פרשת תצוה

תרומת שמן הזית

תרומת  שמן הזית

שיר מאת: אהובה קליין. ©

ישראל  מקיימים ציוויים

שמחתם מרקיעה שחקים

תרומת שמן זית זך  כתית

למען  הדלקת נר תמיד.

 

 הוד והדר לבושם

 מצווה אדירה בחלקם

 לילדיהם  יִתְווּ  דרכים

קידוש שם שמים ברבים.

 

עם נבחר אלוקים

כזית בו חובטים

למוד גלויות וייסורים

לאורך דורות ושנים.

 

כיונה נודדת ברקיעים

חוצה  יבשות וימים

כנפיה כפלדה מתעצמים

מייחלת לאחרית הימים.

 

אינה מוצאת  מנוח

מתורתה שואבת כוח

כהרף עין ישועה

מנורת הזהב מאירה.

הערה: השיר בהשראת פרשת תצווה [חומש  שמות]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הכהן וקודש הקודשים.

הכהן וקודש הקודשים.

 שיר מאת: אהובה קליין ©

 הכהן  ממלא תפקידו

 יראה אוחזת נשמתו

 כאייל יחיש צעדים

 לעבר  קֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים .

 

  הָדוּר בִגְדֵי כהונה

 נושא שליחותו  נאמנה

 על אפודו אַבְנֵי-שֹׁהַם

 חרותות  פִּתּוּחֵי חֹתָם.

 

בהן שמות השבטים

זיכרון לנצח  נצחים

מתבונן בהם אלוקים

צדקותם אינם נשכחים.

 

מְעִיל  כְּלִיל תְּכֵלֶת

מעשה אומן תִפְאֶרֶת

בשוליו פעמונים ורימונים

בבואו לקֹּדֶשׁ מצטלצלים.

הערה:  השיר בהשראת פרשת  תצווה [חומש  שמות]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת תצווה- הצפון באפוד- ובמעיל הכהן הגדול?

פרשת תצווה- הצפון באפוד- ובמעיל הכהן הגדול?

מאמר מאת: אהובה קליין.

בפרשה זו  התורה  מקדישה סיקור  נרחב על בגדי הכהונה של הכהן הגדול, אחד מתוך שמונת הבגדים, הוא האפוד וכך הכתוב  מתאר פריט זה:

"וְעָשׂוּ, אֶת-הָאֵפֹד:  זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר--מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב.  שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת, יִהְיֶה-לּוֹ אֶל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו--וְחֻבָּר.  וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו, כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה:  זָהָב, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר.  וְלָקַחְתָּ, אֶת-שְׁתֵּי אַבְנֵי-שֹׁהַם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  שִׁשָּׁה, מִשְּׁמֹתָם, עַל, הָאֶבֶן הָאֶחָת; וְאֶת-שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים, עַל-הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית--כְּתוֹלְדֹתָם. מַעֲשֵׂה חָרַשׁ, אֶבֶן--פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל-שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב, תַּעֲשֶׂה אֹתָם.  וְשַׂמְתָּ אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד, אַבְנֵי זִכָּרֹן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָה, עַל-שְׁתֵּי כְתֵפָיו—לְזִכָּרֹן".  [שמות כ"ח, ו'- י"ג]

בהמשך נאמר:

"וְעָשִׂיתָ אֶת-מְעִיל הָאֵפוֹד, כְּלִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה פִי-רֹאשׁוֹ, בְּתוֹכוֹ; שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג, כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה-לּוֹ--לֹא יִקָּרֵעַ.  וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו, רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--עַל-שׁוּלָיו, סָבִיב; וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם, סָבִיב.  פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, סָבִיב.  וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה, וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת". [שמות כ"ח, ל"א- ל"ו]

השאלות הן:

א] מהו  מעיל האפוד של הכהן הגדול?

ב] למה שמשו הפעמונים והרימונים בשולי המעיל?

תשובות.

מְעִיל הָאֵפוֹד

על פי רש"י: המעיל והאפוד היו בגדים נפרדים כפי שכתוב: "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ, חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל.." [שמות כ"ח, ד]

על צורת האפוד רש"י אומר: שהוא לא מצא בברייתא   את ההסבר על  צורת האפוד ולכן  ליבו אומר לו: שזהו בד חגור  לאחוריו של הכהן ורוחבו כרוחב גבו והוא -כעין סינר שחוגרות אותו אותן שרות הרוכבות על הסוסים. כמו שנאמר על דוד המלך: "וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד" [שמואל-ב ,ו', י"ד] לומדים: שהאפוד הוא חגורת בד ,אבל אי אפשר  לומר שהוא כולל רק חגורה בלבד , שהרי נאמר: "וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת - הָאֵפֹד; וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ, בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד, וַיֶּאְפֹּד לוֹ, בּוֹ". [ויקרא  ח', ז] מכאן שלאפוד הייתה חגורה והוא בעצמו אינו חגורה והוא נקרא בשם אפוד- על שם –"שאופדו ומקשטו בה"-כלומר: שהכהן חוגר ומלביש.

החוט ממנו ארגו את החושן והאפוד היה כפול כ"ח ושזור מחמישה מינים, תכלת, ארגמן ותולעת שני – שלושתם היו צמר צבוע בצבעים אלו, שש  משזר- הוא הפשתן וחוטי זהב, כל אחד מארבעת המינים הראשונים היה כפול שש וחוט אחד של זהב איתם.

כשם שאת האבנט היו הכוהנים לובשים על הצלעות כנגד המרפק ,כך גם חשב האפוד היה  הכהן הגדול לובש. ומכאן שהאפוד היה מגיע עד בית השחי.

על האפוד משני צדדיו של הכהן – מעל הכתפיים-היו קבועות אבני השוהם- אבן אחת מכל צד: והשמות של שנים עשר שבטים היו כתובים  עליהן ,שישה על אבן אחת ושישה על אבן שנייה, על פי  פשוטו של רש"י על שתי האבנים היו רשומים שמות השבטים "כתולדותם" ורש"י מפרש זאת בשתי משמעויות:

א] כסדר שנולדו.

ב] כפי שנכתבו בעת שנולדו ולכן  בנימין נכתב באופן מלא - שכך  נכתב במקום הולדתו: "וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין". [בראשית ל"ה, י"ח]

וזאת למרות שבכל המקומות בתורה כתוב: "בנימן" וכך היו כ"ה- אותיות בכל אבן.

האבנים היו מעשה אומן, והאותיות היו "פיתוחי חותם"- כלומר- נחרתו על האבנים והיו מפורשות וברורות כמו כתב שחורצים חוטמי הטבעות.

בנוסף, מסביר רש"י: כאשר אהרון הכהן נשא את שמות בני ישראל על כתפיו המשמעות היא: שהאבנים, כביכול, באו להזכיר לה' את השבטים וצדקתם.

על פי דברי הגר"א [הגאון רבנו אליהו מווילנא] בספר: [" פנינים משלחן הגר"א על התורה"]

"פִּתּוּחֵי חֹתָם"- ראשי תיבות: חיה, תחיה, מטר-  רמז למפתחות שנמצאים אצל הקב"ה בלבד ולא נמסרו לשום שליח אחר- והם:

מפתח של חיה [חיים] שנאמר:

"וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ".

[בראשית ל', כ"ב]

מפתח הגשמים, שנאמר:

"יִפְתַּח יְהוָה לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ" [דברים, כ"ח, י"ב]

מפתח של תחיית המתים: שנאמר:

ו"ִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי".

[יחזקאל, ל"ז, י"ג]

והמילים:

"אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה"- מרמזות על כך שלא נגע באבנים-שום זר.

על פי הכתוב האבנים היו מוקפות במשבצות זהב, הזהב היה משמש לאבנים מושב-  באופן שבתוך המשבצת זהב הייתה גומא ובתוכה האבן וזה  היה על האפוד  -מעל כתפיו של הכהן הגדול.

לפי הסבר חכמנו הקדמונים [זבחים פ"ח ע"ב] כל שמונת הבגדים השייכים לכהן הגדול תפקידם כל אחד בנפרד לכפר על חטאיהם של עם ישראל:

המעיל- תפקידו לכפר על לשון הרע.

האפוד - מכפר על עבודה זרה.

הפעמונים והרימונים.

רש"י מסביר: שהרימונים בשולי  המעיל היו עגולים כביצת תרנגולת וחלולים מבפנים ובתוכם ענבלים.

בין שני רימונים היה תמיד פעמון אחד.

אך  הרמב"ן מפרש: שבתוך כל רימון היה פעמון. שהרימון שימש כזוג והפעמון הוא הענבל שהיה בתוכו.

על פי ספר:"מטה שמעון": ראיתי הסבר יפה על משמעות הרימונים והפעמונים:

אמר הקב"ה: יבוא קול שופר ויכפר על מעשה הקול [ערכין ט"ו]- כלומר יכפר על לשון הרע.

מעשה בגאון מוילנא ששכר  עגלון יהודי ,שהיה מסיעו מעיר לעיר, בעוד העגלון היה נוהג את הסוסים - הרב הגאון היה  יושב לצדו שקוע בלימוד מתוך ספר קודש שאוחז בידו, אך פעם אחת, קרה שהעגלה סטתה במקרה לצדי הדרך לכוון גינתו של אחד הגויים –אשר היו בהם צמחים והסוסים החלו לנגוס בם, כשהבחין העגלון מה קורה מיד קפץ מהעגלה -והסתתר בין אחד השיחים וזאת בטרם יופיע בעל השדה ויתחיל לצעוק ולהאשים על כך. לעומת זאת הגר"א היה ממשיך להתעמק בספרו וכלל לא חש במתרחש. לפתע הגיע הגוי מביתו אל העגלה בריצה וראה ש הגר"א  מעיין בספרו, מיד התחיל להכותו בחשבו כי  הוא בעל העגלה. אמר לו: מדוע אתה עושה את עצמך כאילו לא עשית כלום, הרי החנית  את סוסיך ליד גינתי כדי שיאכלו על חשבוני?

עכשיו הבין הגר"א  במה מדובר, הוא חשב לגלות לו כי לא הוא בעל הסוסים, אלא שמדובר באותו האדם  מסתתר בין השיחים, אך באותו רגע  עלה במוחו שאסור להלשין!

שתק ,המשיך לספוג את המכות כשהוא שומר על שתיקתו, לימים כאשר נזכר במאורע זה הודה לה' על שהצילו מעוון חמור זה של הלשנה, חלילה, אם היה נכשל בכך כל  זכות לימוד התורה שלו לא היה מצילו מעונשו הקשה[מעשה הצדיקים]

על פי חכמנו הקדמונים: המילים: "שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו" מרמז שהמעיל  מכפר על לשון הרע.

"בעל הטורים " [רבינו יעקב בן אשר] אומר על הפסוק:

"וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה, וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת".

 שלוש פעמים  מצאנו במקרא את הפועל: "נשמע"

 א] בזמן מתן  תורה שנאמר: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".

 ב] בפרשת בגדי הכהונה: "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ"

 ג] במגילת אסתר: "וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ" [מגילת אסתר א', כ']

 רש"ר מסביר : כי הרימונים הנמצאים בשולי המעיל- הם סמל של זרע פורה ומכאן נלמדת האמרה: "מלאים מצוות כרימון" צבעם אדום- צבע התכונה החיובית החייתית המצורף עם צבע כחול משמשים ומסמלים את הזרע הפורה של החיים הקשורים בברית עם ה'. הרימונים – פניהם כלפי מטה-כלפי האדמה -  מכאן שהארץ תקבל את התועלת של פירות הקדושה.

לסיכום, לאור האמור לאור: המעיל והאפוד של הכהן הגדול- גנוזים בהם מסרים חשובים להתנהגות מוסרית-  כלפי  המקום  וכלפי החברה ובהיות הכהן אדם משכמו ומעלה ,חייב לשמור על הקדושה הראויה במשכן ועצם העניין שהפעמונים משמיעים קול בבואו אל הקודש, דבר זה  מוכיח שהכהן מייצג  ציבור שלם ואינו פועל  לטובתו הבלעדית.

 

 

 

הקדשת אהרון לכהן גדול -שיר מאת: אהובה קליין ©

הקדשת אהרון לכהן גדול -שיר מאת: אהובה קליין ©

 

משה נרגש בליבו

לקיים ציווי בוראו

יקדיש אהרון  לייעודו

כהן גדול ברוממותו.

 

 אוחז  בשמן המשחה

על ראשו יוצק בשמחה

 אחד הרגעים הנשגבים

 לנצח אינם  נשכחים.

 

 שמן משחה טהור

 מקרין למרחקים אור

אינו מתמזג עם חולין

מחולל פעמים ניסים.

 

 עתה אהרון כהן גדול

כבוד ותפארת לעיני כול

לראשו חובש מצנפת

השכינה  אתו מתמזגת!

 הערה: השיר בהשראת פרשת: תצווה[ חומש שמות]

 

פרשת תצווה - משיחת הכהן הגדול בשמן המשחה .

פרשת תצווה - משיחת הכהן הגדול בשמן המשחה .

מאת: אהובה קליין .

אחד הנושאים  בפרשה : משיחת אהרון הכהן לתפקיד הכהונה - על ידי יציקת שמן המשחה על ראשו: 

"וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת, עַל-רֹאשׁוֹ; וְנָתַתָּ אֶת-נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ, עַל-הַמִּצְנָפֶת.  וְלָקַחְתָּ אֶת-שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְיָצַקְתָּ עַל-רֹאשׁוֹ; וּמָשַׁחְתָּ, אֹתוֹ". [שמות כ"ט, ו-ח]

 השאלות הן:

 א] מהו "נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ" ?

 ב] מדוע נמשח אהרן בשמן המשחה ומה  טיבו של שמן זה?

תשובות.

נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ.

רש"י מסביר: כי הכוונה לציץ של הכהן הגדול- כלומר הנזר שעליו חקוק שמו  הקדוש של ה'.

רבינו בחיי מבהיר: הציץ של הכהן הגדול נכלל בתוך שמונת בגדי הכהונה - הוא אינו נחשב לבגד, אלא לתכשיט ומה שמזכירים רז"ל תמיד שמונה בגדי כהונה הם הולכים אחר הרוב- כי שבעה מהם- הם בגדים שהכהן הגדול לובש - והם  כנגד שבעה רקיעים.

הציץ שעל ראשו של הכהן הגדול היה עשוי זהב הוא עליון על כל בגדי הכהן והוא רומז על מידה שמופיע בדברי דויד המלך:

"כָּל-כְּבוּדָּה בַת-מֶלֶךְ פְּנִימָה;  מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ". [תהלים מ"ה, י"ד]

לכן על הציץ היה כתוב "פיתוחי חותם"- "קודש לה' " והיה על מצח אהרון הכהן לסימן- שהוא  הכהן הגדול, זאת בנוסף לאבני האפוד על שתי כתפיו , החושן  ושתים עשרה האבנים- כנגד שבטי ישראל - ועל שולי מעילו פעמונים ורימונים ומעל ראשו הייתה שורה השכינה -מידת הדין שבאמצעותה הרחמים משגיחים על עם ישראל, ומהו לשון: "ציץ"?-זה הפסוק משיר השירים:

"הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים". [שיר השירים, ב', ט'] הכוונה לקב"ה שמשגיח על עם ישראל- כמו שכתוב:

"וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים".

רבינו בחיי מקדיש גם הסבר על אופן עשיית הציץ: "עושה טס של זהב רוחב שתי אצבעות ומקיף מאוזן לאוזן וכותב עליו שני שיטים: "קודש לה',  "קודש למטה, לה' למעלה, והיו האותיות בולטות והיה נקוב שני קצותיו ופתיל תכלת למטה ממנו מנקב לנקב שיהא נקשר בפתיל כנגד העורף"- כלומר פתיל התכלת העוקף את המצנפת  של הכהן הגדול- היה נקשר מאחורי הכובע- על העורף.

 

הכהן הגדול ושמן המשחה.

את שמן המשחה רקח  משה בכבודו ובעצמו, כמו שהכתוב מציין: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  וְאַתָּה קַח-לְךָ, בְּשָׂמִים רֹאשׁ, מָר-דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם; וּקְנֵה-בֹשֶׂם, חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם.  כד וְקִדָּה, חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; וְשֶׁמֶן זַיִת, הִין. וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ, שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ--רֹקַח מִרְקַחַת, מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ; שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ, יִהְיֶה.  וּמָשַׁחְתָּ בוֹ, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֵת, אֲרוֹן הָעֵדֻת.  וְאֶת- הַשֻּׁלְחָן, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, וְאֶת- הַמְּנֹרָה, וְאֶת-כֵּלֶיהָ; וְאֵת, מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת.  וְאֶת-מִזְבַּח הָעֹלָה, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו; וְאֶת-הַכִּיֹּר, וְאֶת-כַּנּוֹ.  וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים; כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, יִקְדָּשׁ.  ל וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו, תִּמְשָׁח; וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, לְכַהֵן לִי".  [שמות ל, כ"ב- כ"ט]

על פי ספר החינוך: שמן משחת הקודש מטרתו למשוח באמצעותו כל כהן גדול שיתמנה כמו שנאמר: "והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על- ראשו שמן המשחה" [ויקרא כ"א, י] וכן מושחים באמצעותו קצת מהמלכים, והיו מושחים בו את הכלים  של בית המקדש, וממשיך ספר החינוך בהסבר: "ולא יצטרכו למשוח לעתיד אלא בעבודה  יתקדשו, וזהו שכתוב: יהיה זה לי לדורותיכם" כן אמרו זיכרונם לברכה  בספרי.

רבינו בחיי מביא מדרש: שמן המשחה שמשה עשה במדבר, נעשו בו נסי  ניסים שהרי בתחילה הכמות הייתה י"ב לוג, שנאמר: "ושמן זית הין אם לסוך בו ממנו נמשח המשכן וכל כליו וכל כלי המזבח, ממנו נמשחו אהרון הכהן ובניו בשבעת ימי המילואים וממנו נמשחו כוהנים גדולים וכולו קיים לעתיד לבוא, שנאמר: "שמן משחת קודש יהיה זה לי".

על פי רש": משה היה נותן את השמן על ראש הכהן ובין ריסי עיניו, משיחת אהרון הייתה בצורתה דומה לאות יונית ודומה למשיחת רקיקי המצות.

רש"ר [רבי שמשון רפאל הירש] מסביר כי מה שמיוחד בשמן - שהוא אינו מתערבב עם מים ומשיחה בשמן מסמלת - בדרך כלל- את השוני מן החולין.

בהמשך רש"ר מסביר את דברי רש"י בנוגע לאופן משיחת הכהן בשמן, היינו בצורת אות יונית-שני קווים חוצים זה את זה ומכאן ניתן להסיק: שהשפעת שמן המשחה צריכה להתפשט לכל הצדדים והרוחות .

"שפת אמת" מדבר רבות על חשיבות השמן: על פי המדרש המתאר: "מה שמן מאיר כך בית המקדש מאיר לעולם ,לכן נקראו ישראל זית רענן שהם מאירים לכל . השמן הוא מאיר שעל ידו האור נאחז בפתילה"

בהמשך הוא מסביר: שאורו של בית המקדש היה נאחז בנפשות עם ישראל ובזוהר הקדוש נאמר: "נר מצווה ותורה אור"

ובחר ה' דווקא באהרון- לפי שנחשב לאיש חסד כמו שנאמר: "לאיש חסידך להיות כהן גדול"

לעניות דעתי, הכהן  נמשח על ידי שמן המשחה- לפי שהוא חייב להאיר לעם ישראל וכזה היה אהרון הכהן- שהיה ידוע כאיש אוהב שלום ורודף שלום- כפי  שהמשנה מתארת: "הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה:"[מסכת אבות  פרק א', י"ב]   אהרון מקרב את הבריות לתורה והתורה עצמה היא כולה אור.

לסיכום, לאור האמור לעיל: ניתן להסיק, כי אהרון הכהן הוקדש על ידי משה באמצעות שמן המשחה שנרקח על ידי משה בכבודו ובעצמו, יש לזכור את אזהרת  התורה:". .איש אשר ירקח כמוהו ואשר ייתן ממנו על     זר ונכרת מעמיו"

שמן זה - תפקידו לקדש את הכהן הגדול לייעודו  - רם המעלה ויש בו מסר – להיות טהור וקדוש - לא להתמזג  עם החולין. אלא להאיר לעם ישראל- הנבדל מכל העמים , לא רק בתקופת המשכן והמקדש, אלא גם לעתיד לבוא!

יהי רצון שנזכה במהרה לגאולה שלמה ונשוב לחזות בעבודת הכוהנים במקדש השלישי, אמן ואמן.

 

 

פרשת תצווה - משה לא נבחר לכהונה?

פרשת  תצווה - משה לא נבחר לכהונה?

מאת: אהובה קליין.

 

פרשה זו מתארת את בגדי הכהונה והקדשת הכוהנים לתפקידם על ידי משה, מעניין ששמו של משה אינו מופיע באופן מפורש בפרשה:

על כך כמה תשובות:

"בעל הטורים" מסביר: כי הטעם לאי הזכרת שמו של משה: היות ואחרי  חטא העגל ביקש מהקב"ה: "מחני נא מספרך אשר כתבת [שמות ל"ב, ל"ב]    מכאן שקללת חכם ,אפילו על תנאי - אינה שבה ריקם.

הגאון מווילנה סובר אחרת :לדעתו - היות ופרשה זו נקראת בשבוע בו אנו מציינים את יום פטירתו -  ז' באדר – לכן אין שמו מופיע באופן גלוי בפרשה.

על מנת להעביר את הכהונה ממשה לאהרון ,משה היה חייב לקדש את הכוהנים לתפקידם –בנוסף לבגדיהם המיוחדים  היה עליו לבצע כמה פעולות כפי שהכתוב מתאר: "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-תַּעֲשֶׂה לָהֶם, לְקַדֵּשׁ אֹתָם--לְכַהֵן לִי:  לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן-בָּקָר, וְאֵילִם שְׁנַיִם--תְּמִימִם.  וְלֶחֶם מַצּוֹת, וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת, מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן; סֹלֶת חִטִּים, תַּעֲשֶׂה אֹתָם.  וְנָתַתָּ אוֹתָם עַל-סַל אֶחָד, וְהִקְרַבְתָּ אֹתָם בַּסָּל; וְאֶת-הַפָּר--וְאֵת, שְׁנֵי הָאֵילִם.  וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו תַּקְרִיב, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְרָחַצְתָּ אֹתָם, בַּמָּיִם.  ה וְלָקַחְתָּ אֶת-הַבְּגָדִים, וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת-אַהֲרֹן אֶת-הַכֻּתֹּנֶת, וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד, וְאֶת-הָאֵפֹד וְאֶת-הַחֹשֶׁן; וְאָפַדְתָּ לוֹ, בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד.  וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת, עַל-רֹאשׁוֹ; וְנָתַתָּ אֶת-נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ, עַל-הַמִּצְנָפֶת.  וְלָקַחְתָּ אֶת-שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְיָצַקְתָּ עַל-רֹאשׁוֹ; וּמָשַׁחְתָּ, אֹתוֹ. ...."

השאלות הן:

א] מה מסמלים - הפר ושני האילים שמשה מביא למשכן?

ב] מדוע הועברה הכהונה ממשה לאהרון אחרי שבעת ימי המילואים?

תשובות.

הפר ושני האילים - הסמליות.

רבינו בחיי מסביר: באמצעות שני פירושים:

א] "לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן-בָּקָר, וְאֵילִם שְׁנַיִם--תְּמִימִים." פר ושני אילים - סה"כ שלושה - כנגד שלושה אבות העולם: אברהם, יצחק, יעקב.

ב] על פי המדרש: "לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן-בָּקָר, וְאֵילִם שְׁנַיִם.." כמו שכתוב[ישעיהו מ"ו, י']  " מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית" פר אחד כנגד אהרן ,אילים שנים כנגד אלעזר ואיתמר - רמז ששני בני אהרון נדב ואביהוא עתידים למות על ידי קורבן .

העברת הכהונה ממשה לאהרון ובניו.

לאחר שמשה שימש ככהן במשך שבעת ימי המילואים הוא מעביר את הכהונה לאהרון ובניו באופן של ציווי.

על פי דברי חז"ל: [מסכת פסחים]  משה נענש היות וסירב תחילה לקיים את שליחותו למצרים, כפי שנאמר:   "וייחר אף השם במשה, ואמר לו הלא אהרון אחיך הלוי וכו' "

רבי שמעון בר יוחאי אומר: "עכשיו הוא לוי ואתה כהן, מכאן ואילך הוא כהן ואתה לוי"

חכמים אומרים: כי לא קיימת כאן העברת הכהונה, אלא מלכתחילה לא נועד משה לשמש ככהן ,אלא אך ורק בשבעת ימי המילואים.

חז"ל אומרים: כי משה שימש  עם אהרון עד פטירתו, ורק מזרעו ואילך פסקה הכהונה.

במדרש רבה שמות פרשה ב' נאמר בפירושה של המילה: "הנני" בסנה: "הנני לכהונה, הנני למלכות"

על פי זה: משה התאווה לשמש גם בכהונה גדולה, אבל הקב"ה אמר לו: "אל תקרב הלום" אין הכהונה  נתונה לך ,אלא  לאהרון אחיך. כאן בפרשת תצווה כאשר ה' מצווה את משה: "ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך" הדבר היה רע בעיני משה.

"אמר לו הקב"ה תורה שלי הייתה ונתתיה לך, שאילולא היא אבדתי עולם"

מכאן: שנתינת התורה על ידי משה לעם ישראל -היא פיצוי על שלילת הכהונה ממנו.

עניין הקנאה של משה נראית בעיני פרשנים אחדים תמוהה.

אבן עזרא מסביר: על משה הוטל התפקיד להנהיג את עם ישראל -היה עליו ללמדם תורה ולכן לא היה לו פנאי לעבודת הכהונה.

 כמו כן, אשתו של משה הייתה בת יתרו ובניו לא נחשבו מיוחסים. לכן התורה שמה את הדגש על יחוסו של אהרון.

הסבר מעניין ב"אהל יעקב" של המגיד מדובנא - על אי נתינת הכהונה למשה: הכהן נועד לחנך ולהדריך את העם בו בזמן שהוא עצמו חייב לשמש להם דוגמא אישית.

 אך משה עמד ברמה גבוהה מאד מעל כל ההמונים ואילו מחנך העם צריך לבואמתוך העם ולהיות נוכח בתוכו.

חז"ל אומרים: "יפתח בדורו כשמואל בדורו" אם שמואל היה חי בתקופת של יפתח, לא היה מסוגל בגלל מעלותיו הגבוהות להשפיע על אותו הדור, היות וכל מנהיג חייב להתאים לדור שלו..

בזמן חטא העגל הקב"ה אומר למשה: "לך רד כי שיחת עמך"- הכוונה שיש לרדת - אל העם ולמנוע את ההידרדרות.

לכן ה' אמר למשה: כי התורה לא ניתנה ישירות מפי הגבורה לעם ישראל ,היות והעם לא היה מסוגל לקלוט את התורה ממקור אלוקי באופן ישיר.

לכן משה  היה מתווך בין עם ישראל לאלוקים.  אי לכך מאותו הטעם נבחר אהרון לכהונה ולא משה, כי משה היה מורם מהעם ולא היה ביכולתו להדריך את העם במציאות  של אותו זמן.

לסיכום לאור האמור לעיל- משה נועד להנהיג את עם ישראל והוא עשה זאת במסירות נפש, אך בהיותו מורם מעם-לא ניתנה לו הכהונה, היות והכהן היה צריך לבוא מתוך העם.

ועל כן , כל אחד מילא את שליחותו נאמנה.

יהי רצון שבית המקדש השלישי יבנה במהרה ונזכה לחזות בעבודת הכהונה המתחדשת - במקום הקדוש. אמן ואמן.

 

 

משה מקדש כוהנים

משה מקדש כוהנים

 

שיר מאת: אהובה קליין ©

בתום ימי המילואים

 משה מצווה  ציווים

 לקדש אהרון ובניו

 לכוהנים במשכן החדש.

 

 יחיש צעדיו בין הסלעים

 בתוך חולות ואבנים

 יילווה פר ושני אלים

סל מצות סולת חיטים.

 

  השמים מאירים פנים

העבים מחול מחוללים

 מרבד הרקיע מתקדש

השכינה זורעת אש.

 

הערה: השיר בהשראת פרשת תצווה [חומש שמות]

 

 

 

 

 

פרשת תצווה-חכמת נשים וחכמת הלב-במשכן. כיצד?

פרשת תצווה-חכמת נשים וחכמת הלב-במשכן. כיצד?

 מאמר מאת: אהובה קליין

פרשה זו פותחת במילים: "וְאַתָּה תְּצַווֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְייִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹות נֵר תָּמִיד.." [שמות כ"ח, כ]  בהמשך חכמי הלב  מצווים לעשות את בגדי הכהונה לאהרון ואת החומרים הם ייקחו מבני ישראל.           כפי שנאמר: "והם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ.."                                                                                           השאלות הן:                                                                                            

א] מה ניתן ללמוד על הירתמותם של בני ישראל  בהבאת חומרים שונים למען      בגדי הכהונה והמשכן?                                                                         

ב] מה מאפיין את חכמי הלב?                                               

ג] כיצד מתמזגת חכמתן של נשים עם חכמי הלב?                                     

תשובות.                                                                                           הירתמותם של עם ישראל.

משה המנהיג משמש דוגמא  אישית לעם ישראל בכל מסירותו למענם ,על ידי חוש האחריות שהוא מגלה כלפיהם ,הן מבחינה רוחנית  והן מבחינה גשמית.

בעל הטורים מסביר: כי עצם העניין ששמו של משה אינו מופיע בגלוי בפרשה זו. הדבר נובע מתוך דבריו אל ה': "מחני נא מספרך אשר כתבת" [שמות ל"ב, ל"ב]                                                                                                  ובקשתו התקיימה בפרשת תצווה.

הרב נתן מאיר [משגיח בישיבת לייקווד] מסביר בספר קובץ שיחות: כי בקשתו זו של משה מה' - נבעה מתוך רגש אחריות לעם ישראל, אחרי שחטאו בחטא העגל, אלוקים רצה להענישם ומשה עמד מנגד והתפלל על עם ישראל- למען  ביטול הגזירה הקשה.

עניין האחריות  מועבר גם לעם ישראל והם ערבים זה לזה, כולם נרתמים לתרום למען המשכן, הדבר גורם להתלכדות העם סביב מטרה מרכזית אחת.עם ישראל אינו קובץ של יחידים שכל יחיד דואג רק לעצמו, אלא כל אחד חייב למלא את שליחותו נאמנה למען  כלל ישראל  ולעבודת ה' וקידוש שמו בארץ ובעולם. כך כל אחד אחראי על הכלל, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית. התנהגות זאת של התלכדות העם  מביאה לאחווה בין איש לרעהו.

במדרש קהלת רבה ז, נאמר: "בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שייתקן אחריך".

 על ידי שאדם מיטיב את מעשיו הוא מתקן את העולם הזה וגם את כל העולמות העליונים.

הרי הקב"ה ברא את האדם כנזר הבריאה , האדם  מעל כל היצורים ובמעשיו יש השפעה על הבריאה כולה. אדם ההולך בדרך ישרה ועושה מעשים טובים- גורם לתיקון העולם הזה וגם לכל העולמות העליונים.  אך כאשר הוא חוטא חלילה ועושה מעשים רעים ,ההשפעה לכך מגיע לכל הרבדים. מכאן ילמד האדם לנהוג בחוש האחריות כלפי מעשיו וכלפי הכלל.

במסכת סנהדרין [דף ל"ז ע"א ]נאמר: "לפיכך, כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם"   את חוש האחריות והערבות הדדית אנו רואים אצל בני ישראל בהבאת התרומה.

 חכמי הלב.

נאמר: "ואתה  תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה"[שמות כ"ה, ג]

 בצלאל בן אורי ואהליאב  בן אחיסמך נחשבו לאומנים – חכמי לב,  בצלאל התקדם בעזרת רוח אלוקים בכישרונו האומנותי.

על פי דעת חז"ל:  בצלאל היה בן שלוש עשרה בלבד ועל כן בגיל  צעיר כזה להגיע לדרגה כה גבוהה של כישרון- זה לא בכוחות עצמו, אלא באמצעות רוח אלוקים, מכאן ניתן ללמוד כי אדם  בעל סגולות וכישרונות  ברמה כה גבוהה  שהוכשר למשימה עילאית- הקמת המשכן , כליו ובגדי הכהונה. ליידע זה יש ערך רב בחיי המעש ויש לראות בכך כמתת אלוקים.

אך מעניין להבין  מהו "חכם ללב" ומי הוא הזוכה לתואר  הזה?

הג"ר חיים שמואלביץ זצ"ל כתב ב"שיחות מוסר" כי מהפסוק: "ובלב כל חכם נתתי חכמה" [שם ל"א, ו] אנו למדים: כי האדם חייב להכין לעצמו לב חכם, ובלב כזה הקב"ה מעניק את החכמה, אך נשאלת השאלה כיצד יעשה זאת אדם בפועל?

לצורך התשובה נעיין בספר מלכים-א, ג [ה]

הקב"ה נראה לשלמה המלך בגבעון ושואל אותו: "שאל מה אתן לך"?               תשובתו של שלמה: "..ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין- טוב לרע כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה"?    ובהמשך נאמר: "וייטב הדבר בעיני ה' כי שאל שלמה את הדבר הזה: ויאמר אלוקים אליו יען אשר שאלת את הדבר הזה ולא שאלת לך ימים רבים ולא שאלת לך עושר ולא שאלת נפש אויבך ושאלת  לב להבין לשמוע משפט: הנה עשיתי כדבריך, הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא- היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך.."[שם ,ג, י- י"ב] שלמה המלך קיבל את מבוקשו  ואכן הוא ביקש רק חכמה, מפני שהבין כי חיים ללא חכמה  הם חסרי חשיבות.

הרמב"ם אומר: "וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא  תלמוד תורה כמיתה הן חשובין"[הליכות רוצח פ"ז]   מכאן שאדם המשתוקק לחכמה יבקש זאת מאלוקים, ואם יבקש זאת באמת, יזכה להיות חכם לב.                             ניתן ללמוד מיהושע בן- נון עד כמה  צריכים להשתדל בהשגת החכמה, הרי הוא ירש את המנהיגות ממשה ועליו נאמר: "איש אשר רוח בו"

 ספורנו מסביר:

 כי "חכם לב" הוא אדם "המוכן לקבל  אור  פני מלך חיים" ובזה הצטיין יהושע.  ומוכח מהכתוב כי יהושע המתין למשה שהיה על הר  סיני-במשך ארבעים  יום והוא נטה אוהל למרגלות ההר, וכל זה במטרה שתכף שמשה ירד , יהושע יוכל לשרת את רבו ועשה זאת במסירות נפש, עד כי עזב באותו זמן את משפחתו ואת כל ישראל.

 הרמב"ן מתפעל מהתגלות כישרון נפלא הנועד משעת היצירה למטרת הקמת המשכן וכליו בבחינת: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מרחם הקדשתיך" [כדברי  ה' לירמיהו  הנביא]

חכמת נשים בנתה ביתה.

בתוך כל הקהל הבא כאיש אחד לתרום זהב וחומרים אחרים למען בגדי הכהונה וצורכי המשכן- באות גם הנשים אשר לא תרמו מתכשיטיהן לעבודת עגל הזהב.

בנדיבות ליבן הן תורמות למען הקדושה לחכמי הלב את תכשיטיהן ,ובפרשיות הבאות אנו  קוראים שיש ביניהן נשים חכמות לב שתורמות למשכן מפרי יצירתן.

חז"ל אומרים: "בינה יתירה נתן הקב"ה באשה יותר מבאיש"  ושלמה המלך משבח את האישה  באומרו: "חכמת נשים בנתה ביתה" [משלי י"ד]

לאור האמור לעיל, ניתן ללמוד- שכל מעשה המשכן נעשה  על ידי ערבות הדדית- כאיש אחד בלב אחד  ובתוך הקהל כיכבו גם הנשים  החכמות בהרמוניה עם חכמי הלב.

ציווי לחכמי הלב./ שיר מאת: אהובה קליין ©

ציווי לחכמי הלב./ שיר מאת: אהובה קליין ©

 

אומני המשכן  ניצבים

בפני גדול הנביאים

להם ציוויים יעביר

מרוחו עליהם יאציל.

 

אוזניהם קשובות למסרים

דרוכים עזים כנמרים

להם  סוגי מתכת

תולעת שני ותכלת.

 

חכמתם נצורה בליבם

מלאכת מחשבת עיסוקם

בגדי קודש  מכובדים

יוצרים לנבחרי הכוהנים.

 

חושן משובץ אבנים

אפוד ומעיל עם פעמונים

תוצר ידיהם קוצרים

על כך יודו לאלוקים.

הערה: השיר בהשראת פרשת תצווה[חומש שמות]

22.2.15

 

 

 

 

 

פרשת תצווה- ציווים לחכמי הלב- כיצד?

פרשת תצווה- ציווים לחכמי הלב- כיצד?

מאמר מאת: אהובה קליין.

[המאמר לעילוי נשמת אמי –חיה ז"ל בת בן ציון]

פרשת תצווה היא מיוחדת, לפי  ששמו של משה אינו  מוזכר כלל  בתוכה.

על כך אומר הגאון מווילנה: ברוב השנים חל התאריך  ז' באדר- יום מותו של משה- בשבוע שבו קוראים פרשה זו ,לפיכך אין שמו מופיע - וזאת  כדי להזכיר את יום פטירתו.

אחד הנושאים שהכתוב מתאר: בחירת אהרון ובניו לכהונה ועשיית בגדי קודש לכוהנים:

"ואתה הקרב אליך את- אהרון אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו – לי אהרון נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני אהרון:  ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת: ואתה תדבר אל כל חכמי- לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו בגדי אהרון לקדשו לכהנו לי" [שמות כ"ח, א-ד]

השאלות הן:

א] מדוע  נצטווה משה  לקרב אליו את אהרון מתוך בני ישראל?

ב]  מה מטרת בגדי הכהונה?

ב]  מי הם חכמי הלב?

הציווי למשה לקרב אליו את אהרון.

הצדיק רבי מאיר'ל  מפרימישלאן מסביר:

הרי ידוע כי משה ואהרון היו שונים באופיים ובהתנהגותם: בעוד שמשה היה נוהג יותר להתבודד: "ומשה ייקח את האוהל ונטה מחוץ למחנה" [שמות ל"ג, ז'] לעומתו אהרון היה מעורב יותר עם הבריות, כמו שנאמר עליו שהיה "אוהב שלום ורודף שלום ומקרבם לבריות"

לכן כאן הקב"ה מבקש ממשה שיקרב אליו את  מידתו הטובה של אהרון -המעורב  עם הבריות בכל זמני היום, שהרי כך ראוי למנהיג  אמיתי  לרדת לגובה העם  ולא להתרחק מהעם על ידי מחיצות, או מרחקים.

 הכלי יקר מפרש: כי  בגלל מעשה העגל שאהרון היה שותף בו,  נתרחק אהרון כמו שנפסלו בכורי ישראל, אך משה קירב את אהרון באמצעות תפילתו ,כמו שנאמר: "ובאהרון התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרון בעת ההיא" [דברים ט, כ]

בתפילתו זו - הביע משה את בקשתו כי אהרון הוא אחיו בשרו והשמדתו עלולה לגרום כאילו נאכל חצי בשרו של משה, משה התפלל על אהרון כפי שהתפלל על מרים אחותו כאשר נענשה בצרעת. מכאן שבזכות תפילת משה הצליח לקרב אותו אליו ועל כן נבחר אהרון בזכות משה וזאת למרות שהיה שותף למעשה העגל.

 הכלי יקר מביא פירוש שני: משה היה צריך לקרב את אהרון מתוך בני ישראל, לפי שאין הנבואה שורה על נביאי ישראל, אלא בזכות עם ישראל, ולכן למרות שהיה נחוץ להרחיק את אהרון בגלל השתתפותו בחטא העגל- בכל זאת הקב"ה רצה לקרב אותו בגלל שתי סיבות:

א] בעבור משה שהוא אחיו וכבודו של אהרון הוא גם כבודו של משה.

ב]  בזכות בני ישראל שהיו זקוקים לכהן כדוגמת אהרון שיש ביכולתו לעשות שלום.

מטרת בגדי הכהונה.

הרמב"ן אומר: כי בגדי הכהונה  היו צריכים לשמש: "כבוד ותפארת" כלומר בגד הכהן היה חייב להיות נכבד ומפואר כמו שנאמר: "כחתן יכהן פאר" [ישעיהו  ס"א, י],אלה הם מלבושי מלכות: "כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה"

כמו שיעקב עשה ליוסף כותונת פסים שפירושו: "מרקמת כדמות פסים, והיה כותונת תשבץ.. והלבישו כבן מלכי קדם"

בגדי הקודש האלה מטרתם לשרת בהם לכבוד ה' השוכן בתוכם לתפארת עוזם-כמו שכתוב: "כי תפארת עוזמו אתה":[תהלים פ"ט, י"ח]

רבינו בחיי אומר: בגדי הכהן צריכים להיות ברמה שהכהן יתכבד ויתפאר בהם,  הוא לבוש בבגדי מלכות בתוך העם, הוא כמלך נכבד ומפואר ואז יהיה שלם בכול- היות ובגדים אלה הם בגדי מלכות.

 בדומה לדברי הרמב"ן גם רבינו בחיי מזכיר את כותונת הפסים של יוסף.

והמעיל של הכהן כמו שנאמר: "כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים" [שמואל –ב י"ג, י"ח]

בעל העמק דבר אומר ,רעיון דומה: "באשר נדרש העניין, שיהא אהרון מקדש עצמו ומתנהג בחסידות ובפרישות, נבדל מכל ישראל, זה אי אפשר, אלא באופן שיהיה נכבד בעיני הבריות, שידעו ויבינו, שהוא במעלה עליונה מהם, ולא יחשבו זאת לגבהות הרוח, לפיכך היה צריך שהבגדים לכבוד ולתפארת, ומזה הבינו בני ישראל כי חפץ ה' ביקרו, וראוי היה להיות מרכבה לשכינה" כלומר הכוונה שבאמצעות בגדי הכהונה יבינו ההמונים את החשיבות הרוחנית  והנעלה של הכהן.

הרמב"ם, בהלכות כלי המקדש פרק ח', פוסק להלכה: בגדי כהונה מצוותם שיהיו חדשים, נאים ומשולשים, כדרך בגדי הגדולים, שנאמר לכבוד ולתפארת"

ומוסיף הרמב"ם, שכהן שעובד עם בגדים מרושלים-עבודתו פסולה.

הכוזרי[מאמר ראשון צ"ט] מסביר: כי התורה מאד מדקדקת בהופעתו של הכהן ואסור שיהיה מום בגוף הכהן, מלבושיו ותכשיטיו.

חכמי הלב.

רבינו בחיי אומר: בגדי הכהונה חייבים ליעשות על ידי  חכמי הלב שיעשו זאת מתוך מחשבת חכמה ותהיה העשייה לשמם.

הכלי יקר אומר: כי משה פונה אל חכמי הלב-לפי שהם קיבלו את האצילות ממשה ,כפי שנאמר: "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם"[במדבר י"א, י"ז] וכך כל בעלי המלאכה אשר היו בצל האל קיבלו את החכמה  על ידי משה, כמו שנאמר: "ואתה תחזה מכל העם"[שמות  י"ח, כ"א] כלומר באמצעות רוח הקודש שהיה למשה -והכוונה שהיה עליו להשפיע על דייני ישראל מרוח הקודש שלו, כך גם מוטל על משה לדבר אל אומני המשכן- חכמי הלב, כדי שיקבלו אצילות ,אור השכל ממנו.

מסיבה זו- נאמר בתום כל מעשה המשכן:"ויכל משה את המלאכה"[ שם, מ, ל"ג]

הרי מי שכילה את המלאכה היו חכמי הלב, אך היות ומשה האציל עליהם את אור שֹכלו- היה  עניין מלאכת המשכן כאילו משה בעצמו עשה.

אומנם את החכמה המיוחדת- הקב"ה מעניק לחכמי הלב, כפי שנאמר: "כי ה' ייתן חכמה מפיו דעת ותבונה"[משלי ב, ו]

אבל היות ושפע החכמה יגיע  באמצעות משה אליהם, לכן נאמר למשה : "ואתה תדבר אל כל חכמי לב"- אתה תדבר מתוספת החכמה שבך אליהם  ולכן בסופו של דבר  כל מלאכת המשכן תיקרא על שימך.

הכלי יקר מתבסס בפירושו על דקדוקי הלשון שבפסוק, הרי נאמר לגבי חכמי הלב- אשר מלאתיו רוח חכמה"- בלשון יחיד- והיה צריך להיות כתוב: מלאתים רוח חכמה- בלשון רבים.

מכאן שמשה האציל מחכמתו שקיבל מה'- על חכמי הלב.

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק כי הכוהנים מילאו תפקיד חשוב בקרב עם ישראל, כאז כן עתה, אלא שבתקופת המשכן ומאוחר יותר בתקופת המקדש – היו להם תפקידים רבים ובהתאם לכך היו לבושים בבגדי קודש – במטרה להבדיל אותם מההמון ולגרום לכך שיהיו מכובדים בבגדי כבוד ותפארת  תוצר ידי חכמי הלב.

מי ייתן ונזכה בקרוב לגאולה שלמה ובניית הבית השלישי והכוהנים והלוויים ישובו לעבודת המקדש אמן ואמן.