות ה', לא רצה רבנו הזקן לשבור ולשלול מאומה. לא את עצמו, לא את הזולת ואפילו לא את הדומם.

(מתוך הקדמתו של החוזר הגה"ח הרב יואל כהן שליט"א לספרו "שיעורים בחסידות. וראה הגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים עמ' ו. לקו"ש ח"ג עמ' 852. תו"מ חכ"ח עמ' 25)

~~~

"סדר היום" שנלמד משֵמות

פרשתנו פותחת "ואלה שמות בני ישראל . . ראובן שמעון וגו'".

ויש לבאר את שמות השבטים בעבודת ה' היום-יומית של כל יהודי.

ולפני כן יש להקדים את שלושת האבות אברהם יצחק ויעקב, שהם ההכנה לעבודת היום, כדלקמן:

אברהם אבינו – נאמר בו (וירא יח, יט) "למען אשר יצוה את בניו גו לעשות צדקה וגו", ועליו דרשו את הפסוק (ישעי' מא, ב) "מי העיר ממזרח צדק" (שבת קנו, סע"א) – וזה רומז על הצדקה שיש לתת בבוקר לפני התפילה, כנאמר בגמרא (ב"ב י, א) "רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי. אמר דכתיב אני בצדק אחזה פניך".

יצחק אבינו – היתה עבודתו בחפירת בארות (ראה הביאור ע"פ חסידות בתורה אור ר"פ תולדות) – וזה רומז על הטבילה במקווה שקודם התפילה.

יעקב אבינו – היה "איש תם יושב אוהלים", לימוד התורה – וזה רומז ללימוד מוסר (חסידות) שלפני התפילה, כמבואר בלקוטי תורה (פ' תבוא מג, ג) שלפני התפילה צריך ללמוד "דברי מוסר הנמצאים בזהר".

ובהמשך לזה באים שמותם של השבטים [כמבואר בתורה אור פ' ויחי על ארבעת השבטים הראשונים]:

ראובן – הוא מלשון ראיה ("כי ראה ה' בעניי", ויצא כט, לב), וזה רומז על אהבה, כי ראיה היא מקרוב ואהבה היא עניין של קירוב (כסיום הפסוק: "כי עתה יאהבני אישי"), וכן מוצאים שהקב"ה אומר (הושע ט, י) "כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם" שהיא ראיה דרך חיבה – וזה כנגד פרשה ראשונה של ק"ש שעניינה "ואהבת את ה' אלוקיך", בחינת חסד.

שמעון – הוא מלשון שמיעה ("כי שמע ה' כי שנואה אנכי", שם פסוק לג), וזה רומז על יראה, כנאמר "ה' שמעתי שמעך יראתי" (חבקוק ג, ב) כי שמיעה היא מרחוק ויראה היא תנועה של ריחוק, כנאמר "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" (יתרו כ, יד) – וזה כנגד פרשת "והיה אם שמוע" שהיא בקו היראה: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו'", בחינת הגבורות.

לוי – הוא מלשון חיבור ("הפעם ילוה אישי אלי"), וזהו שמתחברים לקב"ה ע"י התורה, כשהשכל מתאחד עם חכמת ה' – וזה כנגד ברכת "אמת ויציב", כי "אמת ויציב . . ונחמד ונעים . . הדבר הזה עלינו" נאמר על התורה, שהיא תורת אמת, בחינת התפארת.

יהודה – הוא מלשון הודאה ("הפעם אודה את ה'), והודאה נובעת מביטול, שלכן כשאומרים "מודים אנחנו לך" משתחוים, וכן בעלינו "ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים" – וזה כנגד תפילת שמונה עשרה שהיא "כעומד לפני המלך", ויש בה השתחוואות תחילה וסוף והיא בלחש, שהוא עניין הביטול, בחינת המלכות.

ואחרי התפילה מגיע:

יששכר – קביעות עתים לתורה מיד אחר התפילה, כנאמר בשו"ע (או"ח ריש סי' קנ"ה).

זבולון – הוא העסק בענייני העולם אח"כ, שאחרי התפילה והתורה צריך להיות "הנהג בהם מנהג דרך ארץ" (ברכות לה, ב. ובשו"ע שם ס"ב: "אח"כ ילך לעסקיו").

דן – על שם "דנני אלקים", שבזמן העסק צריך לדון עצמו על כל דבר אם הוא ע"פ רצונו של הקב"ה, כמסופר בפסחים (ד, א) על מי שהיה אומר תמיד "בוא לדין" אמרו עליו: משמע שהוא משבט דן.

נפתלי – על שם "נפתולי אלקים נפתלתי" [נתחברתי – רש"י], שיהיה התכלית שלו בכל מעשיו – לחבר את העולם לקב"ה, באופן של "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו), שכל ענייניו יהיו כלי לאלקות.

ואז:

גד – מלשון "בא גד", יהיה מזל טוב וברכה בעסקיו ובכל ענייניו.

ואשר – זה יהיה באופן של "שמנה לחמו", כפי שנאמר באשר.

יוסף ובנימין – רומזים על שני אופני העבודה בעולם: צדיקים ובעלי-תשובה, כי יוסף הוא על שם "יוסף ה' לי בן אחר" שהופכים את ה"אחר" לבן, וכן יוסף ירד למצרים וכו' – עבודת בעלי-התשובה. ובנימין [הוא היחיד ש]נולד בארץ ישראל ו"מת בעטיו של נחש" (ב"ב יז, א) – עבודת הצדיקים.

שבת שלום!

מבוסס על: רשימות חוב' כ' בתחילתו, תחת הכותרת "סדר היום" (ברשימות הוצ' תשע"ח: ח"א עמ' 343). בגוף הרשימה סדר השבטים שונה והכנסתי אותם כאן כסידרם למען ירוץ בו הקורא, כמו"כ השבטים ראובן-יהודה לא נתבארו ברשימה ורק נכתב בקיצור "ק"ש, אמת ויציב, ושמו"ע  תו"א ויחי" ורשמתי נקודות מהביאור בתורה אור. הרעיון לעיבוד מהרב יוסף הכהן שי' רוזנפלד, בביהכנ"ס "היכל מנחם מענדל", מרום כנען, צפת עיה"ק.

--

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער  |  מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות  |  בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת  |  קייטנת גן ישראל  |  שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

כתובת: רח' ביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

פרשת שמות - חלק ב' - הרב אריה קרן שליט"א

פרטים

קטגוריה: פרשת שמות

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:01

נכתב על ידי Super User

כניסות: 836

פרשת שמות - חלק ב' - הרב אריה קרן שליט"א

של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא (שמות  ג-ה)

 בו ישבו נחשים ועקרבים, מסוכן מאוד ללכת בלא נעלים, וכל ההולך שם יחף הריהו כמאבד עצמו לדעת, כן, כאשר אלוהים מצוה למשה להסיר את נעליו, הריהו מוסיף ואומר כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" ובמקום קדוש אין כל נחש ועקרב יכולין להזיק, כמובא באבות: ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים לעולם.

פעם את הביאו לפני הרב הקדוש ר' נפתלי מרופשיץ ז"ל דברי שטנה ולשון הרע על הרב הקדוש ר' צבי אלימלך מדינוב ז"ל, בעל "בני יששכר". נסע ר' צבי אלימלך ז"ל לרופשיץ, בעת שידע כי מתנגדיו ומשטיניו אינם נמצאים שם. קירבו הרב מרופשיץ וכיבדו כראוי. עמדה אז על השולחן כוס אחת. הראה הרב מרופשיץ לר' צבי אלימלך על הכוס, ואמר:

בכל דבר שנמצא בעולם, בין בדומם, ובין בצומח, חי או מדבר, רק החיות דקדושה שיש בו היא המקיימת אותו, ובהיפרד החיות יתבטל הדבר. הלא רואה כבודו הכוס שעומדת על השולחן, והנה יש בכוחנו להוציא החיות ממנה ותהיה כעפר ממש.

ותיכף כשכילה לדבר דברים אלה, נעשה מהכוס עפר בעלמא.

נתבהל ר' צבי אלימלך, כי ראה בזה רמז, שיוכל להוציא ח"ו גם ממנו את חיותו. אמר לו ר' צבי אלימלך:

השי"ת אמר למשה רבנו: "של נעליך מעל רגלך", כי כתוב בפרקי אבות (ב, י) "שנשיכתן (תלמידי חכמים) נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף", הרי שלחכמים יש שלושה כוחות: נשיכה, עקיצה ולחישה, שראשי תיבות שלהם הוא "נעל", והורה השי"ת למשה רבנו במראה הסנה, שכשתהיה מנהיג עדת ישורון אז "של נעליך מעל רגלך", שתסיר מאתך רגילות זו, ולא תשתמש בה נגד שום אד מישראל  (סיפורי חסידים).

השמחה מקור הנבואה

ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים  (שמות ג-ו)

דע כי אז כבר היה עמרם אבי משה מת. ומאחר שדרך הנביאי הוא שבשעה ששורה עליהם הנבואה הם מתיראים ומרתתים, אמר הקב"ה אם אדבר עמו בקול גדול, הוא יבהל ויחזור. ואם אדבר עמו בקול נמוך יחשוב שבן אדם מדבר אליו ולא ידע שזהו קול הנבואה. ולכן דיבר עמו בקולו של עמרם. ואז שמח משה מאד ואמר, אבי חי עדיין, ואין אמת בשמועה שהגיעה לי שאבי מת. והחזיר תשובה ואמר: הנני, כלומר, מה רצונך אבי היקר. ענה לו הקב"ה ואמר: אין זה אביך אלא אלהי אביך. ובכונה דברתי אליך בקול אביך כדי שלא תיבהל. והאל שהוא אלהי אברהם יצחק ויעקב הוא, שהציל את אברהם מאור כשדים ולכן אל תתמה על שהסנה איננו בוער, כי האש אינה בוערת מעצמה אלא על פי הציווי שלי ויש אומרים שמשה לא ידע עדיין שנפטר עמרם אביו. ולכן אמר לו הקב"ה אנכי ה' אלהי אביך, כדי לרמוז לו על כך, שכן בידוע הוא שאין הקב"ה מזכיר שמו על הצדיקים בעודם בחיים.

ועוד סימן שלא ידע, כי לא התחנן שאינו יכול לילך בשליחות זו בטענה כי לא ראוי ללכת בשליחות ה' כל עוד אביו חי. ואע"פ שמשה רבנו היה שרוי בצער כי שמע על פטירת אביו, ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, כפי שראינו בפרשת וירא, אבל מאידך גיסא היתה לו שמחה גדולה על שניצל מכל הצרה הזאת, וראה כי אביו הוא יותר גדול מאבות העולם. והא ראיה שאמר אנכי אלהי אביך ואח"כ אמר אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. והזכיר אביו ראשונה סימן שהיה חשוב ביותר. וכן מסורת בידינו שעמרם הוא אחד מארבעה הצדיקים שלא טעמו טעם חטא, אלא נפטרו מפני שנגזרה מיתה בעולם.

ואז הגיע משה לשלוש מדרגות של נבואה. האחת מה שראה את המלאך בתוך לבת האש. הב' כי קרא לו הקב"ה ושמע קולו מתוך הסנה. הג' כי ראה בבירור את הש"י וזה הנקרא אספקלריא המאירה, כי למדריגה שלישית זו לא הגיע שום נביא לא בעבר ולא בעתיד אחרי משה. ולכן הסתיר משה פניו כי ה' מפחד מפני ה' שעמד לפני. ולא ה' די בסגירת עינים, אלא אף הסתיר פניו, כאומר: איני מעיז להופיע בפני השכינה, לזה מצא חן מאד בעיני הקב"ה ואמר לו: אני באתי לדבר עמך ואתה הסתרת פניך ממני, חייך שאתה עתיד להיות עמי ארבעים יום וארבעים לילות בלי אכילה ושתיה, אלא תהנה מזיו השכינה, ואף זכה משה למאור פנים. (מעם לועז)

מכאן למדים שאין הקב"ה שוכן אלא בנפש בריאה ושמחה כי לעצב ולפחד יש מקום רק בלב שנטול אמונה. דבר ראשון בעבודת השם זה להיות בשימחה ובמיוחד שיש צווי "תחת אשר לא עבדת את השם אלוהך בשמחה ובטוב לבב",ישמע חכם ויוסף לקח.

מרצה ידוע התחיל את הרצאתו בהחזיקו ביד שטר של 20 דולרים. בחדר בו היו 200 אנשים, המרצה שאל, "מי מעונין בשטר זה של 20 דולרים? "ידיים החלו להתרומם. "אני עומד לתת שטר זה לאחד מכם, אולם תחילה הרשו לי לעשות זאת". הוא החל לקמט את השטר. ושוב שאל: "מי רוצה זאת?" הוא זרק את השטר על הרצפה והחל למעוך אותו לתוך הרצפה באמצעות נעלו. הוא הרים אותו מהרצפה, כעת כולו מקומט, מעוך ומלוכלך.

"עכשיו, מי עדיין רוצה זאת?" עדיין הידים התרוממו לאויר. "חבריי", אמר המרצה. כולכם למדתם שיעור בעל ערך רב מאוד. לא חשוב מה עשיתי לכסף, אתם עדין רציתם אותו מכיוון שערכו לא ירד. הוא עדיין היה שווה 20 דולרים. פעמים רבות בחיינו, אנחנו מועדים, מתכופפים, ושוקעים בעפר בעקבות החלטות שקיבלנו, או בגלל נסיבות שנקרו בדרכינו. אנו מרגישים אז חסרי ערך. אבל אין חשיבות למה שקרה או למה שיקרה, אתם לעולם לא תפסידו מערככם. אתם מיוחדים – לעולם אל תישכחו זאת!" אתם יהודים בנים של בורא עולם . לעולם אל תתנו לאכזבות של אתמול להאפיל על עתידתכם, כי אתם תכנסו למרה שחורה.

וכשם שאין שושנה בלי קוצים כך אין הצלחה בלי מאמצים השאלה אם רצונכם גדול תצליחו להתגבר על הכל. כי שמחה לא נופלת מהשמים אלא תלויה רק בכם וכשיש שמחה יש שכינה וכשיש שכינה המזל מאיר לכן שתי דברים צריך לזכור שצריך להיות תמיד בשמחה כדי שהמזל יאיר ולדעת שכישלונות הם ניסיון חיים ואין חכם כבעל ניסיון. הבדדות והעצב זאת הדרך הכי גרועה שיכול אדם ללכת בה ואין הקב"ה יכול לדור עם אנשים מדוכאים כי זה נובע מחוסר אמונה וביטחון בו יתברך לכן הבדידות היא מקום נעים לבקר בו בשביל חשבון נפש אבל מקום רע לגור בו. לכן יש משפט חכם שאומר: "כשאין השטח מוצל זה מפני שבמקום אחר יש מקור אור" והעולם הזה עולם של שקר והסתר פנים לכן הוא מוצל ומקור האור זה האור הגנוז מבריאת העולם לצדיקים כי ראה הקב"ה שהצדיקים האמיתים מועטים ושתל אותם בכל דור ודור והם נקראים צדיקי יסוד עולם שעליהם העולם מתקיים לכן כדי להתקרב לשמחה ולאושר צריך להתקרב למקור האור שזה צדיק האמת וכל אחד לפי האור שמאיר לו מה שאני מציע זה את אורו של רבנו נחמן מברסלב שאמר שאורו יאיר עד ביאת המשיח אש על המזבח לא תוקד וכו' ונחזור לשמחת החיים מלאים עליות וירידות ולא תמיד אנחנו שולטים במצבי רוח יש יום ארוך ומיגע שנראה כאילו הוא לא יגמר ויש יום בו נבקש שיעצור ותשאר לעד.

גם ברכבת ההרים לא נשארת במסלול ישר היא עולה ויורדת ומתפתלת ומתפרקת וזה מה שיוצר לנו ריגושים, כשהיא עוצרת נחת, כשיורדת במהירות מתח, כשהיא מתהפכת פחד וכו' וביננו מי היה עולה על רכבת הרים אם היא היתה נוסעת רק ישר, וכך הם החיים מלאים בפיתולים עליות וירידות פעם קורים דברים טובים ופעם רעים וכל זה כדי שנעריך את הטוב ולא נתרגל אליו עד שלא נעריך כלום כי רק טוב מביא לדכאון אנחנו רואים אנשי בוהמה מצליחים בכסף בכבוד וכו', הכל חומר אצלם ישנם הרבה גירושין סמים וריקנות למרות שבחוץ הם נראים כוכבים. לכן הבה נתעודד כי אנחנו צריכים את העליות והירידות הללו.

היו היו בערבות סין איש זקן וחכם ולו בן יחיד, יום אחד הגיע אל פתח ביתו של הזקן סוס פראי, בנו של הזקן תפס את הסוס והכניסו לאורווה, אבל הזקן לא היה מאושר.

שאל אותו בנו: "אבא למה אתה לא שמח? תפסתי את הסוס והכנסתי אותו לאורווה. אתה לא חושב שזה טוב – אנחנו זקוקים לסוס בריא וחזק", הזקן נד בראשו ואמר: "האם זה טוב או רע, את זה נדע רק בעתיד.

למחרת היום ברח הסוס מהאורווה. הבן היה מאוד עצוב, אבל אביו לא אמר דבר. הבן שאל את הזקן: "אבא האם אתה לא חושב זה נורא שהסוס ברח לנו? היינו זקוקים לו".

הזקן רק נד בראשו ואמר: "האם זה טוב או רע, את זה נדע רק בעתיד".

אחרי שלושה ימים חזר הסוס ואיתו שתי סוסות חדשות. הבן היה מאוד נרגש, והכניסן האורווה. אביו לעומת זאת נותר אדיש. הבן לא יכול היה להבין זאת, "אבא", אמר הבן, "זאת סיבה לשמוח. יש לנו שלושה סוסים עכשיו" הזקן רק נד בראשו ואמר: "האם זה טוב או רע, את זה נדע רק בעתיד".

בערב הנער היה כבר עייף מטיפול בסוסים, הוא ניסה לאלף את הסוס הפראי, אבל זה בעט בו ושבר את רגלו. "אבא!" קרא הנער. "שברתי את רגלי. האין זה נורא?" האב הזקן קיבע את רגלו של בנו ואמר: "האם זה טוב או רע, את זה נדע רק בעתיד".

אחרי מספר שבועות פרצה מלחמה, הגיעו אנשי צבא ולקחו את צעירי הכפר לשמש חיילים בצבא. את הבן של הזקן השאירו מאחור, כיון שרגלו הייתה שבורה. היה קרב נורא וכל צעירי הכפר מתו במלחמה. והזקן רק נד בראשו ואמר: " אין רע בעולם הכל הוא לטובה כי ה' הוא טוב ודרך הטוב להיטיב ואם קרה לנו משהו רע בחיים זה לשם כפרת עוונות שקילקלנו את נשמתנו במעשנו לכן יסורין הם כמו ניתוח כמו שנאמר הניתוח יכאב אך החולה יבריא אז הוא מיד נכנס לשמחה.

ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדר דר (שמות ג-טו)

כלומר כל פעם שיזכירו לפני את זכותם של אברהם יצחק ויעקב אענה להם בזמן צרתם. ולך אמור להם שאני נוהג עמם במידת הרחמים בזכות אבותיהם. וכאשר שמע משה את דברי השי"ת וראה כי לא הזכיר את שם אביו עמרם שעשה בתחילה, אמר משה לפני הקב"ה: שמא יש חטא בקבר. והרי בודאי אין הצדיקים חוטאים בעולם הבא. ואם כן מה טעם הזכרת בפסוקים קודמים בסנא את בתחילה שם אבי, ועכשיו כשאני מקבל עלי להיות שליח לא הזכרת? ענה לו הקב"ה ואמר: בתחילה רציתי לשמח את לבך כדי שתדע שאביך נחשב על אבות העולם, כדי שבשמחה זו תהיה מוכן לנבואה. כי אין השכינה שורה על מי ששרוי בצער, כי אחד מתנאי הנבואה הוא שיהיה שמח ושבע רצון כפי שראינו בפרשת וירא בספור העקדה. ולכן אמרתי לך אנכי אלהי אביך, כי הוא דיבור משמח, שיכולת לחשוב שאני מתכוון לאביך (מעם לועז)

שאלו אנשים לרבי מאיר שפירא מלובלין: מנין למר הכח המושך הזה? השיב להם בענוות חן – כל חיי הם בשמחה, השמחה מושכת קהל. ראיתם פעם שמחת נישואין שהתזמורת מנעימה שם? הכל נמשכים אליה כדי להאזין לצלילי המנגינה....

יהודי שהוא עבד השם יש לו אמונה וזוכה  לשמחה וישוב הדעת. שאל אותי יהודי אחד למה החרדים מתלבשים כל כך מחניק שחור כמו גהנום הם מזכירים לי אבל מוות וכו', למה הם לא מתלבשים כמו החילוניים ציבעונים שמחים מאירים – התשובה ברורה אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו. החברה הלא דתית נראית זוהרת לעין עם כל הטלויזיה ופאבים ודיסקוטקים ושעשועים למינהם אך מבפנים היא נכשלה אין לחברה הזו שמחת חיים אמיתית וסיפוק ושלווה בנפש כי הם מתעסקים רק בחומריות ומזניחים את הנשמה ואין להם מהיכן לשאוב רוחניות נפש ולהיות בשמחה אמיתית וכל מה שנראה לעין זוהר כולו שקר אחד גדול כמו הנערים שמשתכרים או לוקחים סמים ושמחים עם כולם זה לא שמחה אמיתית מהשכל זו שימחה כימיקלית. שמחה בגימטריה שכל והתוצאות מדברות בעד עצמם שהממוצע והסיכוי שזוג חילוני מתחתן הסיכוי שבסופו של דבר להתגרש הוא 49 אחוז. ישנם אלימות במשפחה חינוך הילדים מתחת לכל ביקורת משרד החינוך פשט את הרגל הוא מוכר מידע ולא ערכים, וגם בידע רק 42% מהנוער מוציא בגרות לעומת 82% מילדי העובדים הזרים מוציאים בגרות תחת תנאי עוני. בזמן שהציונים שלנו הכי נמוכים בעולם.

ושאלה אשה משכנתה (שמות ג-כב)

בנו של ר' אהרון מקרלין נשא לאשה מרת רחל, בתו של ר' יצחק מאיר, והיא התלבשה בהידור רב לפי האופנה האחרונה, ולא היה ניכר בה שהיא רבנית, חותנה ר' אהרון הטיף לה מוסר על התנהגותה זו, וזו ידענית היתה, פתחה ואמרה לו: בפסוק נאמר: ושאלה אשה משכנתה, אבל שהגברים שאלו בגדים משכניהם לא נאמר, נראה שהגברים היו שונים בלבושם מהמצרים, ולכן לא יכלו לשאול בגדים מהם אבל הנשים לבשו אותן מלבושים כמו שכנותיהן המצריות מדוע ענין בגדים באופנה זה נקודת תורפה אצל הנשים אך אשה שזוכה להתלבש באופנה צנועה ברוחנית תזכה לעוז והדר ותקרין אצילות כך שהסביבה תעריך אותה  בעולם הזה וכל שכן יש שכר לפעולתה בעולם הבא שנאמר "עוז והדר לבושה ותצחק ליום אחרון".

ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' המתו (שמות ד-כו)

למשה נולד בן שני וקרא לו אליעזר. ולפני שמל אותו יצא ממדין כדי ללכת למצרים. ואז  פגע בו בדרך במלון מלאך ה' וביקש להורגו. אף כי היה מלאך הרחמים. ואמר רבי שמעון בר יוחאי כי המלאך גבריאל ירד בלהבת אש מן השמים כדי לשרפו. והלהבה הפכה לנחש כדי לבולעו, כי אמר השי"ת: אתה הולך להרוג את הנחש החזק הוא פרעה, ואתה רוצה להוציא את בני ישראל ממצרים, כיצד שכחת את בנך והנחת אותו בלתי נמול? ויש אומרים כי שני מלאכי חבלה שהם אף וחמה שבלעו אותו מן הראש ועד הברית מילה. וחזרו ובלעו אותו מן הרגלים ועד הברית מילה, כי לא עשה ברית מילה לבנו. ואמרו חז"ל משה הרג את חימה והשאיר את אף.

מכאן אתה רואה עד כמה חביבה ויקרה המצוה הזאת. שכל הזכויות שהיו לו למשה לא הגנו עליו באותה שעה, שהוא נתרשל למול את בנו כמובן שהיה לו תירוץ משום פיקוח נפש של טילטול הדרך עד מצרים. וכבר הראינו בפרשת בראשית עד כמה הקב"ה מדקדק עם הצדיקים ואפילו אם החטא הוא צר כחוט השערה. וזהו כדי לפרוע להם שכרם בעולם הזה שיבואו נקיים לעולם הבא. בלי שום חטא קל. אבל בכל זאת אין מענישים אותו מיד, כי המעשים טובים שעשה מגינים עליו כתריס בפני הפורענות. ורק במשך הזמן הוא נענש על החטא. כמו שראינו כאן אצל משה רבינו שבא מלאך מן השמים להורגו על שלא מל את בנו, ומכאן מוכח שהמצוה הזאת גדולה מאוד.

ואל תחשבו שמשה נתרשל ח"ו במצוה זו, דבר שאין הלב יכול לחשוב ואין הפה יכול לדבר. אבל משה אמר כך: אם  אמול אותו ואח"כ אצא, יש סכנה לתינוק, כי עד שלשה ימים עדיין לא נרפא הבשר. והפצע, והאויר יכול לגרום נזק גדול, ואם אמתין שלושה ימים עד שיתרפא ואח"כ אצא, זה אי אפשר לי, שהרי הקב"ה אמר לי לילך  למצרים בשליחותו. ולכן גמר אומר ליצא בשליחות בנימוק שאחרי שיבוא למצרים הוא ימול הבן.

ויש אומרים שהבן הזה היה גרשון ולא אליעזר. כי היה הבן הראשון של משה רבינו ע"ה. אבל משה אמר, מכיון שעד עכשיו לא מלתי אותו, אמול אותו כשאבוא למצרים, ועל כך נענש, כי נתעכב במלון ולא מל אותו, וזה שאומר הכתוב: ויהי בדרך במלון, כלומר: זה שנענש הוא מפני שלא מל אותו בהיותו במלון, כי אז היה קרוב למצרים, ושוב לא היתה סכנה לתינוק, ולכן היה צריך לעשות המצוה ולא לחכות עד שיבוא למצרים. כי אין ראוי לאדם לדחות מצוה כי אין הוא בטוח בחייו, אע"פ שהוא צעיר לימים ויש להשתדל לעשות השתדלות ולא לומר אעשנה מחר אלא יש לקיימה מיד. שהרי יתכן שיתעורר איזה עיכוב ולא יוכל לקיימה ואז יהיה הוא הגורם לביטול המצוה (מעם לועז)

אמרו חכמינו, כי משה רבנו חייב היה עונש על שום שהישהה את מילת בנו, ברצותו לקים תיכף את מצוות השם יתברך ולשוב מצרימה. ובכן, בגלל השהיית מצווה אחת בשוגג עומד היה למות גואלם של ישראל, וממילא היתה מתבטלת כל תכנית גאולת ישראל ממצרים וכל העתיד להתפתח מזה.

אנו למדים מזה, כי עבודת הגאולה דורשת בתור תנאי מוקדם שמירה מלאה של כל מצוות התורה. כל תכניות הגאולה, ואפילו על ידי הגואל האמיתי, עלולות להתבטל בגלל מצווה אחת מן התורה שלא נשמרה כהלכה... (מעינה  של תורה).

איתא בגמרא (מנחות מג) בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה. וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו. לאחר שיצא אמר עליה שירה, שנאמר (תהילים יב) "למנצח על השמינית מזמור לדוד" על מילה שניתנה בשמיני.

ונראה לבאר בהקדם דברי הגמרא (שבת קל) כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה, כגון מילה, דכתיב "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" (תהילים קיט, קסב), עדיין עושין אותה בשמחה. והנה יש להתבונן למה הזכיר מילת "אנכי", שמשמע שרק דוד שמח, הלא מדבר על המילה וכולם שמחים בה. ונראה לי בס"ד, כי שאר בני אדם יכולים לקיים מצוות גם בהיותם במרחץ, שהרי יכול לגמול חסד עם חברו וכיוצא בזה, מה שאין כן דוד שהיה מלך, הרי אסור לראותו ערום, והוא מוכרח להתרחץ לבדו, נמצא שאינו יכול לקיים כל מצוה שהיא בהיותו במרחץ, לכן בהיותו בבית המרחץ נצטער כיון שראה עצמו ערום מהמצוות, אך כאשר נזכר במילה שמח, שהרי אינו ערום מהמיצוות. על כן דייק דוד לומר "שש אנכי" כלומר גם אנוכי שמח (קול יהודה)

"ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר"

אונקלוס, בן אחותו של הקיסר אדריאנוס – חפץ ליבו להיות יהודי, אך גדול היה פחדו מדודו אדרינוס העריץ.

מה עשה? בא אצל דודו ואמר לו: "רוצה אני לעסוק במסחר".

התפלא אדריאנוס: "כלום חסר לך כסף וזהב? הן כל אוצרותי פתוחים לפניך!"

השיב אונקלוס: "חפץ אני לצאת ולראות את העולם, להכיר את הבריות ולהחכים. הבה לי עצה: באיזה סחורה אסחר?"

יעץ אדריאנוס: "אם תראה סחורה שנפלה וערכה ירד – עסוק בה, שסופה להתעלות ולהתייקר!"

מלווה בעצה זו קם אונקלוס והפליג לארץ ישראל, בהגיעו, פנה לחכמים וביקש שילמדוהו תורה בטרם ימול את עצמו. אמרו לו החכמים: "אין דברי תורה מתקימים אלא במי שהוא נמול".

מל אפוא עצמו ושקע בלמוד התורה. למד ולמד בלי הרף. כשראוהו רבי אלעזר ורבי יהושע הבחינו שפניו משונות, הבינו שהדבר ארע לו כי למד  הרבה. ואמנם, כשבא לפניהם נוכחו כי אונקלוס יודע ללמוד, שואל ומשיב כהלכה.

חזר אונקלוס לרומא ובא אצל אדריאנוס, הבחין דוד בפניו המשונות ושאלו לפשר הדבר.

הסביר לו אונקלוס: "הדבר ארע מפני שלמדתי תורה, ונוסף לזאת – מלתי עצמי".

"ומי יעץ לך לעשות כן?" שאל אדרינוס.

"אתה!" באה התשובה מפי אונקלוס. "הן אתה הורית לי לעסוק במסחר שהוא ירוד, שכן סופו להתעלות, חזרתי אפוא על כל אומה ולשון ולא מצאתי אומה שפלה וירודה כישראל. אך אומה זו – סופה להתעלות, כפי שכתוב "כה אמר ה' גואל ישראל וקדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו'".

שמע אדריאנוס את דברי וכעסו התקלח. הוא הכה את אחינו על לחיו וחזר ושאל: "מדוע עשית כך?"

"כיון שבקשתי ללמוד תורה", השיב אונקלוס.

"אם כך", אמר אדריאנוס, "היה עליך לללמוד תורה, אך לא למול את עצמך".

הסביר אונקלוס: "אי אפשר ללמוד תורה מבלי שנימולים. שנאמר 'מגיד דבריו ליעקב!... דברי התורה נאמרים רק למי שהוא מהול, כיעקב אבינו שנולד מהול.

"ועוד כתוב: "ומשפטם בל ידועום" – אותיות המילה בל הנן רמז לתורה שבכתב, שתחילתה באות ב' במילה 'בראשית' וסופה באות ל', במילים "לעיני כל ישראל'".(ע"פ מדרש תנחומא משפטים' לוקט ממעשיהם של צדיקים)

פרשת שמות - חלק א' - הרב אריה קרן שליט"א

פרטים

קטגוריה: פרשת שמות

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:01

נכתב על ידי Super User

כניסות: 812

פרשת שמות - חלק א' - הרב אריה קרן שליט"א

ובני ישראל פרו וישרצו (שמות  א-ז)

דרש רבי עקיבא כי בזכות נשים צדקניות שבאותו דור נגאלו אבותינו ממצרים, מה עשו?

כאשר היו בני  ישראל מגיעים לכלל יאוש עקב קושי העבודה והענויים, עד שדעך בקרבם כל רצון של חיים ונשקפה סכנה לכל עצם קיומו של עם ישראל הרי דוקא הנשים היו מביאות עמהן עידוד ונחמה ועוררו בבעליהם רצון קיום וחדוות חיים. על אף התנאים הקשים והגרועים ביותר הוסיפו לנהל את חיי המשפחה שלהן, כדי להגדיל את מחנה ישראל. הן לא נקטו בשיטות האפיקורסיות, כי בימי רעה ומצוקה יש למעט בילודה ככל האפשר, אלא שמו מבטחן ותקוותן בהשם יתברך, כי ביכולתו לפרנס על ידי מלאכיו שלא כדרך הטבע ולהציל את ילדי עמו אפילו כאשר חורשים מענית על גבם...זו היתה צדקותן של נשי אותו הדור ובזכות זאת הביאו את הגאולה.  (אבני אזל לוקט ממעינה של תורה).

וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים וכל עבודה בשדה (שמות א-יד)

כגון חרישה וזריעה והוצאת הזבל וחפירת בארות ושאר עבודות קשות. והצער הגדול ביותר היה שהם שינו את המלאכה של האנשים ונתנו אותם לנשים, ואת מלאכת הנשים מסרו לאנשים. והטילו עליהם לעבוד ברציפות ביום ובלילה. דהיינו הוא ציוה על הגברים לבשל האוכל וללוש הלחם ולכבס הבגדים ולנקות הסירים, ועל הנשים ציוה לחרוש השדות ולקצץ אילנות היער ולסייע בבנין. וגם אדמת מצרים אי אפשר לגבלה וללוש אותה יפה ולכן סבלו מאוד. כי אחרי שעשו את הלבנים הם נתפוררו, וחזרו ועשו אותם וכך לא יכלו לנוח.  כי אין אדמת מצרים כשאר האדמות. וכדי לרמוז על כך אמר הכתוב: אל כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. שהמציאו מלאכות קשות המפוררות את הגוף ושוברות אותו. ועוד יותר גזרו עליהם שהאנשים ילינו בלילה בשדות והנשים בעיר בטענה שאמרו להם: עד שתבואו מן הבית יעברו ב’ וג’ שעות מן היום וכך תלך לאיבוד העבודה ולא תוכלו להשלים המכסה שאתם צריכים להשלים בכל יום. ולכן רוצים אנו כי תבלו הלילות בשדות כדי שבתחילת היום תתחילו במלאכה וכך תגמרו מהר ואפילו בלילה לא היתה לבנ"י מנוחה לילך לישון ולהניח הראש. כי אחרי שכל אחד מהם השלים את מכסת הלבנים, היו אומרים להם לבקע עצים, ובכל לילה חיפשו סוג אחר של מלאכה להעבידו בה, והכונה שלהם היתה למעטם מפריה ורביה. אבל נשותיהם היו צדקניות וחסידות. הם השגיחו על בעליהן והיו מבשלות להן משהו חם, והיו מכינים להם לאכול, והיו מסעדות אותם במילים רכות. והיו אומרות להם, אל תצטערו, כי לא כל חיינו נהיה עבדים לשפלים אלו, כי יש לנו הבטחה מאת השי"ת שהוא ירחם עלינו, ומפני שכונתם היתה לשם שמים.

וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבדה בשדה (שמות א-יד)

רבי יהונתן איבשיץ זצ"ל - ניכר היה בו משחר ילדותו כי לגדולות נוצר. עוד בהיותו ילד רך הפליא את הסובבים אותו בפקחות המופלאה, בשכלו השנון והחריף, בתפיסתו המהירה ובזכרונו האדיר.

פעם, בהיותו ילד שאלו אביו בליל הסדר: "אמור נא לי, יקירי! מדוע שואלים ילדי ישראל "מה נשתנה" דוקא בחג הפסח, ולא למשל, בחג הסוכות, כאשר רואים כי הכל עוזבים את בתיהם ויוצאים לגור בסוכות למשך שמונה ימים?"

השיב הילד הפיקח: בחג הסוכות רואים ילדי ישראל את בני עמם יושבים בסוכה דלה, ולכן אין הם מתפלאים כלל וכלל, שכן מעולם מורגל עם ישראל בצרות ובקשיים ואילו בליל הסדר, כאשר הכל מסובים כבני מלכים, יושבים סביב שולחן ערוך, ועל השולחן כלים יקרים ונוצצים, פמוטות וגביעי כסף מפוארים, מטעמי חג עולים עליו - ואז מביטים ילדי ישראל וחושבים: מה זה קרה היום לאחינו היהודים העניים, המסכנים והרדופים?! והשאלה מתפרצת מפיהם: "מה נשתנה?".

היה זה בשבת הגדול, רבי יהונתן עלה על בימת בית הכנסת לדרוש את דרשתו, כמנהגו מדי שנה - והנה אחריו עולה אחד מפשוטי העם.  "יסלח נא לי הרב", ביקש אותו אדם, "ברצוני לשאול שאלה".

תמה הקהל, וכי מה יוכל אדם זה לשאול את רבי יהונתן? אך הרב בענותנותו הרבה כיבד את השואל ואמר לו: "בבקשה, שאל! ברצון רב אענה אם רק אוכל!".

והאיש שאל: "היום קראתי, כנהוג, בהגדה של פסח מ’עבדים היינו’ ועד למקום שאומרים בשבת הגדול - והנה קשה לי: מדוע מופיעים על המילים "וימררו את חייהם" טעמי המקרא שהם קדמא ואזלא והלא טעמים אלו הנם טעמי ניגון של שמחה - ומה שמחה יש בכך שהמצרים מררו את חיי אבותינו?"

כיבד רבי יהונתן את שאלתו והשיבו בנחת: "בני, שאלה גדולה שאלת! אשיב לך על שאלתך": ידוע שהקדוש ברוך הוא הבטיח שבני ישראל יהיו במצרים ארבע מאות שנה ואם כן, מדוע אפוא נמשכה גלותם רק מאתים ועשר שנה?

על ענין זה נאמרו תרוצים רבים ואחד מהם הוא: במשך מאתים ועשר שנה קבלו בני ישראל את כל מנת הסבל שנגזרה עליהם ושוב לא היה טעם להאריך את גלותם. זוהי אפוא הסיבה להטעמת המלים "וימררו את חייהם" בטעמים המסמנים נגון של שמחה, שהם "קדמא ואזלא" כי אכן הקושי של השעבוד גרם שמחה לאבותינו, בעטיו התקצרה גלותם במאה ותשעים שנה!!

אך לפי זה - המשיך הרב - נשאלת השאלה: מדוע מופיעים על מלים אלו דוקא הטעמים קדמא ואזלא - והלא יש טעמים אחרים המנוגנים בניגון של שמחה.

אלא שעל כך יש להשיב: אם נחסר מהמספר 400 את שנות הגלות -210, נקבל את המספר 190ושתי המלים קדמא ואזלא עולות בגמטריא 190 . וזהו פרושם של קדמא ואזלא על המלים "וימררו את חייהם" שקדמו ואזלו - שהקדימו לצאת ממצרים לפני המועד במאה ותשעים שנה, כמנין קדמא ואזלא, וזוהי הסיבה לשמחה. וזהו אפוא הטעם לכך שמילים אלו הוטעמו דוקא בטעמים אלו.

כל הנאספים השתוממו לשמע חריפות תשובתו של רבי יהונתן אבשיץ והנאתם גדלה מאוד.(613 סיפורים על התרי"ג)

ותיראנה המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיינה את הילדים (שמות א-יז)

בנות ישראל שבזכותן עם ישראל נגאלו ממצרים,היו מוכנות לסבול תשעה חודשים של סבל הריון,ואע"פ שידעו שיהרגו את ילדיהן,והסיבה משום שעצם הוצאת ילד לאוויר העולם זה דבר גדול. וכמו ששמעתי מפי האדמו"ר רבי אלעזר אבוחצירא שליט"א, שאמר שפעמים רבות באים אליו בשאלות האם מותר להפיל? משום שהרופאים לא נתנו כל סיכוי לעובר לחיות רק שעות,ואמר שאסור בהחלט! וזה נלמד מעם ישראל שהיו ובמצרים, שאע"פ שידעו שישליכו את בניהן ליאור לא הפילו,ובזכותם עם ישראל נגאלו ממצרים.

מעשה שקרה עם אחד הרבנים בארץ,באה אליו אישה מעוברת וביקשה היתר לעשות הפלה,לאישה זו היה בן בתוך העגלה שעמדה ליד הרב,שאל אותה הרב מה הסיבה שהיא רוצה לעשות הפלה? ענתה שקשה לה לטפל בעוד ילד! כי יש לה שני  ילדים בבית ועוד התינוק הזה שנמצא בעגלה.

הרב שהיה פיקח, בלי אומר ודברים הוציא סכין שחיטה,ולקח את התינוק שהיה מונח בעגלה והכין אותו לשחיטה. האשה נבהלה מאד וצעקה,מה כבוד הרב עושה? ענה הרב בקרירות,הלא אמרת שקשה לך לטפל בהרבה ילדים א"כ אנחנו נשחוט את זה,במקום לעשות הפלה,צעקה האישה: כבוד הרב אבל זה רצח! ענה לה הרב: ומה ההבדל בין הרצח הזה בסכין לבין ההפלה,הלא גם העובר שבבטנך הוא כמו הילד בעגלה,למה עליו את לא מרחמת? האישה הבינה יפה את הרמז, הודתה לרב וחזרה הביתה.

לימים נולד בן ונזדמנה שוב לעבור ליד הרב, הרב עצר אותה ושאל זה הבן החדש? כמה ילד נחמד, לא היה חבל להרוג אותו, האישה השפילה מבטה כאות להסכמה לדברי הרב. (מאמר אפרים).

למה עשיתם דבר זה שבקשתן מזונות עבור העניות והחייתם את הילדים. ותאמרנה

המילדות אל פרעה לא כנשים המצריות העבריות, כי חיות הנה (שמות א-יט)

כלומר הן חכמות ומבינות כאילו היו מילדות ועוד שהם דומים לחיות השדה שאינן זקוקות למילדות, בטרם תבא אליהן המילדת וילדו. ואם תשאל והרי מן הראוי היה שהן ישיבו לפרעה אותה תשובה בתחילה, בעת שציוה עליהן להמית הילדים: ולמה לא השיבם פרעה ואמר: אתן מדברות שקר, שאם לא כן למה שתקתן קודם? אבל הן הסבירו לפרעה לאמר: כשראו היהודים שהמלך קרא למילדות הסיקו מזה ברוב פקחותם כי המלך קרא להן לצוותן על ההריגה. ולכן אינם רוצים להזמין המילדת כשהם צריכים ללדת וזה שאומרים לך כי אנו מזינים הילדים, דע כי אין אנו עושות כן בגלל חיבה, כי אין לנו חיבה. אלא מאחר שראינו כי שום אשה אינה מזמינה אותנו ליילד, יזמנו עצה זו כדי ששמענו ילך למרחוק שאנו מפרנסים הילדים. ובכך הם קוראים אותנו ליילד, ושוב נוכל לקיים מצותך להרוג הילדים. בכך השיבו על שתי השאלות של פרעה.

וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי (שמות ב-א)

מעכשיו מסופר על לידת משה וכל מה שאירע לו. ובתחילה אומר הכתוב: וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. וכבר ידעת מן הפרק שלפני זה, שעמרם בן קהת נשא לאשה את יוכבד בת לוי. שהיתה דודתו אחות אביו. וכאשר גזר פרעה שכל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אמר עמרם: לשוא מולידים בני ישראל ילדים כי מטביעים אותם ביאור, ועמד וגירש את אשתו, ומקץ שלשה חדשים אף כי היתה מעוברת גירש אותה בגט כדי שאשתו תמצא דרך להסתיר את לידתה, כי המצרים יחשבו שהיא מגורשת ולא יצפו לילד שתוליד, וגם כדי שבני ישראל ילמדו ממנו וכן יעשו. ובכך לא יישפך דמם של נפשות נקיות. וכן למדו ממנו כל בנ"י ועזבו נשותיהם, כי עמרם היה גדול הדור והכל עשו כדבריו. אמרה לו מרים: אבא, והלא גזירתך חמורה מזו של פרעה, כי פרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת שני ישראל לא יולידו לא בנים ולא בנות. ואז עמרם תיקן טעותו ובזכות מרים נולד משה רבינו.

וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. ותהר ותלד בן וכו’ (שמות א-ב)

הקשה הר"א אבן עזרא (בפרשת ויגש מו, כג) מדוע כששרה ילדה בת תשעים התורה הזכירה נס ופלא זה, ולעומת זאת כשיוכבד ילדה בת מאה ושלושים הכתוב לא הזכיר פלא זה, על אף שהוא נס יותר גדול מהנס שנעשה לשרה?

וראיתי למרן הראשון לציון רע"י שליט"א בהגדה של פסח (חזון עובדיה דף רלב) שהביא את תירוצו של המגיד מדובנא ע"פ משל לשני עניים ארחי פרחי שהלכו פעם אחת בדרך, והחל אחד מהם לשבח את הנדיב ר’ ישעיה, שהוא נדיב גדול מאין כמוהו, כי פעם בגשתו אליו נתן לו בבת אחת מאה דולר. ויען השני ויאמר, לא כי, אלא רבי משה הוא הנדיב הגדול שאין כמוהו בעולם, כי פעם ניגש אליו והעניק לו חמישים דולר. ויצחק עליו רעהו הראשון, באמרו: הלא מאה דולר הם יותר מחמישים דולר! ויען חבירו ויאמר, אמר נא לי מתי קבלת את הזהובים מאת ר’ ישעיה, ויאמר: בפורים, אז ענה אותו לאמר: הלא כה דברי שאין בעולם נדיב יותר מרבי משה, כי פורים הוא עת משתה ושמחה, ומצוה ליתן מתנות לאביונים לכל הפושט ידו, ואם כטוב לבו ביין נתן לך מאה דולר אין בזה כל חידוש. אבל אני הייתי אצל רבי משה בחודש תמוז ואע"פ כן נתן לי חמישים דולר, זוהי ראיה נכונה על עוצם נדיבותו.

והנמשל הנה יוכבד ילדה במצרים, שאז היה דור המלומד בניסים, כמו בפורים, שכל הנשים ילדו ששה בכרס אחד וכמו שנאמר "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד" וי"א ששים בכרס אחד, ואל תתמה על כך, שהרי העקרב משריץ שבעים בכרס אחד ולכן נאמר "וישרצו", ר"ל שהיו דומים לשרצים שיולדים הרבה בבת אחת, וגם נאמר בגמ’ על הפסוק "תחת התפוח עוררתיך" שהיו יולדות בשדה תחת עץ התפוח, מחמת הגזירה

והקב"ה היה מוציא להם שני סלעים כמין דדי אשה ובאחד דבש ובאחד חלב ומשם היו יונקים, וכמו שנאמר "דבש וחלב תחת לשונך", ולכן אין זה כ"כ פלא שיוכבד ילדה בת מאה ושלושים שנה. אבל בעת שילדה שרה לתשעים שנה, היה דור שלא נשמע בעולם שום נס נפלא, ועולם כמנהגו נוהג, ולידת שרה לתשעים שנה היתה דבר חידוש נפלא גדול ולכן הזכירו הכתוב. (מאמר אפרים)

ותרא אתו כי טוב תצפנהו שלשה ירחים (שמות  ב-ב).

כשראתה אותו שהוא טוב היינו שהוא שלם באיבריו לקחה על עצמה לעשות כל הפעלות להצלתו. ומרים בנבואה קראה אותו טוב וי"א כי קראה אותו טוביה כדי לרמוז לאמו שבן זה יושיע את ישראל והיה נביא גדול שהיו לא ארבע מעלות יותר משאר הנביאים א. כל הנביאים מתנבים על ידי מלאך ובליל בחלום ובשעת הנבואה הם רועדים והם נקבלים  פחד גדול, ונבואתם לא נמשכת כל היום אלא פעמים מסוימות. ואילו בן זה היה מדבר עם הקב’’ה כדבר איש אל רעהו ונבואתו היתה ביום כשהוא ער לא היה לו שום מורא והיתה לו רשות בכל שעה לדבר עם הקב’’ה כמו בן בית והיה בעל לב טוב ואוהב לעשות  טובה לכל בני אדם, וניהל את ישראל בסבלנות רבה, ועננותו היתה גולה יותר משל כל אדם אחר. והיה נקי מחטא. ולא היה נביא כמותו בכל העולם והיה מופרש מהבלי העולם הזה. ועבור כל זה היה ראוי לו השם טוביה כי היה טוב בכל ענינו ולא היה יותר טוב ממנו ויוכבד היתה בקיאה בחכמת השרטוט כלומר החכמה להכיר בקוי כף היד שעל ידי זה יודעים מה שעבר על האדם ומה שעתיד לעבור עליו וידיעה מי זה שבנה עתיד להיות ראוי לנבואה ויהיה חכם גדול ועשיר ושלם בכל. וכן אמר הכתוב ותרא אותו כי טוב וכל זה גרם לכך שיוכבד ייחדה תשומת לב רבה לילד הזה וכן ראתה בו סימנים  טובים כי הוא נולד מהול וזהו שלמות גדולה וזוהרו היה גדול כי כשנולד נתמלא הבית אורה וזה היה סימן שנבואת מרים נתקימה. וכן ביום שנולד דיבר עם אביו ועם אמו והחביאה אותו שלש פעמים פעם אחת בתוך מערה תחת האדמה כדי שהמצרים לא ימצאו אותו.

ופרעה ציוה שהמצרים יסובבו בבתי היהודים במקומות שיש ספק שמא נולד שם תינוק ואמר להם כי יביאו עמם תינוק מן המצרים ויביאו אותו לידי בכי ובכך ישמעו את בכיו של התינוק היהודי כי כך דרכם של תינוקות שאם האחד בוכה כולם בוכים כנגדו ולכן כל הנשים שילדו היו מחביאות את ילדיהם תחת האדמה אבל המצרים נכנסו לבתים ומחפשים בכל הצדדים וכשלא מצאו הביאו את הקטן לידי בכי כשהיה על זרועותיהם וכך התחיל גם הילד היהודי לבכות לקחו המצרים את התינוקות וזרקו אותם לתוך הים. והמצרים ידעו את חשבון כל המעוברות הישראליות כי עשו הרבה דרישות וחקירות עד שנודע להם וכך היו יודעים על כל תינוק מתי יוולד ולא היה להם ספק על אשה שלא ידעו בבירור מתי ילדה. ולכן לא יכלה עוד וכבד להצפין את בנה וחששה שמא יפול ילידיהם וכך עשתה תחבולה להצילו לשעה והניחה אותו ביאור בתוך תיבה.

מעשה שהיה צעיר לימים היה ה"שפת אמת" זצ"ל בעת שנתמנה כאדמו’’ר המנהיג את החסידים. בין חסידיו הרבים היו, כמובן, גם  אנשים באים בימים תלמידי חכמים ויראי שמים, הנודעים בצדקותם

"כיצד זה אדם כה צעיר התמנה להנהיג אנשים מבוגרים, הידועים כתלמידי חכמים וצדיקים מופלגים?" התפלאו רבים.

השיב להם על כך אחד החסידים במשל:

אדם אחד עמד לרגלי הר גבוה עד מאד.

"רצוני להעפיל לפסגתו!" אמר, וישא עיניו למרומים, אל המקום שבו התנשאה פסגת ההר. בלי להסס החל צועד במעלה ההר.

צעד יום, צעד יומים אט אט התקדם, אך הפסגה היתה עדין רחוקה מאד מאד. המשיך האיש בדרכו,  ימים עברו חדשים חלפו, והאיש עדין בדרך אל הפסגה הגבוהה והרחוקה.

שנים רבות הוסיף  האיש להעפיל במעלה ההר. כוחותיו כמעט כלו אך הוא לא אמר נואש "עלי להגיע אל ראש ההר,ויהיה מה!"

ואכן בתום שנים רבות של צעידה מאומצת הצליח האיש להגשים את שאיפת חייו פסגת ההר הלכה והתקרבה לעברו עד אשר באחד הימים מצא עצמו ניצב בראש ההר.

ואז, באותו רגע בו חש עצמו מאושר כפי בודאי רק מעטים חשים נתקללו עיניו בילד קטן העומד גם הוא על  פסגת ההר.

מרוב תמהון פער האיש את ידו ועיניו חשבו לצאת מחוריהן. ’היתכן’? חשב, ’היתכן שילד כה קטן עומד לו במקום, שלא נדרשו לי שנים ארוכות ומאמצים על אנושיים כדי להגיע?!’

"אמור לי ילד" פנה לבסוף אל הפעוט "כיצד הצלחת להגיע הנה, והרי לי ארכה הדרך שנים רבות!"

והילד השיב: "אתה הגעת הנה מתחתית ההר, וכדי להגיע לפסגה נאלצת להפעיל כח רב במעלה ההר ואילו אני נולדתי פה על פסגת ההר הגבוה!"

,ועתה", סיים המספר את משלו ופנה לנוכחים: "האם מבינים אתם את הנמשל? נכון הוא כי ה’שפת אמת’ צעיר לימים, ולמרות זאת מנהיג הוא אנשים באים בימים ונכבדים כי זאת לדעת: אותם אנשים זקנים וחשובים החלו דרכם בתחתית ההר, ושנים רבות היה עליהם לעמול עד שהגיעו למדרגתם הגבוהה. ואילו ה’שפת אמת’ נולד על הפסגה, ובמשך חייו החל את דרכו בעבודת ה’. לא  יפלא איפהכי ראוי הוא למרות גילו הצעיר להיות מנהיגם של כל חסידיו!" שקיבל נשמה גבוהה מאד וכך להבדיל נולד משה רבנו שאומר רש"י שנתמלא הבית אור גדול של נשמת צדיק כמשה (מעשיהם של צדיקים).

והנה נער בכה.... ותאמר מילדי העברים זה (שמות  ב-ו)

מתוך בכיתו שלנער זה נשמעת בכית ילדים עברים רבים. כבר מקטנותו למשה רבנו היתה נשמה שכוללת את כל עם ישראל מחיבתו אלהם.

ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסיבלותם (שמות ב-יב)

אין התורה מספרת לנו כיצד הגיע משה המגודל אצל בת פרעה, לעזוב את ארמון המך ולהצטרף אל אחיו בילקוט שמעוני מבוא באריכות הסיפור הזה: ויהיה בשנה השלישית ללדת משה,  ופרעה יושב על כסאו, והגבירה יושבת מימינו ובתיה יושבת משמאלו והנער יושב בחיקה, וכל שרי המלוכה יושבים אצלו ויהי הם יושבים והנער הושיט את  ידו ויקח את העטרה מעל ראש המלך וישם אותה בראש,  ויבהלו כל השרים ע"ז ויתמהו תמיהה גדולה. ויען בלעם ויאמר למלך זכר נא אדוני המלך את החלום אשר חלמת ואת אשר  פתר עבדך ועתה הלא זה העלם מילדי העברים אש אלהים בקרבכם ומחכמה עשה זאת ויבחר לו את מלכות מצרים מה עשה אברהם אשר התיש את חיל נמרוד מלך כשדים ואת אבימלך מלך גרר ירש את ארץ בני חת ואת כל ממלכות כנען, ויצחק מה עשה אשר גר בגרר ויעצם כחו מכל הפלשתים וגם את מלכם רצה להכשיל באמרו על אשתו אחותו היא ויעקב רימה את אחיו  ולקח את בכורתו והלך פדנה ארם אל בית לבן ולקח את בנותיו ואת מקנהו ואת כל אשר לו ויברח, ומכירת יוסף שירד מצרימה וינתן בבית הכלא שתים עשר שנה עד אשר חלם פרעה הקדמוני את  חלומו ויפתור לו את חלומו ויוציאהו מבית הכלא ויגדלהו על כל שרי מצרים ובשנות הרעה וישלח ויבא את אביו ואת אחיו מצרימה ויכלכלם בלא מחיר והון ואותנו קנה לעבדים ואם על מלך טוב נהרוג אותו בטרם יגדל ויקח את הממלכה ותאבד תקות מצרים אחרי מלכו. וישלח הקב’’ה מלאך ושמו גבריאל וידמה כאחד מהם ויען המלך ויאמר אם על המלך טוב יביאו אבן שהם וגחלת וישימו אותם לפני הילד והיה אם ישים ידו אל השהם דע כי מחכמה עשה זאת ונהרגהו ואם על הגחלת ישים ידו דע כי לא מחכמה עשה ונחייהו וייטב הדבר בעיני המל.ך השרים הביאו את השהם ואת הגחלת ויקח המלאך ידו אל הגחלת וישא אותו אל פיו ותבער קצת שפתיו ושפת לשונו ונעשה כבד פה וכבד לשון ויחדלו המלך והשרים מלהמית את הילד ויהי הילד בבית ההמלך לבושו בגדי ארגמן ויגדל בקרב בני המלך ויהי בשנת שמונה עשר ליום הולדתו ויתאוה ילד לראות את הוריו וילך אליהם ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עבר מאחיו ויהיה כראות האיש המוכה את משה וינס אליו לעזרה כי האיש משה נכבד וגדול מאוד בבית רעה ויאמר אליו בי אדוני האיש המצרי בא הלילה אל בתי ויאסרני ואל אשתי בא לפני ועתה מבקש את נפשי לקחתה ויהיה כשמוע משה הדבר הרע הזה ויחר אפו מאוד וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול וילך משה וישב בית המלך האיש העברי שב אל ביתו וביקש לגרש את אשתו כי לא  נכון לבית יעקב לבוא אל אשתו אחרי אשר הוטמאה (מכאן משמע שנבעלה באונס רש"י אומר היתה שסבורה שהוא בעלה) ותלך האשה ותגד לאחיה ובקש אחי האשה להרגו, וינס אל ביתו וימלט, מכאן התחיל התנק של משה רבנו ממלכות פרעה והתחלת מנהיג גואל ומושיע לעם היהודי שלא היה כמותו בכל הדורות.

ויברח משה מפני פרעה ויש בארץ מדין וישב על הבאר (שמות ב-טו)

רבי נפתלי טרופ, ראש ישיבת ראדין, תיאר פעם בתיאור ציורי את מידת בטחונו  של משה רבנו בקב’’ה:

"התורה כותבת אודות משה רבנו: ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב על הבאר. ולכהן מדין שבע בנות ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן. ויבאו הרעים ויגרשום, ויקם משה ויושען ויושק את צאנם. ותבאנה אל רעואל אביהן ויאמר מדוע מהרתן בא היום. ותאמרן איש מצרי הצילנו מיד הרעים’ וגם דלה דלה לנו ויושק את הצאן. ויאמר אל  בנותיו ואין למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם".

משה רבנו הגיע למדינה הזרה מדין, כפליט מבלי שיהיה לו שם מוצע או גואל. הוא ישב על הבאר, מבלי שיהיה לו מקום אחר שבו יוכל לאכל לחם וללון. והנה מזדמנת לו אפשרות להתוודע אל אחת מן המשפחות החשובות בעיר, אשר בודאי מתוך הכרת טובה תשמח לעזור לו במצבו החדש, אך משה רבנו אינו נאחז בהזדמנות זו, אינו נכנס אפילו בדברים עם בנות כהן מדין, אשר הצילן מיד הרועיםף הוא איננו שואל לזהותן ואיננו מבקש מהן דבר. נותן להן ללכת לדרכן בעוד שהוא  נשאר יושב על הבאר. שכן כל מה שעשה, לא עשה מתוך צפיה לתשלום גמול ולהנאת עצמו. בראות ורועים מגרשים נערות מן הבאר ומונעים בעדן מלהשקות את צאנן, הוא חש להציל את העשוקות מיד עושקיהן, משום שכך מוטל עליו לעשות וליותר מזה לא התכוון.

רק כאשר שבו הבנות אל אביהן וסיפרו לו על המאורע התעורר האב מעצמו, שמן הראוי להכיר טובה לאיש הבלתי מוכר ולהזמינו הביתה לאכול לחם. השכר אמנם צפוי לצדיקים, אך עשיית המצוה צריכה להיות לשם שמים בלבד. ("הנותן אמרי שפר" הקדמה לחידושי הגרנ"א ממורשת אבות)

ותאמרנה איש מצרי הצילנו מיד הרועים וגם דלה דלה לנו ויושק את הצאן   (שמות ב-יט)

שהשקה גם צאן הרועים שהספיק לכל. וקראו לו איש מצרי כי היה לבוש כמנהג המלבושים המצריים. ורבותינו אמרו משל לאדם אחד שנשכו ערוד, והוא מין נחש שנשיכתו רעה, ותרופתו שהוא רץ ומקדים עצמו למים, ואז יוצא כל הארס של הערוד, והוא מת. ואם הערוד מקדים למים, אין תרופה לנשיכתו. והנה כשאדם זה הלך למעיין מצא תינוק טובע. הושיט ידו והציל אותו.אמר לו התינוק: אילולא אתה היית טובע. אמר לו אדם זה, אילולא הערוד לא הייתי בא לכאן להצילך. וכן כאן אמר בנות יתרו תודות למשה על הטוב שעשה. אמר להם משה: לא אני עשיתי, אלא אותו איש מצרי שהרגתי ולכך נאלצתי לברוח. וזה שאמרו: איש מצרי הצילנו. אותו איש מצרי שהרג משה הוא שהצילנו. ומשה אמר משל זה כדי שלא יחשבו כי הוא הצילן אותן, אלא להראות כי הכל מסובב על ידי הקב"ה כי השגיח עליהן בגלל זה שאביהן עזב את העבודה זרה ולכן הצילם.

שכל רחמנא דעביד לטבא דעביד הקב"ה מסבב הכל לטובה, הקב"ה הוא כולו טוב ודרך הטוב להטיב לכן ניבראו מוגבלים שנוכל לקבל הטבה בעולם הזה ואשרי עם ישראל שקיבל תורה ומצוות ששכרם הוא הטוב האין סופי שהנשמה אמורה להיתענג בו בחיי העולם הבא שנאמר: "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". אך כדי לקבל את הטוב הרוחני שאין לו הגבלה צריכים לקים מיצוות שעל פי רב יש לכל אדם מניעות מצד היצר הרע לקיים אותם ואם הוא מיתגבר על יצרו אזי מגיע לו שכר בעולם האמת.