- פרטים
-
קטגוריה: פרשת שופטים
-
פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 21:50
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 242
ב"ה
דבר החסידות – פרשת שופטים (עיוני)
רב שהוא גם מלך
אחד מחסידיו של אדמו"ר המהר"ש [=רבי שמואל, החמישי לשושלת חב"ד] היה סוחר יערות. לפני כל עיסקה שסגר היה נוסע לרבי ומבקש עצה וברכה.
פעם הציעו לו חבריו, להשקיע סכום גדול בעיסקה מסויימת, שבה הוא עתיד להרוויח רווחים עצומים. כרגיל נסע החסיד לרבו, אולם הפעם הרבי הציע לו שלא להיכנס לעיסקה זו.
כאשר חבריו הגיעו לביתו לחתימת העיסקה – הודיע כי הוא מושך את ידיו מכיון שכך המליץ לו הרבי. הסוחרים התפלאו מאוד ואמרו לו שבטח לא הסביר לרבי את פרטי העיסקה כראוי ולכן סירב.
חזר החסיד לרבי והסביר בדיוק במה מדובר, ואף הוסיף לתאר כמה צדקה יוכל להוסיף אם יבצע את העיסקה. אך הרבי חזר על דבריו שהעיסקה אינה כדאית ושהוא מציע לו לא להיכנס לזה.
בסופו של דבר, אחרי לחצים מצד חבריו ובני משפחתו, לא עמד האיש בניסיון והשקיע הון רב בעיסקה. כצפוי, הוא איבד את כל רכושו בעקבות אותה עיסקה. ואז חזר שבור ורצוץ לליובאוויטש, ובלב שבור סיפר לרבי את מה שעשה באיוולתו ואת תוצאות מעשיו.
ואז אמר לו הרבי:
באים אלי חסידים רבים, ביניהם סוחרים, לשאול בעצתי. מדוע באים הם אלי, שמעולם לא עסקתי במסחר?
שלש תשובות יש בדבר:
א) החסידים הפשוטים אומרים כי יש לי 'רוח הקודש' ולכן יש לקיים את הוראותי 'בלי חכמות'.
ב) יש חסידים 'מיושבים' יותר, הם לא מקבלים הסברים שלמעלה מטעם ודעת. הם מסבירים, שמכיון שאני לומד תורה כל היום – ממילא מה שאני אומר להם היא ודאי האמת ע"פ התורה ולכן יש לבצעה.
ג) הסוג השלישי הם ה'נאורים'. הם לא מאמינים גם בחכמת התורה, אלא יש להם הסבר פשוט: מכיון שמגיעים אלי אלפי חסידים – הרי במשך הזמן צברתי נסיון בכל תחומי החיים, ולכן יש לקיים את הוראתי.
ומכל שלשת סיבות אלה – סיים הרבי – לא היה עליך להכנס להרפתקאה זו, שאמרתי לך בפירוש שאינה כדאית...
(ע"פ "רבותינו נשיאינו – אדמו"ר מהר"ש" (הרי"י קמינצקי) עמ' 43)
~~~
בפרשתנו (יז, טו-יז) מצווה התורה את דיני מינוי מלך: "שום תשים עליך מלך . . מקרב אחיך . . רק לא ירבה לו סוסים . . ולא ירבה לו נשים וגו'".
הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"א ה"ז) כותב: "כשמעמידין המלך, מושחין אותו בשמן המשחה", ומביא ראיה ממה שנאמר לגבי שאול (שמואל א י, א) "ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו".
ונשאלת השאלה: מדוע לא נאמר בתורה כיצד ממנים את המלך – ע"י משיחתו בשמן המשחה, כשם שהתורה מפרטת איך מושחים כהן-גדול?*
אלא הדבר יובן בהקדם שאלה נוספת:
הרמב"ם ממשיך שם (ה"ג) שיש למנות מלך ע"פ נביא והסנהדרין, ומביא דוגמה: "כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו", וגם כאן הדבר תמוה: כיצד זה לא נאמר בתורה שמשה משח את יהושע בשמן המשחה, אלא רק "ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו" (פינחס כז, כג)?
[אין להקשות ממה שאצל משה רבינו עצמו לא מוצאים שנמשח בשמן המשחה, אף ש"מלך היה" (רמב"ם הל' ביהב"ח פ"ו הי"א, וכן הוא בר"ח ורש"י שבועות טו, רע"א ועוד) – שהרי הוא התמנה לפניציווי דיני המלך ודיני שמן המשחה]
ונקודת הביאור בזה:
במשך כל תקופת המלכים היו בעם ישראל שני בעלי תפקידים מרכזיים:
א) האחד – היה הנשיא וראש הסנהדרין והוא המנהיג הרוחני של עם ישראל, ובלשון הרמב"ם (בהקדמתו לספר היד) "והוא העומד תחת משה רבינו"; שעיקר תפקידו ללמד תורה את העם ולעמוד בראש בית-דין הגדול לשפוט ריבותם.
– והמינוי שלו הוא ע"י סמיכה (איש מפי איש עד משה רבינו).
ב) השני – היה המלך שתפקידו בלשון הפסוק (פינחס כג, טז) "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם וגו'" ופירש"י – למלחמה, כלומר מנהיג המנהל את עם ישראל וינחה אותם (בעיקר) בגשמיות, והם היו המלכים שבכל דור ודור.
– והמינוי שלו הוא ע"י משיחה (בידי נביא ושבעים זקנים).
והנה, המצב הרצוי והמושלם ע"פ התורה הוא: שהנשיא, המנהיג הרוחני – יהיה גם המלך, המנהיג הגשמי. כי כיון שתפקידו המרכזי של המלך הוא (כדברי הרמב"ם בהל' מלכים ספ"ד) "להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה', שאין ממליכין מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמות"– הרי המתאים לכך ביותר הוא נשיא הדור, שהוא הגדול ביותר ב"דת האמת" וב"משפטי התורה".
וכזו היתה מלכותם של משה ויהושע, שאצלם התבטאה המנהיגות בשני המישורים גם יחד: א) שהם היו נשיאי ישראל ומנהיגיו הרוחניים. ב) שהם שימשו גם כ"מלך": להנהיג את עם ישראל (להוציאם ממצרים, להוליכם במדבר, להכניסם לארץ ישראל ולכבוש ל"א מלכים), אלא, שבדורות שאחרי משה ויהושע התפצלו שני התפקידים כך שהתפקידים הרוחניים היו בידי הנשיא ואב-בית-דין, והתפקידים הגשמיים בידי המלך.
עפ"ז מובן מדוע יהושע לא נמשח בשמן המשחה: כיון שאצלו היתה המלוכה וההנהגה הגשמית רק תוצאה ופרט בהנהגה הרוחנית, וממילא גם המינוי שלו היה מינוי רוחני – ע"י סמיכה. משא"כ בדורות שלאחרי-זה, כאשר עיקר תפקידו של המלך היה בגשמיות – או אז גם המינוי שלו הוא ע"י משיחה.
ולכן בפרשתינו שנאמר "שום תשים עליך מלך" – כוונת התורה לאופן המלוכה הכי רצוי; שהמנהיג הרוחני יהיה גם המלך שיוציאם ויביאם (כמו מלכות משה ויהושע), וממילא מובן מדוע לא מזכירה התורה את המשיחה בשמן המשחה.
חודש טוב ושבת שלום. כתיבה וחתימה טובה!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כג, פינחס שיחה ב (עמ' 190 ואילך). העיבוד בסיוע "ביאורי החומש" דברים ח"א (היכל מנחם, תש"ע) עמ' רכב-ד.
______________
*) הרמב"ן (תשא ל, לג) כותב, שהדבר רמוז בכתוב שם (תשא ל, לא) "שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם", אבל עדיין קשה מדוע לא נאמרו הדברים בפירוש כמו בכהן גדול.
ובפרט שצריך להבהיר שמותר למשוח את המלך כדי לשלול את האיסור (המפורש) "ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו" (תשא ל, לג ורש"י. וראה כריתות ו, ב).
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת שופטים
-
פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 13:38
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 352
ב"ה
דבר החסידות – פרשת שופטים
צריך לצאת לשדה...
בסיום פרשתנו מופיעה פרשת עגלה ערופה; שאם נמצא חלל נופל בשדה ולא נודע מי הכהו – יוצאים זקני העיר הקרובה, עורפים עגלת בקר בנחל ומכריזים ואומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה וגו'".
התורה היא הרי נצחית בכל הזמנים ובכל המקומות. ואם כן, מהו הלימוד וההוראה מפרשה זו לימינו, כאשר כבר לא נוהג דין "עגלה ערופה"?
אומר הרבי:
כאשר מוצאים "חלל" ברוחניות; והוא "נופל בשדה" – שמשמעות העניין שהוא קשור עם עשיו "איש שדה" – יכולים לטעון: וכי מי ביקש ממנו להיות בשדה? היה עליו להימצא בעיר – מקום יישוב (וברוחניות – מקום מושב "אדם העליון"), בסביבה של תורה ויראת שמים, ומדוע עלי להתעסק איתו?
על כך באה התורה ואומרת: שיש לזה שייכות לא רק לתושביהעיר הקרובה אל החלל, אלא גם לזקני העיר, ועד שזה נוגע ל"מיוחדים שבזקניך" – אלו סנהדרי גדולה (רש"י) שהם כולם צריכים לצאת אליו אל השדה!
וזקני העיר צריכים להכריז "ידינו לא שפכו את הדם הזה" כפירוש חז"ל: "לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה" (רש"י). כלומר, שנתנו ליהודי הזה 'צידה לדרך': מזונות – הרומזים עלתורה, "ותורתך בתוך מעי" (תהלים מ, ט) ולבושים – הרומזים על מצוות (תדבא"ר פכ"ז) המגינים על האדם גם ב"שדה עשיו", בחושך הגלות, ובכל מצב שלא יתדרדר.
וזוהי ההוראה לכל יהודי בימינו אלו ובפרט בימי חודש אלול: שצריך לצאת במקום מושבי בני ישראל, גם במקום שאינו סביבה של תומ"צ ("שדה") ולעורר אותם שבזמן אלול נמצא המלך – הקב"ה – "בשדה" והוא מקבל כל אחד ובכל מצב "בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם" (כלשון אדמו"ר הזקן בלקו"ת ראה לב, א), וזה גופא מסייע ליהודי לצאת מהמעמד ומצב של 'שדה' שבו הוא נמצא.
וכאו"א נכתב ונחתם לאלתר בספרן של צדיקים גמורים.
שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כד שופטים שיחה ד ס"ח (עמ' 129 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 152 ואילך). הרעיון לעיבוד בסיוע 'מעיין חי' ח"ה עמ' 84 ואילך.
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת שופטים
-
פורסם בשני, 26 אוקטובר 2020 22:20
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 238
דבר החסידות – פרשת שופטים
הטוב הטמון בכל יהודי
פרשתנו פותחת בדיני ה"שופטים"; הסנהדרין, שהוסמכו לדון בדיני ממונות ואף בדיני נפשות.
הרמב"ם בהלכות סנהדרין (ריש פ"ט) פוסק: "סנהדרין שפתחו כולם בדיני נפשות תחילה ואמרו כולן חייב – הרי זה פטור, עד שיהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו וירבו המחייבין ואחר כך יהרג".
ההלכה הזו נראית תמוהה: אם כולם מסכימים שהוא חייב מיתה – מדוע איפה לא יהרג?
לכאורה היה אפשר לבאר זאת ע"פ דברי הכסף-משנה על הדין בעדים זוממין שאם הרגו את הנפש על פיהם אין נהרגין (שנאמר "ועשיתם לו כאשר זמם" – ולא "כאשר הרג"): שהטעם הוא, מפני שהריגה היא סוג של כפרה לנפש החוטאת אבל במקרים ש"גדול עוונו מנשוא" אין מספיקה מיתה לכפר עליו וכמו הנותן כל זרעו למולך שהוא פטור.
ולכן גם במקרה שלנו, כיון שלא נמצא אף אחד בבי"ד הגדול שילמד עליו זכות, והרי אלקים נצב בעדת א-ל, הרי זה סימן מלמעלה שהוא לא ראוי ליהרג ולהתכפר.
אבל הרבי מוסיף גם ביאור 'חסידי' לעניין:
הרי כל יהודי בפנימיותו "רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העברות" ורק "יצרו הוא שתקפו" (כדברי הרמב"ם בהל' גירושין ספ"ב), ולכן לא ייתכן שישב בי"ד שלם ולא ימצא שום לימוד זכות על יהודי! ולכן אם כולם חייבו אותו – סימן שהם לא הצליחו לגלות את נקודת האמת שבו, את ה'טוב' שבו, וא"א לאשר את הרשעתו.
אנו קוראים את פרשה זו בתחילת חודש אלול ללמדנו עד כמה יש צורך למצוא זכות אצל כל אחד ואחת, ולא רק 'לפנים משורת הדין' אלא מפני שזו אכן האמת הפנימית שלו.
חודש טוב, שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כט שופטים שיחה ג (עמ' 113 ואילך). התימצות בסיוע 'מעיין חי' ח"ה עמ' 71 ואילך והוספנו עליה קצת 'עיון'. אך מן הראוי לציין שעדיין אין זה אלא 'טעימה' מהשיחה ויש לעיין במקור כדי לצלול לעומק הסוגיא ולשלמות הביאור.
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת שופטים
-
פורסם בשני, 26 אוקטובר 2020 12:52
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 355
וורט לשבת פרשת שופטים
ערי מקלט למה?
בפרשתנו (יט, ח-ט) נאמר "ואם ירחיב ה' אלקיך את גבולך . . ויספת לך עוד שלש ערים", פירוש, שלעתיד לבוא כאשר ירחיב ה' את גבולות הארץ אנו מצווים להוסיף עוד 3 ערי מקלט, וכן נפסק ברמב"ם (הל' רוצח ושמירת נפש פ"ח ה"ד): "בימי המלך המשיח מוסיפין שלש אחרות על אלו השש".
וידועה השאלה: לשם מה יצטרכו לערי מקלט לעתיד לבא? הרי אפילו אצל גוים 'לא ישא גוי אל גוי חרב' ואיך תתכן מציאות של רוצח? ואף שמדובר על מכה נפש בשגגה הרי ידוע ש"כל השוגגין צריכין כפרה" (רש"י שבועות ב, ב ד"ה תולה), וכפי שהאריז"ל מבאר (בלקו"ת פ' ויקרא) שגם השוגג יש לו איזו שייכות לאותה עבירה, אבל לעתיד לבוא הרי "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"!
וביותר יוקשה ע"פ דברי חז"ל (הובא ברש"י פ' משפטים עה"פ "והאלקים אנה לידו") שכל המציאות של הורג נפש בשגגה היא כדי להעניש רוצח במזיד בלי עדים, וזה בודאי לא יהיה שייך בימות המשיח!
ויש ליישב ע"פ סיפור הגמרא (שבת יב, ב) שרבי ישמעאל קרא בשבת והטה את הנר בשוגג, וכתב על פנקסו "לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמינה". נמצאנו למדים מזה, שלעתיד לבא נשלים את כל הקרבנות שהתחייבנו בהם בזמן הזה, ואם כן יש לומר, שערי המקלט בימות המשיח הם עבור אלו שהרגו בשגגה בזמן הזה!
חודש אלול מכונה גם-כן בשם "עיר מקלט", כדברי האריז"ל שאלול ר"ת אנה לידו ושמתי לך; "לרמוז כי הקב"ה בחסדו אינה וזימן חודש אלול לכל מי שחטא בתוך השנה שישוב אז בתשובה ויקבלוהו".
ויה"ר שנזכה כבר ל"ירחיב ה' אלוקיך את גבולך" בקרוב ממש.
חודש טוב וכתיבה וחתימה טובה!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כ"ד עמ' 107 ואילך (בתרגום ללה"ק: בשערי גאולה ח"ב עמ' רה). וחבל להסתפק בתמצית מקוצרת משיחה עשירה זו. דרשו מעל ספר ה' וקראו, אחת מהנה לא נעדרה.
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת שופטים
-
פורסם בשני, 26 אוקטובר 2020 12:45
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 235
פרשת שופטים - תיאור מוסדותיה של מדינה
פרופ' ג'ורג' מנדלבאום
במקביל לפרשת משפטים (בספר שמות)
פרשת שופטים מוקדשת כולה לתיאור מוסדותיה של המדינה:
סדרי מערכת המשפט והמבנה שלה, מבנה שלטון ומבנה כהונה,
אשר שרויים כולם תחת הנבואה, ביקורתה והשראתה.
בעיקר מבוססת מערכת החוקים התנ"כית
על המוסר והיושר בעיני הא'לוהים
כמו שכתוב " כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'." דברים כא,ט
לכן בתורה, הדיינים מכוּנים גם הם 'אלוהים'.
לפי פרופסור הנרי ברוּק
(חבר לאקדמית המדע ורפואה בצרפת) נמצא תמיד קשר הדוּק
בין הצדק המוסרי של חיי החברה
ובריאוּתו הנפשית של גוף האומה.
צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּוף לְמַעַן תִּחְיֶה." דברים טז,כ
מצפוּן האדם או של החברה דומה למצפֵּן שמצביע לצפוֹן כלומר לצדק הצפוּן,
אדם או חברה שחולה נפש דומה למצפֵּן שקיבּל מכּה
ומחוֹג שלו משתגע והולך לכל הכיווּנים,
כדי להבריא אותו חזרה, צריך להחזיר לו לכיווּן הצדק (הצפוּן לו במצפוּנוֹ)
ע"י כך הוא יחזור להתנהגוּת צודקת אישית בחברה.
לדעתו המדעית, הסוציולוגית והרפואית, של פרופ' ברוּק
עיווּת המוּסר בהתנהגוּת חברתית
מביאה למחלה ציבורית נפשית, שבְסוֹף יכולה להמית את החברה עצמה.
כפי שבגוף האדם, שימוש מעוּות של אידאולוגיות לא תנכ"יות
או שימוש בְּסָמים שמקלקלים ומחלישים את הנפש,
כך עיוות היושר, החוקים והמשפטים מחַבּלים בנשמת החברה והעם כמוֹקש.
עיווּת המוסר מחַבּל באיזון המנטלי של החברה,
שחדלה מכאן להבחין בין טוב לרע,
כך נעלמוֹת הציביליזציות מעל במת ההיסטוריה.
על זה, המלבּים מסביר את ההבדל בין מושׂג "גוי" למושׂג "עם":
"גוי" הוא אסיפה מקרית של אנשים שגרים ביחד באותו איזוֹר
ובונים חברה עם חוקים אזרחיים בלי דת ומוסר,
וזה מתאים להגדרת המדינות המערביות הדמוקרטיות
שמאבּדים ממש בזמנינו את המוסר התנ"כי, הם מעדיפים מוסר טבעי,
כאילו מעל המוסר התנ"כי, למשל הם מקלקלים את המושׂג של משפחה
( יחסים של אבא, אמא וילידים)
או למשל אפשר להגדיר את האנטישמיות כמחלהת נפש האומות
כך נעלמוֹת הציביליזציות מ האדמה.
אבל "עם" (לפי המלבּים) הוא קבוצה שיש לה דת, תרבות ומקור משותף,
כמו ישראל שיוצאים ממשפחה אחת עם תורה אחת על ארץ אחת שלהם.
המוסריוּת היא כל כך עקרונית במחשבת ישראל,
שהיא חלק בלתי נפרד מן ההתגלוּת הנבואית שקיבלנו מהא'ל.
הפרשה "שופטים" מלאה דרישוֹת להתנהגוּת מוסרית
של החברה הישראלית במסגרת אישית או ציבורית.
כדי שיִישָמֵר הצדק בהתנהלוּת, נדרש יושר מְדָיַנים בשיפוט,
וגם הקפדה על אמיתוּת העדוּת, בשיתוּף רצון העָם במוּסריוּת וחוּקיוּת.
רק כך יהיוּ מקוּבלים ומוּצדקים
פסקי הדין, הנקראים "דין אלוהים".
באמת המטרה המקורית האלוקית היתה שישראל
יהיה עם קדוש וממלכת כהנים,
שכל אחד ואחד יהיה טהור, קדוש, ככהנים, כולם בנים למקום,
אבל בינתיים זה עוד לא המצב, זה יהיה רק בסוף הזמנים, בימות המשיח,
בינתיים יתרו הציע למשה מבנה חברתי היררכי
שופטי 100 שופטי 50 שופטי 10
ובפרשתנו, נותנים מבנה עם מלך, סנהדרין, כהנים ונביאים.
בסיכום, המסר שישראל מביא לעולם
הוא ש-ה' ברא את האדם והעולם,
וחוקים מוסריים נתן לאדם,
עליהם להצדיק את קיומם
במוסריוּת התנהגותם ,
לכן יש להיסטוריה משמעות דתית ורוחנית,
שהיא למעשה נותנת משמעוּת קיומית
וככה יהיה בעתיד גאולה עולמית.
במהרה בימינו. אמן ואמן . סלה.
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת שופטים
-
פורסם בשני, 26 אוקטובר 2020 08:09
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 319
פרשת שופטים
יהא השיעור להצלחת והצלת עם ישראל/לרפואת פצועי וחולי עם ישראל /לע"נ שלושת החטופים הי"ד ולע"נ החיילים הגיבורים שלחמו באומץ,במסירות ובאמונה ולהרבות בעם ישראל אמונה ובטחון,אהבה ואחוה ושלום ורעות
"אל תירא מפחד פתאם"(משלי ג',25)-מה לא לעשות מול "את ה' –אלוקיך תירא"(דברים ו',13)-מה כן לעשות
"כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם"(דברים כ',1)על כל אחד מהעם (נאמר בלשון יחיד "כי תצא") להשתדל לא לפחד (יראה שלילית),למרות שהפחד הוא רגש טבעי,שעלול להתעורר באדם,בעיקר בזמן של חוסר וודאות,אך הוא עלול להחליש את כוח התמודדותו של האדם,להתעצם ולהפוך לחרדהולשתק את האדם מלפעול ולחיות את חיי השיגרה.
הרב קוק זצ"ל שבשבוע הבא ב-ג' אלול חל יום השנה לפטירתו כתב במאמר הפחד (בספרו:אֶדֶר היקַר): "הפחד הנפרז (=המופרז), הוא נוטל את זיו החיים של האדם... אין דבר רע ואכזרי בעולם דומה לו (=לפחד). הוא מגדיל את כל הרעות יותר באין ערוך ממה שהם... מקור כל חולשה, כל רפיון חומרי מוסרי ושכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו. הוא יאיים על האדם שלא יעשה כל דבר לישועתו, שלא ינקוף אצבע להצלתו- שמא ינזק, שמא יביא עליו רעה ... עד שהוא עושהו לחלש ומלא רפיון..."
שאלה למחשבה:מה עשוי לעזור להתמודד מול הפחד ולהיות בעלי אומץ וגבורה?
אפשרות תשובה: הפסוק המצוטט לעיל,האומר בלשון יחיד:"לא תירא מהם" מסביר למה אל לאדם לפחד מהאויב:"כי (=מילת סיבה) ה' אלקיך עמך המעלך מארץ מצרים".כשם ש-ה' עזר לנו בעבר כך אנו בוטחים בו,מאמינים ומקווים שיהיה עמנו ויעזור לנו.אף הכהן, באומרו ,בלשון רבים:"אל ירך לבבכם,אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם" (דברים כ',3) מנמק:"כי (=מילת סיבה) ה' אלוקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם".האדם עלול לפחד מדברים שונים ולדמיין לעצמו תרחישים שונים שעשויים לקרות,אך כנגד יראה שלילית מדברים שונים,שבגינה האדם חושש ולא מצליח להיות רגוע ולתפקד,על האדםלחזק את יראת ה' (=יראת שמים) שבו,שהיא יראה חיובית שמחזקת ומעניקה כוחות.אנו מצווים:"עבדו את ה' ביראה"(משלי ב',11) ופסוקים רבים מדברים על התועלות שביראת ה':"הן יראת ה' היא חכמה"(איוב כ"ח,28) ויראה זו "תוסיף ימים" (משלי י',27).
מראש חודש אלול התחלנו לומר מידי יום בתפילה "לדוד,ה' אורי וישעי-ממי אירא?!ה' מעוז חיי-ממי אפחד"?!(תהלים כ"ז,1) האדם צריך א"ב –אמונה וביטחון ב-ה' וכאשר הצליח לרוכשם ולחזקם יכול האדם להמשיך ולומר:"אם תחנה עלי מחנה (של האויב הנערך למלחמה מולנו)-לא יירא לבי" (תהלים כ"ז,3).התוכן של הדברים מביע ביטחון ב-ה' ואף צורת הבעת הדברים,בלשוןעתיד,מורה על ביטחון זה.בדומה לכך אנו אומרים בתחילת ההבדלה,בנוסחה האשכנזי: "הנה א-ל ישועתי אבטחולא אפחד".הביטחון מובע בפעלים,על דרך החיוב:"אבטח" וגם על דרך השלילה:"לא אפחד". הביטחון מובע גם בתוכן הדברים וגם בצורתם,שהיא פעלים בלשון עתיד.אדם יכול לומר בלשוןעבר:בטחתי ולא פחדתי,כי הוא יודע כיצד הגיב במצב כלשהו בעבר.האדם יכול לומר בלשוןהווה:עתה אני בוטח ולא פוחד,אך מנין לו לאדם לדעת שיבטח ולא יפחד בעתיד?! אלא שבטחונו ב-ה' כה רב,עד שהוא יכול לומר גם בלשון עתיד:אבטח ולא אפחד!
במוצאי שבתות נוהגים בקהילות ישראל לשיר פיוטים ופסוקי ברכה שונים. אחד השירים המוכרים (שמיוּסד עפ"י א"ב) הוא:"אָמַר ה' לְיַעֲקֹב אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב". המשפט החוזר בשיר הוא: "לא נירא ולאנפחד - רק ממך (מ-ה') בלבד". אצ"ג (= אורי צבי גרינברג) ז"ל, סיפר (בספרו רחובות הנהר לפני שירו "זמר מן הבית"):בביתנו היתה אמא מכנסת ילדיה במוצאי שבת. ומזמרת בלווית קולותינו את הזמר הנ"ל בנוּסח משלה – בזה הסדר:'אָמַר אֲדוֹשֵם לְיַעֲקֹב – יאָ (=כן,ביידיש) טאַטּע (=אבא ביידיש,מבטא קירבה) יאָ, אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב – ניין (=לא,ביידיש) פאָטער(=אפשרות נוספת לאבא ביידיש,מבטא אדנות,שלטון) ניין…'.
יֶלֶד הָיִיתִי וּבְגוּפִי כִּבְגוּף הַצִּפֹּר / וְגַם כִּבְמִתַּחַת נִימִים בַּחֲטִיבַת כִּנּוֹר,/רָן זֶמֶר אִמִּי בְּמוֹצָאֵי שַבָּתוֹת לֵילֵי מֹר,/ וְחַם בָּעֵינַיִם וְחַם בָּאָזְנַיִם: חֹם קֵן,/כִּבְבֶקֶת אָבִי הַקַּדְמוֹן עֲלֵי נַחַל אַרְנוֹן;/ כְּצִפֹּר מְרַנֶּנֶת רִנַּנְתִּיו מִנִּי לֵב לְגָרוֹן:/- אָמַר ה' לְיַעֲקֹב – כֵּן, אָבִי,כן / - אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב – לֹא, אָבִי, לֹא.
גם הרב משה צבי נריה זצ"ל שר שיר זה: "אמר ה' ליעקב – כן אבא כן / אל תירא עבדי יעקב – לא אבא לא / לא נירא ולאנפחד רק ממך בלבד" http://youtu.be/SWXwXenV_6Y (השיר מתחיל ב-3:06)
הרב אברהם יעקב שרייבר כתב לפני מס' שנים (מאמר ב"אמונת עתיך" - עלון מספר 47 של מכון התורה והארץ) ודבריו מתאימים גם לימינו:בימים אלו אנו נתונים במלחמה מיוחדת, שהחיילים השותפים בה הם גם נשים וילדים, וכן אזרחים ההולכים לעבודת יומם, נוסעים בכבישים וחיים את חייהם. כל אלו משתתפים כיום במלחמה ממש, בעצם ישיבתם במקומותיהם ברחבי הארץ. שהרי מטרת האוייב לנצח אותנו, לכבוש את ארצנו ולסלקנו מן הארץ, והיושבים בישובי הספר משיבים בזה למעשה מלחמה שערה, בעצם אחיזתנו המוחלטת בארץ ובירושתנו אותה, וזוכים בזה לקיים את המצווה המיוחדת למלחמה: שלא ירך לבבנו, שלא נירא ולא נחפז ולא נערוץמפניהם.
שבת שלום וחודש טוב! ויהי רצון "שתהא בנו...יראת שמים" כפי שבקשנו בברכת החודש ותהיה יראתו (=יראת ה') על פנינו לבלתי נחטא (כפי שאמר משה לעם במעמד הר סיני "ובעבור תהיה יראתו (=יראת ה') על פניכם לבלתי תחטאו" שמות כ',16) עדנה ויג This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת שופטים
-
פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 20:50
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 238
פרשת שופטים - במה הוזהרו עם ישראל בבואם לארץ?
מאת: אהובה קליין.
בפרשה זו, נושאים רבים , אחד מהם: האיסור על עם ישראל ללמוד ממעשה הגויים , חלילה, כפי שכתוב בפרשה:
"כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת, כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא-יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר, חָבֶר; וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים. כִּי-תוֹעֲבַת ה', כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה; וּבִגְלַל, הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, ה' אֱלֹקיךָ, מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים תִּהְיֶה, עִם ה' אֱלֹקיךָ. כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם--אֶל-מְעֹנְנִים וְאֶל-קֹסְמִים, יִשְׁמָעוּ; וְאַתָּה--לֹא כֵן, נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקיךָ". [דברים י"ח, ט- י"ד]
השאלות הן:
א] במה הוזהרו עם ישראל בכניסה לארץ ?
ב] מה פירוש הציווי: "תָּמִים תִּהְיֶה, עִם ה' אֱלֹקיךָ" !
תשובות.
התורה מזהירה את עם ישראל.
כשעם ישראל נכנס לארץ ישראל- נאמר: "לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת, כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם"
רש"י מסביר: עם ישראל יבין מתוך ההתבוננות במעשה הגויים כמה מעשיהם מקולקלים ועל עם ישראל מוטל ללמד את בניו לא לנהוג כמותם , כי מעשיהם הוא חוק לגויים. רש"י מבסס את דבריו על [מדרש ספרי ]
דעת מקרא שואל: מדוע התורה קשרה בין איסור כשפים לביאת הארץ? התשובה: כשיכנסו עם ישראל לארץ יהיו נצרכים לירידת גשמים ועל כך נאמר בראשית רבה [ פרשה י"ג, ב] כל תפילתן של הבריות היא על הארץ על כן הוזהרו שלא יפנו אל הקוסמים לשאול על הגשמים [על פי העמק דבר להנצי"ב]
הלימוד הזה למען עשיית כשפים נאסר על עם ישראל. בדומה לכך: נצטווה המלך בישראל ללמוד תורה – למען ילמד ליראה את ה' ולא יסור ימין ושמאל מן התורה הקדושה. ויש להתרחק מתועבות הגויים - לפי שהכשפים משפילים גבהות אדם , לכן היא תועבת ה' ! בתחילה התורה מכנה את עושי הכשפים בלשון : "הַגּוֹיִם הָהֵם"- זהו לשון רמז של זילות.
בהמשך, התורה מחמירה בלשון: "לֹא-יִמָּצֵא בְךָ".- בדומה לאיסור של אכילת שאור בפסח כמו שנאמר:
"שִׁבְעַת יָמִים--שְׂאֹר, לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם": [שמות, י"ב, י"ט] מה שלא הזהיר כן על דברים אחרים שגם הם אסורים!
ספורנו מדגיש את הסיבה לכך: שאסור לעשות: כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹייִם – כי בסופו של דבר עם ישראל יגלה - כי כל זה שקר וכזב וכל אשר ינבאו להם - המעוננים, הקוסמים וחוזי הכוכבים, יתבדה לגמרי.
הה"ק מהר"ם ז"ל מאמשינוב טוען: כי כל העמים אינם מסוגלים – להתגבר על כוחות הרוע שבהם, ואלו הם: המעוננים , קוסמים והמקננים בלבם וזאת - מפני שיצר הרע מסית אותם לעשות רע והם משתכנעים לציית לו. אבל היהודי- הוא שונה- היות וה' נתן לו כוח התנגדות כדי שיוכל להגיד: "לא כן !" אינני רוצה לשמוע בקול היצר הרע" לכן נאמר:
"כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ"
ונאמר: " נָתַן לְךָ "- שנתן לכך את הכוח של "לא כן"!
רבינו בחיי מבהיר: דרשו רז"ל- אתה חייב ללמוד להבין , כדי להורות ומצאנו בשבעים אנשי הסנהדרין שהיו צריכים להיות בקיאים בכל החכמות, כולל חכמת הכשפים - כדי שיוכלו לדון בכל הנושאים- דין אמת - על פי משפט התורה. אילו לא היו מגיעים לשלמות ידיעת כל סוגי הכישוף והיה חסר להם סוג אחד של כישוף שלא ידעו, לא היו מסוגלים לפסוק בו הלכה.
מנה הכתוב תשע תועבות - כשפים שהיו הכנענים עוסקים בהן והחל ב"מולך" שהיו מקריבים את הילד שלהם לעבודה זרה - ומתוך שהעבירה כה הייתה כבדה - על כן העונש הוא: כרת. ואילו יתר סוגי הכשפים- הם אסורים בגדר "לא תעשה" מאחר שהתורה הזהירה מלהחזיק בעבירות אלה ואחר כך דיברה התורה על יראת שמים.
קסמים- הכוונה: שהיה האיש אוחז במקלו והיה חושב: האם כדאי לו ללכת למקום מסוים - או לא כדאי ללכת.
ועל כך אמר הנביא הושע: "עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל, וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ" [הושע ד, י"ב]
מְעוֹנֵן - יש בזה שלוש משמעויות:
א] לשון עונה [תקופה] – על כך אומר רבי עקיבא: שיש אנשים הסוברים: שעונה מסוימת יפה להתחיל במשהו מסוים.
ב] לשון עין – חכמים אומרים - הכוונה לאוחזי העיניים.
ג] לשון ענן: מביט בעננים ועל פי זה נותן עצות.
מנחש- כגון , פת הלחם נפלה מפיו, או צבי הפריע לו בדרך ועל פי זה הוא מחליט החלטות.
יש הסוברים: כי מנחש- הוא מביט בעופות, או בכנפיהם או, בצפצוף שלהם, כפי שנאמר: "כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל הכנפים [כְּנָפַיִם] יַגֵּיד דָּבָר".
[קהלת י, כ] הכוונה לזה המכיר בצפצוף שלהם - אחד שמזהה על פי חיבוט הכנפיים או בפרישתן - ומסיק מיני מסקנות.
מכשף- רבינו בחיי מביא את דברי הרמב"ן: מכשף - הוא שם כללי לכל סוגי הכישוף.
חובר חבר וידעוני- הם סוגי כישוף שונים וגם בהם אסור לשאול. ויש לדעת ולהבין שבענייני כשפים,: ה' שברא הכול יש מאין- דאג שיהיו עליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה מהם.
"נתן כוח הארץ וכל אשר לפניה בכוכבים ובמזלות לפי הנהגתם ועשה עוד על הכוכבים והמזלות- מנהיגים מלאכים ושרים- שהם נפש להם".
וחובר חבר:- מאסף שדים ומחבר אותם, או שמאסף נחשים ועקרבים במקום אחד.
ושואל באוב- שמעלה את נשמת המת- בבית השחי שלו ומדבר משחיו.
דעה אחרת למקצת רבותינו שבתלמוד- שיש כוח למי שיודע את חכמת האוב- להחיות את המת ולהשיב את נפשו לגופו במשך י"ב חודשים בלבד.
ידעוני- אדם מכניס עצם –של חיה ששמה ידוע לתוך פיו- ומדבר על ידי כישוף ואותה חיה נקראת: "בני השדה"- כפי שכתוב:
"כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָךְ". [איוב, ה', כ"ג]
ודורש אל המתים: "זה המעלה בזכר והנשאל בגולגולת, או בכל עניין אחר שידרוש בהם"
"תָּמִים תִּהְיֶה, עִם ה' אֱלֹקיךָ"
הרמב"ם סובר שיהודי יהיה תמים בדעה והשכל ואל יאמין בניחושים ,קסמים וכשפים מפני שהם תוהו והבל ומי שנמשך אליהם הוא חסר דעת.
שאלו פעם את הצדיק מלובלין: מי יותר חשוב - אדם גדול ,או תמים? והשיב להם: כי תמים חשוב יותר והראיה לכך, כאשר אנחנו רואים לפנינו שתי חלות: האחת גדולה, לא שלמה והשנייה קטנה ושלמה, הדין הוא: שצריכים לברך על החלה הקטנה שהיא שלמה.
"החפץ חיים" הביא משל, למה הדבר דומה? מעשה באיש כפרי שנסע לעיר לפני חג הסוכות ,לקנות אתרוג מהודר בשביל חותנו, כששב לביתו, התפאר באתרוגו בפני איש כפרי אחד, האיש הכפרי מאד התלהב וביקש ממנו שימכור לו חצי מאתרוג זה - בכסף מלא, ואכן מכר לו את חצי האתרוג ואת החצי הנותר מהאתרוג הביא לחותנו, ברגע שחותנו ראה את חצי האתרוג כעס מאד, התפלא האיש על הכעס ושאל: מדוע הנך כועס? הרי אני יודע בוודאות מהרב- שזהו אתרוג מהודר., ענה לו חותנו: הלוואי שהיית מביא עשרים אתרוגים פשוטים, לא כל כך מהודרים, אבל שלמים. וזה היה עדיף מחצי אתרוג מהודר, אך פסול!
הנמשל: יש אנשים שמהדרים במצוות בין אדם למקום - אך מנגד מזלזלים במצוות שבין אדם לחברו, או ההפך. אנשים אלה - הם בבחינת אתרוג מהודר- חתוך לחצאים, עדיף היה שלא היו מהדרים כל כך, אבל שלמים, לקיים שתי מצוות: בין אדם למקום ובין אדם לחברו [אוצר החיים]
רש"י מסביר: על היהודי להתהלך בתמימות עם ה' ולצפות רק ממנו ויש להימנע מלחקור עתידות, אלא כל מה שבא עליו יקבל בתמימות.
דעת מקרא מסביר: יהודי יהיה תמים עם ה' - יראת ה' תהיה שלמה ולא תהיה עם אמונה זו- שום כוח של כישוף וניחוש ושום כוח אחר ויראה זו- היא האמונה בשלמות הלב!
בעל הטורים סובר: האות ת' גדולה - שאם תלך בתמימות –עם ה', כאילו קיימת מצוות מאלף עד ת'.
לסיכום, לאור האמור לעיל, הקב"ה מזהיר את עם ישראל –טרם הכניסה לארץ לא ללמוד מתועבות הגויים הפונים- לכשפים ,קוסמים ויידעונים, אלא להאמין בקב"ה וללכת אתו בתמימות. הדבר מצווה עליהם ,דווקא עם בואם לארץ- כי בארץ הם חייבים להתברך בגשמים ובפרנסה מבורא עולם ובגלל -החשש של קטני אמונה העלולים לגשת ליידעונים ומנחשים למיניהם, התורה מצווה: להיות יראי שמים ולהלך בתמימות לפני ה' - בדומה לדרכו של אברהם אבינו- אבי האומה שעליו נאמר:
"וַיְהִ֣י אַבְרָ֔ם בֶּן־ תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְתֵ֣שַׁע שָׁנִ֑ים וַיֵּרָ֨א יְהֹוָ֜ה אֶל־ אַבְרָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲנִי־ אֵ֣ל שַׁדַּ֔י הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶהְיֵ֥ה תָמִֽים"׃
ְ