פרשת תצוה

צווי אלקים

צִוּוּי אֱלוֹקִים

מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַייְן ©

מֹשֶׁה נִיצַּב עַל הַסְּלָעִים

מוֹחוֹ  טָרוּד הִרְהוּרִים

עַל יִשְׂרָאֵל הַנִּבְחָרִים

שְׁלִיחוּת  לְאֹרֶךְ יָמִים.

 

לְפֶתַע–נוֹשֵׂא עֵינַייִם

מַחֲזֶה מַרְהִיב - שָׁמַיִם

מִבֵּין הָעֲנָנִים זְרִיחָה

אוֹתִיּוֹת  קִדּוּשׁ לְבָנָה.

 

זוֹהִי מִלַּת תְּצַווֶּה

מַרְאֶה עִילָּאִי נָאֶה

צִוּוּי לָעָם  נַעֲלֶה

שֶׁמֶן טָהוֹר יַעֲלֶה.

 

עֲבוּר הַמְּנוֹרָה בַּמִּקְדָּשׁ

מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר חָדָשׁ

שִׁבְעָה קָנִים מְאִירִים

אֶל הַנֵּר הָאֶמְצָעִי מַבִּיטִים

 

עַם יִשְׂרָאֵל מְצֻווִּים

מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים

כְּעַם סְגֻלָּה -מַמְלֶכֶת כּוֹהֲנִים

לְהָאִיר הָעוֹלָם לְנֶצַח נְצָחִים.

הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת פָּרָשַׁת:  תְּצַווֶּה [חֻמַּשׁ שְׁמוֹת]

פרשת תצווה - במה הודלקה המנורה במקדש?

פרשת תצווה - במה הודלקה המנורה במקדש?

מאת: אהובה קליין

הפרשה פותחת  במילים:

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר:  לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר--לִפְנֵי ה':  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".[שמות כ"ז, כ'- כ"א]

 

השאלות הן:

א] מה  משמעות   המילים :"ואַתָּה תְּצַווֶּה"

ב] במה יש  להדליק את המנורה?

תשובות.

"ואַתָּה תְּצַווֶּה"- המשמעות:

ה"נתיבות שלום"  מסביר מדוע היה צורך בציווי מיוחד עבור השמן המשובח למען המנורה ?

תשובתו : יש שלוש דרגות של   לשונות:

א] אמור אל בני ישראל- שהיא אמירה רכה.

ב] דבר אל  בני ישראל- דיבור- הוא יותר קשה[תקיף]

ג] הדרגה הגבוהה ביותר- זה לשון ציווי.

הציווי- הוא לשון זירוז [כמו שלמדנו בפרשת צו].

ובנוסף אומר ה"נתיבות שלום": כי המילה: "תָּמִיד"- פירוש: עניין נצחי.

כאשר הנשיאים הקריבו קורבנות - לחנוכת המזבח ,הצטער אהרון הכהן כשראה שכולם מקריבים קורבנות והוא לא? ניחם אותו אלוקים ואמר לו : הקורבנות קיימים כל עוד בית המקדש קיים, אך ברגע שאינו קיים - גם הקורבנות בטלים , אבל  הנרות לעולם דולקים גם כאשר בית המקדש נחרב.

אומנם כל עוד המנורה הייתה דולקת - הנרות משני הצדדים היו נוטים כלפי הנר המרכזי - המסמל את השכינה-שהקב"ה יושב עם בשר ודם במעשה המנורה..

אך אחרי החורבן ידוע כי נרות חנוכה  דולקים כל שנה.

אומנם, מלבד זה  אור השכינה לעולם לא פסק מאז ימי בראשית. ה' גנז את האור לצדיקים לעתיד לבוא. כפי שכתוב:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹוהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר". [בראשית  א, ג']

רש"י  אומר על כך דברי אגדה:

ראה הקב"ה ביום הראשון  לבריאה: שהאור הוא הטוב ביותר ואינו ראוי שהרשעים ישתמשו בו בעולם הזה ,לכן הרחיק ה' את האור הזה וגנז אותו לצדיקים לעתיד לבוא. אור זה הוא אור רוחני ואינו כמו אור השמש והלבנה - אלא  האיר בכל העולם..

למרות שנגנז - הוא קיים  ורק  המתייגע בתורה – זוכה ומתגלה לו האור הגנוז הזה!

ומי אותם הצדיקים בימינו? אלה אותם צדיקים  הלומדים תורה ממש במסירות נפש וממעטים בדברים גשמיים.

האור מופיע גם אצל שומרי השבת - וכל עין של יהודי מאירה כאשר הוא  דבוק במצוות התורה - כדברי דוד המלך:

"מִצְוַ֥ת יְהֹוָ֥ה בָּ֝רָ֗ה מְאִירַ֥ת עֵינָֽיִם"׃ [תהלים ט', י"ט]

הנה משל יפה:  אמר רבי אבין: משל למלך שהיה לו בגד ארגמן יקר ומשובח וציווה את עבדו : לנער את הבגד לקפל אותו ולשים לב  אליו במיוחד, ענה לו העבד: אינני מבין, הרי יש למלך בגדים רבים - מדוע דווקא על הבגד הזה הוד מלכותו מצווה עלי להתייחס באופן כה מיוחד?

ענה לו המלך:  הסיבה לכך היא: כי את המלבוש המפואר הזה לבשתי בפעם הראשונה  כאשר  נכנסתי לתפקיד המלוכה.

הנמשל: באופן דומה אמר משה לפני הקב"ה: אלוקים הרי יש לך שבעים אומות עולם ואותי אתה שולח לצוות דווקא את ישראל? ענה לו ה': עם ישראל הוא היחיד מכל העמים שהמליך  אותי בים סוף  באומרם:

"ה' יִמְלֹוךְ, לְעֹולם וָעֶד" [ שמות ט"ו, י"ח] [ילקוט שמעוני עפ"י פסיקתא]

לפי דברי הרשב"ם - [רבי שמואל בן מאיר]: בפרשת תרומה כאשר ה' ביקש שעם ישראל יביאו תרומה למשכן, נאמר: "דבר אל בני ישראל וייקחו לי תרומה" [כ"ה, כ]היות והתרומה במדבר-הייתה צורך השעה-למטרת בניית המשכן , אך בפרשתנו - מדובר בציווי לדורות - המטרה להביא שמן זית זך להדליק מידי ערב את המנורה בבית המקדש, לא לצורך השעה בלבד.
מסיבה זו ,הבקשה נאמרה בצורת ציווי-היות שכל לשון של צוואה - מטרתה: מיד ולדורות.
בעל הטורים אומר: מטרת הבאת השמן הייתה לצורך העלאת הנרות במנורת המקדש. במשך כל ימות השנה, מצווה זו כרוכה בחסרון כיס, לכן יש צורך בציווי וזירוז. כדי למנוע התרשלות בקיום מצווה כה חשובה. לכן יש מצווה לזרז ולצוות את עם ישראל.

גם במצוות  הקרבת קורבן התמיד נאמר: "צו את בני ישראל.." [במדבר כ"כ, ב] קורבן התמיד היה נהוג במקדש מידי יום - בבוקר ובשעת בן-ערביים היות  ויש במצווה זו עניין של חיסרון כיס - לכן היה צורך בלשון  ציווי וזירוז בקיום מצווה זו -שהיא  בעלת ערך רב!
חז"ל מסיקים מסקנה מעניינת וחשובה על לשון הציווי:

"ואתה תצווה."
יש כאן משום לימוד דרך ארץ: ראשית - עליך להיות: "אתה"-שתשמש דוגמא לאחרים בהתנהגותך המושלמת , רק אחר כך תוכל לצוות ולהדריך את הזולת.
כמו שנאמר: "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים"- דברי ריש לקיש במסכת [בבא מציעא ק"ז, ע"ב]

המנורה הודלקה - על ידי שמן זית זך

לפי דברי חז"ל: הצטוו בני ישראל דווקא להביא שמן זית-היות ושמן זה ניתן להשיג על ידי כתישה בלבד ובכך יש רמז לכל אחד מעם ישראל: כי ניתן להגיע לעולם הבא רק על ידי ייסורים ועמל רב בתורה.
עוד פירוש יפה של חז"ל: מדוע נמשלו עם ישראל דווקא לזית?  לפי ששאר המשקים מתמזגים זה בזה, אבל השמן אינו מתערבב במשקים אלא, תמיד נפרד, בדומה  לכך-עם ישראל אינו מתערבב עם אומות העולם.
עוד מעלה חשובה ,כאשר מערבבים את השמן עם נוזלים אחרים, הרי הוא מפלס את דרכו כלפי מעלה-מעל כל הנוזלים, כך עם ישראל-כאשר עושים את רצון ה'-הם מתעלים מעל הגויים.
וכמו הזית שחובטים בו וכותשים-כך ישראל, באים אומות העולם וחובטים אותם ממקום למקום ולבסוף הם חוזרים לדרך הישר-לרצונו של  מקום.
מעניין במיוחד : כאשר בסוף המבול-הביאה היונה עלה זית בפיה-היה בכך אות לאור בעולם.
כך ישראל נמשלים ליונה-מצווים להביא שמן זית ולהדליק נר תמיד לפני ה'.

לסיכום לאור האמור לעיל: עם ישראל הצטוו להביא  דווקא שמן זית זך כתית - שהוא יקר מאד נועד להדליק את  המנורה  אשר ממנה –נובע אור –רוחני- נצחי- ובימים אלה ללא מקדש אנחנו מצווים לדאוג שהשכינה  תשכון בתוכנו - על ידי אחדות אהבת חינם וקיום מצוות התורה כדי להאיר לעולם הגדול, יפים דברי ישעיהו הנביא:

 "קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד ה', עָלַיִךְ זָרָח.  כִּי-הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה-אֶרֶץ, וַעֲרָפֶל לְאֻומִּים; וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה', וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה.  וְהָלְכוּ גוֹיִם, לְאוֹרֵךְ; וּמְלָכִים, לְנֹגַהּ זַרְחֵך"ְ. [ישעיהו ס', א-ג']

דבר תורה לפרשת תצוה עם הרב ישראל אשלג שליט"א

פרשת תצוה
ז' אדר יום פטירתו של משה רבינו
פטירת צדיקים מכפרת
דף היומי מועד קטן דף כח
בגדי כהונה מכפרים
המעיל מכפר על לשון הרע
מאת הרב ישראל אשלג שליט"א
הרב ישראל אשלג
 

דבר החסידות – פרשת תצוה – פורים קטן

ב"ה

דבר החסידות – פרשת תצוה – פורים קטן

 

רועה נאמן

 

מספר הר' ברוך מנחם מענדל קומער, פעיה"ק צפת ת"ו:

 

לפני כ-35 שנה, יצאתי ל'מבצעים' בשכונת יפה נוף בצפת. יום אחד ביקרתי אצל משפחה שהיו מאוד שבורים; הם קנו בית חדש בשכונה חדשה יותר בעיר (רמת מנחם), והם מנסים כבר זמן רב למכור את הבית הזה ללא הצלחה. ובינתיים כל המשכורות שלהם הולכים למשכנתא היקרה, ללא הכנסות.

הצעתי להם לכתוב מכתב לרבי והם כתבו. ואז אמרתי להם שידוע שכשכותבים לרבי מיד זה מגיע אליו, עוד לפני שנשלח.

ואז עלה בדעתי לבדוק להם את המזוזות.

התברר שפתח אחד המזוזה היתה ריקה ובאחרת הפוכה! תוך כדי שאני מדבר איתם דופקים בדלת שלשה אנשים, עולים חדשים מרוסיה, שרוצים לראות את הדירה.

כעבור מספר ימים, ביום שישי, החזרתי להם את המזוזה. כשנכנסתי לבית – ישבו שם שלושת העולים וחתמו על 'זכרון דברים'.

תשובתו של הרבי לא איחרה להגיע – אזכיר עה"צ.

ותוך זמן קצר נחתם החוזה...

 (שמעתי מפיו)

~~~

 

מי מצווה את בני ישראל?

פרשתנו פותחת: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד".

ויש לדייק:

א)    בכל הציוויים שבתורה נאמר "צו את בני ישראל" וכיו"ב, ומדוע כאן נאמר ואתה תצוה? [וגם התוכן בזה לא מובן; הרי הקב"ה הוא המצווה, ומשה הוא רק השליח למסור הציווי לבנ"י]

ב)    מה הטעם ב"ויקחו אליך", הרי הדלקת הנרות היתה על ידי אהרן, ומדוע צריך להביא את השמן למשה?

 

ומבאר אדמו"ר מוהריי"צ (במאמר פורים קטן תרפ"ז):

"תצוה" הוא מלשון צוותא וחיבור, וזהו הפירוש "ואתה תצוה" – שמשה מקשר ומחבר את בנ"י עם הקב"ה.

כידוע שמשה רבינו נקרא "רעיא מהימנא", שיש בזה שני פירושים:

א) שהוא רועה נאמן של ישראל.  ב) שהוא מפרנס את בנ"י בעניין האמונה, כי למרות שהם "מאמינים בני מאמינים" (שבת צז, א) הרי האמונה יכולה להישאר בבחינת "מקיף" [=בתת-מודע], ומשה גורם שהאמונה תחדור בפנימיות ותשפיע על חיי האדם.

 

וממשיך הכתוב "ויקחו אליך שמן זית זך" – פירוש: שכאשר משה מקשר את בנ"י לקב"ה – זה מביא תוספת אור במשה.

וזה מרומז בדברי משה (בהעלותך יא, כא) "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו" – כלומר שבני ישראל הם הרגליים של משה והוא הראש שלהם, וכשם שהרגליים מוליכים את הראש למקום שהראש מצד עצמו אינו יכול להגיע לשם – כך בנ"י מוסיפים עילוי במשה [ופירוש הפסוק הוא: שעל ידי "שש מאות אלף רגלי" נמשכת הדרגה של "אנכי" בקרבו של משה!].

וממשיך במאמר:

שזה שמשה הוא "רעיא מהימנא" זה לא רק אצל משה רבינו אלא גם ב"משה" שבכל דור ודור, כדברי הזהר (תקו"ז תס"ט) "אתפשטותא דמשה בכל דור ודור" – שראשי אלפי ישראל שבכל דור מחזקים את האמונה של בני ישראל שבדורם.

וכמאמר רז"ל (אסתר רבה פ"ו, ב) "מרדכי בדורו כמשה בדורו", שגם בזמן גזירת המן שהיתה סכנת נפשות ללמוד תורה* – כינס מרדכי את כל היהודים והקהיל קהילות ברבים לחזק את אמונתם של בני ישראל בה'.

  •  

זה מסביר גם פסוק תמוה במגילת אסתר (ט, כג) "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות", היינו שבימי המן היה סיום הקבלה* של מתן תורה ("החלו לעשות")

– שלכאורה איך יתכן, שבמתן תורה שבנ"י היו בדרגה כל כך נעלית, אחרי שנגלה עליהם ממה"מ ביציאת מצרים ואח"כ נגלה עליהם על הים – זו היתה רק ה"התחלה", ודווקא בימי אחשוורוש, שבנ"י היו בתכלית השפלות, בעיצומה של גלות מדי ופרס, אז דווקא קבלו את מה שהחלו במתן תורה?

 

אלא הביאור בזה, על פי מה שכתב אדמו"ר הזקן בתורה אור שאם היו ממירים דתם ח"ו – לא היה המן עושה להם כלום, כי הגזירה היתה רק על היהודים, ואף על פי כן במשך שנה שלמה (של הגזרה) לא עלתה על דעתם מחשבת חוץ ח"ו.

ומכיוון שקיום התורה ומצוות שלהם היה כרוך במסירות נפש – הם נתעלו (בענין זה) למדרגה יותר גבוהה מאשר בזמן מתן תורה! – וקבל היהודים, והתעוררות מסירות-הנפש הזו היתה ע"י מרדכי היהודי, משה שבדורו.

 

שבת שלום ופורים קטן שמח!

 

מבוסס על: נקודה ממאמר "ואתה תצוה גו'", שאמר הרבי בהתוועדות ש"פ תצוה ה'תשמ"א (שמבוסס על מאמר "וקבל היהודים" לאדמו"ר הריי"צ, פורים קטן תרפ"ז) ונדפס בקונ' "פורים-קטן תשנ"ב" שחילק הרבי בידו לכאו"א (בצירוף עוגת "לעקאח" ושני דולרים לצדקה) בדיוק לפני שלושים שנה – והוא המאמר האחרון שזכינו לקבל מהרבי לפני האירוע של כ"ז אד"ר ה'תשנ"ב.

 

______________

*)  על דרך מארז"ל (שבת פח, א) עה"פ "קיימו וקבלו היהודים" (שם פסוק כז) – "קיימו מה שקבלו כבר", היינו דזה שהקדימו נעשה לנשמע היתה רק הקבלה, ובימי אחשורוש קיימו מה שקבלו.

 

 

--

 

 

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

 

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער   מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות   בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת   קייטנת גן ישראל   שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

 

כתובת: רחביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

פרשת תצווה - מה גנוז בציץ הכוהן הגדול?

פרשת תצווה -  מה גנוז בציץ הכוהן הגדול?

מאת: אהובה קליין.

פרשה זו פותחת בהקדשת הכוהנים לעבודת  המשכן כפי שהכתוב מתאר:

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר:  לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד.  בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר--לִפְנֵי ה':  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".  [שמות כ"ז, כ- כ"א]

"וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לְכַהֲנוֹ- לִי:  אַהֲרֹן--נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר, בְּנֵי אַהֲרֹן.  וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת.  וְאַתָּה, תְּדַבֵּר אֶל-כָּל-חַכְמֵי-לֵב, אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו, רוּחַ חָכְמָה; וְעָשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי אַהֲרֹן, לְקַדְּשׁוֹ--לְכַהֲנוֹ- לִי. וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ, חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל, וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ, מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט; וְעָשׂוּ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וּלְבָנָיו--לְכַהֲנוֹ- לִי". [להלן כ"ח, א- ד]

בהמשך התורה מתארת את  הציץ אשר על ראש כהן הגדול: "וְעָשִׂיתָ צִּיץ, זָהָב טָהוֹר; וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם, קֹדֶשׁ לַיהוָה.  וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל-פְּתִיל תְּכֵלֶת, וְהָיָה עַל-הַמִּצְנָפֶת; אֶל-מוּל פְּנֵי-הַמִּצְנֶפֶת, יִהְיֶה. וְהָיָה, עַל-מֵצַח אַהֲרֹן, וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-עֲוֺן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְכָל-מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם; וְהָיָה עַל-מִצְחוֹ תָּמִיד, לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'". [להלן כ"ח, ל"ו- ל"ט]

השאלות הן:

א] מיהו כהן גדול - ומה הקשר למנורה?

ב] מה מהות תפקידו של משה בהקדשת הכהן?

ג] המצנפת והציץ לראש הכהן - לשם מה?

תשובות.

הכהן הגדול ותפקידו והקשר למנורה במשכן.

עבודת הכהן תחילה הייתה מתנהלת במשכן - אשר אותו נשאו ממקום למקום.

מאוחר יותר כאשר כבר נבנה המקדש כמשכן קבע, עבודת הכוהנים התנהלה שם.

בפרשתנו נאמר למשה :"וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל—לְכַהֲנוֹ - לִי.."

על פי הפרשן אבן עזרא הטעם כי ה' פונה בדברים אלו דווקא למשה:

כי משה תחילה היה כהן הכוהנים וה' אומר לו להקדיש את אהרון ובניו לכוהנים – תפקידם לכפר על עם ישראל. הכוהנים  נצטוו ללבוש בגדי כהונה בכך הם נכנסו לתפקיד הכהונה. כמו כן ,הם נתקדשו גם על ידי שמן המשחה ודם קורבנות המילואים שמשה שם לאהרון הכהן ובניו  - על תנוך אוזניהם  הימנית ובוהן ידיהם הימנית ובוהן  רגליהם הימנית, היה בכך סמל לכוהנים - להיות קשובים לעם ,להיות זריזים ברגליהם כדי לעשות מלאכתם בזריזות בעזרת ידיהם לפעול במהירות למען עם ישראל.

הכוהנים היו חייבים לשרת במקדש: לעשות את כל המלאכות הקשורות בהקרבת הקורבנות במקדש, אך לפני כן  היה עליהם לרחוץ את רגליהם וידיהם במים מכיור הנחושת [ שמות ל, ח]

כך הם היו כשירים לעסוק במלאכתם הקדושה שכללה: סמיכה על ראש הקורבן, שחיטה, הקרבה, הזאת דם הקורבן  והקטרה.

על ידי כך היו מכפרים על  חטאי עם ישראל ואחר כך היו מברכים אותם.

כמו כן, הם היו אחראים על הדלקת המנורה שהייתה  צריכה להיות דלוקה מבוקר עד ערב.

משום כך היה צורך לחשב את כמות השמן המתאימה למשך ההדלקה.

נושא הטבת הנרות על ידי הכוהן נמצא גם בספר במדבר:  בפרשת בהעלותך.

ונשאלת השאלה: מדוע פותחת הפרשה במצוות  הדלקת המנורה כאשר הפרשה מתארת את - נושא המשכן ובגדי הכהונה? מה הקשר בין שני נושאים אלה? עניין המנורה מתאים יותר להיכתב בפרשת "בהעלותך" כי שם התורה מתמקדת במנורת הזהב.

 

התשובה לכך: על פי דברי חז"ל:[מסכת שבת] על הפסוק: "מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם" [ויקרא כ"ד, ג]

העדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל, מהי העדות? אמר רב: זה נר המערבי שנתנו בו שיעור של שמן כמו בשאר הנרות, ועם כל זה - הוא היה דולק במשך כל היום.

כמאמר חז"ל: [תורת כוהנים] על הפסוק:".. לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד"׃ נר מערבי היה  דולק תמיד.

מכאן ניתן להבין מה הקשר בפרשתנו - לעניין המנורה? היות שכאן בפרשה נאמר כי תחילת עבודת הכוהנים – מתבצעת באמצעות לבישת בגדי הכוהנים: "וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ; וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת-יָדָם, וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם--וְכִהֲנוּ לִי" [להלן: כ"ח מ"א] וכמו כן נאמר כאן תחילת 'עבודת הקורבנות'.

 

"וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-תַּעֲשֶׂה לָהֶם, לְקַדֵּשׁ אֹתָם--לְכַהֵן לִי:  לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן-בָּקָר, וְאֵילִם שְׁנַיִם--תְּמִימִם." [להלן: כ"ט, א]

זהו הטעם שהתורה מתחילה כאן בנושא הדלקת המנורה במשכן - כי מכאן ההוכחה שהשכינה תשרה על עבודת הכוהנים  במקדש , כדוגמת נר מערבי שהוכיח לכל - באי עולם שהשכינה שורה בישראל. [מתוך ספר "אור שלום" לרבי שלום ברגר]

ה"נתיבות שלום" מוסיף: "והקדימה התורה בפרשתנו את עניין המנורה, שאור המנורה החדיר אור בכלל ישראל" וממשיך ואומר: כי אור המנורה- הוא- מאור הגנוז, אור האלוקות שאלוקים ברא ביום הראשון של בריאת העולם וגנז את האור הזה - למען הצדיקים - לעתיד לבוא.

 

תפקיד  משה בהקדשת הכהן 

 

נאמר: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לְכַהֲנוֹ- לִי: דעת מקרא מסביר: משה מצווה לקרוא אליו את אהרון ובניו על מנת שיצאו  מתוך בני ישראל  וייגשו אליו.

המשמעות הזאת - היא: גם פיסית ,אך גם במשמעות מושאלת- משה מצווה להרים את מעלתם ממעלת שאר בני ישראל - למעלה הקרובה למשה שהרי משה משמש כבן בית לפני ה'.

בדומה למשה- גם אהרון ובניו יהיו כבני ביתו של ה' ומשרתים במקום השכינה.

עוד נאמר למשה: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת".

ה"נתיבות שלום" מביא את דברי חז"ל [מסכת ערכין ט"ז, ורש"י שם]

"למה נסמכה פרשת קורבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קורבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין, כתונת מכפרת- על שפיכות דמים, מכנסיים מכפרים על גילוי  עריות, מצנפת מכפרת על גסי הרוח, אבנט מכפר על הרהור הלב, אפוד מכפר על עבודה זרה, וציץ מכפר על עזות מצח....." 

 

על פי "אהל יעקב" להמגיד  מדובנה: נשאלת השאלה: מדוע אהרון התמנה לכהן גדול ולא משה?

התשובה היא: מהטעם: שבכדי לקרב גם את החוטאים - היה צורך במנהיג שהוא קרוב יותר אל העם ולא מרומם  יתר על המידה עליהם,  

על כן, משה לא התאים לכך  היות - בדומה למורה המלמד תלמידים בוגרים גמרא ומפרשים אינו מתאים ללמד  את שכבת הגיל הרך ברמתו הגבוהה.

כאשר כאב למשה שהוא אינו מתמנה לכהן גדול, הקב"ה הסביר לו: כי הדבר נובע  בגלל רום מדרגתו. אמר לו ה': הנה התורה ששייכת לי - לא לימדתיה בעצמי לעם ישראל ,אלא העברתי לך את התורה במטרה שתלמדם, "היה אתה לעם מול האלוקים" שהרי בני ישראל לא מסוגלים ללמוד את התורה ממני במישרים - כך גם בעניין תפקיד הכהונה: מדרגתך גבוהה מידי בכדי לכפר על עם ישראל ולקרב אותם - לכן רק אהרון המקורב יותר לעם יתאים לכך.

שפת אמת מסביר: כי מצוות בגדי הכהונה נאמרה למשה סמוך למצוות שמן המנורה, משום שאם שמן  מרמז על דעת המוח - כדי שתהיה זכה ונקייה-"שמן זית זך" - בגדי הכהונה מרמזים על הגוף - שהוא מהווה לבוש לנשמה כדי שיהיה עשוי כהלכה - "לכבוד ולתפארת"

לכן נאמר:" בְּכָל-עֵת, יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים; וְשֶׁמֶן, עַל-רֹאשְׁךָ אַל-יֶחְסָר."  [קהלת ט, ח]

הכוונה לתיקון המחשבות שבראש וטהרת לובן הגוף - חייבים לבוא בד בבד...

 

 המצנפת והציץ לראש הכהן הגדול.

 

נאמר: "וְעָשִׂיתָ צִּיץ, זָהָב טָהוֹר; וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּיתּוּחֵי חֹתָם, קֹדֶשׁ לַיהוָה. וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל-פְּתִיל תְּכֵלֶת, וְהָיָה עַל-הַמִּצְנָפֶת; אֶל-מוּל פְּנֵי-הַמִּצְנֶפֶת, יִהְיֶה. .."

על פי רש"י המצנפת הייתה על ראשו של הכהן הגדול ועליה ציץ זהב- הציץ—"כמין טס של זהב ברוחב של שתי אצבעות מקיף את המצח מאוזן לאוזן". שבת  ס"ג, ע"ב]

מטרת הציץ הייתה: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת- עֲוֺן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְכָל-מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם; וְהָיָה עַל-מִצְחוֹ תָּמִיד, לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'".

על גבי הציץ היה כתוב באותיות בולטות: "קדש לה'"

דעת מקרא מסביר:  בדרך השאלה- הציץ הוא:  תכשיט  כדמות כתר , אבל אינו מקיף את הראש כולו – אלא את מחציתו הקדמית- כדברי רש"י - מאוזן לאוזן ויתכן שהוא נקרא בשם: "ציץ" מהטעם שהוא נוצץ ומבריק כמו הפרח - ה'ציץ' ועוד יתכן שהציץ המקיף את הראש - דומה לעלי כותרת שבראשו  של פרח. עוד אפשר-  שלפנים היו עושים עטרות של זרי פרחים ממש ובעטרות של זהב היו מציירים, או חוקקים צורות של פרחים ועל זה  היו אותיות בולטות בחלק הקדמי  בעוד שכלפי פנים האותיות היו שקועות. "קדש לה' "

מטרת הציץ: על פי רש"י: אהרון נושא את משא עוון עם ישראל וכך נמצא העוון מסולק מקודש הקודשים.

 הציץ היה מכפר על עזות מצח - חוצפה ועל מצב - שהאדם  מקריב קורבן טמא - בכך הוא גורם להשפלת קדושת המקדש ומכעיס את  הקב"ה.

השאלה הנשאלת היא: מדוע  דווקא על הציץ היה כתוב: "קודש לה' " ולא על אחד משמונת הבגדים של הכהן הגדול?

התשובה בפי חז"ל: [תענית ב] לקב"ה ישנם שלושה מפתחות שלא נמסרו בידי שליח:  א] חיה, [חיים] להיפקד בזרע של קיימא. ב] תחיית המתים. ג] מטר.

על כך כתב הגר"א - כי שלושת מפתחות אלו רמוזים במשפט:

"פִּתּוּחֵי חֹתָם, קֹדֶשׁ לַיהוָה". 

חתם - ראשי תיבות - חיה, תחיה, מטר. שלושת יסודות אלה הם קודש לה' בלבד – לפי שהם רק נתונים בידי ה'.

למעשה שלושת הדברים האלה מקיפים את חיי האדם  בעולם הזה מיום היוולדו ועד צאתו מן העולם.

חיה- משך שנות חייו של האדם מיום היוולדו עד יום מותו.

מטר-רומז לפרנסתו וצרכיו של האדם בעולם הזה - לפי שכל חיותו וצרכיו צריכים להיות קודש לה - לעשות את רצון ה'.

על פי זה ניתן להבין מדוע האותיות: "קודש לה' " היו על גבי הציץ דווקא.

הכהן הגדול היה צריך להראות - ללמד ולהשפיע על כל אחד ואחד מעם ישראל את היסוד החשוב הזה שבמשך כל ימי חייו האדם - צריך להיות קודש לה'.

על פי הספרים הקדושים לכל יהודי שהתנהגותו קדושה ללא חטאים - חקוק על מצחו שם הוי"ה, אך אם סוטה חלילה מדרך ה' אין האותיות האלה חקוקות  על מצחו.

לסיכום , לאור האמור לעיל. המסקנה היא :  כי בהיות משה בתחילה כהן  הכוהנים- עליו הוטל התפקיד להקדיש את הכוהנים  למען עם ישראל שיחיו בקדושה – כפי ציווי ה'  והרעיון הזה מתבטא גם בציץ של הכהן הגדול - לפי שחקוק עליו: "קודש לה' "וגנוזים בו  עוצמות  אלוקיות .

המסר הוא נצחי : להיות עם קדוש כפי שנאמר:

"כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"[דברים ז.ו]

 

 

 

מִצְנֶפֶת וְצִיץ הכֹּהֵן

מִצְנֶפֶת וְצִיץ הכֹּהֵן.

מֵאֵת: אהובה קליין  ©

וַיְהִי הַיּוֹם קוֹלוֹת שָׁמַיִם

הַשְּׁכִינָה פּוֹרֶשֶׂת כְּנָפַיִם

מֹשֶׁה נוֹשֵׂא עֵינַיִים

מַאֲזִין , מְחַזֵּק מָתְנַיִם.

 

 צִוּוּי בּוֹרֵא עוֹלָם

 מֹשֶׁה נִרְגָּשׁ  נִפְעָם

 לְהַלְבִּישׁ אַהֲרֹן וּבָנָיו

 נְקִיֵּי כַּפַּיִם בָּרֵי לֵבָב.

 

 בִּגְדֵי כְּהֻנָּה הֲדוּרִים

 עֲווֹנוֹת הָעָם מְכַפְּרִים

 מְטַהֲרִים  כַּשֶּׁלֶג  אֵבָרִים

 כִּמְנוֹרָה בָּאֲפֵלָה מְאִירִים.

 

  מֹשֶׁה נָע כְּעֹפֶר אַיָּלִים

 יְקַדֵּשׁ אַהֲרֹן גְּדוֹל הַכֹּוהֲנִים

 עַל רֹאשׁוֹ  חוֹבֵשׁ מִצְנֶפֶת

 צִיץ הָדוּר לְמִצְחוֹ עֲטֶרֶת.

 

 אוֹתִיּוֹת בּוֹלְטוֹת לְמֶרְחַקִּים

 צוֹפְנוֹת סוֹדוֹת וְרָזִים

 מֹשֶׁה נוֹשֵׂא  בְּלִבּוֹ תְּפִלָּה

 מִפָּנָיו ה' מוֹחֶה דִּמְעָה.

 הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת  פָּרָשַׁת  תצווה [חֻמָּשׁ שְׁמוֹת]   

שבת פרשת תצוה

שבת פרשת תצוה

 

ציורי תנ"ך/ משה והצווי להבאת השמן../ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית—

לַמָּאוֹר:  לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד"  

[שמות כ"ז, כ']

 
 

 ציורי תנ"ך/ משה חובש מצנפת וציץ לראש אהרון/ ציירה: אהובה קליין ©

 "וְעָשִׂיתָ צִּיץ, זָהָב טָהוֹר; וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם, קֹדֶשׁ לַה'".

 [שמות  כ"ח, ל"ו]

 

 

 
 ציורי תנ"ך/ ישראל מביאים תרומת שמן זית-

עבור נר התמיד/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,

 וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר:

 לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד"

[שמות כ"ז, כ]

 
 
 
 

ציורי תנ"ך/ הכהן הגדול בדרכו לקודש הקודשים/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ

אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה, וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת".

 

שמות כ"ח, ל"א
 
 
ציורי תנ"ך/ משה יוצק שמן על ראש  אהרון הכהן/ ציירה: אהובה קליין © 
 
 
 
 ציורי תנ"ך/ משה מביא למשכן פר ושני אלים.http://shabes.net/ ציירה: אהובה קליין© [שמן על בד]
 
 
 
ציורי תנ"ך/חכמי הלב לוקחים תרומה  מישראל/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] 
 
עלונים התשע"ט
 
עלונים התשע"ח
 

עלונים התשע"ו
 
 

עלונים התשע"ג
עלונים 
עלון אור החסידות | עלון אור החסידות התשע"א | עלון אור הצדיקעלון שבת נט | עלון ישא ברכה | עלון חלון לחולון | עלון בית ה' עלון יוסף לקח | עלון דבר תורה

אהובה קליין
 
ציורי תנ"ך/ הבאת שמן לצורך נר התמיד/ ציירה: אהובה קליין© [שמן על בד]
"ואתה תצווה את בני ישראל
וייקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" 
[שמות כ"ז,כ-כ"א]

הציור: הכהן וחושן המשפט/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

 

תרומה עבור המשכן 

בני ישראל מביאים תרומה עבור המשכן

ציירה : אהובה קליין (c) 

 

 

פרשת תצוה - אריה קרן

פרשת תצוה - אריה קרן

ויקחו אלך שמן זית כתית למאור להעלות נר תמיד (תצוה כז-כ)

בית המקדש הראשון עמד (ת"י) ארבע מאות ועשר שנה והבית השני עמד (ת"כ) ארבע מאות  ועשרים שנה. ביחד הרי זה "כתית". שני בתי המקדש האירו רק כמנין "כתית". אולם בית המקדש השלישי יהיה תמידי ונצחי "להעלות נר תמיד". (תולדות יצחק).

"להעלות נר תמיד" צריך אדם להדליק אצל עצמו את נר התורה מבחינת "נר מצוה ותורה אור", שישאר רושם לתמיד, שיהיה זה נר תמיד ויאיר אפילו בלילות החשכה של ירידה רוחנית ושפלות גלותית.

ויקחו אליך שמן זית כתית למאור (תצוה  כז-כ)

שמן זית יש בו מעלה מיוחדת, כמו שאמרו בתלמוד (שבת כג) שאורו צלול ביותר משאר שמנים. ולכן הרואה שמן זית בחלון אמרו (ברכות נז) יצפה למאור התורה משום שרמזו לו מהשמים שכשם ששמן זית מאיר יפה, כך יזכה למאור התורה.

ואכן עם ישראל נמשלו לשמן זית מה זית זה מוציא שמנו רק לאחר שכותשים אותו אף ישראל עם קשי עורף אין חוזרים למוטב אלא על ידי יסורים (מנחות נג) וכשם שהשמן אינו מתערב בשום משקה אל צף למעלה כך גם עם ישראל אינם מתערבבים באומות אחרות אלא הם תמיד למעלה מכולם. (שמות רבה לו א).

ואף אם ירצה אחד מבני ישראל להתבולל בין האומות אי אפשר, כדוגמת שמן זית שאינו יכול מצד עצמותו להתערב בשאר משקאות, ולפיכך אמרה התורה לא תתחתן בם (בנין התפעל) ולא כתוב "לא תחתן" לפני שבני ישראל ניחונו בכוח כזה שלא יהיה חתון תופס בהם (שפת אמת לוקט מלבוש יוסף).

ואת הקרב אליך את אהרון אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי אהרון נדב ואביהו אלעזר ואיתמר בני אהרון (תצוה  כח-א)

דעו שמשה רבנו היה סבור שהוא יהיה הכהן הגדול. ואע"פ שהקב"ה התרעם עליו בשעה שהפציר בו בסנה לילך ולגאול את ישראל והוא סירב, וכעונש על כך ניטלה ממנו הכהונה הגדולה וניתנה לאהרון מ"מ היה משה סבור שהקב"ה נתפייס, אחרי שראה משה שנעשו על ידו כ"כ הרבה נסים, ובפרט כשראה שהקב"ה מינה אותו להיות גזבר למשכן, שהכל היה צריך לעבור על ידו, וע"כ חשב שהוא עומד להיות כהן גדול. ולכן כדי שלא יהיה הדבר קשה בעיניו אמר והקב"ה ואתה הקרב אליך, ר"ל אתה מנה לכהן גדול את כל מי שתרצה, שבזה נתיישבה קצת דעתו ומצא מעט ניחומים בזה שמי שיתמנה כהן גדול, על ידו יתמנה, ונמצא שכל גדולתו שלו תהיה. ומשה ברוב ענותנותו לא רצה לקבל תפקיד זה לבחור כהן גדול. אמר להקב"ה מאיזה שבט אתה רוצה לבחור כה"ג. אמר לו הקב"ה אליך, מן השבט שלך, הוא שבט לוי הקרוב אליך. ודע שהוא אהרון אחיך. באותה שעה שמח משה שמחה גדולה שאחיו יהיה כהן גדול ולא אחר.

ואתה תדבר אל כל חכמי לב (תצוה  כח-ג)

החוכמה אין מקומה בלב כי אם במוח, אל כל מקום דכתיב "חכמי לב" הביאור יראת ה’ (דבר העמק)

אמר שלמה בחוכמתו תן ליל לב לשמוע כלומר כל מה שילמד יכנס ישר אל ליבו ויחרט ביראת שמים ולא יכנס מאוזן אחת ויצא מהאוזן השניה (תמיד לב) איזהו חכם? הרואה את הנולד. זיכרון יום המוות צריך לעמוד לנגד עיניו של האדם באון תמידי כך מבאר הגר"א לאפיאן זצ"ל ומובאים דבריו בספר "לב אליהו" רק כך יוכל האדם להימנע מלסור לשאול מטה. סוף האדם למיתה וסוף בהמה לשחיטה. ובזה צריך שיהיה הבדל בין האדם לבהמה, כי הבהמה כאשר מוליכים אותה לשחיטה אינה יודעת מאומה, ואינה מבינה את מה שעתיד להתרחש, היא רואה לפניה רק את ההווה, אך לצערנו יש רבים מבני האדם שבעניין זה הם נדמים לבהמה ואף גרועים ממנה, כי הקב"ה נתן דיעה לאדם כדי שיכין את עצמו כאן בעוה"ז לקראת העוה"ב. אך, לצערנו, רבים מן העם אינם מבינים זאת, ולא מתבוננים וכבר נאמר "מבשרי החזא אלוהך" ובגישה זו יהיה יותר קל לעבוד על המידות ולעשות חשבון נפש כי סוף מעשה במחשבה תחילה ועוד ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו...ועמי לא ידע ולא יתבונן.

ובכדי לא להיכשל חייב אדם לראות את הנולד, ובכך ימנע עצמו מלהיכנס לתוך העברות, שכן ראיית העתיד היא המפתח אשר על ידו יוכל להינצל מפני היצר הרע.

בספר "פניני רבנו הגרי"ז מובא רעיון נשגב מאת מרן הגרי"ז, אשר יש בו בכדי להמחיש לנו את הדברים, מעשה באחד שנכשל באיזה עניין (הקשור בהנהגת ציבור) ובא לפני רבנו הגרי"ז זצוק"ל לשאול איך אפשר לתקן את המעוות?

השיב לו הרב דבריסק זיע"א "מעשה שהיה בעיר אחת, שהיה שם בעל עגלה ותיק וזקן, שעמד על משמרתו זו שנים רבות, והנה הופיע בעיר הזו בעל עגלה חדש צעיר, והתחיל להשיג את גבולו של הזקן הנ"ל.

פגש בעל העגלה הזקן את הצעיר ואמר לו "הנה באת להשיג את גבולי שלא כדין, ועפ"י דין צריך אתה לעזוב את המקום הזה. אבל לפנים משורת הדין מוכן אני להסכים שתישאר בתפקיד בעל עגלה בעירנו, אבל בתנאי אחד שתעמוד אצלי למבחן אם בקי אתה בהלכות עגלונות. אם תצליח במבחן אסכים שתישאר בעיר, ואם לא תצליח עליך לעזוב את המקום".

הסכימו ביניהם כנ"ל, והתחיל הבעל עגלה הזקן לבחון את הצעיר ושאל אותו "מה צריך בעל עגלה לעשות כשנוסע בדרך, והעגלה עמוסה בנושאים, והנה שקעה העגלה בבוץ, והסוסים אינם מצליחים בשום אופן למשוך את העגלה מן הבוץ?

השיב העגלון הצעיר "מבקשים מהנוסעים שיורידו מהעגלות את המשאות כדי שימעט העומס שעל העגלה, ואז יוכלו הסוסים למשוך את העגלה..."

ושאל העגלון הזקן "ואיך יהיה אם גם אחרי העצה הזו עדיין שקועה העגלה חזק בבוץ ואין הסוסים יכולים להזיזה?

השיב העגלון הצעיר "כי אז מבקשים מהנוסעים שירדו הם מהעגלה, כדי שתהיה הרבה יותר קלה"...

המשיך העגלון הזקן לשאול "ואם בכל זאת עדיין אין העגלה זזה ממקומה?

השיב הצעיר "כי אז מבקשים מהנוסעים שידחפו את העגלה מאחריה, ועי"ז יוכלו לחלץ את העגלה מן הבוץ...

והמשיך העגלון הזקן לשאול "ואם בכל זאת עדין אין העגלה זזה ממקומה?

השיב הצעיר "כי אז אינני יודע עצה לזה..."

אמר לו העגלון הזקן "אם נכשלת בבחינה! וכפי שהוסכם ביננו עליך לעזוב את העיר..."

אמר הצעיר "אכן אקיים את ההסכם ואעזוב את המקום כאשר הבטחתי, אבל אבקשך שתאמר לי מה היא באמת העצה במקרה הנ"ל?

השיב לו העגלון הזקן "יקירי, באמת במצב ביש כזה אין שום עצה איך לחלץ את העגלה מהבוץ העמוק ששקעה בו, אבל בעל עגלה מנוסה נזהר מלכתחילה שלא להכנס לכזה בוץ שאי אפשר להיחלץ ממנו!..." (אור דניאל)

ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת (תצוה  כח-לא)

המעיל מכפר על לשון הרע ולא רק הכהן היה מכפר בעבודתו אלא גם בגדיו למשל המיצנפת שבראשו היתה לתפארת כפרה על עוון הגאווה שידע האדם מה למעלה מימנו ולא יסתובב כמו אדון עולם.

הגמרא (כתובות ח) אומרת: "כל המנבל פיו או מוציא דבר נבלה מפיו אפילו אם נגזר עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה" חוץ מאשר העונש הנורא שהאדם מחליש מאוד את כוח הפה וממילא דבריו לא נשמעים אצל הקב’’ה.

פיו של האדם ממוקם הוא למעלה מעשרה טפחים, כאשר יוצאים מפיו אך ורק דברי קדושה וטהרה מיד השכינה נקשרת בו, שהרי לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים, ולכן הפה נקרא "היכל ה’", לפי שדרכו נכנסת ויוצאת השכינה מהאדם. אולם כאשר הפה פגום אין הקב’’ה שורה שם לכן אין דבריו נשמעים. מה שעל האדם לעשות הם גדרים וסייגים לכל אמירה ודיבור היוצא מפיו. לזה מה שנאמר "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ומצוותיו שמור כי זה כל האדם" מי שיש לו יראת שמים דבריו נשמעים.

כותב הגר"א באגרתו ומביא מדברי הזוהר"ק: "ומה לי להאריך בזה העון והחמור מכל העבירות ’כל עמל אדם לפיהו’ (קהלת ו,ז) אמרו חז"ל שכל מצוותיו ותורותיו של אדם אינו מספיק למה שמוציא מפיו מה אומנותו של האדם בעוה"ז? ישים עצמו כאלם (חולין פט) וידביק שפתותיו כשתי ריחיים.

וכל כף הקלע הכל בהבל פיו של דברים בטלים ועל כל דיבור הבל צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו, וכל זה בדברים יתרים. אבל בדברים אסורים כגון לשה"ר וליצנות ושבועות ונדרים ומחלוקת וקללות, ובפרט בביה"כנ בשבת וביו"ט על כל אלה צריך לירד לשאול למטה הרבה מאוד ואי אפשר לשער גודל הצרות והיסורין שסובל בשביל דיבור אחד!"

תלמידי רבנו הגאון ר’ אליהו לאפיאן זצ"ל מספרים ברטט כיצד היה מדבר על חטא לשון הרע בהתרגשות שיצאה ממעמקי הלב ושואג כארי: "אבל חטא הלשון נורא מאוד!" וחוזר ואומר: "חטא הלשון נורא מאוד! נורא מאוד חטא הלשון! אף אחד אינו בא להגן ולסנגר על החוטאים בחטא זה"! והיו הדברים מרטיטים את לב השומעים והכל עמדו נפעמים לנוכח חרדת הדין ויראת החטא אשר השתקפו בהזדעזעותו הגדולה ובהתרגשותו הרבה של רבנו זצ"ל. אכן מה נורא חטא הלשון!

ועל כן עשה לנו הקב"ה מחסומים וגדרים לשמור על הלשון: את השיניים ואת השפתיים שתי חומות בצורות היכולות לסגור על הלשון. אך חומות אלו יכולות בנקל להתמוטט אם לא יודעים כיצד לשמור עליהן ועל האדם לשלוט עליהן.

המגיד מדובנא בספרו "אהל יעקב" מסביר את העניין עפ"י משל:

משל לשני שכנים עניים, אחד מהם היה חוטב עצים והשני היה גנב, והיו לזה בנות ולזה בנות.

כאשר הגיעו בנותיו של חוטב העצים לפרקן השיא אותן אביהן ברוב פאר והדר, ואילו הגנב לא היה לו ממון להשיא את בנותיו ונשארו בתולות זקנות.

הפציר הגנב בשכנו שיסביר לו איך הצליח להשיא את בנותיו ולתת להן נדוניא, בשעה שהוא עני ואביון כמוהו?

השיב לו חוטב העצים, שמנהגו הוא שבו שנולד לו ילד, עושה לעצמו תיבה קטנה (קופה) סגורה במסגר, ויום יום הוא נותן בתוכה אגורה אחת, ועד שיגיע לפרקו כבר יש לו עבורו כל צרכי הנישואין. חוטב העצים הציע לשכנו שיעשה כן גם הוא, דהיינו שיעשה ארגז קטן סגור במסגר וייתן בתוכו מידי יום מטבע עד שיתמלא.

כששמע הגנב את דבריו ואת עצתו, צחק מאוד ואמר: "העצה הזאת טובה רק עבורך, כי כאשר תיתן את המטבע לתוך הארגז הסגור, יהיה מונח עד שיגיע הילד אל פרקו, ואין חשש שתפתח אותו לפני הזמן גם אם תהיה דחוק, אבל אנכי הלא גנב אני, ואני פותח מסגרות נעולות אשר סגרו אחרים, וכל שכן מסגר קטן זה אשר אני עשיתיו, שבוודאי שאני אפתח אותו כאשר אהיה דחוק לכסף".

והדברים ברורים: מי ששומר על תורה ומצוות יכול לעשות לעצמו מסגרת גם לפיו, והוא בוודאי גם יוכל לשמור אותו. אך מי שעובר על מסגרות אשר גדרה התורה, גם את שתי החומות הבצורות הבאות להגן על הלשון ישבור בקלות (אור דניאל).

דין בעלי לשון הרע דינם שווה כמו המינים והאפיקורסין וכופרים בתורה ובתחיית המתים ובביאת הגואל אשר אין להם חלק לעולם הבא. (הרמב"ם הל’ תשובה פ"ג ה,י).

הדבר מבהיל! הרמב"ם הפוסק הגדול העתיק את דברי חכמינו הקובעים שבעל לשון הרע אין לו חלק לעוה"ב, לא יועילו כל טענותיו של האדם למעלה, בעולם האמת יפוררו אותן אחת לאחת. אדם המדבר לשון הרע משחק באש, בלבה רותחת, ולא בחינם אמר שלמה המלך "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". העונש על כך הוא קשה.

הגב’ (ערכין טו) שונה: אמר מר עוקבא, כל המספר לשה"ר אומר הקב"ה לשר של גיהנום: אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נידוננו, שנאמר "חצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים" (תהילים קכ, ד) אין חץ אלא לשון ואין גיבור אלא הקב"ה. וגחלים מעץ רתמים שאינו ניכבה בקלות שגחלי רתמים דלוקים יכולים להישאר חודשים בפעולה עד שיכבו (אור דניאל).

את האורים ואת התומים (תצוה  כח-ל)

על אבני החשן היו חרותים שמותיהם של השבטים. משהיה הכהן הגדול שואל משהו באורים ותומים, היו מאירות אותיות בודדות מבין השמות החרותים הללו, ועל ידי צירוף מתאים של האותיות היה הכהן מוצא את התשובה לשאלתו. אולם כדי לצרף את האותיות בסדר הנכון, על מנת לדעת את התשובה האמיתית, זקוק היה הכהן לרוח הקודש והיה עליו לכוון את השם "תומים".

וזהו שאמרו חכמינו "אורים שמאירים את דבריהם, תומים שמשלימים את דבריהם" (יומא ע"ג).

בלעדי ה"תומים" אי אפשר היה לדעת את מובנן של האותיות המוארות, או כי אפשר היה לצרף את האותיות בצורה מסורסת ולקבל תשובה שלא ניתנה מן השמים. (רמב"ן).

ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חתם קדש לה’ (תצוה  כח-לו)

דוקא על הציץ צריך לכתוב קודש לה’ ואילו על שאר בגדי אהרון הכהן לא צריך לכתוב וזאת מכיון שאז גם ההדיוטות היו לובשים ציץ כשל הכהן כמו שהמשנה (שבת פ"ו א) אומרת במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה בשבת (משום איסור טלטול) לא תצא בטוטפת. ופירש הרמב"ם שם טוטפת הוא ציץ שקושרים אותו על המצח מאוזן לאוזן.

ובכדי שיהיה שינוי ניכר בין הכהן לשאר העם בלבוש הציץ לכן צריך לכתוב עליו "קודש לה’" כדי להבדיל בין קודש לחול, אבל בשאר הבגדים שרק הכהן גדול לובשם לא צריך היכר לכך (בית הלוי לוקט מלבוש יוסף).

ושבצת הכתנת שש ועשית מצנפת שש ואבנט תעשה מעשה רקם (תצוה  כח-לט)

כך אמר לו: הקב"ה תעשה הכתונת שאמרתי לך לעיל (בפ"ב) הלבוש הבא על הבשר ולא הסברתי לך כיצד תעשה אותו, ואני מסביר לך עכשיו שתהיה עשויה פשתן. וכל חוט ממנה יהיה כפול ששה נימין, ותהיה משובצת עשויה משבצות, והם כמו גומות כפי שעושים בתכשיטי זהב לקבוע בהם האבנים הטובות, אף בכתונת תעשה המשבצות האלו לשם נוי.

ועשית מצנפת שש, המצנפת שצויתי לך למעלה אסביר עכשיו מהי, שאף היא תהיה עשויה פשתן, וכל חוט יהיה כפול שש כמות הכותנת, ומצנפת זו היתה עדינה ודקה מאד. ואורכה היה ט"ז אמה.

ואבנט תעשה מעשה רקם, הוא האזור שעל גבי הכתונת, תארוג אותו מעשה רוקם, היינו שיהיה עיבודו מצד אחד בלבד. שבמקום שהכתוב אומר מעשה רוקם הכונה שיהיה עיבודו בצד אחד בלבד. ובמקום שנאמר מעשה חושב, הכונה בשני הצדדים.

ודעו שהאבנט הזה של הכהן גדול היה כלאים. שהיה מצמר ופשתים ארוגים יחד. ולכן כשהיה גומר את העבודה היה מיד מסיר ממנו את האבנט, שאסור היה ללובשו אלא בשעת עבודה, כיון שהיה כלאים. אבל שאר הבגדים אע"פ שהיו בגדי קודש מותר היה ללובשם אפילו אחרי העבודה, כל היום כולו.

ואורך האבנט הזה היה ל"ב אמה ורוחבו ג’ אצבעות.

והטעם שציוה הקב"ה שהכהן הגדול ילבש הבגדים האלה כשבא לקודש לעשות עבודה, לפי שיודעים המלאכים שהכהן הגדול הוא משרתו של המלך, ויש לו רשות ליכנס תמיד אל המלך, בלי לבקש רשות, אלא כל זמן שהוא נצרך לו. משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה פדגוגו של בן המלך והיה דואג לכל צרכיו. והיה הכרח שהפדגוג יוכל ליכנס בכל עת לארמון המלך לצרכיו של בן המלך. מה עה המלך, הלבישו בגד מלכות והיו כל העבדים והשוערים יודעים שכיון שהוא לבוש בגד מלכות סימן שהמלך מסכים שהוא יכנס בכל עת. כך הכהן הגדול שהיה נכנס לבית קודש הקדשים שהוא מקום קדוש ונורא, כשהיה נצריך ליכנס לשם לצרכי  ישראל, והרי זה נקרא שנכנס לארמון המלך שהיה מקום של השראת השכינה, והיה חשש שינזק על ידי המלאכים שהם שומרי המקום, לפיכך עשה הקב"ה לכהן הגדול סימן, הם מלבושי הקודש, כדי שיכירו המלאכים שהקב"ה חפץ בו ולא  יזיקו לו. ובודאי אילו לא היו לו הרבה זכויות לא היה יוצא בשלום מידיהם של המלאכים, בשעה שהיה נכנס במקום נורא וקדוש כזה.

ושבצת הכתנת שש ועשית מצנפת שש (תצוה כח-לט)

המצנפת מכפרת על עוון הגאווה ועוון זה מביא לידי הרבה עוונות גדולים אחרים, כיוון שהוא גורם שנאה בלבו על חברו, וכתוצאה מכך מדבר עליו שה"ר. וגבהות הלב גורמת לאדם שהוא מת קודם זמנו, כפי שמצינו בירבעם בן נבט שהיה אדם גדול בתורה שלא היה כמותו! כל חכמי ישראל היו לפניו כעשבי השדה, למרות שהיו בדורו אנשים גדולים ביותר, תורתו שלמד הייתה מאירה ביותר בלי שום טעות, והיה מפרש התורה ק"ג פנים וכולם היו אמיתיים.ומכל מקום, כיוון שהייתה בו מידה רעה של הגאווה עקרתו מן העולם קודם זמנו, ואיבד העולם הזה והעולם הבא, והוא נימנה בין המלכים שאין להם חלק בעוה"ב. ונחשב עוון הגאווה כעבודה זרה וכאילו כפר בעיקר ח"ו.

ואמרו בגמרא: "כל המתגאה אינו עומד לתחיה". עוון הגאווה גדול כ"כ, עד שמאבד כל רכושו של האדם  בעוה"ב, כיוון שכל התקווה הטובה שיש לו היא לעמוד בתחיית המתי ם, ולהנות מטובות ועינוגי העוה"ב שעין לא ראתה, על כן חבל שיסכן אדם כל טובתו שמצפה לה, בגלל עוון של שטות זו שאין בו לא הנאה ולא תועלת.

לפיכך יתרחק אדם ממידה מגונה זו כמו מפי הארי, וידבק במידת הענווה שהיא סולם טוב שבו עולים אל כל המידות הטובות. וכמה יקר וחביב בעיני הקב"ה אדם שיש בו מידה טובה זו להיות שפל רוח.

מעשה מדהים אירע אצל ה"בבא סאלי" זצוק"ל:

יהודי אחד, קבלן במקצועו, היה מקורב מאוד אצל הרב. לא היה האיש צדיק מופלג ולא אברך ישיבה, אלא היה ירא שמים ומקיים כל אשר אומרים לו. היה עובד באמונה וביושר ותורם לצדקה מהונו ומאונו. בכל פעם שהיה נכנס אצל ה"בבא סאלי", היה הרב מאיר לו פנים, ונהנה בו.

צהריים אחד נזדמן לו לשוב לבוא אל הרב. והנה, כאשר ראהו הצדיק נזדעק וקם למולו, והחל לצעוק עליו בקול רם ומחריד: "שקרן! רמאי! נוכל אתה! הולכת אותי שולל כל כך הרבה זמן!" וכו’. נראה כי זעמו של הרב לא היה שגרתי, ובני הבית כולם נזעקו לקול קריאותיו. אבל ה"בבא סאלי" לא אבה להפסיק לצעוק, וקצף עליו כהנה וכהנה במשך דקות ארוכות ולא נתקררה דעתו עד אשר צעק בפניו: "תצא מהחדר שלי ואל תדרוך בו יותר!"

מרוב בהלה יצא מהחדר במנוסה. הוא בכה חרש בינו לבין עצמו ולא ידע את נפשו. "מה קרה?" שאל את עצמו "מה עשיתי בזמן האחרון? מה סיפרו לו עלי?" ולא היה מי שיתן לו תשובה. הוא הלך לביתו, הסתובב בפיזור נפש מחדר אחד למשנהו, ולא מצא טעם לחייו. הוא החליט ללכת לאתר הבניה שלו במצפה רמון, אולי יראה אנשים וישכח מצערו. הוא שהה שם כמה שעות, ולקראת ערב לקח את הפועלים במכוניתו לביתם כמנהגו.

האירוע כולו לקח פחות משניה...

המכונית שלפניו בלמה בפתאומיות באחד העיקולים של כביש מצפה רמון, וכיוון שהיה שקוע בצערו, תגובתו הייתה איטית למדי: כשהבחין ובלם בפראות בחלקיק השניה האחרון, כבר היה מאוחר למדי. המכונית הועפה אל התהום הנוראה שמשמאל לכביש, והתגלגלה שם כאבן קטנה...

למה לא הוצת מיכל הדלק עד היום הוא אינו יודע. באותם רגעים הוא לא חשב על זה. הוא עיקם את הדלת, וזחל בשארית כוחותיו. אז ראה את מכוניתו מרוסקת ואת שני פועליו הגויים מתים. לפתע התפרץ בבכי: "ריבונו של עולם, בזכות מה אני חי?" הוא מישש את גופו, ולא האמין: הוא בריא ושלם! החושך כבר ירד ואיש לא ראה אותו. בכל כוחותיו התאמץ לטפס אל הכביש, ועצר טרמפ למשטרת ירוחם. סוף כל סוף הוא צריך להודיע על התאונה ועל ההרוגים. באמצע הדרך שינה את תוכניתו והחליט לנסוע לנתיבות אל ה"בבא סאלי".

"יהי מי!" חשב לעצמו "יצעק עלי הצדיק? אין ברירה. אני מוכרח ללכת אליו!"

לפני דלת חדרו של ה"בבא סאלי" נעצר שוב. הוא דמיין לעצמו מה מחכה לו, ורוחו נשברה בקרבו. הוא אזר אומץ בקרבו, דפק ונכנס...

והנה ה"בבא סאלי" קם למולו בפנים צוחקות כמימים ימימה, ואומר לו: "ברוך הבא! ברוך הבא! אני מחכה לך...בוא, חביבי...תשב".

זרם דמעות פרץ מעיניו של האיש, והמילים נעתקו מפיו. הוא הבין שאין טעם לספר לצדיק מה אירע ולכן קירר את התרגשותו והצליח לפלוט מילים אלו בלבד: "רבנו, תסביר לי מה היה היום?"

"דע לך", אמר לו ה’’בבא סאלי" "כי המעשר שאתה נותן מכספך ללומדי התורה, מגן עליך כחומה בצורה, ולכן כמה פעמים שרצו המזיקים להזיקך, לא יכולו. אבל בזמן האחרון התחלת להתגאות על מעשיך הטובים האלה, וצמחה לך קרן רוחנית ברגל (!) כמאמר חז"ל: האי מאן דיהיר בעל מום הוי. וכשנכנסת היום בצהריים ראיתי (!) את מלאך המות קשור לך שם...והבנתי אין כך דרך להציל את חייך רק אם אצליח להוריד את גאוותך מיד. לכן השפלתי אותך. וכאשר רוחך ירדה כל כך, עזב אותך מלאך המוות. ולקח את שני הערלים...!!!"

לצערנו, אנו נתקלים כיום בתופעה שאנשים מאבדים ממון רב אעפ"י שאין להם כלום באוצרותיהם, וזאת כדי שלא להיות "נחותים" מחבריהם, ומשקיעים כל ממונם בדירות יוקרה, במכוניות פאר,ובכל מיני מותרות, וכל זאת למען יראו אחרים את יכולתם ולכל זה גורמת הגאווה.

וכך אנו מבקשים בכל יום בתפילה: "ונפשי כעפר לכל תהיה" זוהי לא סתם בקשה, אלא הרגשה תמידית שצריכה להתלוות אל האדם במשך כל חייו יום יום, רגע רגע.

הנביא צפניה אומר: "בקשו את ה’ כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו, בקשו צדק בקשו ענווה אולי תסתרו ביום אף ה’" (צפניה ב, ג). מידת הענווה היא מידה הנצרכת לקנותה בעמל רב, פשוט ללמוד ולפעול ולעשות וכבר נאמר בתהילים "לענוים נתן חן" ובפרקי אבות "הוי שפל רוח בפני כל האדם".

כללו של דבר" השפל עצמך וינשאך המקום!

דוגמא מאלפת מובאת בתנ"ך על הנזק שיכול הגאוותן לגרום לעצמו, עד כדי כך שהוא מעדיף לאבד חייו מאשר לאבד מכבודו.

כדוגמא לדבר אנו מוצאים (שופטים ט, נ) אבימלך כבש את תבץ, כל אנשי העיר נסו לתוך מגדל וסגרו בעדם. ניגש אבימלך לפתח המגדל לשורפו באש, ותשלך אשה אחת סלע על ראשו של אבימלך וריצצה את גולגלתו. נתאר לעצמנו כאשר אדם נמצא במצב של פגיעה, הוא מיד קורא לרופא או לעזרה על מנת שיצילו את חייו. אולם אבימלך לא רק שאינו קורא לעזרה, אלא הוא קורא לנער שהיה נושא כליו, ואומר לו: "שלוף חרבך ומותתני  פן יאמרו אשה הרגתהו וידקרהו נערו וימת". בכדי שלא יאמרו האנשים שגיבור כמו אבימלך אשה הצליחה להורגו, לפיכך מעדיף מוות בטוח מאשר ספק הצלה, והעיקר שלא יפגע מכבודו.

כל אדם בר דעת היה צריך להבין שכאשר מדובר על האפשרות להמשיך לחיות מול כבוד עדיף חיים. וכי זה הזמן להתעסק בגינוני כבוד? אבימלך היה צריך להזעיק מיד רופא ולנסות להציל את חייו. אך יצר הגאווה לא איפשר לו "להשפיל עצמו" ולמות ע"י אשה.

למדים אנו מכך שאדם הרודף אחר הכבוד לא די שהוא מהלך כעיוור בלי שום ראיה בדרך שהוא הולך אלא אף מוכן לאבד חייו אך לא לאבד מכבודו. (אור דניאל)

ועשית להם אבנטים (תצוה  כח-מ)

האבנט מכפר על הרהור הלב. (ערכין טז ע"א)

איש אחד בא פעם אחת אל המגיד הגדול ממזריטש ז"ל,והתאונן לפניו שאיננו יכול לטהר את מוחו ממחשבות לא טובות והרהורים רעים,שנכנסים אליו בעל כרחו ומבלבלים אותו. ציוהו הרב המגיד לנסוע להצדיק ר’ זאב מז’יטומיר ז"ל.

ור’ זאב החזיק אז בית מזיגה בכפר אחד. הלך האיש לאותו כפר,וכשבא לבית ר’ זאב כבר היה לילה, ומצא את הבית סגור מבפנים. דפק האיש על הדלת,ואיש לא פתח לו. המתין זה מה, ודפק שוב על הדלת, ושוב אין פותחים לו. היה אז זמן הקור, והתחיל להתחנן שיפתחו לו, ולא הועיל מאומה. התחיל לדבר בכעס וברוגז:

איך זה אינכם מרחמים על יהודי להכניסו לבית?

ומהבית – אין קול ואין קשב. אין פותחים. כאור הבוקר פתחו את הדלת, והוא נכנס והתאכסן שם כמה ימים, ור’ זאב אינו שואל אותו על שום דבר. תמה האיש בלבו:

על מה זה שלח אותי המגיד לכאן?

והחליט לחזור לביתו. קודם הליכתו פנה לר’ זאב בשאלה?

הנה רבנו המגיד שלח אוי לכבודו, ואיני ידוע על מה.

השיב לו ר’ זאב:

אני אגיד לך למה שלחך רבנו אלי: שתלמד ממני, כי האדם הוא בעל הבית, ולמי שאיננו רוצה אין הוא מניחו להכנס (סיפורי חסידים).

ולקחת את הבגדים והלבשת את אהרון את הכתנת ואת מעיל האפד ואת אפד ואת החושן ואפדת לו בחשב האפד (תצוה  כט-ה)

מצות לא תעשה שלא יזח החושן מעל האפוד

רבי יוסף זונדל היה מפורסם בכל רחבי ליטא, הוא היה ידוע בפקחותו, בלמדנותו ובצדקתו.

פעם ביקש ה"חפץ חיים" מעגלונו שיסור לביתו של רבי יוסף ויבקש עבורו ברכה. עשה כן העגלון ורבי יוסף ביקש להעביר ברכה זו:

"יהי רצון שילך יחף וישא אבנים". נדהם העגלון לשמוע ברכה כזאת וכשחזר לראיין לא חפץ היה למסור ל"חפץ חיים" את הברכה.

ה"חפץ חיים" שלח קרוא לעגלון ושאלו: "מדוע לא השבת לי תשובה? והעגלון סיפר לו את הברכה המוזרה. ה"חפץ חיים" שמח מאוד ואמר: "הלואי ותתקיים הברכה, אם כי די לי שאלך  יחף גם אם לא אשא אבנים".

ולתדהמת הסובבים אותו הסביר: "קבלתי ברכה שיבנה בית המקדש, ואני ה"חפץ חיים" כהן הנני אוכל לעבוד יחף בבית המקדש, ואשא את אבני החושן". (613 סיפורים ע תרי"ג).

וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים (תצוה  כט-יט)

ומעשה היה בגר צדק שהיה מתוכח עם רבו בענין הישמעאלים. שרבו אמר שהם עובדי עבודה זרה, והוא אמר שאינם עובדי ע"ז. ובתוך הויכוח כעס הרב עליו וציערו בדברים ואמר לו ענה כסיל כאולתו. והגר הזה ערך דברים לפני רבינו משה בן מימון וסיפר לו גוף הדברים שאירעו בינו ובין רבו, והסכים רבינו משה בעיקר הדין ואח"כ השיב לו באגרת וכך כתב לו.

נצטערתי בשומעי שרבך דבר עמך שלא כהוגן וציער אותך ובייש אותך וקרא לך כסיל, בודאי עברה גדולה עשה, וראוי לו לבקש ממך מחילה אע"פ שאתה תלמידו, ואח"כ יש בתענית ויכניע לבו ויצעוק ויבקש רחמים מלפני הקב"ה אולי יכפר לו, ואולי שתוי היה באותה שעה שלא ידע של"ו פעמים הזהירה תורה על הגר שנוקירו ולא נצערו בדברים קשים. ואפילו אם היית מדבר דברי הבל היה לו להסביר לך בדברי נועם ולהעמידך על טעותך, כ"ש שדברת דברים נכונים והוא שטעה. ועוד אני תמה עליו שהלך אחרי החקירות לחקור אם הישמעאלים עובדי ע"ז והיה צריך לחשוד בעצמו שמא ע"י כעסו הרי הוא כעובד עבודה זרה. וכ"ש שכעסו הביאו לבייש גר צדק שלא כדין, ודע שהחיוב שחייבה אותנו תורה על הגרים גדול מאד, שהרי צונו לאהוב ולירא אב ואם ולכבד את הלוים ולהתיירא מפניהם, וזה יתכן אפילו אם לא נאהב אותם מאד מאד, שלא הזהירה אותנו תורה לאוהבם, ואילו על הגרים צותה לנו תורה לאהוב אותו כמו שנאמר "ואהבתם את הגר". ר"ל שעלינו לאהוב אותו מלב ונפש כפי שצוה לאהוב אותו יתברך כמו שנאמר ואהבת את ה’ אלהיך. והקב"ה אוהב את הגר כמו שנאמר: "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה". וזה שקרא לך כסיל תמה אני כיצד העיז לכנותך כך, שבודאי מי שעוזב אביו ואמו וממלכתו וכל נכסיו ומתחבר לאומה הישראלית אע"פ שבעונות שנואה מאד בעיני כל האומות, הרי מפני שהתנדב לבו לבוא תחת כנפי השכינה ולהתאבק בעפר משה רבינו ויהיה יחד בשפלות ישראל, ח"ו לומר לו שהוא כסיל ואדרבה, אתה הפקח והנבון והמשכיל, תלמידו של אברהם אבינו ומעלתך גדולה והקב"ה יברכך בעוה"ז ויאריך ימיך ויהיה לך שכר גדול בעוה"ב ותזכה לראות בכל הנחמות העתידים לבוא על ישראל ממני משה בר מיימון ז"ל.

וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים, אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם, קדש קדשים הוא לה’ (תצוה  ל-י)

המלבי"ם היה מגדולי הלוחמים בתנועת ההשכלה. בתבונתו, בעוז רוחו באהבת ה’ הגדולה שפעמה בקרבו הוא עצר את התפשטותה של ההשכלה, וסייע לרבים לשוב לתורת ה’ ולמצוותיו. בחכמתו הרבה ידע המלבי"ם גם מתי לא להגיב לדבריהם של המשכילים. אחד המקרים הללו מובא להלן:

נוהג היה הגאון המלבי"ם בעירו בוקשרט, ללמוד כל ליל שבת פרשת השבוע, לפני קהל של כשלוש מאות בעלי בתים, ששאבו קורת רוח והנאה רוחנית מרעיונותיו.

בתקופה ההיא השתוללה תנועת "ההשכלה" ועשתה שמות בקרב הנוער היהודי, וכמו כן, נפגעו מקצת מבעלי הבתים בנגע ה"השכלה". המלבי"ם היה, כידוע, אחד היריבים הקשים לתנועה זו, והמשכילים מצידם כל אימת שניתן להם הדבר, יצאו נגדו.

היה זה בליל שבת פרשת תצוה, בהגיעו לפסוק האחרון שבפרשה. הוא פירש את הפסוק באופן שנתן "חומר" למשכילים להיתפס בו ולדבר בגנותו. בפסוק זה שבסוף "תצוה" כתוב: "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים. אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם קודש קדשים הוא לה’ - רש"י מסביר כי "קודש קדשים" הכוונה היא למזבח.

ואילו המלבי"ם פירש כי "קודש קדשים" הכוונה היא לאהרן הכהן (ראה בפירוש המלבי"ם לפסוק זה).

פירושו קומם כנגדו את המשכילים בעשותם "מטעמים" - הרב נוטה מפירוש רש"י. ועוד, מאימתי התורה מהללת בן תמותה בתואר "קודש קדשים"? הם התלוצצו על חשבונו של המלבי"ם, ומוקירי המלבי"ם השתתקו באין מענה בפיהם להסביר את ה"טעות"...

יחד עם זאת לא העיז איש להעמידו על "טעותו" מלבדי - מספר ר’ שמעון אליהו - שאזרתי עוז ושאלתי את פיו. ברם, המלבי"ם ללא התרגשות ענני: נו, ולמי איכפת ליצנותם של המשכילים? בליל שבת הקרוב אחזור לפסוק זה.

ליל שבת "כי תשא" בא, והקהל כולו דרוך היה לקראת השיעור ומצפה לראות כיצד יצליח המלבי"ם להסביר את "טעותו"...

והנה המלבי"ם פותח את שיעורו באמרו: בטרם נתחיל ב"כי תשא" נחזור לפסוק אחרון של "תצוה": "קודש קדשים" - הוא אהרן הכהן!... והמלבי"ם עובר מיד לסדר "כי תשא" כדרכו, הקהל נשאר משתומם ולמחרת פונה אליו שוב ר’ שמעון אלי’: הרבי חזר על "טעותו"?... הירגע נא - עונהו המלבי"ם - אין כאן שום טעות, ומקרא מלא הוא בדברי הימים: "ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים הוא ובניו עד עולם".

ומדוע זה - שואלו ר’ משעון אליהו - לא הקהה רבינו את שניהם של המשכילים שעל אף התרברבותם הרי אינם אפילו מקרא! לשם מה? - עונה המלבי"ם - "אל תען כסיל" כי אם אני יענה להם וזה יחשיב אותם למשהו ודעתם תישמע בצבור ועלול להכשיל עמי ארצות והם יחפשו עוד מצבים דומים להתלבט כדי שדעותיהם היתפרסמו וכשאינך מתיחס ובז למעליזים ולא יורד לרמתם אז גם לא נתת להם במה, ולא לוקחים אותם ברצינות וזאת כל המטרה. (מורשת אבות).

דבר החסידות – פרשת תצוה

ב"ה     מוקדש לזכות הרב משה מרדכי בן מרים שליט"א, מחשובי משפיעי חב"ד, הזקוק לרחמי שמים מרובים, לרפואה שלמה וקרובה!

 

דבר החסידות – פרשת תצוה

 

מה בין רימונים לתפוחים?

 

מעשה באחד מחסידיו של רבי יואל מסאטמר שלא זכה לפרי בטן. לאחר הפצרות רבות מרבו – אמר לו: עליך ללכת לרבי מליובאוויטש, הוא יוכל לסייע לך.

היהודי הגיע עם זוגתו לרבי וביקשו את ברכתו, והרבי הפנה אותם לרופא מסויים, שלאחר מכן אכן הגיעה הישועה דרכו וביתם התמלא בבנים.

לימים סיפר היהודי להרה"ח חיים מאיר בוקיעט ז"ל, ראש ישיבת "ליובאוויטשער ישיבה" בפלטבוש, שבטרם נפרד, אמר לו הרבי:

-         כמדומני שלאחרונה היה יארצייט בסאטמר, שבו נוהג האדמו"ר לשאת דברים ולערוך סיום. אולי תואיל לחזור על איזה 'וורט' ששמעת מהאדמו"ר במעמד זה?

-         השיב היהודי: שהרבי שלו ערך סיום על מסכת חגיגה, והתעכב על הנאמר בסוף המסכת שהאור של גיהנום אינה שולטת בפושעי ישראל, שמלאין מצוות כרימון דכתיב "כפלח הרמון רקתך". בין השאר תמה: אם הם 'פושעי ישראל' – כיצד ניתן לומר עליהם שהם 'מלאים מצוות כרימון'?

פני הרבי החווירו, רעד קל נראה בפניו הק', עד שאותו יהודי התחרט על הדברים שאמר, והרבי הגיב:

-         אף אני למדתי את הגמרא בחגיגה, ולי היה קשה בדיוק להיפך: אם הם מלאים מצוות כרימון – כיצד שייך לכנותם פושעי ישראל?

(מפי הרב מרדכי מ. לאופר, 'התקשרות' גליון תצז, בשם הרב פייביש וואגעל, משלוחי הרבי בלונדון, ששמע זאת ממחותנו הרב בוקיעט ז"ל שאותו יהודי סיפר לו את זה)

 

~~~

בפרשתנו, במעשה המעיל של הכהן הגדול, נאמר (כח, לג): "ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב, ופעמוני זהב בתוכם סביב".

מפרש רש"י, שהרמונים היו "עגולים וחלולים", ואח"כ מבאר שאין פירוש "בתוכם" שהפעמונים היו בחלל של הרמונים, אלא "ביניהם סביב; בין שני רמונים פעמון אחד, דבוק ותלוי בשולי המעיל".

הרמב"ן חולק על רש"י ולדעתו הפעמון היה בתוך הרמון, והוא מקשה על רש"י: אם כן ש"לא היו הרמונים משמשים כלום" והיו שם רק לנוי – "למה היו עשויים כרמונים חלולים, יעשם כמין תפוחי זהב"?

משיב עליו הרא"ם (=רבינו אליהו מזרחי): "לא ידעתי למה בחר התפוחים יותר מן הרמונים?", כלומר מאיזו סיבה חושב הרמב"ן שהתפוח יותר נאה מהרימון (שלכן לדעת רש"י שהם לנוי יעשם תפוחים)?

ויש לומר: ששאלת הרמב"ן מבוססת על כך שכבר מצינו במשכן שהשתמשו בתפוחים לנוי – במנורה היו כפתורים לנוי, ורש"י מפרש "כמיןתפוחים"!

אבל זה עצמו דורש ביאור:

א)    מדוע קשור "נוי" דווקא עם "תפוחים" ולא עם "רמונים"?

ב)     מדוע אכן, לדעת רש"י, היו על המעיל רמונים ולא תפוחים כמו במנורה?

מסביר הרבי:

אנו מוצאים שבני ישראל נמשלו לתפוחים וגם לרמונים, אבל ההבדל ביניהם הוא:

תפוח – רומז על בני ישראל כאשר הם בדרגה גבוהה, כנאמר (שיר השירים ב, ג) "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים", ודורשת הגמרא (שבת פח, א) "למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע".

הרימון – לעומת זאת, רומז על יהודים הנמצאים בשפל המצב: "כפלח הרמון רקתך" (שם ד, ג) – "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון" (ברכות נז, א).

לכן מובן, שבמנורה, הרומזת על בני ישראל הזוהרים ומאירים [וכידוע גם (לקו"ת ר"פ בהעלותך) ששבעת קני המנורה רומזים על שבע דרגות של עובדי ה'] – שם מתאים שהכפתורים לנוי יהיו בצורת תפוחים. משא"כ בשולי המעיל, הרומז על בנ"י שהם בדרגה נחותה [ראה "דבר החסידות" 83 – תצוה תשע"ד] – שם מתאים שיהיו רמונים!*

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טז, תצוה שיחה ב (עמ' 336 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 357 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תקיד-טו.

 

______________

*)  והרמב"ן הסובר שגם בשולי המעיל ראוי להיות תפוחים לנוי (ולא רמונים) – יש לומר: שבניגוד לרש"י המפרש פשוטו של מקרא, הרי בפירוש הרמב"ן, בנוסף לפשט, ישנם גם "דברים נעימים . . ליודעים חן" (לשון הרמב"ן ב"פתיחה" לפירושו עה"ת בסופה). וע"פ פנימיות התורה גם יהודים אלה שהם "בשולי המעיל" הם בבחינת "תפוחיזהב" כי בפנימיותם הם צדיקים ("ועמך כולם צדיקים").

 

דבר החסידות – פרשת תצוה

ב"ה

דבר החסידות – פרשת תצוה

 

כשרש"י כותב "ולבי אומר לי"...

בביאור מעשה האפוד בתחילת פרשתנו (כח, ד) כותב רש"י "ואפוד, לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו, ולבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו, רחבו כרוחב גב איש כמין סינר שקורין פורצינ"ט שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים" ורש"י ממשיך ומבאר בדיוק את מעשה האפוד.

ויש לתמוה, רש"י בפירושו על התורה מביא בדרך כלל מקורלדבריו מחז"ל או ממשמעות הכתובים [וכפי שרש"י ממשיך כאןבנוגע לכמה פרטים בתבנית האפוד: "נאמר ודוד חגור אפוד בדלמדנו שהאפוד חגורה היא . . נאמר שתי כתפות האפוד למדנושהאפוד שם לבד והכתפות שם לבד"] ואם כן מהו לשון רש"י כאן "ולבי אומר לי" – שהוא מחדש את זה מליבו?

מבאר הרבי: מכיון שרש"י כבר כתב (תרומה כה, כז) שהאפוד הוא 'מין תכשיט' – היה אפשר לטעות ולומר, שכשם שהחושן הוא "תכשיט כנגד הלב" (רש"י ד"ה הקודם) כך האפוד הוא תכשיט כנגד מקום מסויים בגוף בלבד, לכן מדגיש רש"י שהוא אמנם תכשיט (המביא נוי ויופי ללובשו) אבל הוא משמש בתור בגד ("כמין סינר") בהתאם למה שכתוב "ועשית בגדי קודש".

[ומטעם זה גם מובן מדוע לא נמנה הציץ בפסוק זה אלא "ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט" כי דווקא אלו הם בגדר בגדים משא"כ הציץ הוא רק בגדר תכשיט*].

ומהו הלשון "ולבי אומר לי . . השרות כשרוכבות על הסוסים"?

מסופר, שפעם הלך רש"י ברחוב וראה שרה הרוכבת על סוס ולבושה בסינר ורש"י מאוד הצטער מדוע הראו לו מהשמים כזה מראה (כי זה היפך הצניעות שאשה רוכבת על סוס – ראה פסחים ג, א "באשה קראו מושב" ולא "מרכב", כיון שאינו צנוע), ואז כשכתב את פירושו על התורה נתיישבה דעתו, כי אז הבין שמה שהראו לו את זה הוא כדי שיוכל להבין ולבאר את מעשה האפוד!

וזהו "ולבי אומר לי": כזה דבר מגיע מעומק לבבו הטהור של רש"י** – שכאשר הוא ראה דבר שלא ברצונו הוא הפך את זה לפירוש מעשה האפוד שעושים לכהן גדול, וכאשר מהפכים חושך לאור אז נעשה מזה "לכבוד ולתפארת"!

שבת שלום ופורים קטן שמח!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כו, תצוה שיחה א (עמ' 191 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' ואילך). התימצות בסיוע "ביאורים לפירוש רש"י על התורה" (הרא"א שי' פרידמן, הוצאה מורחבת, קה"ת תשנ"ג) שמות עמ' 223.

______________

*)  ומה שהחושן נמנה כאן אף שהוא גם תכשיט – זה מיישב רש"י בכתבו "תכשיט כנגד הלב" היינו שזה מקום שאנשים נוהגים ללבוד בגדים, משא"כ הציץ. ודו"ק.

**) ובלשון החסידות: בחי' יחידה שבנפש, שיש בתוכו של כל יהודי, ששום דבר לא מסתיר עליו ובכוחו להפוך גם את החושך לאור.