חומש דברים
פרשת שופטים - חלק א
- פרטים
- קטגוריה: פרשת שופטים
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:41
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 428
פרשת שופטים - חלק א
פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א
שפטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה’ אלוהיך נתן לך לשבטך ושפטו את העם משפט צדק (שופטים טז-יח)
מעלת המשפט שלמה המלך ע"ה אמר במשלי: דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג). שכל נתיבות התורה היינו יסודותיה ועיקריה שלו. ושלום קיום העולם, וכשם שהשלום קיום העולם, כך המשפט הוא קיום העולם שאלמלא המשפט היו הבריות גוזלין וחומסים והורגים זה את זה ולא היה העולם מתקיים ועל ידי המשפט הוא מתקיים כמו שאמרו חז"ל על שלושה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת והשלום. שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם (זכריה ח) שהשופטים מעמדים השלום שכל העולם תלוי בו. ולכן נצטוינו למנות בית דין בכל שער ושער.
ומעשה היה ברבי חנינא בן אליעזר, שהיה לו אילן נטוע בתוך שדהו ונופיו נוטים לשדה אחר היינו אמרי האילן וענפיו נטו לשדה אחר. בא אדם אחד וטען על חברו שענפי אילנו נוטים לשדהו ובא לחייב אותו לקצוץ האילן. אמר רבי חנינא לאיש הזה לך עכשיו ובוא אלי למחרת אמר לו האיש והרי כל הדינים שבאים לפניך אתה פוסק להם את הדין מיד שאין אתה משהה את הדין ולי אתה אומר לבוא למחר מה עשה רבי חנינא, מיד שלח פועליו וקצץ את האילן שלו שהיו ענפיו נוטים לשדה חברו. למחר כשבא האיש לפניו לדין, אמר לו לבעל דינו צריך אתה לקצוץ אותו אמר לו בעל דינו לרבי חנינא ולמה אילן שלך ענפיו נוטים לשדה אחר, אמר לו ר’ חנינא צא לשדה וראה את האילן שלי, מה שעשיתי לאילן שלי עשה לאילן שלך מיד הלך ועשה כן.
וגם השוטרים בכלל השופטים הם שהרי בלי שוטרים אין ערך לדין השופטים. שהרי קודם שהתחילו את הדין היה הנתבע חושב שהדין עמו אבל עכשיו שנתגלה שהדין אינו עמו, והוא יסרב להחזיר הממון לבעליו הרי יהיה זה גזל בידו. וזהו שאומר הכתוב ושפטו את העם משפט צדק. ושפטו מוסב גם על השוטרים כי בזה שם עושים הדין של השופטים הם עצמם נחשבים כשופטים.
ועוד שאילולי השוטרים עלולין הדינים להתיירא מפני בעלי דין קשים והמשפט עלול לצאת מוטעה. אבל אם יהיו גם שוטרים ישפטו הדינים את העם משפט צדק.
למען תחיה וירשת את הארץ (שופטים טז-כ)
כדאי הוא מנוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן אל אדמתן.
שנינו במשנה: "חרב בא לעולם על עוות הדין, גלות בא לעולם על עובדי עבודה זרה" (אבות פ"ה מ"ט)
כן אמרו חכמינו: "כל המעמיד דין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה". (סנהדרין ז’).
הרי פירושו של דבר הוא, שעל ידי מינוי דיינים בלתי כשרים חרב באה לעולם, לפי שהם מעוותים את הדין, וגם גלות באה לעולם, לפי שזה נחשב כעבודה זרה ("נוטע אשירה").
ואילו על ידי מינוי דיינים כשרים מונעים חרב מן העולם וזה גורם "להחיות את ישראל", וכן מונעים גלות "להושיבן על אדמתן"... (בנין אריאל לוקט ממעינה של תורה).
לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה’ אלהיך (שופטים טז-כא)
אזהרה לנוטע אילן ולבונה בית בהר הבית (רש"י)
המקום הקדוש צריך להיות נאה בעיניך בזכות קדושתו ולא בזכות קישוטים חיצוניים כגון עצים נאים ובנינים מפוארים. אם מבקש אתה לפאר את הקדושה בקישוטים חיצוניים, הרי משמע שאתה מזלזל ביופיה המקורי של הקדושה
לפיכך אמרו חכמינו: "כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה אצל המזבח" (סנהדרין ז) אם ממנים דיין שאינו הגון מצד התנהגותו בדברים שבקדושה, אלא שיש בו מעלות חיצוניות כגון השכלה גבוהה וכשרון נאום הרי זה באמת "כאילו נוטע אשירה אצל המזבח" שבמקום היופי המקורי והפנימי של תורה ויראת שמים מבכרים את היופי החיצוני המקושט.... (אבני אזל לוקט ממעינה של תורה).
לא תטע לך אשרה כל עץ וגו’, כאן נכללת מצוות לא תעשה שלא לנטוע אילנות במקדש או אצל המזבח. וטעם האיסור לפי שכך היו עושים עובי עבודה זרה בבתי הע"ז שלהם שהיו נוטעים שם אילנות יפים, והתורה רצתה להרחיק מחשבת הבאים לעבוד עבודת הקודש מכל דבר העלול להזכיר את מקומות הע"ז ולכן אסרה לנו תורה נטיעת האילנות.
מצות לא תעשה ושלא להתנבא בשקר
כאשר היה הרמב"ם במצרים, קיבל אגרת מאת יהודי תימן, בה הם מבקשים ממנו לקבל סיוע רוחני והדרכה עקב מצבים קשים, אליהם נקלעו.
בין השאלות שנשאל הרמב"ם היתה שאלה אודות נביא שקר, המושך אליו רבים מיהודי תימן בטענו שהוא המשיח.
הרמב"ם כאב את כאבם של יהודי תימן, הנחה אותם בדרך בה ילכו, ואילו לשאלת משיח השקר הביא להם הוכחות, שאמנם משיח שקר הוא.
ואכן, "משיח" זה הוכח לעיני כל ששקר דרכו לאחר שנה בה אחז את עיני היהודים, נתפס משיח השקר בידי אחד ממלכי ערב והוא שאלו:
"מה זאת עשית?"
ענה לו משיח השקר ’’אדוני המלך, אמת אני אומר, כי בדבר ה’ עשיתי".
אמר לו המלך "מהו המופת שלך?"
ענה לו "אדוני המלך, חתך ראשי, ואחר כך אקום ואחיה כבראשונה".
אמר לו המלך "אין לך מופת גדול מזה, ואם כך יהיה אני וכל העולם נאמין שדבריך אמיתיים וטובים".
מיד גזר המלך וצוה ’’קחו חרב וערפו את ראשו". ואמנם כך היה. הרגו את משיח השקר וימות כדרך כל אדם.
יהודי תימן נצלו מנסיון קשה זה ומגזרות נוראות נוספות, שנגזרו עליהם באותו זמן, בעזרתו של הרמב"ם שהנחם בדרך ה’, ואף הוסיף והשתדל בעבורם, בחצר מלך תימן, כדי להקל מעליהם את עולם של השליטים המוסלמים.
יהודי תימן מצידם הכירו לו טובה, הערצתם לרמב"ם היתה גדולה, והם קיבלו עליהם לקיים את כל פסקיו.
בנוסף לכך, קהילות רבות בתימן היו מזכירות את שמו של הרמב"ם בכל קדיש באמר "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מימון", אשר האיר עיניהם בתורה, עזר להם לבטל גזרות קשות והקל מעליהם את עול הגלות. (613 סיפורים על התרי"ג).
שלא להתנבא בשם עבודה זרה שלא נמנע מהריגת נביא השקר ולא נגור ממנו
חכם אחד מארצות המזרח בא לעיר וילנא, עז חפצו היה להשתעשע בחברת הצדיק רבי זלמלע מוולוזי’ן ולנסות עד היכן מגיע כח בקיאותו בספרי הרמב"ם.
כאשר בא החכם הספרדי אל בית מדרשו של הצדיק הוא אמר לו הנה שמעתי עליך שאתה חכם וגדול ורב כוחך בספרי הרמב"ם, אני חשבתי לנסוע אליך זה מכבר, אולם ה’ אמר לי לא תעבור כונתו היתה לרמוז שמן השמים עכבו אוו, מחמת קור וצינה שמנעו ממנו להגיע.
שמע רבי זלמלע את דבריו והשתומם מאוד, הוא אמר לו אחי הלא ידעת ואולי שמעת כי רבנו הגדול הרמב"ם (בהלכות עבודת כוכבים הלכה ח’) כתב "אחד המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה, או מי ששמע דברי נביא חברו ואמר שדבר זה לו נאמר והוא נתנבא בו הרי זה נביא שקר ומיתתו בחנק".
ואמר שם אחד המפרשים "כתב רבי אליעזר ממיץ הלכך, יזהר אדם שלא יאמר אפילו דרך חוכא ושחוק, הקדוש ברוך הוא אמר לי כך, ולפי שראיתי בני אדם אומרים כך ואין מרגישים שעוון הדבר, כתבתי".
ועתה פנה רבי זלמלע ואמר לחכם, התבונן על דבריך, אשר חשבת לאמור לי, אצלך נחשב לצחות הלשון, אבל באמת הם אסורים, אסור לך לאמור שה’ אמר לך לא לבוא על ידי רמז מהשמים, בדברים אלו יש משום עוון "נביא שקר".
שמע החכם את דברי רבי זלמלע נפל על צוארו ויחבקהו. (תולדות אדם).
מיצוות לא תעשה שלא לעבוד ולזרוע בנוזל איתן
טעם המצוה כאשר המקום בו תערף העגלה לא יעבד ולא יזרע. יכירו בו רואיו וידברו בו והמקום יתפרסם, ואולי יתגלה הרוצח, והוא יהרג על ידי בית דין או על ידי מלך (רמב"ן בשם מורה נבוכים).
אם זוכין אזי מתגלה הרוצח ובית דין מבערין את הרוצח, ואם לא דם הנרצח יעשה משפט ברוצחו, וזה שנאמר: "ונכפר להם הדם", כמו שדם נבות עשה נקמה באחאב, והדם יכפר.
רבי שלמה אבן גבירול, מגדולי משוררי יהדות ספרד, נודע בגדולתו בתורה, בחכמתו ובבקיאותו הרבה בכל השטחים. ידיעותיו הרבות עוררו את קנאת המוסלמים, והם חשבו כיצד להתנכל לו.
אחד מהם תכנן מעשה זדון. הוא הזמין את רבי שלמה לביתו, רבי שלמה, שלא חשד במאומה, בא לבקרו בביתו, ושם בערמה קם עליו מארחו והרגו.
הרוצח רצה להפטר מיד מהגופה, ולכן קברו תחת עץ תאנה שצמח בגנו, ולאיש לא נודע על דבר הרצח.
חלפו ימים, ועץ התאנה שתחתיו היה קבור רבי שלמה אבן גבירול, הצמיח פרות יפים, משובחים ומיוחדים במינם. הם היו כה מיוחדים, שבעל הבית קטף מהם והביאם מנחה למלך.
התבונן המלך בתאנים היפות ותמה "תאנים כה יפות וגדולות לא ראיתי מעודי, ועוד בטרם בשלו שאר התאנים".
רצה המלך לטעום מהתאנים, הוא פתח תאנה אחת, טעמה, והטעם היה טעם דם.
"טעם של דם לתאנים שלך", אמר המלך לבעל התאנים, "אין זה דבר של מה בכך, ספר לי מה פשר הטעם ואם לא כן אצוה להרגך".
נבהל האיש, והזדרז לספר ללך את האמת לאמתה ’’הרגתי את רבי שלמה אבן גבירול, המשורר היהודי", אמר חרש, "ואת גופתו טמנתי מתחת לעץ התאנה"..
"אם כך, ראוי אתה לעונש", אמר המלך בכעס, והרוצח נתלה על גבי עץ התאנה...
כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלילת אל המקום אשר יבחר ה’ אלהיך בו (שופטים יז-ח)
כי יפלא ממך דבר, אע"פ שצויתי למנות שופטים בכל עיר ועיר, אבל לא תמיד ידונו השופטים שבאותה עיר, שאם יפלא דבר שיהיה נבדל ומכוסה מן הדיינים כיצד נוהגים באחד הדינים, יעלו לירושלים. בין דם לדם בין רציחה לרציחה, שיש רציחה שחייבים מיתה עליה כגון שהיתה במזיד, ויש רציחה, שהרוצח אינוו חייב מיתה, כגון שהיה בשוגג. וגולה לאחת מערי המקלט. ויש מפרשים שיש ספק בטומאת נידה בין דם טהור לדם טמא. בין דין לדין שיהיה ספק אם לפסוק הדין שפלוני זכאי או שפלוני חייב. בין נגע לנגע, בין נגע טהור ובין נגע טמא כפי הדינים בפרשיות תזריע ומצורע.
דברי ריבת בשעריך, שחכמי ישראל חולקים בדבר, זה מטמא וזה מטהר, זה מחייב וזה מזכה, ויש מפרשים בדינים הנוגעים לריבות ומחלוקת בין אדם לחברו. וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה’ אלהיך בו. שתעלה אל ירושלים שבו נמצא בית המקדש שהוא גבוה מכל המקומות, ושם תשאל את פי בית דין הגדול שבירושלים שהם יבררו לך כל הספקות, ששלשה בתי דינים היו יושבים שם האחד על פתח הר הבית ואחד על פתח העזרה ואחד בלשכת הגזית, שמשם תורה יוצאת לכל ישראל (מעם לועז)
על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, לא יומת על פי עד אחד (שופטים יז-י)
מצינו במדרש: "שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם: חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה, אמרה להם: הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה, אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקדוש-ברוך-הוא, אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו". יוצא איפוא כי "על פי שנים עדים" - על-פי שתי דעותיהן של החכמה והנבואה, או אפילו "שלושה עדים" - גם לי הדעה השלישית של התורה - "יומת המת" - אין לו לחוטא תקנה אלא עליו למות שכן אפילו לפי דעת התורה שעליו להביא קרבן, מה יעשה בזמן שאין בית-המקדש קיים ואי-אפשר להביא קרבן, או כאשר אין בידו משגת להביא קרבן? ברם, "לא יומת על-פי עד אחד" לפי דעתו של ה"אחד", הוא הקדוש-ברוך-הוא, לא יומת החוטא, שכן עצה קלה יעוצה לו כי יעשה תשובה ויתכפר לו... (הרה"ק ר’ אברהם ממיקאלייב ז"ל לוקט ממעינה של תורה)
לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל (שפטים יז-יא)
ריב נפל בין פריץ העירה לבין היהודי שחכר (שכר) את משקו ואת פנדקו. כעס הפריץ על היהודי והודיע לו שמהיום והלאה בטלה החכירה מכל וכל!
נדהם היהודי: בלא השדות והפנדק החכורים - נותר הוא ללא מקור פרנסה! עצוב ומדכא, כאדם שעולמו חרב עליו, בא האיש האמלל אל הרבי מלובביץ, בעל ה"צמח צדק", וסח באזניו את הצרה שפקדה אותו.
הרבי האזין לדברי היהודי, ולבסוף נתן לו אגרת עבור יהודי אחר, בשם ר’ משה, המתגורר בעירתו. "מכתב זה יעזר לך", עודדו הרבי, והיהודי יצא מחדרו רגוע.
בהיותו ברחוב הביט אל מעטפת המכתב - ונפלו פניו: על המעטפה נכתב "לכבוד ר’ משה ראטנר". היתכן? התפלא היהודי האומלל, היתכן שה"צמח צדק" טעה והחליף משה במשה?
כי זאת לדעת: שני יהודים הנושאים את השם משה התגוררו בעירה. אחד מהם, המכנה "משה הקטן" (על שום קומתו הנמוכה), היה אדם עשיר, ויחסיו עם פריצי האזור - מצוינים היו. ואלו משה השני, שהכל כנוהו "משה הגדול" (על שום קומתו הגבוהה), היה אמנם אדם מכובד, אך בצרכי הצבור לא עסק. שם משפחתו של "משה הגדול" היה ראטנר.
התפלא היהודי: מדוע ולמה פונה ה"צמח צדק" למשה הגדול שישתדל בעדי, כלום אין כאן טעות??
נבוך ואבד עצות עמד בפתח ביתו של הרבי. להכנס ולשאל את הרבי על הענין - לא ההין. ללכת אל משה הגדול גם כן לא רצה. לבסוף החליט להמלך בבני ביתו של הרבי ולנהוג בעצתם.
הוא פנה אל אחד מבניו של ה"צמח צדק" וספר לו על לבטיו. "אבי אינו טועה", השיב הבן. "סע לעירתך ועשה כפי שאמר לך לעשות".
כשהגיע היהודי לעירתו פנה אל משה ראטנר, הוא "משה הגדול, והגיש לו את מכתבו של הרבי. הלה התפלא למראה אגרתו של הרבי הממענת אליו. אך את מצות הרבי החליט לקים. בלי הרהור ופקפוק.
"עלה ושב בחדרון הקטן שבעלית הגג", אמר ליהודי שבא אל ביתו" אמור שם תהלים, נמתין לישועה שתבוא, ואולי תבוא היא באמצעותי".
עלה החוכר לחדרון, ובעינים נוטפות דמעות קרא פרקי תהלים. יומים תמימים ישב שם, והישועה עדין לא באה.
ביום השלישי נקלעה כרכרה הדורה רתומה לסוסים אבירים לקרבת ביתו של ר’ משה הגבוה - שקעה שם בבוץ סמיך ואחד מציריה - נשבר. יום חרף גשום וטחוב היה אותו יום ובתוך הכרכרה השבורה ישבו הפריץ ובתו הצעירה ורעדו מקור. שעות ארכות ישבו כך, ואיש לא בא לעזרם.
היום רד ומבעד לחרכי הכרכרה הבחין הפריץ באור חלוש, הבוקע מעלית גג סמוכה.
בלית ברירה עזב הפריץ את הכרכרה ופנה אל עלית הגג לבקש עזרה. הוא הקיש על דלת העץ, הרעועה, והחוכר - שזה שלשה ימים אומר הוא תהלים בעלית הגג - נגש אל הדלת ופתחה לרוחה.
ממצמץ החוכר בעיניו בהפתעה. את מי רואה הוא אם לא את הפריץ, אותו אדם רע מעללים שנשלו מפרנסתו?! ואולם, הפריץ לא הכירו ושטח בפניו את הבקשה: "עזרו לי, כרכרתי נשברה ואיננו יכולים להחלץ מן הבץ".
פנה החוכר להעיר את ר’ "משה הגדול" ולספר לו על ה’אורח’. "משה הגדול" לא התרגש למראה הפריץ. הוא נגש אל הפתח והזמינו ללגם כוס תה חם. עד מהרה הובאה לבית גם בתו של הפריץ - והשנים נהנו מהכנסת אורחים למופת. הם אכלו ושבעו, לנו את שנתם, ובבקר תוקנה הכרכרה והיתה נכונה לצאת לדרך.
בטרם יצאו, נגש הפריץ אל בעל הבית ואמר לו: "ברצוני לגמל לך על הכנסת האורחים שלך. אלמלא עזרתך - איני יודע אנה היינו באים. נקב אפוא את השכר המגיע לך, ואשלם לך בעין יפה".
"לא אקח כסף מעמך", סרב "משה הגדול". "יהודי אינו מכניס אורחים תמורת בצע כסף. ואולם", המשיך, "אם באמת ברצונך לגמל עמי טובה - הנה, תוכל לעשות זאת: אחד מידידי היה בעבר חוכר השדות והפונדק שלך. אתה נשלת אותו מתפקידו, והאיש נותר חסר פרנסה. מצבו של ידידי בכי רע: אשה וילדים רעבים תלויים על צוארו - עליו לפרנסם, ואין לן מנין. זאת הטובה אשר תוכל לגמול עמי: השב לו את השדות ואת הפונדק - ויהא זה חסדך עמדי!"
"מסכים אני, מסכים אני", התלהב הפריץ. אסיר התודה. "ויותר מכך: את הפונדק אתן לו, לידידך במתנה!"
ואכן, החוכר חזר אל שדותיו והפנדק הפך לנחלתו. עתה הבין האיש כי ה"צמח צדק" ידע, כמובן, את אשר הוא כותב על מעטפת המכתב, ולא היה לו להרהר על כך, כלל וכלל... (מעשיהם של צדיקים).
חסיד אחד נהפך עליו הגלגל, ירד מנכסיו ונעשה עני גדול. מאחר שבחוץ לארץ היו לו קרובים, עשירים גדולים, שאל בעצת הגאון הקדוש מגור, בעל "חידושי הרי"מ", אם יסע לקרוביו בחו"ל לבקש מהם עזרה, שיוכל לעשות איזה עסק להתפרנס ממנו. והצדיק לא הסכים. שאל האיש: אם כן אולי אכתוב להם מכתב, אתאר להם רוע מצבי, וישלחו לי סתם סכום מסויים למחייתי, כי הם נדיבי לב, כל שכן שאני קרוב משפחה להם. השיב הרבי: - אף לזה אינני מסכים.
הדבר היה לפלא בעיני האיש, נסע בפחי נפש הביתה ובמצבו לא בא כל שינוי לטובה. אחר כך נסע עוד פעם לגור, שאל שוב את הרבי והוא שוב לא הסכים שיבקש עזר וסעד מקרוביו, וכן חזר הדבר כמה פעמים.
וצרת האיש גדלה. עולליו שאלו לחם וביתו ריק, ואשתו מציקתו מאוד על שאינו חס על נפשו ונפשות ביתו ואינו נוסע לקרוביו. כשבא עוד פעם לגור, בכה הרבה לפני הצדיק ואמר: - איני רואה שום עצה לפני אלא לפנות לקרובי שבחוץ לארץ שיתמכו בי. השיבו הרבי: - מה אעשה לך. אני כבר אמרתי לך דעתי.
ולא יכול עוד האיש להתאפק וכתב מכתב לקרוביו על מצבו. מכתבו עשה פרי, קרוביו שלחו לו תיכף סכום הגון ומצבו השתפר. אחר כך שלחו לו עוד כמה פעמים סכומי כסף, בלי שום דרישה מצדו, והוא נחלץ מן המיצר. אבל מיד אחר זה חלה האיש במחלה אנושה, ומצבו הלך ורע מיום ליום, ולא יכול לרדת ממטתו. צערו היה גדול ביותר, שלא יכול לנסוע לגור ולהתנצל לפני הצדיק, כי הוא תלה את סיבת מחלתו בזה שעבר על דעת הצדיק. ביקש את אחד מידידיו שיסע לגור על אודותיו. הלה נסע, הזכיר את החולה לפני הצדיק ואמר שצריך לרחמים גדולים. הצדיק שתק כמה רגעים, ואחר כך אמר: - דע לך, שלפעמים כשנגזר על אחד מיתה ר"ל, יש עצה בשמים להסיר ממנו רוע הגזרה על ידי יסורים. עני חשוב כמת, ועל ידי כך היה יכול עוד לחיות, ומה אני יכול לעשות אם הוא בעצמו דחה את העניות מאתו, כשקרוביו הסירו ממנו את הדחקות, נפסקה חיותו.
ידידו של אותו חסיד נסע תיכף מגור אל החולה, וכבר לא מצאו בחיים. (סיפורי חסידים)
לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (שופטים יז-טז)
העיר אלכסנדריה שבמצרים נוסדה על ידי אלכסנדר מוקדון ונקראה על שמו. יהודים רבים התישבו בה מראשית יסודה. אלכסנדר מוקדון הושיב בה יהודים ובני עמים אחרים, כדי להביא להתקרבות בין אזרחי ממלכתו הגדולה.
במשך הדורות הלך וגדל מספר היהודים שבאלכסנדריה, ובסוף תקופת בית המקדש השני היו למעלה משליש תושביה יהודים.
יהודי אלכסנדריה נהנו מזכויות אזרחיות רבות, הם תפסו עמדות חשובות בצבא ובפקידות ממשלתית, היו ביניהם אזרחים עשירים והרבה אומנים יהודים.
בית כנסת גדול ומפואר בנו להם יהודי אלכסנדריה במצרים. רבי יהודה במסכת סוכה אומר: "מי שלא ראה בית כנסת בעל מבנה מיוחד של אלכסנדריה, לא רע בכבודם של ישראל".
שבעים ואחת כיסאות של זהב היו בה, כנגד שבעים ואחד זקנים, ובמה של עץ באמצעיתה. וחזן בית הכנסת עומד עליה והסודרים בידיו. וכיון שהגיע לענות "אמן", הוא היה מניף בסודרים והם עונים "אמן".
שגשוגה של קהילת אלכסנדריה הגיעה לקיצה עם בואו של מלך רומי טרכינוס, מלך רע ואכזר.
טרכינוס הרס את העיר, והכניע את היהודים באכזריות רבה. ומדוע נענשו? משום שעברו על האיסור "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד", עברו על האיסור לרדת חזרה למצרים.
טרכינוס האכזר התנפל על היהודים והרג בהם, כשהוא תולה זאת במרידתם בו.
כיצד הוכיח זאת? היתה זו אשתו של המלך שהתלוננה על היהודים. לאשת טרכינוס נולד בן בתשעה באב. יום זה הוא, כידוע, יום שמתענים ואבלים בו. לא מצא הדבר חן בעיני המלכה, שביום שמחתה היהודים אבלים. והנה לתקופת זמן מת בנו של המלך בחנוכה, והיהודים מדליקים נרות וחוגגים בזמן זה.
כעסה המלכה על היהודים ובאה אל המלך ואמרה לו: "היהודים מורדים בך, לך וכבוש אותם. ביום שמחתי בוכים וביום צרתי שמחים". שמע לה המלך עלה עליהם בחיל רב והכניעם, וכך נחרבה לה יהדות אלכסנדריה (סוכה נא: ירושלמי סוכה פה, א. דברי ימי הבית השני פל"ו לוקט מ-613 סיפורים על תרי"ג)
ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו (שופטים יח-ד)
בפסוק הזה מבוארים שתי מצות, האחת מצות התרומה, והשניה מצות ראשית הגז.
ובזה שנאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך וגו’ תתן לו, נכללת אחת ממצות עשה שבתורה, להפריש תרומה גדולה מן הדגן והתירוש והיצהר, ונותן אותה לכהן. ומדין התורה אין שיעור לתרומה, אלא אפילו חיטה אחת פוטרת את כל הערמה, אבל חז"ל אמרו להפריש יותר, ומי שיש לו עין בינונית מפריש אחד מחמישים וסמכו על הלשון תרומה, תרי ממאה (שנים ממאה, והיינו אחד מחמישים)
תמים תהיה עם ה’ אלוהך (שופטים יח-יג)
"תמים תהיה" בגמטריא תשרי (910) והיינו: ראה לשוב בתשובה בימי אלול כדי שתהיה תם ושלם בחודש תשרי בימי הדין הבאים עלינו לטובה, ואמרו כי הצדיק הוא תם, והרשע הופך סדר האותיות ונהיה מת. והענין הוא כי הלא האות ת’ בסוף האותיות והאות מ’ באמצען, הצדיק חושב על העתיד, מקדים הת’ ועל פיו פועל בהווה ונשמר מטעויות, ואילו הרשע מקדים לחשוב על ההווה ונופל ברשעו (רבינו אפרים זצ"ל).
כמו כן כשהתפילה יוצאת מאדם תמים, הקדוש ברוך הוא מסדר את המילים שלו לטובה, למרות שהתמים הופך את משמעות המילה, כמו שמסופר על הבעל שם טוב זצ"ל, שראוהו תלמדיו בערב ראש השנה שצוחק. התפלאו מה לרבם לצחוק בשעה כזו מתוחה? אמר להם, דעו שנגזרה גזירה על נשות ישראל המעוברות שהשנה יפילו נפלים, וככל שהתאמצתי לבטל את הגזירה לא הצלחתי. וכעת נתבטלה הגזירה בגלל תפילתו של אדם צדיק תמים שבמקום לומר מברך השנים אמר מברך הנשים, ובכך נתברכו כל המעוברות שבעם ישראל שילדו בנים בני קיימא.
יתר על כן אף אם תצא חלילה קללה מהתמים בחושבו שזו ברכה, הרי יתברכו גם ממנו. וכמו שסיפר רבנו יוסף חיים מבבל זצ"ל על אדם תם עם הארץ שלא ידע להתפלל, ואפילו פירוש מילים של הפסוקים ושל תורה לא ידע. וה’ יתברך חננו בעושר וברבוי בנים ובנות. בבית הכנסת שבו היה מתפלל היה חזן קורא את הקרבנות בנעימה וכשמגיע לפסוק, "אלו ואלו נשרפים בבית הדשן", היה אומרו בנעימה מיוחדת יותר מכל התפילה. וזה העם הארץ שאינו יודע פירוש המלים חשב שכנראה תיבות האלו הם ברכות גדולות ובהם החזן מברך את הקהל, ולכן מגביה קולו בכדי להשמיע לציבור. במשך הזמן קלט את חמשה תיבות האלו בעל פה וכשהיו בניו נגשים לקבל ממנו ברכה בערב שבת היה מברך אותם ואומר: "אלו ואלו נשרפים בבית הדשן".
פעם התארח בביתו תלמיד חכם וכששמע אותו שמברך את בניו, "אלו ואלו נשרפין בבית הדשן", אמר לו: מה אתה עושה?! אתה מקלל את בניך ולא מברכם?! אותו עם הארץ נדהם, והצטער צער גדול. בלילה באו לתלמיד החכם הזה בחלום מן השמים בכעס, ואמרו לו: דע לך שכשהעם הארץ הזה היה אומר את המלים הללו בתמימות בחשבו שזה ברכה, הקדוש ברוך הוא היה לוקח את המילים ובחסדו מסדר אותם לברכה. כשקם אותו תלמיד חכם משנתו נצטער עד למאוד.
ועל כיוצא בזה דרשו, "ודגלו עלי אהבה" ודילוגו עלי אהבה, שאף על פי שהוא מדלג אותיות או תיבות, ובזה משתנה משמעות הדברים, או תתהפך מטוב לרע, עם כל זה הם אהבה שיהיו נשלמים ונתקנים בסדר הנכון (עוד יוסף חי פרשת מטות עה"פ לא יחל דברו).
אולם יש לציין שכל זה למי שתמים ואינו יודע מימינו ומשמאלו, אבל מי שיודע לקרוא ואינו מדקדק בתפילתו עונשו כפול ממי שאינו מתפלל כלל, כי אם כבר הוא מתפלל סימן שהוא הגיע להכרה שהוא מחוייב בתפילה ומדוע הוא מזלזל בכך? וכמו שאמרו חז"ל כל המזלזל בנטילת ידיים נעקר מן העולם ומדובר באחד שכבר נוטל אלא שהוא מזלזל בכך, ודאי שעונשו חמור יותר ממי שאינו נוטל כלל. (לבוש יוסף)