פרשת תצוה

דבר החסידות – פרשת תצוה

ב"ה     מוקדש לזכות הרב משה מרדכי בן מרים שליט"א, מחשובי משפיעי חב"ד, הזקוק לרחמי שמים מרובים, לרפואה שלמה וקרובה!

 

דבר החסידות – פרשת תצוה

 

מה בין רימונים לתפוחים?

 

מעשה באחד מחסידיו של רבי יואל מסאטמר שלא זכה לפרי בטן. לאחר הפצרות רבות מרבו – אמר לו: עליך ללכת לרבי מליובאוויטש, הוא יוכל לסייע לך.

היהודי הגיע עם זוגתו לרבי וביקשו את ברכתו, והרבי הפנה אותם לרופא מסויים, שלאחר מכן אכן הגיעה הישועה דרכו וביתם התמלא בבנים.

לימים סיפר היהודי להרה"ח חיים מאיר בוקיעט ז"ל, ראש ישיבת "ליובאוויטשער ישיבה" בפלטבוש, שבטרם נפרד, אמר לו הרבי:

-         כמדומני שלאחרונה היה יארצייט בסאטמר, שבו נוהג האדמו"ר לשאת דברים ולערוך סיום. אולי תואיל לחזור על איזה 'וורט' ששמעת מהאדמו"ר במעמד זה?

-         השיב היהודי: שהרבי שלו ערך סיום על מסכת חגיגה, והתעכב על הנאמר בסוף המסכת שהאור של גיהנום אינה שולטת בפושעי ישראל, שמלאין מצוות כרימון דכתיב "כפלח הרמון רקתך". בין השאר תמה: אם הם 'פושעי ישראל' – כיצד ניתן לומר עליהם שהם 'מלאים מצוות כרימון'?

פני הרבי החווירו, רעד קל נראה בפניו הק', עד שאותו יהודי התחרט על הדברים שאמר, והרבי הגיב:

-         אף אני למדתי את הגמרא בחגיגה, ולי היה קשה בדיוק להיפך: אם הם מלאים מצוות כרימון – כיצד שייך לכנותם פושעי ישראל?

(מפי הרב מרדכי מ. לאופר, 'התקשרות' גליון תצז, בשם הרב פייביש וואגעל, משלוחי הרבי בלונדון, ששמע זאת ממחותנו הרב בוקיעט ז"ל שאותו יהודי סיפר לו את זה)

 

~~~

בפרשתנו, במעשה המעיל של הכהן הגדול, נאמר (כח, לג): "ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב, ופעמוני זהב בתוכם סביב".

מפרש רש"י, שהרמונים היו "עגולים וחלולים", ואח"כ מבאר שאין פירוש "בתוכם" שהפעמונים היו בחלל של הרמונים, אלא "ביניהם סביב; בין שני רמונים פעמון אחד, דבוק ותלוי בשולי המעיל".

הרמב"ן חולק על רש"י ולדעתו הפעמון היה בתוך הרמון, והוא מקשה על רש"י: אם כן ש"לא היו הרמונים משמשים כלום" והיו שם רק לנוי – "למה היו עשויים כרמונים חלולים, יעשם כמין תפוחי זהב"?

משיב עליו הרא"ם (=רבינו אליהו מזרחי): "לא ידעתי למה בחר התפוחים יותר מן הרמונים?", כלומר מאיזו סיבה חושב הרמב"ן שהתפוח יותר נאה מהרימון (שלכן לדעת רש"י שהם לנוי יעשם תפוחים)?

ויש לומר: ששאלת הרמב"ן מבוססת על כך שכבר מצינו במשכן שהשתמשו בתפוחים לנוי – במנורה היו כפתורים לנוי, ורש"י מפרש "כמיןתפוחים"!

אבל זה עצמו דורש ביאור:

א)    מדוע קשור "נוי" דווקא עם "תפוחים" ולא עם "רמונים"?

ב)     מדוע אכן, לדעת רש"י, היו על המעיל רמונים ולא תפוחים כמו במנורה?

מסביר הרבי:

אנו מוצאים שבני ישראל נמשלו לתפוחים וגם לרמונים, אבל ההבדל ביניהם הוא:

תפוח – רומז על בני ישראל כאשר הם בדרגה גבוהה, כנאמר (שיר השירים ב, ג) "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים", ודורשת הגמרא (שבת פח, א) "למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע".

הרימון – לעומת זאת, רומז על יהודים הנמצאים בשפל המצב: "כפלח הרמון רקתך" (שם ד, ג) – "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון" (ברכות נז, א).

לכן מובן, שבמנורה, הרומזת על בני ישראל הזוהרים ומאירים [וכידוע גם (לקו"ת ר"פ בהעלותך) ששבעת קני המנורה רומזים על שבע דרגות של עובדי ה'] – שם מתאים שהכפתורים לנוי יהיו בצורת תפוחים. משא"כ בשולי המעיל, הרומז על בנ"י שהם בדרגה נחותה [ראה "דבר החסידות" 83 – תצוה תשע"ד] – שם מתאים שיהיו רמונים!*

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טז, תצוה שיחה ב (עמ' 336 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 357 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תקיד-טו.

 

______________

*)  והרמב"ן הסובר שגם בשולי המעיל ראוי להיות תפוחים לנוי (ולא רמונים) – יש לומר: שבניגוד לרש"י המפרש פשוטו של מקרא, הרי בפירוש הרמב"ן, בנוסף לפשט, ישנם גם "דברים נעימים . . ליודעים חן" (לשון הרמב"ן ב"פתיחה" לפירושו עה"ת בסופה). וע"פ פנימיות התורה גם יהודים אלה שהם "בשולי המעיל" הם בבחינת "תפוחיזהב" כי בפנימיותם הם צדיקים ("ועמך כולם צדיקים").

 

דבר החסידות – פרשת תצוה

ב"ה

דבר החסידות – פרשת תצוה

 

כשרש"י כותב "ולבי אומר לי"...

בביאור מעשה האפוד בתחילת פרשתנו (כח, ד) כותב רש"י "ואפוד, לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו, ולבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו, רחבו כרוחב גב איש כמין סינר שקורין פורצינ"ט שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים" ורש"י ממשיך ומבאר בדיוק את מעשה האפוד.

ויש לתמוה, רש"י בפירושו על התורה מביא בדרך כלל מקורלדבריו מחז"ל או ממשמעות הכתובים [וכפי שרש"י ממשיך כאןבנוגע לכמה פרטים בתבנית האפוד: "נאמר ודוד חגור אפוד בדלמדנו שהאפוד חגורה היא . . נאמר שתי כתפות האפוד למדנושהאפוד שם לבד והכתפות שם לבד"] ואם כן מהו לשון רש"י כאן "ולבי אומר לי" – שהוא מחדש את זה מליבו?

מבאר הרבי: מכיון שרש"י כבר כתב (תרומה כה, כז) שהאפוד הוא 'מין תכשיט' – היה אפשר לטעות ולומר, שכשם שהחושן הוא "תכשיט כנגד הלב" (רש"י ד"ה הקודם) כך האפוד הוא תכשיט כנגד מקום מסויים בגוף בלבד, לכן מדגיש רש"י שהוא אמנם תכשיט (המביא נוי ויופי ללובשו) אבל הוא משמש בתור בגד ("כמין סינר") בהתאם למה שכתוב "ועשית בגדי קודש".

[ומטעם זה גם מובן מדוע לא נמנה הציץ בפסוק זה אלא "ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט" כי דווקא אלו הם בגדר בגדים משא"כ הציץ הוא רק בגדר תכשיט*].

ומהו הלשון "ולבי אומר לי . . השרות כשרוכבות על הסוסים"?

מסופר, שפעם הלך רש"י ברחוב וראה שרה הרוכבת על סוס ולבושה בסינר ורש"י מאוד הצטער מדוע הראו לו מהשמים כזה מראה (כי זה היפך הצניעות שאשה רוכבת על סוס – ראה פסחים ג, א "באשה קראו מושב" ולא "מרכב", כיון שאינו צנוע), ואז כשכתב את פירושו על התורה נתיישבה דעתו, כי אז הבין שמה שהראו לו את זה הוא כדי שיוכל להבין ולבאר את מעשה האפוד!

וזהו "ולבי אומר לי": כזה דבר מגיע מעומק לבבו הטהור של רש"י** – שכאשר הוא ראה דבר שלא ברצונו הוא הפך את זה לפירוש מעשה האפוד שעושים לכהן גדול, וכאשר מהפכים חושך לאור אז נעשה מזה "לכבוד ולתפארת"!

שבת שלום ופורים קטן שמח!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כו, תצוה שיחה א (עמ' 191 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' ואילך). התימצות בסיוע "ביאורים לפירוש רש"י על התורה" (הרא"א שי' פרידמן, הוצאה מורחבת, קה"ת תשנ"ג) שמות עמ' 223.

______________

*)  ומה שהחושן נמנה כאן אף שהוא גם תכשיט – זה מיישב רש"י בכתבו "תכשיט כנגד הלב" היינו שזה מקום שאנשים נוהגים ללבוד בגדים, משא"כ הציץ. ודו"ק.

**) ובלשון החסידות: בחי' יחידה שבנפש, שיש בתוכו של כל יהודי, ששום דבר לא מסתיר עליו ובכוחו להפוך גם את החושך לאור.

דבר החסידות – פרשת תצוה

דבר החסידות – פרשת תצוה
 
למה לעשות רעש?
בפרשתינו מצווה התורה לשים פעמונים על מעיל הכהן הגדול, ואז "ונשמע קולו בבואו אל הקודש". וצריך להבין, מה כל כך חשוב שיישמע צלצול ורעש בבואו אל הקודש, הרי בד"כ כתוב להיפך: לא ברעש ה' אלא 'בקול דממה דקה' (מ"א יט, יא-יב), וכפי שרואים אצל הכה"ג עצמו שביוהכ"פ נכנס לפני ולפנים בבגדי לבן ללא הפעמונים!*
אלא, מבאר הרבי: כאשר יהודי הוא צדיק, נעשית עבודתו ללא 'פעמונים' אלא בהשקט ובטח, אבל מתי שיהודי מתבונן בכך שהוא התרחק מהקב"ה – אז הוא מתעורר בקול רעש גדול לברוח מהמצב הזה והנשמה שלו 'צועקת'!
– וכפי ששאלו פעם את הבעש"ט מדוע חסידים נוהגים להתנועע בעת תפילתם, וענה, שזה כמו אדם הטובע בים ועושה תנועות שונות וצועק בקול כדי להנצל, שבודאי אין אף אחד לועג לתנועותיו וצעקותיו –
עפ"ז מובן, שכאשר הכהן-גדול נכנס אל הקודש כשליח של עם ישראל – היה עליו 'להכניס' עמו את כל נשמות ישראל, גם את אלה שהם בבחינת 'פעמונים' שרחוקים מאלקות והם ב'שולי המעיל'! [ומה שביוכ"פ נכנס ללא הפעמונים – כי ביוכ"פ כל ישראל דומים למלאכים ודבקים בקב"ה].
זוהי תשובה לאלה השואלים: אמנם חשובה מאוד העבודה של הפצת היהדות, אבל מדוע 'לעשות רעש'; לצאת לרחוב ולהכריז שיהודים יניחו תפילין וכו', והתשובה על כך: אנו נמצאים ב'עקבות משיחא' – שולי המעיל, וממילא העבודה היא דווקא באופן של 'פעמונים', כי הכניסה של יהודים כאלה אל הקודש באה דוקא מתוך ה'רעש' של עבודת התשובה כנ"ל, וכך נתגבר על 'קול המונה של רומי' ונביא את הגאולה!
 
שבת שלום!
 
*) הרמב"ן מסביר, ש"הבא בהיכל מלך פתאום חייב מיתה" וצלצול הפעמונים הוא כ"נטילת רשות" להכנס ולעבוד [והסיבה שביוהכ"פ אינו זקוק לנטילת רשות – כי ביוהכ"פ מגלה הקב"ה את מעלת ישראל "שלא הצריכן הכתוב לשליח" ולכן אין הם זקוקים לפעמונים "להשמיע קול כאדם ששולח שליח להודיע שהוא בא"].
לפי פירוש זה יוצא ש'ונשמע קולו" של הפעמונים הוא הקדמה לעבודה בלבד, אולם, כיון שכל פרט בעבודת הכה"ג הוא מדוייק והפעמונים השמיעו קולם גם בשעת העבודה ממש – משמע מזה שיש עניין ב'פעמונים' לעצם עבודת הכה"ג ג"כ.
 
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טז תצוה שיחה ב'.

פרשת תצווה- במה חשיבות תרומת שמן הזית לנר התמיד?

פרשת תצווה- במה חשיבות תרומת שמן הזית לנר התמיד?

 מאמר מאת: אהובה קליין.

פרשה זו פותחת במילים:

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר:  לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד.  בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר--לִפְנֵי ה':  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..."

 [שמות כ"ז, כ- כ"א]

השאלות הן:

א] מדוע אינו מוזכר שמו של משה בפרשה זו?

ב] מהי מטרת תרומת שמן הזית שנצטווו ישראל להביא?

תשובות.

שמו של משה אינו מופיע בפרשה.

הגאון  רבי אליהו מווילנא סובר:

הטעם לכך: לפי ש: ז' באדר נופל תמיד בשבוע של פרשת תצווה [רק לעיתים רחוקות יקרה שפרשת תצווה תופיע אחר ז' באדר] אלוקים הצופה למרחקים- עד סוף כל הדורות ידע מראש כי : ב:ז' באדר יסתלק משה רבינו ע"ה, לזאת לא נזכר שמו בפרשה הזאת- כדי לתת רמז על כך.

 בנוסף לכך אומר הגאון  מווילנא: למרות ששמו של משה אינו נזכר בפרשתנו במפורש, הרי הוא מוזכר בדרך הרמז בפרשה- ישנם מאה ואחת פסוקים ואותיות "משה" במלואן - מ"ם, שי"ן, ה"א.

 כאשר נפחית משלושת המילים האלו את האות הראשונה ["משה"] עולות שאר האותיות לגימטרייה של 101- כמספר הפסוקים בפרשה.

רבי שמעון סופר סובר: אי  הזכרת שמו של משה בפרשה זו- היא בבחינת אות כבוד  והערכה למשה המנהיג- הקב"ה בזה העניק לו כבוד כדי שכביכול יחוקק הוא בעצמו ויצווה על עם ישראל להביא את  תרומת השמן.

 משל למה הדבר דומה? למלך שנתן את השרביט לאחד משריו האהובים עליו והתיר לו לחוקק חוקים במשך תקופה מסוימת -כדי שיקראו על שמו של  השר ועל ידי כך זכה משה לגמול מיוחד מאת: ה' - בזמן שהתייחס במסירות נפש רבה למען עם ישראל לאחר  חטא העגל ולכן אמר לו ה':

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,..." כלומר אני  מאפשר לך באופן מיוחד שאתה גם תחוקק וגם  תצווה לעם ישראל וזאת בתמורה  שמסרת את נפשך ללא קץ.

מטרת תרומת שמן  הזית.

לפי  דברי מדרש רבה: "אמר הקב"ה למשה: וייקחו אליך שמן זית זך, לא שאני צריך להם, אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם, כדי להעלות אתכם בפני כל האומות"

מכאן אנו לומדים: כשם ששמן הזית יש בכוחו להאיר-כך בית המקדש מאיר לכל העולם, כמו שנאמר: "והלכו גויים לאורך"[ישעיהו ס']

האדמו"ר רבי משה ליב מסאסוב סובר:כי תחילה מוטל על האדם לכתת-כלומר-לשבר ולנתץ את יצרו הרע, רק אחרי זה הוא יהיה מסוגל לקלוט את אור השכינה.

הדבר רמוז במילים: "כתית למאור"

המגיד רבי דוב- בער ממזריץ אומר: כי בפסוק הנ"ל ישנו רמז לאדם, לכתת רגליו למקום בו לומדים תורה, באופן זה הוא מזדכך מכל מגרעותיו שדבקו בו-עד שמצליח להגיע: "להעלות נר תמיד"-הוא זוכה לרכוש לתמיד את אורה של התורה.

רבינו בחיי-אומר: כי יש להקפיד שהמנורה לא תישאר ללא נר-אלא, נר תמידי- ויש כאן רמז לנר האמצעי במנורה-שכל הנרות משני הצדדים היו פונים אליו והוא עצמו היה פונה  למעלה-כלפי השכינה ולכן נאמר: "נר תמיד"

ועוד מביא מדרש יפה: אמר הקב"ה שאיננו זקוק לאור  של בשר ודם שהרי בעזרת אורו –הוא מאיר את העולם-אלה המטרה-בנר התמיד: להעלות ולזכות את עם ישראל.

ה"כלי יקר" אומר: כי משה רבינו בכבודו ובעצמו היה כמו נר התמיד במנורה- וכך הואצל ממנו שפע רוח הקודש על יתר הנביאים שבאו אחריו.  הרי נאמר שפני משה היו כחמה[מסכת בבא בתרא עה.ע"א]וכך גם הנר המערבי במנורה ששימש נר תמיד הואצל עליו מאורו של משה, כי משה היה בין אור ה' לבין כל סוגי האור שהתקיימו בדרך ניסית. והראיה לכך: כאשר משה נולד- כל ביתו נתמלא אור- כסימן לרמז שהוא יקבל את אורו מהאור העליון ובאמצעותו הושפע האור על כל מקום שיש בו דבר העומד בנס. מסיבה זו אמר ה' למשה: "אתה תצווה"- שאתה מהאור שבך- תצווה את ישראל שיביאו שמן  -כדי שתשפיע מההוד שבך על העלאת נר התמיד במקדש.

 חז"ל אומרים על המילים: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"-יש כאן רמז לדרך ארץ לכל אדם, בתחילה תקפיד להיות: "אתה" תשתדל להיות ללא דופי בכל המובנים ורק אחר יקוים בך הפסוק:"תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"- תוכל להגיע  להורות וללמד גם אחרים- בדומה לדבריו  של  ריש לקיש [במסכת בבא מציעא ק, ז, ע"ב]

"קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים"

ועוד אומרים חז"ל: עם ישראל משול  לפרי הזית העובר כמה תהליכים עד שנהפך לשמן זך, מורידים אותו מהעץ וחובטים בו, מעלים אותו לגת וטוחנים אותו, ורק אחרי כל הפעולות האלה והמכות - נותן הזית את השמן הטהור שלו, בדומה לכך עם ישראל.

אומות העולם חובטים בו ומציקים לו ורק אז עושה תשובה.

מכאן, שהדלקת המנורה מבטאת את ייעוד המשכן ובהמשך המקדש- להאיר לכולם.

ראיתי הסבר מעניין [בספר  מטה שמעון] "תצוה"-  גימטריא- נשים.- הנשים מוזהרות להדליק נרות שבת  ומדוע? על כך אומר המדרש: מפני שחווה כיבתה נרו של עולם-

 הרמב"ם מסביר: הנשים חייבות להדליק נרות לפי שהן מצויות בביתן ועוסקות בצרכי הבית.

רבי חיים שמואלביץ [בספרו "שיחות מוסר"]

שואל: מדוע נאמר:

"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית—לַמָּאוֹר"

מביא תחילה את דעתו של הרמב"ן: כוונת הציווי: להביא תחילה את השמן אל משה- כדי  שהוא בעצמו  יבדוק אם אכן השמן הוא זך וכתית כראוי- אלא שעדיין זה קשה, וכי לא היה בקרב עם ישראל אדם מומחה לעניין שיבדוק אם  השמן ראוי ,אם לא , מלבד  משה? אלא שמצינו  שאמר דוד המלך:

"הִנֵּה מַה-טּוֹב, וּמַה-נָּעִים--    שֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד. כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב,    עַל-הָרֹאשׁ--

יֹרֵד,    עַל-הַזָּקָן זְקַן-אַהֲרֹן: שֶׁיֹּרֵד,    עַל-פִּי מִדּוֹתָיו". [תהלים קל"ג]

ובמדרש הובא: שלכך כתוב פעמיים: "זְקַן" לפי שכאשר היה השמן על זקן אהרון- כאילו היה גם על זקנו של משה,

 והמשמעות של המילים: "שֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד"- כלומר הקשר בין משה ואהרון היה כה הדוק עד ,כי משה רבינו היה חש כאילו שמן המשחה אשר משח בו את אהרון אחיו- על ראשו והיורד על זקנו - כאילו שמן זה בעצם יורד על זקן משה בעצמו.

 בנוסף, כאשר משה הלך למצרים בשליחות על פי ה', הוא התעכב שבוע ימים מלהתקדם לשם, כיוון שחשש לכבודו של אהרון, שמא הוא ראוי יותר ממנו להנהיג את ישראל. אך הקב"ה  העיד על אהרון שלא קינא במשה כלל וההוכחה שהכתוב מציין:

"הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ". [שמות ד, י"ד]  הרי סגולת האחדות הייתה ביניהם.

 כל אחד מהם הרגיש  במעשה זולתו כאילו הוא עצמו  עושהו, לכן נאמר:

"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ"- לצורכו של משה ובעבורו, לפי ששמן זה תכליתו: להדלקת נרות המנורה- כשם שהיה עבור אהרון, כך היה גם עבור משה למרות שבפועל לא התעסק בו כלל ולכן נאמר על אהרון ומשה:

"שֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד" שני מנהיגים- אחים ומאוחדים.

רבי אליהו מאיר קובנר מסביר: מדוע  למען הדלקת הנרות במנורה- הוצרכו דווקא שמן זית זך כתית להעלות את נר התמיד, בעוד שמנגד מנחות שנועדו לאכילה ,אין דין שיהיו משמן זית זך?

 וכאן הוא מביא את דברי תנחומא: "מה מנורה שאינה לאכילה טעונה שמן זית זך, מנחות שהן לאכילה אינו דין שיהיו טעונין שמן זית זך? תלמוד לומר: זך כתית למאור  ולא זך כתית למנחות"

 הכתוב בא ללמדנו: כי קיים הבדל בין העושה בעבור עצמו -ובין הפועל למען הכלל, מנחות- שהיא מצוות אכילה לאדם עצמו, לא מחייבת התורה בשמן זית זך דווקא. בניגוד לכך-לא כן  המנורה אשר  ייעודה להאיר לעולם. כלומר להשפיע על אחרים, היא טעונה דווקא שמן זית זך, שעה שאדם רוצה להאיר את לבבות הבריות, חייב לבדוק את עצמו  תחילה עד כמה ליבו טהור וזך- כדי שתתאים  לו משימה  כה נעלה.

מדרש חז"ל אומר: נמשלו בני ישראל לזית והקב"ה- נמשל לנר, השמן מיועד לנר, וכשם שהנר ושמן מתאחדים כדי להאיר יחדיו, אמר ה' לבני ישראל: היות ואורי הוא גם אורכם ואורכם- אורי ,אני ואתם  נלך לציון כפי שנאמר:

"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח".[ישעיהו  ס', א]

 ומדוע נמשלה כנסת ישראל לזית, לפי שנאמר:

"זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי-תֹאַר, קָרָא יְהוָה שְׁמֵךְ" [ירמיהו ס', א]

 מדוע  משולים ישראל לזית דווקא:

 לפי  שבעוד שכל המשקים מתערבבים זה בזה, לעומתם- השמן תמיד עולה  וצף מעליהם- כך גם ישראל אינם יכולים להתערבב עם הגויים.

 רעיון נוסף: כמערבבים את כל המשקים אין להבחין בסוגיהם השונים- איזה תחתון ואיזה מהם עליון- לעומתם השמן תמיד יצוף למעלה ולא יתמזג עם שאר המשקים, כך גם ישראל – בשעה שעושים רצונו של מקום הם מתעלים מעל הגויים.

ועוד מסר מעניין בפי חז"ל: אמר הקב"ה אתם  דומים ליונה, ההוכחה לכך: כששלח נח  אל מחוץ התיבה את היונה היא שבה אליו:

"וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ.." [בראשית  ח, י"א] כשם שהיונה הביאה אורה לעולם בשמן זית- אף עם ישראל  המשול ליונה – מצווה להביא שמן זית ולהדליק לפני בורא עולם.

 לסיכום, לאור האמור לעיל: חשיבות הציווי— לתרום שמן זית זך כתית- למען  הדלקת נר התמיד – תחילה במשכן ובהמשך במקדש- זאת כדי להאיר לעולם לעד ,הדבר מסמל את עם ישראל: כאשר עושים רצונו של מקום – הם זוכים להאיר לאומות העולם  -כדברי הנביא ישעיהו.

"וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ". [ישעיהו ס, ג]

 

תרומת שמן הזית

תרומת  שמן הזית

שיר מאת: אהובה קליין. ©

ישראל  מקיימים ציוויים

שמחתם מרקיעה שחקים

תרומת שמן זית זך  כתית

למען  הדלקת נר תמיד.

 

 הוד והדר לבושם

 מצווה אדירה בחלקם

 לילדיהם  יִתְווּ  דרכים

קידוש שם שמים ברבים.

 

עם נבחר אלוקים

כזית בו חובטים

למוד גלויות וייסורים

לאורך דורות ושנים.

 

כיונה נודדת ברקיעים

חוצה  יבשות וימים

כנפיה כפלדה מתעצמים

מייחלת לאחרית הימים.

 

אינה מוצאת  מנוח

מתורתה שואבת כוח

כהרף עין ישועה

מנורת הזהב מאירה.

הערה: השיר בהשראת פרשת תצווה [חומש  שמות]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הכהן וקודש הקודשים.

הכהן וקודש הקודשים.

 שיר מאת: אהובה קליין ©

 הכהן  ממלא תפקידו

 יראה אוחזת נשמתו

 כאייל יחיש צעדים

 לעבר  קֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים .

 

  הָדוּר בִגְדֵי כהונה

 נושא שליחותו  נאמנה

 על אפודו אַבְנֵי-שֹׁהַם

 חרותות  פִּתּוּחֵי חֹתָם.

 

בהן שמות השבטים

זיכרון לנצח  נצחים

מתבונן בהם אלוקים

צדקותם אינם נשכחים.

 

מְעִיל  כְּלִיל תְּכֵלֶת

מעשה אומן תִפְאֶרֶת

בשוליו פעמונים ורימונים

בבואו לקֹּדֶשׁ מצטלצלים.

הערה:  השיר בהשראת פרשת  תצווה [חומש  שמות]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת תצווה- הצפון באפוד- ובמעיל הכהן הגדול?

פרשת תצווה- הצפון באפוד- ובמעיל הכהן הגדול?

מאמר מאת: אהובה קליין.

בפרשה זו  התורה  מקדישה סיקור  נרחב על בגדי הכהונה של הכהן הגדול, אחד מתוך שמונת הבגדים, הוא האפוד וכך הכתוב  מתאר פריט זה:

"וְעָשׂוּ, אֶת-הָאֵפֹד:  זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר--מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב.  שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת, יִהְיֶה-לּוֹ אֶל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו--וְחֻבָּר.  וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו, כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה:  זָהָב, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר.  וְלָקַחְתָּ, אֶת-שְׁתֵּי אַבְנֵי-שֹׁהַם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  שִׁשָּׁה, מִשְּׁמֹתָם, עַל, הָאֶבֶן הָאֶחָת; וְאֶת-שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים, עַל-הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית--כְּתוֹלְדֹתָם. מַעֲשֵׂה חָרַשׁ, אֶבֶן--פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל-שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב, תַּעֲשֶׂה אֹתָם.  וְשַׂמְתָּ אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד, אַבְנֵי זִכָּרֹן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָה, עַל-שְׁתֵּי כְתֵפָיו—לְזִכָּרֹן".  [שמות כ"ח, ו'- י"ג]

בהמשך נאמר:

"וְעָשִׂיתָ אֶת-מְעִיל הָאֵפוֹד, כְּלִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה פִי-רֹאשׁוֹ, בְּתוֹכוֹ; שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג, כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה-לּוֹ--לֹא יִקָּרֵעַ.  וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו, רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--עַל-שׁוּלָיו, סָבִיב; וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם, סָבִיב.  פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, סָבִיב.  וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה, וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת". [שמות כ"ח, ל"א- ל"ו]

השאלות הן:

א] מהו  מעיל האפוד של הכהן הגדול?

ב] למה שמשו הפעמונים והרימונים בשולי המעיל?

תשובות.

מְעִיל הָאֵפוֹד

על פי רש"י: המעיל והאפוד היו בגדים נפרדים כפי שכתוב: "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ, חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל.." [שמות כ"ח, ד]

על צורת האפוד רש"י אומר: שהוא לא מצא בברייתא   את ההסבר על  צורת האפוד ולכן  ליבו אומר לו: שזהו בד חגור  לאחוריו של הכהן ורוחבו כרוחב גבו והוא -כעין סינר שחוגרות אותו אותן שרות הרוכבות על הסוסים. כמו שנאמר על דוד המלך: "וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד" [שמואל-ב ,ו', י"ד] לומדים: שהאפוד הוא חגורת בד ,אבל אי אפשר  לומר שהוא כולל רק חגורה בלבד , שהרי נאמר: "וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת - הָאֵפֹד; וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ, בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד, וַיֶּאְפֹּד לוֹ, בּוֹ". [ויקרא  ח', ז] מכאן שלאפוד הייתה חגורה והוא בעצמו אינו חגורה והוא נקרא בשם אפוד- על שם –"שאופדו ומקשטו בה"-כלומר: שהכהן חוגר ומלביש.

החוט ממנו ארגו את החושן והאפוד היה כפול כ"ח ושזור מחמישה מינים, תכלת, ארגמן ותולעת שני – שלושתם היו צמר צבוע בצבעים אלו, שש  משזר- הוא הפשתן וחוטי זהב, כל אחד מארבעת המינים הראשונים היה כפול שש וחוט אחד של זהב איתם.

כשם שאת האבנט היו הכוהנים לובשים על הצלעות כנגד המרפק ,כך גם חשב האפוד היה  הכהן הגדול לובש. ומכאן שהאפוד היה מגיע עד בית השחי.

על האפוד משני צדדיו של הכהן – מעל הכתפיים-היו קבועות אבני השוהם- אבן אחת מכל צד: והשמות של שנים עשר שבטים היו כתובים  עליהן ,שישה על אבן אחת ושישה על אבן שנייה, על פי  פשוטו של רש"י על שתי האבנים היו רשומים שמות השבטים "כתולדותם" ורש"י מפרש זאת בשתי משמעויות:

א] כסדר שנולדו.

ב] כפי שנכתבו בעת שנולדו ולכן  בנימין נכתב באופן מלא - שכך  נכתב במקום הולדתו: "וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין". [בראשית ל"ה, י"ח]

וזאת למרות שבכל המקומות בתורה כתוב: "בנימן" וכך היו כ"ה- אותיות בכל אבן.

האבנים היו מעשה אומן, והאותיות היו "פיתוחי חותם"- כלומר- נחרתו על האבנים והיו מפורשות וברורות כמו כתב שחורצים חוטמי הטבעות.

בנוסף, מסביר רש"י: כאשר אהרון הכהן נשא את שמות בני ישראל על כתפיו המשמעות היא: שהאבנים, כביכול, באו להזכיר לה' את השבטים וצדקתם.

על פי דברי הגר"א [הגאון רבנו אליהו מווילנא] בספר: [" פנינים משלחן הגר"א על התורה"]

"פִּתּוּחֵי חֹתָם"- ראשי תיבות: חיה, תחיה, מטר-  רמז למפתחות שנמצאים אצל הקב"ה בלבד ולא נמסרו לשום שליח אחר- והם:

מפתח של חיה [חיים] שנאמר:

"וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ".

[בראשית ל', כ"ב]

מפתח הגשמים, שנאמר:

"יִפְתַּח יְהוָה לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ" [דברים, כ"ח, י"ב]

מפתח של תחיית המתים: שנאמר:

ו"ִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי".

[יחזקאל, ל"ז, י"ג]

והמילים:

"אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה"- מרמזות על כך שלא נגע באבנים-שום זר.

על פי הכתוב האבנים היו מוקפות במשבצות זהב, הזהב היה משמש לאבנים מושב-  באופן שבתוך המשבצת זהב הייתה גומא ובתוכה האבן וזה  היה על האפוד  -מעל כתפיו של הכהן הגדול.

לפי הסבר חכמנו הקדמונים [זבחים פ"ח ע"ב] כל שמונת הבגדים השייכים לכהן הגדול תפקידם כל אחד בנפרד לכפר על חטאיהם של עם ישראל:

המעיל- תפקידו לכפר על לשון הרע.

האפוד - מכפר על עבודה זרה.

הפעמונים והרימונים.

רש"י מסביר: שהרימונים בשולי  המעיל היו עגולים כביצת תרנגולת וחלולים מבפנים ובתוכם ענבלים.

בין שני רימונים היה תמיד פעמון אחד.

אך  הרמב"ן מפרש: שבתוך כל רימון היה פעמון. שהרימון שימש כזוג והפעמון הוא הענבל שהיה בתוכו.

על פי ספר:"מטה שמעון": ראיתי הסבר יפה על משמעות הרימונים והפעמונים:

אמר הקב"ה: יבוא קול שופר ויכפר על מעשה הקול [ערכין ט"ו]- כלומר יכפר על לשון הרע.

מעשה בגאון מוילנא ששכר  עגלון יהודי ,שהיה מסיעו מעיר לעיר, בעוד העגלון היה נוהג את הסוסים - הרב הגאון היה  יושב לצדו שקוע בלימוד מתוך ספר קודש שאוחז בידו, אך פעם אחת, קרה שהעגלה סטתה במקרה לצדי הדרך לכוון גינתו של אחד הגויים –אשר היו בהם צמחים והסוסים החלו לנגוס בם, כשהבחין העגלון מה קורה מיד קפץ מהעגלה -והסתתר בין אחד השיחים וזאת בטרם יופיע בעל השדה ויתחיל לצעוק ולהאשים על כך. לעומת זאת הגר"א היה ממשיך להתעמק בספרו וכלל לא חש במתרחש. לפתע הגיע הגוי מביתו אל העגלה בריצה וראה ש הגר"א  מעיין בספרו, מיד התחיל להכותו בחשבו כי  הוא בעל העגלה. אמר לו: מדוע אתה עושה את עצמך כאילו לא עשית כלום, הרי החנית  את סוסיך ליד גינתי כדי שיאכלו על חשבוני?

עכשיו הבין הגר"א  במה מדובר, הוא חשב לגלות לו כי לא הוא בעל הסוסים, אלא שמדובר באותו האדם  מסתתר בין השיחים, אך באותו רגע  עלה במוחו שאסור להלשין!

שתק ,המשיך לספוג את המכות כשהוא שומר על שתיקתו, לימים כאשר נזכר במאורע זה הודה לה' על שהצילו מעוון חמור זה של הלשנה, חלילה, אם היה נכשל בכך כל  זכות לימוד התורה שלו לא היה מצילו מעונשו הקשה[מעשה הצדיקים]

על פי חכמנו הקדמונים: המילים: "שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו" מרמז שהמעיל  מכפר על לשון הרע.

"בעל הטורים " [רבינו יעקב בן אשר] אומר על הפסוק:

"וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה, וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת".

 שלוש פעמים  מצאנו במקרא את הפועל: "נשמע"

 א] בזמן מתן  תורה שנאמר: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".

 ב] בפרשת בגדי הכהונה: "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ"

 ג] במגילת אסתר: "וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ" [מגילת אסתר א', כ']

 רש"ר מסביר : כי הרימונים הנמצאים בשולי המעיל- הם סמל של זרע פורה ומכאן נלמדת האמרה: "מלאים מצוות כרימון" צבעם אדום- צבע התכונה החיובית החייתית המצורף עם צבע כחול משמשים ומסמלים את הזרע הפורה של החיים הקשורים בברית עם ה'. הרימונים – פניהם כלפי מטה-כלפי האדמה -  מכאן שהארץ תקבל את התועלת של פירות הקדושה.

לסיכום, לאור האמור לאור: המעיל והאפוד של הכהן הגדול- גנוזים בהם מסרים חשובים להתנהגות מוסרית-  כלפי  המקום  וכלפי החברה ובהיות הכהן אדם משכמו ומעלה ,חייב לשמור על הקדושה הראויה במשכן ועצם העניין שהפעמונים משמיעים קול בבואו אל הקודש, דבר זה  מוכיח שהכהן מייצג  ציבור שלם ואינו פועל  לטובתו הבלעדית.

 

 

 

הקדשת אהרון לכהן גדול -שיר מאת: אהובה קליין ©

הקדשת אהרון לכהן גדול -שיר מאת: אהובה קליין ©

 

משה נרגש בליבו

לקיים ציווי בוראו

יקדיש אהרון  לייעודו

כהן גדול ברוממותו.

 

 אוחז  בשמן המשחה

על ראשו יוצק בשמחה

 אחד הרגעים הנשגבים

 לנצח אינם  נשכחים.

 

 שמן משחה טהור

 מקרין למרחקים אור

אינו מתמזג עם חולין

מחולל פעמים ניסים.

 

 עתה אהרון כהן גדול

כבוד ותפארת לעיני כול

לראשו חובש מצנפת

השכינה  אתו מתמזגת!

 הערה: השיר בהשראת פרשת: תצווה[ חומש שמות]

 

פרשת תצווה - משיחת הכהן הגדול בשמן המשחה .

פרשת תצווה - משיחת הכהן הגדול בשמן המשחה .

מאת: אהובה קליין .

אחד הנושאים  בפרשה : משיחת אהרון הכהן לתפקיד הכהונה - על ידי יציקת שמן המשחה על ראשו: 

"וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת, עַל-רֹאשׁוֹ; וְנָתַתָּ אֶת-נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ, עַל-הַמִּצְנָפֶת.  וְלָקַחְתָּ אֶת-שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְיָצַקְתָּ עַל-רֹאשׁוֹ; וּמָשַׁחְתָּ, אֹתוֹ". [שמות כ"ט, ו-ח]

 השאלות הן:

 א] מהו "נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ" ?

 ב] מדוע נמשח אהרן בשמן המשחה ומה  טיבו של שמן זה?

תשובות.

נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ.

רש"י מסביר: כי הכוונה לציץ של הכהן הגדול- כלומר הנזר שעליו חקוק שמו  הקדוש של ה'.

רבינו בחיי מבהיר: הציץ של הכהן הגדול נכלל בתוך שמונת בגדי הכהונה - הוא אינו נחשב לבגד, אלא לתכשיט ומה שמזכירים רז"ל תמיד שמונה בגדי כהונה הם הולכים אחר הרוב- כי שבעה מהם- הם בגדים שהכהן הגדול לובש - והם  כנגד שבעה רקיעים.

הציץ שעל ראשו של הכהן הגדול היה עשוי זהב הוא עליון על כל בגדי הכהן והוא רומז על מידה שמופיע בדברי דויד המלך:

"כָּל-כְּבוּדָּה בַת-מֶלֶךְ פְּנִימָה;  מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ". [תהלים מ"ה, י"ד]

לכן על הציץ היה כתוב "פיתוחי חותם"- "קודש לה' " והיה על מצח אהרון הכהן לסימן- שהוא  הכהן הגדול, זאת בנוסף לאבני האפוד על שתי כתפיו , החושן  ושתים עשרה האבנים- כנגד שבטי ישראל - ועל שולי מעילו פעמונים ורימונים ומעל ראשו הייתה שורה השכינה -מידת הדין שבאמצעותה הרחמים משגיחים על עם ישראל, ומהו לשון: "ציץ"?-זה הפסוק משיר השירים:

"הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים". [שיר השירים, ב', ט'] הכוונה לקב"ה שמשגיח על עם ישראל- כמו שכתוב:

"וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים".

רבינו בחיי מקדיש גם הסבר על אופן עשיית הציץ: "עושה טס של זהב רוחב שתי אצבעות ומקיף מאוזן לאוזן וכותב עליו שני שיטים: "קודש לה',  "קודש למטה, לה' למעלה, והיו האותיות בולטות והיה נקוב שני קצותיו ופתיל תכלת למטה ממנו מנקב לנקב שיהא נקשר בפתיל כנגד העורף"- כלומר פתיל התכלת העוקף את המצנפת  של הכהן הגדול- היה נקשר מאחורי הכובע- על העורף.

 

הכהן הגדול ושמן המשחה.

את שמן המשחה רקח  משה בכבודו ובעצמו, כמו שהכתוב מציין: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  וְאַתָּה קַח-לְךָ, בְּשָׂמִים רֹאשׁ, מָר-דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם; וּקְנֵה-בֹשֶׂם, חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם.  כד וְקִדָּה, חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; וְשֶׁמֶן זַיִת, הִין. וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ, שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ--רֹקַח מִרְקַחַת, מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ; שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ, יִהְיֶה.  וּמָשַׁחְתָּ בוֹ, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֵת, אֲרוֹן הָעֵדֻת.  וְאֶת- הַשֻּׁלְחָן, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, וְאֶת- הַמְּנֹרָה, וְאֶת-כֵּלֶיהָ; וְאֵת, מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת.  וְאֶת-מִזְבַּח הָעֹלָה, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו; וְאֶת-הַכִּיֹּר, וְאֶת-כַּנּוֹ.  וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים; כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, יִקְדָּשׁ.  ל וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו, תִּמְשָׁח; וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, לְכַהֵן לִי".  [שמות ל, כ"ב- כ"ט]

על פי ספר החינוך: שמן משחת הקודש מטרתו למשוח באמצעותו כל כהן גדול שיתמנה כמו שנאמר: "והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על- ראשו שמן המשחה" [ויקרא כ"א, י] וכן מושחים באמצעותו קצת מהמלכים, והיו מושחים בו את הכלים  של בית המקדש, וממשיך ספר החינוך בהסבר: "ולא יצטרכו למשוח לעתיד אלא בעבודה  יתקדשו, וזהו שכתוב: יהיה זה לי לדורותיכם" כן אמרו זיכרונם לברכה  בספרי.

רבינו בחיי מביא מדרש: שמן המשחה שמשה עשה במדבר, נעשו בו נסי  ניסים שהרי בתחילה הכמות הייתה י"ב לוג, שנאמר: "ושמן זית הין אם לסוך בו ממנו נמשח המשכן וכל כליו וכל כלי המזבח, ממנו נמשחו אהרון הכהן ובניו בשבעת ימי המילואים וממנו נמשחו כוהנים גדולים וכולו קיים לעתיד לבוא, שנאמר: "שמן משחת קודש יהיה זה לי".

על פי רש": משה היה נותן את השמן על ראש הכהן ובין ריסי עיניו, משיחת אהרון הייתה בצורתה דומה לאות יונית ודומה למשיחת רקיקי המצות.

רש"ר [רבי שמשון רפאל הירש] מסביר כי מה שמיוחד בשמן - שהוא אינו מתערבב עם מים ומשיחה בשמן מסמלת - בדרך כלל- את השוני מן החולין.

בהמשך רש"ר מסביר את דברי רש"י בנוגע לאופן משיחת הכהן בשמן, היינו בצורת אות יונית-שני קווים חוצים זה את זה ומכאן ניתן להסיק: שהשפעת שמן המשחה צריכה להתפשט לכל הצדדים והרוחות .

"שפת אמת" מדבר רבות על חשיבות השמן: על פי המדרש המתאר: "מה שמן מאיר כך בית המקדש מאיר לעולם ,לכן נקראו ישראל זית רענן שהם מאירים לכל . השמן הוא מאיר שעל ידו האור נאחז בפתילה"

בהמשך הוא מסביר: שאורו של בית המקדש היה נאחז בנפשות עם ישראל ובזוהר הקדוש נאמר: "נר מצווה ותורה אור"

ובחר ה' דווקא באהרון- לפי שנחשב לאיש חסד כמו שנאמר: "לאיש חסידך להיות כהן גדול"

לעניות דעתי, הכהן  נמשח על ידי שמן המשחה- לפי שהוא חייב להאיר לעם ישראל וכזה היה אהרון הכהן- שהיה ידוע כאיש אוהב שלום ורודף שלום- כפי  שהמשנה מתארת: "הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה:"[מסכת אבות  פרק א', י"ב]   אהרון מקרב את הבריות לתורה והתורה עצמה היא כולה אור.

לסיכום, לאור האמור לעיל: ניתן להסיק, כי אהרון הכהן הוקדש על ידי משה באמצעות שמן המשחה שנרקח על ידי משה בכבודו ובעצמו, יש לזכור את אזהרת  התורה:". .איש אשר ירקח כמוהו ואשר ייתן ממנו על     זר ונכרת מעמיו"

שמן זה - תפקידו לקדש את הכהן הגדול לייעודו  - רם המעלה ויש בו מסר – להיות טהור וקדוש - לא להתמזג  עם החולין. אלא להאיר לעם ישראל- הנבדל מכל העמים , לא רק בתקופת המשכן והמקדש, אלא גם לעתיד לבוא!

יהי רצון שנזכה במהרה לגאולה שלמה ונשוב לחזות בעבודת הכוהנים במקדש השלישי, אמן ואמן.

 

 

פרשת תצווה - משה לא נבחר לכהונה?

פרשת  תצווה - משה לא נבחר לכהונה?

מאת: אהובה קליין.

 

פרשה זו מתארת את בגדי הכהונה והקדשת הכוהנים לתפקידם על ידי משה, מעניין ששמו של משה אינו מופיע באופן מפורש בפרשה:

על כך כמה תשובות:

"בעל הטורים" מסביר: כי הטעם לאי הזכרת שמו של משה: היות ואחרי  חטא העגל ביקש מהקב"ה: "מחני נא מספרך אשר כתבת [שמות ל"ב, ל"ב]    מכאן שקללת חכם ,אפילו על תנאי - אינה שבה ריקם.

הגאון מווילנה סובר אחרת :לדעתו - היות ופרשה זו נקראת בשבוע בו אנו מציינים את יום פטירתו -  ז' באדר – לכן אין שמו מופיע באופן גלוי בפרשה.

על מנת להעביר את הכהונה ממשה לאהרון ,משה היה חייב לקדש את הכוהנים לתפקידם –בנוסף לבגדיהם המיוחדים  היה עליו לבצע כמה פעולות כפי שהכתוב מתאר: "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-תַּעֲשֶׂה לָהֶם, לְקַדֵּשׁ אֹתָם--לְכַהֵן לִי:  לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן-בָּקָר, וְאֵילִם שְׁנַיִם--תְּמִימִם.  וְלֶחֶם מַצּוֹת, וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת, מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן; סֹלֶת חִטִּים, תַּעֲשֶׂה אֹתָם.  וְנָתַתָּ אוֹתָם עַל-סַל אֶחָד, וְהִקְרַבְתָּ אֹתָם בַּסָּל; וְאֶת-הַפָּר--וְאֵת, שְׁנֵי הָאֵילִם.  וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו תַּקְרִיב, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְרָחַצְתָּ אֹתָם, בַּמָּיִם.  ה וְלָקַחְתָּ אֶת-הַבְּגָדִים, וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת-אַהֲרֹן אֶת-הַכֻּתֹּנֶת, וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד, וְאֶת-הָאֵפֹד וְאֶת-הַחֹשֶׁן; וְאָפַדְתָּ לוֹ, בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד.  וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת, עַל-רֹאשׁוֹ; וְנָתַתָּ אֶת-נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ, עַל-הַמִּצְנָפֶת.  וְלָקַחְתָּ אֶת-שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְיָצַקְתָּ עַל-רֹאשׁוֹ; וּמָשַׁחְתָּ, אֹתוֹ. ...."

השאלות הן:

א] מה מסמלים - הפר ושני האילים שמשה מביא למשכן?

ב] מדוע הועברה הכהונה ממשה לאהרון אחרי שבעת ימי המילואים?

תשובות.

הפר ושני האילים - הסמליות.

רבינו בחיי מסביר: באמצעות שני פירושים:

א] "לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן-בָּקָר, וְאֵילִם שְׁנַיִם--תְּמִימִים." פר ושני אילים - סה"כ שלושה - כנגד שלושה אבות העולם: אברהם, יצחק, יעקב.

ב] על פי המדרש: "לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן-בָּקָר, וְאֵילִם שְׁנַיִם.." כמו שכתוב[ישעיהו מ"ו, י']  " מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית" פר אחד כנגד אהרן ,אילים שנים כנגד אלעזר ואיתמר - רמז ששני בני אהרון נדב ואביהוא עתידים למות על ידי קורבן .

העברת הכהונה ממשה לאהרון ובניו.

לאחר שמשה שימש ככהן במשך שבעת ימי המילואים הוא מעביר את הכהונה לאהרון ובניו באופן של ציווי.

על פי דברי חז"ל: [מסכת פסחים]  משה נענש היות וסירב תחילה לקיים את שליחותו למצרים, כפי שנאמר:   "וייחר אף השם במשה, ואמר לו הלא אהרון אחיך הלוי וכו' "

רבי שמעון בר יוחאי אומר: "עכשיו הוא לוי ואתה כהן, מכאן ואילך הוא כהן ואתה לוי"

חכמים אומרים: כי לא קיימת כאן העברת הכהונה, אלא מלכתחילה לא נועד משה לשמש ככהן ,אלא אך ורק בשבעת ימי המילואים.

חז"ל אומרים: כי משה שימש  עם אהרון עד פטירתו, ורק מזרעו ואילך פסקה הכהונה.

במדרש רבה שמות פרשה ב' נאמר בפירושה של המילה: "הנני" בסנה: "הנני לכהונה, הנני למלכות"

על פי זה: משה התאווה לשמש גם בכהונה גדולה, אבל הקב"ה אמר לו: "אל תקרב הלום" אין הכהונה  נתונה לך ,אלא  לאהרון אחיך. כאן בפרשת תצווה כאשר ה' מצווה את משה: "ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך" הדבר היה רע בעיני משה.

"אמר לו הקב"ה תורה שלי הייתה ונתתיה לך, שאילולא היא אבדתי עולם"

מכאן: שנתינת התורה על ידי משה לעם ישראל -היא פיצוי על שלילת הכהונה ממנו.

עניין הקנאה של משה נראית בעיני פרשנים אחדים תמוהה.

אבן עזרא מסביר: על משה הוטל התפקיד להנהיג את עם ישראל -היה עליו ללמדם תורה ולכן לא היה לו פנאי לעבודת הכהונה.

 כמו כן, אשתו של משה הייתה בת יתרו ובניו לא נחשבו מיוחסים. לכן התורה שמה את הדגש על יחוסו של אהרון.

הסבר מעניין ב"אהל יעקב" של המגיד מדובנא - על אי נתינת הכהונה למשה: הכהן נועד לחנך ולהדריך את העם בו בזמן שהוא עצמו חייב לשמש להם דוגמא אישית.

 אך משה עמד ברמה גבוהה מאד מעל כל ההמונים ואילו מחנך העם צריך לבואמתוך העם ולהיות נוכח בתוכו.

חז"ל אומרים: "יפתח בדורו כשמואל בדורו" אם שמואל היה חי בתקופת של יפתח, לא היה מסוגל בגלל מעלותיו הגבוהות להשפיע על אותו הדור, היות וכל מנהיג חייב להתאים לדור שלו..

בזמן חטא העגל הקב"ה אומר למשה: "לך רד כי שיחת עמך"- הכוונה שיש לרדת - אל העם ולמנוע את ההידרדרות.

לכן ה' אמר למשה: כי התורה לא ניתנה ישירות מפי הגבורה לעם ישראל ,היות והעם לא היה מסוגל לקלוט את התורה ממקור אלוקי באופן ישיר.

לכן משה  היה מתווך בין עם ישראל לאלוקים.  אי לכך מאותו הטעם נבחר אהרון לכהונה ולא משה, כי משה היה מורם מהעם ולא היה ביכולתו להדריך את העם במציאות  של אותו זמן.

לסיכום לאור האמור לעיל- משה נועד להנהיג את עם ישראל והוא עשה זאת במסירות נפש, אך בהיותו מורם מעם-לא ניתנה לו הכהונה, היות והכהן היה צריך לבוא מתוך העם.

ועל כן , כל אחד מילא את שליחותו נאמנה.

יהי רצון שבית המקדש השלישי יבנה במהרה ונזכה לחזות בעבודת הכהונה המתחדשת - במקום הקדוש. אמן ואמן.