מיכל אריאלי, הידברות

 

קשה, קשה לשוחח עם חנה ("לא, אל תכתבי את שמי המלא, באמת, מה זה משנה?") מבלי לרעוד מהתרגשות. צמרמורת חולפת בכל הגוף כשהיא מספרת על שגרת יומה המורכבת מהכנסת אורחים במשך עשרים וארבע שעות ביממה. ולא, לרגע היא לא חשה שיש בכך משהו מיוחד. "יש לי בית גדול ברוך ה' במרכז ירושלים, אז למה שאנשים לא יתארחו בו?" היא שואלת בפשטות.

 

את ביתה היא החלה לפתוח לפני כעשרים שנה, זה היה בעקבות כך שנסעה עם בעלה וילדיה לחו"ל מתוך אילוץ כלשהו. "הגענו לבלגיה בתאריך ח' בניסן, וגילינו שהדירה שקיבלנו מלאה בחמץ. עוד לפני שהספקנו לחשוב מה לעשות ואיך מנקים כבר דפקה על הדלת אישה מהקהילה היהודית. מאוחר יותר התברר לי שהיא אחת הנשים העשירות ביותר בקהילה, אבל היא ניקתה לנו את הבית כמו שפחה, עד שהכל היה מבריק ונוצץ. תוך כדי כך גם קיבלתי טלפונים מאנשים שונים שמתגוררים באזור שהם 'רוצים' לארח אותנו בשבת הגדול, ו'לא מוכנים' לוותר על כך. מדובר בשבת של ערב פסח, והיינו משפחה עם חמישה ילדים!

 

"את מה שקיבלתי מהקהילה בבלגיה אני לא יכולה לתאר במילים", היא מתרגשת, "כמה חסד והכנסת אורחים! אני זוכרת שרגע לפני שיצאנו בדרכנו חזרה לארץ, התקשרה אחת הנשים מהקהילה לברר מה שלומנו ואיך אנחנו מתארגנים. אמרתי לה שהכל כבר מאורגן, אני רק הולכת לקנות גרביונים לילדה וזהו. השיחה הסתיימה, לא חלפו עשרים דקות והבן שלה דופק על הדלת עם שקית אשפתון מלאה בגרביונים לבת (כל גרביון בשווי 80 שקלים) ועוד שקית ענקית של ממתקים לילדים. אז נכון שלנשים הבלגיות היה יותר כסף מאשר לנשים סטנדרטיות בארץ, אבל אני בטוחה שזה לא רק עניין של כסף אלא גם של דאגה לזולת. כי יש שם מודעות עצומה למצוות הכנסת אורחים".

 

חנה שבה לארץ ובאותו רגע שנחתה היא הודיעה לבעלה: "לא מעניין אותי כלום, גם אני רוצה לזכות במצוות הכנסת אורחים".

 

"ברוך ה', זמן קצר לאחר מכן זכינו לעבור לדירה מרווחת יותר מזו שהתגוררנו בה עד אז, ונפתחה לנו האפשרות לגמול חסד עם הדירה שלנו. כך למעשה הכל התחיל".

 

 

"אני בעצמי לא יודעת להסביר" (צוחקת במבוכה), "האמת היא שבשלבים הראשונים ניסיתי ליידע את האנשים דרך העיתון ופרסמתי מודעה על כך שאנו משפחה שרוצה לארח. אני לא רוצה חלילה לדבר רע על אף אחד, אבל לצערי הגיעו בעקבות המודעה הזאת טיפוסים שונים ומשונים, וחששתי שחלקם עלולים להזיק לילדים שלי. אני אומנם רוצה מאוד להכניס אורחים, אך החינוך של הילדים שלי חשוב יותר מכל. לבסוף הגעתי למסקנה שלביתנו יהיה נכון להכניס אך ורק נשים או זוגות נשואים, מאחר שבעלי לא נמצא במשך רוב שעות היום. בנוסף, אני משתדלת לתהות קצת על קנקנם של האנשים שבאים אליי, שלא יאונה חלילה דבר רע בבית שלי".

 

כשאנו שואלים אותה "באיזו תדירות את מארחת?" משיבה חנה בפשטות – "זה לא עניין של תדירות, האורחים נמצאים אצלי 24 שעות ביממה. לצורך הדוגמא: בתקופה זו נמצאת בביתי אישה בת ארבעים שבאה מחו"ל לחפש את זיווגה בארץ, אין לה כסף לשכור דירה ולכן היא מתאכסנת בביתי. יש גם משפחה מגוש עציון שנאלצה לפנות את הדירה ואין לה איפה להתגורר, מתארחת אצלי גם אישה מחוסרת דיור וכן מישהי מהדרום שמגיעה אליי בקביעות פעמיים בשבוע, כי היא עובדת בירושלים. אבל כמובן שמפעם לפעם האורחים משתנים. זכינו וברוך ה' לא זכור לי בשנים האחרונות שהיה יום בו לא התארחו אצלנו אנשים".

 

 

"האמת היא שזה בוודאי פוגע, יש לי יותר מעשרה ילדים בבית ולא פעם הם נאלצים לישון על מזרונים או על שמיכות. הם מאוד אוהבים אורחים, אבל ייתכן שלעתים הם היו מעדיפים לוותר עליהם. אולי באמת לא צריכים ללמוד ממני, כי אני לקחתי את הכנסת האורחים באופן קיצוני. לכן גם לא רציתי להזדהות בשמי המלא לכתבה, כי אני לא רוצה להיות מודל לחיקוי.

 

"אני פשוט לא מסוגלת לומר לאנשים לא. היה לדוגמא לילה גשום אחד בו כל בני המשפחה כבר ישנו, ובשעות הקטנות כשרק אני הייתי ערה, התקשר אליי אחיין לספר על שני בחורי ישיבה ממיר שהוא מכיר אישית ונתקעו בלי מקום לישון בלילה. בעלי כבר ישן ולא רציתי להטריד אותו, אז הזמנתי אותם לבית והשכבתי אותם במיטה שלי... פשוט לא הייתה בבית שום מיטה פנויה נוספת. בעלי התעורר בבוקר והיה בשוק, אבל לא היה מקום אחר, לא רציתי להשאיר אותם בלי קורת גג.

 

"בכלל, בעלי נוהג לקנות בכל פעם רולדות טעימות ושוקולדים משובחים לשבת, והוא תמיד צוחק על כך שאם הוא לא מקפיד להחביא אותם, אז אני מביאה אותם לאורחים.... כי אני כל כך אוהבת לכבד אותם. בכל ערב יום כיפור אני מבקשת סליחה מבעלי על כל מה שלקחתי בשנה קודמת, אבל לא פוטרת אותו לפני שהוא מודיע שמוחל לי גם על כל מה שאקח בשנה הבאה..."

 

ואם לא די בכך, עוד פעילות שחנה מקפידה עליה היא שמירה על ילדים בשעות הבוקר. "אני שומרת בהתנדבות על ילדים חולים שאימהותיהם נאלצות לצאת לעבודה ולא יכולות להישאר איתם בבית. כמובן שאני לא מכניסה לבית כאלו שחולים במחלה קשה או מידבקת, אבל אם יש לילד קצת חום אין שום סיבה שאמא  שלו תפסיד יום עבודה, ואני בדרך כלל נמצאת בבית, אז למה לא?"

 

 

 

 

חנה מנסה לעורר: "מצוות הכנסת אורחים היא מצווה כל כך גדולה. אז נכון, כשנוסעים לשבת ומתבקשים לתת את הדירה לאורחים, מרגישים לא פעם צורך לענות בשלילה. כי לא מתחשק לארגן את הבית ולא תמיד נעים שאולי יפתחו את הארון ויראו שהבית לא מפוקסס... אבל צריך לשבור את המיתוס הזה, כי אילו אנשים היו יודעים איזו ברכה מגיעה לבית בזכות הכנסת האורחים, הם היו מקפידים על כך הרבה יותר.

 

"יש כל כך הרבה זוגות שמצפים לילדים ובינתיים מתגוררים בדירות של שלושה או ארבעה חדרים. אם הם רק יצליחו להקדיש חדר אחד למטרות אירוח, אני בטוחה שזה יעמוד לזכותם. אני עוקבת מקרוב אחרי מקרים כאלו, ויש לי הוכחות ל-13 זוגות שפתחו את ביתם וזכו להיפקד.

 

"כתוב גם על הכנסת אורחים שמי שרגיל שיש לו אורחים בבית יזכה לתלמידי חכמים, לומדים זאת מהפסוק 'במה יזכה נער את אורחו'. אישית, אני יכולה להעיד שזכיתי לסייעתא דשמיא גדולה עם ילדיי ואני זוקפת זאת להכנסת אורחים. זה כל כך פשוט – אם אתה עוזר ליהודי שקר לו בלילה, ונותן לו מקום לישון, אז הקב"ה יעמוד לצידך. זו מידה כנגד מידה".

 

לסיום היא אינה מתאפקת מלהביא את הסיפור המדהים שחוותה על בשרה: "באחד מימי חול המועד פסח דפק אצלנו אדם שנראה מוזר וביקש מקום לישון. הבית היה עמוס באורחים, לא הייתה מרצפת אחת פנויה, אבל רחמיי נכמרו עליו. הוא היה נראה בשנות השישים לחייו והתלונן על כך שכואבת לו הרגל והוא רוצה ללכת למרפאה, אבל היא סגורה כעת וצריך להמתין למחר. כל הסיפור הזה נשמע לי מצוץ מהאצבע, אבל משהו בלב שלי לא נתן לי להשאיר אותו בחוץ. הכנסתי אותו לבית ובמשך כל הלילה הוא לא גמר להשתעל ולהשמיע קולות משונים... בעלי וילדיי הגדולים לחשו לי: 'מה עשית? למה הכנסת אותו?' ואני כבר הרגשתי לא נעים, אז השבתי להם ככה בצחוק: 'אולי זה אליהו הנביא?'

 

"למחרת", ממשיכה חנה וקולה סדוק מהתרגשות, "יצאתי עם ילדיי לבילוי בגן סאקר. בני הקטן, בן השלוש, נסע על הבימבה שלו ובלי ששמנו לב הוא דהר אל תוך הכביש. מי שמכיר את האזור יודע עד כמה שהכביש סואן ומסוכן. באותו רגע עברה מכונית ופגעה בבימבה, אבל במקום למחוץ אותה, היא פשוט נתפסה בחלק האחורי שלה, וככה יצא שהמכונית ממשיכה לנסוע כשהילד עם הבימבה כביכול מוביל אותה, היה נראה כאילו שהוא מרכיב אחריו אוטו ענק...

 

"הרגשתי שאני הולכת להתעלף", היא מספרת, "לא ידעתי מה לעשות, אנשים רדפו אחרי הנהג, אבל הוא לא הבין מה הם רוצים, אחר כך הוא סיפר שבגלל שהילד נמוך הוא פשוט לא ראה אותו. למרבה הנס היה במקום יהודי צדיק שרץ לאמצע הכביש, תוך כדי סיכון חייו, ועצר עם גופו את הרכב. הנהג יצא ורק אז הבין מה קרה. אבל הנס הגדול הוא שלילד לא קרה כלום, אפילו לא שריטה".

 

חנה מציינת כי הישר מגן סאקר פנה בעלה אל רבו שהוא ראש ישיבה מוכר מאוד, ואמר לו ברעד: "אני חושב שאליהו הנביא ישן אצלי אתמול בבית". ראש הישיבה שמע את הסיפור וענה לו: "אליהו הנביא לא היה אצלך, אבל אין ספק שזכות החסד עמדה לילד והצילה את חייו".