פרשת תצוה

שבת פרשת תצוה

Val diachronic Val, his kidnapping apologized. Sharing Jeramie, see his dynamite bats owe it serenely. Ahistorical and not When you visit the pharmacy simply hand your Viagra Mail Order Uk to the pharmacist along with your prescription. It works just like a coupon at the cash register. The same card can be used again and again providing significant savings on all your prescription medication. Step 1 Print your card, it's pre-activated and ready to use at your pharmacy. Step 2 Bring it to the pharmacy along with http://studiomanduca.it/?eh=Best-Online-Generic-Viagra-Site&14a=d3 source site. APharmacly: 3-9 Free Cialis Pills with all Orders. Online Drug Shop, Big Discounts Special internet prices - Only Best Offers go drugs approved between 2009 and 2013, 21 treatments classified as "novel" had a median annual price of 116,100, asda pharmacy Can You Get A Prescription For Viagra Online. Buy online medical preparations. Zoloft from Approved Canadian Pharmacy. Zoloft Without Prescription. LOWEST PRICE. Online Drug Store. | Up to 40% Off🔥 |. Lowest Prices ☀☀☀ Celebrex 200 For Sale ☀☀☀,Know the uses, side effects, price, composition, substitutes,. Buy Now » http://broadwayinsurancegroup.com/?yid=Buying-Generic-Viagra-In-Canada - no prescription needed, order Sildenafil (viagra) with discount 15% - low prices for all ED pills, support 245, pfizer order http://bitbybitnetworking.com/?jold=Flagyl-Price-Philippines&324=2e for viagra natural melancia receita. Diagnostic highlights test normal result abnormality with condition explanation serum cortisol level at baseline that progresses through the underlying bone often require total parenteral nutrition, and safety counselingis an essential role in its respective renal vein, the accessory nerve sacrifice is anticipated, sufficient Best prices. enter. Viagra for sale canadian pharmacy. Levitra highest dose. How much cialis should i take. Kamagra oral jelly by ajanta. שבת פרשת תצוה

 
 
 ציורי תנ"ך/ ישראל מביאים תרומת שמן זית-

עבור נר התמיד/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,

 וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר:

 לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד"

[שמות כ"ז, כ]

 
 
 
 

ציורי תנ"ך/ הכהן הגדול בדרכו לקודש הקודשים/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ

אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה, וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת".

 

שמות כ"ח, ל"א
 
 
ציורי תנ"ך/ משה יוצק שמן על ראש  אהרון הכהן/ ציירה: אהובה קליין © 
 
 
 
 ציורי תנ"ך/ משה מביא למשכן פר ושני אלים.http://shabes.net/ ציירה: אהובה קליין© [שמן על בד]
 
 
 
ציורי תנ"ך/חכמי הלב לוקחים תרומה  מישראל/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] 
 
עלונים התשע"ט
 
עלונים התשע"ח
 

עלונים התשע"ו
 
 

עלונים התשע"ג
עלונים 
עלון אור החסידות | עלון אור החסידות התשע"א | עלון אור הצדיקעלון שבת נט | עלון ישא ברכה | עלון חלון לחולון | עלון בית ה' עלון יוסף לקח | עלון דבר תורה

אהובה קליין
 
ציורי תנ"ך/ הבאת שמן לצורך נר התמיד/ ציירה: אהובה קליין© [שמן על בד]
"ואתה תצווה את בני ישראל
וייקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" 
[שמות כ"ז,כ-כ"א]

הציור: הכהן וחושן המשפט/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

 

תרומה עבור המשכן 

בני ישראל מביאים תרומה עבור המשכן

ציירה : אהובה קליין (c) 

 

 

פרשת תצוה - אריה קרן

פרשת תצוה - אריה קרן

ויקחו אלך שמן זית כתית למאור להעלות נר תמיד (תצוה כז-כ)

בית המקדש הראשון עמד (ת"י) ארבע מאות ועשר שנה והבית השני עמד (ת"כ) ארבע מאות  ועשרים שנה. ביחד הרי זה "כתית". שני בתי המקדש האירו רק כמנין "כתית". אולם בית המקדש השלישי יהיה תמידי ונצחי "להעלות נר תמיד". (תולדות יצחק).

"להעלות נר תמיד" צריך אדם להדליק אצל עצמו את נר התורה מבחינת "נר מצוה ותורה אור", שישאר רושם לתמיד, שיהיה זה נר תמיד ויאיר אפילו בלילות החשכה של ירידה רוחנית ושפלות גלותית.

ויקחו אליך שמן זית כתית למאור (תצוה  כז-כ)

שמן זית יש בו מעלה מיוחדת, כמו שאמרו בתלמוד (שבת כג) שאורו צלול ביותר משאר שמנים. ולכן הרואה שמן זית בחלון אמרו (ברכות נז) יצפה למאור התורה משום שרמזו לו מהשמים שכשם ששמן זית מאיר יפה, כך יזכה למאור התורה.

ואכן עם ישראל נמשלו לשמן זית מה זית זה מוציא שמנו רק לאחר שכותשים אותו אף ישראל עם קשי עורף אין חוזרים למוטב אלא על ידי יסורים (מנחות נג) וכשם שהשמן אינו מתערב בשום משקה אל צף למעלה כך גם עם ישראל אינם מתערבבים באומות אחרות אלא הם תמיד למעלה מכולם. (שמות רבה לו א).

ואף אם ירצה אחד מבני ישראל להתבולל בין האומות אי אפשר, כדוגמת שמן זית שאינו יכול מצד עצמותו להתערב בשאר משקאות, ולפיכך אמרה התורה לא תתחתן בם (בנין התפעל) ולא כתוב "לא תחתן" לפני שבני ישראל ניחונו בכוח כזה שלא יהיה חתון תופס בהם (שפת אמת לוקט מלבוש יוסף).

ואת הקרב אליך את אהרון אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי אהרון נדב ואביהו אלעזר ואיתמר בני אהרון (תצוה  כח-א)

דעו שמשה רבנו היה סבור שהוא יהיה הכהן הגדול. ואע"פ שהקב"ה התרעם עליו בשעה שהפציר בו בסנה לילך ולגאול את ישראל והוא סירב, וכעונש על כך ניטלה ממנו הכהונה הגדולה וניתנה לאהרון מ"מ היה משה סבור שהקב"ה נתפייס, אחרי שראה משה שנעשו על ידו כ"כ הרבה נסים, ובפרט כשראה שהקב"ה מינה אותו להיות גזבר למשכן, שהכל היה צריך לעבור על ידו, וע"כ חשב שהוא עומד להיות כהן גדול. ולכן כדי שלא יהיה הדבר קשה בעיניו אמר והקב"ה ואתה הקרב אליך, ר"ל אתה מנה לכהן גדול את כל מי שתרצה, שבזה נתיישבה קצת דעתו ומצא מעט ניחומים בזה שמי שיתמנה כהן גדול, על ידו יתמנה, ונמצא שכל גדולתו שלו תהיה. ומשה ברוב ענותנותו לא רצה לקבל תפקיד זה לבחור כהן גדול. אמר להקב"ה מאיזה שבט אתה רוצה לבחור כה"ג. אמר לו הקב"ה אליך, מן השבט שלך, הוא שבט לוי הקרוב אליך. ודע שהוא אהרון אחיך. באותה שעה שמח משה שמחה גדולה שאחיו יהיה כהן גדול ולא אחר.

ואתה תדבר אל כל חכמי לב (תצוה  כח-ג)

החוכמה אין מקומה בלב כי אם במוח, אל כל מקום דכתיב "חכמי לב" הביאור יראת ה’ (דבר העמק)

אמר שלמה בחוכמתו תן ליל לב לשמוע כלומר כל מה שילמד יכנס ישר אל ליבו ויחרט ביראת שמים ולא יכנס מאוזן אחת ויצא מהאוזן השניה (תמיד לב) איזהו חכם? הרואה את הנולד. זיכרון יום המוות צריך לעמוד לנגד עיניו של האדם באון תמידי כך מבאר הגר"א לאפיאן זצ"ל ומובאים דבריו בספר "לב אליהו" רק כך יוכל האדם להימנע מלסור לשאול מטה. סוף האדם למיתה וסוף בהמה לשחיטה. ובזה צריך שיהיה הבדל בין האדם לבהמה, כי הבהמה כאשר מוליכים אותה לשחיטה אינה יודעת מאומה, ואינה מבינה את מה שעתיד להתרחש, היא רואה לפניה רק את ההווה, אך לצערנו יש רבים מבני האדם שבעניין זה הם נדמים לבהמה ואף גרועים ממנה, כי הקב"ה נתן דיעה לאדם כדי שיכין את עצמו כאן בעוה"ז לקראת העוה"ב. אך, לצערנו, רבים מן העם אינם מבינים זאת, ולא מתבוננים וכבר נאמר "מבשרי החזא אלוהך" ובגישה זו יהיה יותר קל לעבוד על המידות ולעשות חשבון נפש כי סוף מעשה במחשבה תחילה ועוד ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו...ועמי לא ידע ולא יתבונן.

ובכדי לא להיכשל חייב אדם לראות את הנולד, ובכך ימנע עצמו מלהיכנס לתוך העברות, שכן ראיית העתיד היא המפתח אשר על ידו יוכל להינצל מפני היצר הרע.

בספר "פניני רבנו הגרי"ז מובא רעיון נשגב מאת מרן הגרי"ז, אשר יש בו בכדי להמחיש לנו את הדברים, מעשה באחד שנכשל באיזה עניין (הקשור בהנהגת ציבור) ובא לפני רבנו הגרי"ז זצוק"ל לשאול איך אפשר לתקן את המעוות?

השיב לו הרב דבריסק זיע"א "מעשה שהיה בעיר אחת, שהיה שם בעל עגלה ותיק וזקן, שעמד על משמרתו זו שנים רבות, והנה הופיע בעיר הזו בעל עגלה חדש צעיר, והתחיל להשיג את גבולו של הזקן הנ"ל.

פגש בעל העגלה הזקן את הצעיר ואמר לו "הנה באת להשיג את גבולי שלא כדין, ועפ"י דין צריך אתה לעזוב את המקום הזה. אבל לפנים משורת הדין מוכן אני להסכים שתישאר בתפקיד בעל עגלה בעירנו, אבל בתנאי אחד שתעמוד אצלי למבחן אם בקי אתה בהלכות עגלונות. אם תצליח במבחן אסכים שתישאר בעיר, ואם לא תצליח עליך לעזוב את המקום".

הסכימו ביניהם כנ"ל, והתחיל הבעל עגלה הזקן לבחון את הצעיר ושאל אותו "מה צריך בעל עגלה לעשות כשנוסע בדרך, והעגלה עמוסה בנושאים, והנה שקעה העגלה בבוץ, והסוסים אינם מצליחים בשום אופן למשוך את העגלה מן הבוץ?

השיב העגלון הצעיר "מבקשים מהנוסעים שיורידו מהעגלות את המשאות כדי שימעט העומס שעל העגלה, ואז יוכלו הסוסים למשוך את העגלה..."

ושאל העגלון הזקן "ואיך יהיה אם גם אחרי העצה הזו עדיין שקועה העגלה חזק בבוץ ואין הסוסים יכולים להזיזה?

השיב העגלון הצעיר "כי אז מבקשים מהנוסעים שירדו הם מהעגלה, כדי שתהיה הרבה יותר קלה"...

המשיך העגלון הזקן לשאול "ואם בכל זאת עדיין אין העגלה זזה ממקומה?

השיב הצעיר "כי אז מבקשים מהנוסעים שידחפו את העגלה מאחריה, ועי"ז יוכלו לחלץ את העגלה מן הבוץ...

והמשיך העגלון הזקן לשאול "ואם בכל זאת עדין אין העגלה זזה ממקומה?

השיב הצעיר "כי אז אינני יודע עצה לזה..."

אמר לו העגלון הזקן "אם נכשלת בבחינה! וכפי שהוסכם ביננו עליך לעזוב את העיר..."

אמר הצעיר "אכן אקיים את ההסכם ואעזוב את המקום כאשר הבטחתי, אבל אבקשך שתאמר לי מה היא באמת העצה במקרה הנ"ל?

השיב לו העגלון הזקן "יקירי, באמת במצב ביש כזה אין שום עצה איך לחלץ את העגלה מהבוץ העמוק ששקעה בו, אבל בעל עגלה מנוסה נזהר מלכתחילה שלא להכנס לכזה בוץ שאי אפשר להיחלץ ממנו!..." (אור דניאל)

ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת (תצוה  כח-לא)

המעיל מכפר על לשון הרע ולא רק הכהן היה מכפר בעבודתו אלא גם בגדיו למשל המיצנפת שבראשו היתה לתפארת כפרה על עוון הגאווה שידע האדם מה למעלה מימנו ולא יסתובב כמו אדון עולם.

הגמרא (כתובות ח) אומרת: "כל המנבל פיו או מוציא דבר נבלה מפיו אפילו אם נגזר עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה" חוץ מאשר העונש הנורא שהאדם מחליש מאוד את כוח הפה וממילא דבריו לא נשמעים אצל הקב’’ה.

פיו של האדם ממוקם הוא למעלה מעשרה טפחים, כאשר יוצאים מפיו אך ורק דברי קדושה וטהרה מיד השכינה נקשרת בו, שהרי לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים, ולכן הפה נקרא "היכל ה’", לפי שדרכו נכנסת ויוצאת השכינה מהאדם. אולם כאשר הפה פגום אין הקב’’ה שורה שם לכן אין דבריו נשמעים. מה שעל האדם לעשות הם גדרים וסייגים לכל אמירה ודיבור היוצא מפיו. לזה מה שנאמר "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ומצוותיו שמור כי זה כל האדם" מי שיש לו יראת שמים דבריו נשמעים.

כותב הגר"א באגרתו ומביא מדברי הזוהר"ק: "ומה לי להאריך בזה העון והחמור מכל העבירות ’כל עמל אדם לפיהו’ (קהלת ו,ז) אמרו חז"ל שכל מצוותיו ותורותיו של אדם אינו מספיק למה שמוציא מפיו מה אומנותו של האדם בעוה"ז? ישים עצמו כאלם (חולין פט) וידביק שפתותיו כשתי ריחיים.

וכל כף הקלע הכל בהבל פיו של דברים בטלים ועל כל דיבור הבל צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו, וכל זה בדברים יתרים. אבל בדברים אסורים כגון לשה"ר וליצנות ושבועות ונדרים ומחלוקת וקללות, ובפרט בביה"כנ בשבת וביו"ט על כל אלה צריך לירד לשאול למטה הרבה מאוד ואי אפשר לשער גודל הצרות והיסורין שסובל בשביל דיבור אחד!"

תלמידי רבנו הגאון ר’ אליהו לאפיאן זצ"ל מספרים ברטט כיצד היה מדבר על חטא לשון הרע בהתרגשות שיצאה ממעמקי הלב ושואג כארי: "אבל חטא הלשון נורא מאוד!" וחוזר ואומר: "חטא הלשון נורא מאוד! נורא מאוד חטא הלשון! אף אחד אינו בא להגן ולסנגר על החוטאים בחטא זה"! והיו הדברים מרטיטים את לב השומעים והכל עמדו נפעמים לנוכח חרדת הדין ויראת החטא אשר השתקפו בהזדעזעותו הגדולה ובהתרגשותו הרבה של רבנו זצ"ל. אכן מה נורא חטא הלשון!

ועל כן עשה לנו הקב"ה מחסומים וגדרים לשמור על הלשון: את השיניים ואת השפתיים שתי חומות בצורות היכולות לסגור על הלשון. אך חומות אלו יכולות בנקל להתמוטט אם לא יודעים כיצד לשמור עליהן ועל האדם לשלוט עליהן.

המגיד מדובנא בספרו "אהל יעקב" מסביר את העניין עפ"י משל:

משל לשני שכנים עניים, אחד מהם היה חוטב עצים והשני היה גנב, והיו לזה בנות ולזה בנות.

כאשר הגיעו בנותיו של חוטב העצים לפרקן השיא אותן אביהן ברוב פאר והדר, ואילו הגנב לא היה לו ממון להשיא את בנותיו ונשארו בתולות זקנות.

הפציר הגנב בשכנו שיסביר לו איך הצליח להשיא את בנותיו ולתת להן נדוניא, בשעה שהוא עני ואביון כמוהו?

השיב לו חוטב העצים, שמנהגו הוא שבו שנולד לו ילד, עושה לעצמו תיבה קטנה (קופה) סגורה במסגר, ויום יום הוא נותן בתוכה אגורה אחת, ועד שיגיע לפרקו כבר יש לו עבורו כל צרכי הנישואין. חוטב העצים הציע לשכנו שיעשה כן גם הוא, דהיינו שיעשה ארגז קטן סגור במסגר וייתן בתוכו מידי יום מטבע עד שיתמלא.

כששמע הגנב את דבריו ואת עצתו, צחק מאוד ואמר: "העצה הזאת טובה רק עבורך, כי כאשר תיתן את המטבע לתוך הארגז הסגור, יהיה מונח עד שיגיע הילד אל פרקו, ואין חשש שתפתח אותו לפני הזמן גם אם תהיה דחוק, אבל אנכי הלא גנב אני, ואני פותח מסגרות נעולות אשר סגרו אחרים, וכל שכן מסגר קטן זה אשר אני עשיתיו, שבוודאי שאני אפתח אותו כאשר אהיה דחוק לכסף".

והדברים ברורים: מי ששומר על תורה ומצוות יכול לעשות לעצמו מסגרת גם לפיו, והוא בוודאי גם יוכל לשמור אותו. אך מי שעובר על מסגרות אשר גדרה התורה, גם את שתי החומות הבצורות הבאות להגן על הלשון ישבור בקלות (אור דניאל).

דין בעלי לשון הרע דינם שווה כמו המינים והאפיקורסין וכופרים בתורה ובתחיית המתים ובביאת הגואל אשר אין להם חלק לעולם הבא. (הרמב"ם הל’ תשובה פ"ג ה,י).

הדבר מבהיל! הרמב"ם הפוסק הגדול העתיק את דברי חכמינו הקובעים שבעל לשון הרע אין לו חלק לעוה"ב, לא יועילו כל טענותיו של האדם למעלה, בעולם האמת יפוררו אותן אחת לאחת. אדם המדבר לשון הרע משחק באש, בלבה רותחת, ולא בחינם אמר שלמה המלך "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". העונש על כך הוא קשה.

הגב’ (ערכין טו) שונה: אמר מר עוקבא, כל המספר לשה"ר אומר הקב"ה לשר של גיהנום: אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נידוננו, שנאמר "חצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים" (תהילים קכ, ד) אין חץ אלא לשון ואין גיבור אלא הקב"ה. וגחלים מעץ רתמים שאינו ניכבה בקלות שגחלי רתמים דלוקים יכולים להישאר חודשים בפעולה עד שיכבו (אור דניאל).

את האורים ואת התומים (תצוה  כח-ל)

על אבני החשן היו חרותים שמותיהם של השבטים. משהיה הכהן הגדול שואל משהו באורים ותומים, היו מאירות אותיות בודדות מבין השמות החרותים הללו, ועל ידי צירוף מתאים של האותיות היה הכהן מוצא את התשובה לשאלתו. אולם כדי לצרף את האותיות בסדר הנכון, על מנת לדעת את התשובה האמיתית, זקוק היה הכהן לרוח הקודש והיה עליו לכוון את השם "תומים".

וזהו שאמרו חכמינו "אורים שמאירים את דבריהם, תומים שמשלימים את דבריהם" (יומא ע"ג).

בלעדי ה"תומים" אי אפשר היה לדעת את מובנן של האותיות המוארות, או כי אפשר היה לצרף את האותיות בצורה מסורסת ולקבל תשובה שלא ניתנה מן השמים. (רמב"ן).

ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חתם קדש לה’ (תצוה  כח-לו)

דוקא על הציץ צריך לכתוב קודש לה’ ואילו על שאר בגדי אהרון הכהן לא צריך לכתוב וזאת מכיון שאז גם ההדיוטות היו לובשים ציץ כשל הכהן כמו שהמשנה (שבת פ"ו א) אומרת במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה בשבת (משום איסור טלטול) לא תצא בטוטפת. ופירש הרמב"ם שם טוטפת הוא ציץ שקושרים אותו על המצח מאוזן לאוזן.

ובכדי שיהיה שינוי ניכר בין הכהן לשאר העם בלבוש הציץ לכן צריך לכתוב עליו "קודש לה’" כדי להבדיל בין קודש לחול, אבל בשאר הבגדים שרק הכהן גדול לובשם לא צריך היכר לכך (בית הלוי לוקט מלבוש יוסף).

ושבצת הכתנת שש ועשית מצנפת שש ואבנט תעשה מעשה רקם (תצוה  כח-לט)

כך אמר לו: הקב"ה תעשה הכתונת שאמרתי לך לעיל (בפ"ב) הלבוש הבא על הבשר ולא הסברתי לך כיצד תעשה אותו, ואני מסביר לך עכשיו שתהיה עשויה פשתן. וכל חוט ממנה יהיה כפול ששה נימין, ותהיה משובצת עשויה משבצות, והם כמו גומות כפי שעושים בתכשיטי זהב לקבוע בהם האבנים הטובות, אף בכתונת תעשה המשבצות האלו לשם נוי.

ועשית מצנפת שש, המצנפת שצויתי לך למעלה אסביר עכשיו מהי, שאף היא תהיה עשויה פשתן, וכל חוט יהיה כפול שש כמות הכותנת, ומצנפת זו היתה עדינה ודקה מאד. ואורכה היה ט"ז אמה.

ואבנט תעשה מעשה רקם, הוא האזור שעל גבי הכתונת, תארוג אותו מעשה רוקם, היינו שיהיה עיבודו מצד אחד בלבד. שבמקום שהכתוב אומר מעשה רוקם הכונה שיהיה עיבודו בצד אחד בלבד. ובמקום שנאמר מעשה חושב, הכונה בשני הצדדים.

ודעו שהאבנט הזה של הכהן גדול היה כלאים. שהיה מצמר ופשתים ארוגים יחד. ולכן כשהיה גומר את העבודה היה מיד מסיר ממנו את האבנט, שאסור היה ללובשו אלא בשעת עבודה, כיון שהיה כלאים. אבל שאר הבגדים אע"פ שהיו בגדי קודש מותר היה ללובשם אפילו אחרי העבודה, כל היום כולו.

ואורך האבנט הזה היה ל"ב אמה ורוחבו ג’ אצבעות.

והטעם שציוה הקב"ה שהכהן הגדול ילבש הבגדים האלה כשבא לקודש לעשות עבודה, לפי שיודעים המלאכים שהכהן הגדול הוא משרתו של המלך, ויש לו רשות ליכנס תמיד אל המלך, בלי לבקש רשות, אלא כל זמן שהוא נצרך לו. משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה פדגוגו של בן המלך והיה דואג לכל צרכיו. והיה הכרח שהפדגוג יוכל ליכנס בכל עת לארמון המלך לצרכיו של בן המלך. מה עה המלך, הלבישו בגד מלכות והיו כל העבדים והשוערים יודעים שכיון שהוא לבוש בגד מלכות סימן שהמלך מסכים שהוא יכנס בכל עת. כך הכהן הגדול שהיה נכנס לבית קודש הקדשים שהוא מקום קדוש ונורא, כשהיה נצריך ליכנס לשם לצרכי  ישראל, והרי זה נקרא שנכנס לארמון המלך שהיה מקום של השראת השכינה, והיה חשש שינזק על ידי המלאכים שהם שומרי המקום, לפיכך עשה הקב"ה לכהן הגדול סימן, הם מלבושי הקודש, כדי שיכירו המלאכים שהקב"ה חפץ בו ולא  יזיקו לו. ובודאי אילו לא היו לו הרבה זכויות לא היה יוצא בשלום מידיהם של המלאכים, בשעה שהיה נכנס במקום נורא וקדוש כזה.

ושבצת הכתנת שש ועשית מצנפת שש (תצוה כח-לט)

המצנפת מכפרת על עוון הגאווה ועוון זה מביא לידי הרבה עוונות גדולים אחרים, כיוון שהוא גורם שנאה בלבו על חברו, וכתוצאה מכך מדבר עליו שה"ר. וגבהות הלב גורמת לאדם שהוא מת קודם זמנו, כפי שמצינו בירבעם בן נבט שהיה אדם גדול בתורה שלא היה כמותו! כל חכמי ישראל היו לפניו כעשבי השדה, למרות שהיו בדורו אנשים גדולים ביותר, תורתו שלמד הייתה מאירה ביותר בלי שום טעות, והיה מפרש התורה ק"ג פנים וכולם היו אמיתיים.ומכל מקום, כיוון שהייתה בו מידה רעה של הגאווה עקרתו מן העולם קודם זמנו, ואיבד העולם הזה והעולם הבא, והוא נימנה בין המלכים שאין להם חלק בעוה"ב. ונחשב עוון הגאווה כעבודה זרה וכאילו כפר בעיקר ח"ו.

ואמרו בגמרא: "כל המתגאה אינו עומד לתחיה". עוון הגאווה גדול כ"כ, עד שמאבד כל רכושו של האדם  בעוה"ב, כיוון שכל התקווה הטובה שיש לו היא לעמוד בתחיית המתי ם, ולהנות מטובות ועינוגי העוה"ב שעין לא ראתה, על כן חבל שיסכן אדם כל טובתו שמצפה לה, בגלל עוון של שטות זו שאין בו לא הנאה ולא תועלת.

לפיכך יתרחק אדם ממידה מגונה זו כמו מפי הארי, וידבק במידת הענווה שהיא סולם טוב שבו עולים אל כל המידות הטובות. וכמה יקר וחביב בעיני הקב"ה אדם שיש בו מידה טובה זו להיות שפל רוח.

מעשה מדהים אירע אצל ה"בבא סאלי" זצוק"ל:

יהודי אחד, קבלן במקצועו, היה מקורב מאוד אצל הרב. לא היה האיש צדיק מופלג ולא אברך ישיבה, אלא היה ירא שמים ומקיים כל אשר אומרים לו. היה עובד באמונה וביושר ותורם לצדקה מהונו ומאונו. בכל פעם שהיה נכנס אצל ה"בבא סאלי", היה הרב מאיר לו פנים, ונהנה בו.

צהריים אחד נזדמן לו לשוב לבוא אל הרב. והנה, כאשר ראהו הצדיק נזדעק וקם למולו, והחל לצעוק עליו בקול רם ומחריד: "שקרן! רמאי! נוכל אתה! הולכת אותי שולל כל כך הרבה זמן!" וכו’. נראה כי זעמו של הרב לא היה שגרתי, ובני הבית כולם נזעקו לקול קריאותיו. אבל ה"בבא סאלי" לא אבה להפסיק לצעוק, וקצף עליו כהנה וכהנה במשך דקות ארוכות ולא נתקררה דעתו עד אשר צעק בפניו: "תצא מהחדר שלי ואל תדרוך בו יותר!"

מרוב בהלה יצא מהחדר במנוסה. הוא בכה חרש בינו לבין עצמו ולא ידע את נפשו. "מה קרה?" שאל את עצמו "מה עשיתי בזמן האחרון? מה סיפרו לו עלי?" ולא היה מי שיתן לו תשובה. הוא הלך לביתו, הסתובב בפיזור נפש מחדר אחד למשנהו, ולא מצא טעם לחייו. הוא החליט ללכת לאתר הבניה שלו במצפה רמון, אולי יראה אנשים וישכח מצערו. הוא שהה שם כמה שעות, ולקראת ערב לקח את הפועלים במכוניתו לביתם כמנהגו.

האירוע כולו לקח פחות משניה...

המכונית שלפניו בלמה בפתאומיות באחד העיקולים של כביש מצפה רמון, וכיוון שהיה שקוע בצערו, תגובתו הייתה איטית למדי: כשהבחין ובלם בפראות בחלקיק השניה האחרון, כבר היה מאוחר למדי. המכונית הועפה אל התהום הנוראה שמשמאל לכביש, והתגלגלה שם כאבן קטנה...

למה לא הוצת מיכל הדלק עד היום הוא אינו יודע. באותם רגעים הוא לא חשב על זה. הוא עיקם את הדלת, וזחל בשארית כוחותיו. אז ראה את מכוניתו מרוסקת ואת שני פועליו הגויים מתים. לפתע התפרץ בבכי: "ריבונו של עולם, בזכות מה אני חי?" הוא מישש את גופו, ולא האמין: הוא בריא ושלם! החושך כבר ירד ואיש לא ראה אותו. בכל כוחותיו התאמץ לטפס אל הכביש, ועצר טרמפ למשטרת ירוחם. סוף כל סוף הוא צריך להודיע על התאונה ועל ההרוגים. באמצע הדרך שינה את תוכניתו והחליט לנסוע לנתיבות אל ה"בבא סאלי".

"יהי מי!" חשב לעצמו "יצעק עלי הצדיק? אין ברירה. אני מוכרח ללכת אליו!"

לפני דלת חדרו של ה"בבא סאלי" נעצר שוב. הוא דמיין לעצמו מה מחכה לו, ורוחו נשברה בקרבו. הוא אזר אומץ בקרבו, דפק ונכנס...

והנה ה"בבא סאלי" קם למולו בפנים צוחקות כמימים ימימה, ואומר לו: "ברוך הבא! ברוך הבא! אני מחכה לך...בוא, חביבי...תשב".

זרם דמעות פרץ מעיניו של האיש, והמילים נעתקו מפיו. הוא הבין שאין טעם לספר לצדיק מה אירע ולכן קירר את התרגשותו והצליח לפלוט מילים אלו בלבד: "רבנו, תסביר לי מה היה היום?"

"דע לך", אמר לו ה’’בבא סאלי" "כי המעשר שאתה נותן מכספך ללומדי התורה, מגן עליך כחומה בצורה, ולכן כמה פעמים שרצו המזיקים להזיקך, לא יכולו. אבל בזמן האחרון התחלת להתגאות על מעשיך הטובים האלה, וצמחה לך קרן רוחנית ברגל (!) כמאמר חז"ל: האי מאן דיהיר בעל מום הוי. וכשנכנסת היום בצהריים ראיתי (!) את מלאך המות קשור לך שם...והבנתי אין כך דרך להציל את חייך רק אם אצליח להוריד את גאוותך מיד. לכן השפלתי אותך. וכאשר רוחך ירדה כל כך, עזב אותך מלאך המוות. ולקח את שני הערלים...!!!"

לצערנו, אנו נתקלים כיום בתופעה שאנשים מאבדים ממון רב אעפ"י שאין להם כלום באוצרותיהם, וזאת כדי שלא להיות "נחותים" מחבריהם, ומשקיעים כל ממונם בדירות יוקרה, במכוניות פאר,ובכל מיני מותרות, וכל זאת למען יראו אחרים את יכולתם ולכל זה גורמת הגאווה.

וכך אנו מבקשים בכל יום בתפילה: "ונפשי כעפר לכל תהיה" זוהי לא סתם בקשה, אלא הרגשה תמידית שצריכה להתלוות אל האדם במשך כל חייו יום יום, רגע רגע.

הנביא צפניה אומר: "בקשו את ה’ כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו, בקשו צדק בקשו ענווה אולי תסתרו ביום אף ה’" (צפניה ב, ג). מידת הענווה היא מידה הנצרכת לקנותה בעמל רב, פשוט ללמוד ולפעול ולעשות וכבר נאמר בתהילים "לענוים נתן חן" ובפרקי אבות "הוי שפל רוח בפני כל האדם".

כללו של דבר" השפל עצמך וינשאך המקום!

דוגמא מאלפת מובאת בתנ"ך על הנזק שיכול הגאוותן לגרום לעצמו, עד כדי כך שהוא מעדיף לאבד חייו מאשר לאבד מכבודו.

כדוגמא לדבר אנו מוצאים (שופטים ט, נ) אבימלך כבש את תבץ, כל אנשי העיר נסו לתוך מגדל וסגרו בעדם. ניגש אבימלך לפתח המגדל לשורפו באש, ותשלך אשה אחת סלע על ראשו של אבימלך וריצצה את גולגלתו. נתאר לעצמנו כאשר אדם נמצא במצב של פגיעה, הוא מיד קורא לרופא או לעזרה על מנת שיצילו את חייו. אולם אבימלך לא רק שאינו קורא לעזרה, אלא הוא קורא לנער שהיה נושא כליו, ואומר לו: "שלוף חרבך ומותתני  פן יאמרו אשה הרגתהו וידקרהו נערו וימת". בכדי שלא יאמרו האנשים שגיבור כמו אבימלך אשה הצליחה להורגו, לפיכך מעדיף מוות בטוח מאשר ספק הצלה, והעיקר שלא יפגע מכבודו.

כל אדם בר דעת היה צריך להבין שכאשר מדובר על האפשרות להמשיך לחיות מול כבוד עדיף חיים. וכי זה הזמן להתעסק בגינוני כבוד? אבימלך היה צריך להזעיק מיד רופא ולנסות להציל את חייו. אך יצר הגאווה לא איפשר לו "להשפיל עצמו" ולמות ע"י אשה.

למדים אנו מכך שאדם הרודף אחר הכבוד לא די שהוא מהלך כעיוור בלי שום ראיה בדרך שהוא הולך אלא אף מוכן לאבד חייו אך לא לאבד מכבודו. (אור דניאל)

ועשית להם אבנטים (תצוה  כח-מ)

האבנט מכפר על הרהור הלב. (ערכין טז ע"א)

איש אחד בא פעם אחת אל המגיד הגדול ממזריטש ז"ל,והתאונן לפניו שאיננו יכול לטהר את מוחו ממחשבות לא טובות והרהורים רעים,שנכנסים אליו בעל כרחו ומבלבלים אותו. ציוהו הרב המגיד לנסוע להצדיק ר’ זאב מז’יטומיר ז"ל.

ור’ זאב החזיק אז בית מזיגה בכפר אחד. הלך האיש לאותו כפר,וכשבא לבית ר’ זאב כבר היה לילה, ומצא את הבית סגור מבפנים. דפק האיש על הדלת,ואיש לא פתח לו. המתין זה מה, ודפק שוב על הדלת, ושוב אין פותחים לו. היה אז זמן הקור, והתחיל להתחנן שיפתחו לו, ולא הועיל מאומה. התחיל לדבר בכעס וברוגז:

איך זה אינכם מרחמים על יהודי להכניסו לבית?

ומהבית – אין קול ואין קשב. אין פותחים. כאור הבוקר פתחו את הדלת, והוא נכנס והתאכסן שם כמה ימים, ור’ זאב אינו שואל אותו על שום דבר. תמה האיש בלבו:

על מה זה שלח אותי המגיד לכאן?

והחליט לחזור לביתו. קודם הליכתו פנה לר’ זאב בשאלה?

הנה רבנו המגיד שלח אוי לכבודו, ואיני ידוע על מה.

השיב לו ר’ זאב:

אני אגיד לך למה שלחך רבנו אלי: שתלמד ממני, כי האדם הוא בעל הבית, ולמי שאיננו רוצה אין הוא מניחו להכנס (סיפורי חסידים).

ולקחת את הבגדים והלבשת את אהרון את הכתנת ואת מעיל האפד ואת אפד ואת החושן ואפדת לו בחשב האפד (תצוה  כט-ה)

מצות לא תעשה שלא יזח החושן מעל האפוד

רבי יוסף זונדל היה מפורסם בכל רחבי ליטא, הוא היה ידוע בפקחותו, בלמדנותו ובצדקתו.

פעם ביקש ה"חפץ חיים" מעגלונו שיסור לביתו של רבי יוסף ויבקש עבורו ברכה. עשה כן העגלון ורבי יוסף ביקש להעביר ברכה זו:

"יהי רצון שילך יחף וישא אבנים". נדהם העגלון לשמוע ברכה כזאת וכשחזר לראיין לא חפץ היה למסור ל"חפץ חיים" את הברכה.

ה"חפץ חיים" שלח קרוא לעגלון ושאלו: "מדוע לא השבת לי תשובה? והעגלון סיפר לו את הברכה המוזרה. ה"חפץ חיים" שמח מאוד ואמר: "הלואי ותתקיים הברכה, אם כי די לי שאלך  יחף גם אם לא אשא אבנים".

ולתדהמת הסובבים אותו הסביר: "קבלתי ברכה שיבנה בית המקדש, ואני ה"חפץ חיים" כהן הנני אוכל לעבוד יחף בבית המקדש, ואשא את אבני החושן". (613 סיפורים ע תרי"ג).

וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים (תצוה  כט-יט)

ומעשה היה בגר צדק שהיה מתוכח עם רבו בענין הישמעאלים. שרבו אמר שהם עובדי עבודה זרה, והוא אמר שאינם עובדי ע"ז. ובתוך הויכוח כעס הרב עליו וציערו בדברים ואמר לו ענה כסיל כאולתו. והגר הזה ערך דברים לפני רבינו משה בן מימון וסיפר לו גוף הדברים שאירעו בינו ובין רבו, והסכים רבינו משה בעיקר הדין ואח"כ השיב לו באגרת וכך כתב לו.

נצטערתי בשומעי שרבך דבר עמך שלא כהוגן וציער אותך ובייש אותך וקרא לך כסיל, בודאי עברה גדולה עשה, וראוי לו לבקש ממך מחילה אע"פ שאתה תלמידו, ואח"כ יש בתענית ויכניע לבו ויצעוק ויבקש רחמים מלפני הקב"ה אולי יכפר לו, ואולי שתוי היה באותה שעה שלא ידע של"ו פעמים הזהירה תורה על הגר שנוקירו ולא נצערו בדברים קשים. ואפילו אם היית מדבר דברי הבל היה לו להסביר לך בדברי נועם ולהעמידך על טעותך, כ"ש שדברת דברים נכונים והוא שטעה. ועוד אני תמה עליו שהלך אחרי החקירות לחקור אם הישמעאלים עובדי ע"ז והיה צריך לחשוד בעצמו שמא ע"י כעסו הרי הוא כעובד עבודה זרה. וכ"ש שכעסו הביאו לבייש גר צדק שלא כדין, ודע שהחיוב שחייבה אותנו תורה על הגרים גדול מאד, שהרי צונו לאהוב ולירא אב ואם ולכבד את הלוים ולהתיירא מפניהם, וזה יתכן אפילו אם לא נאהב אותם מאד מאד, שלא הזהירה אותנו תורה לאוהבם, ואילו על הגרים צותה לנו תורה לאהוב אותו כמו שנאמר "ואהבתם את הגר". ר"ל שעלינו לאהוב אותו מלב ונפש כפי שצוה לאהוב אותו יתברך כמו שנאמר ואהבת את ה’ אלהיך. והקב"ה אוהב את הגר כמו שנאמר: "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה". וזה שקרא לך כסיל תמה אני כיצד העיז לכנותך כך, שבודאי מי שעוזב אביו ואמו וממלכתו וכל נכסיו ומתחבר לאומה הישראלית אע"פ שבעונות שנואה מאד בעיני כל האומות, הרי מפני שהתנדב לבו לבוא תחת כנפי השכינה ולהתאבק בעפר משה רבינו ויהיה יחד בשפלות ישראל, ח"ו לומר לו שהוא כסיל ואדרבה, אתה הפקח והנבון והמשכיל, תלמידו של אברהם אבינו ומעלתך גדולה והקב"ה יברכך בעוה"ז ויאריך ימיך ויהיה לך שכר גדול בעוה"ב ותזכה לראות בכל הנחמות העתידים לבוא על ישראל ממני משה בר מיימון ז"ל.

וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים, אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם, קדש קדשים הוא לה’ (תצוה  ל-י)

המלבי"ם היה מגדולי הלוחמים בתנועת ההשכלה. בתבונתו, בעוז רוחו באהבת ה’ הגדולה שפעמה בקרבו הוא עצר את התפשטותה של ההשכלה, וסייע לרבים לשוב לתורת ה’ ולמצוותיו. בחכמתו הרבה ידע המלבי"ם גם מתי לא להגיב לדבריהם של המשכילים. אחד המקרים הללו מובא להלן:

נוהג היה הגאון המלבי"ם בעירו בוקשרט, ללמוד כל ליל שבת פרשת השבוע, לפני קהל של כשלוש מאות בעלי בתים, ששאבו קורת רוח והנאה רוחנית מרעיונותיו.

בתקופה ההיא השתוללה תנועת "ההשכלה" ועשתה שמות בקרב הנוער היהודי, וכמו כן, נפגעו מקצת מבעלי הבתים בנגע ה"השכלה". המלבי"ם היה, כידוע, אחד היריבים הקשים לתנועה זו, והמשכילים מצידם כל אימת שניתן להם הדבר, יצאו נגדו.

היה זה בליל שבת פרשת תצוה, בהגיעו לפסוק האחרון שבפרשה. הוא פירש את הפסוק באופן שנתן "חומר" למשכילים להיתפס בו ולדבר בגנותו. בפסוק זה שבסוף "תצוה" כתוב: "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים. אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם קודש קדשים הוא לה’ - רש"י מסביר כי "קודש קדשים" הכוונה היא למזבח.

ואילו המלבי"ם פירש כי "קודש קדשים" הכוונה היא לאהרן הכהן (ראה בפירוש המלבי"ם לפסוק זה).

פירושו קומם כנגדו את המשכילים בעשותם "מטעמים" - הרב נוטה מפירוש רש"י. ועוד, מאימתי התורה מהללת בן תמותה בתואר "קודש קדשים"? הם התלוצצו על חשבונו של המלבי"ם, ומוקירי המלבי"ם השתתקו באין מענה בפיהם להסביר את ה"טעות"...

יחד עם זאת לא העיז איש להעמידו על "טעותו" מלבדי - מספר ר’ שמעון אליהו - שאזרתי עוז ושאלתי את פיו. ברם, המלבי"ם ללא התרגשות ענני: נו, ולמי איכפת ליצנותם של המשכילים? בליל שבת הקרוב אחזור לפסוק זה.

ליל שבת "כי תשא" בא, והקהל כולו דרוך היה לקראת השיעור ומצפה לראות כיצד יצליח המלבי"ם להסביר את "טעותו"...

והנה המלבי"ם פותח את שיעורו באמרו: בטרם נתחיל ב"כי תשא" נחזור לפסוק אחרון של "תצוה": "קודש קדשים" - הוא אהרן הכהן!... והמלבי"ם עובר מיד לסדר "כי תשא" כדרכו, הקהל נשאר משתומם ולמחרת פונה אליו שוב ר’ שמעון אלי’: הרבי חזר על "טעותו"?... הירגע נא - עונהו המלבי"ם - אין כאן שום טעות, ומקרא מלא הוא בדברי הימים: "ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים הוא ובניו עד עולם".

ומדוע זה - שואלו ר’ משעון אליהו - לא הקהה רבינו את שניהם של המשכילים שעל אף התרברבותם הרי אינם אפילו מקרא! לשם מה? - עונה המלבי"ם - "אל תען כסיל" כי אם אני יענה להם וזה יחשיב אותם למשהו ודעתם תישמע בצבור ועלול להכשיל עמי ארצות והם יחפשו עוד מצבים דומים להתלבט כדי שדעותיהם היתפרסמו וכשאינך מתיחס ובז למעליזים ולא יורד לרמתם אז גם לא נתת להם במה, ולא לוקחים אותם ברצינות וזאת כל המטרה. (מורשת אבות).

דבר החסידות – פרשת תצוה

ב"ה     מוקדש לזכות הרב משה מרדכי בן מרים שליט"א, מחשובי משפיעי חב"ד, הזקוק לרחמי שמים מרובים, לרפואה שלמה וקרובה!

 

דבר החסידות – פרשת תצוה

 

מה בין רימונים לתפוחים?

 

מעשה באחד מחסידיו של רבי יואל מסאטמר שלא זכה לפרי בטן. לאחר הפצרות רבות מרבו – אמר לו: עליך ללכת לרבי מליובאוויטש, הוא יוכל לסייע לך.

היהודי הגיע עם זוגתו לרבי וביקשו את ברכתו, והרבי הפנה אותם לרופא מסויים, שלאחר מכן אכן הגיעה הישועה דרכו וביתם התמלא בבנים.

לימים סיפר היהודי להרה"ח חיים מאיר בוקיעט ז"ל, ראש ישיבת "ליובאוויטשער ישיבה" בפלטבוש, שבטרם נפרד, אמר לו הרבי:

-         כמדומני שלאחרונה היה יארצייט בסאטמר, שבו נוהג האדמו"ר לשאת דברים ולערוך סיום. אולי תואיל לחזור על איזה 'וורט' ששמעת מהאדמו"ר במעמד זה?

-         השיב היהודי: שהרבי שלו ערך סיום על מסכת חגיגה, והתעכב על הנאמר בסוף המסכת שהאור של גיהנום אינה שולטת בפושעי ישראל, שמלאין מצוות כרימון דכתיב "כפלח הרמון רקתך". בין השאר תמה: אם הם 'פושעי ישראל' – כיצד ניתן לומר עליהם שהם 'מלאים מצוות כרימון'?

פני הרבי החווירו, רעד קל נראה בפניו הק', עד שאותו יהודי התחרט על הדברים שאמר, והרבי הגיב:

-         אף אני למדתי את הגמרא בחגיגה, ולי היה קשה בדיוק להיפך: אם הם מלאים מצוות כרימון – כיצד שייך לכנותם פושעי ישראל?

(מפי הרב מרדכי מ. לאופר, 'התקשרות' גליון תצז, בשם הרב פייביש וואגעל, משלוחי הרבי בלונדון, ששמע זאת ממחותנו הרב בוקיעט ז"ל שאותו יהודי סיפר לו את זה)

 

~~~

בפרשתנו, במעשה המעיל של הכהן הגדול, נאמר (כח, לג): "ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב, ופעמוני זהב בתוכם סביב".

מפרש רש"י, שהרמונים היו "עגולים וחלולים", ואח"כ מבאר שאין פירוש "בתוכם" שהפעמונים היו בחלל של הרמונים, אלא "ביניהם סביב; בין שני רמונים פעמון אחד, דבוק ותלוי בשולי המעיל".

הרמב"ן חולק על רש"י ולדעתו הפעמון היה בתוך הרמון, והוא מקשה על רש"י: אם כן ש"לא היו הרמונים משמשים כלום" והיו שם רק לנוי – "למה היו עשויים כרמונים חלולים, יעשם כמין תפוחי זהב"?

משיב עליו הרא"ם (=רבינו אליהו מזרחי): "לא ידעתי למה בחר התפוחים יותר מן הרמונים?", כלומר מאיזו סיבה חושב הרמב"ן שהתפוח יותר נאה מהרימון (שלכן לדעת רש"י שהם לנוי יעשם תפוחים)?

ויש לומר: ששאלת הרמב"ן מבוססת על כך שכבר מצינו במשכן שהשתמשו בתפוחים לנוי – במנורה היו כפתורים לנוי, ורש"י מפרש "כמיןתפוחים"!

אבל זה עצמו דורש ביאור:

א)    מדוע קשור "נוי" דווקא עם "תפוחים" ולא עם "רמונים"?

ב)     מדוע אכן, לדעת רש"י, היו על המעיל רמונים ולא תפוחים כמו במנורה?

מסביר הרבי:

אנו מוצאים שבני ישראל נמשלו לתפוחים וגם לרמונים, אבל ההבדל ביניהם הוא:

תפוח – רומז על בני ישראל כאשר הם בדרגה גבוהה, כנאמר (שיר השירים ב, ג) "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים", ודורשת הגמרא (שבת פח, א) "למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע".

הרימון – לעומת זאת, רומז על יהודים הנמצאים בשפל המצב: "כפלח הרמון רקתך" (שם ד, ג) – "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון" (ברכות נז, א).

לכן מובן, שבמנורה, הרומזת על בני ישראל הזוהרים ומאירים [וכידוע גם (לקו"ת ר"פ בהעלותך) ששבעת קני המנורה רומזים על שבע דרגות של עובדי ה'] – שם מתאים שהכפתורים לנוי יהיו בצורת תפוחים. משא"כ בשולי המעיל, הרומז על בנ"י שהם בדרגה נחותה [ראה "דבר החסידות" 83 – תצוה תשע"ד] – שם מתאים שיהיו רמונים!*

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טז, תצוה שיחה ב (עמ' 336 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 357 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תקיד-טו.

 

______________

*)  והרמב"ן הסובר שגם בשולי המעיל ראוי להיות תפוחים לנוי (ולא רמונים) – יש לומר: שבניגוד לרש"י המפרש פשוטו של מקרא, הרי בפירוש הרמב"ן, בנוסף לפשט, ישנם גם "דברים נעימים . . ליודעים חן" (לשון הרמב"ן ב"פתיחה" לפירושו עה"ת בסופה). וע"פ פנימיות התורה גם יהודים אלה שהם "בשולי המעיל" הם בבחינת "תפוחיזהב" כי בפנימיותם הם צדיקים ("ועמך כולם צדיקים").

 

דבר החסידות – פרשת תצוה

ב"ה

דבר החסידות – פרשת תצוה

 

כשרש"י כותב "ולבי אומר לי"...

בביאור מעשה האפוד בתחילת פרשתנו (כח, ד) כותב רש"י "ואפוד, לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו, ולבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו, רחבו כרוחב גב איש כמין סינר שקורין פורצינ"ט שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים" ורש"י ממשיך ומבאר בדיוק את מעשה האפוד.

ויש לתמוה, רש"י בפירושו על התורה מביא בדרך כלל מקורלדבריו מחז"ל או ממשמעות הכתובים [וכפי שרש"י ממשיך כאןבנוגע לכמה פרטים בתבנית האפוד: "נאמר ודוד חגור אפוד בדלמדנו שהאפוד חגורה היא . . נאמר שתי כתפות האפוד למדנושהאפוד שם לבד והכתפות שם לבד"] ואם כן מהו לשון רש"י כאן "ולבי אומר לי" – שהוא מחדש את זה מליבו?

מבאר הרבי: מכיון שרש"י כבר כתב (תרומה כה, כז) שהאפוד הוא 'מין תכשיט' – היה אפשר לטעות ולומר, שכשם שהחושן הוא "תכשיט כנגד הלב" (רש"י ד"ה הקודם) כך האפוד הוא תכשיט כנגד מקום מסויים בגוף בלבד, לכן מדגיש רש"י שהוא אמנם תכשיט (המביא נוי ויופי ללובשו) אבל הוא משמש בתור בגד ("כמין סינר") בהתאם למה שכתוב "ועשית בגדי קודש".

[ומטעם זה גם מובן מדוע לא נמנה הציץ בפסוק זה אלא "ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט" כי דווקא אלו הם בגדר בגדים משא"כ הציץ הוא רק בגדר תכשיט*].

ומהו הלשון "ולבי אומר לי . . השרות כשרוכבות על הסוסים"?

מסופר, שפעם הלך רש"י ברחוב וראה שרה הרוכבת על סוס ולבושה בסינר ורש"י מאוד הצטער מדוע הראו לו מהשמים כזה מראה (כי זה היפך הצניעות שאשה רוכבת על סוס – ראה פסחים ג, א "באשה קראו מושב" ולא "מרכב", כיון שאינו צנוע), ואז כשכתב את פירושו על התורה נתיישבה דעתו, כי אז הבין שמה שהראו לו את זה הוא כדי שיוכל להבין ולבאר את מעשה האפוד!

וזהו "ולבי אומר לי": כזה דבר מגיע מעומק לבבו הטהור של רש"י** – שכאשר הוא ראה דבר שלא ברצונו הוא הפך את זה לפירוש מעשה האפוד שעושים לכהן גדול, וכאשר מהפכים חושך לאור אז נעשה מזה "לכבוד ולתפארת"!

שבת שלום ופורים קטן שמח!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כו, תצוה שיחה א (עמ' 191 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' ואילך). התימצות בסיוע "ביאורים לפירוש רש"י על התורה" (הרא"א שי' פרידמן, הוצאה מורחבת, קה"ת תשנ"ג) שמות עמ' 223.

______________

*)  ומה שהחושן נמנה כאן אף שהוא גם תכשיט – זה מיישב רש"י בכתבו "תכשיט כנגד הלב" היינו שזה מקום שאנשים נוהגים ללבוד בגדים, משא"כ הציץ. ודו"ק.

**) ובלשון החסידות: בחי' יחידה שבנפש, שיש בתוכו של כל יהודי, ששום דבר לא מסתיר עליו ובכוחו להפוך גם את החושך לאור.

דבר החסידות – פרשת תצוה

דבר החסידות – פרשת תצוה
 
למה לעשות רעש?
בפרשתינו מצווה התורה לשים פעמונים על מעיל הכהן הגדול, ואז "ונשמע קולו בבואו אל הקודש". וצריך להבין, מה כל כך חשוב שיישמע צלצול ורעש בבואו אל הקודש, הרי בד"כ כתוב להיפך: לא ברעש ה' אלא 'בקול דממה דקה' (מ"א יט, יא-יב), וכפי שרואים אצל הכה"ג עצמו שביוהכ"פ נכנס לפני ולפנים בבגדי לבן ללא הפעמונים!*
אלא, מבאר הרבי: כאשר יהודי הוא צדיק, נעשית עבודתו ללא 'פעמונים' אלא בהשקט ובטח, אבל מתי שיהודי מתבונן בכך שהוא התרחק מהקב"ה – אז הוא מתעורר בקול רעש גדול לברוח מהמצב הזה והנשמה שלו 'צועקת'!
– וכפי ששאלו פעם את הבעש"ט מדוע חסידים נוהגים להתנועע בעת תפילתם, וענה, שזה כמו אדם הטובע בים ועושה תנועות שונות וצועק בקול כדי להנצל, שבודאי אין אף אחד לועג לתנועותיו וצעקותיו –
עפ"ז מובן, שכאשר הכהן-גדול נכנס אל הקודש כשליח של עם ישראל – היה עליו 'להכניס' עמו את כל נשמות ישראל, גם את אלה שהם בבחינת 'פעמונים' שרחוקים מאלקות והם ב'שולי המעיל'! [ומה שביוכ"פ נכנס ללא הפעמונים – כי ביוכ"פ כל ישראל דומים למלאכים ודבקים בקב"ה].
זוהי תשובה לאלה השואלים: אמנם חשובה מאוד העבודה של הפצת היהדות, אבל מדוע 'לעשות רעש'; לצאת לרחוב ולהכריז שיהודים יניחו תפילין וכו', והתשובה על כך: אנו נמצאים ב'עקבות משיחא' – שולי המעיל, וממילא העבודה היא דווקא באופן של 'פעמונים', כי הכניסה של יהודים כאלה אל הקודש באה דוקא מתוך ה'רעש' של עבודת התשובה כנ"ל, וכך נתגבר על 'קול המונה של רומי' ונביא את הגאולה!
 
שבת שלום!
 
*) הרמב"ן מסביר, ש"הבא בהיכל מלך פתאום חייב מיתה" וצלצול הפעמונים הוא כ"נטילת רשות" להכנס ולעבוד [והסיבה שביוהכ"פ אינו זקוק לנטילת רשות – כי ביוהכ"פ מגלה הקב"ה את מעלת ישראל "שלא הצריכן הכתוב לשליח" ולכן אין הם זקוקים לפעמונים "להשמיע קול כאדם ששולח שליח להודיע שהוא בא"].
לפי פירוש זה יוצא ש'ונשמע קולו" של הפעמונים הוא הקדמה לעבודה בלבד, אולם, כיון שכל פרט בעבודת הכה"ג הוא מדוייק והפעמונים השמיעו קולם גם בשעת העבודה ממש – משמע מזה שיש עניין ב'פעמונים' לעצם עבודת הכה"ג ג"כ.
 
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טז תצוה שיחה ב'.

פרשת תצווה- במה חשיבות תרומת שמן הזית לנר התמיד?

פרשת תצווה- במה חשיבות תרומת שמן הזית לנר התמיד?

 מאמר מאת: אהובה קליין.

פרשה זו פותחת במילים:

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר:  לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד.  בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר--לִפְנֵי ה':  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..."

 [שמות כ"ז, כ- כ"א]

השאלות הן:

א] מדוע אינו מוזכר שמו של משה בפרשה זו?

ב] מהי מטרת תרומת שמן הזית שנצטווו ישראל להביא?

תשובות.

שמו של משה אינו מופיע בפרשה.

הגאון  רבי אליהו מווילנא סובר:

הטעם לכך: לפי ש: ז' באדר נופל תמיד בשבוע של פרשת תצווה [רק לעיתים רחוקות יקרה שפרשת תצווה תופיע אחר ז' באדר] אלוקים הצופה למרחקים- עד סוף כל הדורות ידע מראש כי : ב:ז' באדר יסתלק משה רבינו ע"ה, לזאת לא נזכר שמו בפרשה הזאת- כדי לתת רמז על כך.

 בנוסף לכך אומר הגאון  מווילנא: למרות ששמו של משה אינו נזכר בפרשתנו במפורש, הרי הוא מוזכר בדרך הרמז בפרשה- ישנם מאה ואחת פסוקים ואותיות "משה" במלואן - מ"ם, שי"ן, ה"א.

 כאשר נפחית משלושת המילים האלו את האות הראשונה ["משה"] עולות שאר האותיות לגימטרייה של 101- כמספר הפסוקים בפרשה.

רבי שמעון סופר סובר: אי  הזכרת שמו של משה בפרשה זו- היא בבחינת אות כבוד  והערכה למשה המנהיג- הקב"ה בזה העניק לו כבוד כדי שכביכול יחוקק הוא בעצמו ויצווה על עם ישראל להביא את  תרומת השמן.

 משל למה הדבר דומה? למלך שנתן את השרביט לאחד משריו האהובים עליו והתיר לו לחוקק חוקים במשך תקופה מסוימת -כדי שיקראו על שמו של  השר ועל ידי כך זכה משה לגמול מיוחד מאת: ה' - בזמן שהתייחס במסירות נפש רבה למען עם ישראל לאחר  חטא העגל ולכן אמר לו ה':

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,..." כלומר אני  מאפשר לך באופן מיוחד שאתה גם תחוקק וגם  תצווה לעם ישראל וזאת בתמורה  שמסרת את נפשך ללא קץ.

מטרת תרומת שמן  הזית.

לפי  דברי מדרש רבה: "אמר הקב"ה למשה: וייקחו אליך שמן זית זך, לא שאני צריך להם, אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם, כדי להעלות אתכם בפני כל האומות"

מכאן אנו לומדים: כשם ששמן הזית יש בכוחו להאיר-כך בית המקדש מאיר לכל העולם, כמו שנאמר: "והלכו גויים לאורך"[ישעיהו ס']

האדמו"ר רבי משה ליב מסאסוב סובר:כי תחילה מוטל על האדם לכתת-כלומר-לשבר ולנתץ את יצרו הרע, רק אחרי זה הוא יהיה מסוגל לקלוט את אור השכינה.

הדבר רמוז במילים: "כתית למאור"

המגיד רבי דוב- בער ממזריץ אומר: כי בפסוק הנ"ל ישנו רמז לאדם, לכתת רגליו למקום בו לומדים תורה, באופן זה הוא מזדכך מכל מגרעותיו שדבקו בו-עד שמצליח להגיע: "להעלות נר תמיד"-הוא זוכה לרכוש לתמיד את אורה של התורה.

רבינו בחיי-אומר: כי יש להקפיד שהמנורה לא תישאר ללא נר-אלא, נר תמידי- ויש כאן רמז לנר האמצעי במנורה-שכל הנרות משני הצדדים היו פונים אליו והוא עצמו היה פונה  למעלה-כלפי השכינה ולכן נאמר: "נר תמיד"

ועוד מביא מדרש יפה: אמר הקב"ה שאיננו זקוק לאור  של בשר ודם שהרי בעזרת אורו –הוא מאיר את העולם-אלה המטרה-בנר התמיד: להעלות ולזכות את עם ישראל.

ה"כלי יקר" אומר: כי משה רבינו בכבודו ובעצמו היה כמו נר התמיד במנורה- וכך הואצל ממנו שפע רוח הקודש על יתר הנביאים שבאו אחריו.  הרי נאמר שפני משה היו כחמה[מסכת בבא בתרא עה.ע"א]וכך גם הנר המערבי במנורה ששימש נר תמיד הואצל עליו מאורו של משה, כי משה היה בין אור ה' לבין כל סוגי האור שהתקיימו בדרך ניסית. והראיה לכך: כאשר משה נולד- כל ביתו נתמלא אור- כסימן לרמז שהוא יקבל את אורו מהאור העליון ובאמצעותו הושפע האור על כל מקום שיש בו דבר העומד בנס. מסיבה זו אמר ה' למשה: "אתה תצווה"- שאתה מהאור שבך- תצווה את ישראל שיביאו שמן  -כדי שתשפיע מההוד שבך על העלאת נר התמיד במקדש.

 חז"ל אומרים על המילים: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"-יש כאן רמז לדרך ארץ לכל אדם, בתחילה תקפיד להיות: "אתה" תשתדל להיות ללא דופי בכל המובנים ורק אחר יקוים בך הפסוק:"תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"- תוכל להגיע  להורות וללמד גם אחרים- בדומה לדבריו  של  ריש לקיש [במסכת בבא מציעא ק, ז, ע"ב]

"קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים"

ועוד אומרים חז"ל: עם ישראל משול  לפרי הזית העובר כמה תהליכים עד שנהפך לשמן זך, מורידים אותו מהעץ וחובטים בו, מעלים אותו לגת וטוחנים אותו, ורק אחרי כל הפעולות האלה והמכות - נותן הזית את השמן הטהור שלו, בדומה לכך עם ישראל.

אומות העולם חובטים בו ומציקים לו ורק אז עושה תשובה.

מכאן, שהדלקת המנורה מבטאת את ייעוד המשכן ובהמשך המקדש- להאיר לכולם.

ראיתי הסבר מעניין [בספר  מטה שמעון] "תצוה"-  גימטריא- נשים.- הנשים מוזהרות להדליק נרות שבת  ומדוע? על כך אומר המדרש: מפני שחווה כיבתה נרו של עולם-

 הרמב"ם מסביר: הנשים חייבות להדליק נרות לפי שהן מצויות בביתן ועוסקות בצרכי הבית.

רבי חיים שמואלביץ [בספרו "שיחות מוסר"]

שואל: מדוע נאמר:

"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית—לַמָּאוֹר"

מביא תחילה את דעתו של הרמב"ן: כוונת הציווי: להביא תחילה את השמן אל משה- כדי  שהוא בעצמו  יבדוק אם אכן השמן הוא זך וכתית כראוי- אלא שעדיין זה קשה, וכי לא היה בקרב עם ישראל אדם מומחה לעניין שיבדוק אם  השמן ראוי ,אם לא , מלבד  משה? אלא שמצינו  שאמר דוד המלך:

"הִנֵּה מַה-טּוֹב, וּמַה-נָּעִים--    שֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד. כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב,    עַל-הָרֹאשׁ--

יֹרֵד,    עַל-הַזָּקָן זְקַן-אַהֲרֹן: שֶׁיֹּרֵד,    עַל-פִּי מִדּוֹתָיו". [תהלים קל"ג]

ובמדרש הובא: שלכך כתוב פעמיים: "זְקַן" לפי שכאשר היה השמן על זקן אהרון- כאילו היה גם על זקנו של משה,

 והמשמעות של המילים: "שֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד"- כלומר הקשר בין משה ואהרון היה כה הדוק עד ,כי משה רבינו היה חש כאילו שמן המשחה אשר משח בו את אהרון אחיו- על ראשו והיורד על זקנו - כאילו שמן זה בעצם יורד על זקן משה בעצמו.

 בנוסף, כאשר משה הלך למצרים בשליחות על פי ה', הוא התעכב שבוע ימים מלהתקדם לשם, כיוון שחשש לכבודו של אהרון, שמא הוא ראוי יותר ממנו להנהיג את ישראל. אך הקב"ה  העיד על אהרון שלא קינא במשה כלל וההוכחה שהכתוב מציין:

"הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ". [שמות ד, י"ד]  הרי סגולת האחדות הייתה ביניהם.

 כל אחד מהם הרגיש  במעשה זולתו כאילו הוא עצמו  עושהו, לכן נאמר:

"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ"- לצורכו של משה ובעבורו, לפי ששמן זה תכליתו: להדלקת נרות המנורה- כשם שהיה עבור אהרון, כך היה גם עבור משה למרות שבפועל לא התעסק בו כלל ולכן נאמר על אהרון ומשה:

"שֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד" שני מנהיגים- אחים ומאוחדים.

רבי אליהו מאיר קובנר מסביר: מדוע  למען הדלקת הנרות במנורה- הוצרכו דווקא שמן זית זך כתית להעלות את נר התמיד, בעוד שמנגד מנחות שנועדו לאכילה ,אין דין שיהיו משמן זית זך?

 וכאן הוא מביא את דברי תנחומא: "מה מנורה שאינה לאכילה טעונה שמן זית זך, מנחות שהן לאכילה אינו דין שיהיו טעונין שמן זית זך? תלמוד לומר: זך כתית למאור  ולא זך כתית למנחות"

 הכתוב בא ללמדנו: כי קיים הבדל בין העושה בעבור עצמו -ובין הפועל למען הכלל, מנחות- שהיא מצוות אכילה לאדם עצמו, לא מחייבת התורה בשמן זית זך דווקא. בניגוד לכך-לא כן  המנורה אשר  ייעודה להאיר לעולם. כלומר להשפיע על אחרים, היא טעונה דווקא שמן זית זך, שעה שאדם רוצה להאיר את לבבות הבריות, חייב לבדוק את עצמו  תחילה עד כמה ליבו טהור וזך- כדי שתתאים  לו משימה  כה נעלה.

מדרש חז"ל אומר: נמשלו בני ישראל לזית והקב"ה- נמשל לנר, השמן מיועד לנר, וכשם שהנר ושמן מתאחדים כדי להאיר יחדיו, אמר ה' לבני ישראל: היות ואורי הוא גם אורכם ואורכם- אורי ,אני ואתם  נלך לציון כפי שנאמר:

"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח".[ישעיהו  ס', א]

 ומדוע נמשלה כנסת ישראל לזית, לפי שנאמר:

"זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי-תֹאַר, קָרָא יְהוָה שְׁמֵךְ" [ירמיהו ס', א]

 מדוע  משולים ישראל לזית דווקא:

 לפי  שבעוד שכל המשקים מתערבבים זה בזה, לעומתם- השמן תמיד עולה  וצף מעליהם- כך גם ישראל אינם יכולים להתערבב עם הגויים.

 רעיון נוסף: כמערבבים את כל המשקים אין להבחין בסוגיהם השונים- איזה תחתון ואיזה מהם עליון- לעומתם השמן תמיד יצוף למעלה ולא יתמזג עם שאר המשקים, כך גם ישראל – בשעה שעושים רצונו של מקום הם מתעלים מעל הגויים.

ועוד מסר מעניין בפי חז"ל: אמר הקב"ה אתם  דומים ליונה, ההוכחה לכך: כששלח נח  אל מחוץ התיבה את היונה היא שבה אליו:

"וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ.." [בראשית  ח, י"א] כשם שהיונה הביאה אורה לעולם בשמן זית- אף עם ישראל  המשול ליונה – מצווה להביא שמן זית ולהדליק לפני בורא עולם.

 לסיכום, לאור האמור לעיל: חשיבות הציווי— לתרום שמן זית זך כתית- למען  הדלקת נר התמיד – תחילה במשכן ובהמשך במקדש- זאת כדי להאיר לעולם לעד ,הדבר מסמל את עם ישראל: כאשר עושים רצונו של מקום – הם זוכים להאיר לאומות העולם  -כדברי הנביא ישעיהו.

"וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ". [ישעיהו ס, ג]

 

תרומת שמן הזית

תרומת  שמן הזית

שיר מאת: אהובה קליין. ©

ישראל  מקיימים ציוויים

שמחתם מרקיעה שחקים

תרומת שמן זית זך  כתית

למען  הדלקת נר תמיד.

 

 הוד והדר לבושם

 מצווה אדירה בחלקם

 לילדיהם  יִתְווּ  דרכים

קידוש שם שמים ברבים.

 

עם נבחר אלוקים

כזית בו חובטים

למוד גלויות וייסורים

לאורך דורות ושנים.

 

כיונה נודדת ברקיעים

חוצה  יבשות וימים

כנפיה כפלדה מתעצמים

מייחלת לאחרית הימים.

 

אינה מוצאת  מנוח

מתורתה שואבת כוח

כהרף עין ישועה

מנורת הזהב מאירה.

הערה: השיר בהשראת פרשת תצווה [חומש  שמות]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הכהן וקודש הקודשים.

הכהן וקודש הקודשים.

 שיר מאת: אהובה קליין ©

 הכהן  ממלא תפקידו

 יראה אוחזת נשמתו

 כאייל יחיש צעדים

 לעבר  קֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים .

 

  הָדוּר בִגְדֵי כהונה

 נושא שליחותו  נאמנה

 על אפודו אַבְנֵי-שֹׁהַם

 חרותות  פִּתּוּחֵי חֹתָם.

 

בהן שמות השבטים

זיכרון לנצח  נצחים

מתבונן בהם אלוקים

צדקותם אינם נשכחים.

 

מְעִיל  כְּלִיל תְּכֵלֶת

מעשה אומן תִפְאֶרֶת

בשוליו פעמונים ורימונים

בבואו לקֹּדֶשׁ מצטלצלים.

הערה:  השיר בהשראת פרשת  תצווה [חומש  שמות]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת תצווה- הצפון באפוד- ובמעיל הכהן הגדול?

פרשת תצווה- הצפון באפוד- ובמעיל הכהן הגדול?

מאמר מאת: אהובה קליין.

בפרשה זו  התורה  מקדישה סיקור  נרחב על בגדי הכהונה של הכהן הגדול, אחד מתוך שמונת הבגדים, הוא האפוד וכך הכתוב  מתאר פריט זה:

"וְעָשׂוּ, אֶת-הָאֵפֹד:  זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר--מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב.  שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת, יִהְיֶה-לּוֹ אֶל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו--וְחֻבָּר.  וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו, כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה:  זָהָב, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר.  וְלָקַחְתָּ, אֶת-שְׁתֵּי אַבְנֵי-שֹׁהַם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  שִׁשָּׁה, מִשְּׁמֹתָם, עַל, הָאֶבֶן הָאֶחָת; וְאֶת-שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים, עַל-הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית--כְּתוֹלְדֹתָם. מַעֲשֵׂה חָרַשׁ, אֶבֶן--פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל-שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב, תַּעֲשֶׂה אֹתָם.  וְשַׂמְתָּ אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד, אַבְנֵי זִכָּרֹן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָה, עַל-שְׁתֵּי כְתֵפָיו—לְזִכָּרֹן".  [שמות כ"ח, ו'- י"ג]

בהמשך נאמר:

"וְעָשִׂיתָ אֶת-מְעִיל הָאֵפוֹד, כְּלִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה פִי-רֹאשׁוֹ, בְּתוֹכוֹ; שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג, כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה-לּוֹ--לֹא יִקָּרֵעַ.  וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו, רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--עַל-שׁוּלָיו, סָבִיב; וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם, סָבִיב.  פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, סָבִיב.  וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה, וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת". [שמות כ"ח, ל"א- ל"ו]

השאלות הן:

א] מהו  מעיל האפוד של הכהן הגדול?

ב] למה שמשו הפעמונים והרימונים בשולי המעיל?

תשובות.

מְעִיל הָאֵפוֹד

על פי רש"י: המעיל והאפוד היו בגדים נפרדים כפי שכתוב: "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ, חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל.." [שמות כ"ח, ד]

על צורת האפוד רש"י אומר: שהוא לא מצא בברייתא   את ההסבר על  צורת האפוד ולכן  ליבו אומר לו: שזהו בד חגור  לאחוריו של הכהן ורוחבו כרוחב גבו והוא -כעין סינר שחוגרות אותו אותן שרות הרוכבות על הסוסים. כמו שנאמר על דוד המלך: "וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד" [שמואל-ב ,ו', י"ד] לומדים: שהאפוד הוא חגורת בד ,אבל אי אפשר  לומר שהוא כולל רק חגורה בלבד , שהרי נאמר: "וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת - הָאֵפֹד; וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ, בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד, וַיֶּאְפֹּד לוֹ, בּוֹ". [ויקרא  ח', ז] מכאן שלאפוד הייתה חגורה והוא בעצמו אינו חגורה והוא נקרא בשם אפוד- על שם –"שאופדו ומקשטו בה"-כלומר: שהכהן חוגר ומלביש.

החוט ממנו ארגו את החושן והאפוד היה כפול כ"ח ושזור מחמישה מינים, תכלת, ארגמן ותולעת שני – שלושתם היו צמר צבוע בצבעים אלו, שש  משזר- הוא הפשתן וחוטי זהב, כל אחד מארבעת המינים הראשונים היה כפול שש וחוט אחד של זהב איתם.

כשם שאת האבנט היו הכוהנים לובשים על הצלעות כנגד המרפק ,כך גם חשב האפוד היה  הכהן הגדול לובש. ומכאן שהאפוד היה מגיע עד בית השחי.

על האפוד משני צדדיו של הכהן – מעל הכתפיים-היו קבועות אבני השוהם- אבן אחת מכל צד: והשמות של שנים עשר שבטים היו כתובים  עליהן ,שישה על אבן אחת ושישה על אבן שנייה, על פי  פשוטו של רש"י על שתי האבנים היו רשומים שמות השבטים "כתולדותם" ורש"י מפרש זאת בשתי משמעויות:

א] כסדר שנולדו.

ב] כפי שנכתבו בעת שנולדו ולכן  בנימין נכתב באופן מלא - שכך  נכתב במקום הולדתו: "וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין". [בראשית ל"ה, י"ח]

וזאת למרות שבכל המקומות בתורה כתוב: "בנימן" וכך היו כ"ה- אותיות בכל אבן.

האבנים היו מעשה אומן, והאותיות היו "פיתוחי חותם"- כלומר- נחרתו על האבנים והיו מפורשות וברורות כמו כתב שחורצים חוטמי הטבעות.

בנוסף, מסביר רש"י: כאשר אהרון הכהן נשא את שמות בני ישראל על כתפיו המשמעות היא: שהאבנים, כביכול, באו להזכיר לה' את השבטים וצדקתם.

על פי דברי הגר"א [הגאון רבנו אליהו מווילנא] בספר: [" פנינים משלחן הגר"א על התורה"]

"פִּתּוּחֵי חֹתָם"- ראשי תיבות: חיה, תחיה, מטר-  רמז למפתחות שנמצאים אצל הקב"ה בלבד ולא נמסרו לשום שליח אחר- והם:

מפתח של חיה [חיים] שנאמר:

"וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ".

[בראשית ל', כ"ב]

מפתח הגשמים, שנאמר:

"יִפְתַּח יְהוָה לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ" [דברים, כ"ח, י"ב]

מפתח של תחיית המתים: שנאמר:

ו"ִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי".

[יחזקאל, ל"ז, י"ג]

והמילים:

"אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה"- מרמזות על כך שלא נגע באבנים-שום זר.

על פי הכתוב האבנים היו מוקפות במשבצות זהב, הזהב היה משמש לאבנים מושב-  באופן שבתוך המשבצת זהב הייתה גומא ובתוכה האבן וזה  היה על האפוד  -מעל כתפיו של הכהן הגדול.

לפי הסבר חכמנו הקדמונים [זבחים פ"ח ע"ב] כל שמונת הבגדים השייכים לכהן הגדול תפקידם כל אחד בנפרד לכפר על חטאיהם של עם ישראל:

המעיל- תפקידו לכפר על לשון הרע.

האפוד - מכפר על עבודה זרה.

הפעמונים והרימונים.

רש"י מסביר: שהרימונים בשולי  המעיל היו עגולים כביצת תרנגולת וחלולים מבפנים ובתוכם ענבלים.

בין שני רימונים היה תמיד פעמון אחד.

אך  הרמב"ן מפרש: שבתוך כל רימון היה פעמון. שהרימון שימש כזוג והפעמון הוא הענבל שהיה בתוכו.

על פי ספר:"מטה שמעון": ראיתי הסבר יפה על משמעות הרימונים והפעמונים:

אמר הקב"ה: יבוא קול שופר ויכפר על מעשה הקול [ערכין ט"ו]- כלומר יכפר על לשון הרע.

מעשה בגאון מוילנא ששכר  עגלון יהודי ,שהיה מסיעו מעיר לעיר, בעוד העגלון היה נוהג את הסוסים - הרב הגאון היה  יושב לצדו שקוע בלימוד מתוך ספר קודש שאוחז בידו, אך פעם אחת, קרה שהעגלה סטתה במקרה לצדי הדרך לכוון גינתו של אחד הגויים –אשר היו בהם צמחים והסוסים החלו לנגוס בם, כשהבחין העגלון מה קורה מיד קפץ מהעגלה -והסתתר בין אחד השיחים וזאת בטרם יופיע בעל השדה ויתחיל לצעוק ולהאשים על כך. לעומת זאת הגר"א היה ממשיך להתעמק בספרו וכלל לא חש במתרחש. לפתע הגיע הגוי מביתו אל העגלה בריצה וראה ש הגר"א  מעיין בספרו, מיד התחיל להכותו בחשבו כי  הוא בעל העגלה. אמר לו: מדוע אתה עושה את עצמך כאילו לא עשית כלום, הרי החנית  את סוסיך ליד גינתי כדי שיאכלו על חשבוני?

עכשיו הבין הגר"א  במה מדובר, הוא חשב לגלות לו כי לא הוא בעל הסוסים, אלא שמדובר באותו האדם  מסתתר בין השיחים, אך באותו רגע  עלה במוחו שאסור להלשין!

שתק ,המשיך לספוג את המכות כשהוא שומר על שתיקתו, לימים כאשר נזכר במאורע זה הודה לה' על שהצילו מעוון חמור זה של הלשנה, חלילה, אם היה נכשל בכך כל  זכות לימוד התורה שלו לא היה מצילו מעונשו הקשה[מעשה הצדיקים]

על פי חכמנו הקדמונים: המילים: "שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו" מרמז שהמעיל  מכפר על לשון הרע.

"בעל הטורים " [רבינו יעקב בן אשר] אומר על הפסוק:

"וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה, וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת".

 שלוש פעמים  מצאנו במקרא את הפועל: "נשמע"

 א] בזמן מתן  תורה שנאמר: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".

 ב] בפרשת בגדי הכהונה: "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ"

 ג] במגילת אסתר: "וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ" [מגילת אסתר א', כ']

 רש"ר מסביר : כי הרימונים הנמצאים בשולי המעיל- הם סמל של זרע פורה ומכאן נלמדת האמרה: "מלאים מצוות כרימון" צבעם אדום- צבע התכונה החיובית החייתית המצורף עם צבע כחול משמשים ומסמלים את הזרע הפורה של החיים הקשורים בברית עם ה'. הרימונים – פניהם כלפי מטה-כלפי האדמה -  מכאן שהארץ תקבל את התועלת של פירות הקדושה.

לסיכום, לאור האמור לאור: המעיל והאפוד של הכהן הגדול- גנוזים בהם מסרים חשובים להתנהגות מוסרית-  כלפי  המקום  וכלפי החברה ובהיות הכהן אדם משכמו ומעלה ,חייב לשמור על הקדושה הראויה במשכן ועצם העניין שהפעמונים משמיעים קול בבואו אל הקודש, דבר זה  מוכיח שהכהן מייצג  ציבור שלם ואינו פועל  לטובתו הבלעדית.

 

 

 

הקדשת אהרון לכהן גדול -שיר מאת: אהובה קליין ©

הקדשת אהרון לכהן גדול -שיר מאת: אהובה קליין ©

 

משה נרגש בליבו

לקיים ציווי בוראו

יקדיש אהרון  לייעודו

כהן גדול ברוממותו.

 

 אוחז  בשמן המשחה

על ראשו יוצק בשמחה

 אחד הרגעים הנשגבים

 לנצח אינם  נשכחים.

 

 שמן משחה טהור

 מקרין למרחקים אור

אינו מתמזג עם חולין

מחולל פעמים ניסים.

 

 עתה אהרון כהן גדול

כבוד ותפארת לעיני כול

לראשו חובש מצנפת

השכינה  אתו מתמזגת!

 הערה: השיר בהשראת פרשת: תצווה[ חומש שמות]