חומש דברים
פרשת כי תבוא - חלק א
- פרטים
- קטגוריה: פרשת כי תבוא
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:43
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 396
פרשת כי תבוא - חלק א
פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א
והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה’ אלהיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה’ אלהיך נותן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה’ אלהיך לשכן שמו שם (תבוא כו, א-ב)
אמרו חז"ל בגמרא (ברכות מח ע"ב) רבי מאיר אומר: מנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה? תלמוד לומר: "אשר נתן לך ה’ אלהיך", דיינך בכל דין שדנך, בין מידה טובה ובין מידת פורענות (שם ה’ הוא מידת הרחמים, ושם אלהים הוא מידת הדין), ע"כ.
המפרשים שם תולים את הדרש בפסוק שנאמר בברכת המזון: "ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים, עקב ח, י) אבל רבי מאיר אינו אומר את הלשון הזה, אלא "אשר נתן לך ה’ אלהיך". לכן נראה לומר שהמקור הוא במצוות ביכורים (וכן מובא בספר "אבני שוהם") ששם כתוב: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’ אלהיך" (דברים, כי תבוא כו, יא), ועל זה דורש רבי מאיר שיש להודות לשמוח ולברך גם על מידת הרחמים – שם ה’, וגם על מידת הדין – שם אלהים, בין מידה טובה ובין מידה רעה.
לכאורה צריך להבין, את מידת הטוב שהעניק הקדוש ברוך הוא אנו מבינים במצוות ביכורים, שהרי זכה האדם ליבול מפרי האדמה ומפריש מראשיתה לביכורים. אך היכן כאן המידה הרעה או מידת הדין שמוזכר השם אלהים בדבר, הרי לכאורה כאן כולו טוב והודאה?
במצות ביכורים אומר הכתוב "ולקחת מראשית כל פרי האדמה" (דברים כי תבוא כו, ב) ואומרת המשנה בביכורים (ג, א) כיצד מפרישין הביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול (ענבים) שביכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים, ע"כ. ננסה להבין מדוע בחרה המשנה בתור דוגמא לפרי את התאנה ואת אשכול הענבים?
והנה, אמרו חז"ל בגמרא (סנהדרין ע ע"א וע"ב) תניא רבי מאיר אומר: אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו, גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין. רבי נחמיה אומר: תאנה היה, שבדבר שקלקלו בו, נתקנו, שנאמר: "ויתפרו עלה תאנה" (בראשית, בראשית ג ז) ע”כ.
הפרי שגרם לחטא אדם הראשון שהביא קללה לעולם, היה תאנה או ענבים. ועל ידי החטא נתקלל האדם שיצטרך להתאמץ בעבודת הקרקע, כפי שאומר הכתוב: "ולאדם אמר... ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה, בזעת אפיך תאכל לחם" (שם, יז-יט).
העונש על האדם הראשון הגיע בגלל כפיות הטובה שלו, שהרי שהה בגן עדן והיה לו הכל, רק עץ אחד נאסר עליו לאכילה, ואף על פי כן הוא לא התאפק על יצרו ואכלו וכפר בטובה. ועל זה קיבל את עונשו, שאת כל מה שקיבל לפני כן בקלות, יצטרך להתאמץ ולעבוד. זוהי הקללה.
התיקון של חטא אדם הראשון שלא הצליח להתאפק ולהתגבר על יצרו ואכל מעץ הדעת, בא לידי ביטוי במצוות הביכורים. לאחר שהאדם חרש זרע ועיבד את אדמתו בזיעת אפיו, עד שבסופו של דבר הוא זוכה לפרי האדמה, אזי יצרו תוקפו לקחת את הפרי הראשון לעצמו, שהרי זה מעשה ידיו לאחר סבל ועמל רב. באה התורה ואומרת לו: אל תהיה כפוי טובה כאדם הראשון, אשר למרות שהיה לו הכל בחינם ובקלות, הוא לא שלט על יצרו וכפר בטובה, אלא אתה, למרות שעבדת קשה וסבלת, תן קודם תודה לקדוש ברוך הוא ותפריש את הפרי הראשון ותשים אותו בטנא ולך אל המקום אשר יבחר ה’ אלהיך לשכן שמו שם.
לכן יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה או אשכול ענבים שבכר, שם עליו גמי. ודרשו כאן "גמי" רמז לראשי תיבות "גדולים מעשי ה’:. ויתן את הראשית לגבוה ויודה לקדוש ברוך הוא. לכן מוזכר כאן הפרי: תאנה וענבים, להזכיר את חטאו של האדם הראשון, שעל ידי התנהגותו הביא קללה על הארץ, ומעשהו היה בעץ תאנה או גפן.
לפי זה יוצא, שאמנם מצוות ביכורים היתה הודאה וברכה, אבל בתוך אותה ברכה ישנה גם קללה, כי אם אדם הראשון לא היה חוטא, היינו זוכים לקבל את הפרי ללא זיעת אפיים. ואף על פי כן צריך האדם לברך ולשמוח. לכן דורש רבי מאיר, מנין כשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה? תלמוד לומר בביכורים: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’", לשמוח גם במידת הטוב וגם במידת הרע, לא כפי שעשה האדם הראשון שלא ידע להעריך את מצבו הטוב בגן עדן וכפר בטובה, אלא אתה שזכית להביא ביכורים, תעריך את מצבך הטוב, וזאת על ידי ההודאה, שפעם מצבנו היה הרבה יותר גרוע, כפי שנאמר: "ארמי אובד אבי...וירעו אותנו המצרים וגו’" (דברים, כי תבוא כו, ה-ו) ולכן, למרות שישנה גם הקללה של "בזעת אפיך תאכל לחם", חייבים לשמוח ולברך גם על הרע.
במצוות ההודאה בביכורים, מודים בו זמנית גם על מידת הטוב וגם על מידת הרע, ומכאן לומר רבי מאיר שצריך לברך על שניהם. (אור חדש).
ולקחת מראשית כל פרי האדמה (תבוא כב-ב)
הכוונה למצוות שנאמר: אלו דברים שאדם עושה אותם אוכל מפרותיהם בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא" ואלו
הן: כיבוד אב ואם, גמילות חסדים וביקור חולים והכנסת אורחים... ותלמוד תורה כנגד כולם.
אשר תביא מארצך (זה העולם הזה) אשר ה’ אלהיך נתן לך (והירבה לך פרותיו, הן גשמים והן רוחניים שנאמר: רבי חנניא בן עקשיה היה אומר רצה הקב"ה לזכות... יגדיל תורה ויאדיר) ושמת בטנא (זה האגירה של המצוות) והלכת אל המקום אשר יבחר ה’ אלוהך לשכן שמו שם.
לשכן שמו שם זה מקור נשמתנו שהם חלק אלוהך ממעל שהם חוזרים למקור צמצומם היכן שהקב"ה משכן שמו שם העולם הבא עולם של אין סוף ברוך הוא. כל אחד יגיע לעולם הבא משלו לפי מה שיש לו בטנא, אם יש לו פירות טובים "מראשית פרי האדמה" כגון הכנסת אורחים, ביקור חולים, וכל שכן מצות תלמוד תורה שכל אות שבתלמוד תורה שקול כנגד תרי"ג מצוות שנאמר "כנגד כל התורה כולם". אך מי שיש לו פרות רקובים בטנא, כגון: מצוות שהאדם אינו קיים ומנע חיות והארה לנשמתו או עברות שעבר שטימאו ופיחמו את נשמתו ופגמו בזכותה ובאפשרותה להכנס לגן עדן, עקב שיקוץ פרי המצוות ישארו לו פירות רקובים בטנא להביא לעולם הבא.
כדי לנקות כזאת זוהמה מהנשמה מפני העולם הבא שהוא מזוכך וטהור שבו הקב"ה "משכן שמו שם", צריך עולם כמהן מכבסה וזהו הגהנם רחמנא ליצלן, וכשתתכבס הנשמה "מהטנא" הפגום תחזור למקור חיותה אם ירצה ה’, שנאמר כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. אך לצערנו ישנם מצוות שמי שמבטלם עונשו כרת שנאמר"ונכרתה הנפש ההיא מעמה" ואין ביכולת הגהנום לזככה. הגהנום הוא אינו עונש אלא הוא מין מכבסה שמנקה את הכתמים של "הבגד הלבן" כך הגהנום מנקה את כתמי הנשמה מפיחום עוונותה. אך ישנם עברות שעונשם כרת וכיתמם לא ניתן לזיכוך או לכיבוס. הדרך היחידה לנקותם ולתקנם זה ע"י גלגול הנשמה שנאמר "שלשה פעמים גילגולי גבר" (איוב) מתגלגלים עד שלוש פעמים באדם ואם עדיין הנשמה לא תיקנה את כיתמה כדי לזכות להיכנס לגהנום, אזי מתגלגלים בחי, צומח, או דומם כלומר כשם שהנשמה בגופנו כך היא תהיה בתור עלה ותרגיש את כל נזקי הטבע חום קור גשם וכו’, וזה יכול לקחת אלפי שנים עד שיבוא לתיקונו של הכרתות ורק אז יזכה להיכנס לגהנום לנקות עוונותיו מחיו הראשונים כדי שיוכל להנות משכרו בגן עדן שנאמר שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה והחי יתן ללבו.
יהי רצון שהקב"ה יחזיר אותנו בתשובה שלמה ולא נצטרך לעבור את כל מהדורי הגהנום הללו ושיתקים בנו הפסוק "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" (דברים כח-ו) מפרש רש"י שתהא יציאתך מהעולם הזה בלא חטא כביאתך לעולם בלא חטא. ובעזרת השם נצניע לכת עם השם יתברך ונשתדל לקיים מצוות בהסתר ואז "יציו ה’ אתך את הברכה באסמך"... (דברים כי תבוא כח-ח) ודרשו חז"ל אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין.
המצוות בסה"כ הן הוראות יצרן לנשמה ואין לקב"ה שום טענות אם איננו מקימים אותם אלא שאנחנו מזיקים לעצמנו כאשר לא שומרים על הוראות היצרן וכדי לחדש את הנשמה מלכלוך העוונות עלינו לעבור "אוברול" בגהנום ואת זה אפשר לחסוך ע"י כח החזרה בתשובה.
הימים של בין ראש השנה ליום הכיפורים נקראים עשרת ימי תשובה, הגמרא בברכות אומרת שבראש השנה צדיקים נחתמים לחיים ורשעים למוות ואם נראים רשעים שעדיין חיים סימן שהקב"ה משלם להם על המצוות בעולם הזה ובעולם הבא משמדם עדי עד שנאמר בתהילים: "עד מתי יפרוחו רשעים כמו עשב יציצו כל פועלי און כדי להשמידם עדי עד". ובנונים נשארים תלויים בעשרת ימי תשובה כלומר הבינוני צריך להרגיש שהוא עומד על כסא וחבל מונח על צוארו ואם יפילו לו את הכסא ימות בחנק ע"כ. הבנוני אמור להיות צדיק גמור בימים של עשרת ימי תשובה כל מצוה או עברה יכולה להטות את כף המאזנים אם לחיים ואם למוות רחמנא ליצלן.
ואם נשאל את עצמנו שאלה מתחכמת כיצד יתכן שבשביל מצווה ועברה קטנה יוכל האדם לשנות גורל חשוב שכזה? לצורך התשובה אספר לכם סיפור אמיתי שקרה בשנת תשנ"ז.
קצין קיבוצניק מסיירת מובחרת שבצה"ל "תפס" טרמפ עם חסיד מבני ברק. הקצין החל לשוחח עם החסיד על עברו ועד כמה שבקיבוץ הם רחוקים מאד מי תורה ומצוות ועל דעותיהם הקדומות על החרדים וכדומה. החסיד הרגיש עם מי יש לו עסק והחל לענין את הקצין בשיחות פילוסופיות בנושאים רוחניים והצליח להאיר לו את אור התורה ונתן לו מענה על הרבה קושיות קיצוניות שהיו לו. החסיד עצר לו בכביש גהה המקביל לבני ברק, והיה זה ערב שבת וחסיד חשש שהקצין יצטרך לחלל את השבת והפריע לו המצפון.
החסיד ביקש מהקיבוצניק אולי כבודו יעשה אצלי שבת אך הקצין סירב ואמר לא תודה כבוד הרב, דברך מאוד משכנעים עד שאני מפחד להמשיך את שיחתנו וחוץ מזה אינני מעלה על דעתי שאחזור בתשובה כי כל הקיבוץ שלי בצפון ממש אנטי חזרה בתשובה קיצונית ופשוט יחרימו אותו.
אמר לו החסיד: "בבקשה ממך אולי בכל זאת, אני מבטיח לא שלא אכפה עליך לקבל מצוות וגם אני מבטיח לך שאחזיר אותך במוצ"ש לקיבוץ". אחרי שכנועים נענה בחיוב הקצין. וכך היה. שבת מרשימה ומרגשת חווה הקצין. במיוחד שהצטרף לטיש חסידי וראה איך משפחה יהודית מעבירה שבת רוחנית כמעין עולם הבא. אמר הקצין לחסיד: "כבוד הרב אני הייתי בכל מיני מסעות בתאילנד הודו בצה"ל אך מסע כזה רוחני לא חוויתי מעולם, מאוד נהנתי".
הגיע מוצ"ש והחסיד קיים את ההבטחה ולקח את הקצין לקיבוץ בצפון. בדרך ביקש מהקצין בצורה מנומסת, כבוד הקצין, אנא ממך, כל השבת לא בקשתי ממך שתקבל עליך שום מצוות וטרחתי כל כך כדי שיהיה לך טוב, לפחות שיהיה לי שכר בשמים על הטורח, אולי תקבל עליך קבלה קטנה כמו תפילין או לא לנסוע בשבת. נבהל הקצין ואמר: אינך מעלה על דעתך באיזה לחץ חברתי מצד הקיבוץ יהיה לי ואני אהיה מנודה אם אני אתחיל לחזור בתשובה וחוץ מזה אני אדם מאוד גשמי ורחוק, אני מעדיף לשכוח את כל מה שראיתי ולחזור לשיגרה כאילו כלום לא קרה, אנא ממך אל תעשה לי יסורי מצפון, אך מכיון שהדלקת בי ניצוץ יהודי שהיה כבוי הרבה שנים, אני מעוניין מעומק הלב לקיים מצווה אחת בלבד מהתורה ולא מצווה קשה והכי חשוב שאף אחד לא ידע בקיבוץ שאני מקיים אותה. חשב החסיד ואמר יש לי מצווה בשבילך. סדר הנהגת האדם לקום בבוקר מהסעיפים הראשונים של שולחן ערוך אורח החיים: "יחלוץ האדם נעל ימין אח"כ נעל שמאל, יקשור נעל שמאל ואח"כ יקשור נעל ימין. התפעל הקצין ואמר: באמת יש מצווה כזאת. וקפץ על המציאה, וקיים אותה מאז במסירות נפש, ואותה שבת בבני ברק לא יצאה לו מהראש. והנה באותה שנה קרה אסון בצה"ל אסון המסוקים ששבעים ושלושה קצינים המובחרים שבצה"ל התנגשו ונהרגו במקום ונמצאו גופותיהם במושר שאר ישוב והדבר הזה גרם רעש גדול במדינה. וכהרגלנו במדינה ישר נפתחה ועדת חקירה והועדה קבעה שהיו צריכים להשתתף בתרגיל שבעים וארבעה חיילים ונהרגו רק שבעים ושלושה וקראו לחייל שאמור להיות החייל השבעים וארבע ושאלו אותו למה הוא לא השתתף בתרגיל. החייל הזה היה הקצין הקיבוצניק שעליו אנחנו מדברים. וסיפר להם על החסיד ועל המצווה שקיבל עליו לקיים במסירות נפש וזה מה שמקשר אותו להיות יהודי, בכל אופן כך הוא מרגיש. המשיך הקצין בסיפור המרתק ואמר: לפני התרגיל כולם עלו על המסוקים אך משהו הפריע לי והציק לי ולא ידעתי מה זה, ונזכרתי ששכחתי לקיים את המצווה כתיקנה ולא לבשתי את הנעלים כפי שהסביר לי החסיד ביקשתי מהמפקד שאני רוצה לרדת מהמסוק, כי אני חייב דחוף ללכת לשירותים. המפקד כעס איך אני מעיז לבקש בקשות ילדותיות בזמן שכולם על המסוקים ובתרגיל כל כך חשוב שעומד ברומו של עולם, אך בכל זאת המפקד רצה שהכל יהיה מסודר ותקין בתרגיל ואחרי התעקשות מצידי נענה המפקד לבקשה בחיוב מאיים.
אני רצתי מהר לחדרי ולא לשירותים הורדתי את הנעליים של הצבא כמו שידוע שלוקח זמן לשרוך את נעלי הצבא. ונעלתי אותם כפי שהחסיד אמר לי, לפתע נכנס המפקד לחדר זועם מאד ואמר לי חוצפן, שבעים ושלושה אנשים מחכים לך ואתר משקר לי שאתה רוצה ללכת לשירותים ובמקום זה אתה מתמזמז בחדר שלך. הקצין היה בהלם המפקד אמר לו שהוא לא מצטרף לתרגיל וכשיחזור הוא ישפוט אותו לחומרה רבה וידאג גם לסלק אותו ממעמדו המובחר.
והמסוקים התרוממו באויר הסוף ידוע כבר לכולם רחמנא ליצלן שתהיה נשמתם צרורה בצרור החיים אמן.
ואילו אותו קצין נשאר בחיים בגלל מסירות נפשו למצוה פשוטה וקלה ביותר מהסעיפים הראשונים בשולחן ערוך והיא זאת שהצילה את חייו עד כאן הסיפור האמיתי. ומכאן אנחנו צריכים ללמוד מוסר גדול ומצוה ועברה יכולה להטות לנו את כף המאזנים בין ראש השנה ליום הכיפורים ולא נזלזל בדברי חז"ל שאומרים שבינונים עומדים תלויים בעשרת ימי תשובה כי בשביל מצוה אחת יכול האדם לדון את העולם לכף זכות ובשביל עברה אחת לכף חובה ח"ו.
ביום הכיפורים כל העולם נחתם ובראש השנה העולם נשפט וניכתב, לכן היהודי צריך להכין את עצמו בחודש אלול למשפט בראש השנה ולהשתדל בעשרת ימי תשובה מאד ובמיוחד ביום הכיפורים על מנת שהקב"ה יחתום אותנו את כל העולם כולו לכף זכות לחיים טובים ולשלום אמיתי אמן כן יהי רצון.
מצוות ביכורים מסמלת את הכרת הטוב, כמו שנאמר: "וענית ואמרת לפני ה’ אלהיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה... וירעו אותנו המצרים... ונצעק אל ה’ אלהי אבותינו...ויוציאנו ה’ ממצרים ביד חזקה...ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש, ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה’" (דברים, כי תבוא כו, ה-י). אדם רואה את ראשית פרי עמלו ותאב לאוכלו, בא יצר הכרת הטוב ואומר: לפרי הראשון תכרוך "גמי" – ראשי תיבות "גדולים מעשי ה’" – ותביאהו כביכורים וכתודה לקדוש ברוך הוא, כדי שלא תיכשל במחשבת זדון של "כוחי ועוצם ידי עשה לי זאת".
לפיכך, במצווה של ביכורים המסמלת הכרת הטוב, אין לנו יותר סמלי מהפרי תאנה, אשר היא מסמלת אותו רעיון. ולכן המשנה בביכורים המתארת כיצד מפרישין את הביכורים מביאה בתור פרי ראשון את התאנה, ומקדימה את הגפן שבכתוב.
הספרי שדרש: עשה מצווה של ביכורים שבשכרה תכנס לארץ, לומר, שאם תרגיש במצווה הזאת את תוכנה הפנימי, שהוא הכרת הטוב, אזי בכל שנה יתעורר רגש התודה על ידי שתחשוב שכעת נכנסת לארץ, שעד היום היית עבד במצרים, וזו כביכול השנה הראשונה שהקדוש ברוך הוא נתן לך ארץ זבת חלב ודבש. טבע האדם הוא, שבמשך הזמן הוא שוכח את מיטיבו, ואם חס וחלילה תגיע למצב הזה ותכפור באדוני הארץ, אזי תגיע לגלות. אבל אם תקיים מצוות ביכורים כהלכתה, ותדע להכיר תודה לקדוש ברוך הוא אדון הארץ, אזי כאילו תכנס לארץ כל שנה מחדש (אור חדש).
ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’ אלהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך (תבוא כו-יא)
יש לתמוה כי בדרך כלל כשיש לאדם כל טוב אין צורך לצוותו שישמח משום שממילא הוא שמח, ואם כן מדוע בהבאת פרותיו הנאים ציותה התורה, ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’ אלהיך?
אלא, שלפעמים יש לו לאדם שפע וכל טוב ולא חסר לו מאומה, ועם כל זה איננו שמח בחלקו הן מצד מה שאמרו במדרש (קהלת רבה ג, י) שאדם שיש לו מנה רוצה מאתים, והן מסיבות אחרות שגורמות לו לעצב, וממילא כל עושרו וטובו אינם משמחים את ליבו, ולשם כך ראתה התורה צורך להזהירנו "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’" בכל הטוב שיש בידך תשמח, "והיית אך שמח" אתה וביתך לעבודתו יתברך (משכיל אל דל).
ולכן אומר בעל "תפארת שלמה" כי אמר הכתוב "אשר נתן לך ה’", כשתזכור שה’ הוא שנתן לך את הכל אז בודאי שתהיה שמח.
ועוד יש לומר כי על כן הדגיש הכתוב "ושמחת בכל הטוב", כדי להוציא מלב הטועים שלהבלי עולם הזה קוראים טוב, אלא הטוב האמיתי הוא הקדוש ברוך הוא שהוא מקור הטוב, "אשר נתן לך ה’" היינו שכל הטובות ממנו הם מתנת חנם, כמו כן אין טוב אלא התורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות וערבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם (אור החיים הקדוש).
ולכן שלמה המלך החכם באדם, כשהיתה לו הזדמנות לבקש מה’ יתברך כסף וזהב או חכמה, אמר "ונתת לעבדך לב שומע" (מלכים א, ט) משום שהאושר האמיתי הוא מי שיש לו חכמה ומנצלה לתורה (לבוש יוסף).
כך השכינה תהיה שרוי בו אז יתקיים הפסוק "לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם על יד ביתו של הצדיק ר’ זושא מאניפולי ז"ל עברה פעם תהלוכת נישואין. ראה ר’ זושא מהחלון את התהלוכה יצא מהבית, ורקד בשמחה רבה בתוך הרחוב לפני החתן והכלה. כשנכנס בחזרה לביתו, העירו אותו בני הבית, שלא נאה הדבר לפניו, ואין זה לפי כבודו לצאת ולרקוד ברחוב לשם איזו חתונה. השיב להם ר’ זושא:
אספר לכם מעשה. כשהייתי בנעורי תלמידו של הרב הקדוש ר’ יחיאל מיכל ז"ל, המגיד מזלוטשוב, חירף אותי פעם רבי הקדוש. אחרי כן פייס אותי, ואמר:
ר’ זושא! תמחול לי על שבזיתי אותך. השבתי: רבי! אני מוחל. קודם שהלכתי לישון, בא אלי עוד פעם, ואמר שוב: ר’ זושא! מחול לי והשבתי עוד פעם: אני מוחל, רבי! וכשכבר שכבתי לישון, והנה נגלה אלי בהקיץ אביו הקדוש של רבי מעולם העליון, הוא הרב הקדוש ר יצחק מדרוהוביטש ז"ל, ואמר לי: בן אחד הנחתי בעולם התחתון, ובן יקר שכזה, ואתה רוצה לאבדו על ידי שעלב אותך? השבתי לו: רבי! הלא כבר מחלתי לו בכל ליבי ונפשי, ומה עלי לעשות עוד? אמר לי: עדיין אין זו מחילה שלמה, בוא נא עימי ואראה לך איך למחול. קמתי ממשכבי, והלכתי אחריו, עד שבאנו לבית המקווה. ואז ציוה לי ר’ יצחק מדרהוהוביטש ז"ל, לטבול שלוש פעמים במקווה, ובכל טבילה וטבילה לומר שאני מוחל לבנו. עשיתי כדבריו, ויצאתי מהמקווה. ואז ראיתי שפניו של ר’ יצחק מאירים באור גדול מאוד, שאי אפשר להסתכל בו. שאלתי אותו לסיבת הדבר, ואמר לי שזכה לקרני האור משום שהיה נזהר כל ימיו בשלושת הדברים שר’ נחוניה הן הקנה אמר שבשבילם האריך ימים: "לא נתכבדתי בקלון חברי, ולא עלתה על מיטתי קללת חברי, וותרן בממוני הייתי" (מגילה כח). והוסיף ר’ יצחק ואמר לי, שמה שהוא השיג על ידי שלושת הדברים הנזכרים אפשר להשיג על ידי שמחה. ולכן – סים ר’ זושא את דבריו לבני ביתו כשראיתי שמחת נישואין ברחוב על יד ביתי מהרתי לצאת ולהשתתף בשמחה של מצוה (סיפורי חסידים).