יהדות
חמש הערות על התשובה
- פרטים
- קטגוריה: אמונה
- פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 14:10
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 598
5 הערות על התשובה
/הרב שמואל ברוך גנוט/
הקירבה בוא תבוא
1. חלפו עברו להם ימי חודש אלול היקרים. ראש השנה גם הוא חלף לו ביעף, גם "עשרת ימי תשובה" עומדים להסתיים ויום הכיפורים כבר בפתח, והנה אני חש שאינני מתעורר עדיין. לא הצלחתי לבקוע לעצמי את קליפת הקשיחות והגשמיות הקבועה שלי. הכל כה חתום וסגור בנשמתי, שום דבר עדיין לא זז באופן רציני. מה עושים? מה עושים?
אל דאגה. אתה תתאמץ, תתפלל, תשקיע ותכווין ככל יכולתך. תעתיר בתפילה ותבקש מאבא שיפתח לך את הלב ויסיר את מורסות המוגלה האופפות אותו מסביב. עוד תפילה ועוד פיוט, עוד ניגון ועוד "על חטא", והנה, לפתע פתאום, תחוש קירבת אלוקים גדולה ומופלאה. כך אמר מרן החזון איש זצ"ל, שכאשר אדם מתפלל ומתפלל, חושב ומכווין, מצטער וחושב על הקב"ה, אזי ה' יתברך פותח לו לפתע את הלב, אפילו רק בתפילת מנחה של יום הכיפורים, אולי רק בתפילת נעילה, הנועלת את היום, ואז היהודי מצליח לבקוע בקיעים בנשמתו ולבקוע רקיעים בשמי שמים. רק אל להיכנס לייאוש. תתפלל, תעתיר, תבקש על קירבה מהקב"ה, תבקש לחזור בתשובה באמת, והנה- תראה לפתע אור גדול של התקרבות. אל דאגה, עד סוף תפילת נעילה אתה ואני וכולנו נתקרב באמת להקב"ה. בדוק ומנוסה!
"אדם"= חטא + תשובה
2. אחד מהדברים המתוקים שקיבלתי מהקב"ה במתנת חינם בשנת התשע"א, הוא לזכות ולהשתתף בעריכתו של ספר "העקידה", יצירתו הנודעת של הפילוסוף היהודי נורא ההוד, החכם השלם והקדוש רבי יצחק ערמאה זיע"א. כאשר ערכתי את דבריו הקדושים של "העקידה" על חטא מי מריבה, "חטאו" של משה רבנו ע"ה, קראתי את הדברים, התרגשתי עד מאוד והבטחתי אז לעצמי לשתף אתכם בדבריו המופלאים, שלעניות דעתי מסייעים מאוד לעבודת התשובה.
ה"עקידה" מצטט את דבריו של אחד מגדולי החכמים, הקובע שהקב"ה היה חייב לברוא בעולמו לפחות יהודי אחד שלא יחטא לעולם בשום חטא. לא יתכן, כותב אותו חכם גדול, שהקב"ה לא "יצליח" לברוא ולו יהודי אחד בעולמו שלא יעבור עבירה. כי אם באמת לא היה ולא יהיה יהודי שכזה, אם כן מדוע בא אלוקינו בתביעה לבריותיו ומבקש מהם שלא לחטוא. והרי כולם, ללא יוצא מן הכלל, חוטאים, ואם כן, מוכח שעצם יצירת האדם מחייבת אותנו לחטוא. מסיבה זו, טוען אותו החכם, בהכרח שמשה רבינו לא חטא לעולם, וחטא מי מריבה, חטא הכאת הסלע, לא נחשבת בכלל לחטא אמיתי.
אך ה"עקידה" חולק עליו מכל וכל. הוא מצטט את הפסוק "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" וקובע שההבדל בין אלוקים לאדם הוא בכך שאדם הוא יצירה גשמית, ויצירה גשמית מחוייבת למעוד, ליפול ולחטוא, ולו פעם אחת בחיים. "לו היה בעולם אדם שלא יחטא לעולם, הרי בהכרח שהוא אינו אדם, אלא יצירה רוחנית", קובע ה"עקידה" בספרו הקדוש. אלא מה? מדוע הקב"ה בא בתביעות אל החוטאים, הרי הם לכאורה, היו "חייבים" לחטוא מעצם טבעם כבני אדם?
על כך משיב ה"עקידה" שהקב"ה בא בטרוניה על גודל החטא וצורתו. נכון הוא שהיית מחויב לחטוא, מעצם היותך בן תמותה גשמי, אך ביכולתך היה לחטוא חטא קטנטן. חטא הנובע מטעות בשיקול הדעת, כמו שקרה למשה רבנו, אך לא חטא הנובע מתאוות או ממידות רעות. גם אם האדם "מחויב" לחטוא מעצם טבעו, עדיין יכול הוא לסנן את חטאיו ולא להתגעל ולהתפלש בעפר החטאים הבזויים, או בחטאים שהיה יכול להתגבר ולא לעבור עליהם.
ולכן, כותב ה"עקידה", כיוון ש"אדם" וה"חטא" הם שני דברים החייבים לצעוד יחדיו, לפחות פעם אחת בחיים, לכם נתן הקב"ה את התשובה, בה יכול כל אדם לשוב מחטאו ולחזור אל הקב"ה בתשובה שלמה.
ה"עקידה" מסביר לנו דבר נפלא. שכך היא בריאת האדם. האדם, מעצם היותו מגושם ולא רוחני לחלוטין, מחויב לחטוא ולהתרחק משורשו העליון, ובכדי לאזן ולמחוק את הריחוק הזה, ברא ה' יתברך את התשובה. החטא הוא מחויב המציאות, וגם התשובה שכנגדה היא דבר מתבקש וברור. וכשאנו מרגישים ריחוק נוראי וצער, וגם הרבה יאוש, על כך שלא הצלחנו לעמוד בכל המשימות שלנו שהצבנו לעצמינו במשך השנה, עלינו לשנן לעצמינו שאנחנו לא מלאכים. אנחנו בני אדם, העשויים מחומר ומדם, מלב, עור ועצמות. אדם חוטא, ואדם צריך לשוב בתשובה על חטאיו.
אנו אומרים בראש השנה וביום כיפור: "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו, משול כחרס הנשבר, כחציר יבש, וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה, וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף". ומסביר ה"עקידה" שאכן, זוהי מציאות האדם. עפר, חציר יבש, אבק פורח וחלום יעוף, ולכן הוא חוטא ומתרחק משורשו העליון. והריחוק הזה הוא זה שיצר את התשובה.
--- אני התאוששתי במקצת מדברי ה"עקידה". יתכן שגם אתם. הלא כן?!
סליחה- כמו אב לבן, לא כמו שכנים וחברים
3. הקושי הגדול ביותר בעבודת התשובה הוא חוסר האימון הפנימי שלנו בכל המהלך. נתאר לעצמינו שרבנו עם השכנים ממולנו. המריבה היתה קשה, הוטחו האשמות הדדיות, העלבות וקינטורים. דלתות נטרקו ואפילו הילדים השליכו ביצים זה על זה. שני הצדדים נפגעו אחד מהשני מאד מאד, ואז, ביום בהיר אחד, החליטו השכנים לפתוח דף חדש, לסלוח באמת ובתמים אחד לשני ולהשיב ימים כקדם. הסליחה היתה באמת כנה ורצינית והשקט והשלווה שבו לשרור. השכנים שבו להיות חברים טובים, בכל הרצינות.
עברו חודשיים נוספים, ושוב התפתחה לה מריבה איומה. שכן א' דיבר לא יפה לשכן ב' ושכן ב' השיב לו מנה אחת אפיים. חדר המדרגות רעד מעוצמת הצעקות, דלתות נטרקו בזעם ואפילו השכנים מקומה ד' התערבו. המריבה היתה קשה וכעברו שבועיים ניסה רב השכונה להביא לפיוס בין הצדדים. ואכן, הפיוס הצליח והשכנים ביקשו סליחה זה מזה וניסו שוב ליישב את ההדורים ביניהם. כן, הם הצליחו במשימתם, אך ברור הוא שהאווירה והתחושה החברית שהיתה ביניהם לפני שתי המריבות, לא שבה אליהם.
והנה, שוב חלפו מספר חודשים ושוב השכנים רבו ביניהם, ושוב פעם הם התפייסו, וחוזר חלילה. אין ספק שהתחושות ביניהם כבר אינן תחושות של קירבה. למרות בקשת הסליחה, אפילו שהחרטה אמיתית, הקשר כבר אינו קשר טוב ואמיץ ושתי המשפחות לא סובלות במיוחד אחת את השניה. קשה להתקרב ושוב לריב ולחטוא ושוב לבקש סליחה ושוב לחטוא ושוב לבקש סליחה ושוב... --- ואם כך אנו חשים, כיצד אנו יכולים לחוש שאנו באמת שבים אל ה'?
אך לא. באמת אין שום דמיון בין מריבה בין השכנים או החברים, ל"מריבה" שלנו עם אלוקינו יתברך. בעוד שמריבה וחטאים עם חברים ומכרים קשה באמת לפישור ואיחוי הקרעים, הרי שמריבה בין הורים וילדים מתאחה במהירות, בדיוק ברגע שמי שלא התנהג כשורה אומר ברצינות רבה ובכוונה אמיתית ש"טעיתי". בין אלו המקושרים באהבת נצח או בקשר דם עמוק, יכולה הסליחה להתקבל בכנות ובשלימות ברגע אחד, בשניה אחת של כנות טהורה. הקשר הזה, כמו הקשר בין איש לרעייתו ואב לבנו או אם לבנה או לבתה, קיים במעמקים ללא הרף, ובאמת- שלא חל בו כל שינוי, גם במהלכו של הפירוד הגדול ביניהם. הנתק סבב סביב עבותות חיצוניים של מידות רעות ותאוות, אך הוא היה נתק רק כלפי חוץ. ברגע שאחד הצדדים יגיד "די! גמרנו את הריב!", יפרוש את זרועותיו ויקבל בחמימות את בנו לחיקו, הרי שהריב הסתיים, ומיד וההתקשרות האמיתית ביניהם תימשך כרגיל, כמו לפני הריחוק ביניהם.
אדם קרוב לי סיפר לי שב"שעת שיחת נפש" שלו עם הקב"ה, הוא אמר לה' שבשמים את המשפט (הנכון) הבא: "אבא! גם ברגע שעברתי עבירה, גם באותו הרגע עצמו, היית איתי ולא עזבתי אותך ולו לרגע"...
וכך כותב רבי נחמן מברסלב זצ"ל (שיחות הר"ן ק"ב): "מי שהוא איש אמונה, התשובה שלו יותר קלה, כי התשובה צריכה להיות תשובת המשקל, היינו שכפי שהתענוג שהיה לו מהעבירה- כך יהיה לו ממש צער וייסורים. ומאחר שיש לו אמונה, על כן לא היה תענוגו בשלימות בשעת העבירה, חס ושלום רחמנא ליצלן, כי העבירה היתה מעורבת ביגון, כי ידע שמרה תהיה באחרונה, כי יהיה לו עונש קשה ומר, רחמנא ליצלן. רק שלא יכול להתגבר על תאוותו, על כן תשובתו קלה יותר, כי אין צריך לסבול ייסורי התשובה כל כך, מאחר שגם בשעת העבירה לא היה תענוגו בשלימות. אבל אלו שאין להם אמונה, תשובתם כבדה יותר, כי לא היה להם ייסורים כל כך בשעת העבירה"...
"יעיד עליו יודע תעלומות"- מה יעיד?
4. גם בין האנשים הקרובים ביותר, כמו הורים וילדים ובני זוג, אין זה אומר שאם רבנו והתפייסנו בתמים וברצינות, אזי שוב לעולם לא תתפתח בינותינו מריבה חדשה. הטבע האנושי אינו אמור להשתנות גם לאחר הפיוס ואנו יכולים שוב ושוב, אולי אפילו בעוד חודש, ליפול שוב אל זרועות הריחוק האיום.
ואם כן, כיצד מתיישבים הדברים עם דברי הרמב"ם בהלכות תשובה הקובע לנו שעל החוטא לעזוב את חטאו ולהסירו ממחשבתו ולגמור בליבו שלא יעשהו עוד, עד ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם"? האם הרמב"ם בא לרחק אותנו חלילה, מעבודת התשובה ולייאש אותנו כבר מההתחלה?
ה"חידושי הרי"ם" מגור זצ"ל כותב ("מאמרי חנוכה") שלמרות שהרמב"ם כותב את דבריו החמורים והנכונים, הרי ש"חסו חז"ל על נשמת ישראל לבל ידח ממנו נידח, ולכן תיקנו שגם להגרועים והשפלים המושלכים ארצה, יזרח בהם אור שיוכלו לשוב לפני ה' בתשובה שלמה". וכותב ה"חידושי הרי"ם" דבר מחודש ולא מפורסם, ואלו דבריו, מילה במילה: "והגם שכתב הרמב"ם ז"ל שצריך לשוב עד שיעיד עליו בעל התעלומות שלא ישוב לכסלו, מכל מקום מועיל התשובה", עד כאן לשונו. חידוש חדש של הרבי הראשון לבית גור. מדרבנן התשובה מועילה גם ללא "יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לאותו החטא לעולם"!!!
ואולם הרבה מחכמי הדעת הסבירו את הרמב"ם בצורה אחרת. כל אחד הסביר אותו בסגנונו הוא, בשפה ובלשון אחרת, אך כולם מתכוונים, בעצם, לרעיון אחד. בישיבות מקובל להסביר שהרמב"ם מתכוין לכך שבאותו רגע התשובה, ברגע שהאדם מרומם וקרוב לבוראו, יכול הקב"ה להעיד עליו שאם רגע זה יימשך הלאה ויעמוד הוא ברמתו הנוכחית, אכן לא ישוב הוא לחטוא לעולם. מהגאון רבי יוסל שרייבר שליט"א שמעתי, ב"חומש- שיעור" בישיבת מהרי"ל, שכוונת הרמב"ם הוא בדיוק כמו שאתה מצפה מבקשת הסליחה של חבר שלך. כשחבר שלך עשה לך דבר רע, העליב, פגע בך או עשה לך עוול, והוא מגיע לבקש ממך סליחה- אתה לא מצפה ממנו שבעוד שנה הוא לא יעליב אותך שוב. אתה גם לא מצפה ממנו שזהו, מכאן ואילך הוא יהיה אדם שונה לחלוטין, מלאך ונופת צופים שלא יפגע בך לעולם. אך אתה מצפה ממנו שיבקש ממך סליחה בכל הרצינות ולא יתכוין כעת, בשעת הסליחה, לפגוע בך בעתיד. כעת, מסביר הגרח"י שרייבר שליט"א, האדם מתכוין לבקש סליחה במאת האחוזים, בלי שום רצון, אפילו קטנטן, אפילו פיצפון, לשוב שוב אל החטא. כשאנו עומדים לפני ה' ומבקשים סליחה אנחנו באמת, בשיא הרצינות והכוונה, לא רוצים לשוב ולחטוא, גם לא בכ' כסלו, ח' טבת וי"א שבט.
המשפיע החסידי הנודע הגה"צ רבי אברהם צבי קלוגער שליט"א מציב את השאלה הקשה, הכואבת, המנקרת לנו בכל חלק מחלקי המוח. הרי אם חלפה עברה עלי השנה האחרונה ושוב נפלתי באותם הדברים, שוב חטאתי ופשעתי בלי להתקדם, אז התברר בעצם שהתשובה של יום הכיפורים הקודם לא היתה תשובה אמיתית. הלא כן?! הנה עכשו, לאחר שנה נוספת של חטאים, גיליתי שהתברר שהקב"ה לא העיד בי שלא אשוב לאותו החטא לעולם, שהרי שבתי בדיוק לאותו החטא. אם כן, כל התשובה של יום הכיפורים שעבר, ושל זה שלפניו וזה שלפניו, היתה שיקרית, נבובה וחסרת תוחלת ותועלת? האמנם?! האם יתכן, שואל הרב קלוגר שליט"א, שהתנאי של הרמב"ם ש"עד שיעיד עליו יודע תעלומות", בא להרחיק אותנו מהתשובה, בבחינת "לא שבקת חיים לכל בריה" או דוקא לקרב ולהאיר את עבודתינו?!
אך האמת היא, כותב הרב קלוגער, שבאמת שבנו בתשובה שלמה גם בשנה שעברה, גם לפני שנתיים, וגם לפני שלוש שנים. היהודי קשור להקב"ה בקשר איתן ואמיץ והוא השלים עם בוראו עכשיו בהשלמה מוחלטת, בה לא רוצה הוא לחטוא לעולם לעולם. ואדרבא, לפעמים, אולי אפילו בדרך כלל, האדם מתייאש גם בתוככי התשובה (וחושב לעצמו שהוא עצמו שקרן או הדיוט, המנסה לשקר כביכול את ה' ולתת לו "תחושה" שהנה הוא שב בתשובה, בעוד שאוטוטו הוא שב לחטוא. או שהוא סתם טיפש, החולם חלומות באספמיא שהנה, מכאן ואילך הוא לא יחטא יותר אף פעם), אך הקב"ה יודע תעלומות יודע שיש כאן פיוס אמיתי ותמידי. כי מצידו רוצה היהודי ומקווה בכל ליבו שלא לשוב לחטא לעולם, והוא מקבל על עצמו להיטיב את דרכיו, והקב"ה עצמו רואה את הרצון הזה, האמיתי, שלא לשוב לחטא לעולם, ולכן תשובתו מתקבלת.
וכך חידש לנו ה"שפת אמת": "שאף על פי שאין אדם יכול להטות עצמו לגמרי לתשובה, אף על פי כן מועילה היגיעה להטות את הלב, במה שאינו ניכר לאדם עצמו. וה' יתברך עד על תשובה זו. וזהו גם כן לשון הרמב"ם "שיעיד עליו יודע תעלומות"- פירוש: יודע תעלומות אף מה שנעלם מעיני האדם עצמו!"...
היהודי השב בתשובה חזר בתשובה שלמה בפני בוראו. רצונו הטוב היה מושלם בעליל, בתכלית השלימות. וגם אם להבא יקרה, חלילה וחס, שיחטא הוא שוב, הרי זאת כבר מרצון חדש, מנקודה חדשה שלא היתה בו כלל בשעת התשובה. הרצון שלנו בשעת התשובה היה באמת כנה ואמיתי, ואחר כך? אחר כך נכנסה ביהודי רוח שטות חדשה, רוח עיוועים שלא היתה בו מקודם, והוא חטא חטא חדש, שאינו קשור כהוא זה לחטאיו הקודמים, עליו שב בתשובה ביום כיפור.
אנחנו סבורים שתשובתינו לא טובה, כי יתכן, ואולי אפילו בטוח, נחטא בעתיד?? הקב"ה עצמו מעיד עלינו שתשובתינו טובה וששנו אליו באמת ובתמים!!!
"כי מי שיודע קדושת ישראל מאין הם לקוחים, ויודע רוחניות ודקות של ישראל, הוא יודע שישראל הם רחוקים לגמרי מעוון ואין עוון שייך להם כלל וכלל לא, לפי גודל קדושתם משורשם וגודל דקותם ורוחניותם... ובאמת מהיכן באים לעוונות חס וחלילה? רק על ידי שאין לו דעת, כי "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות", וזה הרחמנות הגדול מן הכל. (רבי נחמן מברסלב זיע"א, ליקו"מ תנינא ז').
חודש חשוון- במה התקדמתי? חודש כסלו- במה התקדמתי?
5. אך כמובן, לאחר כל דברי הניחומים וההסברים, עלינו לשוב באמת בתשובה ולהשתפר, להשתפר ולהשתפר. אין ספק ששומה עלינו להיות עובדי ה' בכל התחומים ולא להסתפק במועט. אך מאחר שקשה לנו להתהפך ביום בהיר אחד, לכן נתקדם אט אט.
אי אפשר להישאר תמיד באותה המשבצת. עלינו להציב לעצמנו מספר יעדים ברורים ונחרצים ולהתקדם בהם בבירור ובבהירות. נתחיל לקחת נושא אחד קטן הטעון שיפור בבית, נושא אחד קטן הטעון ליטוש בכולל או בעבודה, ועוד נושא אחד קטן הקשור לתפילה או לתורה, לברכות הנהנין או למידת הכעס או הגאווה, העקשנות או הויתור, ולהתקדם בהם, בעקביות. ניפגש בכל ראש חודש עם עצמנו ונחשוב האם התקדמנו מחודש שעבר. האם אנו טובים יותר בחודש חשוון מבחודש תשרי והחודש כסלו מחודש חשוון, וכך נתקדם ונתקדם.
מסכן הוא האדם שבראש השנה התשע"ג יבדוק את עצמו ויראה שהוא לא התקדם בכלום במהלך השנה. וכמה הוא מאושר האדם שיביט לעצמו במראה הפנימית ויראה שהנה, השנה כעסתי פחות, בירכתי יותר בכוונה ברכת "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" או "אלוקי נשמה", לא קראתי עיתון בשבת קודש, לא דברתי לשון הרע בין שש לשבע, הוספתי חצי שעה של לימוד בכל ערב ולמדתי רבע שעה ראשונה בסדר ג' ברציפות. מאושר יהיה האדם שבמהלך השנה הכין לעצמו יעד, יעד לא גדול אך יציב, ועמד בו. כך הוא ממשיך ומחזק את הקשר שלו עם רבונו של עולם, ואומר הוא לו, לאבא: "אָנוּ עַמֶּךָ וְאַתָּה אֱלֹקינוּ. אָנוּ בָנֶיךָ וְאַתָּה אָבִינוּ. אָנוּ עֲבָדֶיךָ וְאַתָּה אֲדוֹנֵנוּ. אָנוּ קְהָלֶךָ וְאַתָּה חֶלְקֵנוּ. אָנוּ נַחֲלָתֶךָ וְאַתָּה גוֹרָלֵנוּ. אָנוּ צֹאנֶךָ וְאַתָּה רוֹעֵנוּ. אָנוּ כַרְמֶךָ וְאַתָּה נוֹטְרֵנוּ. אָנוּ פְעֻלָּתֶךָ וְאַתָּה יוֹצְרֵנוּ. אָנוּ רַעְיָתֶךָ וְאַתָּה דוֹדֵנוּ. אָנוּ סְגֻלָּתֶךָ וְאַתָּה אֱלֹקינוּ. אָנוּ עַמֶּךָ וְאַתָּה מַלְכֵּנוּ".
--- גמר חתימה טובה!