נקודה למחשבה

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

 

עיקר נס חנוכה, אמר מו"ר מרן המשגיח רבי גדליה אייזמן זצוק"ל, היה בכך שקומץ יהודים קטנטן החליטו לצאת למלחמה אבודה מראש, כנגד צבא הפלאנגות המסודר, פילי המלחמה ורבבות החיילים המאומנים. רש"י כותב בפרשת "וזאת הברכה" על הפסוק "מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון,", ש"ראה שעתידים חשמונאי ובניו להילחם עם עובדי כוכבים והתפלל עליהם, לפי שהיו מועטים, י"ב בני חשמונאי ואלעזר, כנגד כמה רבבות. לכך נאמר: "ברך ה' חיליו ופועל ידיו תרצה". 13 יהודים בסך הכל יצאו למלחמת חורמה בצבא היווני. 13 יהודים, שקמו והחליטו להילחם. נס, נס אמיתי!

 

המן הרשע ועימו אחשוורוש וכל חבורתם, רצו להרוג, להשמיד ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, ביום אחד. ומה עשו היהודים? הם לא יצאו למלחמה. הם נכנסו אל בתי הכנסיות והתפללו, לבשו שק ואפר והעתירו לפני הקב"ה שיצילם. ואילו בגזרות אנטיוכוס לא הסתפקו היהודים בתפילה ובתענית, אלא חרפו את נפשם למות במלחמה. מדוע?

 

מסביר מרן הגר"א וסרמן הי"ד שכשהקב"ה גוזר על הגוף, כמו בזמן אחשוורוש, הגזירה נועדה להשיבנו לדרך הישר, להתעוררות בתשובה ובמעשים טובים. כאן לא יעזור שנצא למלחמה, מפני שהקב"ה רוצה מאיתנו התחזקות רוחנית, ולכן הוא פועל בהנהגה הנקראת "מעשה ה' ". אך כשמנסים להעבירנו על דתנו, זהו "מעשה שטן" ולא "מעשה ה'". כשהמאבק הוא מאבק נגד הרוחניות, מגיע הוא מכוחות היצר הרע, הרוצה לגרום שעם ישראל יאבד את יחודיותו הרוחנית ויהיה ככל הגויים או ככל החופשיים. כדי להחליש את הכח הרע הזה, דרושה מסירות נפש פשוטה, שהחרדים לדבר ה' ימסרו את נפשם להריגה, כפשוטו, בלי פלפולים ודיבורי סרק. לא לשבת בבית בניחותא ולדבר סרה באחרים, או לכתוב נגדם פאשקוילים מתוך הכורסה הנוחה. אלא רצון למות כפשוטו על קידוש ה', ואז הקב"ה מצילם מיד אויביהם.

 

--- וכשחרב המיתה על קידוש השם אינה מונפת על ראשינו בפועל, ברוך ה', אנו צריכים למסור את הנפש על הרוחניות היומיומית שלנו. אברהם אבינו התנסה בעשר ניסיונות קשים ומרים מאין כמותם. יצחק אבינו התנסה בניסיון המוות, כשעקד את עצמו על קידוש ה', והיה הראשון לעשות זאת בעולם כולו, כשכמות המאמינים בהקב"ה היתה אפסית, ובכל זאת, יעקב אבינו הוא זה שנחשב בדברי חז"ל הקדושים, לבחיר האבות, כשצורת דיוקנו חקוקה בכסא הכבוד.

 

יעקב אבינו מסר את נפשו בכל רגע להקב"ה. יעקב למד במשך ארבע עשרה שנה ברציפות, ללא הפוגה, מבלי לשכב לישון. יעקב דבק בהקב"ה גם ברגעים הקשים ביותר שליוו את כל מסכת חייו. אחיו עשו רדפו במשך שנים, לבן התעמר בו, רעייתו רחל נפטרה בדמי ימיה, יוסף בנו נעלם ושמעון נשבה בשבי המצרי, וכן הלאה. אנו לא יכולים להגדיר, כמובן, את עבודת אבותינו הקדושים. אך ביעקב מצאנו בחז"ל, באופן מיוחד, את סוד הרציפות בדביקות בה', במשך שנים על גבי שנים. (וכמובן, שכך גם נהגו אבותיו, כדברי חז"ל, ובכל זאת מצינו את עניין הרציפות וההתמדה בלימוד התורה אצל יעקב אבינו ע"ה).

 

ישנו משפט נודע ונכון, שהרבה יותר קשה לחיות על קידוש השם, מאשר למות על קידוש השם. למות – מתים רק פעם אחת. אך לחיות – חיים בכל רגע, ועוד רגע, ועוד רגע. להיות יהודי כשר בדור שלנו, זוהי אינה משימה פשוטה. לאברכי הכוללים, לאנשים העובדים בעל כרחם לפרנסתם, וגם לנשים העובדות בבית ומחוצה לו.

 

בתוך בית המדרש פנימה, התחושה היא של גן עדן עלי אדמות. הגמרא המתוקה, רבי עקיבא איגר, "הדלקה עושה מצווה", "מניחו על שולחנו ודיו", וגם ההבנות העמוקות בדין "אכסנאי". איזה מתוק ונפלא! אך כשחיים ממילגה זעומה, וצריך להצטמצם ולקמץ, לאלתר ולדון על כל הוצאה, הרי שהדבר קשה לעיתים. גם בתוככי בית המדרש לא תמיד קל. לא תמיד הסוגיה מאירה פנים, לפעמים הלב חושק לפטפט על אירועי השעה ה"בוערים". לפעמים עייפים מליל בלהות עם הילד הקט, שהיה ער חצי לילה מכאבי שיניים חדשות. ה"טור שולחן ערוך" נכנס לנושא סבוך וקשה להתרכז כעת. היצר הרע אינו ממתין מחוץ לכולל. הוא נמצא גם בתוכו, אורב, מרחף מעל הסטנדר, ומנסה להפסיק את

רצף הלימוד המשכר. וכן, הקשיים של לומד תורה, בכל גיל שהוא, ידועים לכל צורב. לכל גיל ישנם את הכאבים, הניסיונות, הקשיים והתהפוכות שלו.

 

העובדים לפרנסתם נאלצים במקרים רבים, מתוקף עבודתם, לסחור, לקנות ולמכור לאנשים הרחוקים מתורה. הם נגישים וחשופים יותר לעולם ותלאותיו. גם כשהם עובדים באווירה כשרה למהדרין, עדיין קל הרבה יותר לשמור על רמה רוחנית גבוהה ליד סטנדר, גמרא, ו"משנה ברורה", מאשר כשיושבים מול מחשב עם נתונים, חנות או עסקי נדל"ן. כשאדם עסוק בעסקי עבודתו, מטבע הדברים – העבודה תופסת את מחשבותיו. ועבודה היא דבר גשמי, לא רוחני בדרך כלל. לא קל לזכות ל"נשאת ונתת באמונה", להתרחק מכל חשש גזל וגניבת דעת. וכמובן, לא שכחנו את ניסיונות כלי הטכנולוגיה המשחיתים, שהניסיון להשתמש בהם – גדול, והרמה הרוחנית שלהם נושקת לשאול תחתית...

 

גם בבית פנימה צריך למסור את הנפש יום-יום. אמא שבה מהעבודה סחוטה מעייפות. היא לימדה בחמש השעות האחרונות כיתה שלמה. הסבירה בגרון ניחר, גערה וליטפה, חיבקה והבהירה, כתבה ואיימה, כתבה ולימדה. אם אמא אינה מורה, היא עובדת במשרד או מנהלת חשבונות, מזכירה או פקידה. גם עליה עבר בוקר/צהריים שלם ומייגע, עם טורי מספרים או טורי לקוחות. והנה מגיעה היא הביתה, ועליה לפתוח במשרה המרכזית, הלא היא משרת האם. להתעלות מעל עצמה, להסביר פנים ולהעניק תשומת לב. להפריד בין הניצים, להכין מטעמים ולכבס, לטגן ולאפות, לבשל ולהשרות אווירה נינוחה, לנוע בין הטיפות ולהחדיר אידישקייט ויראת שמים בין השורות. להיות אמא בדורנו,

עם ים המטלות האין-סופיות, היא עבודה קשה במקדש הפרטי שלנו, הבית היהודי.

 

לכל רגע של התעלות, ובפרט להמשיך את הרגע ולהתרומם בקביעות, ללא הפוגה, דרושה מסירות נפש תמידית. להיות אב יהודי, אם יהודיה וילד יהודי, כשמחוץ משתוללים חיילותיו של היצר הרע ופותחים את כל אורות הכרך הנוצצים, הם ותאוותיהם, שאונם והמונם, צריך הרבה מסירות נפש. 

--- וכה אמר מתיתיהו כהן גדול )כמובא בספר חשמונאים(: "מי האיש החרד לתורת אלוקיו ומחזיק בבריתו - יבא אחרי".

 

פורסם ביתד נאמן, חנוכה התשע"ו.