פרטים

קטגוריה: תורה ומדע

פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 11:32

נכתב על ידי Super User

כניסות: 519

הדיבוק בהיסטוריה היהודית

* בשבוע שעבר שוחחו כולם על "הדיבוק" של יהודי ברזילאי, שהגיע לארץ הקודש בכדי לתקן את נשמתו * רבנים ומקובלים ידועי שם ערכו בירושלים את "הוצאת הדיבוק" והרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א מביא בפנינו, על קצה המזלג, סיפורי מופת ועובדות על תופעת הדיבוקים והגילגולים, הרוחות ופחדם מגדולי ישראל, והפעם דווקא בריכוזים ליטאיים * הדיבוק בכבשונו של אדוננו הגר"א מוילנא, רבי חיים מוולוז'ין, הצדיק רבי שלמה, ה"חפץ חיים" ורבי אלחנן וסרמן זצוקללה"ה * החזיר שדיפדף בסידור לפיוט העוסק בעשו, הרוח שהשליכה אבן על זכריה הנביא ופחדם של הסיטרא אחרא מענק התורה, שאכילתו כ"אכילת קרבנות" *

תופעת הדיבוקים, הגילגולים והרוחות, היתה חלק בלתי נפרד מהמציאות בכל ריכוזי היהודים בכל רחבי העולם. התופעה המופלאה הזאת, שהוכיחה לכל רואיה על כי "יש דין ויש דיין" ושכל ברואי עולם נשפטים לאחר פטירתם בבית דין של מעלה, לא החלה להתפרסם רק בשנים האחרונות. מדובר בתופעה שכיחה ומוכרת ואנו נתמקד הפעם בעיקר ב"דיבוקים" שהתפרסמו בליטא, עליהם העידו גדולי עולם, תלמידי חכמים מופלגים וצדיקים נודעים בכתביהם. כל העובדות המובאות כאן לפניכם לוקטו ממקורות מהימנים, רציניים ומחושבים, אותם כתבו אנשי אמת ויראי אלוקים, ויהי לפלא ולחרדת אלוקים.

מהו 'דיבוק'? על פי ההגדרה האנציקלופדית, 'הדיבוק' הוא תופעה של חדירת רוחו של נפטר אל גופו של אדם חי ומשתלטת עליו. על-פי האמונה היהודית, לרוח המת נתנה רשות לכך בעקבות חטא של האדם החי. רוחו של הנפטר מבקשת מעין מקלט בגופו של החי, מפני המזיקין שפוגעים בו. 
התופעות שאוחזות באדם עקב הדיבוק הם: תוקפנות כלפי חוץ ותוקפנות עצמית, פרכוסים של הגוף, עיוותי פנים וגלגול עיניים לאחור, אובדן הכרה, דיבור בשפה והברות לא מובנות, השמעת קללות, הבעת תיעוב לערכים דתיים וחברתיים שונים ועוד.

לפני זמן מה הגיע לישראל יהודי ברזילאי, הסובל מתופעות המזכירות את הדיבוקים המזרח- אירופאיים. האיש הגיע עם מלווים מברזיל ונכנס אל בתיהם של גדולי התורה, וביניהם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, שהסכימו שיתכן מדובר ב'דיבוק'. בשבוע שעבר נערך בירושלים טכס של הוצאת הדיבוק, בעזרת הנשים של ישיבת 'השלום' בירושלים, הצטופפו אלפי אנשים, שביקשו לצפות במעמד הנדיר של הוצאת 'דיבוק',שנערך על ידי רבי דוד בצרי. המעמד המרטיט נערך לעיניהם של אלפי סקרנים, שרבים מהם נתקפו בפרצי בכי וחלחלה מהמעמד, ומקולה המשונה של רוח הרפאים המנסרת בחלל הישיבה.

ה'דיבוק', שעל הוצאתו התאמץ הרב בצרי מזה שעות ארוכות, סירב לצאת. שעה ארוכה התחנן הרב בצרי שרוח הרפאים תחשוף את שמה, אלא שזו סירבה בתוקף. על פניו של הרב בצרי ניכר מאמץ עילאי. הוא כיוון כוונות, ייחד ייחודים ואומר דברים שונים מתוך ספרי קבלה רבים שהיו הפתוחים לפניו. הוא תקע בשופרות כשדמעות מציפות את עיניו, והשתמש בכל דרך קבלית אפשרית, על מנת לגאול את הצעיר מברזיל מכבלי רוח הרפאים המסרבת לעזוב את גופו.
הקול היוצא מתוך גופו של האברך לא הרבה לדבר ולא שיתף פעולה עם הרב בצרי. באחת הפעמים הבודדות שקולו נשמע בבירור ובאופן ממושך, סיפר ה'דיבוק' כי כאשר היה בין החיים, הרג פעם בני זוג, ולקח את בנם לעבודה זרה. הרב בצרי הציע תיקון לנשמתו של ה'דיבוק', אלא שהלה סירב להצעה ובינתיים הוא עדיין שוכן בתוך גופו של הצעיר. הרב ערך 'תיקון' מיוחד באמצעות שופרות, ואף אמר את י"ג מידות הרחמים. כאשר הגיעה שעת חצות, הורה הרב בצרי לכל המשתתפים לקבל עול מלכות שמים, וקהל האלפים כולו נענה לבקשה ופתח בקריאת שמע משותפת.

בין הקהל היו רבים הטוענים כי במהלך קריאת השמע נשמע קולו של הדיבוק כמשתתף בקריאה ההמונית. "מגופו של הבחור שמענו איך שיוצאים שני קולות במקביל - שלו ושל הדיבוק", טוענים עדי ראייה. לעת עתה לא יצא הדיבוק וכנראה ייערך טכס נוסף של הוצאתו.

הדיבוק: "אכילתו שקולה כקרבנות"

בהקדמת הגאון רבי אברהם שמחה מאמצ'יסלאב זצ"ל לספר "מדרש רות החדש" עם ביאורו של אדוננו הגר"א ז"ל מוילנא, מספר הוא סיפור נפלא, ששמע מדודו רבנו חיים מוולוז'ין זצ"ל. וזהו סיפור המעשה המופלא: באחד הימים נכנסה רוח רעה, "דיבוק", באיש אחד בוילנא, וכשהובא לחצר בית הכנסת התרגשה המולה גדולה, מרוב האנשים שרצו לראות את הפלא בעיניהם. הגר"א ז"ל, שישב אז בחדרו ועסק בתורה, כאשר ביתו שכן באותה חצר, פתח את החלון למשמע ההמולה הגדולה והשקיף בעדה כדי לראות על מה הרעש והמהומה.

מיד כשראה הדיבוק את פניו של הגר"א מביטים מבעד לחלון, החל לצעוק: "רבי! אתה הוא שמכריזים עליך מלמעלה: "הזהרו באליהו ובתורתו! אם תגזור עלי במאמר פיך לבד (= בלי השבעת שמות הקדושים), שאצא מגופו של איש זה, הרי מוכרח אני לשמוע ולצאת". הגר"א הביט באיש ובדיבוק ואמר: "מעודי לא רציתי שיהיה לי עסק עמכם, וגם עתה איני רוצה לדבר עמכם כלל!". הידיעה על דברי הגר"א, כך מספר הגרא"ש זצ"ל, עשתה כנראה כנפיים בשורות הסטרא אחרא, שכן בחלוף זמן- מה, אירע מעשה, שנכנס לו דיבוק של רוח רעה בנער מבני קהילת נוברדהוק והרוח ששכנה בו דיברה במשך זמן רב מתוך גרונו, דברים נשגבים ונוראים. באחד הימים רצו אנשים להפחיד את הדיבוק הזה ואמרו לו: "אנו נוליך אותך לוילנא, לרבי אליהו חסיד, ואם הוא ירצה, בוודאי יוכל להרחיק אותך מהנער", והדיבוק השיב: "אכן, נכון הוא שאנו פוחדים ממנו, אבל הובטחנו מאיתו שלא יהיה לו שום עסק איתנו"...

הדיבוק נשאל באותה ההזדמנות מדוע הם, הדיבוקים, יראים מהגר"א מוילנא זי"ע והרי הוא אינו מסגף את עצמו בתעניות ורק אוכל כדרכו מידי יום ביומו. השיב להם הדיבוק: "אוי לנו גם מאכילתו, כי זה מזיק ומאבד אותנו, כי שקולה אכילתו כקרבנות".

את הסיפורים הללו סיפר מרן הגרא"מ שך זצ"ל פעמים רבות ואמר שראה אותם בעיניו, כתובים ב"פנקס הקהילה" העתיק של וילנא.

הגאון רבי צבי הירש פרבר זצ"ל מספר על דיבוק' אחר, 'הדיבוק מנוברדהוק': "זקננו סיפר לנו מן הגלגול מנוברדהוק בדור הגר"א זצ"ל, אשר בראותו רשע היה רץ אליו ומחבקו ומנשקו, וכראותו צדיק היה בורח ממנו בגועל נפש, ולפעמים אם היה מחבק איש ומכבדו, היה איש מתבייש כי נגלתה רשעותו הצפונה, והתחיל להרהר בתשובה ואז הרגיש תיכף הגלגול וצועק עליו "מה היה לך עתה, כי לא יכול לעמוד עוד עמך" ויפנה לו עורף בגועל נפש".

בספר "הצדיק רבי שלמה" מסופר סיפור דומה, שהגר"ש בלוך, תלמידו של ה"חפץ חיים" זצ"ל, סיפר ששמע מרבו ה"חפץ חיים" כך: "בזמן הגר"א ז"ל היה אחד שנכנס בו הרוח, והיה הולך ברחוב ופוגש אנשים ופורט להם את עוונותיהם, וכך היה דרכו לומר: "אני מחבב אותך", ואז התחיל לפרוט את עבירותיו של העיר, והיה האיש מתבייש כי מתפרסם אמיתות מעשיו לפני אחרים, והיה מהרהר בתשובה. אז היה הרוח אומר לו: "אני שונא אותך", על כך שחזר בתשובה, והיה בורח ממנו. פעם רצו להפחידו שיקחוהו אל הגר"א ז"ל. השיב הרוח כי אינו מפחד, כי הגר"א אין לו עסק איתנו". עוד סיפר ה"חפץ חיים", כי אותו "דיבוק מנוברדהוק" סיפר כי הוא היה האדם הראשון שזרק אבן על זכריה הנביא ע"ה.

בספרו הביוגרפי של ר' בצלאל לנדוי על הגר"א ז"ל, סיפר עדות בשם הגר"א לאפיין, מפי רבו הסבא מקלם, מפי רבו רבי ישראל מסלנט, שהדיבוק הלזה אמר לסובבים אותו כי הגר"א מוילנא נמנה השלישי שבין הצדיקים שבדור. משנשאל הדיבוק מדוע הגר"א הוא רק השלישי ברשימה, השיב הדיבוק כי הגר"א מפורסם קצת וזה מגרע את השלימות. והסביר רבי אליהו לאפיין, כי "הגר"א היה מפורסם קצת, שכן לעומת גדלותו הנשגבה אין פרסומו אלא מועט"...

תיקון נשמות אצל הגאון החסיד מוילנא

"מאומת אצלי", כך כתב הגר"ש קצנלבויגן זצ"ל אב"ד וילנא בהסכמתו ל"ספרא דצניעותא" עם ביאור הגר"א ז"ל, "שכמה נפשות באו אליו (אל הגר"א), להתחנן על נפשם לתקן". תלמידי הגר"ח מוולוז'ין העידו בשם רבם כי "פעם אחת דנו לנפש אחת בגפרית, בחדר הגר"א ז"ל" והגאון הרד"ל, רבי דוד לוריא זצ"ל, מספר כי שמע בשם הג"ר שאול אב"ד וילנא מעשה שהיה עימו, שבעת רבנו הגר"א, ביקש להביט אחריו ולעקוב אחרי תנועותיו גם בעת שנתו, היינו במהלך אותה מחצית השעה שקצב  הגר"א לעצמו לשינה. והנה, כמה פעמים ראה בו שפניו של הגר"א משתנים תוך כדי השינה ודומה הוא לאיש שהצטער צער גדול, ועווית על כאב עבר על פניו. יום אחד שאל הוא את הגר"א על כך ומשדחק ברבנו שוב ושוב, השיב הגר"א כי אינו יכול לסבול את הצער של נפשות המתים, ובפרט אלו אשר נפטרו לאחרונה, אותם הכיר ודיבר עימהם.

ברשימותיו של הצדיק רבי יוסף זונדל מסלנט נכתבו דברים עמומים בעניינים אלו, ואלו דברי לשון קודשו: "שמעתי ממוהר"ם כ"ץ ז"ל מעשה של הגאון ז"ל, נידון גבאי, ואח"כ דנו לפני הגאון ואמר שניצל מדינו. ומעשה שהראו שערי גן עדן ושערי גיהינום".  ועוד כותב מוהרי"ז מסלנט: "עוד שמע הנ"ל מהרב ז"ל, מעשה חייט מעיר הידוע, שהיו בשבת במלון ביער, ובמוצאי שבת הראו להם להרב שלהם, וביקש שיפרסמו שיהיה להם כפרה".

החזיר הסתובב ברחוב ושר "לכה דודי"

בספר "הצדיק רבי שלמה" מספר שאביו זצ"ל אמר לו כי ראה בעיניו בעיר נוברדהוק כיצד חזיר מסתובב ברחובות ושר "לכה דודי" בניגון ובקול של חזן אחד, שהיה ידוע לבעל עבירה ר"ל.

סיפור מופלא ומיוחד, המלמד אותנו על דרגתם הגבוהה של לומדי תורה לשמה, מסופר גם הוא בספר "הצדיק רבי שלמה", בשם מרן ה"חפץ חיים", וכך הוא סיפור המעשה: בוילנא היה עשיר אחד שבכל יום ויום הגיע אליו אחד מעניי העיר והטרידו מאד. העשיר, שלא ידע כבר כיצד להיפטר מהעני המוזר, לקחו בכח אל הגאון רבי חיים מוולוז'ין, כדי שיסביר לו מה העני רוצה ממנו. רבי חיים מוולוז'ין, כך סיפר ה"חפץ חיים", ראה שרוח נדבקה באותו העני והוא שאל את הרוח מי היא ומה היא רוצה. השיב לו הרוח שהיה מלמד של ילדיו של אבי העשיר הלזה. "באחד הימים רימה העשיר המנוח את אחד הגויים בסכום של עשרת אלפים רובל כסף ואני, המלמד, חתמתי על שטר הרמאות", סיפר הרוח לרבי חיים מוולוז'ין, "לכן התגלגלתי בגופו של עני, כדי שאגיע לבנו של העשיר המנוח, הלא הוא העשיר שאני נטפל אליו, ולומר לו להשיב את הכסף הגזול לאותו גוי, ובכך יתוקן עווני".

העשיר המופתע, שעמד ליד רבי חיים מוולוז'ין ושמע את "סיפור הרוח", החל לצעוק: "לא  יכול להיות ששבת לעולם הזה בגלגול של רוח, רק בגלל עבירה כה קטנה!"...
השיב לו הרוח: "נכונים דבריך. אמנם הייתי פושע גדול ובעל עבירות, אך בסוף ימי קיבלתי על עצמי ללמוד בכל יום במשך 4 שעות תורה לשמה, וכך עשיתי, וכשעליתי לשמים דנו אותי וקיבלו את תשובתי ותיקנו את כל פשעי מעברי, אך הרמאות הזאת נשארה ללא תיקון ולכן שבתי לעולם כדי לתקנה". והוסיף ה"חפץ חיים": "מזה המעשה למדתי שהתיקון לעבירות החמורות, הוא ללמוד תורה לשמה".

רבי שלמה בלוך, תלמידו של "החפץ חיים", סיפר בשם רבו, כי בעיר שאוועל קם השמש בבוקר השכם לפתוח את פתח בית הכנסת והנה מגיע איתו לבית הכנסת חזיר- יער, שרצה אף הוא להיכנס לבית הכנסת. ניסה השמש לגרשו, אך החזיר התעקש, וכשהשמש פתח את הדלת קפץ ורץ פנימה. החזיר ניגש אל עמוד החזן ודיפדף בסידור של קלף שעמד שם, עד שהגיע לפיוט "מה לך חזיר היער במתי יער". החזיר קרע את המילים האלה מהסידור וברח משם. השמש המופתע וההמום ניגש בבהלה לרב העיר, שאמר לו שפיוט זה נמשל לעשיו הרשע וכי יש בכך סימן רע. כעבור ימים ספורים אירעה שריפה גדולה בעיירה וכל בתי היהודים נשרפו. "היה זה גילגול של עשיו", הסביר ה"חפץ חיים".

הדיבוק שנכנס באשה שהפריעה לבעלה ללמוד

 סיפר רבי שלום שבדרון זצ"ל, בהקדמתו לספר "לב אליהו" (עמוד 28): "הנה ידוע כי מורי ורבי, רבי אליהו דושניצר היה מבין עשרה אנשי כולל לומדי "סדר קדשים" בראדין, שה"חפץ חיים" שלח אותם להוציא את הדיבוק מהאשה שהביאוה אל ה"חפץ חיים" וגם ידוע היה שהגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן ז"ל היה מספר את סיפור המעשה בכל סעודת פורים לפני בני הישיבה במשך שעתיים, ולכן כשנזדמן לי פעם לשאול את רבי אליהו דושניצר מהמעשה הזה, וביקשתיו שיספר לי ענה לי: "מה יצא לכם מזה, אך אני אספר לכם מעשה כעין זה שיש בו מוסר השכל. סיפור זה אתם יכולים וגם כדאי לספר ברבים, ואתם יכולים להקדים כי אני סיפרתי לכם את הסיפור, בדיוק כמו ששמעתי מפיו של הגאון הנודע רבי אלעזר משה הורביץ זצ"ל מפינסק. ואתם הרי מכירים אותי שאינני משקר חס וחלילה, וגם אינני מגזים ולא מוסיף כלל בזה. רק חוזר מילה במילה כפי ששמעתי מפיו של רבי אלעזר משה"...

רבי אליהו דושינצר סיפר לר' שלום שבדרון על סוחר יהודי בר אוריין שהתגורר בקלם, ששמו היה ר' נטע. לר' נטע היתה בת יחידה, שהתחתנה עם בחור בן ישיבה מופלג ותלמיד חכם. ר' נטע העניק נדוניה בת אלפיים רובל לחתנו וקיבל על עצמו להאכיל את בני הזוג ולפרנסם במשך מספר שנים. הזוג חיו באושר והבעל עסק בתורה הקדושה בכל כוחו. כאשר הסתיימו שנות השובע והחותן סיים את ההתחייבות לפרנסם, הפצירה האשה בבעלה המתמיד לפתוח בית מסחר בכספי הנדוניה ולשבת בחנות רק במשך שעתיים ביום, כאשר בשאר שעות היממה תשב היא עצמה בחנות והוא ישקוד על תלמודו. ואכן, כך עשה הבעל בתחילה, הגיע לחנות רק שעתיים ביום, אך כעבור תקופה קצרה הגביר את עיסוקי המסחר שלו והוסיף עוד שעות לעבודתו, עד שלבסוף זנח לחלוטין את תורתו ולא היה לו זמן לפתוח גמרא.

ויהי היום ובמוצאי שבת אחד לאחר חצות יצאה האשה החוצה כדי לרוקן חבית של מים מלוכלכים. היא שבה הביתה וכאילו נחנקה. האשה לא יכלה לדבר. הבעל אץ רץ והזמין רופא, אך הרופא לא ידע מה לעשות. האשה הובהלה לטובי הרופאים, שלא מצאו לה מזור, עד שבעיירה החלו לדון ולדבר שאולי נכנס באשה דיבוק...

נסעו להם הזוג לסטוצ'ין, אל המקובל רבי מענדיל, שהיו נוסעים אליו בעניינים שכאלו. המקובל שאל את האשה דבר- מה ואז לפתע נשמע קול עונה בתוך בטן האשה ולא משפתיה. כל הנוכחים נבהלו ואמרו: "הנה! זהו דיבוק!", אך המקובל ר' מענדיל לא היה בטוח בכך במאת האחוזים. הוא שאל את האשה מי נמצא איתה והדיבוק השיב, דרך בטן האשה, "חמישה מלאכי חבלה". ר' מענדיל חקר אותו לשמותיהן וכשהדיבוק השיב מה שהשיב, אישר ר' מענדיל  שאכן מדובר בדיבוק. הצדיק החל לתחקר את הרוח, שסיפרה לו שהיה בעבר בחור שהתגורר בבריסק ולאחר מכן נסע ליבשת אפריקה, שם התקלקל ועבר עבירות רבות וחמורות. "לימים נסעתי בעגלה והעגלה התהפכה"- סיפר הרוח לר' מענדיל- "ומאז אני מתגלגל בעולם עשרות שנים". הדיבוק סיפר שמרוב פחד ואימה בשעת התרסקות העגלה, לא הספיק לחזור בתשובה.

שאלו ר' מענדיל: "מדוע נכנסת דווקא באשה זו?"

"אמא שלה ואמא של בעלה, ששתיהן נפטרו כבר, ביקשו והתאמצו למעלה בשמים כדי שאכנס בה ואגרום לה ייסורים. כי לולי שיהיו לה ייסורים, לא תהיה לה תקומה בעולם הזה ובעולם הבא, מפני שהוציאה את בעלה מעסק התורה הקדושה".

רבי מענדיל הורה לבעלה של האשה להבטיח לשוב וללמוד תורה, ללמוד משניות לעילוי נשמתו של הבחור- הדיבוק וגם לתרום לבית הכנסת נרות בעבור נשמתו. ר' מענדיל קיבץ מניין של עשרה אנשים שאמרו תהילים והוא אמר את אשר אמר. הצדיק הושיב את האשה באמצע החדר ולפתע התגלגלה האשה על הרצפה, נשמע קול אדיר שקרא "שמע ישראל", ציפורן הזרת של ידה פקעה וזכוכית אחת נשברה, וזהו, יצא לו הדיבוק ונעלם...

רבי אליהו דושניצר סיים את סיפורו הנוראי והדגיש בפני ר' שלום שבדרון ש"אתם מכירים אותי הרי שלא אשקר חס וחלילה וגם שלא אגזים. רק מסרתי לכם בדיוק כמו ששמעתי מפי הגאון ר' אליעזר משהה ורביץ זצ"ל". והוסיף ר' אליהו דושניצר וסיפר: "בני הזוג הזה, איתם התרחש מעשה הדיבוק, עלו לארץ ישראל לאחרונה והם גרים בתל אביב, יש להם משפחה גדולה וגם אתם מכירים אותם, אבל לא אגיד לכם ת שמם, כי זה עלול להזיק להם בשידוכים... ונסעתי במוצאי שבת אחד אליהם, ישבתי בביתם והם סיפרו לי בעצמם את כל המעשה, בדיוק כפי שסיפר לי ר' אליעזר משה"...

רבי שלום שבדרון ממשיך ומספר כי באחד הימים סיפר את המעשה לרבי אליהו לאפיין, וכשסיים לספרו סיפר לו ר' אליהו זצ"ל, המשגיח הנודע של ישיבת "כפר חסידים", שהוא בעצמו שמע את הסיפור מאביו של האשה בה נכנס הדיבוק, הלא הוא הסוחר הקלמאי ר' נטע, שסיפר ל את "מעשה הדיבוק" על גדר החצר של "תלמוד תורה דקלם". והוסיף ר' אליהו לאפיין זצ"ל וסיפר, בשם ר' נטע הסוחר, כי הדיבוק צעק צעקות נוראיות בעומדו בביתו של הצדיק רבי מענדיל וצרח שאם ייצא החוצה מגוף האשה, יתנפלו עליו מלאכי החבלה ויעשו בה שפטים. הדיבוק זעק זעקות אימה ותיאר את העונשים הקשים שאמור לספוג, עד שכל שערותיהם של הסובבים סמרו וכולם שם הזדעזעו. ואולם, כך סיפר ר' נטע, כעבור מספר דקות התחיל הדיבוק לנבל את פיו ולדבר דברי ליצנות ודבורים גסים. השומעים ההמומים לא התאפקו ושאלו את הרוח כיצד ייתכן שלפני מספר דקות צעק והתחנן שלא יבולע לו בדין שמים, והנה כעבור זמן מה מדבר דברי נבלה שכאלה. 
השיב להם הדיבוק: "תדעו כי אם לא עושים תשובה ולא מתנקים מהחטא, אזי הנפש מתאווה לחטוא בדיוק כמו בעולם הזה, למרות שהיא רואה בעיניים ובחוש את מלאכי החבלה האורבים לה"...

בהקדמת הספר 'קובץ אגרות' של החזון איש, כותב העורך הגר"ש גריינמן זצ"ל את הדברים הבאים: 'מצאנו רשום בכתב יד קדשו של החזון איש זללה"ה בכתב סתרים:-מעשה באדם אחד שנפטר לפני עשרות בשנים ובא אלי בחלום, ולא נתן לי לעוזבו שאברכו. אמרתי לו 'לך לשלום', ולא נחה דעתו. אמרתי לו 'יהי רצון שתתקן את הנפש הזאת תיקון גמור ותסלח את כל עוונותיו'. ותיכף נחה דעתו ונשארא במנוחה'.

כאשר החלו לפני כ15 שנה לתקשר עם אוטיסטים ולשמוע מהם דברי נבואה שונים, שוחח הגאון רבי יוסף צבי דינר זצ"ל על כך עם מרן הגרא"מ שך זצ"ל. הרב שך שלל את התופעה מכל וכל, ובדרך אגב סיפר להגרי"י דינר זצ"ל שהוא עצמו ראה בעיניו את האיש בראדין, שנכנס בו הדיבוק הידוע, שהגיע אל ה'חפץ חיים'. 
ניתן למלא את העיתון כולו בסיפורי עובדות מסמרי שיער על תופעת ה"דיבוקים" והרוחות, עליהם העידו תלמידי חכמים נודעים ומוסמכים בישרותם וברצינותם, אך אנו נסתפק בכך שעלינו לשנן לעצמנו שוב ושוב שכולנו, בלי יוצא מן הכלל, נצטרך ביום מן הימים לעמוד לפני בית הדין של מעלה ולהישפט על כל פרט ומעשה שעשינו, כאן בעולם הזה. אף אחד מאיתנו אינו רוצה לשוב לעולם בגלגול, רוח או "דיבוק". אז... כדאי להתחזק עוד...

כשסבא של הרב בצרי התעסק ברוחו של שבתאי צבי

המקובל הנודע רבי יהודה פתיה זצ"ל, סבו של הגר"ד בצרי שליט"א שערך את "תיקון הדיבוק" בשבוע שעבר, כתב באריכות על עניני הדיבוקים שהתגלו אליו אישית, ועל סדרי תיקונם. וכך מספר רבי יהודה פתיה זצ"ל בספרו "רוחות מספרות" ( ספר יחזקאל, עמוד 137): "ומעתה הט אזנך ושמע מה שסיפרו לי הרוחות, בהיותם עומדים לפני בית הדין הגדול: בשנת סת"ר באה אלי האשה חנה בת עקיבה, שהיה מגולגל בה נפש אשה אחת, הנקראת ג'חלה בת עמרם. אשת איש שחטאה עם ישמעאלי אחד ונשמעה לו בכל עת, וגם נוהגת כמנהג הישמעאלים. ואחרי כמה יגיעות וקיבוץ עם רב בבתי כנסיות ושהוצאת שבעת ספרי תורה ושבעה שופרות וצעקות, יצאה, ונתרפאה חנה לגמרי. -ועוד פעם שניה, ביום חמישי כ' אדר א' התרס"ב, באה אלי חביבה בת רחמה, אשת יעקב יוסף דיידא, והיה מגולגל בה נפש אהרון ניסים כהן, שהיה חשוך בנים ועם הארץ, ואחרי מעט יגיעות יצא ממנה.- עוד פעם שלישית, ביום ראשון י"ד בכסלו, באה אלי נועם בת לאה, שנכנס בה רוח, הנקרא יעקב בן גזאלה, שהיה גביר מפורסם בעיר בצרה, וחס על כבודו ועל כבוד משפחתו, ויצא הרוח תוך שלשה ימים. אמנם בי"ז כסלו חזר הרוח ונכנס באשה הנזכרת, ועל ידי היחודים יצא ביום שישי י"ט כסלו- עוד פעם רביעית, ביום שני כ"ב בכסלו התרס"ג, בא ראובן בן משה מני בן רחמה שנכנס בו רו הנקרא דוד יוחנן, המתקן מנעלים הבלויים ושם עמו עזיזה. והייתי עוסק עמו, עד יום שישי ט"ז שבט. וביום ט"ז שבט, כאשר הייתי מייחד עליו, רעדו כל עצמות ראובן הנזכר, ופשט את רגליו בפשיטות חזקה מאד וברעדה והרגיש כאילו נתלשו ונעקרו אצבעות רגליו לגמרי, ואחר כך יצא הרוח מאגודל רגלו ולא הזיקו, כמו שהשבעתיו. וכל מעשה אלו הרוחות ומה שדיברתי עימהם, הכל נכתבים אצלי בארוכה ולא העתקתים פה, לפי שאין בהם דבר הנוגע לדרוש שלנו"...

 הגר"מ אליהו שליט"א, הרב הראשי לשעבר ומקובל נודע ובקי בתורת הח"ן, כותב על הספר "רוחות מספרות" של הרב פתיה זצ"ל, כי את הספר "חיברו הרב הגדול חכם הרזים, גדול בארזים, הגאון המופלא וכבוד ה' מלא, החסיד והצדיק כקש"ת חכם רבינו יהודה פתיה זצוק"ל, וגם הגרצ"פ פראנק זצ"ל כותב על הרב פתיה כי היה "אמון מוצנע ואור המופלא". כך שנראה שגר"י פתיה אכן היה רב גוברין בחכמת הח"ן, ואנו, הקוראים בהשתאות בעשרות דפי "רוחות מספרות" הקשורות לדיבוקים ורוחות, משתהים ונדהמים מגודל מעשיו.

מתוך עשרות הסיפורים המדהימים שב"רוחות מספרות" נסיים בעוד מעשה אחד מופלא, שהתרחש עם הרב פתיה, כפי שמספר הוא בעצמו: יהודי אחד, בשם יחזקאל עזרא, שכינוהו כולם בשם "בכור", הגיע אליו ותינה בפניו בצער כי בעומדו בתפילה נכנסים בו הרהורים רעים, "וכאילו מדבר אחד מליבי ואומר לי שאמיר את דתי בדת הפרוטסטנטית, חס ושלום". האיש סיפר שהרהורי הכפירה שלו הפריעו לו ביותר בתפילותיו וכי הלך בשעתו אל מרן ה"בן איש חי" זצוק"ל, כדי שיביא לי מזור לנפשו. רבי יוסף חיים, ה'בן איש חי', שלח מכתב לחכם רבי אליהו מני זצ"ל רבה של חברון, שכתב לו כי "קליפה גדולה מלובשת בתוך ליבו של בכור, אין לי עוסק בה". רבי יוסף חיים הציע לאותו בכור לקחת איתו מזוזה לשמירה, אך היא לא הועילה והוא פנה לרבי יהודה פתיה כדי שיעזור לו. רבי יהודה פתיה החל לייחד יחודים ליד אוזנו של האיש והרוח, "כדי שיכנס הבל היחוד בתוך אוזנו ותוך אבריו, כי הבל היחוד מוציא את הבל הרוח". במהלך היחוד החל הרוח שבתוך גופו של בכור לצחוק, ואמר שאם רבי יוסף חיים בעל ה"בן איש חי" לא הצליח לסלקו, אין סיבה שרבי יהודה פתיה יצליח בזאת.

רבי יהודה פתיה המשיך ביחודיו ולא התייחס לדברי הרוח, ודרש מהרוח לומר לו את שמו ושם עירו. אך הרוח סירבה בתוקף רב. הרב פתיה לא חדל מיחודיו ותקיעות השופר, עד שנכנעה הרוח ושאלה מדוע הרב צריך לדעת את שמו ושם עירו.

"ברצוני לתקן את נשמתך כדי שתיכנס לגן עדן ולא תהיה עוד בכף הקלע", השיב לו מהר"י פתיה, אך הרוח הודיעה לו חגיגית שאין לה כל רצון להיכנס לגן עדן. הרב פתיה שב וייחד יחודים עד שהרוח צעקה ואמרה ששמה היא דוד בן סבתי בן רבקה מהעיר איזמיר, וכי הוא מומר שעבר עבירות רבות.
בהמשך, בתיאור ארוך ומופלא, מתאר הרב פתיה את השתלשלות העניינים, עד לתגלית המרעישה, לפיה הרוח היתה רוחו של שבתאי צבי שר"י. הרב פתיה, שהתייעץ גם עם מרן ה"בן איש חי" והמקובל הנודע רבי שמעון אגסי, חקר ממושכות את רוחו של שבתאי צבי, שתיאר לו בפרוטרוט את קורותיו המחרידים לאחר מותו וכיצד עבר ממדור ייסורים אחד למשנהו, גילגולים ותלאות. הרב פתיה סידר לו סדר תיקון ארוך ובסופו נכנסה רוחו של שבתאי תבי לגיהנום ועזבה את בכור האומלל.

לא תמיד הצליח רבי יהודה פתיה להוציא את הרוחות והדיבוקים מתוך גופותיהם של עשרות האנשים והנשים שהגיעו אליו להיוושע. "עוד בשנת תרס"ז, בחזרתי מעיר הקודש ירושלים ת"ו"- כך מספר ב"רוחות מספרות"- "באה אלי האשה מרת רימה בת פרחה, והיה בה רוח הנקרא יצחק בן כתון, והוא רשע ועם הארץ גמור, ויגעתי עמו כמה שנים ולא יצא, ועודנו עד שנה זו, שהיא שנת התקצ"ג, בתוך האשה הנזכרת, וסימא את שתי עיניה רחמנא ליצלן". הגר"י פתיה, שהוא כאמור, סבו של המקובל רבי דוד בצרי יבלחט"א, מאריך בספרו בגדרי הגלגולים, הרוחות והדיבוקים ומסבירם אחת לאחת, יחד עם סדרי תיקוניהם וענייניהם הנוראיים. אין ספק שהדברים גורמים לכולנו להרהר עוד ועוד בתשובה שלמה.    

(פורסם בעיתון קוראים אלעד, שבט התש"ע, ופורסם כאן ברשות הכותב שליט"א).

• קודם
• הבא