פסח

" החודש הזה לכם ראש חודשים"

 " החודש הזה לכם ראש חודשים"
 
מדוע יש צורך בהתחלה חדשה של חודשי השנה? 
 
אדם הראשון נברא בראש השנה ..א' תשרי...זה יום הולדתו! ישנם עוד ימים חשובים  שיש לזכור ואם כבר אנחנו חושבים על ספירה חדשה, האם חג השבועות אינו ההכי מתאים? הרי..."בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ.." והתורה היא ראשית ותכלית העולם!

בואו ונסקור במהירות את ההסטוריה של העולם מראש השנה הראשון עד ראש חודש ניסן 2448. בראש השנה אדם הראשון נברא וחטא באותו יום ששי. הוא נשאר בגן עדן עד מוצאי שבת. כעת הוא נכנס לתוך עולם מלא קוצים וצווה "בזעת אפך תאכל לחם"

מאחר והאדם איבד את צלם האלוקים, החיות לא פחדו ממנו. אדם הראשון עוד זכר כיצד הקב"ה דבר אליו בגן עדן. ילדיו ונכדיו הקשיבו לסיפורים שלו כמו שהילדים שנולדו בארה"ב התיחסו לסיפורים של הסבא על החיים בעיירה בפולין.... המרחק באורח החיים והתרבות כלכך גדול...שני עולמות ממש.

בני האדם רק ידעו מה פירוש לחיות בעולם  עם הרבה סכנות (כפי שמתואר במעמדות של שבת...משל לאדם ביער וכו). הרמב"ם תיאר את תהליך  התחלת עבודה זרה בעולם. אנשים רצו לכבד את עבדי הקב"ה והשתחוו לשמש ולירח. במשך הזמן הם שכחו שהם רק עבדים ועבדו להם כאילו הם הקב"ה. ככה זה טבעי כאשר  כל מה שיש הוא החוק של החיים בג'ונגל.

בשנת 1948 פתאום הופיע איש אחד – אברהם אבינו שחקר ודרש עד שהוא הגיע למסקנה שיש בורא לעולם. המשך הסיפור ידוע .. הקב"ה התגלה לאברהם אבינו ב"לך-לך" וכך זה נמשך עד שנת 2448 לבריאה כשהקב"ה התגלה בהר סיני ודבר ישירות לעם ישראל "אנוכי ה' אלוקיך" ועם ישראל מקבל את התורה ב"נעשה ונשמע"! 

כעת בואו ונדמיין שיש אדם מאוד רחמן ועשיר ששמע הרבה סיפורים על השבטים  בג'ונגלים של אפריקה. הוא מרחם עליהם ..כלכך הרבה מחלות שונות ומשונות . הוא מחליט הוא רוצה לגאול את השבטים המסכנים...הוא ישלח להם משלחת גדולה מאוד של רופאים. הם יצטרכו לעבור הכשרה מיוחדת מאחר והתנאים בג'ונגל כה שונים מאלה בחוץ. הם יצטרכו ללמוד על המחלות בג'ונגל,  ולחסן אותם  כדי שהם לא ידובקו בהן,  לקחת איתם את כל התרופות הנחוצות, ולהכיר את כל יתר הסכנות שבג'ונגל; . חיות, נחשים, חרקים ויתושים, צמחים רעילים וכו'
הנדבן הבטיח לצייד אותם עם כל מה שיצטרכו ודאג להכשרה יסודית ביותר על מנת שיוכלו להצליח במשימתם. הוא הבטיח להם שכר אדיר עבור מסירות נפשם ועשה איתם רק תנאי אחד. רק הוא וברשותו הם יצאו מהג'ונגל בבוא העת שהוא יקבע...והם הסכימו.
 
הנמשל ברור. עם ישראל נבחר להביא את האמונה לכל עמי העולם שחיו ממש בג'ונגל רוחני. עם ישראל למד להכיר ולהתחסן מפני כל המחלות כשהם ירדו ב- 49 מדרגות של טומאה במצרים המקום ההכי עמוק בג'ונגל. שם הקב"ה הראה להם ואיפשר להם לראות בעיניהם שיש רפואה לכל המחלות הרוחניות....ובזכות עשרת המכות ויציאת מצרים וארבעים שנה  של נדודים במדבר...הם למדו  תורה ומצוות  הן מכילות את כל התרופות  לכל המחלות הרוחניות בעולם!הם למדו להאמין ולבטוח רק בהקב"ה וש"אין עוד מלבדו"!
 
באותו העולם שבו נמצא  הג'ונגל, נמצא מדבר עם התנאים של גן עדן. לחם מן השמים, הגנה מפני אויבים, מנחשים ארסיים וכל יתר הסכנות של חיי ג'ונגל.כאן יש אורח חיים שונה לגמרי הנקרא "חיי תורה, חיי אמונה ובטחון בהקב"ה"...כאן התחילה הכשרת משלחת הרופאים המיוחדת שלמדו  כיצד לרפא את כל המחלות הרוחניות של האנושות.
הם מצויידים ב-613 נרות משום שבג'ונגל ובמיוחד בחושך יש כלכך הרבה סכנות ואפילו אור קטן יכול להציל חיים.."כי נר מצוה ותורה אור"

אחת הסכנות הגדולות ביותר לאדם בג'ונגל, במיוחד בחושך היא הדמיון.  עץ נראה כמו חיה רעה. כשהשמש עולה האדם יכול לראות למרחקים וגם יותר בבהירות וכך הוא ניצל מהרבה מאוד סכנות..."ותורה אור"
 
הכשרת המשלחת הזאת  ארכה כאלפיים שנה כשבית המקדש....כמרכז רפואי לכל העולם...נמצא בירושלים. ואז נחרב בית המקדש בגלל חטאינו וגלינו מארצנו...

הגיע הזמן  למשלחת להיכנס לתוך הג'ונגל לביצוע השליחות בג'ונגל העמים. האם הם יצליחו או חס ושלום הם יכנעו לסכנות שהכריעו את הילידים שאינם מכירים חיים אחרים מאלה שבג'ונגל?כאן  האחדות היא צורך קיומי...אין סיכוי שאדם בודד יוכל לשרוד בג'ונגל.הם נמצאים שם בשליחות ועל מנת שהם יצליחו בשליחותם הם חייבים לחיות לפי חוקי החיים שהם למדו מהתחלת קיומם .. של עבדות במצרים.

הם חייבים לזכור עד כמה הם היו חולים ב-49 מדרגות של טומאה ועבודה זרה.

הם חייבים לזכור איך הקב"ה רפא אותם במשך 49 ימים עד שהם עמדו במעמד הר סיני וקבלו על עצמם את השליחות..."ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".

עמוק בג'ונגל הם מצאו את כל המחלות שעליהם למדו...אבל התנאים כלכך קשים וכלכך קל לשכוח! כלכך הרבה חושך וכלכך הרבה סכנות תמידיות,..  טבעי לשכוח את העבר וליהפך להיות כאחד הילידים המקומיים. אנחנו כלכך מעטים והם כלכך רבים!
 
אחרי כאלפיים שנה אנחנו מסתכלים לתוך הלוח שלנו...זה שמתחיל ב"החודש הזה לכם ראש חודשים"..הוא חודש ניסן.. הלוח הזה הוא מיוחד למשלחת. הוא בא להזכיר לנו באופן תמידי שאנחנו  נמצאים בג'ונגל  בגלל שליחות ולא כשבטים ילידי הג'ונגל. הוא מזכיר לנו  ראש חודש ניסן כשהיינו בסכנה גדולה ביותר, בדרגה ה-49- של טומאה במצרים, ולקחנו את השה וקשרנו אותו למיטה....ושחטנו אותו...וזאת היתה ההתחלה של הקשר המיוחד בין הקב"ה ועם ישראל.  "כי אנו צאנך ואתה רוענו". כעת, שוב בראש חודש ניסן, אנו מבקשים מהקב"ה.." ראה אותנו ..אנחנו כמו שה בין שבעים זאבים! כלכך הרבה מאיתנו אבדו, הותקפו על ידי חיות רעות, והרבה שכחו את זהותם וחושבים שהם כמו הילידים!  חס ושלום..המשלחת בסכנה!"

דוד המלך אומר בתהילים קיט " תעיתי כשה אובד..." השה הוא בעל חי היחיד שאינו מסוגל למצוא את דרכו חזרה בכוחות עצמו. לכן, הרועה מנגן ניגון מוכר בחליל כדי שהשה התועה ימצא את דרכו חזרה לרועה. אבל מה קורה אם השה  התרחק או שהסתבך בקוצים ואינו יכול להשתחרר? לכן, דוד המלך מבקש..."בקש עבדך"...זה תלוי בך,זה מחובתך כרועה למצוא אותנו ולהחזיר אותנו חזרה." ובתפילה זו אנו מסיימים את הסדר...."לשנה הבאה בירושלים הבנויה!"
כעת אנו מבינים מדוע אנחנו צריכים לוח חדש מיוחד...להזכיר לנו תמיד ובמיוחד בהיותנו בג'ונגל כל כך הרבה שנים שאין אנחנו שייכים לג'ונגל! (שם הלוח מתחיל בתשרי!) אנחנו נמצאים  בשליחות שהתחילה בראש חודש ניסן לפני שלושת אלפים שנה.

יה'י רצון שנזכה בקרוב לגאולה השלמה שהקב"ה הבטיח לנו בתחילת שליחותנו שהוא יוציא אותנו מהגלות בנסים שאלה ביציאת מצרים יהיו חוורים לעומת האור של הגאולה השלמה.

"אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו לאורו"

בניסן נגאלנו ובניסן ניגאל..בע"ה שנה זו!
 

ליל הסדר - סיפור יציאת מצרים – על שום מה?

 ליל הסדר -  סיפור יציאת  מצרים – על שום מה?

מאת: אהובה קליין.

הנושא המרכזי בליל הסדר הוא: סיפור יציאת מצרים, למרות שאנו מזכירים את יציאת מצרים במצוות רבות אחרות, כגון: קידוש, קריאת שמע , תפילין ,שבת ועוד...  אך בליל הסדר עלינו להרבות ולספר  על המאורע ההיסטורי החשוב הזה שאירע לעם  היהודי - כפי שהבטיח  אלוקים לאברהם אבי האומה:

"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה.  וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל".[שמות ט"ו, י"ג- ט"ו]

מצוות סיפור יציאת מצרים חלה  על כל יהודי ויהודי : "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח" !

בספר החינוך נאמר: "משורשי מצווה זו, כי הוא יסוד גדול  ועמוד חזק בתורתנו ואמונתנו- לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות הוא, ובידו לשנותם כפי שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה טבעי  העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים, הלוא הוא משתק כל  כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת ה' ברוך הוא"

כיצד נספר את סיפור יציאת מצרים?

בספר "יסוד ושורש העבודה" נאמר: "מצוות עשה של סיפור יציאת מצרים בלילה הזה, הוא על כל איש  מאישי ישראל עם קדוש, אף אם הוא יחידי על שולחנו.. עיקר מצוות הסיפור –היא לבניו ולבני ביתו, להודיע להם גבורותיו! יתברך.. לפרסם להם  גודל הנסים וגבורות ונפלאות של בוראנו, יתברך נמצא שמו ויתעלה, ולא די לפרש להם כלליות הנסים מה שכתוב בהגדה ,אלא לפרט ולבאר באר היטב כל נס ונס על פי מה שנמצא כתוב בגמרא ובמדרשים  וראוי לכל יודע ספר לחפש בכל הספרים.. ולספר פרטיהם לבני ביתו בליל שימור פסח, כדי להגדיל בעיניהם  הנס ויתנו בליבם יותר שבח והודיה לבורא יתברך שמו ויתעלה "במילים אחרות, זוהי מצוות עשה לספר ולתאר לבני הבית את כל הנסים הגדולים שה' עשה לעם ישראל ובכך אנחנו מגדלים את שמו של ה'.

הזוהר הקדוש אומר: באותה שעה שעם ישראל יושבים ליד השולחן הערוך בליל הסדר וקוראים את ההגדה, ושומעים מפי עורך הסדר- הסברים ומדרשים על נס יציאת מצרים ,באותה עת הקב"ה מכנס את פמליה של מעלה ואומר להם: לכו ותשמעו את דברי השבח שבניי מספרים ליד השולחן  - על ידי החזקה שהוצאתים מעבדות לחירות וקרעתי להם את הים ,אז מתקבצים כל המלאכים ומתחברים עם - עם ישראל ומקשיבים  לדברי השבח והשמחה ששמחים בבורא עולם  ומיד באים ,מודים לה' על  כל הנסים והנפלאות שעשה לבניו – לעם ישראל הקדוש שיושבים בארץ ישראל ושמחים על הגאולה ובכך מוסיפים כוח וגבורה למעלה.

בגמרא נאמר: כי את סיפור יציאת מצרים יש להתחיל בגנות ולסיים בשבח, באיזה אופן?

 יש לספר: בתחילת הדרך -אבותינו היו עובדי עבודה זרה ורק אחר כך בזכות אברהם שהפיץ את האמונה באל אחד- כל גלות מצרים  והגאולה  שהייתה בעקבותיה – מטרתה : לזכך אותנו מכל העבודה הזרה ששררה קודם אברהם בתקופת תרח –אבי אברהם ובני דורו.

האגדה מספרת:

טרם נולד אברהם, היה מולך בכל העולם נמרוד ולמרות שהכיר בקיומו של ה'-החליט למרוד בו ,וסחף עמו את כל בני דורו לעסוק בעבודה זרה ולהאמין באלילים. לנמרוד היה שר חשוב- משנה למלך בשם תרח- הוא היה דבק בנמרוד ובאליליו ,וכעבור זמן  מה נולד לתרח בן בשם: "אברהם" שתחילה נקרא  בשם "אברם" באותו לילה שנולד אברהם, ראו  חכמיו של נמרוד שכוכב ענק יוצא מכיוון מזרח ובולע ארבעה כוכבים מארבע רוחות השמים, אמונתם הייתה- שהחלום  מצביע על ילד שנולד ועתיד להרוג מלכים ולרשת את ארץ כנען! למחרת באו חכמים אלה וסיפרו על כך לנמרוד, והדגישו שבאותו לילה שנולד אברהם לתרח, הם הוזמנו למשתה בנו  ובתום המשתה הלכו לטייל בחצר וראו את הכוכב שבלע את ארבעת הכוכבים וכנראה שמראה זה מורה על כך: שבנו של תרח - "אברהם" עתיד לכבוש את העולם ולבטל את אמונת נמרוד- אמנותו באלילים.

כדי לפתור בעיה זו, יש להציע לתרח סכום כסף מכובד על מנת שיהרוג את בנו אברהם ,טרם יהיה מאוחר מידי.

שמע נמרוד לדברי חכמיו קרא מיד  לתרח ואמר לו: שמעתי שנולד לך בן- הלילה, תן לי אותו, אני שואף להורגו. בתמורה על כך אתן לך בית מלא  כסף וזהב.

ענה לו תרח: כל מה שתגיד אעשה והמשיך המלך נמרוד ומשנהו לדבר  במשך שעה שלמה על ענייני המלוכה, תרח הקשיב ואמר: הלילה הגיע אלי אדם הציע לי עסקה: שאני אתן לו במתנה סוס יפה ומיוחד ובתמורה על כך הוא יעניק  לי- בית מלא שעורים. עניתי לו, אני אשיב  לו על שאלתו -לאחר  שאתייעץ  אתך.

ענה לו נמרוד: אם אתה מנהיג את מלכותי בשכל כה צר, כנראה שהיא בקרוב תחרב. כיצד נראה לך הגיוני להחליף סוס יקר בעד שעורים? ולמי ישמשו השעורים ברגע שאין כבר סוס?

ענה לו תרח: אם אתה כועס עלי  על עסקה של החלפת סוס בעד שעורים ,כיצד ארגיש אני בזמן שאתה דורש את בני היקר תמורת ממון? אם אתה בא להורגו, לשם מה אני זקוק לכסף? מי יירש אותי?  בתגובה על דברים אלו התמלא נמרודכעס רב והחליט להרוג את תרח וצעק: אתה מעז לבוא אליי בדברי תוכחות ומשלים? תרח נפל לרגליו ואמר תוך כדי צחוק , אני חייב למלא את בקשתך, אלא אני מבקש שהות של שלושה ימים כדי לשכנע את אשתי על ידי מילים טובות והבטחת מתנות.

נמרוד נענה לבקשת תרח וביום השלישי שלח אליו שליח בהתראה שאם לא ימלא את פקודתו - ישרוף לתרח את ביתו עם כל בני משפחתו, ראה תרח שהמצב כה קשה,  חיבל תחבולה: הייתה לו שפחה אחת שילדה בן באותו לילה שנולד אברהם ומסר תינוק זה לנמרוד. נמרוד הרג את התינוק תוך כדי התלהבות יתרה- ובתמורה העניק לתרח כסף רב ואחר כל שכח מכל הנושא.

אברהם הקטן כבר בגיל שלוש החל לחקור : מי ברא את העולם? תחילה היה סבור שזוהי השמש, מששקעה, חשב שזו הלבנה המופיעה עם כל צבא השמים, והתפלל אליה, אך ראה שבתום הלילה, היא נעלמת, ניגש אל אביו ושאלו: מי ברא את העולם? ענה לו: כי האלילים שברשותו - הם בראו את העולם, ביקש אברהם מאמו אוכל – כקורבן לאלילים, משראה שאין הם זזים ואינם אוכלים, השקיע עמל רב לגלות את הבורא-עד ששרתה עליו השכינה ונתן ה' בליבו להכיר מיהו בורא העולם, מאז  הלך אברהם בקרב אנשי הסביבה ושכנע אותם: כי  ה' הוא ,הוא בורא העולם ועליהם להפסיק עם עבודת האלילות!

בסופו של דבר, כשראה תרח - כי אברהם בוגד באלילות, הלך והלשין עליו לנמרוד, נמרוד ניסה לעלות את אברהם הקטן באש יחד עם כל בני המקום, אמו של אברהם שנקראה בשם: אמתלאי ניסתה לשכנע אותו שייכנע לנמרוד, אך ללא הצלחה ולבסוף, נמרוד הבין שהצדק עם אברהם-העניק לו מתנות ,שני עבדים, אחד מהם היה אליעזר.

אברהם נחשב לאבי האומה.

לסיכום, לאור האמור לעיל: המסקנה היא: ליל הסדר- הוא זמן חינוך - בו אנו מלמדים את הילדים, מי אנחנו? מי הם אבותינו ומהי ארצנו המובטחת עוד  מימי אברהם יצחק ויעקב,  וכל המרבה בכך- הרי זה משובח!

 

 

שובו של אליהו הנביא

 שובו של אליהו הנביא

מאת: אהובה קליין ©

ליל הסדר יחדיו מסובים

בהגדה  שואלים ודורשים

זיכרונות ניסים מעלים

מתוך  באר מים חיים.

 

אווירת רוממות ושמחה

מתמזגים בשירה וזימרה

השכינה  איתם חוגגת 

ואת באי הבית מברכת.

 

לפתע  רוח עזה נושבת

מנענעת בחוזקה הדלת

מרעידה עצים , מזמרת

בשורה גדולה מבשרת.

 

הדלת נפתחת  פתאום

החוגגים חשים חום

יוצאים החוצה בריצה

לחזות בזו הפליאה :

 

ברקיע  עננים מחוללים

אליהו הנביא מלווים

הנה מופיעה הגאולה

חיש מתגשמת הנבואה!

 הערה: השיר בהשראת דברי הנביא מלאכי.[בשבת הגדול]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

'מעות חיטין' לעני המקפיד על חומרות מיוחדות

שמואל ברוך גנוט

'מעות חיטין' לעני המקפיד על חומרות מיוחדות

א. נפסק בהלכה שעל בני העיר לדאוג להוצאות חג הפסח של עניי העיר. ואכן, קופות הצדקה תומכות בעניים ורוכשת בעבורם מוצרים בהכשרים מהודרים לחג. והנה אחד העניים הודיע לגבאי הצדקה שהוא אינו אוכל בפסח אלא רק מהכשר מסוים, או מ'מצות חבורה' בדרגת הידור גבוהה ביותר, העולה כסף רב יותר, ואם יביאו לו מזון מההכשרים המקובלים, הוא לא יאכל מהמזון, למרות שבכל השנה אוכל הוא מהכשרים אלו. - האם על בני העיר לממן לעני זה את הידוריו המיוחדים?

ב. גבאי הצדקה חילקו לנזקקים קופסת עוגיות קוקוס לחג הפסח, ועני א' הודיע שבמשפחתו לא אוהבים עוגיות קוקוס, אלא רק עוגיות אגוזים, היקרים יותר. האם על בני העיר לממן את טעמם האנין והמיוחד?

תשובה: הנה לא הגעתי בעניותי לכלל הכרעה ברורה בדבר שאלה א', אך נציג מספר ראיות לדיון, וכדלהלן: א] איתא בכתובות (סז, ב): "די מחסורו אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו אשר יחסר לו, אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין". ואמנם הכא עסקינן באיכות המאכלים ולא ברמת הכשרות, אשר לא גוף האדם צריך אותם, אלא רק מפני שנוהג בעצמו סלסול וחומרא, לא יאכל מזון זה.

ב] בשו"ע ומשנ"ב (סי' רמב, וכן ברמב"ם מתנו"ע י, יט ובדר"א שם) נפסק שאדם שאינו מתפרנס בד"כ מצדקה, יעשה שבתו חול ואל יצטרך לבריות, למרות שיש לו רק מזון ב' סעודות. ואולם אם מתפרנס בימות החול מהצדקה, צריכים גבאי הצדקה ליתן לו מזון ג' סעודות וכסא דהרסנא. ולמדנו שאע"פ שאם היו לו רק ב' סעודות, לא היה נוטל מהצדקה, מ"מ כאשר נותנים לו מהצדקה, נוטל ג' סעודות ויותר. ואולם גם ראיה זו אינה מוכרחת לנדו"ד, כיון שדין ג' סעודות וכסא דהרסנא הוא מדינא דגמרא, ורק קי"ל שמעלת 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' עדיפה על פני נטילת סעודה שלישית וכסא דהרסנא מקופת הצדקה.

ג] הרה"ג רבי יעקב זיסמן שליט"א ציין את ד' הביאה"ל (בסי' תרעא) בשם החמד משה, שלמרות שבני העיר חייבים לתת לעניים נר חנוכה, הרי שחייבים ליתן להם רק נר אחד לכל יום, כיון דיותר הוי מן המהדרין ואין חיוב ליתן לו. ואמנם גם משם אין ראיה ברורה לנדו"ד, כיון ששם מתקיימת שפיר עיקר ההדלקה בנר אחד וכל הוספה מוגדרת כהידור, אך בנידונינו לא יאכל העני בסופו של דבר כלל מהמזון, כיון שהוא מחמיר על עצמו לאכול בפסח רק מהכשר מהודר יותר.

ד] הרה"ג רבי משה יודקובסקי שליט"א ציין את ד' המשנה בדמאי (פ"ג מ"א) ש"מאכילין את העניים דמאי". וחזינן שמבחינתנו ניתן להאכיל עניים אפילו דמאי, האסור לכל ישראל, וכ"ש חומרא וסילסול. ואולם עדיין אין לנו ראיה ברורה לנדו"ד, כיון ששם רק נאמר שעני יכול מדינא לאכול דמאי, אך לא מצינו שאם העני ינהג סילסול בעצמו ולא יסכים לאכול דמאי, שעלינו ליתן או לא ליתן לו מזון אחר. ושוב הראוני שבס' פסקי תשובות ריש הלכות פסח דן בענין, עי"ש.

ה] וחשבתי די"ל שמדין שמחת יו"ט בודאי שעלינו לדאוג להם גם למזון המהודר להם ע"פ חומרתם, כיון שעלינו לדאוג לשמחת העניים, ושמחה כוללת היא לכאו' כל דבר המשמחו, ממעדנים ועד חומרות. ואולם חזרתי בי, בראותי ד' הרמב"ם הנודעים בפ"ו מיו"ט, שכתב כך: "הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר וביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו", עכ"ל. הרי לנו שאף שאנו מצווים לשמח את העניים, מ"מ אין אנו מצווים לשמחם בקליות ואגוזים ותכשיטין וכו', כפי שאנו צריכים לשמח את קרובינו, ושמחת העניים היא רק בהאכלתם, ותו לא. ולכאו' הוא דיוק מדוקדק וידיעה נכבדה בד' הרמב"ם. 

ו] ובדבר שאלתנו האם על בני העיר לממן את טעמם האנין והמיוחד של העניים, שאינם אוהבים טעם או מאכל מסוים וכו'. הנה בכתובות (שם) נאמר: "ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמיה, אמר ליה במה אתה סועד, א"ל בבשר שמן ויין ישן. רצונך שתגלגל עמי בעדשים. גלגל עמו בעדשים ומת, וכו', אלא איהו הוא דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי". והיינו שמכיון שלא היה עני בן טובים הרגיל בפינוקים, לא היה על העני לפנק את עצמו דוקא במאכלים מיוחדים, (וכן ביאר מרן הגריש"א שליט"א בס' הערותיו שם). וחזינן שעל העניים הרגילים להימנע מפינוקי יתר, אין אנו צריכים לדאוג לפינוקיהם. ואולם שפיר יש לחלק בין מאכלי פינוק ומותרות, לבין סוגי טעמים, מליחות וחריפות, שכאו"א הורגל בטעם ובתיבול לפי מאכלי עדתו ומשפחתו, ושפיר יכול לומר שאינו מסוגל לאכול טעם כזה או אחר, ועלינו לדאוג לו לכך.

ז] והשבוע נדברתי בענין עם כש"ת ראב"ד העדה החרדית הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, שאמר לי שאכן צריך ליתן לכאו"א מההכשרים המקובלים עליו, שהרי אל"כ הרי לא יאכל. והוסיף: "אך אפשר לתת לו קמח, ושהוא עצמו יעשה בקמח כרצונו". וכנראה התכוין לדברי המשנ"ב (סי' תכט), שכתב גבי מעות קמחא דפסחא ש"במדינותינו המנהג לחלק להן קמח שעי"ז מקרבא הנייתה טפי". ואולם המשנ"ב הרי נקיט דצריך ליתן לו גם שכר אפיה, ואפיה בבתינו אינה שייכת ויקשה מאד לאפות בקמח מצות.

"שלח לחמך" - עודד מזרחי

"שלח לחמך" - עודד מזרחי, בשבע
 
רבי יחזקאל לנדא, בעל 'הנודע ביהודה', פסע לאחר תפילת ערבית לעבר ביתו. עיניו נתקלו בנער נוצרי לבוש קרעים שתעה והגיע לרחוב היהודים, בידו סלים ריקים והוא עומד וממרר בבכי. רבי יהודה ניגש בהיסוס לנער העלוב ושאל אותו: "מה מעשיך ברחוב היהודים לפנות ערב ומדוע אתה בוכה?"
 
הנער החל לספר בדמע: "התייתמתי מאמי, ואבי האופה התחתן עם אשה רעה וחסרת לב. כל יום השכם בבוקר היא מעמיסה על שכמי סלים מלאים בכיכרות לחם ועלי למכור הכל במשך היום ברחובות העיר. אם איני מצליח בכך, אמי החורגת מכה אותי באכזריות. היום הצלחתי אמנם למכור את כל כיכרות הלחם, אבל לאחר השקיעה, כשרציתי לחזור לבית אבי, מששתי בכיסי וראיתי כי שלושים הזהובים שהרווחתי אבדו או נגנבו. אם אחזור כך אמי תכה אותי מכות נוראות. כל היום לא אכלתי מאומה ועכשיו אני תועה ברחובות ומפחד לשוב הביתה". 
 
רבי יחזקאל חמל על הנער הנוצרי, הביאו לביתו ונתן לו לאכול ולשתות. לאחר שהנער סיים את סעודתו הוציא הרב מכיסו שלושים זהובים ונתן לו. הנער חזר לביתו שמח וטוב לב. 
 
חלפו מספר שנים. בליל שביעי של פסח לאחר סעודת החג, בני ביתו של הרב היו שקועים בשינה ורק הרב היה ער ועסק בתורה. לפתע שמעו אזניו צעדי חרש של אדם המתקרב לבית. נשמעה דפיקה קלה על הדלת ונכנס פנימה איש נוצרי. הרב שאלו בתמיהה:
 
"מדוע באת לכאן באישון ליל?!"
 
האיש הסתכל לצדדים בחשש, ניגש לרב ולחש באזנו:
 
"הרב אינו זוכר אותי?! אני הנער הנוצרי שעשית עמו טובה גדולה לפני כמה שנים. הכנסת אותי לביתך, האכלת והשקית אותי, נתת בידי את סכום הפדיון וכך הצלת את נפשי מידיה של אמי החורגת. כעת נודע לי כי פורענות גדולה עתידה לבוא על היהודים בפראג, וכאשר נזכרתי בטובה שעשית החלטתי לבוא ולהודיעך. לפני כמה ימים התכנסו בבית הוריי כל האופים הנוצרים בפראג והחליטו לאבד את כל היהודים בלילה אחד! הם יודעים כי במוצאי חג הפסח היהודים ממהרים לאכול לחם, והשנה החליטו האופים הנוצרים להטמין בסודי סודות רעל בפת הנאפית על ידם להמית את יהודי פראג". 
 
"גיליתי לך סוד נורא", סיים את דבריו והוסיף, "מובטח אני שלא תגלה ממי שמעת את הדבר". 
 
הרב לנדא התחלחל לשמע הדברים. הוא הודה מקרב לב לנוצרי ונפרד ממנו. לאחר מכן ישב בינו לבין עצמו שעה ארוכה וניסה לחשוב מה יוכל לעשות, איך ניתן להציל את היהודים וגם לגלות את מזימת הרשע לממשלה. 
 
לפתע עלה רעיון במוחו.
 
באחרון של פסח נסגרו בפקודת הרב כל בתי הכנסיות בעיר. יצא כרוז ברחובות היהודים כי הרב ידרוש לאחר תפילת שחרית בעניין הנוגע ליסוד היהדות וכל בני העיר נדרשים להגיע לתפילה ולדרשה. 
 
לפני תפילת מוסף עלה רבי יחזקאל על הבמה, הסתכל בקהל הרב שהצטופף בסקרנות לעומתו, והחל לשאת את דבריו: 
 
"רבותי. יודעים אתם כי למרבה הצער התורה הולכת ומשתכחת. המוחות אטומים והלבבות סתומים, וגם גדולי הדור עלולים לפרקים לטעות. לדאבון לבי", אמר הרב בקול רועד, "מוכרח אני להודות בפניכם כי אף על פי שאנו בקיאים בקביעות הירח, בחשבון החגים ובסדרי המועדות, בכל זאת אחרי שעיינתי בחשבונה של שנה זו, נוכחתי כי אני ובית דיני טעינו טעות גדולה וכמעט שהכשלנו את הרבים באכילת חמץ בפסח. הקדמנו בשנה זו למנות את ימי הפסח יום אחד קודם זמנו. היום בו אנו עומדים אינו אחרון של פסח אלא שביעי לחג, ואיסור גמור וחמור לאכול משהו חמץ עד למחרת בערב..."
 
בני הקהילה נדהמו לשמע דברי הרב. בכל זאת איש לא העז להמרות את פיו, וכל היהודים בפראג חגגו באותה שנה תשעה ימים (במקום שמונה הנהוגים בחו"ל).
 
האופים הנוצרים נדהמו. אף יהודי לא הגיע לקנות את לחמיהם החמים כמדי שנה. הם התאגדו ותבעו את היהודים לדין על ההפסד העצום שיגרם להם כאשר יצטרכו להשליך את הכמות העצומה לאשפתות. רבי יחזקאל נקרא למשפט. לאחר שהאופים הנוצרים הציגו את טענותיהם באזני השופטים, הציע רבי יחזקאל לאופים להתכבד ממעשה ידיהם, כיוון שהמשפט עלול להתארך זמן רב והם עלולים לרעוב...
 
כמובן שהאופים סרבו לאכול מהכיכרות שהרעילו. הרב הפציר בהם ובכל זאת אף אחד לא נגע בפתו. השופטים תמהו. ואז הציע הרב לבדוק מה יש בכיכרות. הבדיקה העלתה שכולם הורעלו וכל האופים נמסרו למשפט.
 
היהודים הופתעו מתושיית רבם ולא הבינו כיצד נודע לו על מזימת האופים. הרב לא גילה לאף אחד מה אירע. ורק כעבור שנים לפני פטירתו סיפר את הסיפור לבנו רבי שמואל וסיים במילים:

"לא חכמתי עמדה לי, אלא מידת הרחמים שחמלתי על נער נוצרי בשעת צרתו".

אלעד מקריבה קרבן פסח

אלעד מקריבה קרבן פסח

* הרב שב"ג מקריב, יחד עם כולנו, בעזרת ה', עוד בפסח הקרוב, את קרבן הפסח, והוא מספר לנו על חוויותיו המתוקות מהכבש שלו* הלוואי ונזכה * הלכות קרבן פסח, בליווי 'קורותיהם' של תושבי אלעד בירושלים הבנויה* 

/ הרב שמואל ברוך גנוט / 

צלצול הטלפון הפריע את לגימת כוס הקפה היומית שלי. השעה הייתה דקה לתשע בבוקר ואני, יושב "על קוצים" בדרך לכולל, לוחץ על המקש ומאזין בקוצר רוח לשיחה הנכנסת. "קניתי עז"- אמר הקול הבהול של ידידי- "המוכר אמר לי שהוא כשר לגמרי והכל בסדר איתו, ואז מתברר לי שהוא כבר בן 12 חודש. מה עושים?!" 

חייכתי חיוך גדול ועניתי לחברי הטוב שלא ידאג, השנה, בכלל שאנו בשנה מעוברת, נוסף חודש נוסף לכשרות העז שלו. "אם הוא נולד בשנה שעברה בי"ד בניסן התש"ע, אחרי השעה השביעית, באזור 12 בבוקר, השנה הוא יהיה כשר, כי הוא יהיה בן שנה בי"ד ניסן התשע"א. המוכר שלך, מ"אגודת מצוות הפסח", לא הטעה אותך. השנה, לשם שינוי, העז שלך יכול להיות גם בן 13 חודש ועדיין הוא יהיה כשר להפליא. ועוד הערה אחת, לפני שאני רץ לכולל: אל תקדיש את העז שלך עד סמוך לשחיטתו. יהיו לך בעיות חמורות של "מעילה בקדשים", אם תישען עליו, למשל, או שילדיך ישחקו איתו וירכבו עליו"...

ניתקתי את השיחה, מבלי לשמוע את קריאת הרווחה שלו. אין לי זמן, החברותא ממתין כנראה והיום יש לי יום עמוס. בצהרים עלי לשבת ולבדוק את הכבש שלי, הכבש שהילדים קוראים לו "מוישה זוכמיר" ואני מתחנן אליהם לא להיקשר אליו נפשית יותר מידי, כי בליל הסדר הם פשוט יצטרכו לאכול אותו. -זאת השנה הראשונה שאנו, כל היהודים בכלל, מתעסקים בעיזים ובכבשים בגודל טבעי. לקח לי זמן רב להבין משהו בבהמות ובהלכותיהם, והנה, ברוך השם, הכבש שלנו מלחך בינתיים עשב בחצר של משפחת אייזנשטט, שעשו איתנו חסד ואיפשרו לנו לגדל את הכבש זוכמיר יחד עם העז (נדמה לי שקוראים לו זלמן) שלהם. אחרת היינו צריכים לגדלו בביתנו הדל, קומה רביעית בלי מעלית, יחד עם קבוצת שובבים עליזה.

היום, 4 ימים לפני שאנו עולים, לראשונה מזה כמעט אלפיים שנה, אל בית המקדש, בכדי להקריב קרבן פסח במועדו וכהלכתו. האושר ברחובות עצום, אי אפשר להכילו בכלל. בכל פינה משוחחים כולם על כבשים ועיזים, "ביקור" ו"בעלי מום". מדהים להיווכח כיצד כל סדרי החיים והעדיפויות שלנו התפוגגו כלעומת שבאו ופתאום כל היהודים טרודים ב... בעלי חיים. היום, היום הראשון של "ביקור הבהמה" שלנו, ואני ניגש אל הכבש הזכר (לקרבן פסח מקריבים רק כבש או עז תמים ממין זכר, בן שנתו). אני בודק אותו בדריכות, משתמש בזכוכית מגדלת ומבקש את חוות דעתו של התלמיד-חכם ר' מנחם דוד כהן, שעומד איתי. הבהמה משובחת, בלי שום פגם ומום, והנה ברוך ה' יש לנו, ככל הנראה, כבש לקרבן פסח. בכל שלושת הימים הקרובים נבקר אותו שוב מכל מום, אם כי בדיעבד, אם היינו מבקרים את הכבש (החמוד...) שלנו רק לפני שחיטתו, הקרבן היה כשר. 

אלי ומוטי שלנו אחראיים על הכנת הרשימה של רשימת המנויים. לא, לא מדובר במבצע המנויים החדש של העיתון החרדי הנפוץ ביותר בעיר, 'קוראים אלעד', אלא על מנויי הכבש שלנו. מאחר שקרבן הפסח (אותו נאכל בקדושה ובטהרה, בשמחה ובטוב לבב, בליל הסדר המתקרב בצעדי ענק), צריך להיאכל כמעט כולו, לכן אנו צריכים לארגן רשימת מנויים, שימנו על הקרבן ויתחייבו יחדיו לאוכלו בלי להותיר ממנו שום חלק ("נותר").

לפני שבוע התקשרתי לידידי הטוב ר' משה מזרחי (זה שמו האמיתי...), שוחט ותיק בעל 15 שנות נסיון בתחום, ושאלתי אותו כמה אנשים צריכים להימנות על כבש ממוצע, כדי שנאכל את הקרבן מבלי להותיר ממנו פירור מיותר. ר' משה, שוחט בבד"צ "יורה דעה", השיב לי שכבש ממוצע שוקל כ- 70 ק"ג. "תוריד את הלכלוכים והדם וכל הפסולת שאינה נאכלת ותגיע ל- 35 ק"ג "נקי". בדרך כלל, כשמשפחה גדולה עושה "בשר על האש" מביאים 5-6 ק"ג ואוכלים ממנו כ- 15 איש והם שבעים היטב מהבשר. כך שב- 35 ק"ג צריך לארגן בסביבות 105 אנשים לקרבן הפסח שלך", אמר לי ר' משה מזרחי. "ובכלל, אתם האשכנזים בקושי יודעים לאכול בשר. אתם שבעים מ- 100 גרם בשר. אז תיקח יותר אנשים. אלא מאי?? כאן מדובר בקרבן קדוש וטהור, ובקרבן הרי יאכלו הרבה יותר, בגלל המצוה הקדושה. רק שלדעתי כדאי שלא תיקחו ריזיקה של איסור 'נותר', ולכן כדאי שתחשבו את זה לפי אכילת בשר רגיל של חולין, וחוצ'מיזה, אל תשכח גם לחשב את אכילת המצה והמרור ויתר מאכלי סעודת החג, התופסים גם הם מקום בבטן". 

מהיכן נשיג כה הרבה חברים? לבסוף בדקתי, והנה, הכבש שלנו שוקל פחות. כי הוא הרי פחות מגיל שנה והוא כבש קטן, יחסית. כך שסיכמתי עם ילדי, האחראיים על "סדרת המנויים לכבש" להכניס ברשימה 90 יהודים, שכל אחד מהם יאכל לפחות כזית בשר. הסברתי לילדים שאנו אמורים, כולנו, לאכול בכבש את החלקים הבאים: הבשר והלב, המוח, עור הרגליים הרך, החלחולת והקיבה ואת כל שאר האיברים והשומנים הפנימיים. "שימו לב לדבר מעניין"- הערתי את תשומת ליבם- "הגמרא אומרת שזמן ההמלטה של בהמות דקות, כמו הכבשים והעיזים של קרבן פסח, הם בחודשי אדר ואלול בלבד. כך שהכבשים והעיזים, שצריכים להיות פחות מבני שנה, יהיו בני חודש (אם הם נולדו בחודש אדר) או בני כחצי שנה, אם הם נולדו בחודש אלול, כך שאם מישהו יגיד לכם שיש לו כבש בן שמונה חדשים למשל, תדעו שזה אינו נכון. יש כבשים רק בני חצי שנה או בני חודש".

הגרש"ז גרוסמן נשאל: מה עם הניקור? 

ב-2 דקות שבין "סדר א'" לתפילת מנחה, (אחרי שהמשיח בא, ביטלו את ה'בין הזמנים' לשעות הבוקר ורק בשעות אחר הצהרים מנקים את הבית לפסח...), כשכולם שוחחו על הכבשים והעיזים שלהם ועל השאלה האם ההבדל בין "פסח דורות" ל"פסח מצרים" קשור לעצם "ביקור הבהמה", סיפר לי אחד מתלמידי החכמים שלפני מספר שנים נכנס שמאלני אחד לביתו של המרא דאתרא הגרש"ז גרוסמן שליט"א ותהה בפניו כיצד ייתכן שהחרדים אוכלים בשר כשר שמנוקר במשך 3 שעות בערך לכל בהמה. "אם הניקור עורך שלוש שעות, אז כיצד יתכן שבקרבן פסח הצליחו לנקר את הבהמה? הרי לא היה בכלל זמן של 3 שעות לכל בהמה?!", תהה אותו שמאלני בפני רבה של אלעד. 

הגרש"ז גרוסמן החל לעיין בשאלה מציאותית כבדת משקל זו. ואז צצו להם דברי הרמב"ם (קרבן פסח י, יא), שכתב: "כשאדם אוכל את הפסח- חותך את הבשר וחותך את העצמות מן הפרק ומפרקן אם רצה, וכשיגיע לגיד הנשה מוציאו ומניחו עם שאר הגידים והעצמות והקרומות שיוצאים בשעת אכילה, שאין מנקרין אותו כשאר הבשר ואין מחתכין אותו, אלא צולין אותו שלם". הרי לנו, שמחו התלמידי חכמים, שלא צריך בכלל לנקר את בהמת קרבן הפסח. וגם הראב"ד שחולק שם, כתב ה"מגיד משנה" שאת כל חלקי הניקור שהם מדרבנן, לא צריכים לנקר בכלל, ופני אותו יהודי שמאלני חפו...

כמה אנשים הגיעו?

ערב פסח. הבאלגן חוגג, הרבה יותר מכל שנה. "המעוררים" מזכירים לנו, מעל דפי לוח המודעות שבבתי הכנסיות, שלא נשכח להאכיל את הכבש או העז שברשותנו, כמו שחייבים להאכיל את כל בעלי החיים לפני שאנו אוכלים את ארוחת הבוקר שלנו. שלחנו את אסתי למשפחת אייזנשטט, עם שקית מלאה בעשבים ומספוא והיא שבה דומעת הביתה. "אבא! אתה בטוח שאנחנו צריכים לאכול הלילה את הכבש החמוד שלנו?! לא כדאי להשאיר אותו אצלנו, כדי שנוכל לשחק איתו המון המון זמן?!".

"ומה עם המצווה?" תהה מוטי והביט באחותו בעיניים מזרות אימה- "אבא אמר לנו לא להיות חבר של הכבש, כי בסוף ישחטו אותו. אז למה התחברת אליו?!" -הבן הבכור שלי אלי שאל האם הוא עצמו יכול לשחוט את הכבש ואני פרצתי בצחוק משוחרר, כי הילד, למרות שהוא ילד צדיק וחכם, לא למד עדיין בחיידר את הלכות השחיטה. "אך בגדול אתה צודק", פייסתי את רוחו, "גם אנחנו, שאנו לא כהנים אלא ישראלים, יכולים לשחוט את קרבן הפסח. כי שחיטתו כשרה ב"זָר" ואנחנו נקראים "זָרים". אז כשתגדל, תהיה צדיק וירא שמים גדול, ותלמד היטב את הלכות שחיטה וגם תקבל אומץ לשחוט בהמה, כמו שכתוב בגמרא שאסור לשחוט עד שתהיה בטוח שאינך חושש ממעשה השחיטה, הדם והבשר, תוכל לשחוט בעצמך את הקרבן".

---ירושלים היתה מלאה במליוני אנשים. אי אפשר לתאר בכלל במילים את גודל המעמד. בחיי לא ראיתי כל כך הרבה יהודים וכל כך הרבה כבשים ועיזים. מכל פינה שמענו את פעיות הכבשים וגעיות העיזים, שהתערבו עם צהלות הילדים המוקסמים וקולותיהם הרמים של הוריהם, שלא ידעו האם לרדוף אחר ה"עיזים" מהלכי השניים שלהם או אחרי העיזים הולכי הארבע. למרות כל האנדרלמוסיה, שרר איזה שהוא סדר בתוככי הבלאגן ונראה שכל אחד יודע את מקומו. הרי ירושלים היו נראים כמכוסים בשכבת שלג לבנה מופלאה, רק ש'השלג' הזה זז כל הזמן... היה זה, כמובן, שלג של כבשים ועיזים. התחושה המרוממת, שאפפה את רוחנו מאז בואו של המשיח, המשיכה ביתר עוז ושאת ואני עצמתי את עיני, לא מבין מדוע דמעות מסוימות זולגות מהן. מישהו הפריע לי לעסוק בשרעפי ומשך את חליפת הפראק של החג שלי. "מתי מקריבים בדיוק את הקרבן- פסח?" שאלני יהודי חביב, שסיפר לי שהגיע מישוב בשומרון. "את הקרבן ישחטו לנו בעזרת ה' אחרי שישחטו את קרבן התמיד של "בין הערביים", השבתי לו ושנינו, אוחזים בכבש שלי ובעז שלו, התחלנו לשוחח על כמות האנשים שנמצאים כאן ועכשיו. "אי אפשר לדעת, מדובר בכמה מליונים", אמר האיש, שקראו לו אודי הולצמן, "ידוע לך כמה אנשים היו בשעת הקרבת הפסח בתקופת בית המקדש השני?"

ניסיתי להרחיק מעלי כבשה כחושה, שחשבה שהנעל שלי היא אוכל מזין וסיפרתי לאודי שבפרק ד' של התוספתא בפסחים מסופר על אגריפס המלך, שנפטר 22 שנים לפני חורבן הבית השני, שרצה באחד מערבי הפסחים לדעת את מספרם של עולי הרגל והוא ביקש מהכהנים שיפרישו כליה אחת מכל קרבן פסח לפני ההקרבה שלהם על המזבח, בשביל שיוכלו לספור אותן. "מספר הכליות היה 600 אלף זוגות, והתוספתא מיד מוסיפה שעל כל קרבן פסח נמנו לפחות עשרה אנשים, אם לא יותר", אמרתי לאודי בעיניים נוצצות, ואודי הוסיף: "גם יוסף בן מתתיהו הכהן פלאוויוס מספר בספרו "יוסיפון" שהנציג הרומאי בארץ ישראל ציווה לספור את הפסחים- 3 שנים לפני החורבן, והיו 265,000 פסחים. וזאת כאשר היה זה כבר סמוך ונראה לזמן המלחמה העקובה מדם והעליה לירושלים היתה קשה מאד".

הנהנתי בראשי בהסכמה ונהר האדם הבלתי נגמר סחף אותנו היישר לכיוון העזרה. קהל המקריבים העצום התחלק ל-3 כיתות, שהקריבו בזו אחר זו. מיד כשעזרת בית המקדש הקדושה התמלאה בהמון אדם, שהרכיבו את ה"כת הראשונה", נעלו הכהנים את השערים הכבדים והיפים ולפתע נשמעה תקיעה, תרועה ועוד תקיעה, וכך החלה שחיטת קרבן הפסח. אנחנו המתנו בסבלנות עד שנכנסנו עם ה"כת השניה" (לא הספקנו בשום אופן להיכנס ל"כת הראשונה") ואז נכנסנו לעזרת המקדש. המראה היה מרהיב, אולי המראה המיוחד ביותר בחיי (אחרי מעמד קבלת פני המשיח). שורות שורות של כהנים עמדו בעזרה ובידיהם בזיכים ("הבזיכים האלה הם כמו כפות, שנועדו להחזיק את הדם, שיוגר ויטפטף מתוך הבהמה", הסברתי למוטי שלי, שעמד לידי). הבזיכים היו עשויים מזהב וכסף, ואורם הבהיק למרחוק בניצוצי נוגה מתוקים. שורת כהנים אחזה בבזיכי זהב ושורת כהנים אחזה בבזיכי כסף והם לא התערבבו יחדיו. כהן אחד, נדמה לי שהוא גר באלעד ברחוב בן קיסמא, אמר בקול רם: "הריני מכוין לשם פסח ולשם המנויים שנמנו עליו" ואני הנהנתי בראשי בהסכמה. מסביב עמדו עשרות מבין "מנויי" הכבש שלנו, ששכב לו מורכן ראש. הכהן השוחט בירך בקול ובהטעמה "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על שחיטת הפסח", בירך גם ברכת "שהחיינו" ואז הוא שחט. זרנוק של דם פרץ החוצה והכהן שעמד קרוב למקום זריקתו קיבל את הדם בבזיך הזהב שבידו ומסרו לכהן השני שעמד לפניו. השני העביר בזריזות את הדם לבזיכו של השלישי, השלישי העבירו לרביעי וכן הלאה, כשהדם מועבר במהירות הבזק, עד שהגיע למקום זריקתו על המזבח. "אבא! תראה איך הבזיכים מבריקים בעברם מיד ליד! ממש כמו ברקים מתעופפים!", התפעם חיים אליעזר ואחיו מרדכי הסביר בידענות ש"לבזיכים הזהובים האלה אין שוליים, התחתית שלהם חדודה, עם חוד, כדי שהכהנים לא יוכלו להניח בלי משים את הבזיכים על רצפת העזרה והדם יתקרש". לידי הסביר חברי הטוב ר' יהושע לבנו אלחנן שהכהן מקבל את כל הדם בכלי והוא מחכה בקבלת הדם, עד שכל הדם ייצא החוצה. "על הכהן להיזהר לא לקבל את הדם הנוטף מהסכין ולכן השוחט מגביה ומרחיק את הסכין מיד אחר שחיטת שני הסימנים של הבהמה".

"שמת לב שמקבל הדם בירך ברכה?" שאלני ר' יוסף, תושב רבי יהודה הנשיא. -"לא שמתי לב, אבל ההלכה היא שמקבל הדם מברך "אשר קדשנו במצוותיו בקדושתו של אהרון וצוונו על קבלת הדם", וגם ברכת "שהחיינו", אמרתי לו והבטתי בכהן שעמד סמוך למזבח. הוא קיבל את הדם בבזיך, פסע פסיעה אחת ושפך את הדם בשפיכה אחת למקום שנקרא "יסוד". גם הכהן הזה בירך ברכה בקול רם וכולנו שמענוהו מודה לה' יתברך בברכת "על הולכת הדם". אחרי שפסע את הפסיעה, לפני ששפך את הדם, בירך הוא ברכה נוספת, ברכת "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על שפיכת הדם".

הפסקנו לדבר והקשבנו מוקסמים לקריאת ההלל של הלווים, שנאמרה בקול ערב ובמנגינה ערבה וקסומה, כמותה לא שמענו מעולם. בכל זמן ההקרבה אומרים את ההלל ולפעמים, מחמת ריבוי האנשים והכמות האדירה שלהם בבית המקדש, היו אומרים הלווים את ההלל שוב בפעם השניה ולפעמים התחילו אותו גם בפעם השלישית, יחד עם כלי השיר המיוחדים שלהם,מפני שלמרות מליוני הנוכחים- היו הכהנים זריזים ביותר והשחיטה התנהלה בקצב מסחרר. ישנה מחלוקת בראשונים האם כל עם ישראל אומר יחדיו את ההלל בשעת הקרבת הפסח, או שרק הלווים שרים את ההלל (מדין 'שיר על הקרבן', כדברי הרב מבריסק). כתוב בגמרא ובדברי חז"ל שעל ידי הבטה במעשי הכהנים ושירת הלווים, מתעלים כולם ומתרוממים לפסגות אדירות של רוחניות וקרבה להית"ש. ואכן, כך היתה ההרגשה. דביקות מופלאה באבינו אב הרחמן, שציווה עלינו להקריב את הפסח במועדו. 

הכהנים הוציאו את האימורים והניחו אותם בכלי. הכהן שעמד קרוב למזבח העלה אותם עליו ומלח אותם במלח. הוא עלה לכבש, נעמד על שפת הכבש, למול עינינו המביטות בו באושר צרוף ובהתרגשות רבה, ובירך בקול רם: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרון וציוונו על הקטרת אימורים". הוא זרק את האימורים של הכבש שלנו (זכרונו לברכה..) על האש ור' אהרון דוד מרחוב התאנה באלעד הסביר לחברו ר' ירחמיאל שהכהן בכוונה לא מערב אימורים של שני פסחים יחד, וכל דבר נעשה בכלי לבדו.

ר' זושא זלוטקין, אברך חסידי מפואר מכולל "קהל חסידים" לחש לי בבהלה שהוא שכח לסמוך את הקרבן. "לא עשיתי סמיכה! מה יהיה?" הרגעתי אותו בלחישה שקרבן פסח אינו צריך בכלל סמיכה ואם הוא היה שם לב, זהו קרבן גם הקרב ללא מנחה ונסכים. הוא התעניין האם הכהנים מברכים ברכה על כל קרבן והקטרה בפני עצמה ומישהו שעמד לידינו, אברך ירושלמי עם שטריימל וקפטן זהוב- חום, הסביר שלא ומה פתאום, כל המברכים בהקרבה מברכים רק פעם ראשונה, גם על מעשה הקרבה שלהם וגם ברכת "שהחיינו", והם מתכוונים על כל הזריקות וההקטרות שיעשו עד לערב, עד לסיום הקרבת אלפי קרבנות הפסח. השיחה נקטעה עם סיומו של ההלל השני ותחילתו של אמירת ההלל השלישי. ה"כת השניה" סיימה לשחוט את אלפי הפסחים שלה ואנו יצאנו החוצה, נוטלים עימנו על הגב את בשר הכבש, לוקחים איתנו עשרות קילוגרמים של מצות עשה מדאורייתא, מצוה לה חיכינו בכמיהה עצומה 2000 שנה. 

תנורים מיוחדים הוכנו בכל פינה בירושלים. מאות עובדים ופועלים עמלו ללא ליאות בחודש האחרון על הקמתן של מאות תנורים שכאלה, שצולים בהם את הבשר באש חיה, וחברת "רימון פרץ" בע"מ הרוויחה מליוני שקלים בשבועיים, במכירות של שיפודי עץ הרימון המומלצים בגמרא לצורך צלית בשר הקרבן. "שיפודי עץ הרימון אינם מוציאים לחות, כמו כל שיפודי עץ רגיל", הסביר אלי הידען לאחיו מיכאל, "עץ רגיל שמוציא לחות נחשב כבישול ולא כצלייה, ולכן חז"ל אמרו לנו לצלות את הפסח דווקא בשיפוד של עץ רימון".

"ומה אתם אומרים על ההמצאה החדשה של הדור שלנו?" צייץ בקול בחור מהישיבה הקטנה של הרב קוביוף. "בגלל שלא היו מספיק עצי רימונים ובגלל שאסור להשתמש בשיפודי מתכת, כי הם מתחממים מכח האש והבשר נצלה בגלל השיפוד הרותח ולא מהאש, לכן מפעלי "פלסטיק כהלכה" ייצרו שיפודים מפלסטיק,שאינם מוציאים לחות כמובן והם גם עמידים לחום האש, ולכן אפשר להשתמש בהם ללא שום פקפוק". 

התפעמתי כולי מהרעיון הנפלא. בדיוק לפני שבועיים אמר לי ידידי הרה"ג ר' ישי ש. שליט"א שלא ברור כיצד יצליחו מליוני יהודים להקריב קרבן פסח. "וכי ישנם בכלל בכל ארץ ישראל אלפי עצי רימונים, מהם יוכלו לייצר כל כך מהר שיפודים מעץ רימון?", הוא תהה ולא ידעתי מה להשיב לו. והנה הקב"ה עזר לנו, ובדורנו הומצאה המצאת הפלסטיק. והנה לנו שיפודי פלסטיק כשרים למהדרין מן המהדרין. כמה נפלא!

"ומה עם יתר המצאות הטכנולוגיה של השנים האחרונות?", תהה ר' בעריש, חסיד לעלוב, משכונת "אבני נזר" באלעד. "מדוע שלא נשתמש בתנור חשמלי או במיקרוגל?"

"ראיתי בספר "קרבן פסח כהלכתו", שחיבר הגרמ"ז זורגר שליט"א, שמביא את דעות הפוסקים שתנור חשמלי פסול לצליית קרבן פסח. ובכלל, כל תנור, למרות שהוא חם מאד, אך אין בו ממש אש, כי גרפו ממנו את הגחלים, פסול לצליית הקרבן שלנו. לכן כתבו פוסקי זמנינו שגם אי אפשר לצלות קרבן פסח במיקרוגל. הוא מחמם מאד, אפשר לבשל ולצלות בו, אך אין בו גחלים ו"אש ממשית". כך שהטכנולוגיה העכשווית לא מסייעת לצלי הפסח ועלינו להשתמש בתנור עם גחלים, כמו בימי אבותינו הקדמונים", השיב לו מו"צ בבית ההוראה של "באבוב" בעירנו. 

קרבן בקומה שניה?

עד כה נשאנו את בשר הכבש שלנו על הגב, כמו שכתוב בגמרא בפסחים. תחבנו, כהלכה, את השיפוד מהנקב שניקב מאחורי הכבש, עד שהשיפוד עלה ובצבץ מפיו. הכבש כולו נצלה כאחת, כשראשו מחובר אליו ומעיו, קרביו ורגליו תלויים לפניו. בהמשך, לאחר שהשיפוד יצא מפיו של גוף הכבש, תחבנו גם את מעיו ורגליו לשיפוד. קרבן הפסח נתלה באוויר התנור והרב בוגנים שליט"א, הרב החדש של קהילת "זכור לאברהם", הזהיר שאסור לקרבן לגעת בדפנות התנור. אחד מתלמידיו אמר לו בצער שבשר העז שלו נגע דווקא בדופן התנור בעת הצליה והרב בוגנים הורה לו לקלוף את מקום הנגיעה. "הבשר שנוגע בדופן התנור הרותח צריך להיקלף במקום הנגיעה, כי הוא נצלה מוחו הגדול של הדופן ולא בגלל האש", הוא הסביר בטוב טעם. אחד הילדים שאל האם מותר לתבל את הצלי בקצת מלח, פלפל חריף וקצת שמן והגרי"ז הורביץ, רב קהילת החסידים, השיב לו שאכן כן. "ההלכה מאפשרת לסוך ולתבל את הצלי בכל דבר לפני צלייתו, ואני מדגיש: לפני צלייתו, חוץ ממים".

הגחלים הלוהטות מיהרו לצלות את הצלי שלנו ואנו מיהרנו, יחד עם הצלי החם, לחדר האוכל של ישיבת "אור שמח" ברובע היהודי, שם נאכל בסייעתא דשמיא את קרבן הפסח. הצפיפות היתה רבה והשתרכנו לנו לאיטנו, כורעים תחת סחיבת הצלי הגדול, מאושרים בעליל מהמצווה המופלאה, אשר אלפיים שנים חיכו לה מליוני יהודים בכל הדורות. אבא, למה שלא נחפש לנו מקום מוצל ורגוע באחד מהיערות שבסביבה? למה כולם מצטופפים דווקא בירושלים העתיקה?" שאל מוישי בן ה-8 את אביו ר' יונה, שצעד לידינו, כדי להשתתף באכילת הצלי, כאחד מבני ה"חבורה". "צריך לאכול את קרבן הפסח דווקא בירושלים העתיקה, בירושלים המקודשת ולא מחוצה לה. אם הקרבן ייצא מחוץ לירושלים המקודשת, ייפסל הקורבן מדין "יוצא", השיב לו אביו, בעודו מסייע בעדי לסחוב את הצלי הקדוש שלנו. "שמעתי שמשפחת ויספיש אוכלת ב"חבורה" שלה בקומה שלישית של "אור שמח". מותר לאכול את הקרבן בקומה שלישית? הקדושה של ירושלים עולה גם לקומה גבוהה?" שאל מוישי ואני התמוגגתי משאלתו המחוכמת. "אכן, שאלת שאלה מקסימה! פשטות הסוגיה בגמרא בפסחים (פה, ב) מורה שאי אפשר לאכול את קרבן הפסח בעליות ובגגות ירושלים, לפי הדעה ש"גגין ועליות לא נתקדשו". הרשב"א (שו"ת ח"א סימן ל"ד) כותב שהגירסה היא שאסור לשחוט קדשים קלים בגגות ועליות הגג של ירושלים, אך מותר לאכול שם קדשים קלים (כמו קרבן פסח). ישנם דעות שסברו שמותר לאכול קרבן פסח בקומה שניה בירושלים וישנם שסברו שאסור גם לאכול את הפסח בקומות גבוהות שכאלה בירושלים, אלא רק במקומות נמוכים, השווים לקרקע של ירושלים. רבי חיים קנייבסקי שליט"א (בדרך אמונה מע"ש סופ"ב ובביאה"ל שם) מביא בדבר שתי דעות, ואילו רבנו החפץ חיים הכריע (בספרו ליקוטי הלכות עמוד פ"א) שאי אפשר. צריך לשאול את משפחת וייספיש מי הורה להם לאכול את קרבן הפסח בקומה שניה, נגד פסק ה"חפץ חיים" וכמו הדעות הסוברות שאפשר", אמרתי לו. 

"ולעלות על הגג אחרי שנאכל את הצלי- מותר?" שאל אלי, "מאד חם שם, למטה בקומה ראשונה. לא כדאי לערוך את המשך ה"סדר" על הגג של הישיבה?!". 
-"הילדים שלנו מבריקים!" זרח שכני ר' יונה באושר, "ככה באמת נהגו בזמן בית המקדש הראשון והשני. אכלו את קרבן הפסח בקומת הקרקע ולאחר מכן עלו לגג כדי לנשום אוויר צח ולקרוא את ההלל, בשמחה ובטוב לבב. אפשר לאכול את הצלי ולעלות לגג אחרי זה". 

"הלילה הזה כולו צלי" 

הגענו לקומת הקרקע של ישיבת "אור שמח", שם המתינו לנו עשרות משפחות, שקיבלו את הכבש בצהלה ובהתרגשות רבה. ליל הסדר התנהל כבכל שנה, כמו לפני שהמשיח הגיע ונבנה בית המקדש. כשכל הילדים נעמדו לשיר יחדיו ולשאול "מה נשתנה", בכו כולם, פשוט בכו מהתרגשות, כשמקהלת צעירי הצאן שלנו שאלה את השאלה, שלא שאלנוה עד כה, והכרנוה רק מדברי המשנה "שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי, שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי". בזמן המקדש הראשון והשני לא שאלו את השאלה השלישית ב"מה נשתנה", של "שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין, הלילה הזה כולנו מסובין, אך אנו, שהתרגלנו לשאול גם את השאלה הזאת, הוספנו אותה גם כן והילדים שאלו הפעם 5 קושיות. "עד שנה הבאה נברר בעזרת ה' האם צריך להשמיט את השאלה של "כולנו מסובין" לגמרי ולשוב לימים קדמונים", הבטיח מישהו ומישהו אחר אמר לו שלא, צריך לשאול רק 4 קושיות ולא- 5 והתפתח פולמוס בנושא. 

לפני עורך הסדר המרכזי שלנו, תלמיד חכם מופלג ופה מפיק מרגליות לכשעצמו, הונחה צלחת כסף גדולה- גדולה עם ידיות מוזהבות, עליה שכב הצלי של קרבן הפסח אחר כבוד. אם בכל שנה, בשעת קריאת ההגדה, הצבנו על השולחן זרע צלויה וביצה קשה, זכר לקרבן פסח ולקרבן חגיגה, הרי שכעת הונחו להן הקרבנות עצמן. בשעה שאמרנו כולנו את ה"בעבור זה"- בשעה שפסח ומצה מונחים לפניך", חנקו דמעות את גרוננו, וכשאמרנו "פסח זה", הגביה הרב את בשר הצלי והראה אותו לפנינו, בפעם הראשונה בחיינו. אשרינו שזכינו! 

בהמשך פנינו ליטול ידיים כדי לאכול את המצה, אך הרב שערך את הסדר הודיע שאת המצה נאכל עכשיו, אך נכוין בפירוש שלא לצאת ידי חובת אכילת מצה, כי את מצוות אכילת המצה נקיים לאחר מכן ("לנו יש מצה שאינה שמורה לשם מצוה, בשביל לאוכלה כעת", לחש לי שכני ר' יונה). שלא כמו בכל שנה, דילגנו על אכילת המרור וה"כורך" וערכנו מיד שולחן, ל"שולחן עורך". בשר קרבן החגיגה הונח בטס מפואר של זהב, שקיבלו כולם כמענק חג מהכולל. חילקו "כזית" לכולם והציבור בירך בכוונה רבה ברכה שלא הכרנוה, לדאבוננו, עד היום, ברכת "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הזבח". "תאכלו טוב, אבל אל תתמלאו לגמרי, כדי שלא נאכל את קרבן הפסח כ"אכילה גסה", הזהרתי את בני משפחתי. "אפשר לשבור את העצמות של בשר החגיגה, וצריך גם לאכול את המוח של העצמות", הודיע הרב רובינשטיין בקול רם והסביר שאם לא נאכל את כל בשר החגיגה, נעבור חלילה על איסור "נותר". 

"הסיבה שאנו מברכים על אכילת המצה בשעה שאנו אוכלים את המצה בתחילת הסעודה, מבלי לצאת באכילה לשם מצוה, היא כנראה משום שאנו צריכים לאכול פת בסעודה ולחם משנה ואילו את המצווה נקיים רק בשעה שנאכל את קרבן הפסח יחד עם המצה", הסביר ר' בונים, יהודי מקסים שלמד ב"דף היומי" היטב מסכת פסחים והוא הראה לי את דברי הרשב"ם (פסחים קיט, ב) העוסקים בענין. אני אמרתי לו שכך כותב רבנו שמעיה בשם רבו רש"י, שכך עושים כהסדר כולל את קרבן פסח והיהודי הספרדי שישב בשולחנינו הראה לנו שכך רואים מהסדר של התוספתא בפ"י.

הסדר עבר על כולנו בהתרוממות הרוח. בתי ירושלים היו גדושים ברבבות רבבות יהודי, ששרו את שירת ההגדה. מכל פינה שמענו מנגינות ישנות וגם חדשות, סילסולי ההגדה בעגה תימנית לצד "והיא שעמדה" במנגינה מסורתית, "עזרת אבותינו" במנגינה הויז'ניצאית ו"ממצרים גאלתנו" נוסח חב"ד. משוררי שירי פסח שנהפכו לנכסי צאן ברזל בעולם התורה כולו, עלו בקולותיהם על מקהלת הילדים הרחוקה, שניגנה את ה"מה אשיב" במנגינתו הקטיפתית של ליבלה השל ז"ל, מנגינה המושרת בשעת ההלל במאות בתי כנסיות בארץ ובעולם. רבבות אלפי בני ישראל שרו שירים חדשים, הנשמעים כקולות פעמונים קסומים, באוקטבות ותווים של זהב, מזוקקים ברוחניות שמימית, אלו הן שירי הלווים, שהושרו זה לראשונה מאז חורבן בית המקדש השני. אי אפשר לתאר את ה"וינתן לעם לב חדש לשורר בפיהם שיר חדש". ליל הסדר בבית המקדש ובירושלים המקודשת, ליד שולחנות גדושים בקרבן חגיגה וקרבן פסח, כהנים ולווים ועמך ישראל, ובראשם משיח צדקנו. אין לתאר ואין לשער!!

אוכלים את הפסח

השעון התקדם במהירות ועורך הסדר הכריז בשמחה ובהתרוממות הרוח על קיום מצות האכילה של ליל הסדר. חולקו "כזיתי" פסח לכל אחד ממשתתפי הסדר שלנו, לאנשים ולנשים הבריאים שיכולים לאכול "כזית בכדי אכילת פרס", כולל קטנים שהגיעו לגיל חינוך ויכולים, כך לפי הכרזת הוריהם, לאכול "כזית" פסח ללא היסוס, בזמן של "כדי אכילת פרס". הזקנים והחולים שהשתתפו עימנו בשולחן הסדר והודיעו שלא יוכלו לאכול "כזית" מקרבן הפסח, לא זכו להשתתף באכילה והרב הסביר להם שהם פטורים ממצווה זו. 

הס הושלך בחדר הסדר, כשר' יונה שכני, האיש עם הקול הצלול והאוקטאבות הגבוהות, הסביר לכל הנאספים שאחרי שנתחיל לאכול יחדיו את קרבן הפסח בחדר אחד, שוב ייאסר עלינו להוציאו לחדר אחר. "אני מבקש ומתחנן, מזהיר ומודיע, לכל המבוגרים ובפרט לכל הילדים, שאנחנו יושבים כאן ועכשיו, בכל הרצינות וכובד הראש, ואוכלים את קרבן הפסח המופלא שלנו, מצות עשה מהתורה של אכילת פסח. אף ילד לא יוצא החוצה עם חתיכת הבשר שלו, ואין בזה שום תירוצים ושום סיפורים!. אם מישהו רוצה, אפשר להתחלק כעת לשתי קבוצות, ושכל קבוצה תקבל את מנת קרבן הפסח שלה. אבל אחרי שאנו קובעים את מקומנו כאן, אסור לאף אחד מאוכלי לצאת החוצה ל"חבורה" אחרת! נקודה סוף פסוק! כך נאמר בתורה: "לא תוציא מן הבשר חוצה", וכך פסקו חז"ל למעשה!"

"ומה קורה עם ישנם שתי חבורות בחדר אחד גדול?" צייץ יענקל'ה, שובב קטן שעולה בשנה הבאה לשיעור א' בישיבה באלעד. 

ר' יונה לא אהב שמפריעים לו באמצע נאומו הגדול, אך מפאת הנימוס הוא השיב ליענקל'ה. "שתי חבורות שאוכלים בחדר אחד, צריכים להיפרד, כל חבורה לחוד, במחיצה קלה, וכל חבורה תשב לצד אחר, כדי שלא יתערבבו ביניהם. אם מישהו, איזה שובב כל שהוא שאבא שלו לא מספיק חינך אותו, סילק את המחיצה שבין שתי החבורות, אסור לכולם להמשיך ולאכול, עד שיחזירו את המחיצות למקומם. ברור, יענקל'ה?!". 
יענקלה הנהן בראשו, זורח מאושר, והרב, שזקנו הלבן וההדור כמו התחבר אל בגד ה"קיטל" הלבן והרקום שלבש, הורה להתחיל ולחלק את קרבן הפסח. 

חילקו לכולם, בנוסף לכזית (או יותר) מהקרבן, גם מצה ומרור (כשיעור הרגיל שבכל שנה) וכולנו בירכנו בחדווה "על אכילת פסח" ו"על אכילת מרור" ואכלנום בזריזות בהסיבה, כדרך בני מלכים, וב"כדי אכילת פרס". ר' יונה שכני התייעץ עם הרב עורך הסדר ויחד הוחלט שאלו שרוצים לצאת גם ידי חובת כל הראשונים שעסקו בעניין, ייקחו מצה לחוד ויאכלוהו, ייקחו מרור ויאכלוהו, יקחו פסח ויאכלוהו, ושוב, אחרי שאכלו את כל שלושת המצוות לחוד, ישובו ויכרכו יחדיו פסח, מצה ומרור ויאכלום יחדיו. "עליכם לכוון שאם ההלכה כהלל, אזי תצאו ידי חובה רק בכריכת כל המצוות יחד, ואם ההלכה כרבנן, אז ברצונכם לצאת ידי חובה כבר באכילה הראשונה", הכריז הרב, יהודי מאיר פנים ותלמיד חכם גדול, שכנראה יודע כמה דברים בהלכה...

מוטי שלי מושך בחולצתי ושואל "האם צריכים לאכול את כל הבשר הזה". אני צוחק ומסביר לו שכן, נאכל כעת את כל הבשר והסחוס, האיברים הפנימיים וגם את המוח של הבהמה. "אך ניזהר מאד לא לשבור שום עצם! חס וחלילה! אם נשבר עצם שלא בכוונה, אסור לשבור אותו יותר וכל המוסיף לשוברו- חייב מלקות!", הזהרתי את בני משפחתי. 

-"וזה טעים, כל הבשר הזה?" גישש מוטי בזהירות. 
צחקתי. "אם זה מצווה- אז זה טעים ומשובח עד מאד!". השבתי, הסבתי על כורסתי המרווחת, נטלתי את ה"כורך" עם המצה, המרור וקרבן הפסח ואכלתי אותם בזריזות ובכוונה, כוונה לשם מצווה, לעשות נחת רוח לבוראנו יוצרנו ומאורנו, שעשה לנו ניסים בחודש ניסן זה, כמו שעשה לאבותינו בימים קדומים. כמה עלינו להודות לו ולשבחו! 

כולם קיימו את מצוות אכילת קרבן הפסח, המצה והמרור, וכולם חייכו זה לזה באושר גדול. "כעת לא אוכלים ולא שותים שום דבר, חוץ ממים"- הכריז הרב, והתיר לשתות תה למי שרוצה. "אנו שמחים להשאיר את טעם הקרבן והמצה בחיכנו ובלשוננו ואנו נאגור את הטעם הזה עד למחרת בבוקר, וכמובן, נאגור את טעם המצווה בלבבנו, עד עולם"...
"ברוך ה' שהבשר של הקרבן שלנו נאכל עד מתום, לפני חצות הלילה, כהלכה הפסוקה מדורי דורות", לחשתי לילדי, "אם היה נשאר מבשר הפסח, היינו צריכים לשורפו לאחר יום טוב, בבוקרו של היום", הוסיף ר' בעריש, יהודי חסידי חייכן מחבורתנו. 

ואז פרצו כולם בשירת ההלל. הגמרא מספרת שמרוב קולות השמחה וההתלהבות של אמירת ההלל, "פקע איגרא", הגגות כביכול נבקעו, מרוב קולות. ואכן, כך היה במציאות. ירושלים של מעלה, גדושה במאות אלפי יהודים חוגגים, שוררה יחדיו את שירת בת השמים. "ה' זכרנו יברך, יברך את בית ישראל, יברך את בית אהרון, יברך יראי ה'", שרו כולם בחדווה, בשמחה שכמותה לא נראתה בתבל, ביקום כולו. "קול רינה וישועה באהלי צדיקים", רקדו היהודים ובת קול יצאה ואמרה: "ימין ה' עושה חיל, ימין ה' רוממה". מי שלא היה שם, לא יכול היה להבין, לא הצליח להרגיש, לא ידע, לא שמע ולא ראה, כיצד ניתן להכיל אושר אין סופי שכזה בתוך לב קטן אחד. החוויה היתה גדולה מכל תיאור וצבע, וכולם קראו בגרונות ניחרים: "קלי אתה ואודך! אלוקי- ארוממך".. 

--- לשנה הזאת בירושלים!! 

(למותר לציין שמאמר זה אינו להלכה ואינו למעשה. ואם וכאשר ייבנה בית מקדשנו ותפארתנו בקרוב, אנא, אל תלמדו ממנו הלכה ומעשה, מפני שיתכן שנפלו בו שגיאות לעניין הכרעה למעשה. יש כאן שיטות ודעות, שיתכן שבזמן ביהמ"ק יפסקו בהם אחרת. הדברים התבססו על סוגיות וראשונים, מפרשים ואחרונים, שלא הוכרעו תמיד להלכה. וכאשר יבוא משיח צדקנו, בזאת השנה בס"ד, נדע ממנו אל נכון כיצד לנהוג בכל דבר ועניין, כמובן. ותשוח"ח לחברותא שלי דסדר ג' הרה"ג ר' י.שנדרופי ולידידי הרה"ג ר' א.פרנקל, על סיועם בביקורת המאמר ובהערותיהם הנבונות).

מסגרת 

מילון מושגים לקרבן פסח ולחג הפסח
/הרב שב"ג/ 
ביקור הקרבן ממומים- בדיקת הקרבנות העומדים להקרבה אם אין בהם מומים הפוסלים אותם מקרבן. ארבעה ימים קודם השחיטה. הפסח והתמיד צריכים בקור ממומים ארבעת ימים קודם שחיטתם, שנאמר בקרבן-פסח: 'בעשר לחדש הזה ויקחו וגו' והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה' ואמרו חכמים: 'מגיד הכתוב שהיו מבקרים אותו ארבעה ימים קודם לשחיטה'. ולמרות שהפסוק 'והיה לכם למשמרת', לפי שכל הפסחים הוקשו זה לזה.

נותר- בשר שלא נאכל בזמן אכילתו (לכל קרבן ישנו זמן מקסימלי של אכילה משלו), נחשב לאסור באיסור 'נותר', כנאמר בתורה:"לא תותירו ממנו", וצריך לשורפו.

סמיכה- רובן של הקרבנות צריכות 'סמיכה' של הבעלים, שסומך על הקרבן בידיו בכל כוחו.

'כזית' בקרבן פסח ובאכילת מצה- ישנה מחלוקת נודעת בגדר השיעורים, שלפי השיטה הנודעת כשיטת הגרא"ח נאה (אע"פ שהיא אינה שיטתו שלו, אלא שיטה קדמונית, בה נהגו רבים וטובים וכל גדולי ירושלים ועוד) שיעור כזית מצה הוא כ-13.5- 15 גרם, ולשיטת מרן החזו"א שיעורה כ-25- 27.5 גרם, ולפי"ז עלינו לאכול 3\2 מצת מכונה לשיעורו של החזו"א (כשמצת מכונה רגילה היא בין 28 ל-33 גרם), ואולם הוראת החזו"א היא שבחצי מצת מכונה יש שיעור כזית ברווח (ושיטתו זאת סותרת לחשבון הנ"ל, וכבר העיר כן בשש"ת, ועי' בס' מדות ושיעורי תורה (בניש). ולדעת הגרש"ז גרוסמן שליט"א בסידורו הגדול (סידור פסח כהלכתו פרק ח') די ב16-15 גרם, ולחומרא 21 גרם בב' הכזיתים של המצה גם יחד, עי"ש דעתו וחשבונותיו, והסכימו עימו חכמי הדור מרן הגרשז"א זצ"ל ויבלחט"א מרנן הגריש"א והגרנ"ק שליט"א.

'כדי אכילת פרס' בקרבן פסח ובמצה ומרור- את ה'כזית' של קרבן הפסח, וגם את המצה והמרור, (גם בשנים שהמשיח עדיין לא הגיע בהם) שנחלקו הפוסקים האם שיעורו ב-9 דקות (שו"ת חת"ס ח"ו ט"ז), או 8 דקות (דעת הגר"ז בעל התניא), 7.5 דקות (דעת הביכורי יעקב ושו"ת מלמד להועיל),או 6 דקות (שו"ת צמח צדק, ועי' שד"ח אס"ד מערכת אכילה), או 5 דקות (לדעת הגרי"א ספקטור, ועי' עינים למשפט ברכות מ"א א'), 4 דקות (ערוה"ש וכה"ח ועוד), או 3 דקות (מרחשת, ועי' שו"ת אגר"מ ח"ד או"ח מ"א), והחת"ס כתב דנכון לחוש לכתחילה לשיעור של 2 דקות (וכ"כ בשש"ת להגריי"ק שכן יש לחוש), וכן המנהג של רובנו, שאוכלים את ה'כזית מצה' בתוך-2 דקות, ומתאמצים ומזדרזים ואוכלים מהר ובחטף, כדי להספיק לשיעור זמן מועט שכזה.

(פורסם בעיתון 'קוראים אלעד' ערב פסח התשע"א ופורסם באתר ברשות הרב המחבר. כל הזכויות שמורות!!)

ארבע בנים כנגדם דיברה תורה - וההיבט האקטואלי

בליל הסדר אנו קוראים על ארבעה הבנים כנגדה דיברה תורה.

חכם - שואל "מה העדות החוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלוקינו אתכם" - הוא מתעניין: מהם פרטי עבודתכם, איך אתם עובדים את ה', מהי מסירות הנפש שלכם, באיזה תחום אתם מתאמצים ואיך אתם מקיימים את מצוות הבורא, על פי מסלול החיים שלכם, ועל פי מה שלמדתם ממורי דרככם. 

רשע - שואל "מה העבודה הזאת לכם". הוא מזלזל בכל מה שאין הוא מכיר. אין הוא מבין שיש שבילים רבים בעבודת ה', ושבעים פנים לתורה, וזאת מנסים להסביר לו כאשר מקהים את שיניו. אם שיניו יהיו קהות יותר, יתכן ובע"ה שכלו יהפוך למחודד יותר, והוא יהפוך בע"ה לבן החכם.

תם - שואל "מה זאת?". הוא נבהל. הוא תמה. הוא צורח: מה קורה פה? ולו אנו מסבירים: בחוזק יד הוציא ה' אותנו ממצרים. הגם שהיינו מבולבלים, נבוכים, תמהים וקרועים, ה' לקח אותנו בידיו, כמו שלוקחים ילד קטן, ופשוט הוציא אותנו ממצרים. וכך גם יוציא ה' אותנו מהגלות הנוכחית, אף אם נהיה מבולבלים, נבוכים ותמהים. הוא יתמוך בנו ויסייע לנו, וכפי שהביאנו מהגלות עד הלום, כך יקדם ה' אותנו ויושיענו ממצרים הרוחנית שלנו, ויביאנו אל בית הבחירה, במהרה בקרוב אמן.

שאינו יודע לשאול - לא שואל כולם. ואותו ה' מעיר. פותח לו את כיווני החשיבה. ראה. ראה מה קורה פה. ראה - והתחל לשאול. כי כל שאלה, עדיפה על פני חוסר שאלה. כי שאלה מעידה על התעניינות, ושתיקה - על נתק.
 
ואנו מוכרחים לזכור את המפתח הזה, ולהבין את חשיבותה של ההתעניינות, של האהדה, של הכיבוד של מסירות הנפש של רעינו, של מי שגר ברחוב שממול.
 
ועוד מפתח מוכרחים אנו לזכור, מפתח שהביאו לנו חז"ל כדי להבין על מה באה הגלות ומה המפתח שיוציאנו ממנה:
והוא המפתח של קמצא ובר קמצא.
בר קמצא הוזמן בטעות לסעודתו של איש אחד.
בעל הסעודה גירש אותו מהסעודה בבושת פנים.
יתר הנוכחים שם שתקו.
ובר קמצא כעס ונשבע לנקום.
הוא פעל "לפי הכללים" והביא קרבן בעל מום מאת הקיסר לבית המקדש. 
הקרבן לא הוקרב כי על פי הכללים הוא לא היה יכול להיות מוקרב.
וכך הגיע החורבן.
 
זוהי התבנית ששררה ערב חורבן בית שני, וזו התבנית שאנו נמצאים בה מאז ועד היום. לפעמים אנו בתפקיד של בר קמצא, לפעמים אנו בתפקיד של בעל הסעודה, ולפעמים אנו בתפקיד של נוכח, שחוזה בנעשה.
 
לפעמים אנו נדחים, לא רוצים את חברתנו, לא רוצים שותפות איתנו, דוחים אותנו ומסלקים אותנו בבושת פנים מה"סעודה" - ואז, מוכרחים אנו להתגבר, לא להיפגע, ולהוכיח שלהפך, שכן ראויים אנו להיות בסעודה ממנה גורשנו. שכן ראויים אנו להיות שותפים נאמנים. מוכרחים אנו להתגבר, ולהוכיח לאדם הפוגע שהוא טעה - שהוא לא קלט אותנו נכון - ושבעתיד יבין שאנו, רק אנו, הפרטנרים האמיתיים שלו.
 
ולפעמים אנו בתפקיד של "בעל הסעודה", ופתאום באים לסעודתנו אורחים בלתי קרואים. לא נוח לנו איתם ואין אנו יודעים מה לעשות. וכאן עלינו לגלות רגישות. להסביר. לפייס. להתנצל. ואם צריך, גם להכיל, את הגורם שלא נוח לנו במחיצתו, ולעולם לעולם לא לגרום לאדם להיפגע בגלל שלא הסכמנו לקבלו.
 
ולפעמים אנו בתפקיד של "נוכח", כאשר אנו מגלים מצב של "אירוע בר קמצא", מוכרחים אנו למחות, ואסור לנו לשתוק. לא ניתן שיוחרם ציבור יקר בגלל מסירות נפשו לתורה הקדושה, וגם לא ניתן שיוחרם ציבור יקר בגלל מסירות נפשו לארץ הקדושה. אלו וגם אלו יהודים קדושים ונאמנים לבורא עולם. וגם אם יקומו אלף מפלגים מחוץ למחנה שבשפה של חנופה ובציפוי של מרציפן מנסים לשסע את אלו באלו, אנחנו בעזרת השם נתגבר, נתפלל, ונעשה כל מאמץ להישאר ביחד, לתמוך אלו באלו, ולא להסכים לשום סוג של כפיה, לשום סוג של פגיעה, לשום סוג של חילול השם, חס וחלילה.
 
וכך נזכה ובעזרת ה' נבנה עוד אבן מחומות ירושלים. 
 

ארבעת הבנים / שיר מאת: אהובה קליין©

ארבעת הבנים / שיר מאת: אהובה קליין©
 
חג אביב הגיע
הנופים  לבשו צבע
פריחה ססגונית בשדות
כקטורת בשמים ניחוחות.
 
מתוך ההגדה הבנים ניבטים
מארבע רוחות השמים מגיחים
פוסעים להנאתם במשעול
חכם,רשע,תם וזה שאינו יודע לשאול.
 
כרחוק מזרח ממערב נבדלים
בלבושם,לשונם ותווי הפנים
איש,איש-דעותיו ועולמו
חנוך לנער על פי דרכו.
 
הערה: השיר בהשראת הגדת פסח.
 

ארבעת הבנים-ארבעה עולמות/מאמר מאת: אהובה קליין©

ארבעת הבנים-ארבעה עולמות/מאמר מאת: אהובה קליין©

בליל הסדר בקריאת ההגדה,אנו קוראים ולומדים על ארבעת הבנים,כפי שנאמר:"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה:
אחד חכם,ואחד רשע,ואחד תם,ואחד אינו יודע לשאול:

חכם מה הוא אומר:מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוקינו אתכם,ואף אתה אמור כהלכות הפסח,אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן:

רשע מה הוא אומר: מה העבודה הזאת לכם.
לכם ולא לו,ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר,ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו:בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים.לי.ולא לו.אילו היה שם לא היה נגאל:

תם מה הוא אומר:מה זאת?ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים.
ושאינו יודע לשאול את פתח לו,שנאמר:והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"

השאלה המרכזית היא:
מה כוונתם של ארבעת הבנים-איש,איש לפי  שאלתו?
ומה התשובה לכל אחד מהם?

התשובה:
לפי ההסבר של ה"חתם סופר":החכם שואל מדוע הוא זקוק לקיום מצוות ציצית,הרי ממילא הוא זוכר את ה' ואת הניסים שעשה לעם ישראל במצרים תמיד?

ה"חתם סופר" נותן הסבר יפה על ידי משל:ישנם שני סוגי זכירות: בנוהג שבעולם כאשר שני חברים נפרדים איש מרעהו,האחד מעניק לחברו מזכרת,כגון תמונה,או משהו אישי אחר,וזאת במטרה שהאחד לא ישכח את רעהו,אבל כאשר בן נפרד מאימו,הוא נותן לה תמונה,או משהו אישי אחר,והיא מרוב אהבת בנה תשתמש במזכרת לעיתים קרובות-,אבל לעומתה-שני הידידים שנפרדו,יתבוננו במזכרת לעיתים רחוקות-במטרה לא לשכוח איש את רעהו.

הוא הדין במצוות ציצית:"וראיתם אותו וזכרתם",ישנם אנשים שהם לא כל כך חזקים מבחינה אמונית וקיים חשש שהם ישכחו את קיום המצוות-לכן הם זקוקים למצוות הציצית,אבל אצל צדיק שעוסק תמיד בתורה,אין חשש שישכח לקיים את המצוות ולכן עבורו מצוות ציצית מזכירה לו את הרקיע והרקיע דומה לכיסא הכבוד,והוא שואף שלנגד עיניו יראה תמיד התכלת שדומה לכיסא הכבוד.

לכן תשובת האב אל הבן החכם תהיה:אומנם אתה צודק בכך שאינך זקוק לאמצעים חיצוניים כדי לזכור את ה' ונס יציאת מצרים,אך מרוב שאנו אוהבים את ה' אנחנו מידי פעם מזכירים לעצמנו את יציאת עם ישראל מעבדות לחירות על ידי  הקב"ה. וההוכחה לך:"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"

לכן,אילו המטרה הייתה לא לשכוח את חסדי ה',היינו מסתפקים רק באכילת מצה בחג הפסח,אבל היות ואנו מאמינים רק בו וזוכרים את כל הניסים שעשה לעם ישראל-מרוב אהבתנו אל ה' ,יש לקיים את המצווה במשך כל השנה,יום,יום.

לפי דעתו של הר"ר מלמד זצ"ל בספרו:"תפילת חנה" 
ישראל ועבודת ה' אינם דברים נפרדים וממילא לא יתכן קיום עם ישראל ללא עשיית המצוות.

הרשע חושב כי יש ישראל-ללא קיום מצוות, בכך נחשב לכופר בעיקר.
נשאלת השאלה,מדוע ניתנה התשובה לרשע בלשון נסתר:"לי ולא לו,אילו היה שם.."הרי היו צריכים  לפנות אליו:"לי ולא לך,אילו היית שם לא היית נגאל"?

בעל ההגדה נותן פירוש מעניין[על פי ירושלמי פסחים ט,ד]
משל לכבאים שהוזעקו למקום של אש באחד הבתים,אך כאשר הגיעו למקום,במקום להתיז מים על מוקד השרפה בבית עצמו,הם התיזו מים לכל הבתים סביב, קהל הסקרנים שהגיע למקום מחה לפשר העניין המוזר וצעק: "הרי הוזעקתם לכבות את האש בבית הבוער,מדוע אתם מתיזים מים לסביבה הקרובה ולא למוקד הבוער"?
ענו להם הכבאים:"שוטים שכמוכם,אינכם רואים שהמצב בבית הבוער-חסר תקווה,לעומת זאת עלינו לנסות להציל את יתר הבתים לבל לא יפגעו מהתפשטות האש".

הנמשל:כך יש לנהוג כאשר הרשע אומר דברי כפירה,עוד בטרם מנסים להשפיע עליו –כדי שילך בדרך הישר,עדיף לפנות לשאר בני המשפחה ובעיקר לקטנים ולהזות עליהם מים-ואין מים,אלא תורה.
וכל זה כדי למנוע מהם להדבק בדרכו הרעה של הרשע.

הגר"י לוינשטיין זצ"ל מסביר:כי מטרת ההגדה של פסח שעם ישראל מצווה לעבור מעבדות מצרים אל עבודת ה',"הללו עבדי ה'-ולא עבדי פרעה"
[מגילה י"ד]

הרשע מנותק לגמרי מאלוקים –שהרי אינו מקבל על עצמו עול  מלכות שמים ומרוחק מעבודת ה'.

אבל שני הבנים הנותרים:ה"תם" וזה:"שאינו יודע לשאול" להם עדיין יש קשר עם בורא עולם.

הדברים מתבססים על דברי:הרש"ז מקלם זצ"ל בהסבר  הפסוק:
"אם יהיה  נדחך בקצה השמים,משם יקבצך ה' אלוקיך"[דברים ל]
מדוע נאמר:"בקצה השמים" ולא נאמר:"בקצה הארץ"? אלא, מכאן לומדים שכל עוד יהודי קשור לבוראו מבחינה רוחנית ,אפילו במעט כמו בחוט השערה, עדיין ישנו סיכוי:"משם יקבצך" והקשר הזה  הוא קבלת עול מלכות שמים ועבודת ה',התקווה  הזאת קיימת אצל שני הבנים האחרונים,אך אינה קיימת אצל הרשע.

לסיכום,ניתן להסיק כי בהגדת פסח מקבלים המבוגרים,הורים ומורים  הדרכה כיצד לחנך נכון את הנוער,החל מהגיל הרך:
"חנוך  לנער על פי דרכו.." [משלי כ"ב,ו]
 

בגדר מצות הסיבה ופטור הנשים בהסיבה בזמנינו

הרב שמואל ברוך גנוט
 
בגדר מצות הסיבה ופטור הנשים בהסיבה בזמנינו
 
ר"ה כח, א: שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא... שכפאוהו פרסיים. וראיתי שהעירו שאמנם שייך לכפות על אכילת מצה, אך כיצד כפאוהו לישב בהסיבה, והרי קי"ל דהאוכל מצה ללא הסיבה לא יצא. ובפשטות י"ל דמיירי בא' שהיסב על המיטה כדרכם, ואז כפאוהו לאכול מצה. ואמנם בקובץ מוריה (ניסן התשע"ו) הביאו בשם מו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א שאכן כפאוהו להסב. 
 
ואולם יל"ע בזה, האם ענין ההסיבה היא דרך חירות, או שמהני שיישב בצורת תנוחה המראה חירות, ולפי"ז א"נ כצד א', א"כ כשכופין אדם לישב בדרך חירות, הרי אין לך היפך חירות גדול מזה. אך א"נ שהנושא הוא לישב בתנוחת חירות, א"כ גם כשכפוהו לכך, סו"ס ישב כתנוחת החירות שקבעו חז"ל.
  
איתא בשמו"ר (בשלח פרשה כ, יח): "ויסב אלהים את העם, מכאן אמרו רבותינו אפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב שכך עשה להם הקב"ה, שנאמר ויסב אלהים". והנה לעיל שם איתא: "מהו ויסב שהקיפן הקב"ה כשם שהוא אומר (זכריה ב) ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב, וכגון רועה שהיה רועה צאנו וראה זאבין באין על הצאן והיה סובב את הצאן שלא ינזקו, כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו אלופי אדום ומואב וכנען ועמלק עומדין ונותנין את העצה היאך לבא על ישראל כשראה הקב"ה כך, סבב אותן שלא יבואו עליהם, שנאמר ויסב אלהים את העם", עכ"ל. ולפי"ז לא מובן מהו ענין הסיבה ליד השולחן לכך שהקב"ה הקיפן. 
 
אולם בבמדב"ר (במדבר פרשה א) איתא: "בנוהג שבעולם מלך בשר ודם שיצא למדבר שמא מוצא הוא שם שלוה כשם שהיה מוצא בפלטין או אכילה או שתייה ואתם הייתם עבדים למצרים והוצאתי אתכם משם הרבצתי אתכם בסיגמטין, שנאמר (שמות יג) "ויסב אלהים את העם דרך המדבר", מהו ויסב שהרביצם כדרכי המלכים רבוצין על מטותיהם", עכ"ל. ופי' במתנות כהונה: "דרש 'ויסב' לשון הסיבה, כמו שהיו רגילין בימי חכמי התלמוד לישב על מטות סביב השולחן", עכ"ל.  ולפי"ז שפיר אנו מסיבין, כדרך שהקב"ה היסב את אבותינו כדרך המלכים.
 
ובספר המנהיג (הלכות פסח, עמוד תע) איתא: "וד' כוסות שלפסח צריכין הסיבה דרך חרות, אחד האנשים ואחד הנשי', שהרי הנשי' חייבו' בד' כוסות שאף הן היו באותו הנס, ובאשה חשובה שאין עליה אימת בעלה. ובריש ילמדנו ובראשית רבה מצא' סמך להסיבה מן התורה, ויסב אלהי' את העם, מלמד שהושיבן בהסיב' כבני מלכים. ראב"ן", עכ"ל. 
וכן באבודרהם (סדר ההגדה ופירושה) כתב: "ואמרינן בואלה שמות רבה (פ"כ י"ח) "ויסב אלהים את העם", מכאן אמרו רבותינו אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, שכך עשה להם האלהים שנאמר "ויסב אלהים את העם", עכ"ל.
 
ואמנם ביתר המקורות בטעם ההסיבה למדנו שעניינו דרך חירות. בירושלמי (רפ"ט דפסחים) איתא: "אמר רב לוי ולפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד וכאן להיות אוכלין מסובין להודיע שיצאו מעבדות לחירות". ובשאילתות (שאילתא עז) כתב: "וכד אכיל למצה צריך למיסב ולמיכל מאי טעמא דההוא יומא הוינן בני חורי כדתנן אפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב". והרמב"ם (חמץ ומצה ז, ו-ז) כתב: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר "ואותנו הוציא משם" וגו', ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה "וזכרת כי עבד היית", כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית. לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות", עכ"ל. ועי' בחידושי מרן רי"ז הלוי שם. 
 
ונמצא שישנם ב' טעמים יסודיים בתקנת ההסיבה. א) זכר לכך שהקב"ה הושיבם רבוצים במיטותיהן כבני מלכים. ב) דכיון דהסיבה היא דרך חירות, על כן או מצווים לאכול בדרך חירות, להראות שיצאנו עתה משיעבוד לחירות.
[והנה במדרש שכל טוב (פרשת בא, פרק יב) כתב: "ומצה נמי בלילי פסחים כי אכיל לה צריך הסיבה, משום פרסומי ניסא". ואפ"ל לפרש דבריו בכך שעצם ההסיבה, המראה על דרך חירות, היא פרסום הנס, המראה על יציאתנו משיעבוד לחרות. או שהכוונה היא להראות ולפרסם את הנס שהקב"ה הושיבנו רבוצין כבני מלכים. ויש מקום להעיר בזה, דהנה בזמן חז"ל ישבו כל בני החורין בהסיבה, (וכד' רש"י פסחים צט, ב) "כדרך בני חורין במטה ועל השולחן", ובברכות מו, ב כתב רש"י: "רגילין היו לאכול בהסיבה על צדו השמאלית ורגליו לארץ איש איש על מטה אחת". ובשבת  מג, א כתב רש"י: "שכל הסבתן כך היתה, יושב קצת ונשען על שמאלו"). ואם כך היה רגיל אצלם, א"כ מאי פרסומי ניסא איכא בזה? בשלמא אם עניינו להראות דרך חירות, אפ"ל דאע"פ שבזמנם לא הראו בכך דרך חירות מיוחדת יותר מכל ימות השנה, משום שתמיד הסבו כך בדרך חירות, אך סו"ס אם לא היו מסובין, היה בכך היפך דרך חירות, וכד' הירושלמי הנ"ל ש'דרך עבדים להיות אוכלין מעומד'. אך מה שייך בזה פרסום הנס? וצ"ע, והיא קושיא אלימתא.
 
ובחוה"מ פסח התשע"ו, שאלתי זאת את מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א (ע"י נכדו חביבו, ידידי הרה"ג רבי אריה קניבסקי שליט"א) והשיב מרן שליט"א שאף שבימיהם היו רגילים להסב, אך עדיין יש פרסומי ניסא בכך שמוכרחים להסב. והיינו שעצם ההכרח לעשות כך מצד הדין, יש בכך פרסום הנס. ויש להוסיף שהרי בזמנם היו מדליקים נרות בבית בכל עת, והנרות שימשו לתאורה, ובכל זאת בהדלקת נרות חנוכה יש בכך פרסום הנס, ובשעת הסכנה הרי מדליקים נרות חנוכה על שולחנו, ולא במקום מיוחד המוכיח על פרסום הנס. וע"כ צ"ל כהסברו של מרן שליט"א. וידידי הרה"ג רבי יעקב שלמה מילר שליט"א דחה הוספתי, דשאני נר חנוכה גם בשעת הסכנה ישנו פרסום הנס, משום שאין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד].        
 
ולפי"ז יתכן והנושא בו פתחנו את דברינו תלוי בב' הטעמים הללו, שא"נ שההסיבה נועדה לתחושת החירות, כדי שנחוש שיצאנו ממצרים, מדין 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא עתה ממצרים', אזי כשכפו אדם לישב בהסיבה, אין בכך תחושת חירות. אך א"נ שעניינו משום זכר להסיבה שהקב"ה היסב את אבותינו, רבוצין כמלכים, א"כ הדגש הוא על עצם תנוחת ההסיבה ולא על תחושת החירות המתלווה אליה, וא"כ גם כשכפוהו לכך, סו"ס היסב.
 
והנה דעת הראב"ן (קסד, ד) והראבי"ה (סי' תקכה) ש"בזמן הזה שאין רגילות בארצינו להסב, שאין רגילות בני חורין להסב, ישב כדרכו". והרמ"א (תעב, ד) כתב שהנשים בזמנינו הן נשים חשובות וצריכות להסב, אך לא נהגו להסב כי סמכו על דברי ראבי"ה דכתב דבזמן הזה אין להסב. והגרשז"א תמה (כמובא בס' הליכות בת ישראל פכ"ג הערה נ) מדוע רק נשים סומכות ע"ז ולא האנשים, עי"ש שחילק בין אנשים החייבים מדינא להסב, לבין נשים שכל חיוב הסבתן הוא ממנהג, ולכן כיון שבימינו אין רגילות בהסיבה, נשתנה מנהגן. ואכן כך תמה הערוה"ש (שם ס"ו) ודחה ד' הרמ"א. ועי' מעגלי צדק (פסח סי' מח וסי' נא) במש"כ בזה.
 
ואולם לפימשנ"ת דב' טעמי הסיבה אית ביה, י"ל שבזה חלוקים האנשים מהנשים. דהנה משום הטעם שבהסיבה ישנה תחושת חירות וע"י ההסיבה מקיימים החובה להראות עצמו כאילו יצא עתה ממצרים, שייכים האנשים כהאנשים. ואולם בזמנינו שאין חירות בהסיבה, ל"ש הסיבה באנשים ובנשים כאחד. אך א"נ דעניינו זכר להסיבה שהושיב הקב"ה את אבותינו רבוצים כמלכים, יל"ע האם גם נשים חייבות בזה, וכדלהלן.
 
הנה נשים חייבות במצות ליל הפסח, אף דהוי מ"ע שהז"ג, משום שאף הן היו באותו הנס, כבפסחים ק"ח. ובהא דאף הן היו באוו הנס פרש"י ורשב"ם דהוא כדאיתא בסוטה י"א ב' שבשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו, והתוס' כ' ע"פ הירושלמי שאף הן היו באותה הסכנה.
 
ונראה לחדש שנשים חייבות רק בדינים ומצוות הנובעות מעצם נס ההצלה עצמו, ובדברים הנוגעים להצלתן מהסכנה, וכד' הירושלמי הנ"ל. אך אינן חייבות לקיים הדינים שאינם נוגעים לעצם הצלתן מן הסכנה. ולפי"ז הפלא ופלא, האנשים חייבים להסב גם בזמנינו, אף דל"ש ביה דרך חירות בזמנינו, משום הזכר לכך שהקב"ה הושיב את אבותינו בהסיבה. אך הנשים פטורות מחובה זו ככל מ"ע שהז"ג, משום שזה שהקב"ה הושיב את אבותינו כך בקריעת ים סוף, אינו חלק מנס ההצלה ומילוטן מהסכנה, וזה דומה טובא למה שסובבנו הקב"ה בענני כבוד במדבר שלכן חייבים אנו במצוות סוכה ונשים פטורות מישיבת הסוכה, אף שגם אותן סובב הקב"ה בענני כבוד, וזה מפני של"ש ביה דהיו באותו הנס, וכמשנ"ת. לכן בזמנינו, שדרך חירות ל"ש בהסיבה, וגם ל"ש שיתחייבו בחובת זכר להסיבה משום זכר להסיבת ישראל ע"י הקב"ה, פסק הרמ"א דנשים פטורות מהסיבה, והוא כפתור ופרח.         
ואולם בעצם ד' חז"ל והראשונים דהסיבה מן התורה משום "ויסב אלהים את העם", מכאן אמרו רבותינו אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב", יל"ע אמאי מסבין בליל הסדר לזכר דבר שאירע בקריעת ים סוף. והרי מצוות סיפור יצי"מ אינה כוללת את סיפור קרי"ס (והארכתי בזה בס"ד בקובץ מוריה, ניסן התשע"ו), ולא מצינו שעושים בליל הסדר זכר לניסי ומאורעות קריעת ים סוף, אשר אירעו בשביעי של פסח ולא בליל הסדר, וצ"ע.
 
ואולי שאני ענין זה שהקב"ה הושיבן רבוצים כבני מלכים, שמורה על שלימות חירות ישראל, שמעם של עבדים נהיו כבני מלכים, המסיבין בניחותא על מיטותיהן. וכיון שענין זה הוא השלמה וסממן ליציאת ישראל מעבדות לחירות בצורה מושלמת, שפיר עושים זכר לזה בליל הסדר.   
 
 
&&&&&