א. פרידמן, הידברות 

 

לערב ליל הסדר הגעתי גמורה. אני יודעת שאתם אומרים בלבכם שכל הנשים מגיעות גמורות לערב הזה, אך בכל זאת אצלי זה היה מקרה מיוחד.

 

י"ד בניסן היה התאריך הסופי שבו הייתי אמורה ללדת. כל כך לא רציתי ללדת ביום הזה. מה לא עשיתי לשם כך... התפללתי בכל כוחי, התחננתי, נתתי צדקה, ניקיתי לפסח עם כל המרץ, שאולי זה יזרז את הלידה... הרמתי דברים כבדים, עליתי וירדתי מדרגות, וכל הזמן תחינה אחת הייתה על שפתיי: "ריבונו של עולם, אנא, רק לא בלילה המיוחד הזה... גם אני רוצה להסב עם בני משפחתי בליל הסדר כמו כל בניך ובנותיך ולא לחוות אותו בבית החולים".

 

כמו להכעיס, עבודות הפסח הקשות לא פעלו מאומה, זולת זה שהתישו אותי לחלוטין וכילו את שארית כוחותיי עד תום. בערב ליל הסדר הבית היה נקי ומצוחצח, ילדיי היו רחוצים, לבושים בפיג'מות, ומנסים להרדם במיטותיהם, על מנת לאגור כוח ללילה הגדול. בתי הבכורה ואני ערכנו את שולחן הסדר. הכנו מקום להוריי, לאחי ולאחותי, שהיו אמורים לסעוד עמנו (הם גרו בקרבת מקום).

 

על הכיריים התבשלו תבשילי החג האחרונים. יכולתי להיות מאושרת. ברוך ה', עד עתה הכל התנהל כשורה, ובעוד כמה שעות אני אמורה להסב לליל הסדר עם בני משפחתי. אבל, כאב פתאומי חיסל את כל התקוות. ניסיתי להדחיק זאת ואמרתי לעצמי שאלו כאבי גב שבאו כתוצאה מכל המאמצים, אבל הכאב החל להופיע באופן סדיר. חשקתי שפתיים ואמרתי לעצמי זהו זה... כך כפי הנראה נגזר מלמעלה, ועלייך לקבל זאת. בקול רועד ביקשתי מבעלי שיכין לי ערכה לליל הסדר "אנחנו נצטרך לצאת לבית חולים תוך שעה", אמרתי לו. בעלי פקח עיניים מבוהלות...

 

"את בטוחה?"

 

 "אין ספק" אמרתי... ודמעות זלגו מעיניי. פניתי לארוז את חפציי ובעלי פנה להכין לי את "הכזייתים". בתי הבכורה ניסתה לעודד את רוחי: "אמא אל תדאגי, אבא יישאר איתך, ואנחנו נסתדר היטב עם סבא וסבתא".

 

"לא, מתוקה שלי", אמרתי, "אין לי לב לגזול מכם את אבא בליל הסדר. אם הקב"ה יעזור והעניינים לא יסתבכו אכריח אותו לשוב הביתה ולחגוג אתכם... אני כבר לא אוכל לקיים הלילה את "והגדת לבנך", לפחות שאבא יקיים".

 

ידיי רעדו כשארזתי את התיק, ולא רק מפני שהכאבים תכפו והלכו, אלא הרגשתי כמו בת שאביה דחה אותה מעל פניו. כל כך הרבה בקשתי מריבונו של עולם ותפילתי לא נענתה... לא היו לי טרוניות, חלילה, אך זה כאב לי מאוד.

 

לאחר שלוש שעות ילדתי תינוק קטן וחמוד להפליא. הוא הונח בחיקי, וידעתי שהכל שווה בשביל להגיע לרגע הזה... אפילו חשתי קטנונית.

 

בעלי, שתמך בי בכל אותן שעות קשות, הודיע לי שהוא נשאר איתי, ושהוא רק יוצא להתקשר לבני המשפחה. התנגדתי בתוקף: "שלומי, אתה יודע שזה לילה גדול, איך ילדינו יחוו אותו בלי אבא ובלי אמא? נכון שהוריי יעשו הכל לטובתם, אבל נחמיץ הרבה אם גם אתה וגם אני לא נהיה. ב"ה עברתי את הלידה בקלות יחסית, התינוק בריא ושלם, הכל בסדר תודה לא-ל, אנא עשה איתי חסד וחזור הביתה. עוד שעה יתקדש החג". הוא התווכח איתי, אך אני עמדתי על דעתי עד שהוא נכנע.

 

לאחר שהובלתי לחדרי הוא סידר לי את כל הערכה: מיץ ענבים, מצות, מרור, כרפס, חרוסת, הגדה של פסח, כוס שמכילה רביעית (ולא יותר), הסביר לי מה ה"כזית" של מה... והזהיר אותי שאני יולדת, ולמעשה, הגדרתי ההלכתית היא של חולה מסוכן. לכן, שלא אעשה שום דבר אם אין לי כוח וכו'... הבטחתי לעשות רק כפי כוחי ונפרדנו.

 

כשהוא הלך פרצתי בבכי. זה היה בלתי נשלט...

 

הדלקתי נרות בתשישות איומה ולאחר מכן שקעתי בשינה עמוקה. כשפקחתי את עיני הייתה השעה עשר בלילה. ידעתי שיש לי עוד פחות משעתיים כדי לערוך את הסדר הפרטי שלי, שכן את האפיקומן עליי להספיק לאכול לפני חצות.

 

 

 

מזוית העין הבחנתי שהמסכים שהפרידו ביני ובין שכנותיי לחדר הוסטו, ואצל שלושתן מכשיר הטלוויזיה דולק. לא ראיתי את מה שריצד על המסך, תודה לא-ל, וגם לא שמעתי כפי הנראה על התקנון של בית החולים, המאפשר להאזין רק עם אוזניות, אך ראיתי את הבזקי האור ונחרדתי... ריבונו של עולם, ליל הסדר עכשיו, איפה אני...?

 

ניסיתי לקום על מנת להוריד את הוילון, אך סחרחורת איומה תקפה אותי. להזעיק את האחות לא יכולתי, הרי המכשיר חשמלי...

 

הטיתי את ראשי לצד שכנגד והתחלתי את ליל הסדר. "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא... השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין...". 'כל אחד והעבדות שלו' הרהרתי בעצב. הגעתי ל"מה נשתנה", ודמיינתי את מוישי שלי שר את המילים בביתי ליד הוריי ובני משפחתי היקרים. יכולתי לשמוע את קולו המתוק ואת המילים ששיבש בפיו... דמעות חמות זלגו מעיניי. התחלתי לשיר את המילים חרש חרש כדי לעצור את בכיי, וכך כל פיסקה וקטע העלו מול עיני את שולחן הסדר בביתי. ידעתי מי אומר מה ואיך, ונסיתי להתגבר על בדידותי וכאבי.

 

שתיתי כבר שתי כוסות והרגשתי השתפרה. התחלתי לקרוא מעט גם מן הפרושים היפים שהיו כתובים בהגדה, זכר לכל החידושים שאבי, בעלי וילדיי אמרו בבית... אין לי מושג מתי זה קרה בדיוק, כפי הנראה הייתי שקועה באמירת ההגדה, אך לפתע הבחנתי בשתי נשים שעמדו לצד מיטתי. "אפשר להצטרף?", שאלה אחת. בהיתי בהן מופתעת... הן צפו בטלוויזיה בלילה הזה, והן רוצות להצטרף לליל הסדר שלי?

 

"בא לי נורא לעשות ליל הסדר", אמרה השניה, "אל תראי אותי כזאת חילונית, אני מבית מסורתי".

 

"בבקשה", מילמלתי, מטיבה את הכרית ומנסה לתכנן מה לעשות. הן הביאו כסאות וישבו לצידי. מצאתי את עצמי קוראת את ההגדה בקול ומסבירה להן קטע קטע. כשהגענו "למוציא מצה", הסברתי להן איך ליטול ידיים. אני נטלתי בקערה שבעלי דאג להכין לי מבעוד יום, ברכתי והן ענו אמן. מהמצות שהביא בעלי בשביל יום המחרת הכנתי להן "כזייתים", וכך הסתדרנו. האווירה התחממה, הן שאלו שאלות ואני עניתי. הן גילו עניין ואני מהר מאד שכחתי את בדידותי. כמו דם חדש זרם בעורקיי, והאתגר חימם את לבי. זרח מעיניהן אור מיוחד והן ניהלו איתי את הסדר בשמחה גדולה. סיימנו את ליל הסדר הרבה אחר חצות, וכבר היינו חברות של ממש.

 

לא עצמתי עין בלילה ההוא. הרגשתי שאני חייבת להתנצל לפני ריבונו של עולם. כל כך הרבה תפילות נשאתי כדי שלא לחוות את הלילה הזה בבית החולים, וכשזה קרה כמה חשתי דחויה... עתה, כמו אור חדש האיר את הלילה הזה ואת שייעדו לי מן השמיים... ביקשתי סליחה והרגשתי קטנה וטיפשה. אילו סמכתי על ריבונו של עולם בכל לב, אפשר שהייתי זוכה מההתחלה לצרף אותן לליל הסדר שלי ולזכות בזכותן באושר ובסיפוק של נתינה. כל יום המחרת הן שאלו שאלות, גם על ההגדה וגם על הדתיים, ומה שמפרסמים עליהם בכלי התקשורת.

 

הסברתי והסברתי והן לא ידעו שובעה...

 

שתיהן שוחררו מבית החולים יום לפני, החלפנו כתובות ומספרי טלפונים, והן הבטיחו לי שלעולם לא תשכחנה את ליל הסדר הזה.

 

שנה לאחר מכן נפגשנו שוב. הפעם לא באקראי, אלא בהזמנה מתוכננת ומתוזמנת מראש. רגע מה אני אומרת... וכי ליל הסדר הראשון שלנו לא היה מתוכנן ומתוזמן מראש? אלא שהפעם חגגנו יחד בביתי, הן ובני משפחותיהן ואני ובני משפחתי.

 

זה היה תוצר של שנה בה חיזקנו את הקשר, בה הצלחתי בעזרת ה' לשלוח אותן לסמינר. הן צעדו לאט, צעד אחר צעד. היו להן קשיים לא מעטים, אך את ליל הסדר הרגשנו שאנו חייבות לחגוג שוב יחד.

 

זה לא היה ליל הסדר כמו בבית החולים, זה לא היה ליל הסדר כמו לילות הסדר שחוויתי בביתי או בבית הוריי – זה היה משהו אחר לחלוטין... כולם חשו בזה. אפילו הילדים שלנו ושלהן, ששיתפו פעולה יוצא מן הכלל, כולל שלושת התינוקות שבזה הלילה חגגו שנה, והבעלים שלהן... קשה להעביר את החוויה במילים, אך זה היה לילה עוצמתי, מלא תוכן ואוירה. הרגשתי יותר מתמיד מה עז הרושם שמותיר ליל הסדר בנשמה היהודית, וכמה כל פעולה, כל מנהג וכל אמירה ופסקה יש לה משמעות נצחית.

 

האורחים שלנו, אף שעדיין לא שמרו מצוות, היו נרגשים לא פחות מאיתנו, וכשהגענו ל"כנגד ארבעה בנים דברה התורה", אמר אחד הבעלים "הנה, זה אנחנו כולנו... אתם החכמים ואנחנו הרשעים. יש פה הרבה ילדים תמימים ושלישיה שעדיין לא יודעת לשאול...".

 

צחקנו... ולמען האמת גם לא מעט הובכנו מההערה הזאת, אך בעלי התעשת מיד ואמר: "ההגדה מלמדת שיש להקהות את שיני הרשע. לא כך נהג עימכם הקב"ה – לכם הוא הלבין שיניים, העניק הזדמנות, ונתן פעמיים את התשובה של הבן החכם 'ואף אתה אמור לו (את הלכות הפסח) אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן'. בפעם הראשונה שמעו זאת הנשים בבית החולים, ובפעם השניה כל המשפחות שומעות זאת כאן. אנחנו הלילה, כפי שאמרנו קודם, 'כולנו חכמים כולנו נבונים... ומצווה עלינו לספר ביציאת מצרים'. כל אחד ויציאת המצרים שלו".

 

ואז אמרתי לעצמי... אמת. יציאת המצרים שלי הייתה רק כשהבנתי שמה שנראה בעיניי כמצרים לפני שנה, התברר לי כגאולה השנה... מה שלא הבנתי אז כשבקשתי לא ללדת בליל הסדר את בני, התברר כלידה מוצלחת של נשמות רבות נוספות, אפילו יותר משישה בכרס אחת...