פרשת שמות

דבר החסידות – פרשת שמות (עיוני)

ב"ה

דבר החסידות – פרשת שמות  (עיוני)

 

דיון ברשעותו של פרעה

 

פעם שאל פריץ רשע את חברו:

-         מה בין פרה ליהודי?

-         ענה חברו הפריץ: "פרה, תחילה מגרשים אותה (מהשור), ואחר כך חולבים אותה. יהודי, תחילה חולבים אותו, ואחר כך מגרשים אותו...

 

~~~

בתחילת פרשתנו (א, ח) מסופר: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". מפרש רש"י "רב ושמואל: חד אמר – חדש ממש, וחד אמר – שנתחדשו גזירותיו".

ויש להקשות: מדוע מזכיר רש"י את שמותם של רב ושמואל, שאין דרכו בכך (רק כאשר הדבר מסייע להבנת הפירוש)?

ויש לומר, שבזה שרש"י מזכיר "רב ושמואל" – בכך הוא מסביר את טעם מחלוקתם. כדלקמן:

ידועים דברי הגמרא (בכורות מט, ב) שהלכה "כרב באיסורי וכשמואל בדיני (בממונא)", והטעם, מסבירים ראשונים*: כיוון שרב עסק בעיקר בדיני איסור והיתר, לכן היה רגיל לרדת לעומקן של דינים אלו לכן פוסקים כמותו ב'איסורי', ושמואל היה יותר רגיל בדיני ממונות לכן הלכה כמותו ב'ממונא'.

ההבדל בין 'איסורי' ל'ממונא' הוא: שאיסור והיתר הם הלכות ש"בין אדם למקום", ודיני ממונות הם (בעיקר) עניינים ש"בין אדם לחבירו".

ומכיוון שרב היה יותר רגיל לעסוק ב"בין אדם למקום" מסתבר שבמקרים שבהם יש אפשרות לפרש פסוק בשני אופנים – יעדיף רב את הפירוש המדגיש את עניין "בין אדם למקום", ולאידך שמואל יהיה נוטה להדגיש את עניין "בין אדם לחבירו" שבפסוק.

ובנוגע לענייננו:

הכתוב בא לתאר את רשעותו של פרעה שהחל להעביד את בנ"י בפרך, למרות כל הטובות שיוסף עשה למצרים, שהציל את כל הארץ מרעב וכו', וכהקדמה לזה נאמר "ויקם מלך חדש . . אשר לא ידע את יוסף" [ומוכרח לומר, שגם לשיטה שקם מלך "חדש ממש" – הרי בוודאי שמע וידע את כל מעשה יוסף שאירעו דור אחד לפניו!** ואעפ"כ נהג ברשעות כלפיהם].

וכאן מתבטא ההבדל בין רב ושמואל:

רב*** מפרש את הפסוק באופן שמדגיש את רשעותו של פרעה כלפי הקב"ה, ואילו שמואל לשיטתו מפרש באופן שמדגיש את "בין אדם לחבירו"; הרשעות כלפי בני ישראל. וההסבר:

לפי הפירוש שלא קם מלך חדש ממש, אלא זהו אותו פרעה – אין הרשעות כלפי המקום גדולה כל כך, כי לפרעה יכלה להיות 'אמתלא' כלפי שמיא שמכיוון שיעקב אבינו נתן לו כבוד מלכות וקיבל את שליטתו – ממילא יש לו הצדקה משמים, לפי דעתו, לשלוט בהם כפי רצונו. אבל מצד "בין אדם לחברו" הרשעות גדולה ביותר [ואין אמתלא הנ"ל מתרצת את הגזרות], כיון שזהו אותו מלך שחברו (יוסף) עשה אתו כל כך הרבה טוב וחסד הרי הכפיות טובה כאן נוראה**** – וזוהי דעת שמואל שעוסק ב"בין אדם לחבירו".

אבל לפי הדעה שקם מלך חדש ממש – שלא קיבל כבוד מלכות מיעקב, וגם בנ"י לא קיבלו את מלכותו ושליטתו בבואם למצרים – הרי אין לו אמתלא כלפי שמיא להצדיק את גזירותיו עליהם, אבל לאידך כלפי בנ"י, בין אדם לחבירו, אין רשעותו כל כך גדולה, מכיוון שהוא "מלך חדש" ולא קיבל טובות מיוסף – וזוהי דעת רב שעוסק ב"בין אדם למקום".

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טז, שמות שיחה א (עמ' 1 ואילך, וכן במתורגם ללה"ק עמ' 1 ואילך) [הבאנו כאן רק את תחילת השיחה וסופה. וראה בפנים השיחה דוגמאות של כו"כ מחלוקות רב ושמואל המובאות בפירש"י וה'לשיטתייהו' שבהם, וגם מדוע רק בחלקם מזכיר רש"י את שמותם של רב ושמואל. עיין בשיחה ותרווה צמאונך]. העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' יב-ג.

 

______________

*)  רא"ש ב"ק פ"ד ס"ד. וראה שו"ת חות יאיר ס' צד.

 

**)  ובפרט שכמה דברים נשארו גם בדור שלאחרי זה – ראה ויגש מז, כ ואילך: ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה גו' ואת העם העביר גו' לחק עד היום הזה גו' לפרעה לחומש גו'.

 

***)  ואף שרש"י כותב רק "חד אמר כו' וחד אמר כו'" – מסתבר להניח שהשיטה הראשונה היא של מי שהוזכר ראשון (רב) והשניה של מי שהוזכר שני (שמואל) – ראה רדב"ז לרמב"ם הל' מעשר שני (פ"ו ה"ג): ב"פ"ק דביצה ר"י ור"א ח"א בשני כיסים כו' ופסק רבנו כמ"ד בשני כיסים מחלוקת חדא דסתמא דמילתא כיון שהתלמוד הקדימו דברי ר"י הם". וראה שם עולם (להר"ר מרגליות) בפתיחה פ"ח. ויש לתרץ.

 

****)  וראה מדרש שהובא בבחיי כאן "אשר לא ידע את יוסף, כל הכופר בטובתו של חבירו כו'" (וראה תורה שלמה כאן אות פח), ומסיים בבחיי "והמדרש הזה נוטה למי שאומר נתחדשו גזירותיו".

דבר החסידות – פרשת שמות

ב"ה      

דבר החסידות – פרשת שמות

 

להפוך את ה'חמור' לקדושה

 

מעשה בחולה אחד, שהרופא התייאש ממנו, והחולה הלך ונחלש עד שכבר לא יכל לדבר.

והזדמן הבעל-שם-טוב לאותו כפר וביקשו שיבקר את החולה. מיד צוה הבעש"ט לבשל לו מרק של בשר. נתנו לו את המרק והחולה התחיל לדבר ותוך זמן קצר התרפא לגמרי.

התפלא הרופא מאוד למראה החולה שהבריא, ושאל את הבעש"ט איך ריפא אותו, הלוא אני יודע שהגידים שלו התקלקלו באופן שאי אפשר לתקן אותם?

ענה לו הבעש"ט: אתה 'השגת' את החולה בגשמיות, ואני 'השגתי' אותו ברוחניות. כידוע, שס"ה מצוות לא-תעשה הם כנגד שס"ה גידים שבאדם. אני דיברתי עם ה'נשמה' שבאדם שיעשה תשובה, וממילא נתקנו כל הגידים שלו, ואז יכולתי לרפאותו.

(סיפורי חסידים להרש"י זוין על פסוק "ורפא ירפא", פ' משפטים סיפור 199)

 

~~~

על הפסוק (פרשתנו ד, ב): "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור" מפרש רש"י (ע"פ פדר"א פל"א): "חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו שנאמר "עני ורוכב על חמור"".

ויש לדייק, שאנו מוצאים שינוי מהותי באופן השימוש של החמור אצל אברהם, משה ומשיח:

אברהם אבינו – לא רכב על החמור וגם לא הרכיב עליו מישהו, רק הניח עליו את העצים והמאכלת*. וגם לשונו של רש"י כאן: "הוא החמור שחבשאברהם".

משה רבינו – הרכיב את אשתו ובניו על החמור (כנאמר בכתוב כאן), אבל הוא עצמו לא רכב עליו.

ומלך המשיח – ירכב בעצמו על החמור. ויתרה מזו, כלשון רש"י כאן: "עתיד מה"מ להגלות עליו".

ויש לומר הביאור בזה:

מבואר במפרשים כאן**, ש"חמור" רומז על "חומר" הגוף וחומריות העולם [וכידוע גם פירוש הבעש"ט (כתר שם טוב בהוספות סט"ז) על הפסוק "כי תראה חמור שונאך גו'", שהכוונה לחומר הגוף]. וזהו הקשר שמשיח ירכב על חמור דווקא, כי תכלית הגאולה היא זיכוך ובירור החומר; הן של האדם, והן של העולם כולו, כלשון התניא (פרק לו) שתכלית בריאת העולם תהיה לימות המשיח "שאז יזדכך גשמיות הגוף והעולם ויוכלו לקבל גילוי אור ה'".

וזהו ההבדל בין שלשת התקופות:

בימי אברהם אבינו – טרם ניתנה תורה, ועדיין לא היה בכוח לזכך את גשמיות העולם רק להכניע את החומר שלא יפריע לקיים את רצון ה', לכן אברהם לא יכל לרכוב על החמור (שפירושו שהחמור עצמו מסייע לקדושה), רק, כלשון רש"י: "הוא החמור שחבש אברהם", הכנעת החומר.

בימי משה רבינו – כאשר עברו בנ"י את "כור הברזל" במצרים, הגיע העולם למצב שניתן לברר גם את חומר העולם [וזו היתה הכנה למתן תורה, שמאז נעשים החומרים של המצוות לחפץ של קדושה] ויכל כבר להיות "וירכיבם על החמור", שהחמור נעשה כלי לקדושה. אבל עדיין משה עצמו לא רכב עליו כי לא ניכר בגלוי שהחמור נהפך לקדושה ("החמור נשאר חמור").

אבל בימות המשיח – כאשר חומריות העולם עצמה תתהפך לקדושה, כנאמר "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר" – אז ירכב משיח בעצמו על החמור, ויתרה מזו – "עתיד מלך המשיח להגלות עליו", כי יהיה ניכר וגלוי שכל העולם נברא לגלות את "אמיתת המצאו" של הקב"ה.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לא, שמות שיחה ג (עמ' 15 ואילך. השיחה בלה"ק במקור) וראה ג"כ לקו"ש ח"א וישלח סעיף ז-יב (עמ' 70-73 ובמתורגם ללה"ק עמ' 61-63). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' נה-ז.

 

______________

*)  כי לא נאמר שרכבו על החמור, משמע שהלכו ברגל. ואח"כ, כשהשאיר אברהם את נעריו עם החמור, נאמר "ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו, ויקח בידו את האש ואת המאכלת" (וירא כב, ו), משמע שעד אז היו העצים והמאכלת מונחים ע"ג החמור.

 

**)  ראה גור אריה (ובס' גבורות ה' פכ"ט). מנחה בלולה, פנים יפות ועוד.

דבר החסידות – פרשת שמות – כ' טבת

ב"ה

דבר החסידות – פרשת שמות – כ' טבת

 

הגאולה שבתוך הגלות

על הפסוק "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" אומר המדרש (שמו"ר פ"א, ה) "על שם גאולת ישראל נזכרו כאן" והמדרש מפרט איך כל אחד משמות השבטים קשור לגאולה.

ותמוה, הרי כאן בפרשת שמות, "הבאים מצרימה", דווקא מתחיל השעבוד הקשה במצרים ומה פתאום נזכרו כאן על שם גאולת ישראל?

ויובן בהקדם מאמר רבי אלעזר בן עזריה (ברכות פ"א מ"ה) על הפסוק "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך": "ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – להביא הלילות". כלומר: לא רק ב"ימים", בזמנים של אור כמו בביהמ"ק, יש לזכור את גאולת מצרים, אלא גם בלילות; בימים החשוכים של הגלות, צריך יהודי לזכור את יצי"מ – שהוא לא משועבד ל'מצרים' ובכוחו לצאת מהמיצרים שלו.

וחכמים אומרים יתרה מזו: "כל ימי חייך – להביא לימות המשיח", כלומר גם ב'ימי חייך', בגלות, יש לכוון את עבודתנו כדי להביא לימות המשיח, ועד להביא את ה'למעלה מהגבלה' של ימות המשיח לתוך הגלות.

וזה הפירוש במדרש: שכבר כשבנ"י באו מצרימה הרגישו ו'חיו' את הגאולה המובטחת בתוך הגלות של מצרים.

זה קשור במיוחד ליום ההילולא של הרמב"ם, כ' טבת, שחל תמיד בפ' שמות: הרמב"ם ר"ת "רבות מופתי בארץ מצרים", כי הוא פעל בתוך מצרים (כפשוטה) ושם חיבר את חיבורו הגדול "משנה תורה"* ואף כתב בו את ההלכות של ימות המשיח!

וראה זה פלא! בנ"י ירדו למצרים שבעים נפש, גם ראב"ע אמר הרי אני כבן שבעים שנה וגם הרמב"ם חי בדיוק שבעים שנה, והרמז בזה: כיון שבגאולה נאמר "כי עין בעין יראו" והחידוש הוא להכניס בתוך הגלות (מצרים ושבעים האומות) את העי"ן, את אופן הראיה, של הגאולה העתידה, שתבוא בקרוב ממש.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: התוועדות ש"פ שמות, כ"א טבת ה'תשנ"ב, שזכיתי להיות נוכח בו. נדפס בספר השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 244 ואילך (ובתרגום ללה"ק בתורת מנחם התוועדויות תשנ"ב ח"ב עמ' 94 ואילך).

______________

*) כפי שהרמב"ם מסביר בהקדמתו הטעם שראה לחבר חיבורו, כיון ש"אותם הפירושים וההלכות והתשובות כו' נתקשו בימינו ואין מבין ענינם כראוי אלא מעט במספר ואין צריך לומר התלמוד עצמו . . לכן ראיתי לחבר דברים המתבררים כו' כולם בלשון ברורה ודרך קצרה עד שתהא תושבע"פ כולה סדורה בפי כל כו'", כלומר, שזה פעל 'גאולה' במצב דחושך – ההעלם וההסתר – של  הגלות.

פרעה ואנחנו [נחזיק תורה, כאות הוקרה]!

פרעה ואנחנו [נחזיק תורה, כאות הוקרה]!
לימור שמעוני
לעילוי נשמת כל מתי ישראל

יעקב אבינו עליו השלום התייצב לפני פרעה. יעקב אבינו, הנבחר שבאבות - הקדושים, צדיק יסוד עולם, בן מאה ושלושים שנה. מי שנלחם במלאך וניצחו, מי שמלאכי השרת חרדו מפניו, מי שזכה לברכת נצח במחזה הנבואה- האם ידע פרעה להעריך את הזכות שנפלה בחלקו, לחזות בנועם פניו של הצדיק הנשגב?!
"ויברך יעקב את פרעה" – "שדרך הזקנים והחסידים הבאים לפני המלכים לברך אותם בעושר ונכסים וכבוד והתנשא מלכותם".

ובמדרש אמרו: "ברכו שיכלה הרעב", שהיה אמור להמשך עוד חמש שנים תמימות, להסב צער נוראי למליוני מצרים ולכלות את אוצרות התבואה שפרעה כנס, ועתה כלה הרעב, והמצרים- שכבר היו עבדים לפרעה- אכלו לשובע מיבולם, ופרעה הרוויח המון תבואה, הון רב.
ועוד אמרו שבירך את פרעה שבצאתו אל הנילוס שחקלאות מצרים וכלכלתה תלויים בו, יעלה הנילוס לקראתו ומימיו יציפו את התעלות וישקו את השדות, איזו ברכה נפלאה! כמה גדל כבודו של פרעה בעקבות אותה ברכה, כמה גדל עושרה של ארצו והשתבח יבולה!

לא עברו שנים רבות, ופרעה שיעבד את בני בניו של יעקב, שהנחילו עושר כה רב, וכה הרבה כבוד. והברכה, אותה ברכה שיעקב אבינו ברכו שהנילוס יעלה לרגליו, מה היה עליה? כך אמרו רבותינו, כשבאו משה ואהרון אל פרעה להורות לו לשלח את העם בדבר ה' ויעבדוהו, אמר: "מי ה' אשר אשמע בקולו?" אמרו לו לשלח את העם בדבר ה' ויעבדוהו, אמר: "מי ה' אשר אשמע בקולו?" אמרו לו:" בורא עולם הוא, ממית ומחיה, מוריד טל ומטר במאמרו ומצמיח כל פרי, וזן ומפרנס לכל". אמר להם: "איני צריך לו, שאני בראתי את עצמי. אתם אומרים שהוא מוריד טל ומטר, הרי יש לי נילוס שהוא עולה לרגלי ומימיו מתברכים על ידי, שנאמר: "הנני עליך פרעה מלך מצרים.. האומר לי יאורי ואני עשיתיני".

לומר "אני בראתי את עצמי"- שטות היא, כשטות המדענים האומרים שהעולם יצר את עצמו... אבל לומר "יש לי נילוס"- להצביע על הברכה המופלאה שהנילוס עולה לרגליו ומחמתה להכריז על עצמו כאליל. בכח ברכת הצדיק בשם ה'- לכפור בה', בכח ברכת הצדיק- להמשיך ולהתעלל בזרעו, זו אינה שטות, זו כבר חוצפה, זו רשעות! והתורה נצחית היא, ככל החזיון הזה רואים אנו בימיני ובזמנינו. התורה היא מקור הברכה: "מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל החכם ויבקש עליו רחמים". אין העולם מתקיים אלא בזכות לימוד התורה, שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי". אין נצחון במלחמה אלא בזכות לומדי התורה, שנאמר "עומדות היו רגלינו" במלחמה "בשערייך ירושלים". בזכות שערי בתי המדרש שבירושלים. אין הברכה שורה במסחרו של זבולון, אלא מכח תורתו של יששכר , ואם אין תורה- אין קמח!.

ולאידך גיסא, אם אין קמח אין תורה, לומדי התורה זקוקים להחזר של חלק מהברכה שהם משפיעים, כדי שיוכלו להגות בתורה ולהמשיך להשפיע שפע ברכה. השאלה היא, האם אלו הנהנים מאותה ברכה מודעים לכך- או שהיו כפרעה המתכחש למקור ברכתו, משייך אותה לעצמו ולכוחו- ומשתמש בה כדי לשעבד ולהכביד את העול על הלומדים! הבעל שם טוב הקדוש זצ"ל המשיל משל: חיל הרגלים צר על עיר מורדת. התיש כוחו במצור הממושך, עד לכניעה ולנצחון. כשהונף הדגל הלבן ונפתחו השערים קמו וביקשו להיכנס, אך אז הקדימום הפרשים הזריזים, פשטו על העיר ושללו את שללה. בפנים קורנות שבו מן העיר המרוקנת, סוסיהם עמוסים שלל. קראו לעברם חיילי הרגלים: "אין עינינו צרה בכם, אבל הלא תתנו לו מעט אוכל להשיב את נפשנו לאחר המצור הממושך שאיפשר לכם לשלול שלל כה רב!"...

והנמשל: תלמידי החכמים הממיתים עצמם באהלה של תורה בוקעים בזכויותיהם את המסכים,גוברים על הקטרוגים, ממשיכים את השפע- ואנשי המעשה גורפים אותו במידה גדושה. אין העין צרה בהם. אך ידעו בזכות מי באה הברכה, ויתנו ללומדי התורה כדי סיפוקם!
ולא יהיו כפרעה, שכפר ואמר: "לי יאורי", והברכה מכוחי...

מול "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ"

עבודת הפרך המצרית-

מול "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ"

**המצרים העבידו את אבותינו בעבודת פרך. האם גם אנו נכשלים באיסור של "לא תרדה בו בפרך"? ** עבודה בעמידה במשך 8 שעות, לעבור באמצע הספונז'ה, להחזיר ספרים למקום, לשלוח ילדים לשליחויות שאינם נוחות ורצויות להם, במאמרו המעניין והמחכים של הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א **

 

היהודים האומללים ניצבו שורות שורות, ממתינים לבואו של הנוגש המצרי, מנהל העבודה האכזר, שחילק את העבודה בין העבדים היהודים והחליט להיכן יצעד כל אחד היום לעבודה. ההמתנה מורטת העצבים הגיעה אל קיצה, כשהמצרי הופיע, לבוש במיטב מחלצותיו. הוא סימן במקלו ליהודי שניצב בראש התור, אביה שמו, וקרא לו לצעוד קדימה.

אביה, יהודי כרסתן וגברתן, בעל ככוח פיזי אדיר, עבד לפרנסתו כחוטב עצים וכסבל משאות כבדים. משקלו עמד על 160 ק"ג וכוחו החסון היה כשיר לכל עבודה פיזית קשה. הנוגש המצרי הביט באביה בחיוך לגלגני ופסק: "אתה תלך לעבוד במטבח. תדיח את כלי החרס ותקנה אותם היטב".

בשורה שממול ניצבה דבורה, אישה שברירית בת שישים ושלוש. לפני שפרעה הרשע החל להתעמר ביהודים, עבדה דבורה בסריגה קלה ובטוויית חוטים. כוחה לא עמד לה בעבודות קשות יותר, אך מומחיותה באריגת בגדים וסריגת צמר, פירנסה אותה ואת משפחתה בכבוד. המצרי הרשע הביט בדבורה והודיע לה: "את הולכת ליער, לחטוב שם עצים. כשתסיימי לחטוב את העצים, תגררי אותם עד רעמסס, ותעלי אותם בכוחות עצמך למגדל השלישי".

המצרים, כך אנו לומדים בפרשת השבוע וכך מסבירים לנו חכמינו ז"ל (סוטה יא, ב), העבידו את בני ישראל בפרך. ומהי עבודת פרך? "שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים". המצרים רצו להתעלל ביהודים, ולכן הם החליפו את העבודות. במקום שהיהודי החסון והגברתן יחטוב עצים ויהנה מעבודתו הפיזית, שלחו אותו לכבס ולבשל במטבח, ואילו את האישה השברירית והרכה שלחו המצרים לחטוב עצים, לבנות בניינים ולגרור חפצים כבדים.

חז"ל מספרים לנו שחלק מעבודת הפרך של המצרים כללה עבודה ללא תכלית. היהודים בנו בנין במשך חודשיים, וכשהבנין עמד על תילו, הכריחו אותם המצרים לשבור את הבנין ולהורסו עד היסוד. היהודים בישלו ארוחה שלמה, סעודה כיד המלך, מבוקר ועד הערב, ובערב הגיע הנוגש וציווה עליהם להשליך את כל האוכל לפח האשפה. (ראו בפנים יפות שמות א,יא).

כמה רשעות ואכזריות יש בכך, להציק לעובדים ולהעבידם במלאכות שאינם נוחות ומעניינות אותם, וגם להעבידם בעבודות ללא מטרה, אלא סתם כך בשביל שיעבדו ויטרחו!

******

גם כשיהודי נמכר לעבד ותפקידו לשרת ולעבוד בבית אדונו, נאמר בתורתנו הקדושה (ויקרא כה) "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקיךָ". ומסביר רש"י בשם חז"ל: "מלאכה שלא לצורך, כדי לענותו. אל תאמר לו החם לי את הכוס הזה, והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן עד שאבוא. שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו, ואומר אני לו שהוא לצורך, הרי הדבר הזה מסור ללב, לכך נאמר "ויראת מאלוקיך".

הרמב"ם (הלכות עבדים פרק א) פסק ש "כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך, ואיזו היא עבודת פרך? זו עבודה שאין לה קצבה ועבודה שאינו צריך לה, אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד שלא יתבטל. מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו: "עדור תחת הגפנים עד שאבוא", שהרי לא נתן לו קצבה, אלא יאמר לו: "עדור עד שעה פלונית או עד מקום פלוני". וכן לא יאמר לו: "חפור מקום זה" והוא אינו צריך לו, ואפילו לחמם לו כוס של חמין או לצנן ואינו צריך לו, אסור ועובר עליו בלא תעשה, שנאמר "לא תרדה בו בפרך", שאינו עושה לו אלא דבר קצוב שהוא צריך לו".

גם בעל ספר החינוך (מצוה שמו) מעתיק את דברי הרמב"ם והוא מוסיף וכותב שלמרות שמצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה, בו לא נמכרים עבדים עבריים, "מכל מקום ראוי לו לאדם להזהר בענין מצוה זו גם היום בהיות עניים בני ביתו, ולהזהר בה הרבה. ויתן אל לבו כי העושר והעניות גלגל הוא שחוזר בעולם, ומהשם הוא, ויתננו לאשר יישר בעיניו הזמן שירצה ולא יותר ואפילו רגע, שגם כי יצבור כעפר כסף ויטמנהו בקרקע ויקנה קרקעות עד אין מספר וטובה הרבה יהיה לו, הכל יאבד ממנו יחד בחטאו לה', ואם יצדק תתקיים בו הטובה, כי כל מין במינו ידבק".

רבנו יונה: לא להשתעבד באנשים שסרים למרותינו

חידוש חדש בענין כתב רבנו יונה ז"ל, בספרו הנודע שערי תשובה (ש"ג ס). על חידוש זה בנו רבים מגדולינו תילי תילים של הנהגות, וכדאי מאד להחכים ולדעת מה חידש רבנו יונה. וכך הוא כותב: "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך". לא ישתעבד אדם בחבריו, ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו, לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה, אלא לרצונם ותועלתם, ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם, אבל אדם שאינו נוהג כשורה מתר לצוותו לכל אשר יחפץ".

האורחות צדיקים (שער האכזריות) מחרה מחזיק בדבריו של רבנו יונה וכותב לנו כך: "אם אתה איש ירא ואימתך מוטלת על הבריות, ומה שתצוה עליהם יראים להשיב פניך, היזהר בך מאד שלא להכביד עליהם המשא, ואפילו להחם צפחת המים, או לצאת בשליחות אל רחוב העיר לקנות רק ככר לחם. ועל זה נאמר בתורה: "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך", ובזה הוזהרנו, שלא יעבוד אדם בחבירו עבודה קשה, ולא יצוה עליו אלא דבר שעושה ברצונו ומדעתו".

הגאון ר' שרגא פייבל שטיינברג זצ"ל (סבו של ידידי הרה"ג רבי שרגא פייבל שטיינברג שליט"א, מרבני ישיבת 'כנסת יחזקאל' בעירנו), היה ממקורביו הגדולים של מרן החזו"א, וכך סיפר הגרש"פ שטיינברג זצ"ל, סיפור שסיפר לו החזון איש.

החזון איש זצ"ל ישב פעם בחו"ל באסיפה של רבנים, ושתק כדרכו. ביקשו הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל שיאמר דברי תורה, ואמר לו החזו"א שאינו רוצה לדבר בציבור, ואם כן כשמבקשו לדבר דברי תורה ברבים, עובר הוא  לפי דברי רבינו יונה על "לא תרדה בו בפרך", והשיב לו ר' אלחנן, ששונים הדברים בדברי תורה, ואם מכריחים אדם לדבר בדברי תורה- לא וברים על 'לא תרדה בו בפרך'. החזו"א שמע את הדברים והציע בפני הנוכחים קושיה אחת, והגאון רבי שמעום שקופ זצ"ל שגם הוא השתתף באסיפה, אמר על כך תירוץ, והחזו"א לא המשיך להתערב בדיון התורני שהתפתח בעקבות קושייתו.    הוסיף החזו"א ואמר להרב שטיינברג, שהוא עצמו סבר שאין הבדל בין דברי תורה לשאר דברים, וגם בדברי תורה שייך האיסור של "לא תרדה בו בפרך", אלא שמחמת כבודו של ר' אלחנן וסרמן הציע דברי תורה בפני הרבנים...

ה'ציץ אליעזר' דן האם בימינו ניתן לאדם חולה לשאול טלית ותפילין ללא רשות בעליו, והאם כדאי לו לשאול מאחרים טלית ותפילין, גם כשביקשנו מהם רשות מפורשת. הוא כותב שלא כדאי לעשות זאת, גם אם ביקש רשות, משום שבעל הטלית והתפילין חש באי נעימות לסרב למבקש, ולמרות שבאמת אינו רוצה להשאיל לחולה את התפילין שלו, הוא מאפשר לו להשתמש בהם, רק בגלל אי הנעימות שלו. הוא מצטט את דברי השערי תשובה וכותב ש"עלינו לדון ולהקיש מהדברים גם בנוגע לשאר האיסורים וכיוצא מהם שלא להעמיד את חבירו במצב כזה, שמפני האימה או הבושה יביע את הסכמתו למבוקש בפיו ובשפתיו בלבד ולאמיתו לבו בל עמו"...

הוראת הגר"נ קרליץ שליט"א: לא להכביד את העול על הילדים

לאור דברי רבנו יונה (ש"ג אות ס') מובא בספר "חוט שני" (ח"ב עמוד רמ"ד) שהגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א הורה שכאשר מבקשים עזרה בבית מבני הבית, וכן מאשתו בדברים שאינה מחויבת לעשותם על פי דין, ובפרט מהילדים, צריך להיזהר שלא לרדות בהם בפרך, שכל השתמשות באדם מישראל שלא לרצונו או שלא לתועלתו, אפילו אם הוא בנו, יש משום "לא תרדה בו בפרך" לדעת רבנו יונה. על כן, כותב הגר"נ קרליץ שליט"א, אין לבקש מהילדים אלא דברים שהם לרצונם או לתועלתם. ומסייג הגר"נ שליט"א ומורה כך: ועניינים שיש בהם משום חינוך לילדים, כמו להרגילם לנקות את החמץ לפני פסח וכיוצא בהם, הרי זה בכלל לתועלת, ומותר מה אף שאינו לרצונם ואף על פי שאינם מבינים את התועלת שבדבר וצריך לשקול בכל דבר את התועלת לחינוך הילד.

עפר ואפר אני למול מרן הגר"נ קרליץ שליט"א, אך 'לדבר בלימוד' אפשר, כמובן. בעניותי לא ירדתי לסוף דעתו של הגר"נ קרליץ שליט"א, ואדרבה, אשמח לקבל את תגובות הקוראים הנכבדים והיקרים. כאשר האב או האם מבקשים מהילד להביא להם דבר מה מהארון, לסדר משהו בבית או ללכת לשכנים להלוות שקית חלב, הרי יש בכך מצוות עשה מהתורה של כיבוד אב ואם. ואם כן, מדוע שההורים לא יממשו את זכותם לבקש מהילדים לעשות בעבורם או בעבור הבית, דברים ושליחויות?! כאשר האב מבקש מבנו שיכין לו כוס תה, הילד מקיים בכך מצות כיבוד אב. ואם כן, מדוע הדבר שונה אם נבקשו לנקות את החדר, לגשת לסניף הדואר לשלוח חבילה או ללכת ל"נחלת יצחק" לקנות בקבוק או מוצץ?!

בהלכה נפסק (שו"ע יו"ד ר"מ, י"ט) ש"אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו- כבודו מחול". ואולם הלכה זו מדברת על אב שמדקדק עם הילדים בכבודו ודורש מהם לכבדו מאוד. אך הדבר אינו קשור להורים ששולחים את הילדים לשליחויות או מבקשים מהם להביא בעבורם דברים שונים. הלא כן?!

ידידי הרה"ג רבי ישי שנדרופי שליט"א, מחשובי תלמידי החכמים בעירנו, אינו מבין גם הוא את פסק ההלכה של הגר"נ קרליץ, אך הרב שנדרופי מוסיף שיתכן שהילדים צריכים ללכת הלוך ושוב לשליחויות ועניינים שיש בהם כבוד אב או אם, אך בעניינים שאין בהם כיבוד הורים, כמו למשל שאמא אומרת לילד לסדר את המיטות בשעה ארבע אחר הצהרים, כאשר הילד הולך לישון כבר בשעה שש, אם כן כיבוד אם לא שייך כאן, כי סידור החדר אינו מכבודה של האמא, והחדר עצמו אינו זקוק לסידור המיטה, כאשר בעוד שעתיים הילד הולך לישון בכל מקרה באותה המיטה. אלא מה? האמא מקפידה מאד מאד על הסדר, ורוצה חדר מסודר, גם כשעוד שעתיים המיטה תיפתח שוב. במקרה כזה, טוען הרב שנדרופי, יתכן שאין היתר לדרוש מהילד לעשות זאת, כשהוא לא רוצה בכך וסביר שהדבר מיותר.

נוסיף על דברי הרב שנדרופי שליט"א ונסביר את הרעיון שלו: 1) כשההורים מבקשים מהילדים שיבצעו דבר-מה בעבור ההורים, יש בכך מצות כיבוד אב ואם ולכאורה ההורים יכולים לבקש זאת מהילדים שוב ושוב, והילדים מקיימים בכך מצוה. 2) כשאנו מבקשים מהילדים לעזור בבית, לקנות מוצרים ולסדרו בסידור נורמלי, הרי אין צורך להגיע למצות כיבוד אב ואם. כי הילדים עצמם מתגוררים בבית ולא מוטל על ההורים לעשות הכל לבד. גם הילדים אמורים לחיות בבית עם מוצרים, נקיון וסדר, וההורים אינם עובדי-נקיון או אנשי תחזוקה פרטיים של הילדים. לכן כשההורים מבקשים מהילדים לסייע בצרכי הבית, מסתבר שלמרות שהילדים לא רוצים בכך (כי הם כעת באמצע משחק סוער או בעיצומו של ספר קריאה מעניין...), אפשר לצוות עליהם ללכת ולמלא את המטלות הללו. 3) אך כאשר ההורים מבקשים דבר-מה שאינו לכבודם או לצרכם האישי, וגם הילדים לא נהנים ממנו, אלא מדובר באובססיה של אבא או אמא לסדר מדויק מידי או לנקיון בוהק באופן מיוחד, בזה, כך טוען ידידי רבי ישי שנדרופי שליט"א, יתכן ואסור לרדות בילדים בפרך ואין להכריחם לבצע זאת, וזאת בלבד- וכך מדגיש גם מרן הגר"נ קרליץ שליט"א- שאין להורים עניין חינוכי שהילדים יבצעו זאת, כדי שלא יהיו עצלנים, או כדי שיתחנכו לציית בקול ההורים, גם כשלא נוח או לא מתחשק להם כעת. וכמובן, באופן קבוע אני זוכה לקבל תגובות מחכמי התורה, אברכי עירנו ותושביה, ואשמח גם הפעם לשמוע את חוות דעתכם.

 

עבודת הפרך של העובדות ברשתות הגדולות

לפני מספר שנים פורסמה בעיתונות הכתבה הבאה: כ-150 אלף נשים (וגם גברים) מועסקות בישראל כקופאיות, תמורת שכר נמוך. מעדויות שהגיעו לקליניקות המשפטיות-חברתיות של האוניברסיטה העברית, בניהולו של עו"ד יובל אלבשן, עולה תמונה קשה, שלפיה רבות מהן נדרשות לעמוד על הרגליים לעיתים במשך שמונה שעות רצופות. לחלקן כלל אין כיסא בעמדת הקופה, על חלקן נאסר ללכת לשירותים. בין הרשתות שבהן מדובר: המשביר לצרכן, יוניברס-קלאב וסופרפארם.  

"לפעמים אני עומדת על הרגליים 12 שעות. פעם, כשלא היו לקוחות, נשענתי על כיסא, והמנהלת צעקה עלי: 'לא יושבים בזמן העבודה'", סיפרה עובדת בסופרפארם. קופאית בסניף יוניברס-קלאב במרכז סיפרה: "כשאין לקוחות אסור לנו לשבת, ואנחנו צריכות לעזור בפיזור הסחורה. קופאית שעומדת סתם כך חוטפת על הראש". עובדת במוקד טלפוני של אחת החברות מספרת: "בשלוש השעות הראשונות של העבודה נאסר עלינו לצאת לשירותים כי יש לחץ עבודה. פעם אחת איחרתי למשמרת ולא הספקתי ללכת לשירותים. במשך שעות ארוכות נאלצתי להמתין. חזרתי הביתה ובכיתי כל הלילה".  

לדברי עו"ד אלבשן, קופאיות שנשאלו מדוע אינן עוזבות את עבודתן השיבו כי המצב הכלכלי אינו מאפשר להן לעשות זאת, מחשש שימצאו את עצמן ללא פרנסה. "מדובר בהעסקה פוגענית", אומר אלבשן, "הפוגעת בכבוד העובד וגורמת לו לשוב לביתו מושפל. מתייחסים לעובדים כמו לסחורה".  

במסגרת המאבק נגד התופעה, תתבצע פנייה לציבור להטיל חרם על רשתות שאוסרות על קופאיות לשבת. במקביל נוסחה הצעת חוק על ידי עו"ד מהאוניברסיטה העברית, המציעה להטיל קנס של עד 20 אלף שקל על כל מעסיק המחייב עובד לעמוד שעות ארוכות. "יש כבר עשרה חברי כנסת שהציעו לקחת על עצמם את הגשת הצעת החוק", אומר אלבשן.  

גם ההסתדרות התגייסה למאבק: היא החלה להפעיל קו מיוחד לפניות עובדים במצוקה, וכבר היו כאלה שפנו והתלוננו. שמוליק כהן מהנהלת ההסתדרות הודיע כי פעילי ההסתדרות והארגונים החברתיים יפגינו מול סניפי סופרפארם. פיטר מאגנוס, מפקח העבודה הראשי במשרד התמ"ת, אמר כי משרדו יפעל בקרוב לשינוי בחוק שיאכוף על המעסיקים לאפשר לעובדים לשבת.

דוברי רשתות השיווק אומרים בתגובה: "מחקרים שבידנו קובעים כי הנזק הבריאותי שנגרם לקופאית יושבת עלול להיות גדול לעומת קופאית שעומדת".  דובר רשת יוניברס קלאב, רן רהב הגיב: "המכון לשיווק מזון בארצות הברית קבע כי במצב ישיבה קיימת סבירות גבוהה ליצירת עומס על הגב. החברה נוקטת פעולות נוספות בדאגה לבריאות הקופאיות, אך עם זאת הנהלת החברה בוחנת בימים אלה את כל הנושא מחדש". עמיר משה, סמנכ"ל סניפים ומכירות במשביר לצרכן: "הקופאיות משמשות גם כמוכרות המלוות את הלקוח מכניסתו לסניף ועד לתשלום – ולכן אינן יושבות".   

מסופרפארם נמסר: "הקופאיות עומדות כי מדיניות הרשת היא להעניק ללקוח שירות בגובה העיניים. כשאין לקוחות בתור עוסקות הקופאיות בעבודות אחרות בסניף, ולכן אין להן כיסאות. מי שרוצה לשבת יכול לגשת בזמן ההפסקה לפינת הישיבה". 

כך פורסם בעיתונות, ואכן, מזעזע. ומה אומרת ההלכה על הענין?

רבי חיים פאלאג'י זי"ע, כותב (בספרו תוכחת חיים) את הדברים הבאים: "למדנו לימוד היטב הדק שאין לאדם להשתמש במשרתים שלו בעבודת פרך ובביזיון ובקושי השעבוד, כי אם ברחמנות בין האדם עצמו בין בני ביתו כי העושה להפך מזה הוא הנענש בעונש גדול להיות בעבדות ושעבוד או אחד מבניו. וצא ולמד כמה רעה גורם המשתעבד במשרתיו... בעבור שהקפידה שרה אימנו על זה, שנאמר "ותענה שרי ותברח מפניה", ונחשב לה זה לחטא, וגם לאברהם אבינו שהודה לדבריה, וגרם חטא זה גלות עם בני אברהם להיות מעונים תחת ישמעאל...כי מזה מוכח כמה קשה העונש המשתעבד בעבד וכל שכן במשרתים. אשר בזה נראה לפרש מאמר רז"ל באיכה רבתי "גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה", שדרשו שם מעוני שגזלו מתנות עניים. ומרוב עבודה שנשתעבדו בעבד עברי. גלתה יהודה מעוני שהיו עושים עינוי לעבדים ושפחות, וכן מרוב עבודה שהיו משתעבדים בהם בריבוי עבודה בלי חמלה וחנינה כי זה הדבר גורם להם להיות גולים בגלות".

לא לעבור ב'רטוב'


לא רק עובדות בסופרמקט אסור להעביד בפרך, בצורה שאינה הוגנת. גם את בני הבית אסור להעביד בפרך.

מרן הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל אמר שאם הידים  של אדם מלוכלכות בשמן, ישטוף אותן וינגבן במגבת,  ואם מנגב את ידיו כשהם עוד מלוכלכות בשמן במגבת, עובר על לא תעשה שבתורה, שנאמר "ובאחיכם בני ישראל, איש באחיו, לא תרדה בו בפרך". שגורם לרעייתו שתצטרך לעבוד קשה על ניקיון המגבת.

תופעה פסולה, שיש בה כעין "לא תרדה בו בפרך". אם המשפחה, האחות הגדולה, או הבעל, שוטפים את הבית, והנה אנו נכנסים לחדר ומלכלכים אותו והמנקה צריך לעבור שוב עם סמרטוט הרצפה, כדי לנקות את טביעות הנעליים. התופעה מוכרת יותר אצל מנקי הבנינים. המנקה שטף את רצפת הבניין והאנשים עוברים לו 'ברטוב', מול עיניו. לפעמים המנק מציע בעצמו שנעבור, אך אם לא, ודאי יש בכך מידת אכזריות ורשע, להעביד אדם לחינם.

מסופר על רבנו 'אור ישראל', רבי ישראל מסלנט זי"ע, שהתארח אצל אחד ממכריו והוזמן לטול ידים לסעודה. באותם ימים לא היו ברזים בבתי העיירה. את המים שאבו מן הבאר, וסחבו בדליים כבדים, ועל כן נהגו בהם חסכון. "היום יוכל כבוד הרב לטול ידים בשפע רב של מים" – אמר היהודי בשמחה. "הרב יזכה לנטילת ידים מהודרת, שגם סגולה לעשירות, כידוע, בצידה".

 "מה יום מיומים?" שאל רבי ישראל סלנטר.

 "לקחנו לביתנו נערה יתומה, שבין שאר עבודות הבית, היא גם שואבת מים מהבאר לכל צרכינו", סח המארח. אמר לו רבי ישראל: "אין בשפע המים כל הדור מצוה, אם הם באים על חשבון נערה יתומה, שתצטרך לעמל בפרך בשל כך ולשאוב עוד ועוד מים. וללא כל ספק, אינני רוצה להדר ולהתעשר על חשבון עמלה..." .

להחזיר את הספרים לארונות

רבנו הסטייפלר זצוק"ל כתב מכתב, בו קרא להשיב ספרים למקום, משום שמי שאינו משיב ספרים לארון, יש בכך מידת אכזריות ורשע, שגורם לאחרים לחפש את הספר ולבזבז את זמנם. ישנם שכתבו שבאי השבת ספרים למקומם בארון, יש גם בעיה של בזה גם משום בזיון ספרי קודש, המונחים במקום לא מקום, נקרעים ומקלקלים. בספר חסידים כתוב שאחד הסימנים להכיר יראת שמים של אדם, הוא יחסו לספרי קודש. ויש שכתבו שיש בזה גם משום "לא תרדה בו בפרך". עבודת פרך של עבד היא עבודה יזומה שאינה חיונית. כאשר אדם עובד עבודה יצירתית וחשובה, הוא מרגיש סיפוק. אבל אם סתם עובד קשה ללא סיבה מוצדקת, הוא חש תסכול. כמובן, מן התורה דין זה נאמר רק בעבד, ולא באדם בן חורין שיש בידו לסרב, מכל מקום זו אותה סברא, יש בזה מעין "לא תרדה בו בפרך".

--שנזכה לחשוב כל הזמן על טובת השני!

מסגרת

מרן הגר"ח קניבסקי משיב לנו

מאחר שהדברים לא הוגדרו אצלי בבירור, פניתי השבוע לנכדו חביבו של מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, ידידי רבי יעקב קניבסקי שליט"א, שנהג בי, כדרכו בקודש, עין טובה, ונכנס עם השאלות למרן שליט"א.

שאלתי כך:  האם אדם שמעביד מוכרת בחנות בצורה שצריכה לעבוד בעמידה, בלי לשבת כמה שעות, עובר על "לא תרדה בו בפרך"?

 ומרן שליט"א השיב: אולי.

שאלתי: האם אלו שזורקים ליכלוכים במקום שיש מנקה, והוא צריך לעבוד קשה יותר, עובר על "לא תרדה בו בפרך"?

ומרן שליט"א השיב: צריך להיזהר, אבל אם אין מתכוין מותר.

שאלתי: האם מי שלא מחזיר ספרים לארון בבית הכנסת, עובר על איסור זה?

ומרן שליט"א השיב: כן.

הערות חביבות לפרשת שמות

הערות חביבות לפרשת שמות

רינת שמואל-שמות

וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ (א, יג).

 איתא בשבת י' ב': לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. והעקידה בריש שער ל"ו הקשה דא"כ אמאי השתעבדו זרע יוסף במצרים והרי לא היו אשמים במכירת אביהם.

והנה התוס' שם כתבו: ואע"ג דבלאו הכי נגזר דכתיב  'ועבדום וענו אותם', שמא לא היה נגזר עליהם עינוי כ"כ אלא ע"י זה שהרי ארבע מאות שנה התחילו קודם שנולד יצחק ל' שנים. והמהרש"א שם כתב דעוי"ל דה"ק דאי לא משקל ב' סלעים כו' לא היה נתגלגל ירידתם בעבירה זו במכירת אחיהם אלא בדרך אחר שלא בעבירה, עכ"ל. ולדבריו מתורצת קושיית העקידה כמובן.

ונראה דלהכי רצו בני אפרים לצאת ממצרים ולא להשתעבד למצריים, כיון דסברו כפשטות ד' הש"ס דמכירת יוסף גרמה לירידת ישראל מצריימה, והם, כזרע יוסף, לא אמורים להיענש על מכירתו של יוסף. 

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל (ב ,יב).

בסנהדרין נח,ב: אמר רבי חנינא: נכרי שהכה את ישראל - חייב מיתה, שנאמר 'ויפן כה וכה וירא כי אין איש [ויך את המצרי]' וגו'. ובמפרשים תמהו אמאי נקיטה ש"ס רישא דקרא ללא צורך.

והנראה דהנה דעת הרמב"ם מלכים (י,ו) שאינו חייב מיתה בידי אדם אלא בדיני שמים, והלימוד מהאי קרא אינו אלא אסכתא בעלמא.  והנה קי"ל דאין בן נח חייב מיתה עד שידונוהו בבי"ד, עי' רש"י יבמות מ"ז ב' ד"ה ומודיעין ותוס' ע"ז ס"ד ב' ד"ה איזהו, וא"כ הוקשה ליה להש"ס  האיך הרג משה לבדו את המצרי, והלא בעינן בית דין להורגו. אלא מכאן ראיה, שכל הריגתו לא היתה מדיני אדם אלא בדיני שמים, ולכן הרגו לבדו הגם כשלא היה בי"ד.

וכן מדויק עפ"ד השמו"ר עה"פ ' וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ', שהביט וראה ברוה"ק שאין אדם כשר עתיד לצאת ממנו. וא"נ דחייב מית וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁה בדיני אדם, א"כ מאי איכפ"ל בזה, כיון דחייב למות ע"פ דין.  (כ"ז כתבתי בשנת התשס"ב. וכעת, בטבת התשע"א, ראיתי דברי הפרשת דרכים דרוש העשירי ובפנים יפות ובחידושי מרן הגרי"ז עה"ת סטענסיל אות מ"ו, עי"ש שכתבו כעין דברינו בס"ד).

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל (ב ,יב).

 בסנהדרין נח,ב: אמר רבי חנינא: נכרי שהכה את ישראל - חייב מיתה, שנאמר 'ויפן כה וכה וירא כי אין איש [ויך את המצרי]' וגו'. וצ"ע האיך משה רבנו עצמו ידע דבר זה. (וכעין שדנו המפרשים דאנו יודעים מאברהם שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה, אך האיך ידע אברהם בעצמו דבר זה).

ומצאתי באבות דר"נ נ"א פ"כ, שאמר:' מה ת"ל כי אין איש מלמד שהושיב לו משה סנהדראות של מלאכי השרת ואמר להם אהרוג את זה. אמרו לו הרוג'. ונראה פשוט שדין 'לא בשמים היא' לא נאמר קודם מ"ת, וכדברי הבית הלוי דע"ז גופא ניטש הויכוח בין משה למלעכי השרת האם יכול להוריד התורה לארץ.

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל (ב ,יב).

ב___מצינו ג' דעות הכיצד נהרג, י"א שהרגו בסייף, י"א שהרגו בשם וי"א שהרגו באגרוף.

והנראה דלהדעה שהרגו בסייף, הרגו כדין מיתת בי"ד, וכדעת הר"ן בסנהדרין נ"ח ב' שחייב מיתה בידי אדם.  הדעה שהרגו בשם, ס"ל דחייב מיתה רק בידי שמים, וכדעת הרמב"ם מלכים פ"י ה"ו, ולהדעה שהרגו באגרוף, ס"ל דדינו כרודף, וכדברי המנ"ח מצוה רצ"ו דדין רודף גם בבני נח,  וממילא יכול להורגו בכל דבר.

הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם (ו, יב).

הנה אמרו חז"ל בשבת צ"ב ב' שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, והעקידה בשער ל"ה האריך בדבר, שעל הנביא להיות מושלם בגופו ובנפשו ושלא יהיה בעל מום. והנה העקידה כתב שפרעה לא האמין לד' דברים: כפר הוא בעיקר, כפר בהיות הקב"ה אלהי ישראל, כפר בהשגחתו  יתברך על העולם כולו וכפר בשליחות משה, שגם לאחר שהאמין בה' ובכוחו, עדיין לא האמין שמשה נשלח על ידו, עי"ש ובשער ל"ו.

ונראה דלפי"ז יש לבאר שמשה אמר להקב"ה  שפרעה לא יאמינו שהוא נשלח כנביא ה', כיון שהינו ערל שפתיים, והנבואה אינה שורה אלא על מושלם בגופו שאינו בעל מום, וממילא אינו יכול להיות שליח ה' ונביאו.

והנה  מעצם זה שמשה היה נביא, חזינן שכבדות פה אינו חסרון בקבלת הנבואה. וכן מצינו שעמוס היה כבד פה וערל שפה, עי' במהרש"א ביבמות ט"ז א' שציין זאת בשם חז"ל במדרשים, והשווה את עמוס למשה בענין זה. 

רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ (ז, א).

העקידה בסוף שער ל"ה כתב שהקב"ה נתן למשה להיות במדרגת אלהים המשלח נביא מעצמו, וכדכתיב בקרא שאהרן יהיה נביאו דמשה , והיינו מכוחו דמשה עצמו, עי' בדבריו.

ונראה דלפי"ז תלונות קרח על אהרן לא נחשבו רק לתלונות כנגד אהרן, אלא על עצם קבלת כח נבואתו ממשה. וכפירה בנאמנות אהרן, כמוה כפירה בכוחו דמשה, אשר אהרן נחשב לנביאו שלו.


 

פרשת שמות – מהו הנס הפלאי בלידת משה?

פרשת שמות – מהו הנס הפלאי בלידת משה?

מאת: אהובה קליין.

פרשת שמות- היא הפרשה הראשונה בחומש שמות המתארת לנו את לידתו של משה רבינו- מושיעם של ישראל:

"וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת-בַּת-לֵוִי.  וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים.  וְלֹא-יָכְלָה עוֹד, הַצְּפִינוֹ, וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת; וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר.  וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ, מֵרָחֹק, לְדֵעָה, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ.  וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר, וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר; וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.  וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד, וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה; וַתַּחְמֹל עָלָיו--וַתֹּאמֶר, .."מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה.  [שמות  ב, א – ז]

השאלות  הן :

 א] מי הייתה משפחתו של משה?

 ב] מהו הנס בלידת משה?

התשובות :

משפחתו של משה:

האגדה מספרת: "איש לוי היה בארץ מצרים ושמו עמרם בן קהת בן לוי בן יעקב, ויקח האיש את יוכבד דודתו לו לאישה, ותהר יוכבד ותלד בת ותקרא שמה: מרים לאמור: ממררים במצרים את חיי בני ישראל, ותהר עוד ותלד בן ותקרא שמו אהרון, ויהי מקץ שלוש שנים ותהר יוכבד בפעם השלישית ורוח ה' הייתה על מרים ותתנבא בתוך הבית לאמור: בן ייוולד לאבי ולאימי והוא יושיע את ישראל מיד מצרים ובשנים עשר חודש, הוא חודש אדר, בשבעה ימים בו מלאו ימי יוכבד ללדת  ותלד בן".

דעת מקרא מסביר את מהות השם: יוכבד- מורכב מלשון חצי ההוי"ה וכבוד, אשתו של לוי – בן יעקב - ילדה אותה  במצרים בכך השלימה מניין שבעים שעד אז היו רק שישים ותשע.

על פי חז"ל : נולדה יוכבד בין החומות [מסכת סוטה י"ב, ע"א] ויתכן ששאר בני יעקב, חוץ  מיוסף לא הולידו אחר ירידתם למצרים ,פרטים נוספים על יוכבד מתוארים  כאן בפרשתנו:

רבינו בחיי מסביר: כי מהמילים: "ויקח את בת לוי" ניתן ללמוד : כי עמרם בעלה של יוכבד פירש ממנה- משום הגזירה:

"וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר:  כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן"

 [שמות א. כ"ב]

ועל כך דרשו רז"ל" :שיוכבד הייתה בת מאה ושלושים שנה כאשר ילדה את  משה במצרים ונהיו לה סממנים של אישה צעירה.

על פי רש"י:

"וילך איש מבית לוי- להיכן הלך?

אמר רבי יהודה: בר זבינא: שהלך בעצת בתו –מרים.

תנא: עמרם גדול הדור היה והיו כולם נשמעים לדבריו, כיון שגזר פרעה הרשע:  "כל הילוד- היאורה תשליכוהו" אמר: לשווא אנו עמלין, עמד וגירש את אשתו, עמדו כולם וגירשו את נשותיהם, אמרה לו ביתו [מרים]: אבא, קשה גזירתך יותר  משל פרעה... עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהם: "וייקח- "ויחזיר..

אמר ר' יהודה מר זבינא:  שעשה  לה מעשה  ליקוחין"-  הכוונה שהחזיר אליו את יוכבד שנחשבה לגרושתו.

בזוהר הקדוש הסבירו את המילה: "בַּת- לֵוִי".  "בַּת"- - מכאן שבת קול יצאה מן השמים והורתה לעמרם לשוב ולקחת את יוכבד לאישה - כפי  שהציעה מרים- אחות משה.

עמרם היה בנו של קהת ונכדו של לוי.

בעל הטורים מתייחס למילים: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי" ומסביר: גם במגילת רות נאמר:"וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו" [רות, א, א] על ידי אותה הליכה – בא גואל ראשון ועל ידי אותה הליכה יבוא הגואל האחרון שהוא- משיח בן דוד.

על פי מדרש גדול: משמעות השם יוכבד הוא: פניה היו דומים לזיו  הכבוד.

אברבנאל סבור : כי יוכבד ובעלה עמרם שהיו משבט  לוי- נחשבו  בעלי  מזג שווה שהוא תכלית ההצלחה בנישואין.

על פי מדרש רבה: "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חוכמה, מהו שכר היראה?- תורה. שלפי שיראה יוכבד מפני הקב"ה, העמיד ממנה- משה שכתוב בו: כי טוב הוא, ונתנה התורה על ידו.."[שם, כ]

שוחר טוב מפרש: "חכמות נשים בנתה ביתה"[משלי]- זו יוכבד לפי שזכתה להעמיד שלושה מנהיגים צדיקים: משה, אהרון ומרים.

בזכות משה – היה מזון מן השמים לעם ישראל-המן.

בזכות אהרון  - בני ישראל חסו בצל ענני הכבוד.

בזכות מרים - זכו לבאר מים במדבר. שלושתם היו נביאים.

נס לידת משה.

האגדה מספרת: "ורוח ה' הייתה על מרים ותתנבא בתוך הבית לאמור:  בן יוולד לאבי ולאמי והוא יושיע את ישראל מיד מצרים, ובשנים עשר חודש, הוא חודש אדר בשבעה ימים בו מלאו ימי יוכבד ללדת בן, ובהיוולדו וימלא הבית אורה גדולה ונעימה באור השמש, וישתאו הוריו מאד וישתוממו: ויביטו החוצה ויראו והנה כלו העננים הכבדים המכסים את השמים וילכו, והאור היוצא מן הבית ממלא את כל העולם מן הקצה עד הקצה, אז ידעו כי לא נולד עוד כילד הזה מיום ברוא ה' שמים וארץ, וייגש עמרם אל מרים ביתו וישק לה ויאמר: אשרייך ביתי  כי בא דברך, ויקר הילד להם עד מאד ותצפינהו אמו שלשה ירחים.

שוטנשטין מבהיר:  את המילים: "כִּי-טוֹב" בשני פירושים:

א] כשנולד משה התמלא כל הבית באור [דברי רש"י   מסכת  סוטה י"ב] רעיון זה נלמד מן הנאמר בתורה: "וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב.." [בראשית א, ד]

כמו שנאמר על האור: "כִּי־ט֑וֹב.." כך גם מילים אלה- המופיעות בפסוק כאן, מורות על ריבוי האור בזמן לידת משה.

ב] המילים :"כִּי־ ט֑וֹב.." מלמדות אותנו: כי משה נולד מהול ,לפי שהעורלה באדם הוא מצד היצר הרע הדבק באדם מטבע יצירתו, ולהפך, כאשר העורלה מוסרת מהאדם הוא נקרא: "טוב" [מהרש"א] מסיבה זו נהוג להגיד בברית מילה:

"הוֹדוּ לַיהוָה כִּי-טוֹב  כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".[תהלים קל"ו, א']

כי המילה קרויה: "טוֹב"

האגדה מספרת: כי בחודש השלישי- הוא חודש סיון[לפי התורה] בשישה ימים בו, לא הייתה יכולה  עוד, יוכבד –להסתיר את משה הקטן בביתה מהטעם  שהיו באים המצרים בכל יום אל בית עמרם לחפש את הילד שנולד לו, לכן הכניסה יוכבד את משה הקטן לתוך התיבה  וציפתה את התיבה בזפת מבחוץ ומבפנים  בחימר. היות ולא רצתה שבנה יריח ריח זפת רע  לתוך אפו ואחר כך הניחה את הילד בין קני הסוף על היאור ומרים  - אחותו ,שמרה עליו מרחוק באותו רגע התייצבו מלאכים בשמים ומתחננים אל ה': אלוקי השמים והארץ: רחם נא על הילד הזה ואל תאפשר לו למות במים -שהרי אתה ה' אמרת: הנה ימים באים ואתן את התורה למשה בחודש השלישי-ו' סיון. מיד יצא ציווי מאת: ה' היום הזה היה בוער כתנור, ומרים אשר עמדה להשגיח על משה הקטן בתיבה, כשכר על מסירות ליבה, אמר ה': יבוא יום ויחכו לה שש מאות אלף איש והכוהנים לא  ימושו  מארון ה' ושבעת ענני הכבוד יהיו במקומם גם בזמן שבעתיד תהיה מצורעת- ולא יעתיקו את מקומם ,אלא עד אשר תתרפא ויהיה לה כוח ללכת.

הגאון רבינו אליהו מוילנא מסביר: כי אפילו בת פרעה בהגיעה אל היאור, הבחינה שהשכינה שורה  על משה הקטן, כפי שמסופר גם בגמרא: "אמר רבי יוסי ברבי חנינא שראתה שכינה עמו [מסכת סוטה,, י"ב, ב]ושם  פירש רש"י: בת -פרעה ראתה את השכינה עמו.

אך, הגאון רבינו אליהו מוילנא טוען: כי נאמר על בת פרעה  שפתחה את התיבה -כשהבחינה בה על שפת היאור ככתוב: "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ"

היה צריך להיות כתוב :ותרא- והאותיות: "ה.ו' "- הן מיותרות מכאן ההוכחה שבת פרעה ראתה את השכינה על פני משה הקטן.

 לסיכום, לאור האמור לעיל: מתברר: כי משה  נולד בנסי נסים,מרגע לידתו הובחן – כי האיר לסביבתו ,לעם ישראל ,ולעולם כולו ואכן הוא היה מנהיג ראוי לעם ישראל.

 

 

 

 

 

 

 

 

משה - שיר מאת: אהובה קליין ©

משה  - שיר מאת: אהובה קליין ©
 
עת ילדה אשת עמרם,
האיר מגדלור- עולם
נבואה קרמה עור וגידים
משה הגיח בנסים.
 
יוכבד מתבוננת ביילוד
וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב
מגזירת פרעה חוששת
בתיבה אותו עוטפת.
 
מבחינה כי אורו פניו
שליחות קדושה לפניו
הוצאת ישראל ממיצר
דרך מסלולי מדבר.
 
ינחיל לעם תורה
ינהיגם ביד רמה
יניס אפלה ותקלות
יובילם בנתיב הישועות.
 

משה שב למצרים

משה שב למצרים

שיר מאת: אהובה קליין©

 

משה שב למצרים

כמלאך פורש  כנפיים

לַכֹּל זְמָן - עֵת

התנאים בשלו כעת.

 

האיום הוסר מעל ראשו

רוח השליחות מפעמת בליבו

מסירות נפש בוערת בקרבו

תפילות ובקשות  על לשונו.

 

פוסע בין חולות וסלעים

אוחז בימינו -מַטֵּה הָאֱלֹקים

לצד אשתו ובניו הרוכבים

על חמור  מדורות קודמים.

הערה: השיר  בהשראת פרשת שמות- [חומש שמות]

 

 

פרשת שמות - רמז לגאולה העתידית - כיצד?

פרשת שמות - רמז לגאולה העתידית - כיצד?

מאת: אהובה קליין

פרשת שמות - היא הפרשה הראשונה הפותחת את חומש שמות ומתארת את משה  מתחילת דרכו  ועלייתו ההדרגתית - לקראת מנהיגות ברוכה וגדושה במעשים וציוויים- ובשליחות מופלאה ונשגבה  מאת ה':

וכך התורה מתארת את שובו של משה אל מצרים יחד עם ציפורה אשתו וילדיו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְיָן, לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם:  כִּי-מֵתוּ, כָּל-הָאֲנָשִׁים, הַמְבַקְשִׁים, אֶת-נַפְשֶׁךָ. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-בָּנָיו, וַיַּרְכִּבֵם עַל-הַחֲמֹר, וַיָּשָׁב, אַרְצָה מִצְרָיִם; וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּה הָאֱלֹקִים, בְּיָדוֹ.  וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה, רְאֵה כָּל-הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה; וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת-הָעָם.  וְאָמַרְתָּ, אֶל-פַּרְעֹה:  כֹּה אָמַר יְהוָה, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.  וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ--הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.  וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן; וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה', וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ.  וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע, לְרַגְלָיו; וַתֹּאמֶר, כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי.  וַיִּרֶף, מִמֶּנּוּ; אָז, אָמְרָה, חֲתַן דָּמִים, לַמּוּלֹת". [שמות ד, י"ט-כ"ו]

השאלות הן:

א] מדוע הגיע העת לשובו של משה למצרים?

ב] באיזה אופן  שב משה למצרים?

ג] מדוע רצה ה' להרוג את משה בדרך לשליחותו החשובה?

תשובות.

משה שב מצרימה.

רש"י מסביר: הרי משה גדל במצרים, אך כאשר ראה שני  עברים נצים הוא   ברח ממצרים למדיין, כפי שמתואר : "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו.  וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל.  וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ.  וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ--הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי?  וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר.  וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה; וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר".[שמות ד, י"א-ט"ז]

ומי היו אותם אנשים נצים? התשובה: דתן ואבירם הם היו חיים, אלא שירדו מנכסיהם- והעני חשוב כמת.

 לגבי העני- ההוכחה היא בפרשה זו, לפי שנאמר:

"כִּי-מֵתוּ, כָּל-הָאֲנָשִׁים"[ נדרים ס"ד]

רש"י מסתמך על דברי   חז"ל: "תניא: ארבעה חשובים כמת, עני ,מצורע, סומא ומי שאין לו בנים.

לכן ,משה יכול לשוב כעת למצרים- לפי ציווי ה' .

הרמב"ן מסביר: כי בהיות משה עדיין במדיין –ציווה אותו ה' לשוב למצרים ואל יפחד שם  - כי מתו כל מבקשי רעתו.

ספורנו סובר: משה יכול לחזור למצרים- לפי שמתו המלך ועבדיו- אשר בקשו להרגו כפי  שנאמר:  "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל- הָאֱלֹקים, מִן-הָעֲבֹדָה". [בראשית ,ב, כ"ג]

האופן - בו שב  משה למצרים.

הכתוב מתאר:

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-בָּנָיו, וַיַּרְכִּבֵם עַל-הַחֲמֹר, וַיָּשָׁב, אַרְצָה מִצְרָיִם; וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדוֹ".

משה שב מצריימה  ,לוקח את אשתו- צפורה ושני בניו הקטנים ,כשהם רכובים על החמור.

רש"ר מסביר : כנראה שלמשה הייתה בהמת משא אחת בלבד שעליה חשב לרכב, אלא שעתה הרכיב את אשתו ואת ילדיו "על החמור" והוא עצמו היה הולך ברגל עם המטה בידו.

רש"י מבהיר: כי החמור שחבש אברהם לעקדת יצחק - עליו עתיד להתגלות גם מלך המשיח שנאמר:

"גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַ‍ִים הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר  [זכריה ט', ט']

רש"י מבסס את פירושו זה על פי "פרקי דר' אליעזר"

"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו.."

[בראשית כ"ב, ג'] הוא החמור שרכב עליו משה בבואו למצרים שנאמר:

ו"ַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-בָּנָיו.." – הוא החמור שעתיד בו דוד לרכוב עליו" [כפי שנאמר בספר זכריה]

מוסיף רש"י ואומר: הליכתו של משה למצרים מתוך  מסירות נפש ,מקורה באברהם אבינו וזוהי גם המסירות נפש שתביא את הגאולה העתידה.

רעיון מסירות הנפש המוליך והמביא את הגאולה- נמשל לחמור  שנושא על גבו את המשיח.

הכתוב מציין שמשה לקח אתו את מטה האלוקים.

שמות רבה מסביר את הציווי  אל משה: "רְאֵה כָּל-הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה"  מהם מופתים אלה?- זה המטה שהיו כתובים עליו המכות- ראשי תיבות: דצ"ך, עד"ש, באח"ב "

"חזקוני" סבור: שהמטה נקרא בשם:" מַטֵּה הָאֱלֹקִים"- מהטעם- שעדיין לא נקרא המטה  על שמו של משה- מפני שעד אותו זמן לא עשה בו נס.

בנוגע ללקיחת אשתו צפורה ושני בניו הקטנים

מסביר "חיזקוני": היות והבנים עדיין היו קטנים הושיב משה את האם- ציפורה-תחילה  ואחר כך את הקטנים בחיקה, אבל  לגבי יעקב כאשר ירד למצרים, ובניו היו גדולים  - לקח את בניו תחילה ואחר כך את הנשים ,שנאמר:

"וַיָּקָם, יַעֲקֹב; וַיִּשָּׂא אֶת-בָּנָיו וְאֶת-נָשָׁיו, עַל-הַגְּמַלִּים". [בראשית ל"א, י"ז]

משה המשיך לבדו למצרים שהרי מיד כאשר ה' פגש במשה, אז נימול בנו- אליעזר ובאותו מקום משה הניח אותם והלך לבדו למצרים, ואילו כאשר נתרפא אליעזרממילתו שבה ציפורה אל בית אביה עם שני בניה, כמו שכתוב:

"וַיִּקַּח, יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, אֶת-צִפֹּרָה, אֵשֶׁת מֹשֶׁה--אַחַר, שִׁלּוּחֶיהָ.  וְאֵת, שְׁנֵי בָנֶיהָ: אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד, גֵּרְשֹׁם--כִּי אָמַר, גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה".[ שמות י"ח, ב-ג]

רצון ה' להמית את משה בדרך.

רש"ר [רבי שמשון רפאל הירש ] שואל: כיצד יתכן שאחרי שהוטלה על משה משימת השליחות בהוצאת בני ישראל ממצרים- שליחות כה נעלה, רצה ה' לפתע להמיתו?

הטעם לכך: היות ומשה התרשל מלמול את בנו, הרי  משה יוצא למצרים כדי להיות שליח בהבאת הגאולה לעם ישראל - עם   שייחודו הוא ברית מילה וכעת משה בעצמו  עומד להכניס לתוך עם ישראל במצרים - את בנו הערל? לכן היה ה' סבור: שעדיף שמשה ימות מאשר יישם את שליחותו עם דוגמא כה רעה.

גם רש"י סבור שהקצף של ה' כלפי משה – נבע מהכעס עליו-  שהתרשל למול את בנו.

חז"ל [ במסכת נדרים  ל"א] סבורים: משה לא התרשל בקיום מצוות המילה לבנו, אלא הוא ראה  את  עצמו מחויב לגאולת ישראל, אילו היה מל את בנו היה חייב להמתין שלושה ימים - עד שהקטן יצא מכלל סכנה ורק בתום זמן זה, היה יכול עם משפחתו - לצאת לדרך. הוא הזדרז לקראת  מילוי שליחות קודש זו.

אבל לאחר שה' ראה שמשה השתהה בבית המלון ולא חשש לעכב את גאולת ישראל - אז נענש משה בעקבות כך שלא מל כעת בנו.

 ועדיין הוא צריך ללכת למצרים קיימת סכנה  לילד.

רבי אליהו מזרחי :סובר שהמרחק  ממלון זה עד מצרים – היה יום אחד ובדרך  כה קצרה – לא היה קיים  חשש לילד הקטן.

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק :כי משה היה נחוש ברמ"ח אבריו ללכת למצרים לגאול את עם ישראל - ויש בכך גם רמז לגאולה העתידית לעם ישראל.

 יהי רצון שנזכה במהרה לבוא הגואל, "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".[זכריה י"א ח' ]