איה קרמרמן, ערוץ 7 

 

זה כבר כמה שבועות, טרם המודה אני, שאני בכלל לא מצליחה להבין איפה אני ממוקמת ביקום.

 

עייפות הגוף מסרבת לשחרר אותי בשש בבוקר, והראש מנסה להתפקס בעוד אני דורשת ממנו שיזנק מאפס ל‑200 קמ"ש בשנייה. ואז נופל אסימון נוראי. יום שני. רק יום שני. "לאאאאא", אני חושבת לעצמי. אני מותשת. מה שני, מה?! מאיפה אשיג כוחות עד שבת?! איך אשרוד עד אז?! מודה אני?! מודה! מודה! רק למה לא כל יום שבת?

 

בגלגול הקודם היה פק"ל של שבת - בשמונה בבוקר הטלפונים התחילו לצלצל. שאלת מיליון התפוחים האמריקאים הופרחה לאוויר: מה נעשה היום? ואני, פדלאת מיטה שכמותי, סירבתי לזוז. שבת. יום המנוחה. זה לא בדיוק העניין? לנוח? למה צריך לזוז, לצאת מהמיטה, להתקלח, להתלבש, זה מה שעושים כל יום. שחררו. שבת.

 

אבל בעלי סירב לתת לי להמשיך לעשות בטן גב מתחת לשמיכה. בתשע חמותי הייתה מתקשרת. אתם באים לים? לעל האש? להכניס תפוחי אדמה לתנור?

 

תשע בבוקר, איזה תפוחי אדמה? תנו לישון. בעשר בעלי כבר היה עומד בפתח דלת חדר השינה בפרצוף של "עד שאת זזה כבר הספקתי לרוץ, לדבר עם כולם, לקרוא את כל העיתונים ולקחת את האוטו לשטיפה". נו, קוצים. לא סיפרו לי בשידוכים שהוא לוקה במחלה הזאת. ואז הוא היה נותן סקירה מלאה מי עושה מה. החברים האלה נוסעים לים, האחרים הולכים לאמא של דורון לצהריים, אה, כן, ואמא שלי צלצלה, שואלת אם להפשיר סטייקים. מה סטייקים?! עשר בבוקר! בעשר ועשרה הפרצוף היה חוזר והבנתי שהרשויות לא יניחו לי. מתוך מרמור מה הייתי מתגלגלת מהמיטה בעייפות אין קץ. את האמת, כשאני מסתכלת אחורה, כל זה היה בעידן הטרום-ילדים, ממה נהייתי כל כך עייפה בשם השם?

 

בהיריון עם השלישי, או "השנים שבהן הפנמתי שכמו פולנייה טובה אני אנוח בקבר", שמרנו שבת מספיק זמן וכבר היינו בשלב שלא צריך להדביק פתקי "מוקצה" על כל דבר שזז. גרנו אז בקומה שלישית בלי מעלית. כל יציאה שבתית לעולם החיצון הכריחה אותי ואת הקטנים, שכבר הפכו מאז לגדולים שלי, להתמודד עם מדרגות לא ידידותיות בעליל. בוא נגיד ככה, חוויות מהסוג של 'דיאלוג בחשיכה' של מוזיאון חולון הם הכירו באופן אישי. באחת השבתות הצדיקים התעקשו ללכת לבית הכנסת, אז לקחתי אותם וחזרתי לארגן סעודה שנייה. בכניסה לבניין ראיתי את השכנים על טפיהם, אופניהם, שלל כיבודיהם ובעיקר על עצביהם. שני הורים, שלושה ילדים וחמישה זוגות אופניים ניסו להיכנס לאוטו לא גדול. הם נשמעו כמו שאני נשמעת כשהבנות מזדחלות להן לאיטן בעשר בבוקר ואני קולטת שעוד רגע אני כבר אמורה לאסוף אותן חזרה. עצבים, עצבים, עצבים. לא שעתי היפה ביותר. "כנסו לאוטו. תחגרו. אנחנו מאחרים. שכחתי את הכובעים. רוצי להביא. כולם התפנו? מישהו רוצה משהו אחרון מהבית? תחגרו. למה אתם לא מתיישבים? אנחנו מאחרים. מה לא ברור?!"

 

הבטתי בשכנים. לא מספיק לעבור את הסיוט הזה שש פעמים בשבוע?

 

שבת. חמישה ילדים, ברוך השם. אני כבר לא נשארת במיטה עם עצמי עד עשר. חמי וחמותי שומרים שבת עם האח הקטן של בעלי. כבר לא עושים על האש, ברוך השם. חלק מהחברים חזרו בתשובה, ברוך השם. החלק שעדיין לא - יודעים שהטלפון סגור. בעלי עדיין לא מפרגן לעצמו מיטה, ומתעורר מוקדם כדי ללמוד. אוהב אהבת נפש את השעות של שבת בבוקר כשהעולם עדיין ישן והנשמות היתרות נחות במיטות. זה מחייה אותו לשאר ימות השבוע. בשמונה בבוקר אף אחד לא מתקשר לשאול אם אנחנו באים לקאנטרי. בתשע אף אחד לא שואל אם להכניס תפוחי אדמה לתנור. בעשר אף אחד לא לוחץ ושואל "נו, אז מה עושים?".

 

שבת, חמישה ילדים. בשמונה הגדולים נכנסים להתפנק איתי במיטה לפני בית הכנסת. בתשע הקטנים מחליפים אותם. בתשע וחצי אנחנו עוברים לקרוא ספרים על הספה. מארגנים קידוש. אולי בעשר, אולי אחרי. אין לחץ. שבת. האור הגדול שלה שהיא מעל הזמן. הכול ידוע מראש והרשות נתונה. אפשר לקרוא ספרים, לשחק מונופול, לחתוך יחד סלטים חדשים, לישון, לצחוק, לדבר, לאכול, ללמוד פרשת השבוע. אולי אחרי. אין לחץ. שבת. כמה מעייף היה עד שבאת.

 

 

 

עוגת שזיפים של נילי

 

בין כל האימהות שבסביבת ילדותי, אף אחת לא הייתה אופה או מבשלת. היחידה שאפתה היא נילי, אמא של לי. כל שנה, בעונת השזיפים, היא הייתה מביאה את העוגה הכי טובה בעולם. הכי. וכל שנה בעונת השזיפים אני מכינה אותה עד שלכולם, חוץ ממני, היא יוצאת מכל החורים. יש בעוגה איזון מושלם בין החמיצות של השזיפים למתיקות הבצק. בקיצור, מושלמת.

 

אין לי מושג מאיפה נילי הביאה את המתכון, אבל שהשם יברך את מי שהגתה אותו.

 

המתכון חלבי, אבל אני "מפרוותת" אותו. ובגלל שאחד מילדיי יכול לאכול רק קמח כוסמין, הכנתי אותה או מכוסמין לבן או מכוסמין 70%. עדיין יצא מעולה. מי שרוצה להפחית נזקים פשוט שתעשה עם קמח כוסמין.

 

החומרים הדרושים:

 

2 ביצים

 

¾ כוס סוכר

 

¾ כוס שמן (200 גרם חמאה רכה)

 

¼1 כוס קמח תופח (אם משתמשים בכוסמין - להוסיף חבילת אבקת אפייה)

 

½ כפית תמצית וניל

 

½ כפית תמצית שקדים

 

6 שזיפים אדומים חצויים

 

2 כפות סוכר

 

מיץ מחצי לימון

 

אופן ההכנה:

 

מכניסים לקערה את השזיפים, 2 כפות סוכר ואת מיץ הלימון, שישבו קצת יחד.

 

מקציפים את הביצים והסוכר לקצף תפוח.

 

מוסיפים בהדרגה, תוך כדי הקצפה, את השמן (אם משתמשים בחמאה – מקציפים ישר, יחד עם הביצים והסוכר).

 

מחלישים את ההקצפה ומוסיפים את תמצית הווניל, השקדים, הקמח ואבקת האפייה.

 

משמנים תבנית עגולה או מרובעת ויוצקים פנימה את הבלילה. מסרים מלמעלה את השזיפים עם החלק החצוי למעלה.

 

מכניסים לתנור מחומם מראש בחום של 180 מעלות, עד שקיסם שננעץ במרכז העוגה יוצא יבש.

 

לתגובות: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.