מדען, ממציא ותלמיד חכם

פרטים

קטגוריה: תורה ומדע

פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 11:34

נכתב על ידי Super User

כניסות: 438

צדיק נסתר - יואל יעקובי - אתר בשבע

פעם אמר לי חבר שמשרת בחיל המודיעין משפט שמתמצת יפה, אולי יפה מדי, את המצב שלנו היום במדינה: "הבעיה היא שאלה שיודעים היטב את הבעיות של עם ישראל לא מתפללים, ואלה שמתפללים לא יודעים". מסתבר שהאמרה הזו לא תמיד נכונה, ודוגמה חיה לכך היתה לנו עד לפני כחודש בדמותו הצנועה של צבי קמיל ז"ל. קמיל, מדען, ממציא, תלמיד חכם וירא שמיים, כיהן בעשרים וחמש השנים האחרונות כיושב ראש הוועדה לבטיחות גרעינית, אחד התפקידים הרגישים, הסודיים, האחראיים והמשמעותיים ביותר במדינת ישראל.

קשרי הערכה עם הרב גורן

צבי קמיל נולד בפולין בשנת תרצ"ה (1935), ועלה לארץ עם משפחתו שברחה בעור שיניה מהשואה הממשמשת ובאה. המשפחה התיישבה בתל אביב, ואביו, שהיה תעשיין גם בפולין, המשיך בעיסוקו זה בארץ והחזיק בבעלותו מפעל לטווית צמר בשם 'מרינו' ששכן בפתח תקווה. צבי למד בתל אביב בבית הספר הדתי 'מוריה' ואחר כך בתיכון הדתי 'צייטלין' בעיר. כבר בגיל התיכון הוא התגלה כגאון. קמיל עצמו העיד, בראיון שערך עימו יוסי מלמן ב'הארץ' לפני כחמש שנים, כי בעוד שחבריו היו עסוקים באותן שנים בפעילות בבני עקיבא, הוא העדיף להשקיע את ראשו ורובו בלימוד מתמטיקה ופיסיקה. בגיל 18 הוא נשלח על ידי המדינה ללמוד אלקטרוניקה ובקרה אוטומטית בטכניון. בהמשך, בתשי"ח (1958), הוא נשלח לבית הספר למדעי הגרעין בשיקגו, שם החל להשתלם בתחום המקצועי השני בו עסק כל חייו. לאחר ההשתלמות קיבלה ישראל, יחד עם מדינות נוספות, כור קטן למטרות שלום, שהיווה את ראשיתו של הכור הממוקם בנחל שורק, סמוך לעיר יבנה. 

באותם ימים החל להתרקם הרומן הגרעיני בין ישראל לצרפת, ובמסגרת זו נשלח לשם קמיל יחד עם מדענים נוספים, כדי להכשירם להקים את הקריה למחקר גרעיני בדימונה. כשחזר לארץ הוא התגורר בבאר שבע ועבד בכור בדימונה בתחום האחריות לבטיחות מבנה הכור, תפקיד שהוא אמור לחזור אליו שנים לאחר מכן ושבו יעסוק עד יום מותו. 

עוד לפני שנסע בפעם הראשונה לשיקגו הוא נשא לאישה את צפירה, בתו של הרב ישראל האיתן (הייטנר), שהיה במשך שנים רבות רבו של חיל הים, ונכדתו של הרב משולם ראטה, מגדולי הרבנים בדור השואה והתקומה שתמך בציונות. את חופתם ערך הרב הראשי לצה"ל באותה עת, הרב שלמה גורן. הקשר עם הרב גורן נמשך עוד שנים רבות, עד לפטירתו של הרב, וכך גם ההערכה ההדדית. "היתה ביניהם הערצה הדדית של גאונים", אומר חתנו איש החינוך והתקשורת אבי רט, שגם את חופתו עם חגית, בתו של קמיל, ערך הרב גורן. קמיל היה מתפלל בבית הכנסת של הרב גורן, וכשהרב נעדר לרגל נסיעותיו היה לעיתים קמיל ממלא את מקומו. תמונתו של הרב גורן בזמן שחרור הכותל היא תמונת הרבנים היחידה המעטרת את קיר חדר עבודתו של קמיל. 

מכיוון שהעבודה בכור שעממה אותו ("בקרת כור הוא עניין פשוט מאוד", אמר ב'הארץ' "ורציתי לעבוד בתחום של בקרות מתוחכמות יותר. התעניינתי בפיתוח מחשבים קטנים") עבר קמיל לרפא"ל, שם עבד שבע שנים, כשבמהלכן, בשנת תשכ"ה (1965), קיבל את פרס ביטחון ישראל. בני משפחתו ומקורביו אינם יודעים בגין מה קיבל את הפרס, אולם יש המשערים כי הדבר נוגע לפיתוח כלשהו הקשור לטילים. 

בשנת תשכ"ט (1969) פרש קמיל זמנית משירות המדינה והקים, יחד עם חברים מהכור בדימונה, את חברת 'בטא', מפעל לאלקטרוניקה שעסק בין השאר בתחומים הקשורים לגדרות מערכת אלקטרוניות ואיתור מוקשים. 

בתשל"ו (1976) נקרא לכהן בתפקיד המדען הראשי של משרד התקשורת. במסגרת תפקיד זה הקים את מעבדת הפיתוח הראשונה של המשרד, שם עסקו בסיבים אופטיים ובמחשוב מרכזיות טלפון. לאחר מכן חזר לשוק הפרטי, לחברת 'אלסינט' שהיוותה בזמנה את חברת הדגל של ישראל בתחומה. במסגרת חברה זו היה אחראי על פיתוח מכשיר ה-MRI הראשון בישראל, עבודה חלוצית עבורה קיבל את פרס קפלן היוקרתי. בהמשך דרכו היה שותף בהקמת חברת 'אירוטל', אותה ניהל ובה הביא לידי ביטוי את כושר המצאתו הגאוני בעיקר על ידי פיתוחים בתחום התקשורת והציוד הרפואי. 

במקביל לעבודתו בתחום הפיתוח, מונה קמיל בשנת תשל"ד (1974) על ידי ראש הממשלה יצחק רבין כחבר בוועדה לבטיחות גרעינית. מינוי זה, שהוא מינוי אישי של ראש הממשלה, חזר ואושרר על ידי כל אחד מראשי הממשלה הבאים. בשנת תשמ"ה (1985) מונה על ידי ראש הממשלה דאז שמעון פרס ליושב ראש הוועדה. ועדה זו היא אחראית העל לבטיחות המתקנים הגרעיניים בישראל. על כתפי חבריה, ובפרט על כתפי העומד בראשה, הנפגש עם ראש הממשלה בעניינים אלו לעתים מזומנות, רובצת אחריות כבדה לבריאותם של אנשים רבים ולמעשה לשלומה של אומה שלמה. 

למרות הדרישות הרבות שמציב התפקיד למי שמכהן בו, קמיל מילא את התפקיד בהתנדבות, מתוך עיקרון, לצד עבודתו האזרחית. חתנו אבי רט סיפר בהספד כי פעם שאל אותו מדוע אינו לוקח חשבונית עבור נסיעה שעשה כדי לקבל החזר. חמיו ענה לו כי במסגרת הנסיעה נסע קטע נוסף שלא היה לצורך העבודה. עובדת היותו מתנדב לא מנעה ממנו להקדיש לעבודת הוועדה מאות ואולי אלפי שעות של עיסוק אינטנסיבי בארץ ובחו"ל. למרות שלא היה מחויב בכך, נהג קמיל להופיע גם לישיבות ועדות המשנה של הוועדה, כדי שלא יצטרך להסתמך על דיווחי פרוטוקול כתובים. פרופ' שמוליק שפירא, חבר הוועדה, סיפר בהספדו כי קמיל לא היה מרבה בדיבור אולם הרבה לחייך, ומדי פעם היה שולח הערה או שואל שאלה שהסבו את הדיון לכיוון הנכון, או שפישרו בין החולקים. ד"ר שאול חורב, מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, סיפר בהספדו כי קמיל ידע להציג בבהירות את דעתו, ולא נמנע מלהשמיע את ביקורתו כשהיה בכך צורך, "ביישוב הדעת, בעומק חשיבה ובשמירה על כבוד הבריות". 

ותיקין גם במטוס 

אולם כדי להבין מי באמת היה צבי קמיל ומהיכן שאב את הכוחות לכל הפעילויות הענפות הללו, כדאי ללמוד מה היה סדר היום שלו. קמיל נהג לקום בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר כדי להכין שיעור בדף היומי, אותו היה מעביר בבית הכנסת 'גבורת ישראל' ברחוב בר כוכבא בתל אביב, לא לפני שהיה טובל במקווה שמתחת לבית הכנסת. לאחר הטבילה היה מתפלל שחרית כוותיקין במקום. 

על תפילת 'ותיקין' היה מקפיד במשך עשרות רבות של שנים, בימי חול ובמועדים, בראש השנה (בו שימש גם כבעל תוקע) וביום כיפור, כמו גם ביום טוב ראשון של פסח אחרי ליל סדר שהסתיים בשתיים בלילה. לשמחות משפחתיות היה נוסע רק לאחר שווידא שיש במקום השמחה מניין לתפילת ותיקין, וכשהיה צריך לנסוע לחו"ל לרגל עבודתו האזרחית או הממלכתית היה דואג לבדוק אם יש מניין ותיקין באזור. אם היה – צעד לשם קמיל ברגל בשבת אפילו שעתיים, ואם לא – היה מתפלל ביחידות והולך לבית הכנסת הקרוב כדי לשמוע קריאת התורה. קמיל דקדק על עצמו בעניין זמן התפילה, עד שגם אם היה מצוי בשעת הזריחה במטוס היה דואג לוודא מראש עם הטייס את גובה הטיסה, היעד והמיקום המדויק, ומחשב במשך זמן רב מתי בדיוק יחול הנץ החמה. זאת תוך שהוא משתמש בחישובים שונים ובמחוגה, ונעזר בהשוואות בין קו הרוחב בו היה מצוי המטוס באותה עת לקו הרוחב בו מצויה ישראל. 

העובדה שהיה מתפלל שחרית כוותיקין היתה גורמת לעתים לכך שבית הכנסת בו היה מתפלל את שאר התפילות, 'קוממיות אברהם' של הרב גורן, היה נותר ללא כהן שיישא את כפיו. פעמים רבות בשבתות היה צבי הכהן קמיל מגיע במיוחד לבית הכנסת, אחרי שהתפלל וקידש, כדי לזכות את הציבור בברכת כהנים. 

סוף השבוע היה מוקדש למשפחה. לקמיל ולאשתו נולדו בן וארבע בנות, כשאחת מהן, עטרת, נפטרה בצעירותה ממחלה קשה לפני עשרים ושמונה שנים. קמיל היה סב לעשרים וארבעה נכדים ואף תשעה נינים. כמי שידע להכין אוכל מיוחד, היה נוהג בכל ערב שבת, יחד עם אשתו צפירה, להכין אוכל לכמה וכמה ממשפחות צאצאיו, תוך שהם דואגים לוודא מה בדיוק רוצה כל משפחה. הוא היה מקפיד לערוך את קניותיו דווקא בשוק הכרמל, "כי לכבוד שבת צריך אוכל טרי". המוכרים בשוק הכירו את 'אדון צבי' החביב, אולם הם ודאי לא שיערו שמדובר באחת מדמויות המפתח במערכת הביטחון של ישראל. 'אדון צבי' מצידו גם לא היה מעוניין שיידעו. תפקידו הבכיר היה עלום גם מאחרים שהכירו אותו. חוקר החסידות הרב ד"ר יצחק אלפסי, שישב במשך שנים ליד קמיל בבית הכנסת 'קוממיות אברהם', מספר כי הוא אמנם שמע על כך ששכנו קיבל את פרס בטחון ישראל, אולם לא קמיל היה המקור לכך. "אחרים בבית הכנסת לא ידעו אפילו את זה", מספר אלפסי. 

פשטותו וצניעותו של קמיל לא עמעמו את זהרו בעיני אנשי המדע, ואולי אף להיפך. חתנו אבי רט מספר כי פעם כשנפגש עם אנשי מדע בכירים בחו"ל ובהם אף חתני פרס נובל, הם סבבוהו כמו אדמו"ר וציפו למוצא פיו. בהזדמנות אחרת, שאל רט את חותנו מיהו האורח שביקר בביתו, ונענה שהיה זה פלוני אלמוני, חתן פרס נובל לפיזיקה, שבא לארוחת ערב כדי "לדבר על כמה עניינים". 

יוסי שמרלר עבד עם קמיל ב'אירוטל' על פיתוח המכשור החדש. הוא מספר כי הייחוד המקצועי בו ניחן הבוס שלו היה בשילוב בין היכולת האנליטית הגבוהה לבין כושר ההמצאה הגדול, שהתאפיין ב"חשיבה מחוץ לקופסה". על פיתוחים רבים שלו יש להניח כי לא נשמע לעולם, אך חלקם מוכרים לכל. ה- MRI הישראלי הראשון פותח, כאמור, על ידו, וערכו המכריע לעולם הרפואה המודרני ידוע. בשנים האחרונות עבד קמיל בעזרתו של שמרלר על פיתוח ה'זאפר', מכשיר שדווקא אינו כל כך מסובך מבחינה טכנולוגית, אך הוא מדגיש את הצד האנושי של קמיל. מכשיר זה נותן פיתרון לסוג מסוים של רפואה אלטרנטיבית הגורס כי מחלות נוצרות על ידי איבוד אנרגיה. המכשיר עזר לאנשים רבים להירפא ממחלות שונות או לפחות להקל על תסמיניהן, החל באלצהיימר ופרקינסון וכלה בפצעי בגרות. 

הכסף לא מעניין 

חתנו של קמיל, איש החינוך דורון אייזנטל, בעלה של בתו תהילה, מספר כי במהלך ה'שבעה' נראתה בבית דמות לא מוכרת בלבוש רבני. בירור קצר העלה כי אותו אדם היה הגבאי במניין הוותיקין של קמיל. באחת הפעמים, לאחר שהאיש הזכיר בברכת 'מי שבירך' לחולים שם של חולה, ניגש אליו קמיל והתעניין לזהותו של החולה. אותו גבאי ענה לו כי מדובר בבנו שמאושפז ב'איכילוב'. כשקמיל שמע זאת הוא מיד הציע את עזרת ה'זאפר', וכך הגיע לבית החולים, בהתנדבות כמובן, כשהוא מצויד במכשיר כדי לטפל בבן. ביום פטירתו של קמיל התקשר אליו אבי החולה כדי לקבוע המשך טיפול, אולם כבר לא היה עם מי לקבוע. 

כשנודע כי דמות תורנית ציבורית מסוימת חלתה במחלה קשה הוא הזדעזע וממש התחנן כי יקשרו אותו למישהו מבני המשפחה, תוך שהוא אומר: "אני יכול לרפא אותו!". אייזנטל מספר כי ב'שבעה' הטלפון הנייד של צבי לא הפסיק לצלצל בגלל אנשים שרצו לשמוע על המכשיר. לדעתו, אחד הדברים שהניעו את קמיל להפנות את כושר המצאתו גם לצד הרפואי היה העובדה ששכל את בתו כשהיתה בת עשרים. בנוסף שכל קמיל גם שניים מנכדיו, אך בני המשפחה מספרים כי הוא מעולם לא הביע תרעומת כלפי שמים על האסונות שפקדו את משפחתו. 

פיתוח ידוע נוסף של קמיל הוא כרטיס חיוג, מה שמוכר בארץ כ'ביג טוק'. פיתוח זה נעשה בתקופתו ב'אירוטל'. רבים ברחבי העולם משתמשים כיום בכרטיסים הללו, שניתנים להשגה כמעט בכל מרכז קניות, אולם הזכויות על השימוש בפטנט, שנרשם כחוק בכמה מדינות בעולם, לא תמיד הגיעו לבעליהן החוקיים. אילו זה היה כך, היה קמיל הופך ככל הנראה למיליארדר, אולם גם מה שכן קיבל תמורת הפטנט הפך אותו לאדם אמיד. בני משפחתו מספרים עם זאת כי לא הכסף היה זה שעניין אותו. בלוויה סיפר אחד הנכדים כי לפני זמן מה הלכו כמה מהנכדים עם סבם לקנות מכונית חדשה. למרות שהיה יכול להרשות לעצמו הרבה, הדגיש קמיל באוזניהם כי הוא מחפש את המינימום שיספק את צרכיו באופן בטיחותי. 

לכרטיסי החיוג קדם פיתוח נוסף, שנעשה בו שימוש בעיקר על ידי הציבור החרדי. המדובר בחסימת מספרים לא רצויים בטלפון הקווי (החסימות המוכרות של הטלפונים הסלולריים מבוססות על טכנולוגיה אחרת). המטרה היתה, מסביר שמרלר, ליצור אפשרות בה בעל הבית יוכל למנוע אפשרות לחייג למספרים מסוימים. פיתוח אחר נועד לשלב המעבר, בו מרכזיות הטלפונים פעלו כבר בצורה מתקדמת אולם היו משתמשים פרטיים שהשתמשו עדיין בטלפון חוגה, מה שמנע מהם את האפשרות להשתמש במערכות מענה קולי ממוחשב. 

מדבריהם של בני המשפחה ניכרת הערצה עמוקה לדמותו רבת הפנים של האב. אבי רט אומר כי המדהים בחותנו היה "השילוב בין גאונות לצניעות. הוא חי חיים מדעיים מלאים, חיים דתיים מלאים, וחיים משפחתיים מלאים. הוא היה יוצא לטיולים ואף לרכיבות סוסים עם נכדיו". במשפחה היתה מפורסמת ברכת הכהנים שנהג להעניק לנכדיו בחתונתם, ואלו שעדיין לא התחתנו עד פטירתו ביכו את העובדה שלא יזכו להתברך ממנו יותר. למרות שהיה משכים קום, היו נוהגים הוא ואשתו להישאר עד סוף החתונה ולהסיע את בני הזוג הטריים. 

רט אומר כי הגאוניות של קמיל לא פגעה באנושיות שלו, "לא היה בו גרם אחד של גאווה, כי הוא הבין שתפקידו הוא שליחות". הצניעות היא מוטיב שחוזר ונשנה בדבריהם של רבים מאלו שדיברו עליו, בין אם היה זה שכן לספסל בבית הכנסת, חבר בכיר בוועדות הגרעין של ישראל או אפילו ראש הממשלה במכתב תנחומים ששלח למשפחה. הצניעות היתה כנראה גם זו שאפשרה למעמדו הבכיר שלא להאפיל על אנושיותו. יוסי שמרלר מספר כי למרות שמטבע הדברים היו זמנים של לחץ בפיתוח ובייצור ב'ארוטל', ובמקרים שכאלה העצבים הופכים להיות רגישים יותר, הוא מעולם לא צעק על העובדים, "הוא התנהג כלפינו בצורה אבהית". גם ילדיו מספרים כי הם לא זוכרים את אביהם כועס עליהם. את העובדים, רובם דתיים, היה לעתים משתף ב'וורטים' שלו על פרשת השבוע, אותם השמיע גם באוזני בני משפחתו על שולחן השבת. "אלו 'וורטים' מיוחדים", אומר שמרלר "הברקות של מדען". 

כהן המצפה לישועה 

הרב יצחק אלפסי מספר כי קמיל היה במשך שנים קונה מכספו את הלחמניות לסעודה שלישית בבית הכנסת, ומביא אותן מערב שבת כי היה מחמיר שלא לטלטל בשבת. בסעודה עצמה תפקידו היה לשיר את המזמור 'י-ה ריבון' בהגייה אשכנזית בניגון של ויז'ניץ, אותו הכיר מביתו (אימו היתה ילידת רומניה ולשם ברחה משפחתו טרם עלייתה ארצה). הרב בן ציון נשר, רבו של המרכז הקהילתי 'איחוד שיבת ציון' בתל אביב וחברו של קמיל לתפילת הוותיקין, אומר כי הצד החסידי בא לידי ביטוי גם בטבילת שחרית שהיה מקפיד לקיים מדי שחר. 

חתנו של קמיל, דורון אייזנטל, סבור לעומת זאת שאת טבילת השחרית יש לייחס דווקא להיותו של קמיל כהן ולציפיית הישועה שלו. בראיון האמור לעיתון 'הארץ', שנעשה בחוסר רצון מופגן מצדו של קמיל ונערך רק בגלל בקשה של מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, נשאל קמיל לגבי רמת ההגנה שמעניקה למדינת ישראל יכולתה הגרעינית. הוא ענה כי למרות שמדיניות הגרעין היא דבר לא רע בכלל, הרי שאין שום דבר מובטח, וכי המגמות הנוכחיות אינן פונות לכיוון חיובי: "אנשים מתעייפים ונמאס להם מהמדינה. הם אינם רואים כאן עתיד. אנשים חשים שהעסק כאן רופף. בנוסף לכך יש פה מיסים ושחיתויות ומלחמות. כל אדם משכיל שמדבר איתי שלח כבר את ילדיו לחוץ לארץ או שמתכוון לשלוח אותם לשם, וכל זה קורה בגלל שאין חזון ואין תקווה". כשנשאל האם הדבר נובע מהעדר אמונה דתית ענה: "כן. גם בגלל העדר אמונה דתית. גם אני יכולתי לחיות חיים גשמיים נוחים מאוד בצרפת או בארצות הברית, שם יש לי קרובי משפחה. אי אפשר להצדיק את הקיום שלנו בארץ ישראל בלי ההשפעה הדתית ההיסטורית על העם היהודי. אחרת נישאר ללא הסבר וללא צידוק לחיים כאן". באותו ראיון הוא התחמק מתיוג פוליטי ברור, אך הצהיר כי למרות שאינו איש פוליטי "אני מזהה עצמי עם נאמני ארץ ישראל, מאמין בגאולת עם ישראל בארץ ישראל, שזו ארצו". 

למרות שעסק הרבה בתחום התקשורת, לו עצמו לא היתה טלוויזיה בבית. גם על זמנו היה חס במיוחד, ופעמים רבות ראוהו באירועים יושב עם ספר ביד. חבריו לוועדה מספרים כי היה מגיע לישיבות עם גמרא כדי לנצל את הזמן הפנוי שבין הישיבות. 

באחד מימי הולדתו, נשאל קמיל על ידי נכדו מה הוא עושה לרגל המאורע המשמח. "מה עושה יהודי ביום ההולדת שלו? לומד גמרא!" השיב. כששאלו אותו בני המשפחה האם, לאור היכרותו את המצב בזירה הגרעינית, צריך לדאוג, הוא ענה: "יהודי לא שואל שאלה כזו! הוא בוטח בקב"ה". 

חתנו דורון אייזנטל משיב לשאלה מהיכן הגיעה אהבת התורה של חמיו, שלא למד בישיבה גבוהה ואפילו לא בישיבה תיכונית: "זה היה כנראה מתוך ההבנה הפשוטה של יהודי פשוט", אומר אייזנטל "שהתורה היא חיינו ושכל מה שיש לעם ישראל זה בזכות התורה". לחתנו אבי רט הוא אמר: "אנשים חושבים שמה שאני עושה למען ביטחון המדינה זה בין השעות שמונה בבוקר לארבע אחר הצהריים, אבל אני אומר שזה מה שאני עושה בין ארבע לפנות בוקר לשמונה בבוקר", כשהוא מתכוון לפרק הרוחני של יומו, שהחל בהכנת שיעור הדף היומי המקודש לו, ששומעיו, אגב, מנו בסך הכל ארבעה אנשים. "לא היה נושא שהגמרא מזכירה שלא היה לו מה לומר עליו", אומר אייזנטל "הוא ידע להסביר מהשמים, ענייני אסטרונומיה, עד הארץ". 

מספר שבועות לפני פטירתו, עבר קמיל אירוע לב קל. פגישה עם ראש הממשלה שהיתה אמורה להיערך בזמן שאושפז, נדחתה לי"ז באב. בט"ז באב החל קמיל בסדר היום הרגיל שלו. כשהגיע לפתח המקווה הרגיש רע, התיישב ונפטר. אייזנטל אומר כי "הקב"ה לקח אותו ממש לפני התפילה וההכנה אליה, כדי שלא ייצא לעז על תפילת ותיקין שהיא לא עוזרת".

מח אחד- מחשבה שניה

פרטים

קטגוריה: תורה ומדע

פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 11:33

נכתב על ידי Super User

כניסות: 469

מח אחד- מחשבה שניה

*** בעקבות "הצפה" של פניות בנושא המאמר שפורסם בשבוע שעבר על הרפואה האלטרנטיבית ושיטת "מח אחד", כותב הרב שמואל ברוך גנוט שוב, מבהיר את הדברים, מחדד קצוות ומציג את עמדת רבני זמנינו על ה"מח" והשיטות האחרות ***

בעקבות המאמר בעניין הרפואה האלטרנטיבית ו"מח אחד" וסעיפיה, שפורסמה בס"ד בשבוע שעבר, ביקשוני רבים וטובים לברר את העניין יותר לעומקו, ובפרט יהודים שמצויים כבר בעיצומם של תהליכי טיפול בשיטות אלו. 

גאב"ד "חניכי הישיבות" הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א הפנה אותי השבוע ל"מרא דשמעתתא" מבחינתו, הרב הגאון רבי אהרון מיטלמן שליט"א, דומ"צ בבית דינו וראש כולל בעירנו, שישב על מדוכה זו במהלך- 3 השנים האחרונות וחקר את הנושא לרוחבו ולעומקו, מבחינה מציאותית- עובדתית ומבחינה מדעית. הגר"א מיטלמן שליט"א סובר ששיטת "מח אחד" ודומיה מותרים בתכלית וניתן להתרפא בשיטות אלו ודומיהן. לדבריו, נהפכנו ל"עובדי עבודה זרה" בכך שאנו "עובדים" את הרפואה הקונבנציונאלית ואנו "מאמינים בני מאמינים" שרק האנטיביוטיקה והתרופות המקובלות ירפאו אותנו. "הרפואה המשלימה, ומפתחי שיטת "מח אחד" ודומיה, טוענים שהמחלות מגיעות מחסרון בנפש וממשקעים וטראומות, זכרונות וכאבים, מתקופות קודמות, קרובות או רחוקות שעבר האדם", מסביר הרב מיטלמן, "המח סופג בתוכו הכל וכאשר הגוף והמח נפגשים עם דבר שמזכיר להם את הכאב, המכה או המשקעים שהצטברו באלפי אלפי תאי הזכרון שלו, הגוף נהיה חולה. זה שיש לאדם נפש, הגדולה והמכילה בקרבה גבוה מעל גבוה מעל הנראה לעניינינו, זהו דבר שאינו ניתן כלל לוויכוח. גם הטענה שהמוח אוגר בקרבו את כל הזכרונות שלנו מאז יום הוולדנו ואף קודם לכן, וכתוצאה מכך הגוף חולה וסובל בתקופות שונות ובכך שגם ניתן לטפל בכך, זוהי גם טענה מסתברת, המוסברת בצורה טבעית בעליל, לא מיסטית ולא קשורה לסגולות או לכוחות טומאה וכישוף", מבהיר הגר"א מיטלמן. 

לדבריו, רוב השיטות בראשונים ובפוסקים מתירים לעסוק בשאלות הנוגעות לעבר של האדם ולא לגורל העתיד, כך שלפי רוב מניין ובנין דעות הפוסקים אין כל מניעה "לשאול את המוח" על העבר שלו, דרך השריר או האבחון בעין וכדומה. כל שיטת טיפול שמטפליו מסבירים אותה באופן טבעי ומובן בעליל, הרי אינו נכלל, לדעת הגר"א מיטלמן, באיסור "דרכי האמורי", ומכיוון שטיפולי הקינסיולוגיה, "מח אחד" ו"אייפק" מוסברים יפה יפה בדרך טבעית ומובנת, אין בכך משום "דרכי האמורי".

תהיתי באוזני הגר"א מיטלמן שהרי מדברי הרמב"ם משמע, שמלבד כוונת המטפל והסבריו, עלינו להוכיח ולדעת אל נכון שאכן, הרפואה הזאת הצליחה מבחינה סטטיסטית, אך הרב מיטלמן אינו מסכים שצריך להוכיח זאת מבחינה מספרית- סטטיסטית מוחלטת ומספיק שיש לכך הצלחות רבות וטובות. הרב מיטלמן גם לא הסכים לטענה שטענתי (במאמרי בשבוע שעבר), שיתכן וחלק ניכר מאחוזי ההצלחה של שיטות אלו, קשור להצלחת "תרופות- הדמה", המצליחות לרפא מבחינה פסיכולוגית את החולה, למרות שאין בהם ממש, והוא טוען שריבוי ההצלחות של שיטות אלו מספקות. הגר"א מיטלמן סובר שגם ראיותיו של הגה"צ בעל "ים החכמה" הגרי"מ מורגנשטרן שליט"א (אותו ציטטנו בשבוע שעבר בדבר "כח המדמה" האסור לדעתו והדמיון ל"מח אחד"), אינם מספקות וכו', ואין סיבה הלכתית לאסור שיטות אלו מטעמיו. 

לטפל... דרך קרובי המשפחה ולאבחן גלגולים קודמים

שאלתי את הגר"א מיטלמן, שלכאורה, הפירכה על דברי הגרי"מ מורגנשטרן בדבר "כח המדמה", היא שאין לחלק בין אבחון על ידי דברים הנראים מגוף האדם (כמו פריחה, כתם מחלה וסימנים בעור או ביתר חלקי הגוף וכדו'), לבין אבחון דרך השריר, המגלה על בעיות האדם וחלאיו, וכפי שהזכרתי במאמרי הנ"ל, שכשם שגרפולוגיה או היפנוזה (שהפוסקים אינם אוסרים את השימוש בהם) מגלה, דרך ה"תת מודע" של ההיפנוט או דרך כתב היד של האדם, על מצוקותיו וחלאיו, כך ניתן לאבחן את החולה דרך השריר, המגלה את חסרונותיו המצויים והטמונים במוחו ובתת- המודע שלו. ואולם, כל זה הוא דווקא אם המטופל אכן מטפל ומנסה להגיע אל מח האדם המטופל עצמו, אך מכיוון שהשבוע שמעתי שמטפלי "מח אחד" יכולים לטפל ולאבחן את החולה, גם דרך אחד מקרובי משפחתו, מבלי לגעת או לתקשר עם החולה בעצמו, אם כן לכאורה הדבר מוכיח שמדובר בשיטה לא טבעית כלל. כי לא מצינו בשום תרופה או אבחון בעולם הרפואה, שניתן לאבחן אותה או לדעת על אופן טיפוליה, דרך אדם אחר, אפילו יהיה קרוב משפחה מדרגה ראשונה. 

זאת ועוד, שמטפלי "מח אחד" שלא מהמגזר החרדי מתשאלים את השרירי ו"תת המודע" גם על חסרונותיהם ובעיותיהם בגלגולים קודמים. ואם כן, היכן מצינו שניתן לאבחן באופן טבעי מחלות וטראומות של גלגוליו הקודמים של האדם? וגם אם נניח שהמוח אוגר בקרבו את כל זכרונותיו עוד לפני לידתו, מתקופת שהותו ברחם אמו, האם ניתן לומר שהמוח אוגר בתוכו גם את זכרונותיו מגילגולים קודמים? הייתכן?!?

הגר"א מיטלמן עומד גם בשאלה זו על עמדתו וטוען שאכן כן. לדבריו, הורגלנו שגוף האדם ונפשו כוללים רק את הנראה לעיניינו, מבלי להבין ולהשכיל שנפשו, רוחו ומוחו של האדם גבוהה היא עד אין קץ. ואכן, האם יכול "להעביר אנרגיות" ולקבל מידע ואיבחון על בן משפחה הקרוב לו בקשר דם ונפש, גם בגילגולים אלו וגם בגילגולים קודמים. ויתכן שאף מוח האדם אוצר בקרבו זכרונות מגלגוליו הקודמים בעולם הזה, דורות על גבי דורות. וכל עוד המרפאים ברפואות אלה מסבירים ומתכוונים לרפא את האדם בדרך טבעית ורציונאלית ולא בדרך נסתרת של כישוף או קסם ומיסטיקה, אין בכך איסור. הגר"א מיטלמן סיפר שוועדת רבנים מטעם הגר"מ גרוס עסקה בתחום במשך 3 שנים והם אף שוחחו בעניין עם מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב שליט"א, שאמר להם שאם שיטות האבחון והטיפול שלאחריהם מוסברות בדרך טבעית, שהמח מסוגל לאבחן את קשייו וגם לדעת כיצד ניתן להיטיב לו ובאילו שיטות טיפול, הדבר מותר. 

ה"מחזה אליהו" והגר"ג קרויס מתירים

לדבריו, הגר"א פאלק שליט"א, בעל "מחזה אליהו", והגאון הרב גבריאל קרויס שליט"א גאב"ד במאנצעסטר, מתירים גם הם את העניין ללא פקפוק והם עצמם מטופלים בשיטת "מח אחד". והרב מיטלמן מציין לדברי הרמ"ד וואלי זי"ע, תלמידו של הרמ"א, הכותב בספרו "ערכי הרפואה", שישנם שבעה דרכים שהרופא צריך לטפל ולתשאל בהם את החולה, והשביעי שבהם הוא "מהי דאגתך", והרמ"ד וואלי כותב שהשאלה הזאת היא החשובה ביותר, מפני שהנפש והרוח הם עיקר גדול בחולי וגם ברפואה. תלמידו של הרמ"א ז"ל מסביר שלכן ישנם אנשים רבים, בעלי שלוות נפש ורוח נכוחה, שיכולים לאכול בשר ולשתות יין בקביעות מבלי להינזק, כי רוחם ונפשם הטובה משפיעה לטובה על גופם. הרמ"ד וואלי ז"ל מסביר שכאשר רחל התקשתה בלדתה אמרו לה המיילדות "אל תראי כי לך בן", כדי להכניס חיות ושמחה בגופה, דבר שישפיע על לידתה ובריאותה. 

המסתפקים

אני עני, באופן אישי, עדיין לא השתכנעתי לחלוטין ש"מח אחד" מותר לחלוטין, מהסיבה שניתן לתקשר דרך טלפון או דרך קרוב משפחה בדרגה ראשונה ובקשר דם, דבר שאין לו אח ורע ברפואה המקובלת, וגם מפני שאיבחון ותשאול גלגולים קודמים גם הוא אינו דבר המנעוגן לענ"ד בשכל ובהגיון טבעי, ומעולם לא שמענו שמח האדם הפיזי אוצר בקרבו גם את תאי המח של הגלגולים הקודמים. 

ואכן, בשיחה שקיימתי השבוע עם מורי וידידי הגאון רבי חיים כ"ץ שליט"א, רב שכונות רמז ורמות אלון בחיפה ומו"צ בבית דינו של הגר"מ גרוס שליט"א, שמחתי לקבל אישוש לחששותי. הגר"ח כ"ץ חקר אף הוא את הנושא בהרחבה רבה ושמע על כך הרצאות, קרא חומר רב ולמד את הנושא היטב, יחד עם "ועדת הרבנים" שבדקה את הנושא. לדבריו, הגם שכל מטפלי השיטה ודומיהם טוענים שהם מתקשרים עם מח האדם עצמו, עדיין לא מוכרע שאכן כך הוא ושבאמת המוח, ולא "כח עליון" אחר כל שהוא, הוא זה המאבחן והמתקשר. הגר"ח כ"ץ העלה אף הוא את השאלה כיצד ניתן לתקשר ולאבחן דרך קרובי משפחה, ולמרות כל ההסברים של המטפלים (שהקשר הנפשי בין בני המשפחה הוא כה עמוק, עד כי ניתן לאבחן גם דרכם) אינם מספקים לחלוטין ועדיין הדבר נותר בסימן שאלה. הגר"ח כ"ץ מוסיף ומטעים שגם אם מדובר ב"כח עליון" אחר כל- שהוא, עדיין לא מוכרע שמבחינה הלכתית אסור לתקשר עם "כח" שכזה, לכן לדעתו אי אפשר אמנם לאסור את השימוש בשיטות אלה, אך גם לא ניתן להתירו בצורה גורפת. "יתכן ויש מקום להתיר להשתמש בשיטות אלו לאלו שסובלים מבעיות קשות, שהרפואה הרגילה אינה מסוגלת לטפל בהם", אומר הרב כ"ץ ומוסיף כי לדעתו מעורב בענין גם 'דמיון מודרך' ופסיכולוגיה פשוטה, המסייעת במקרים רבים, כפי שכל פסיכולוג טוב מסייע למטופליו.

תרי תנאי אליבא דהגרי"ש אלישיב

ובתחילת ספר "לא נחש ביעקב" (שחיבר הרה"ג ר' נועם אלימלך אורן) הביא שבנושא רפואת הקניסיולוגיה, ממנה התפתחה שיטת "מח אחד", עם תורת הצ'אקרות, הפנה מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א את הבית- דין שעסק בזה להגרד"א מורגנשטרן שליט"א, שיחקור בעבורו את העניין, ועקב אחרי הכתיבה, והוגה על פי הגריש"א מספר פעמים, ולבסוף פרסם הגרד"א מורגנשטרן את המכתב שלהלן: "אין היתר להשתמש ברפואות אלטרנטיביות שמקורם בדעות עובדי עבודה זרה ויסודות בפעולות כוחות לא טבעיים, אלא אם כן אפשר להוכיח שהוא עובד בדרך הטבע בדרכי הבירור. ולא מספיק בכך שהעוסקים ברפואות אלו מאמינים שהוא "טבע", ויש לחוש בזה משום קוסם קסמים, מעונן ומנחש, או משום דרכי האמור. וקל וחומר אם לא השמיטו מכלל הלימודים את חלק העבודה- זרה שבדבר, שיש בזה איסור עבודה זרה".

לעומת דבריו הנחרצים של הגרד"א מורגנשטרן, שלדבריו הסכים עימו רבנו הגרי"ש אלישיב שליט"א, הרי הגר"א מיטלמן אומר שהוא עצמו, יחד עם שני רבנים נוספים, דיברו על העניין עם הגרי"ש אלישיב, שלא אסר את השיטה, באומרו שאם ניתן להסביר את השיטה על פי דרכי הטבע (וכפי שנכתב במפורש במכתב הנ"ל), הרי שאין בכך איסור. ידידי הרב גיטמן שוחח השבוע עם הגרד"א מורגנשטרן, והוא דוחה את הדברים מכל וכל. --כיצד ניתן להוכיח, בצורה החלטית וברורה, שתיקשור דרך קרובי משפחה או דרך הטלפון או באיבחון לטראומות מגלגולים קודמים, היא שיטה טבעית לחלוטין? אינני מבין ואינני יודע, בעניותי כי רבה. 

ושוב שמחתי לראות את דברי הגרמ"ש קליין שליט"א (בקובץ "פעמי יעקב" שבט התשס"ט), המפרסם מכתב ברור בעניין הקינסיולוגיה ו"מח אחד" והוא כותב כי "ההוראה למעשה היא, שכל שיטות הטיפול שפועלים בצורה שאינה ברורה לקהל הרחב, יש להימנע מלהשתמש בהם, ולא משום "מראית העין" בלבד, אלא זהו עיקר הדין, שכל דבר שאין ברור דרך פעולתו הוא נכלל בכלל "דרכי האמורי". ולכן לגבי שיטות טיפול המיובאות מהמזרח הרחוק, הדבר תלוי: טיפולים כמו מסאז' ודומיהן- מותרים, שהם פעולות מובנות לציבור. אך שיטות טיפול כמו "מטוטלת" והדומין לה, שאינן מובנות לרוב בני האדם אופן פעולתם- יש להימנע מהן". [וראו גם בשו"ת שבט הלוי חלק ט' סי' קע"ד בענין ה'מטוטלת'] 

והגרמ"ש קליין ממשיך וכותב: "ושיטת הקינסיולוגיה גם היא בכלל הדברים שיש להימנע מהן, שגם שיטה זו לא ברורה לקהל, ואף שטענת המטפלים שהכל הן פעולות טבעיות ופועלות בדרך הגיונית, ע"י בדיקת לחץ שרירי היד וכו' וכו', אין זה ברור שזו כל האמת (בלשון המועטה). וגם לו יהי כדבריהם, שכאשר נעמיק נמצא שהשיטה הזו פועלת בדרך הגיון, מכל מקום אי אפשר להכניסו בגדר של דבר הברור לקהל הרחב, ולכן כאמור יש להימנע ממנה". 

ושוב, הנושא רחב ומרתק. רבנים רבים ונודעים התעסקו בו ועוד יתעסקו בו ואנו רק נגענו בו בקצה המזלג, מתוך רצון להבהיר את הדברים יותר ויותר, כדי שהמטופלים, הנמצאים כעת בטיפולי "מח אחד" ודומיהם, לא ישהו בערפל סמיך וערטילאי. 

ובכל זאת, לא אמנע מלהעיר עוד 2 הערות: 1] שיטת הדיקור הסיני נחשבת לשיטה מותרת, מפני שהיא התקבלה כבר כשיטה טבעית ומסתברת, שיצאה על ידי כך מכלל איסור "דרכי האמורי". ואני שואל: הרי שיטת הדיקור נחשבה בעבר הלא רחוק לדבר הזוי, לא מובן ומאד מיסטי וסגולי. רק שלאחר משך זמן של מספר שנים, נסיון, פרסום ותקשורת, התקבל הדיקור כדבר שניתן להבינו בשכל ובטבעיות. והשאלה היא: האם שיטת 'מח אחד' לא תתקבל כך בעוד מספר שנים? האם ההסברים של שיטת הדיקור הסיני משכנעים יותר מ'מח אחד'??

2] ידידי הרה"ג רבי ישי שנדרופי שליט"א העיר דבר נכון. בציבור החרדי התפשטה שיטת התיקשור עם הילדים האוטיסטים.- האם התיקשור איתם אינו תיקשור אל 'תת המודע' שלהם??

ואכן, ראיתי שבספר 'לא נחש ביעקב' אוסר לשאול את האוטיסטים שאלות הנוגעות לעתיד, מאותם האיסורים עצמם, אך הוא כותב ששאל את מרן הגראי"ל שטיינמן שליט"א, שהשיב לו שמותר לתקשר ולשואלם, "כי הם אומרים דברים טובים". יתכן שהגראי"ל שטינמן סובר שלא שואלים את האוטיסטים שאלות עתידיות אישיות, אלא דברי מוסר והתעוררות (על הגאולה הקרובה, גוג ומגוג ובמה צריך להתחזק...) ולכן אין זה נכלל בכלל שאלת העתידות. 

וכמובן, "וכי נחש ממית או נחש מחיה?! אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאים".

הרבה אלטרנטיבות- תורה אחת

פרטים

קטגוריה: תורה ומדע

פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 11:33

נכתב על ידי Super User

כניסות: 395

תחקיר הלכתי מיוחד על הרפואה המשלימה ושיטת ה'מח אחד' ודומיה:
הרבה אלטרנטיבות- תורה אחת

* בתחקיר הלכתי מיוחד מביא "קוראים אלעד" את הדילמות התורניות- הלכתיות העומדות בפני מטופלי הרפואה האלטרנטיבית הדי- חדשה * "קריאת אאורה" (הילה), "מוח אחד", "אייפק", פרחי באך ורייקי, הומאופטיה ואקופונקטורה, אבחון דרך קשתית העין ופתיחת "חסימות" נפשיות באמצעות דיקור סיני ולחיצות * האם ההלכה מאפשרת "לשדר" לתת- המודע שלנו? האם מדובר בעבודה זרה או ברפואה כשרה בתכלית? * הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א, מח"ס 'שלהי דקייטא' ו'ויאמר שמואל' פותח בפנינו צוהר לעולמה המופלא של הרפואה הבלתי קונבנציונאלית ומנסה להשיב על הדילמות ההלכתיות * "כי אני ה' רופאך" * 

הרב שב"ג 


באחד מבתי עירנו אלעד יושב לו יהודי כבן 40 על מיטה. רגליו מונחות על שרפרף והוא מניח את זרועו ישר, למול המטפל שלו, יהודי חרדי בעל נסיון, המטפל בו בשיטת "מוח אחד", או בשיטות דומות בעלי שמות אחרים. המטופל מניף את זרועו, "עושה שריר" ברמה מסוימת, כזאת שלא "תילחם" עם המטפל שלו, והמטפל שואל את היד, ובעצם את התת- מודע, שאלות. היד עולה ויורדת ונותנת, בעצם התת- מודע נותן, דרך היד, תשובות למטפל. והיד אכן עונה תשובות, לפעמים היא ניצבת נכחה, ישרה וחזקה, ולפעמים, כשהתת- מודע סובר שכעת נגענו בנקודה רגישה, היד צונחת כלפי מטה, בתנועה בלתי רצונית בעליל. וזאת, אגב, עובדה אותה ראיתי והרגשתי בעצמי, במהלך נסיון טיפול נסיוני שכזה. 

ברחוב אחר באלעד יושב לו יהודי חרדי חייכן ואינטליגנט, חסיד ברסלב, המטפל בלקוחותיו ב"קריאת אאורה", שהיא קריאת "ההילה" המקיפה, לדעת חסידי השיטה, את גופנו, ועל פי צבעיה ניתן לאבחן, לדעתם, את מצבו הגופני והנפשי של האדם ולאתר חסימות אנרגטיות המפרות את האיזון ההרמוני שלו. שיטת "ההילה" משוייכת אצל חלק ממטפליה לשיטה גופנית- פיזית, הקשורה לטיפול בשדה האלקטרומגנטי של האדם, בעוד שחלק מהעוסקים בתחום משייכים אותו דווקא ל"הארת הנפש", דבר המשנה אולי את מבטנו על הנושא מבחינה הלכתית, כפי שנקרא בס"ד בהמשך. 

במקומות רבים בארץ ובעולם, אולי גם באלעד עצמה, מטפלים ברבבות מטופלים בשיטת ה"רייקי", שהיא אנרגית היקום האוניברסלית המעניקה חיים לכל, כך לפי של ממציאי השיטה, שלדעתם זוהי שיטת שימוש ב"אנרגיה האין סופית של ההוויה, בדרך של מגע רפואי אנרגטי". הטיפול ברייקי מתבצע על ידי הנחת ידיים על הגוף או קרוב לגוף ועל המרכזים האנרגטיים שבו, בו מזרימים את "אנרגית החיים". מטפלי רייקי טובים יכולים לטפל במטופל גם מבלי לגעת בו כלל, בתנאי שהם יודעים את מקומו המדויק ושמו המלא. הם נעזרים בסמלים המשורטטים בתנועות ידיים ואמצעים ויזואליים בצבע סגלגל באמצעות "העין השלישית" הנקראת בשם "עין הרוח", שהם קודים אנרגטיים שהגיעו מטיבט הרחוקה והעתיקה. 

בבתים מסוימים בעירנו ומחוצה לה, ובעצם- בכל העולם כולו, מטופלים מליוני בני אדם בשיאצו וטאי-צ'י, בדיקור סיני ואקופונקטורה (נקודות לחץ), רפלקסולוגיה וצמחי מרפא, טריגר ומגנטו- תראפיה, בפרחי באך ובאבחון דרך קשתית העין (אירידיולוגיה) ועוד בהרבה ממגוון הרפואה האלטרנטיבית, שהתפתחה בקצב מסחרר בעשרות השנים האחרונות. לצד שיטות אלו, הנחשבות כשיטות המטפלות עם הגוף עצמו, ישנם שיטות פסיכולוגיות טיפוליות, המשלבות גוף ונפש, כמו ביו- אנרגיה ומדיטציה, יוגה, אוטאר, ויפאסנה ועוד. 

הילינג היא שיטת פיתוח המאפשרת, לפחות לדעת חסידיה, להתחבר בקשר אנרגטי טהור עם אנרגיות קוסמיות מגוונות, כדי להגיע לבריאות גופנית ונפשית. האנרגיה הזורמת בגוף מוחברת בין גוף ונפש והמוחלות, כך לדעת עוסקי ההילינג, הינן ביטוי לחסימות בזרימת האנרגיה ולכן ההילינג מלמד, בעזרת תרגילים, כיצד "להזרים את האנרגיה הנכונה דרך תעלות האנרגיות".... 

האם מותר ללכת לרופאים העוסקים בתחומים אלו, של עירוב גוף ונפש? האין בטיפולים אלטרנטיביים אלו משום עבודה זרה, כישוף או קוסמות, "דרכי האמורי" או "לא תעוננו ולא תנחשו"? מה מקור הרפואות הללו, האם מקורם ממדע הרפואה או שמא מדובר באוסף של הבלים שהגיעו מעובדי אלילים קדומים או מודרנים? האם כל "הרפואה המשלימה" אחת דינה לאיסור, או שישנם חילוקים מהותיים בין דבר ודבר, רפואה ורפואה, טיפול וטיפול? 

לא ננסה במסגרת העיתון להשיב בבירור ובפרוטרוט על מגוון השאלות ההלכתיות העולות מהנושא המרתק שלפנינו, שהרי עיתון איננו במה הלכתית מפורטת, אך בכל זאת, ננסה לגעת בנושא, להביט מעט על היבטיו ההלכתיים ואולי גם להביא את חלק ממסקנותיהם של הרבנים שעסקו בתחום. וכמובן, לא להלכה ולא למעשה, אלא לעורר לב הקוראים בלבד. 


הומאופטיה: לשפוך בקבוקון לבריכת מים ענקית 

ראשית נבהיר: ההומאופטיה "הרגילה" אינה שיטה מיסטית או פסיכולוגית. מדובר בשיטה גופנית בעליל, אך אין דרך להוכיח אותה, לפחות עד כה, בדרך המדע המקובלת. בהומאופטיה מקבל המטופל נוזל בבקבוקון, שאין בו אפילו רמז לצמחי מרפא, אלא רק לתדר. צמחי המרפא מהולים בבקבוקון בכמות העולה על "אפסים" רבים רבים, נמוך ממספר אבוגדרו (6.10), שאין בו אפילו אטום אחד של החומר הפעיל. ככל שהחומר ההומאופטי דליל, כך גם גדלה השפעתו. הדבר משול כמעט לבקבוק תרופה שנשפוך לתוך בריכת "גבעת השלושה" או יותר ממנה... אך הרבנים שעסקו בתחום ההומאופטיה, מחשיבים אותה לסוג רפואה "רשמית", כזאת המבוססת על השערה מדעית שהדומה מתרפא על ידי הדומה לו. 

אך כן, גם רפואה משלימה מקובלת ונחשבת אינה אמורה להוות תחליף לרפואה הקונבנציונאלית- הרגילה. כאשר התורה מדברת על "ורפא ירפא", מדובר על שימוש ברופאים וברפואה שנחקרה בשיטות המקובלות והוכיחה את עצמה בשיטות נורמליות. ברור שהרופאים המשלימים יגחכו ויאמרו שאדרבה, הם הם הרופאים הנורמליים ואילו הרופאים הרגילים שלנו "סתם מלעיטים אותם בחומרי אנטיביוטיקה מסוכנים לגוף ולנפש", אך המציאות בשטח היא הקובעת, כך כותבים רבותינו ופוסקינו, ומכיוון שהרפואה המשלימה לא נבחנה דייה וגם אחוז המתרפאים ממנה לא נבדק מדעית וסטטיסטית, נשתמש רק בתור השלמה לרפואה המקובלת, אך לא כתחליף. וכדברי הריב"ש הכותב שאין להתבסס על רפואה "על פי איזה נסיון, מבלי שישגיחו על כמה ספיקות יפלו בנסיון ההוא". 

מסיבה זו כבר נכתב פעמים רבות ע"י גדולי ההלכה והפסק, שחולה החולה במחלה שיש בה פיקוח נפש או פיקוח אחד מאברי גופו, עליו לפנות קודם לטיפול הרפואה המקובל ולא לרפואה האלטרנטיבית. רק במקרים בהם אין פיקוח נפש או חשש לסיבוכים, ניתן לפנות ישירות לרפואה המשלימה. לא יועיל? לא יזיק... 


מוח אחד- מגוון דעות 

ד"ר ג'ורג' גודהרט, כירופרקטור אמריקני, פיתח שיטה בשם "קינסיולוגיה יישומית", בה נהגו המטפלים למקם את השריר במצב מסוים וללחוץ חזק לכיוון מסוים. בסיום הלחיצה בודקים את מצב השריר, לראות האם הוא חזק או חלש. החולשה בשריר, כך לדעת ממציאי שיטת "מוח אחד" (שעוד רגע נספר מדוע היא נקראת כך), מלמדת על חוסר אנרגיה ועל בעיה. 

תלמידו של ד"ר גודהרט, ד"ר ג'ון תיי, פיתח את השיטה, ממנה השתרגו שיטות כמו "מוח אחד", "קינסיולוגיה חינוכית" ו"אייפק" (בה מטפלים גם באלעד במספר מקומות). השיטות הללו משותפות באבחון חסרונות וחלאי האדם דרך השריר שלו. 

הקב"ה יתברך יצר לנו את גופנו, שכאשר מי ששולט על כל המערכת הזו הוא, כמובן, המוח, שם שוכנת גם הנשמה- 'הנשמה שבמוחי'. כשאנו מבקשים, למשל, ליטול חפץ מסוים, מי שמקבל את ההחלטה הוא המוח, לא היד. המוח מוחלק את הוראות ההפעלה, ואילולי היתה בו מעיין מערכת ויסות, לא היינו מצליחים לתפקד כראוי. כל מצב בו אנו נתקלים דורש את שיפוטו של המוח. הו אמור להחליט איזו מערכת חיונית יותר למצב. 

המוח מחולק לשלוש אונות: קדמית, צדדית ואחורית. בנוסף, מחולק המוח לאזורים שונים, כשכל חלק אחראי על תחום אחר. יש אזורים ששולטים על רגש או זיכרון ויש שאחראים על חושים כמו ריח, טעם וכדומה. 

המערכת החיונית ביותר במוח היא מערכת ההישרדות. בכל סיטואציה שמזכירה למוח מצב של סכנה (בדרך כלל כתוצאה מטראומה בעבר, או סכנה מציאותית), מפעיל המוח את מערכת ההישרדות. קוראים לה: התקף או ברח. במצב שכזה, נוטש המוח את שאר החלקים הלא כל כך חיוניים, לטובת ההישרדות. כך קורה, למשל, שבזמנים של סכנה או פחד דמיוני, אנו עלולים שלא להבחין במראה, טעם או ריח. הגוף עובר אז למצב אינסטינקטיבי, הוא פועל באופן חלקי, המוח מזרים כמויות גדולות של אדרנלין ורמת הסוכרים שבגוף עולה. מערכת זו חשובה לבריאותנו ביותר בשעה שהיא מופעלת בעת סכנה אמיתית. 

הבעיה מתחילה כאשר המוח מתחיל לשדר "אזעקות שווא" שכאלה, הגורמות לשינויים פיזיים ונפשיים בגופנו "על לא עוול בכפנו"... הגורם העיקרי, כך לדעת מפתחי "מוח אחד", הוא העבר הקרוב או הרחוק שלנו. 

המח מתנהג כמו ספוג. הוא קולט כל דבר ושומר אותו היטב בזיכרון לטווח ארוך. כך קורה שצבע מסוים יעביר באופן אוטומטי את המוח למצב הישרדותי. האדם אולי איננו מבין מדוע, אבל צבע מסוים גורם לו לתחושה מוחניקה. כך אלול גם שם של אדם או קול מסוים להעביר אותנו למצב מתוח. הסיבה? בעבר קרה לנו משהו לא נעים, כשבאותה סיטואציה ראינו את הצבע, הריח עמד באוויר, או הקול המסוים הצטלצל לנו באוזניים. 

הערכה היא שרוב היום פועלים בני האדם מתוך דחף הישרדותי, ובמילים אחרות במוח חצוי. במצב של רגיעה, לעומת זאת, מסוגלת המערכת המוחית לשתף בשיקולים גם את המוח הקדמי, זה האחראי על כל מה שמעבר לדפוסי ההתנהגות המקובעים, שם שוכן 'שאר רוח' והחשיבה הגבוהה יותר. 


הטראומות מהחיידר והביצה הקשה 

ר' מנחם דקלבוים, מומחה הוליסטי נודע באלעד ומחוצה לה, העוסק בשיטת ה"אייפק", הדומה ל"מוח אחד" בדברים מסוימים, מסביר לנו שלפעמים אדם מפתח אלרגיה או פחד בלתי מוסבר מכלב או ממכונית בצבע אדום. מוחו משדר אותות מצוקה כאשר גופו נפגש עם הכלב או המכונית האדומה בלי שום הסבר וגופו מרגיש בהתאם, הוא מרגיש רע. ומה מתברר? שלפני- 10 שנים נפגע האיש בתאונת דרכים, כשהרכב שהשתתף בתאונה היה בצבע אדום. לפעמים הוא מפתח אלרגיה לכלבים, בגלל שכלב עבר את הכביש בדיוק ברגע שמכונית פגעה בו ומוחו קלט שהטראומה היתה קשורה לכלב, למרות שבאמת לא היה שום קשר בין הכלב ובין התאונה. "לפעמים אנשים מבוגרים מפתחים אלרגיה לביצים קשות". מסביר לנו ר' מנחם דקלבוים, "ומה מתברר? שכאשר האדם המבוגר היה ילד קטנטן, אמו הכריחה אותו בקביעות לאכול ביצה קשה ומאז משדר המוח שלו "אותות מצוקה", המשפיעים על הגוף, כשביצה קשה נמצאת באזור שלו". 

ר' מנחם מספר לנו שבקליניקה שלו הוא מאבחן פעמים לא מעטות בעיות קשות, הנובעות מטראומות נסתרות מתקופת החיידרים. "המלמדים של פעם, ואולי גם המלמדים בחיידרים לפני לא הרבה זמן, השתמשו במכות ובמקלות כדי לנסות ולהגיע לתוצאות חינוכיות ובהרבה מקרים אנשים מבוגרים מסוגלים לפתח בעיות רפואיות וגופניות, אלרגיות ופריחות וכדומה, כתוצאה מ"שידור" של המוח, המזהה בקרבת מקום משהו רע שהחיידרים והמלמד שהיכה או השפיל אותם, עשה להם בילדותם". 

כעת, המטרה של מוח אחד היא פשוטה: לאחד את המוח, ולהביא אותו לתפקוד מאוזן, בו פועלים כל החלקים גם יחד, מתוך איזון ושלווה. רק אז- טוענת השיטה- מסוגל האדם לבחור באמת, ולקבל החלטות נכונות שאינן תלויות במשקעים קודמים. לתוצאה זו מגיעים בעזרת טיפולים שונים, שמטרתם 'למוחוק' מהתת- מודע את החסימות הללו, ולהחזיר את התפקוד למצב 'מאופס'. 

בכדי לאבחן היכן בדיוק 'יושבת' הבעיה, בתוך כל המכלול הזה שנקרא 'אדם', משתמשים הקיניסיולוגים בבדיקת שריר. השרירים מושפעים מהמוח, והמוח מהתת- מודע. בדרך- כלל אוחז המטפל בידו את זרועו של המטופל, הוא שואל שאלה בקול או בשקט, המוח קולט את השאלה ומתייחס באופן אוטומטי למסר שהיא מעבירה לו. התשובות ניתנות בצורה של שלילי או חיובי. שריר חזק יסמל בדרך- כלל את החיובי, והחלש- שלילי. 

מה שמשפיע על השריר להתנהג כך או אחרת הם תשדירים מהמוח. בשעה שהמוח קולט דבר- מה שמעורר אצלו זיכרון כרוך בסכנה, הוא נכנס למצב הישרדותי, והתוצאה מורגשת בשריר, שנעשה רפוי. כך ניתן לאבחן אם ישנו מתח לגבי מצב, צבע, מקום או כל דבר אחר- ולטפל בבעיה. דרכי הטיפול, שמטרתן להביא לאיזון, רבות ומגוונות. החל בדמיון מודרך, דרך טיפות באך, דיקור סיני, ועד לחיצות ותנועות מסוימות הקשורות להפעלת והזרמת אנרגיה בגוף. 

כל עוד מתמקדים ברובד הגופני או הרגשי, הרי שהטיפול מתנהל בתחום החומרי. אך כשנכנסים לתחום האנרגטי, כאן מתבססים למעשה על הידיעה שישנם ערוצי ומרכזי אנרגיה הזורמים לאורך הגוף והגורמים, דרך טיפול נכון בהם, "לפתוח אותם", לשחרר ערוצי נפש וגוף ולאזן את המערכת. האם זה מותר? 


הרייקי- מקורות של עבודה זרה 

ה"רייקי" סייעה לאנשים עוד לפני אלפי שנים והגיעה מהמזרח הרחוק, מקום אפוף בעבודה זרה וטומאות שונות. לפני כ- 150 שנה גילה ד"ר נוצרי לתיאולוגיה, ראש אוניברסיטה נוצרית קטנה ביפן, את שיטת הרייקי. הוא גילה אותה בכתביו של תלמידי בודהה במנזר בודהיסטי. השיטה סוברת שכל המחלות נובעות מחוסר איזון ב"אנרגיית החיים" של האדם והטיפול מטפל ב"אנרגיה" של המטופל. המטפל משמש כצינור להעברת האנרגיה למטופל, כשהוא ממקם את קצה לשונו בחיך בצורה מדויקת. הרייקי משלב גם יסודות מוסריים- פסיכולוגיים בשיטתו, כמו סבלנות, השתחררות מכעס, ביטחון והשתדלות מדאגה והכרת הטוב והודאה לבורא העולם על הכל. 

אין ספק שהרייקי הגיע אלינו ממקורות פסולים בתכלית, בהם איש אינו יודע בבירור מהיכן מקורם והאם האבחון והטיפול או חלק ממנו הגיע ממקדשי עבודה זרה או שאולי אין קשר בין העבודות הזרות ל"רייקי". בריכוזים חרדיים ישנם מטפלי- רייקי שהחליפו את הסמלים הטיבטיים בסמלים הלקוחים מחכמת הקבלה דווקא והם מבקשים, לפני הטיפול בקליניקה, שהקב"ה יעביר דרכם את "אנרגית החיים" ויביא רפואה. שיטת ה"רייקי" התקבלה בחשדנות רבה בקרב הרבנים ואישי ההלכה שעסקו בבירורה וכשרותה. 

בשו"ת "מעשה חושב", בו כותבים רבני ה"מכון הטכנולוגי להלכה" בירושלים, מסכמים את נושא ה"רייקי" בכך ש"הזדקקות לשיטת ה"רייקי" באה בחשבון אך ורק לאחר שתתקבלנה הוכחות בדוקות ומשכנעות שהשיטה אכן עשויה לסייע בריפוי ובהחלמה. בהעדר הוכחות כאלו אסור להזדקק אליה, והמציע אותה לציבור גונב דעת הבריות ומזיק להם, לפחות בגרמא, כיוון שהוא מונע מהם ריפוי אחר, יעיל ומועיל". בהמשך כותבים הרבנים שחקרו את השיטה, שצריך להיזהר ולהישמר שה"רייקי" לא יגרום נזק למטופל ("כעין השפעה של עין הרע שמצאנו בחז"ל, ולא רק נזק של מניעת ריפוי"), והם מציעים שבנוסף, יש לשנות את הסמלים שבהם משתמשים המרפאים בשיטת ה"רייקי" ולהחליפם בסמלים אחרים, שאין בהם שום סרק של עבודה זרה ואביזרייהו, ומה טוב אם ישוו להם אופי יהודי ברור ומובהק".

לעומת גישתם של רבני "המכון הטכנולוגי" שבראשות הגרי"ל הלפרין שליט"א, סוברים רבנים אחרים (שגם הם מסתייגים מה"רייקי", בגלל אי ההוכחה הגורפת על הצלחת הטיפול בשיטה), שאם כבר, אז עדיף שלא לשלב ב"רייקי" שום סממן יהודי ולהשאירו כרפואה טבעית. לדבריהם, העירבוב שבין רפואה ויהדות אינו בריא, גם מבחינה הלכתית, כי "אם מערבבים עניינים רוחניים, עלול להיות מגע עם כוחות רוחניים ועבודת ה' בדרך חדשה"... 


שיטת האבחונים- קסם או כישוף? 

הרבנים שדנו בנושא זה העלו בתחילה את האיסור לעסוק או להתרפאות בכישוף או בקסם, שהוא איסור מהתורה. לדעת ה'תרומת הדשן' (ב' פסקים וכתבים צ"ו) אין כלל איסור להתרפאות בקסם או בכישוף, אך הכרעת השו"ע שאסור לדרוש במכשפים, אפילו לחולה. גם הש"ך הביא את דברי המהרש"ל האוסר לחולה המסוכן בסכנת אחד מאברי גופו, לשאול בקוסמים ובמכשפים. ישנם מרבותינו וגדולינו שכתבו, שבדורותינו אנו בכלל התבטלו להם כל הכישופים והקסמים ולא ניתן מציאותית להתרפא מקסמים ("וכבר גער ה' בשטן ונתבטלו כוחות הטומאה וכל בעלי אומניות כאלו יבש ידם, הכל סר נאלחו, ואין גם אחד אשר כוחו בידו לקסום ולכשף"- דברי ה"תפארת ישראל" בשם מהר"י חגיז בעל "עץ חיים"). כך גם כתב רבנו ה"נחלת שבעה", שהיום כלל לא אסור להתרפאות בכישופים. מפני ש"עתה הכישוף בעולם הכל הבל"... דברים אלו נכתבו רבות בספרי החסידות ורבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל כותב במספר מקומות שכאשר ביטלו חכמים את יצר העבודה זרה, התבטלה גם כוחה של העבודה זרה ואין בכוחה, וגם אין בכח הכישופים ו"התגלות הקליפות", לפעול רפואות וישועות על האדם. דברים דומים כתב גם רבי נתן מברסלב זצ"ל, תלמידו של רבי נחמן מברסלב זצ"ל, ועוד רבים מגדולי החסידות.

מעניינים הם דבריו של הרבי מקוצק זצוק"ל, שאמר שאחר שהרמב"ם פסק שאין ממש במכשפים ובקוסמים "וכל דבריהם דבר שקר וכזב הם", אזי נפסקה ההלכה בשמים כדעת הרמב"ם, (למרות שהגר"א ז"ל חולק עליו בעוז), והתבטל כוחם של המכשפים והקוסמים. אחד הרבנים שעסק בעניין מציין שגדולי הדור באירופה התייחסו לכל תופעת רופאי האליל והקוסמים כבעיה שקשורה להלכות אונאה ומקח טעות, ולא להלכות מעונן ומכשף...

ואמנם, גם אם אין בכוח שיטות האבחון והרפואה הללו, הנובעים אולי מכוח כישוף או קסם, להצליח ולרפאות, עדיין לא ברור שאין בעיסוק בהם איסור של קסם וכישוף והרבנים שעסקו בשאלות אלו דנו בדבר בהרחבה. 

וכן, כל ההקשר שבין קסם וכישוף לרפואה האלטרנטיבית קשור דווקא אם אכן ישנו קשר בין הרפואה הזאת לכישוף וקסם, דבר שלא הוכח עד כה בהחלטיות. 


"דרכי האמורי"?

אך גם אם אין שום קשר בין שלל השיטות האלטרנטיביות ובין קסם, כישוף או עבודה זרה, עדיין יתכן שבכל שימוש רפואי של "משיכת אנרגיה" על ידי הנחת ידיים ופעולות שונות, מוגדרת כ"דרכי האמורי" והם אסורות בעליל. 

ה"תוספות" מגדירים את איסור "דרכי האמורי" כמנהגי גויים של הבל ושטות והינם אסורים משום חוקות הגויים ("בחוקותיהם לא תלכו"). לדעת הר"ן מדובר ברפואות שהגויים עוסקים בהם מבלי שיש להם מבוא טבעי והם אינם נתאמתו בנסיון ולפי המהרי"ק מדובר בדברים משונים ותמוהים. הרמב"ם אוסר שימוש ב"סגולות ובכוחות מיוחדים" שהגיעו מהגויים, כאשר אין בהם "היקש טבעי". לפי הרמב"ם, כל דבר שאינו מרפא בדרך הטבע, אסור לעבור על דת ולרפאות בו, אפילו במקום של פיקוח נפש, ולכן "רפואה סגולית" אסורה. מסיבה זו טענו חלק מהרבנים ששימוש בשלל השיטות הבלתי קונבנציונאליות, נכללות ב"רפואה סגולית", והם אינם נחשבות לרפואה טבעית.

הדבר נכון בוודאי ביחס למספר מועט של שיטות משונות ומוזרות, אך ברוב אמצעי הרפואה המשלימה, יסבירו לך העוסקים בתחום שמדובר ברפואה טבעית לחלוטין, כזאת העובדת עם הטבע וההגיון הרבה יותר מאשר חלק מהרפואה הרגילה. מאחר שראינו שלפחות לפי הרמב"ם (ועוד ראשונים), חלק מהגדרת "רפואה סגולית" היא רפואה שלא הוכחה כרפואה שזקפה לעצמה הצלחות גורפות, לכן דינם כדין "רפואה סגולית" הבאה מהגויים והשימוש בה אסור מפאת "דרכי האמורי".

נכון, הרפואה המשלימה תוכיח לך שבאלפי מקרים שיטות הטיפול שלה הצליחו והבריאו אלפי מטופלים, אך הרבנים (מכל המגזרים והעדות) דוחים את הטענה הזאת, באומרם שעדיין לא הוכח מספרית ומדעית שאחוזי ההצלחה אינם עולים על אחוזי המקרים של רפואה ספונטנית בלתי מוסברת או יותר מהצלחות של תרופות- דמה במקרים פסיכוסומאטיים. ישנם אלפי מקרים שבהם אנשים נרפאו בזכות תחושה שהתרופה שנטלו תרפא אותם, למרות שהיתה זאת תרופה לא אמיתית. לפעמים מוחו של האדם נרגע בכך שהוא מטופל כיאות והוא משדר לגוף שהנה, הכל יהיה בסדר, וכך גופו מתרפא אט אט. אך האם זה אומר שאכן גופו נרפא על ידי תרופה מועילה? ממש לא. הפסיכולוגיה הנפשית של האדם היא זאת שגרמה לו להתרפאות, אך לא הרפואה המשלימה. 

היד יציבה או צונחת

אם עד כה עסקנו בשאלה האם חלק מהרפואה המשלימה קשורה לעבודה זרה, לכישוף או לקסם (דבר שלדעת עוסקיה, היא אינה קשורה אליהם כלל) או האם מדובר ברפואה טבעית והגיונית, שאף ניתן להוכיח אותה מדעית וסטטיסטית, הרי שכעת ניגע בבעיה חמורה אחרת, עליה הצביע בעל "ים החכמה", המקובל הגה"צ רבי יצחק מאיר מורגנשטרן שליט"א, שפרסם מאמרים בתחום ה"מוח אחד".

המטפלים של "מוח אחד" ושיטותיו הדומות טוענים שהשריר שבגוף האדם מושפע מהמוח, והמוח מושפע מתת- המודע שלנו, כלומר ממצבור הזכרונות והמידע שצבר חלק המוח האחורי של כולנו, שם נאגרים המאורעות והתחושות שחשנו והרגשנו מאז יום היוולדנו, ואף לפני זה, בתקופה שהיינו בבטן אימנו. האבחון נעשה בצורת שאלות ותהיות, נושאים ונידונים רבים מספור, המקיפים את עולמנו הפנימי, כאשר מומחי "מוח אחד" ושיטותיהם הרבות גם "שואלים" בהמשך את המוח שלנו, קרי: את תת- המודע שלנו, כיצד הגוף שלנו חושב להגיב ולרפאות את עצמו, כדי להשתחרר מאותם הבעיות והנושאים שהתת- מודע שלנו אגר במשך השנים והוא סובל מהם. 

ומעדות אישית, השריר שביד אכן מגיב בצורה שונה למגוון השאלות שהמטפל מציג בפניו. המטופלים יושבים על מיטה או כסא, מושיטים יד למטפל, ששואל את ה"תת- מודע" שאלות. אם ה"תת מודע" "שומע" משהו ש"מציק לו", היד נופלת, פשוט נופלת, ואיזה מצליחה להחזיק את עצמה. כאשר המטפל שואל (והוא שואל את ה"תת מודע" בשקט, בלי שאתה עצמך תשמע את השאלות!) את "תת המודע" שאלות שאינם מטרידות את הגוף שלך, היד תמשיך להיות יציבה וחזקה. לפעמים היד נופלת במילה "חרדות", "ערך עצמי" או "אתה לא מסוגל לעשות מה שמוטל עליך". לפעמים ה"תת- מודע" שלך משדר שחסר לך חום או אהבה, קשר משפחתי או ידידים, כסף או כשרון לתקשר אם הסביבה, בעיות עם ההורים או קשר גרוע עם הילדים, ועוד כהנה וכהנה. מדובר בדבר מופלא ומדהים, שלפחות מבחינה אבחונית, הוכיח את עצמו במקרים רבים מאד. בהמשך, אחר שהבעיה האישית- הרפואית שלך אובחנה והמטפל יודע מה חסר לך מבחינת הנפש, מה חוסם אותך ומה גורם לך לאלרגיה, לכאבי בטן לא סבירים או לסחרחורת כשאתה הולך ברחוב, למשל, ימשיך הוא "לשאול את תת- המודע" שלך כיצד לטפל בך, וה"תת מודע" עונה, באמצעות השריר...

הכל נחמד ויפה. אז מה הבעיה בדיוק?

הרמב"ם (בספרו "מורה נבוכים") מאריך לאסור, כחלק מאיסור "לא תעוננו ולא תנחשו", את השימוש ב"כוח המדמה" של האדם. לדברי הרמב"ם, לפעמים הדמיון המודרך של האדם גורם לו להבין דברים עמוקים על אישיותו שלו ועל אישיותם של האחרים וישנו איסור לפעול על פי "כח מדמה" זה. רבנו ירוחם (נתיב י"ז ח"ה) מצטט את דברי הרמב"ם ומוסיף שלפיכך אסור גם "אלו העושים נקודות בכתב או בחול, וכל כיוצא באלו הדברים".

ה"בן איש חי" (בספרו 'ידי חיים') מסביר את עניין ה"נקודות בכתב או בחול" בכך שישנו "גורל החול האמיתי, המיוחס לאברהם אבינו", בו רושם האדם, מבלי לחשוב הרבה, שורה של מספרים או נקדות, לפי מה שמחשבתו הפנימית תורה לו לעשות באותו הרגע. האדם יושב, רושם על הנייר או מצייר על החול כמה צורות, מספרים או נקודות, ומומחי הנקודות והציורים הללו יכולים להסביר לו, דרך הנקודות הלכאורה- אקראיות ששירבט על הדף או על החול, מהי התשובה לשאלותיו. 

הגרי"מ מורגנשטרן טוען שאבחון ו"שידור" אל "תת- המודע", כמוהו כגורל החול המסתורי, בו מגיע האדם אל מחשבתו הפנימית, המוציאה החוצה תשובות לשאלותיו ולנבכי נפשו. לדברי הרב מורגנשטרן, שימוש ב"כוח המדמה" הזה מותר רק ע"י "דרך קדושה ושמות הקודש וייחודים", אך לא בדרך של חול, וה"מאבחן" כך ומקבל תשובות לשאלותיו, עובר על איסורי תורה.

הוא מצטט את דברי רבי שלמה קלוגר (בשו"ת טוב טעם ודעת) ושו"ת תשורת שי, האוסרים להגיע לריכוז המחשבה ולשאול "את השולחן" שאלות, שהתשובות עליהן מגיעות לאדם דרך ריכוז מחשבתי ו"כח המדמה והנפש" והוא מסביר שלמרות שאין במעשה "גילויי הסודות על ידי שולחן" שום כישוף, קסם או לחש, בכל זאת הדבר אסור, כי פעולות אלו מביאות את האדם להגיע לנבכי נפשו ולהוציא את "תת המודע" שלו החוצה. 

לדבריו, אבחון פנימי- נפשי על ידי הבטה בכף היד או בחכמת הפרצוף (כמובא בארוכה בזוהר הקדוש בפרשת יתרו. וראה בפירוש הרמ"ק שם) או דרך סימנים ברורים בכף הרגל או בנקודות בגוף, מותרות. מפני שאלו "פעולות גשמיות" הניראות בגוף האדם, אך "כל שלא נתגשם השפע בהגוף באופן ברור שאפשר לראותו בגשמיות, ורק צריך לשאול את הנפש וצריך לכח המדמה, נקרא שהוא מעורר את הכח הרוחני של המדמה דרך פעולה והוא בכלל איסור". 

הגרי"מ מורגנשטרן מזהיר ש"מטפלים אלו יקראו לטיפוליהם בשמות כמו "כח הנפש" או "כח הגוף הטבעי" או "תת מודע", "אבל הכל הוא הנפש והדמיון שהוא מגיע על ידו לידי תשובתו"... 

לעומתו, סוברים רבנים חשובים אחרים שלא מצאנו שום מקור נוסף להגדרת "קוסם" ו"לא תעוננו" ב"כח המדמה", "וקשה מאד לבנות מלשון ה"מורה נבוכים" שלא מוזכר בראשונים וברמב"ם הי"ד החזקה". ולדבריהם שיטת "מוח אחד" נחשבת לשיטת ריפוי טבעית בעליל, שיש לה הסברים המתקבלים היטב על הדעת ואפשר ללכת בהחלט למרפאי "אייפק", "מח אחד" ודומיהם. זאת כמובן בהסתייגות שאותם מטפלים לא מערבבים גם אמונות- טפלות, שגיונות ורפואת אליל, שאינה קשורה להסברים המסתברים והנורמטיביים של ה"מח אחד" ודומיהם".

ואם יורשה לי, הקטן שבקטנים, אעיר הערה קטנה על חידושו של הגרי"מ מורגנשטרן שליט"א: מדברי רבותינו שהזכירו את האיסור בשימוש ב"כח המדמה" נראה שאסור לפעול ולהשיב תשובות לשאלות, המגיעות דרך הנפש והתת- מודע שלנו. אך עדיין לא ראינו שנאסר לגלות כיצד תת- המודע שלנו מגיב על גופנו שלנו עצמנו. וכשם שאיש לא אסר את הגרפולוגיה, למרות שכתב היד שלנו מגלה למביני דבר על תכונותינו, חסרונותינו ופחדינו, כך אין סיבה לאסור לתת לשריר שביד לגלות לנו מה המוח שלנו חושב וממה הוא סובל. כאשר הנפש והמוח שלנו "משדרים" כיצד לפעול ולנהוג בדברים שאינם קשורים לגוף עצמו, עליו פוקד המוח, יתכן שהדבר אסור משום "כח המדמה". אך לא מצאנו שאסור לגלות מתוך גופנו עצמנו ממה המוח שלנו סובל, מה הוא עוצר בקרבו ואיזה "חסימות" דרושות לו לשחרור הלחצים בו הוא שרוי. השריר ותת-המודע אינו מגלה לנו על העתידות או על העבר של אנשים אחרים, אלא רק מה קורה בגופינו וממה המח עצמו סובל, וגם כיצד המח והגוף עצמו סוברים שניתן לטפל בגוף ובמוח עצמו. וראו גם ראו שה'בנין ציון' (סימן ס"ז) (וגם ה'אגרות משה') התיר את השימוש בהיפנוזה, שהיא דומה לכאורה בתכלית ל'מח אחד', בהיות המהפנט מגיע אל שרשי התת המודע של המהופנט ומוציא מתוכו את קורות מהלך חייו, והדבר צריך עיון ובירור. 

כמובן שרק נגענו בנושא בקצה המזלג. בוודאי שאסור לאיש מאיתנו לסמוך על הנאמר בו להלכה ולמעשה, ובפרט שכעת שמעתי שבקובץ 'פעמי יעקב' הובאו דעות מפוסקי דורנו וגדוליו שליט"א, האוסרים לחלוטין את השימוש בשיטות 'מח אחד' ודומיהם, וכל אחד יבדוק, ילמד, יתייעץ עם רבותיו ויגיע להכרעה. 

• (מקורות: "אסיא"- האנציקלופדיה הרפואית- הלכתית, ע"ה- ע"ו. מאמר הרב ש. אבינר. ספר ים החכמה עמוד 28 ואילך. קובץ "בית אהרון וישראל" קל"א שנה כ"ב ה'. "מח אחד- דעות שונות", ד. כהנא. קובץ פעמי יעקב,אב התשס"ח, מאמר הרב ש.י. רוזנבלט). 
• פורסם בעיתון קוראים אלעד, תמוז התש"ע, ומפורסם באתר באדיבות הכותב.

הדיבוק בהיסטוריה היהודית - הרב ש.ב. גנוט שליט"א

פרטים

קטגוריה: תורה ומדע

פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 11:32

נכתב על ידי Super User

כניסות: 512

הדיבוק בהיסטוריה היהודית

* בשבוע שעבר שוחחו כולם על "הדיבוק" של יהודי ברזילאי, שהגיע לארץ הקודש בכדי לתקן את נשמתו * רבנים ומקובלים ידועי שם ערכו בירושלים את "הוצאת הדיבוק" והרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א מביא בפנינו, על קצה המזלג, סיפורי מופת ועובדות על תופעת הדיבוקים והגילגולים, הרוחות ופחדם מגדולי ישראל, והפעם דווקא בריכוזים ליטאיים * הדיבוק בכבשונו של אדוננו הגר"א מוילנא, רבי חיים מוולוז'ין, הצדיק רבי שלמה, ה"חפץ חיים" ורבי אלחנן וסרמן זצוקללה"ה * החזיר שדיפדף בסידור לפיוט העוסק בעשו, הרוח שהשליכה אבן על זכריה הנביא ופחדם של הסיטרא אחרא מענק התורה, שאכילתו כ"אכילת קרבנות" *

תופעת הדיבוקים, הגילגולים והרוחות, היתה חלק בלתי נפרד מהמציאות בכל ריכוזי היהודים בכל רחבי העולם. התופעה המופלאה הזאת, שהוכיחה לכל רואיה על כי "יש דין ויש דיין" ושכל ברואי עולם נשפטים לאחר פטירתם בבית דין של מעלה, לא החלה להתפרסם רק בשנים האחרונות. מדובר בתופעה שכיחה ומוכרת ואנו נתמקד הפעם בעיקר ב"דיבוקים" שהתפרסמו בליטא, עליהם העידו גדולי עולם, תלמידי חכמים מופלגים וצדיקים נודעים בכתביהם. כל העובדות המובאות כאן לפניכם לוקטו ממקורות מהימנים, רציניים ומחושבים, אותם כתבו אנשי אמת ויראי אלוקים, ויהי לפלא ולחרדת אלוקים.

מהו 'דיבוק'? על פי ההגדרה האנציקלופדית, 'הדיבוק' הוא תופעה של חדירת רוחו של נפטר אל גופו של אדם חי ומשתלטת עליו. על-פי האמונה היהודית, לרוח המת נתנה רשות לכך בעקבות חטא של האדם החי. רוחו של הנפטר מבקשת מעין מקלט בגופו של החי, מפני המזיקין שפוגעים בו. 
התופעות שאוחזות באדם עקב הדיבוק הם: תוקפנות כלפי חוץ ותוקפנות עצמית, פרכוסים של הגוף, עיוותי פנים וגלגול עיניים לאחור, אובדן הכרה, דיבור בשפה והברות לא מובנות, השמעת קללות, הבעת תיעוב לערכים דתיים וחברתיים שונים ועוד.

לפני זמן מה הגיע לישראל יהודי ברזילאי, הסובל מתופעות המזכירות את הדיבוקים המזרח- אירופאיים. האיש הגיע עם מלווים מברזיל ונכנס אל בתיהם של גדולי התורה, וביניהם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, שהסכימו שיתכן מדובר ב'דיבוק'. בשבוע שעבר נערך בירושלים טכס של הוצאת הדיבוק, בעזרת הנשים של ישיבת 'השלום' בירושלים, הצטופפו אלפי אנשים, שביקשו לצפות במעמד הנדיר של הוצאת 'דיבוק',שנערך על ידי רבי דוד בצרי. המעמד המרטיט נערך לעיניהם של אלפי סקרנים, שרבים מהם נתקפו בפרצי בכי וחלחלה מהמעמד, ומקולה המשונה של רוח הרפאים המנסרת בחלל הישיבה.

ה'דיבוק', שעל הוצאתו התאמץ הרב בצרי מזה שעות ארוכות, סירב לצאת. שעה ארוכה התחנן הרב בצרי שרוח הרפאים תחשוף את שמה, אלא שזו סירבה בתוקף. על פניו של הרב בצרי ניכר מאמץ עילאי. הוא כיוון כוונות, ייחד ייחודים ואומר דברים שונים מתוך ספרי קבלה רבים שהיו הפתוחים לפניו. הוא תקע בשופרות כשדמעות מציפות את עיניו, והשתמש בכל דרך קבלית אפשרית, על מנת לגאול את הצעיר מברזיל מכבלי רוח הרפאים המסרבת לעזוב את גופו.
הקול היוצא מתוך גופו של האברך לא הרבה לדבר ולא שיתף פעולה עם הרב בצרי. באחת הפעמים הבודדות שקולו נשמע בבירור ובאופן ממושך, סיפר ה'דיבוק' כי כאשר היה בין החיים, הרג פעם בני זוג, ולקח את בנם לעבודה זרה. הרב בצרי הציע תיקון לנשמתו של ה'דיבוק', אלא שהלה סירב להצעה ובינתיים הוא עדיין שוכן בתוך גופו של הצעיר. הרב ערך 'תיקון' מיוחד באמצעות שופרות, ואף אמר את י"ג מידות הרחמים. כאשר הגיעה שעת חצות, הורה הרב בצרי לכל המשתתפים לקבל עול מלכות שמים, וקהל האלפים כולו נענה לבקשה ופתח בקריאת שמע משותפת.

בין הקהל היו רבים הטוענים כי במהלך קריאת השמע נשמע קולו של הדיבוק כמשתתף בקריאה ההמונית. "מגופו של הבחור שמענו איך שיוצאים שני קולות במקביל - שלו ושל הדיבוק", טוענים עדי ראייה. לעת עתה לא יצא הדיבוק וכנראה ייערך טכס נוסף של הוצאתו.

הדיבוק: "אכילתו שקולה כקרבנות"

בהקדמת הגאון רבי אברהם שמחה מאמצ'יסלאב זצ"ל לספר "מדרש רות החדש" עם ביאורו של אדוננו הגר"א ז"ל מוילנא, מספר הוא סיפור נפלא, ששמע מדודו רבנו חיים מוולוז'ין זצ"ל. וזהו סיפור המעשה המופלא: באחד הימים נכנסה רוח רעה, "דיבוק", באיש אחד בוילנא, וכשהובא לחצר בית הכנסת התרגשה המולה גדולה, מרוב האנשים שרצו לראות את הפלא בעיניהם. הגר"א ז"ל, שישב אז בחדרו ועסק בתורה, כאשר ביתו שכן באותה חצר, פתח את החלון למשמע ההמולה הגדולה והשקיף בעדה כדי לראות על מה הרעש והמהומה.

מיד כשראה הדיבוק את פניו של הגר"א מביטים מבעד לחלון, החל לצעוק: "רבי! אתה הוא שמכריזים עליך מלמעלה: "הזהרו באליהו ובתורתו! אם תגזור עלי במאמר פיך לבד (= בלי השבעת שמות הקדושים), שאצא מגופו של איש זה, הרי מוכרח אני לשמוע ולצאת". הגר"א הביט באיש ובדיבוק ואמר: "מעודי לא רציתי שיהיה לי עסק עמכם, וגם עתה איני רוצה לדבר עמכם כלל!". הידיעה על דברי הגר"א, כך מספר הגרא"ש זצ"ל, עשתה כנראה כנפיים בשורות הסטרא אחרא, שכן בחלוף זמן- מה, אירע מעשה, שנכנס לו דיבוק של רוח רעה בנער מבני קהילת נוברדהוק והרוח ששכנה בו דיברה במשך זמן רב מתוך גרונו, דברים נשגבים ונוראים. באחד הימים רצו אנשים להפחיד את הדיבוק הזה ואמרו לו: "אנו נוליך אותך לוילנא, לרבי אליהו חסיד, ואם הוא ירצה, בוודאי יוכל להרחיק אותך מהנער", והדיבוק השיב: "אכן, נכון הוא שאנו פוחדים ממנו, אבל הובטחנו מאיתו שלא יהיה לו שום עסק איתנו"...

הדיבוק נשאל באותה ההזדמנות מדוע הם, הדיבוקים, יראים מהגר"א מוילנא זי"ע והרי הוא אינו מסגף את עצמו בתעניות ורק אוכל כדרכו מידי יום ביומו. השיב להם הדיבוק: "אוי לנו גם מאכילתו, כי זה מזיק ומאבד אותנו, כי שקולה אכילתו כקרבנות".

את הסיפורים הללו סיפר מרן הגרא"מ שך זצ"ל פעמים רבות ואמר שראה אותם בעיניו, כתובים ב"פנקס הקהילה" העתיק של וילנא.

הגאון רבי צבי הירש פרבר זצ"ל מספר על דיבוק' אחר, 'הדיבוק מנוברדהוק': "זקננו סיפר לנו מן הגלגול מנוברדהוק בדור הגר"א זצ"ל, אשר בראותו רשע היה רץ אליו ומחבקו ומנשקו, וכראותו צדיק היה בורח ממנו בגועל נפש, ולפעמים אם היה מחבק איש ומכבדו, היה איש מתבייש כי נגלתה רשעותו הצפונה, והתחיל להרהר בתשובה ואז הרגיש תיכף הגלגול וצועק עליו "מה היה לך עתה, כי לא יכול לעמוד עוד עמך" ויפנה לו עורף בגועל נפש".

בספר "הצדיק רבי שלמה" מסופר סיפור דומה, שהגר"ש בלוך, תלמידו של ה"חפץ חיים" זצ"ל, סיפר ששמע מרבו ה"חפץ חיים" כך: "בזמן הגר"א ז"ל היה אחד שנכנס בו הרוח, והיה הולך ברחוב ופוגש אנשים ופורט להם את עוונותיהם, וכך היה דרכו לומר: "אני מחבב אותך", ואז התחיל לפרוט את עבירותיו של העיר, והיה האיש מתבייש כי מתפרסם אמיתות מעשיו לפני אחרים, והיה מהרהר בתשובה. אז היה הרוח אומר לו: "אני שונא אותך", על כך שחזר בתשובה, והיה בורח ממנו. פעם רצו להפחידו שיקחוהו אל הגר"א ז"ל. השיב הרוח כי אינו מפחד, כי הגר"א אין לו עסק איתנו". עוד סיפר ה"חפץ חיים", כי אותו "דיבוק מנוברדהוק" סיפר כי הוא היה האדם הראשון שזרק אבן על זכריה הנביא ע"ה.

בספרו הביוגרפי של ר' בצלאל לנדוי על הגר"א ז"ל, סיפר עדות בשם הגר"א לאפיין, מפי רבו הסבא מקלם, מפי רבו רבי ישראל מסלנט, שהדיבוק הלזה אמר לסובבים אותו כי הגר"א מוילנא נמנה השלישי שבין הצדיקים שבדור. משנשאל הדיבוק מדוע הגר"א הוא רק השלישי ברשימה, השיב הדיבוק כי הגר"א מפורסם קצת וזה מגרע את השלימות. והסביר רבי אליהו לאפיין, כי "הגר"א היה מפורסם קצת, שכן לעומת גדלותו הנשגבה אין פרסומו אלא מועט"...

תיקון נשמות אצל הגאון החסיד מוילנא

"מאומת אצלי", כך כתב הגר"ש קצנלבויגן זצ"ל אב"ד וילנא בהסכמתו ל"ספרא דצניעותא" עם ביאור הגר"א ז"ל, "שכמה נפשות באו אליו (אל הגר"א), להתחנן על נפשם לתקן". תלמידי הגר"ח מוולוז'ין העידו בשם רבם כי "פעם אחת דנו לנפש אחת בגפרית, בחדר הגר"א ז"ל" והגאון הרד"ל, רבי דוד לוריא זצ"ל, מספר כי שמע בשם הג"ר שאול אב"ד וילנא מעשה שהיה עימו, שבעת רבנו הגר"א, ביקש להביט אחריו ולעקוב אחרי תנועותיו גם בעת שנתו, היינו במהלך אותה מחצית השעה שקצב  הגר"א לעצמו לשינה. והנה, כמה פעמים ראה בו שפניו של הגר"א משתנים תוך כדי השינה ודומה הוא לאיש שהצטער צער גדול, ועווית על כאב עבר על פניו. יום אחד שאל הוא את הגר"א על כך ומשדחק ברבנו שוב ושוב, השיב הגר"א כי אינו יכול לסבול את הצער של נפשות המתים, ובפרט אלו אשר נפטרו לאחרונה, אותם הכיר ודיבר עימהם.

ברשימותיו של הצדיק רבי יוסף זונדל מסלנט נכתבו דברים עמומים בעניינים אלו, ואלו דברי לשון קודשו: "שמעתי ממוהר"ם כ"ץ ז"ל מעשה של הגאון ז"ל, נידון גבאי, ואח"כ דנו לפני הגאון ואמר שניצל מדינו. ומעשה שהראו שערי גן עדן ושערי גיהינום".  ועוד כותב מוהרי"ז מסלנט: "עוד שמע הנ"ל מהרב ז"ל, מעשה חייט מעיר הידוע, שהיו בשבת במלון ביער, ובמוצאי שבת הראו להם להרב שלהם, וביקש שיפרסמו שיהיה להם כפרה".

החזיר הסתובב ברחוב ושר "לכה דודי"

בספר "הצדיק רבי שלמה" מספר שאביו זצ"ל אמר לו כי ראה בעיניו בעיר נוברדהוק כיצד חזיר מסתובב ברחובות ושר "לכה דודי" בניגון ובקול של חזן אחד, שהיה ידוע לבעל עבירה ר"ל.

סיפור מופלא ומיוחד, המלמד אותנו על דרגתם הגבוהה של לומדי תורה לשמה, מסופר גם הוא בספר "הצדיק רבי שלמה", בשם מרן ה"חפץ חיים", וכך הוא סיפור המעשה: בוילנא היה עשיר אחד שבכל יום ויום הגיע אליו אחד מעניי העיר והטרידו מאד. העשיר, שלא ידע כבר כיצד להיפטר מהעני המוזר, לקחו בכח אל הגאון רבי חיים מוולוז'ין, כדי שיסביר לו מה העני רוצה ממנו. רבי חיים מוולוז'ין, כך סיפר ה"חפץ חיים", ראה שרוח נדבקה באותו העני והוא שאל את הרוח מי היא ומה היא רוצה. השיב לו הרוח שהיה מלמד של ילדיו של אבי העשיר הלזה. "באחד הימים רימה העשיר המנוח את אחד הגויים בסכום של עשרת אלפים רובל כסף ואני, המלמד, חתמתי על שטר הרמאות", סיפר הרוח לרבי חיים מוולוז'ין, "לכן התגלגלתי בגופו של עני, כדי שאגיע לבנו של העשיר המנוח, הלא הוא העשיר שאני נטפל אליו, ולומר לו להשיב את הכסף הגזול לאותו גוי, ובכך יתוקן עווני".

העשיר המופתע, שעמד ליד רבי חיים מוולוז'ין ושמע את "סיפור הרוח", החל לצעוק: "לא  יכול להיות ששבת לעולם הזה בגלגול של רוח, רק בגלל עבירה כה קטנה!"...
השיב לו הרוח: "נכונים דבריך. אמנם הייתי פושע גדול ובעל עבירות, אך בסוף ימי קיבלתי על עצמי ללמוד בכל יום במשך 4 שעות תורה לשמה, וכך עשיתי, וכשעליתי לשמים דנו אותי וקיבלו את תשובתי ותיקנו את כל פשעי מעברי, אך הרמאות הזאת נשארה ללא תיקון ולכן שבתי לעולם כדי לתקנה". והוסיף ה"חפץ חיים": "מזה המעשה למדתי שהתיקון לעבירות החמורות, הוא ללמוד תורה לשמה".

רבי שלמה בלוך, תלמידו של "החפץ חיים", סיפר בשם רבו, כי בעיר שאוועל קם השמש בבוקר השכם לפתוח את פתח בית הכנסת והנה מגיע איתו לבית הכנסת חזיר- יער, שרצה אף הוא להיכנס לבית הכנסת. ניסה השמש לגרשו, אך החזיר התעקש, וכשהשמש פתח את הדלת קפץ ורץ פנימה. החזיר ניגש אל עמוד החזן ודיפדף בסידור של קלף שעמד שם, עד שהגיע לפיוט "מה לך חזיר היער במתי יער". החזיר קרע את המילים האלה מהסידור וברח משם. השמש המופתע וההמום ניגש בבהלה לרב העיר, שאמר לו שפיוט זה נמשל לעשיו הרשע וכי יש בכך סימן רע. כעבור ימים ספורים אירעה שריפה גדולה בעיירה וכל בתי היהודים נשרפו. "היה זה גילגול של עשיו", הסביר ה"חפץ חיים".

הדיבוק שנכנס באשה שהפריעה לבעלה ללמוד

 סיפר רבי שלום שבדרון זצ"ל, בהקדמתו לספר "לב אליהו" (עמוד 28): "הנה ידוע כי מורי ורבי, רבי אליהו דושניצר היה מבין עשרה אנשי כולל לומדי "סדר קדשים" בראדין, שה"חפץ חיים" שלח אותם להוציא את הדיבוק מהאשה שהביאוה אל ה"חפץ חיים" וגם ידוע היה שהגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן ז"ל היה מספר את סיפור המעשה בכל סעודת פורים לפני בני הישיבה במשך שעתיים, ולכן כשנזדמן לי פעם לשאול את רבי אליהו דושניצר מהמעשה הזה, וביקשתיו שיספר לי ענה לי: "מה יצא לכם מזה, אך אני אספר לכם מעשה כעין זה שיש בו מוסר השכל. סיפור זה אתם יכולים וגם כדאי לספר ברבים, ואתם יכולים להקדים כי אני סיפרתי לכם את הסיפור, בדיוק כמו ששמעתי מפיו של הגאון הנודע רבי אלעזר משה הורביץ זצ"ל מפינסק. ואתם הרי מכירים אותי שאינני משקר חס וחלילה, וגם אינני מגזים ולא מוסיף כלל בזה. רק חוזר מילה במילה כפי ששמעתי מפיו של רבי אלעזר משה"...

רבי אליהו דושינצר סיפר לר' שלום שבדרון על סוחר יהודי בר אוריין שהתגורר בקלם, ששמו היה ר' נטע. לר' נטע היתה בת יחידה, שהתחתנה עם בחור בן ישיבה מופלג ותלמיד חכם. ר' נטע העניק נדוניה בת אלפיים רובל לחתנו וקיבל על עצמו להאכיל את בני הזוג ולפרנסם במשך מספר שנים. הזוג חיו באושר והבעל עסק בתורה הקדושה בכל כוחו. כאשר הסתיימו שנות השובע והחותן סיים את ההתחייבות לפרנסם, הפצירה האשה בבעלה המתמיד לפתוח בית מסחר בכספי הנדוניה ולשבת בחנות רק במשך שעתיים ביום, כאשר בשאר שעות היממה תשב היא עצמה בחנות והוא ישקוד על תלמודו. ואכן, כך עשה הבעל בתחילה, הגיע לחנות רק שעתיים ביום, אך כעבור תקופה קצרה הגביר את עיסוקי המסחר שלו והוסיף עוד שעות לעבודתו, עד שלבסוף זנח לחלוטין את תורתו ולא היה לו זמן לפתוח גמרא.

ויהי היום ובמוצאי שבת אחד לאחר חצות יצאה האשה החוצה כדי לרוקן חבית של מים מלוכלכים. היא שבה הביתה וכאילו נחנקה. האשה לא יכלה לדבר. הבעל אץ רץ והזמין רופא, אך הרופא לא ידע מה לעשות. האשה הובהלה לטובי הרופאים, שלא מצאו לה מזור, עד שבעיירה החלו לדון ולדבר שאולי נכנס באשה דיבוק...

נסעו להם הזוג לסטוצ'ין, אל המקובל רבי מענדיל, שהיו נוסעים אליו בעניינים שכאלו. המקובל שאל את האשה דבר- מה ואז לפתע נשמע קול עונה בתוך בטן האשה ולא משפתיה. כל הנוכחים נבהלו ואמרו: "הנה! זהו דיבוק!", אך המקובל ר' מענדיל לא היה בטוח בכך במאת האחוזים. הוא שאל את האשה מי נמצא איתה והדיבוק השיב, דרך בטן האשה, "חמישה מלאכי חבלה". ר' מענדיל חקר אותו לשמותיהן וכשהדיבוק השיב מה שהשיב, אישר ר' מענדיל  שאכן מדובר בדיבוק. הצדיק החל לתחקר את הרוח, שסיפרה לו שהיה בעבר בחור שהתגורר בבריסק ולאחר מכן נסע ליבשת אפריקה, שם התקלקל ועבר עבירות רבות וחמורות. "לימים נסעתי בעגלה והעגלה התהפכה"- סיפר הרוח לר' מענדיל- "ומאז אני מתגלגל בעולם עשרות שנים". הדיבוק סיפר שמרוב פחד ואימה בשעת התרסקות העגלה, לא הספיק לחזור בתשובה.

שאלו ר' מענדיל: "מדוע נכנסת דווקא באשה זו?"

"אמא שלה ואמא של בעלה, ששתיהן נפטרו כבר, ביקשו והתאמצו למעלה בשמים כדי שאכנס בה ואגרום לה ייסורים. כי לולי שיהיו לה ייסורים, לא תהיה לה תקומה בעולם הזה ובעולם הבא, מפני שהוציאה את בעלה מעסק התורה הקדושה".

רבי מענדיל הורה לבעלה של האשה להבטיח לשוב וללמוד תורה, ללמוד משניות לעילוי נשמתו של הבחור- הדיבוק וגם לתרום לבית הכנסת נרות בעבור נשמתו. ר' מענדיל קיבץ מניין של עשרה אנשים שאמרו תהילים והוא אמר את אשר אמר. הצדיק הושיב את האשה באמצע החדר ולפתע התגלגלה האשה על הרצפה, נשמע קול אדיר שקרא "שמע ישראל", ציפורן הזרת של ידה פקעה וזכוכית אחת נשברה, וזהו, יצא לו הדיבוק ונעלם...

רבי אליהו דושניצר סיים את סיפורו הנוראי והדגיש בפני ר' שלום שבדרון ש"אתם מכירים אותי הרי שלא אשקר חס וחלילה וגם שלא אגזים. רק מסרתי לכם בדיוק כמו ששמעתי מפי הגאון ר' אליעזר משהה ורביץ זצ"ל". והוסיף ר' אליהו דושניצר וסיפר: "בני הזוג הזה, איתם התרחש מעשה הדיבוק, עלו לארץ ישראל לאחרונה והם גרים בתל אביב, יש להם משפחה גדולה וגם אתם מכירים אותם, אבל לא אגיד לכם ת שמם, כי זה עלול להזיק להם בשידוכים... ונסעתי במוצאי שבת אחד אליהם, ישבתי בביתם והם סיפרו לי בעצמם את כל המעשה, בדיוק כפי שסיפר לי ר' אליעזר משה"...

רבי שלום שבדרון ממשיך ומספר כי באחד הימים סיפר את המעשה לרבי אליהו לאפיין, וכשסיים לספרו סיפר לו ר' אליהו זצ"ל, המשגיח הנודע של ישיבת "כפר חסידים", שהוא בעצמו שמע את הסיפור מאביו של האשה בה נכנס הדיבוק, הלא הוא הסוחר הקלמאי ר' נטע, שסיפר ל את "מעשה הדיבוק" על גדר החצר של "תלמוד תורה דקלם". והוסיף ר' אליהו לאפיין זצ"ל וסיפר, בשם ר' נטע הסוחר, כי הדיבוק צעק צעקות נוראיות בעומדו בביתו של הצדיק רבי מענדיל וצרח שאם ייצא החוצה מגוף האשה, יתנפלו עליו מלאכי החבלה ויעשו בה שפטים. הדיבוק זעק זעקות אימה ותיאר את העונשים הקשים שאמור לספוג, עד שכל שערותיהם של הסובבים סמרו וכולם שם הזדעזעו. ואולם, כך סיפר ר' נטע, כעבור מספר דקות התחיל הדיבוק לנבל את פיו ולדבר דברי ליצנות ודבורים גסים. השומעים ההמומים לא התאפקו ושאלו את הרוח כיצד ייתכן שלפני מספר דקות צעק והתחנן שלא יבולע לו בדין שמים, והנה כעבור זמן מה מדבר דברי נבלה שכאלה. 
השיב להם הדיבוק: "תדעו כי אם לא עושים תשובה ולא מתנקים מהחטא, אזי הנפש מתאווה לחטוא בדיוק כמו בעולם הזה, למרות שהיא רואה בעיניים ובחוש את מלאכי החבלה האורבים לה"...

בהקדמת הספר 'קובץ אגרות' של החזון איש, כותב העורך הגר"ש גריינמן זצ"ל את הדברים הבאים: 'מצאנו רשום בכתב יד קדשו של החזון איש זללה"ה בכתב סתרים:-מעשה באדם אחד שנפטר לפני עשרות בשנים ובא אלי בחלום, ולא נתן לי לעוזבו שאברכו. אמרתי לו 'לך לשלום', ולא נחה דעתו. אמרתי לו 'יהי רצון שתתקן את הנפש הזאת תיקון גמור ותסלח את כל עוונותיו'. ותיכף נחה דעתו ונשארא במנוחה'.

כאשר החלו לפני כ15 שנה לתקשר עם אוטיסטים ולשמוע מהם דברי נבואה שונים, שוחח הגאון רבי יוסף צבי דינר זצ"ל על כך עם מרן הגרא"מ שך זצ"ל. הרב שך שלל את התופעה מכל וכל, ובדרך אגב סיפר להגרי"י דינר זצ"ל שהוא עצמו ראה בעיניו את האיש בראדין, שנכנס בו הדיבוק הידוע, שהגיע אל ה'חפץ חיים'. 
ניתן למלא את העיתון כולו בסיפורי עובדות מסמרי שיער על תופעת ה"דיבוקים" והרוחות, עליהם העידו תלמידי חכמים נודעים ומוסמכים בישרותם וברצינותם, אך אנו נסתפק בכך שעלינו לשנן לעצמנו שוב ושוב שכולנו, בלי יוצא מן הכלל, נצטרך ביום מן הימים לעמוד לפני בית הדין של מעלה ולהישפט על כל פרט ומעשה שעשינו, כאן בעולם הזה. אף אחד מאיתנו אינו רוצה לשוב לעולם בגלגול, רוח או "דיבוק". אז... כדאי להתחזק עוד...

כשסבא של הרב בצרי התעסק ברוחו של שבתאי צבי

המקובל הנודע רבי יהודה פתיה זצ"ל, סבו של הגר"ד בצרי שליט"א שערך את "תיקון הדיבוק" בשבוע שעבר, כתב באריכות על עניני הדיבוקים שהתגלו אליו אישית, ועל סדרי תיקונם. וכך מספר רבי יהודה פתיה זצ"ל בספרו "רוחות מספרות" ( ספר יחזקאל, עמוד 137): "ומעתה הט אזנך ושמע מה שסיפרו לי הרוחות, בהיותם עומדים לפני בית הדין הגדול: בשנת סת"ר באה אלי האשה חנה בת עקיבה, שהיה מגולגל בה נפש אשה אחת, הנקראת ג'חלה בת עמרם. אשת איש שחטאה עם ישמעאלי אחד ונשמעה לו בכל עת, וגם נוהגת כמנהג הישמעאלים. ואחרי כמה יגיעות וקיבוץ עם רב בבתי כנסיות ושהוצאת שבעת ספרי תורה ושבעה שופרות וצעקות, יצאה, ונתרפאה חנה לגמרי. -ועוד פעם שניה, ביום חמישי כ' אדר א' התרס"ב, באה אלי חביבה בת רחמה, אשת יעקב יוסף דיידא, והיה מגולגל בה נפש אהרון ניסים כהן, שהיה חשוך בנים ועם הארץ, ואחרי מעט יגיעות יצא ממנה.- עוד פעם שלישית, ביום ראשון י"ד בכסלו, באה אלי נועם בת לאה, שנכנס בה רוח, הנקרא יעקב בן גזאלה, שהיה גביר מפורסם בעיר בצרה, וחס על כבודו ועל כבוד משפחתו, ויצא הרוח תוך שלשה ימים. אמנם בי"ז כסלו חזר הרוח ונכנס באשה הנזכרת, ועל ידי היחודים יצא ביום שישי י"ט כסלו- עוד פעם רביעית, ביום שני כ"ב בכסלו התרס"ג, בא ראובן בן משה מני בן רחמה שנכנס בו רו הנקרא דוד יוחנן, המתקן מנעלים הבלויים ושם עמו עזיזה. והייתי עוסק עמו, עד יום שישי ט"ז שבט. וביום ט"ז שבט, כאשר הייתי מייחד עליו, רעדו כל עצמות ראובן הנזכר, ופשט את רגליו בפשיטות חזקה מאד וברעדה והרגיש כאילו נתלשו ונעקרו אצבעות רגליו לגמרי, ואחר כך יצא הרוח מאגודל רגלו ולא הזיקו, כמו שהשבעתיו. וכל מעשה אלו הרוחות ומה שדיברתי עימהם, הכל נכתבים אצלי בארוכה ולא העתקתים פה, לפי שאין בהם דבר הנוגע לדרוש שלנו"...

 הגר"מ אליהו שליט"א, הרב הראשי לשעבר ומקובל נודע ובקי בתורת הח"ן, כותב על הספר "רוחות מספרות" של הרב פתיה זצ"ל, כי את הספר "חיברו הרב הגדול חכם הרזים, גדול בארזים, הגאון המופלא וכבוד ה' מלא, החסיד והצדיק כקש"ת חכם רבינו יהודה פתיה זצוק"ל, וגם הגרצ"פ פראנק זצ"ל כותב על הרב פתיה כי היה "אמון מוצנע ואור המופלא". כך שנראה שגר"י פתיה אכן היה רב גוברין בחכמת הח"ן, ואנו, הקוראים בהשתאות בעשרות דפי "רוחות מספרות" הקשורות לדיבוקים ורוחות, משתהים ונדהמים מגודל מעשיו.

מתוך עשרות הסיפורים המדהימים שב"רוחות מספרות" נסיים בעוד מעשה אחד מופלא, שהתרחש עם הרב פתיה, כפי שמספר הוא בעצמו: יהודי אחד, בשם יחזקאל עזרא, שכינוהו כולם בשם "בכור", הגיע אליו ותינה בפניו בצער כי בעומדו בתפילה נכנסים בו הרהורים רעים, "וכאילו מדבר אחד מליבי ואומר לי שאמיר את דתי בדת הפרוטסטנטית, חס ושלום". האיש סיפר שהרהורי הכפירה שלו הפריעו לו ביותר בתפילותיו וכי הלך בשעתו אל מרן ה"בן איש חי" זצוק"ל, כדי שיביא לי מזור לנפשו. רבי יוסף חיים, ה'בן איש חי', שלח מכתב לחכם רבי אליהו מני זצ"ל רבה של חברון, שכתב לו כי "קליפה גדולה מלובשת בתוך ליבו של בכור, אין לי עוסק בה". רבי יוסף חיים הציע לאותו בכור לקחת איתו מזוזה לשמירה, אך היא לא הועילה והוא פנה לרבי יהודה פתיה כדי שיעזור לו. רבי יהודה פתיה החל לייחד יחודים ליד אוזנו של האיש והרוח, "כדי שיכנס הבל היחוד בתוך אוזנו ותוך אבריו, כי הבל היחוד מוציא את הבל הרוח". במהלך היחוד החל הרוח שבתוך גופו של בכור לצחוק, ואמר שאם רבי יוסף חיים בעל ה"בן איש חי" לא הצליח לסלקו, אין סיבה שרבי יהודה פתיה יצליח בזאת.

רבי יהודה פתיה המשיך ביחודיו ולא התייחס לדברי הרוח, ודרש מהרוח לומר לו את שמו ושם עירו. אך הרוח סירבה בתוקף רב. הרב פתיה לא חדל מיחודיו ותקיעות השופר, עד שנכנעה הרוח ושאלה מדוע הרב צריך לדעת את שמו ושם עירו.

"ברצוני לתקן את נשמתך כדי שתיכנס לגן עדן ולא תהיה עוד בכף הקלע", השיב לו מהר"י פתיה, אך הרוח הודיעה לו חגיגית שאין לה כל רצון להיכנס לגן עדן. הרב פתיה שב וייחד יחודים עד שהרוח צעקה ואמרה ששמה היא דוד בן סבתי בן רבקה מהעיר איזמיר, וכי הוא מומר שעבר עבירות רבות.
בהמשך, בתיאור ארוך ומופלא, מתאר הרב פתיה את השתלשלות העניינים, עד לתגלית המרעישה, לפיה הרוח היתה רוחו של שבתאי צבי שר"י. הרב פתיה, שהתייעץ גם עם מרן ה"בן איש חי" והמקובל הנודע רבי שמעון אגסי, חקר ממושכות את רוחו של שבתאי צבי, שתיאר לו בפרוטרוט את קורותיו המחרידים לאחר מותו וכיצד עבר ממדור ייסורים אחד למשנהו, גילגולים ותלאות. הרב פתיה סידר לו סדר תיקון ארוך ובסופו נכנסה רוחו של שבתאי תבי לגיהנום ועזבה את בכור האומלל.

לא תמיד הצליח רבי יהודה פתיה להוציא את הרוחות והדיבוקים מתוך גופותיהם של עשרות האנשים והנשים שהגיעו אליו להיוושע. "עוד בשנת תרס"ז, בחזרתי מעיר הקודש ירושלים ת"ו"- כך מספר ב"רוחות מספרות"- "באה אלי האשה מרת רימה בת פרחה, והיה בה רוח הנקרא יצחק בן כתון, והוא רשע ועם הארץ גמור, ויגעתי עמו כמה שנים ולא יצא, ועודנו עד שנה זו, שהיא שנת התקצ"ג, בתוך האשה הנזכרת, וסימא את שתי עיניה רחמנא ליצלן". הגר"י פתיה, שהוא כאמור, סבו של המקובל רבי דוד בצרי יבלחט"א, מאריך בספרו בגדרי הגלגולים, הרוחות והדיבוקים ומסבירם אחת לאחת, יחד עם סדרי תיקוניהם וענייניהם הנוראיים. אין ספק שהדברים גורמים לכולנו להרהר עוד ועוד בתשובה שלמה.    

(פורסם בעיתון קוראים אלעד, שבט התש"ע, ופורסם כאן ברשות הכותב שליט"א).

התפילה בעין המחקר

פרטים

קטגוריה: תורה ומדע

פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 11:27

נכתב על ידי Super User

כניסות: 241

כבר שנים ארוכות נערכים מחקרים אודות ההשפעה החיובית שיש לתפילה על מי שעוסק בה. אך לאחרונה נעשו מחקרים מסוג שונה לחלוטין

עת לחשוב

http://www.hidabroot.org/Site/ARDetile.asp?id=7092&Catogory=5&SubID=6774

כבר שנים ארוכות נערכים מחקרים אודות ההשפעה החיובית שיש לתפילה על מי שעוסק בה. אך לאחרונה נעשו מחקרים מסוג שונה לחלוטין, הפעם לא נבדק מצב חולים שהיו מתפללים על עצמם אלא מה השפעתה של תפילת אנשים על זולתם ללא שהם מכירים אותם כלל, וללא ידיעת אותם אנשים שמתפללים עבורם.

כתב העת האמריקאי המכובד: 'JOURNAL OF REPRODUCTIVE MEDITICINE ' 


פרסם בגליון אוקטובר 2001 מחקר בנושא זה שנערך ע'י החוקרים דניאל ווירת', קוויט צ'ה, וורגריו לובו, מטרת המחקר היתה לבחון את האפקט הפוטנציאלי של התפילה על שיעורי ההריון בקרב משפחות שלא זכו לילדים ועברו טיפולים עקב כך.

המחקר נערך על כ- 219 נשים שהיו בבי'ח צ'ה שבסיאול – דרום קוריאה, וללא ידיעתן. הוא נערך במשך כ- 4 חודשים בין השנים 99-98. קבוצות התפילה היו אנשים ונשים בקנדה ארה'ב ובאוסטרליה הנתונים נאספו באוניברסיטת טת' קולומביה שבניו-יורק ארה'ב, ורק על מחצית מן הנשים התפללו.

כל אחד מן המתפללים קיבל חמש תמונות שונות והתבקש להתפלל לבורא העולם ולבקש את עזרתו למען אותן נשים. יש להוסיף ולציין שאף אחד מן החוקרים לא מועסק ע'י גוף דתי ולא התבקש לערוך את המחקר מטעם אף קבוצה דתית והוא נערך ביוזמתם של החוקרים בלבד.

התוצאות היו מרשימות, לאחר שנודעו שיעורי ההריון הקלינים נמצא שבקבוצה שהתפללו עבורה, היו שיעורי הצלחה גבוהים פי שניים מן הקבוצה שלא התפללו עבורה. בעוד שאצל האחרונים שיעור ההצלחה היה 26% (שזהו ממוצע ההצלחות הרגיל). בקרב הקבוצה שהתפללו עבורה התוצאות היו 50% הצלחה!

כפי שכבר ציינו המטופלות לא ידעו כלל כי מתפללים עבורן, וגם הרופאים שלהן לא ידעו עבור מי מהן מתפללים כך שאין אפשרות לומר שעצם הידיעה גרמה אצל הנשים לתחושה טובה יותר שיתכן והיתה גורמת להצלחה עקב מצב פסיכוסומטי טוב יותר שלהן.

מחקר נוסף שנערך בבי'ח הכללי של סן פרנסיסקו ופורסם ב – TIMES NEW ROMAN (יוני 99) התבצע על כ- 393 חולי לב שחולקו ללא ידיעתם לשתי קבוצות, קבוצה אחת שהתפללו עבורה וקבוצה שניה שנשארה נתונה לחסדי הרופאים בלבד, גם כאן התוצאות היו מפתיעות בקרב הקבוצה שהתפללו עבורם היו פחות מקרי דלקת ריאות, הם התלוננו פחות, הם נזקקו לשליש ממנת האנטיביוטיקה שצרכה הקבוצה שניה, לשישית מכמות האינפוזיה, ומקרב קבוצה זו נפטר רק אדם אחד, תוצאות המחקר היו חד משמעיות, התפילה הועילה לבריאותם של החולים (ועיין 'עת לחשוב' גיליון מס' 34 'תפילת האדם' מאת א. פז אודות מחקרים נוטספים בתחום זה).

'קרוב ה' לכל קוראיו – לכל אשר יקראוהו באמת!' (תהילים פרק קמ'ה) אין תפילה ההולכת ריקם, וגם תפילות שנראה לנו שלא ממשו את עצמן השפיעו במקום אחר.

הרב עזריאל טאובר מי שידוע כאחד שעוסק רבות בתחום משמעות הסבל והסתר הפנים בעולמינו ומבארם בטוב טעם, נוגע בנקודה זו של תפילות שלכאורה לא נענות, בספרו המצויין על השואה 'מאפילה לאורה' (בהוצאת שלהבת 1992) וכך הוא מבאר זאת:

'כל דבר טוב שהקב'ה מעניק לנו, צריך שתקדם לו תפילה. לו יצוייר אדם שיש לו חמישה עשר ילדים ושלוש מאות נכדים. כאשר מגיעה שעתו להתייצב בפני בוראו, נאמר לו שראוי הוא לשכר רק על שלושה ילדים ושלושים נכדים. הוא תמה ושואל מה עם יתר שנים עשר ילדיו? ועונים לו: 'מעולם לא התפללת עליהם. למעשה, התפללת וביקשת את ההיפך. אפילו חיפשת קולות והיתרים. ברור שלא יכולת לעשות דבר נגד רצון ה' ונשמות אלו ירדו לעולם למרות אי רצונך. אפשר לזקוף לזכותך את הטיפול בהם ואת מחיר גידולם, אבל על עצם הבאתם לעולם אינך מקבל שכר כי מעולם לא חפצת בהם'.

לעומתו, מגיע לעולם האמת זוג חשוך ילדים. בכל שנותיהם עלי אדמות התפללו והתחננו לה' יום ולילה וביקשו כי ינתן להם זרע של קיימא. בכל זאת, הם לא זכו לפרי בטן. והנה, מודיעים להם כי הם מקבלים שכר עבור שלושת אלפים ילדים ועשרת אלפים נכדים.

'כיצד יתכן הדבר?' הם תמהים ונדהמים, 'הרי לא היה לנו אפילו ילד אחד!'

'אמת, אבל היו שנים עשר ילדים בלתי רצויים של הזוג הקודם. שהגיעו בזכות תפילותיכם. תפילותיכם הרבות מזכות אתכם בתגמול עבור חמישה ילדים של זוג פלוני שלושה של זוג אלמוני, וכן הלאה וכן הלאה'.

תפילות נענות תמיד, אך במקום אחר. בעולם הבא, עולם האמת נדע איך ומתי נענתה כל תפילה מתפילותינו. וכך, אל לו לאדם להתיאש, אף לא במצבים הנראים נואשים ביותר, ולאל לו להפסיק מתפילתו, כל תפילה נושאת עימה את מלוא הגמול כך או אחרת, במוקדם או במאוחר.

הבה נתאר לעצמינו את ההתרגשות העצומה שהייתה פורצת בעולם כולו ביום שהיה נקלט אות או שדר אחד מובנה מן החלל, הקהילה המדעית כולה היתה רועשת וגועשת והעיתונות כולה היתה שחה רק בזאת, זוהי צורת ההתייחסות הראויה מצדינו בעת פענוח מסר אלוקי או רמז שמישי הנוחתים לידינו פעמים רבות מידי יום, והפנמת המסר העיקרי מכולם: אנחנו לא לבד!