- פרטים
-
קטגוריה: תורה ומדע
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 11:41
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 443
מקור: ויקישיבה
חווית סף מוות
רבים מתוך אלו שהיו במצב של מוות קליני, וחזרו לחיות, מעידים על חוויה של "חיים לאחר המוות" ("חווית סף מוות"- near-death experience). על שכיחותה של החוויה מעיד סקר של מכון גלופ המדווח על כשמונה מיליון אמריקאים שטוענים שחוו חוויה שכזאת. מחקרים מדעיים נעשו סביב לעדויות אלו, וכדוגמא מחקרו של ד'"ר ריימונד מודי בשנת 1975, שהתפרסם בספרו "החיים שלאחר החיים", מתוך 150 עדויות. העדים הרבים שהביא עמדו מאחורי עדותם, גם לאחר בדיקות חוזרות, ומבחינתם דיווחו על אירועי אמת. (דוגמאות נוספות של מחקרים, נזכיר לקמן בפרק "רשימת מחקרים").
העדויות על חווית סף מוות דומות מאוד זו לזו, ומצביעים על כמה שלבים:
- שלב א': צופים מלמעלה למטה על הגוף המוטל בלי הכרה. (יש לציין שלא מדובר על "הרגשה שיוצאים מהגוף" בלבד, דבר שהיה ניתן לתלות בשיבוש במערכת החושים, אלא מדווחים שממש רואים '''מבחוץ''' את הגוף כולו, וכל הסובבים אותו).
- שלב ב': רואים מערה עם אור בסופה. ויש שרואים אור בלי מערה.
- שלב ג' (לאלו שהגיעו לשלב זה ועדיין לא חזרו לגוף): עוברים דרך האור ומרגישים שיש "מישהו" (אלוקים) שאוהב אותם מאוד. ויש שמרגישים כן גם מבלי להכנס לתוך ה"אור".
- שלב ד' (לאלו שהגיעו לשלב זה ועדיין לא חזרו לגוף): רואים את קרובי המשפחה שנפטרו.
- שלב ה' (נדיר יותר): המשפט.
וקיים גם כן שלב שרואים כעין "סרט" של כל החיים מאז הלידה ועד עת המוות קליני, אבל שלב זה אצל חלקם הוא מיד ואצל אחרים הוא אחרי כמה שלבים (כנראה הדבר תלוי בחשבונות שמים).
ויש לציין שאלו שחוו מוות קליני, מנסים לבטא במילים גשמיות את מה שחוו בחוויה רוחנית, כך שהתוארים "אור" וכדומה אינם כפשוטן, וכמו שהם עצמם מציינים.
העוברים חוויה זו מעידים גם כן על הרגשה נפלאה של רוגע, ולעיתים גם שומעים מוסיקה על-טבעית, ונעתיק לדוגמא מה שכתבה דבורה נמיר (כתבת הבריאות של 'ידיעות אחרונות,' שעברה בעצמה מוות קליני ל-12 דקות):
"הייתי במין חדר ארוך, לבן, בוהק באור שאין דומה לו... עמדתי נפעמת מול המראה המדהים הזה, כשברקע מתנגנת מוסיקה קלאסית קלה, והייתה בי שלווה ענקית, הרגשה נפלאה של יופי ושקט בלתי רגיל שכמותו מעולם לא חשתי." (מתוך אויינט מתאריך 04/09/98)
רשימת מחקרים
נזכיר כאן רשימה חלקית (להדגמה) מתוך המחקרים שהתפרסמו בענין חווית סף המוות:
- ד"ר אליזבט קובלר-רוס - מדטרויט. פסיכיאטרית ומומחית בעלת שם עולמי בנושא ההיבטים הפסיכיאטרים של המיתה. בחנה במשך 20 שנה למעלה מאלף מקרים שהתנסו בחוויה של "גף מוות". ספריה: "On Children Death"
- פרופ' קנת רינג - פרופ' לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קונטיקאט. חקר במשך שנים מקרים של "מוות קליני". את ממצאי מחקריו פרסם בספר "החיים והמות".
- ד"ר ג'ורג' ריצ'י - נשיא אקדמיית ריצ'מונד לרפואה ויו"ר המחלקה הפסיכיאטרית בביה"ח "טאוורס" בשאר לוטסוויל. ערך מחקר מקיף, וראיין מאות מקרים של מוות קליני (לאחר שאף הוא בעצמו עבר את החוויה). ספרו: "חזרה מן המחר".
- הפסיכולוג קארלוס אוסיס - מההתאחדות האמריקנית למחקר פסיכולוגי. ראיין 877 רופאים, שסיפרו על חזרתם לחיים של חוליהם. ספרו: Osis & Haraldson: At THE Hour of Death
- ד"ר מוריס ראולינגס - קרדיאולוג - מאוניברסיטת טנסי. בדק 300 חולים, שעברו חוויה של מוות קליני. את מחקריו פרסם בספר "מעבר לסף המוות".
- פרופ' יאן סטיבנסון - חקר ביסודיות יחד עם צוות מדענים 20 מקרים של אנשים, שחוו מוות קליני. את מסקנותיו פרסם בספר "20 Cases of Reincarngtien" .
(הרשימה לקוחה מהמאמר "דיווח השבים לחיים ממוות קליני - מחקרים ועובדות", כאן:
http://www.hidabroot.org/ARDetail.asp?BlogID=7365 )
האם מדובר ב"דמיונות"
מטבע הדברים יש שרצו לומר שחווית סף המוות היא פרי הדמיון (או חוסר התאמה באינפורמציה החזותית, וכדומה), אך כנגד טענה זו ישנם כמה נתונים שאי אפשר לתלותם בדמיון וכדומה, וכגון:
- כל המאות אלפי עדויות על מוות קליני תואמות מאוד, ומתארות את אותם השלבים המורכבים והמופלאים (ריחוף מעל הגוף, מערה, אור, קרובי משפחה וכו'), ואין הסבר לכך שהדמיון יהיה דומה לכל כך הרבה מקרים.
- העדויות על חווית סף המוות הם גם מאנשים שעד אותו האירוע היו אתיאיסטים גמורים, ולא האמינו ב"חיים לאחר המוות".
- ד"ר קנת רינג מציין שכ-37% מהחולים שעברו חוויות של "מוות קליני" זכרו ותיארו בפירוט מפליא את הנעשה בסביבתם בשעה שניסו להחיותם ולאחר מכן, למרות שהיו מחוסי הכרה לחלוטין. בנקודה זו נציין כדוגמא את החבר-כנסת פואד (בנימין) בן-אליעזר שעבר מוות קליני, והצהיר בראיון לערוץ 2, שמעל כל ספק היה בעולם הנשמות, ואמר שידע מכל מה שדיברו הרופאים אודותיו בעת שהיה "מת", והבהיר שידיעתו לא היתה מתוך "שמיעה" פיזית אלא מתוך ידיעה רוחנית.
- עיוורים (אף עיוורים מלידה) שעברו מוות קליני, יודעים לתאר פרטי פרטים על כל מה שקרה מסביב לגופם לאחר הפטירה, כגון באיזה צבע היו בגדי הנמצאים במקום, וכיצד היה נראה הרופא, וכדומה.
- בעדויות רבות מספרים פרטים שלא היה ניתן לדעת כלל בתוך גוף גשמי, כגון כיצד היו מונחים החוטים שבתוך המנורה שבתקרת חדר הניתוח, ופריטים שונים הנמצאים על גבי גג בית החולים, וכדומה.
- כאשר עוברים מוות קליני, בהרבה מן המקרים קריאת גלי מוח (EEG) מראה שאין כל סימני פעילות מחשבתית, כלומר לא יתכן חלום או דמיון וכדומה.
- כאמור לעיל, אלו שעברו חוויה זו מעידים שראו "סרט חי" על כל החיים שלהם, בפרטי פרטים, מהעת שנולדו ועד עת המוות קליני - כמות כזו של אינפורמציה (סרט שמכיל עשרות שנים) לא יתכן בדמיון פיזי.
ד"ר מרדכי הוכברג, במאמר "האם יש חיים אחרי המוות?" (אודות מחקר שנעשה בהולנד על 344 אנשים), הבהיר בארוכה שכל ההסברים הפיזיולוגים והפסיכולוגים לא נותנים מענה לתופעה, וכל אלו שניסו להסביר בדרכים אלו, התעלמו מנתונים ברורים. ומסיק: "לדעת החוקרים, רק הסבר טרנסצנדנטלי, שיש המשכיות וקיום לנשמה אחרי המוות, רק הסבר זה יכול לפרש את הנתונים שהם ליקטו."
להלן דוגמה אופיינית לדיווח על חוויה חוץ גופית (עדות אחות ביחידה לטיפול נמרץ לב, מתוך Lancet, Vol. 358 P 2041):
"במהלך משמרת לילה הביא אמבולנס גבר בן 44 מחוסר הכרה (בקומה) וכחול מחוסר חמצן (ציאנוטי). החלה החייאה ואז הוצאתי מפיו שיניים תותבות לצורך הנשמה ושמתי אותן בעגלה. לאחר כשעה וחצי התייצבו קצב הלב ולחץ הדם של החולה והוא הועבר חסר הכרה ומונשם ליחידה לטיפול נמרץ.
לאחר יותר משבוע פגשתי שוב בחולה, ששב בינתיים להכרתו, כשחילקתי תרופות. ברגע שראה אותי הוא אמר 'האחות הזו יודעת איפה השיניים התותבות שלי'. הייתי מופתעת ואז הוא המשיך ואמר 'את היית שם כשהביאו אותי לבית החולים, את לקחת את השיניים התותבות שלי ושמת אותן בעגלה הזו: היו עליה בקבוקים ומתחתיהם מגירות ושם שמת את השיניים'.
נדהמתי משום שכל זה התרחש כשהאיש בחוסר הכרה עמוק ומונשם. כשחקרתי אותו עוד הסתבר שהחולה ראה עצמו שוכב על המיטה וצפה מלמעלה באחיות וברופאים העסוקים בהחיאתו. הוא תיאר במדויק את המטפלים ואת החדר. לדבריו, הוא דאג שמא נתייאש ונפסיק את ההחיאה, ואכן היינו פסימיים לגבי סיכויו באותו זמן בשל המצב הירוד בו הגיע."
משמעות חווית סף מוות כהוכחה ליהדות
מוות קליני מהווה הוכחה לדת בכלל, כיון שמוכיחה שיש חיים לאחר המוות, וליהדות בפרט, כיון שבתורה שבעל פה היהודית מתוארים השלבים בדיוק כמו שנודע היום מהעדויות על המוות קליני, וכדלהלן:
* לגבי שהנשמה מרחפת מעל הגוף: מפורש בתלמוד ירושלמי מסכת מועד קטן פ"ג ה"הב. וראה גם בגר"א בביאורו לספר יונה ב, א.
* לגבי שהנשמה עוברת דרך מערה, הדבר מפורש בספר הזוהר (סתרי תורה כרך א פרשת לך לך דף פא עמוד א): "וכד נשמתא נפקת מהאי עלמא עאלת במערתא וכו".
* לגבי שרואים "סרט" עם כל מה שעשה במשך שנותיו: רש"י על עמוס ד יג: "כל מעשיו פורטין לפניו בשעת מיתתו".
* לגבי אותו "אור" (בלשון חז"ל: "שכינה") שנמשכת אליה הנשמה אחרי שמתפרדת מן הגוף: זוהר הקדוש פרשת ויחי דף ריח ע"ב. וכמו כן ראוי להזכיר מה שכתב בספר הישר שער יד: "העולם הבא הוא רחב, בלא קצוות, בלי אוהל, רק אורה גדולה, אשר לא תדמה לאור העולם הזה" ע"כ.
* לגבי שהאדם פוגש את קרובי משפחתו שכבר נפטרו: זוהר שם בדף הנ"ל.
*לגבי שמודעים מכל המתרחש סביבם למרות שהיו מחוסרי הכרה: בתלמוד מסכת שבת שף קנב ע"ב נאמר: "כל שאומרים בפני המת, יודע, עד שיסתם הגולל.".
חשוב לציין שבספרים הקדושים הוזכרו גם פרטים נוספים, שלא מדווחים אלו שעברו מוות קליני, וזאת מחמת שתי סיבות: א) סביר להניח שישנם שינויים בין מה שקורה במיתה רגילה ומוחלטת, לבין מה שקורה במוות קליני. ב) לא ניתן רשות לנשמה לזכור את הכל אחרי שהיא חוזרת לעולם הזה (מסיבה זו ג"כ, רק מועטים הם אלו שמדווחים על ראיית מלאכי חבלה וכדומה, כיון שלא לכולם ניתן רשות לזכור את הכל.
סיבת גילויים אלו בימינו
הרב יואל שוורץ, בספרו "החי יתן אל לבו" עמוד 51, נתקשה מדוע בדורנו האלוקים נתן את האפשרות (באמצעות התפתחות הטכנולוגיה) להחזיר לחיים אנשים שהגיעו למצב של מוות קליני, במקרים כה רבים, באופן שכעת ישנה הוכחה ברורה לאמונה, מה שלא היה בדורות קודמות (כאשר מקרים ועדויות כאלו היו נדירים ביותר). והסביר הרב שוורץ שזו סייעתא דשמיא מיוחדת לגרום לחזרה בתשובה, כיון שאנחנו מתקדמים לקרת לימות המשיח, והוא על פי דברי הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ז שכתב כך:
''כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו'.''
ומסיים הרב שוורץ: "בימינו, אנו עדים להתגברות תנועת התשובה, והגילויים הללו נועדו לשרת אותם."
מקרה של מוות קליני בזמן התלמוד
בתלמוד מסכת פסחים דף נ' ע"א מובא מקרה שיתכן שהוא מה שנקרא היום "מוות קליני" (ובעקבות זה, חווית סף מוות), וכך מסופר:
ורבי יהושע בן לוי אמר: אלו בני אדם, שיקרין הן בעולם הזה וקפויין הן לעולם הבא. כי הא דרב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי חלש ואיתנגיד. כי הדר, אמר ליה אבוה: מאי חזית? אמר ליה: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר לו: בני, עולם ברור ראית. - ואנן היכי התם? - כי היכי דאיתו אנן הכא, הכי איתינן התם. ושמעתי שהיו אומרים: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ושמעתי שהיו אומרים: הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן.
מוות קליני מבחינה הלכתית
דנו הפסוקים האם אדם שעבר אירוע של מוות קליני נחשב ש"מת" ממש וחזר לחיות, או שזו לא היתה נחשבת כמיתה גמורה. ונידון זה תלוי בנידון נרחב יותר: מתי היא קביעת עת המוות לפי היהדות, מאז שהלב מפסיק לפעול, או רק כאשר המח מפסיק את פעולותו (שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן כה פרק ד). וראה אריכות בערך רגע המות.
לפי הצד שמוות קליני תחשבת כמיתה (ואח"כ כעין "תחיית המתים"), ישנם השלכות רבות לכך בהלכה, כגון האם צריך לקדש את אשתו שנית (כיון שבעת המיתה יתכן שאשתו יצאה מגדר "אשת איש"). (שו"ת עטרת פז חלק א כרך ג - אבן העזר סימן ט)
לקריאה נוספת
*Soul Searching: Seeking Sceintific Ground for the Jewish tradition of an Afterlife
קישורים חיצוניים
*הרב יצחק פנגר, http://www.hidabroot.org/MediaDetail.asp?MediaID=9555
*הרב זמיר כהן, http://www.hidabroot.org/MediaDetail.asp?MediaID=682
*סיפורו של אשר מסעוד ביטון http://www.hidabroot.org/ARDetail.asp?BlogID=111292
*סרטון דוקומנטרי על חווית סף המוות 1 http://www.olamotn.com/ProdLectures.asp?File=Mystic&catalogid=139*סרטון דוקומנטרי על חווית סף המוות 2http://www.olamotn.com/ProdLectures.asp?File=Mystic&catalogid=27
*דוקודרמה http://www.arachim.org/VideoDetail.asp?MediaID=1599
*מחקרים וציטוטים 1 http://www.emuna.info/ARDetile.asp?id=170&Catogory=11&SubID=166
*מחקרים וציטוטים 2 http://www.ayalla.net/modules.php?name=News&file=article&sid=35
*סרטון עם סיפור אישי על חווית סף המוות 2 http://www.sodot.tv/Site/ProDetile.asp?id=861&CategoryID=1&SubID=4&PageView=1#player
*סרטון עם סיפור אישי על חווית סף המוות 3 http://www.sodot.tv/Site/ProDetile.asp?id=1302&CategoryID=1&SubID=4&PageView=1#player
*סרטון עם סיפור אישי על חווית סף המוות 4 http://www.sodot.tv/Site/ProDetile.asp?id=168&CategoryID=1&SubID=4&PageView=1#player
*ליקוט מסרטונים שונים http://www.soulnet.co.il/Siporim.html
- פרטים
-
קטגוריה: תורה ומדע
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 11:40
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 344
אוה הכימיאן / הידברות סופשבוע
"עבודה זרה היא שיוך של שלמות לדבר יחסי. היא הקדשה מוחלטת של דבר נטול קדושה ומוחלטות. לשום דבר חוץ מאלוהים אין טוב מוחלט וערך מוחלט. העבודה הזרה מסיחה את דעתו של האדם מעבודת השם. האדם המודרני מייחס לטבע ולחוקיו את תכונותיו של אלוהים, ובכך הוא מאבד את הקשר עמו... אפשר לסכם שהחילוניות היא עבודה זרה בת זמננו..." ( דלות הכפירה, פרופסור בנימין פיין).
מילים אלו מובאות בפרק המסכם של הספר "דלות הכפירה", אשר יצא לאור לאחרונה על ידי פרופסור בנימין פיין, מדען בעל שם עולמי בתחום הפיזיקה, המומחה לפיזיקת לייזרים, ופרופסור אמריטוס מהמחלקה לכימיה באוניברסיטת תל אביב.
הספר חושף את דלותן של תיאוריות חילוניות המתבססות על כפירה בקדושה, ושאין להן שום קשר רציני למדע. כמדען וכאיש אמונה, החליט פרופ פיין להרים את הכפפה ולכתוב ספר, שלישי במספר, בנושאים שבין דת ומדע.
פרופ פיין, יליד ברית המועצות, לא גדל כילד שומר תורה ומצוות, והאמת היא שהרבה יותר רחוק מזה. הוא אמנם שימש כפעיל בתקופה העלייה המאסיבית לארץ ישראל, אך המהפך באורח חייו קרה מעט מאוחר יותר. כפעיל עליה ואסיר ציון נאבק רבות בשלטונות, דבר שגרר מעצרים, מעקבים וחקירות. בעקבות מחלה שהסתבכה הוא נאלץ לשהות בבידוד כשבוע ימים, בתנאים של ברה"מ דאז. "היה זה זמן של התבודדות והתבוננות", מציין הפרופ כשהוא ממהר להוסיף כי השינוי שעשה בחייו, מאוחר יותר, הוא תוצר של התבוננות פנימית מתמשכת, ולא של קליק אחד פתאומי.
בשנת 1977 קיבל היתר עליה ועלה לישראל, התחתן והמשיך לפעול לטובת יהודים ברית המועצות. במקביל התקדם גם בתחומו המקצועי שכלל אלקטרוניקה קוונטית, פיזיקת לייזרים וסביבות רציפות.
פרופסור פיין, יש הרבה אנשים שחושבים שהמדע הוא נאור, מתקדם עדכני ומודרני ואילו התורה עתיקה, קדומה ומיושנת. האם התורה והמדע סותרים זה את זה?
"בהחלט לא. לא יכולות להיות סתירות בין תורה ומדע, פשוט בגלל שמדובר בשני מישורים שונים. מה שכן יכול להיות זה סתירה בין פרשנות מסוימת בתורה לבין פילוסופיה מסוימת במדע - כלומר סתירה בין אמונה לאמונה, אבל לא בין התורה עצמה למדע, כי כאמור אלו שני מישורים שונים לגמרי".
מה הניע אותך לכתיבת הספר?
"פשוט מאוד: דעה קדומה בקרב אנשי הדיוטות, אבל גם ובעיקר בקרב מדענים והוגי דעות, שחושבים שמדע זה חזות הכל, זאת אומרת שניתן להסביר הכל על ידי המדע. זה כל כך לא נכון, שזה למעשה סיפק לי את אתגר הכתיבה".
בספר אה מזכיר את החילוניות שעוסקת בהאללת הטבע. מה הכוונה?
"אם אדם יתבונן הוא יבין שצריך להיות משהו מושלם שממנו הכל נובע. אמונתנו של אתאיסט שונה, ואני מצטט את המורה שלי למדע, יוסף גינצבורג, שאמר האמונה שלי נובעת מזה שלא קיים דבר חוץ מטבע וחוקי טבע, ומכך נובע שזה מקור הכל. ובאמת יש תיאורה כזו של שפינוזה, שבמקרה היה גם כן יהודי, שגרס שטבע ואלוקים זה אותו דבר. יחס זה כלפי הטבע מקורו במורשת הפגאנית".
אילו "חורים" יש באמונה המוחלטת הזו בטבע כאלוהים?
"במשך דורות ניסו הוגי עולם להבין את תופעת הניסים, בד בבד עם הדטרמיניזם המדעי. ניסים הם הרי שינוי של סדרי בראשית, והתבוננות פשוטה במבנה המדע המודרני מביאה לתמיהה על תופעת הניסים - משמע שאין דטרמיניזם. גם את חופש הבחירה, היצירתיות והנשמה של האדם, אי אפשר להסביר לפי הגישה החילונית, בה הטבע הוא האלוהים. מכאן החורים שבה".
אז מהו המבט הנכון שצריך להיות לנו על מדע המודרני?
"קיום המדע זה הסוד הכי גדול של העולם, ואת זה לא אני אמרתי אלא אלברט איינשטיין ורבים אחרים. המדע הוא רק התגלות אלוקית. בלי אלוהים המדע לא יכול להתקיים. אני לא בא לשלול את המדע - להיפך, הרי אני בא מתוכו. אבל כשאומרים שהמדע מסביר את הכל - זה לא מדעי".
ומה בין מדע ליהדות ואנטי יהדות?
"מדע נותן ידע. יהדות עוסקת בהשקפת עולם הפתוח לאלוקים. כאשר גישה חילונית אתאיסטית יוצאת מנקודת יסוד שחומר זה כל מה שיש, ושוללת עולם רוחני - זה כבר משהו שיושב על בסיס אמונה פגאנית שאין לו קשר למדע".
מסיום הספר: "לא פעם אנו שומעים את השאלה: איך אדם משכיל, בן המאה ה-21, יכול להאמין בדברים כמו השגחה עליונה?". פרופסור פיין עונה לכך בסוף ספרו עם התשובה המתבקשת שממנה משתמע: "איך לא?". וכך הוא חותם: "האדם המשכיל בימינו באמת אינו יכול להאמין שהטבע בעצמו יצר את חוקיו, את החיים ואת האדם עצמו. רק בתוך בערות אפשר להאמין בסיפורים שכאלה".
- פרטים
-
קטגוריה: תורה ומדע
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 11:40
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 697
חלומות ומציאות
** הבחור שחזה בחלומו את אסון המסוקים, הרבי מויזניץ' ביקש מתלמידו בחלום "להגיע אליו" והחלום על השכן שנפטר** על מי חולם הרבי מערלוי שליט"א? כמה זמן בכל לילה אנו חולמים? ומה היה 'דברים בטלים' בחלום על האתרוג שהרב מבריסק פסל?** הרב ש.ב. גנוט צועד בעקבות חלומותיו של יעקב, יוסף ופרעה וכותב לנו על החלומות ופשרן, החלומות בזמנינו ומה עלינו לעשות כשאנו חולמים חלום טוב** הרב שב"ג**
כ"ק האדמו"ר מערלוי שליט"א כתב מכתב בדברי תורה למרן הגרי"ש אלישיב שליט"א. הוא מסביר בתחילת המכתב, שפירסם ב"קובץ תשובות" של הגרי"ש אלישיב, שהוא כותב אותו מפני שבלילה הוא ראה בחלומו את הגרי"ש אלישיב והם שוחחו בלימוד בעניין...
החלומות הם חלק מחיינו. ישנם החולמים יותר, ישנם חולמים פחות. אך כולם חולמים. מה הם החלומות? כיצד התורה וחכמיה מתייחסים לחלומות?
אבותינו הקדושים חלמו חלומות מופלאים. יעקב אבינו ראה בחלומו את הסולם הנודע, כמובא בתחילת פרשת ויצא. בפרשת השבוע אנו למדים על חלומותיו של יוfסף הצדיק ובסוף הפרשה נלמד על החלומות שהתממשו, חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים ובפרשה הבאה נקרא על חלום פרעה ופתרונותיו של יוסף. בתנ"ך מופיעים חלומות נוספים שהתקיימו והגמרא הקדושה הקדישה כמעט פרק שלם, פרק "הרואה" במסכת ברכות, לנושא החלומות ופתרונם.
רבע מהשינה אנו חולמים!
מאחר שרבים מחכמי התורה מצטטים את התייחסות חכמי המדע והטבע לנושא החלומות, נביא את תחילת 'ערך' החלומות, כפי שהסבירוה באנציקלופדיה הממוחשבת, כך: חלום הוא חוויה של מראות דמיוניים ותחושות במהלך השינה. לחלום שגרתי מספר מאפיינים, ובהם חוסר מודעות לכך שמדובר בחלום, אי יכולת לשלוט ולכוון את השתלשלות החלום, וחוסר הפעלה של מנגנון הביקורת והשיפוט בשעת החלום. החלום הוא תופעה כלל-אנושית חוצה תרבויות, שגם נצפתה בבעלי חיים, ושגם ילדים לומדים לזהותה כבר בגיל צעיר. מדענים משערים כי כרבע מהשינה מוקדשת לחלום. דמויות היסטוריות רבות ידועות כמי שהיו מושפעות מחלומותיהן. לפותרי חלומות היה מעמד מיוחד בחצרותיהם של מלכים, ולרוב הם שימשו ככהני דת, בשל החשיבות הרבה שבני אדם ייחסו לחלומות בעולם העתיק.
ישנם סוגים שונים של חלומות, ביניהם הסיוט, שהוא חלום נורא, מפחיד ומטיל אימה, וחלום טוב, הגורם לאדם לקום בהרגשה טובה וחיוניות. קיימות גישות רבות להסברת מהותו של החלום, מתגובה לגירויים חיצוניים או פנימיים, וגלישה של הכוחות המודחקים שנכבשו על ידי האגו לעבר המודעות, ועד להבעת התודעה באופן סימלי, והתקשרות אל מה שמעבר לאדם הפרטי, אם אל התת-מודע הקולקטיבי ואם אל הנשגב והנאצל.
24 פותרי חלומות בירושלים
מצאנו בדברי חז"ל התייחסויות שונות לדברי החלומות. מצד אחד אמרו חז"ל במסכת ברכות ש"דברי חלומות אינם מעלים ואינם מורידים" ומאידך אמרו ש"חלום הוא אחד משישים בנבואה". חז"ל גם אמרו ש"אין אדם חולם אלא מהרהורי ליבו, ממה שהוא מהרהר ביום". הגמרא שואלת שבפסוק אחד נאמר "בחלום אדבר בו" ומכאן שה' יתברך מגלה לצדיקים את הנסתרות דרך החלום, ואילו בפסוק אחר נאמר "והחלומות שווא ידברו". ומתרצת הגמרא: "כאן בחלום על ידי מלאך, כאן בחלום על ידי שד". התשב"ץ מסביר את העניין כך: "יש מהחלומות שהן צודקים ויש חלומות בלתי צודקים. החלום הבלתי צודק מגיע בהיות הכח המדמה בלתי בריא, מפני שורש יצירתו של האדם או מפני שאכל מזונות עבים המולידים אדים שחורים ויטרידוהו, וזה מה שאמרו חז"ל "על ידי שד", והוא מרוח רעה החזקת והשודדת את האדם, ולחלומות אלו אין לחוש כלל".
רבנו בעל ה"עקידה" מסביר לנו, בדרכו המיוחדת, את חלוקת החלומות. לדבריו, ישנם שלושה סוגי חלומות. סוג החלום הראשון הוא "חלום הנבואה", חזיון לילה בו מראה הקב"ה לנביאיו את נבואותיו. ישנו סוג של "חלום רוח הקודש", בו מפיל הקב"ה תרדמה על אוהביו וצדיקי ישראל, מבטל את כוחות הגוף שלהם ומראה להם בחלום מגילוייו וסודותיו, וישנו סוג חלומות המשותפים לכל בני האדם, המגיעים אלינו על ידי כח הדמיון הפועל במוחנו גם בשעת השינה. בחלומות אלו, כותב ה"עקידה", בחלקם יש ממשות, "מהם שיש בהם עניין מעט והרבה דברים בטלים כמו תבן בתוך הבר, ומהם שיש בהם גילוי דעת להרבה מהדברים העתידיים". הוא מסביר שחלק מהחלומות הם כ"ניצוץ מהנבואה", אך היא הקטנה שבמדרגות הנבואה, ולכן אמרו חז"ל שבחלום יש "אחד משישים בנבואה", כדי להסביר לנו שהחלום נחשב ל"בטל בשישים" מבחינת רמת הנבואה האמיתית. בכל חלום, גם בחלום שחלק ממנו יכול להתגשם, ישנו חלק נכבד שלא יתגשם והוא הגיע מכוחות הדמיון ומה החלק הדמיוני והלא מציאותי. רבי נהוראי סיפר, כמובא בגמרא, ש"עשרים וארבע פותרי חלומות היו בירושלים והלכתי אצל כולם, ומה שפתר לי זה- לא פתר לי זה, וכולם נתקיימו". וזאת כיצד? מסביר ה"עקידה" שאכן, החלום מורכב מהמוני פרטים וכל פותר חלומות יכול להצביע על נקודה נכונה מתוך החלום, ולכן ייתכן שכל פתרונות החלומות, אותם פתרו "פותרי חלומות" מוצלחים, יתממשו במציאות.
כאשר "פותרי חלומות" טובים פתרו חלומות, הם ידעו גם להבין חלום, לנפות את החלק הדמיוני שבו וגם להכיר את תכונות הנפש של החלום עצמו. רבי יוחנן אמר בגמרא שכאשר עם הארץ חולם על יין- זהו סימן רע לו, אך כשתלמיד חכם חולם על יין- החלום נפתר לו לטובה. ומבאר רבי יצחק ערמאה ז"ל בעל ה"עקידת יצחק", שכל חלום קשור למי שחלם אותו. כאשר עם הארץ חולם על יין, אזי היין קשור להיותו "מר נפש" ("ויין למרי נפש"- משלי לא,ו), ואילו כשהתלמיד חכם חולם על יין, הרי "יין ישמח לבב אנוש" (תהילים קד, טו). כשנגר חולם על עצים, החלום, מטבע הדברים, קשור לעצים בו הוא עסק בכל היום, וכשבן ישיבה חולם על עצים, לפעמים הכוונה לסטנדר- העץ בו הוא למד במשך היום... כשעקרת בית חולמת על דלי מים וסמרטוט רצפה, החלום קשור כנראה לשטיפת הבית, שהיא צריכה לעשות למחרת, ואילו כשתלמיד חכם חולם על דלי ומי ספונג'ה, יתכן שהוא למד באותו שבוע על מי השופכין שמותר לשפוך בימות הקיץ ברחוב (בבא קמא ו, א) או על מי השופכין ששפכה בתו של המן על ראש אביה...
ה"לבוש" כותב ש"דבר ידוע הוא וכל העולם יודעים שרוב החלומות ורובם דרובם כולם הם דברים בטלים וכזבים והבלים ואין בהם אף דבר אחד שהוא אמיתי, כי יבוא ברוב עניין וברוב דמיון שיש לאדם, או על ידי האדים העולם בגוף האדם מהאצטומכא, כמו שביארו חכמי הטבע. ואפילו החלומות האמיתיים הבאים מצד הנבואה והשכל, יש בהם קצת דברים בטלים". דברים דומים כתב הרמב"ם ב"מורה נבוכים". הוא מסביר שאנשים רגילים חולמים בדרך כלל חלומות דמיוניים, המגיעים לאדם מתנודות המוח גם בשעת השינה. החלום מתערב עם מציאות והדמיון רב על האמת. לדבריו, ההתייחסויות החשובות בתנ"ך ובגמרות לחלומות, היו בגלל שהחולמים היו אנשים גדולים, שהקב"ה גילה להם דברים בנבואה ובחלום. אך בדרך כל, אין לחלומות משמעות מיוחדת, חוץ ממקרים בהם החלומות יוצאים מן הכלל, והחלום יכול להתממש.
האתרוג והרב מבריסק
ובכל זאת, למרות שרוב החלומות הם דברים בטלים ו"חלומות שווא ידברו", מכל מקום חששו חז"ל לדברי חלומות במקומות מסוימים. הגמרא בסנהדרין (ל,א) כותבת, שכאשר אדם הצטער וניסה לדעת היכן אביו שנפטר הניח את מעשרותיו, או שהצטער היכן אביו שנפטר החביא את כספו הפרטי, ואביו הופיע בחלומו והראה fלו היכן הניח את פירות המעשר או את כספו, והאיש קם בבוקר ואכן, הוא גילה באותו מקום פירות או כסף- אזי למרות שהפירות או הכסף אכן נמצאו באותו מקום, בכל זאת אין לחוש לחלום ולשברו. וזאת מפני שהחלומות מעורבים בדברים בטלים ויתכן שהחלום צדק בכך שמונחים שם פירות, אך אין זה אומר עדיין שהפירות הם פירות מעשר. וכן אם נמצא שם כסף, יתכן שהחלום צדק בכך שיש שם כסף, אך אין הכרח שהחלום צדק בכך שהכסף שייך לאביו... שאלה זו עלתה גם בתלמוד הירושלמי (מע"ש פ"ד ה"ו) ושם נחלקו התנאים האם יש לחוש לחלום כזה או לא ובאיזה מקרה. התשב"ץ סובר שהגמרא, הקובעת שאין להתייחס לחלומות, התייחסה רק לנושאים כספיים, כאשר ישנה "חזקה" בעניין והחלום אינו מוציא מידי "חזקה". אך כאשר אדם חלם חלום על חתיכת בשר שהיא אסורה, עליו להחמיר מספק ולא לאכול את אותה החתיכה, מפני שלמרות שבדרך כלל החלומות הם דברים בטלים, אך ישנם חלומות נכונים ואמיתיים, המגלים את העתיד והשופכים אור על העבר וההווה.
היו מרבותינו הראשונים שהורו הלכה או חזרו בהם מפסק הלכה שנתנו קודם לכן, לפי חלום שחלמו בשנתם. המהר"ם מרוטנבורג כתב פסק הלכה בדין מלמד בחיידר שעזב את עבודתו, והוא שינה את פסקו בעקבות חלום שחלם, בו גילה שהוא טעה בחלומו. הראב"ן בנה יסוד בדין כלי יין נסך לפי חלום, הסמ"ג מנה את הפסוק "השמר לך פן תשכח" בחשבון הלאוין לפי חלום שחלם בעניין, התשב"ץ חידש דין לפי חלום בעניין "מכה בדופן", רבנו אפרים פסק הלכה לאור חלום על כשרות דג הברבוטא וה"בית יוסף" מביא שה"רקאנטי" שינה את פסקו על סמיכות האתרוג ללולב בשעת הברכה, לפי חלום בו ראה שהוא מפריד את שני חלקי שם ה' זה מזה למחרת בבוקר בתפילה... ואמנם, רבותינו האחרונים לא הסכימו לכל פסקי ההלכה עליהם קראנו זה עתה. הש"ך כותב על כך ש"דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים". וה"נודע ביהודה" כותב על דברי רבנו אפרים בעניין דג הבבוטא ש"חלום יעוף הוא, ולמה לא בא בעל החלום אל שאר בעלי התוספות שהתירו דג זה?!"...
הגר"ש פוברסקי שליט"א סיפר לידידיו שבחלום ניגלה אליו מרן הרב מבריסק זצ"ל ואמר לו שהאתרוג שקנה, הוא אתרוג פסול. "בדקתי את האתרוג והוא כשר למהדרין, ומכיון שלא יכול להיות שהבריסקער רוב טעה"- אמר הגר"ש פוברסקי- "אז כנראה שעל החלק שהאתרוג פסול נאמר בחז"ל ש'אין חלום בלי דברים בטלים".
השיב לו הגרש"מ דיסקין זצ"ל:"ואולי החלק של ה"דברים בטלים" בחלומך, הוא זה שהרב מבריסק אמר לך שהאתרוג פסול?!"...
"הטבת חלום", "רבונו של עולם" ותענית חלום
חז"ל אמרו, וכך נפסק בהלכה, שאדם שחלם חלום ונפשו עגומה עליו מהחלום, למרות שלא אוזכר בחלום דבר רע, ילך ויטיב את החלום בפני שלושה יהודים. עליו להעמיד שלושה מאוהביו ולומר להם "חלמא טבא חזיתי" (חלום טוב ראיתי) והם ישיבו לו: "טוב הוא וטוב יהיה, ה' יעשנו לטוב. שבע פעמים יגזרו עליך מן השמים שיהיה טוב ויהיה טוב", ואומרים זאת 3 פעמים, וממשיכים לומר את כל "סדר הטבת חלום" הכולל פסוקים על הפיכה (כמו "הפכת מספדי למחול לי"), פדות ("פדה בשלום נפשי") ושלמות ("שלום שלום לקרוב ולרחוק") ועוד פסוקים. בשעת החלום צריך החולם לזכור את החלום במחשבתו. ה"מגן אברהם" כתב שבשעת הטבת החלום צריך החולם לזכור את החלום במחשבתו, וה"מאירי" כתב שלאחר שמטיבי החלום אמרו לחולם "חלמא טבא חזיתא", יספר להם את החלום והם ינסוהו לפותרו לטובה.נאמר בגמרא, שמי שחלם חלום ואינו זוכר מה חלם, יאמר את הנוסח המקובל לכך ("רבונו של עולם אני שלך וחלומותי שלך" וכו') בשעת ברכת הכהנים. ומדוע דווקא בברכת כהנים? ביאר הזוהר הקדוש ש"בשעה זו נמצאים רחמים בכל העולמות ומי שמבקש אז בשעת תפילתו על צערו- מתהפך לו הדין לרחמים". חז"ל במדרש תנחומא מובא ש"אפילו רואה אדם בחלומו חרב שלופה ונתונה בצווארו וקוטעת את ירכו, משכים הוא והולך לבית הכנסת ורואה את הכהנים נושאין את כפיהם והחלום הרע מתבטל ממנו".
כאשר אדם חולם חלום רע, נפסק בהלכה שיתענה אם נפשו מרה לו מהחלום, וניתן התענית אפילו בשבת. ועל איזה חלומות ומתי מתענים? כתב ה"שולחן ערוך" (רפח,ה): "יש אומרים שאין להתענות תענית חלום בשבת אלא על חלום שראהו שלש פעמים. ויש אומרים שבזמן הזה אין להתענות תענית חלום בשבת, שאין אנו בקיאים בפתרון חלומות לידע איזה טוב ואיזה רע. והעולם אומרים שנמצא בספרים קדמונים שעל שלשה חלומות מתענים בשבת, ואלו הן: הרואה ספר תורה שנשרף, או יום כיפורים בשעת נעילה, או קורות ביתו או שיניו שנפלו, ויש אומרים הרואה שנושא אשה. ומה שרואה שיניו שנפלו, דוקא שיניו, אבל הרואה לחייו שנשרו, חלום טוב הוא שמתו היועצים עליו רעה. ונראה שהחלומות שאמרו בפרק 'הרואה' שהם רעים, גם עליהם מתענים בשבת".
החלומות בזמננו:
סתם חלומות למרות שבתקופות קדומות היתה סיבה מסוימת לחשוש לחלומות ולקחת אותם ברצינות (למרות שבאופן כללי למדנו מדברי רבותינו ש"חלומות שווא ידברו"), אך בדור שלנו כתבו הספרים שאין צורך בדרך כלל להתייחס לחלומות, ואין צורך לצום עליהם, ובוודאי שלא בשבת.
זאת מדוע? בספר "פסקי תשובות" (סימן ר"כ) מצטט מגדולי הדורות שהסבירו שכאשר ישנה סיבה לאדם לחלום על דבר מסוים, כמו למשל שהוא התעסק ביין במשך היום ובלילה הוא חולם על יין, או שבצהריים דפק אצלו שכנו מר מועלם ובלילה הוא חולם על מר מועלם, אזי אין שום סיבה להתייחס לחלום. לכן נפסק בהלכה שאדם שחולם שנפלו לו השיניים ובמהלך היום היה לו כאב שיניים, אין לו צורך לחשוש לחלום.
בזה שונים החיים של ימינו לחיים של פעם. בעוד שפעם בן אדם ראה אריה או פיל אולי פעם אחת בחייו וחוץ מלראות את חבריו ב"שטעטל", הוא כמעט ולא ראה ולא שמע כלום, הרי בזמננו יכול אדם לקום בבוקר ולראות תמונה של פיל על בקבוק שתיה, בעיתון הבוקר, בפרסומת בשלטי חוצות או בפרסומת בגב האוטובוס. כל דרדק בימינו רואה בספריו הצבעוניים כמעט כל יום את החיות והבהמות, ארצות רחוקות ואנשים מוזרים. בעולם שהתקשורת, ובפרט תקשורת המחשבים והמדיה הכללית, כל כך השתנתה, הרי אין כמעט שום משמעות לשום חלום. אם נחלום על משהו ונשב ונחשוב כמה דקות, נגיע בדרך כלל להסבר מהיכן הוא הגיע. אנחנו חיים בדור שכל כך הרבה רואים ושומעים ומדברים בו, והכל נגיש, כך שכמעט אין דבר שאפשר לומר עליו בוודאות שלא חשבנו עליו קודם.
הבחור חלם על אסון המסוקים
אך לכל כלל, ישנו יוצא מן הכלל. רבנו הסטייפלר ז"ל סיפר, שבנו של רבי מנשה מאיליא זצ"ל חלם חלום שייסע לים ויטבע בו. הוא סיפר את חלומו לרבו הגאון רבי יצחק מוולוז'ין זצ"ל ואמר לו ר' יצחק: "דברי חלומות אינם מעלים ואינם מורידים" והוא היטיב לו את החלום ב"הטבת חלום". כעבור תקופה נסע חולם החלום לים וטבע בים. כשסיפרו זאת לרבו, אמר ר' יצחק מוולוז'ין: "כנראה ישנם פעמים שצריך לחשוש בהם לחלום"...
מו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א סיפר שאחת מאחיותיו חלמה ששכן שלהם נפטר ואביה, מרן ה"קהילות יעקב" זצ"ל הורה לה לעשות "הטבת חלום". לאחר זמן קצר נפטר אותו השכן. ללמדנו שלא תמיד עוזר "הטבת חלום", אמר הגר"ח קניבסקי שליט"א.
בבני ברק התפרסם על מלמד חשוב בת"ת "תורת אמת" שנפטר לבית עולמו. הוא הופיע בחלום באמצע ה"שבעה" אצל ילדיו ואמר להם שהוא חייב 14 ₪ לבעל החנות על חגורה שקנה ממנו. הבנים הלכו לבעל החנות והוא סיפר בהתפעמות שאכן, מספר ימים לפני פטירתו של אותו יהודי, קנה הוא ממנו חגורה והיה חסר לו 14 ₪. המוכר הציע לו לשוב ולשלם את החוב, אך מכיוון שהוא הובהל לבית החולים עוד באותו היום, לא היתה לנפטר אפשרות לשלם את החוב ומהשמים, כך כנראה, איפשרו לו להופיע בחלום אצל ילדיו לבקשם שישלמו את החוב. בספר "דרך שיחה" מובא שרבי חיים קניבסקי שליט"א סיפר, שאחד האברכים בבית הכנסת סיפר לו שאביו נפטר והוא בא אליו בחלום וסיפר לו שהוא, האב, חייב לפלוני סכום כסף. הלך הבן לאותו אדם ורצה לפרוע את חובו של אביו. המלווה ההמום לא הבין מהיכן הבן יודע על ההלוואה. "חוץ מאבא שלך, אף אחד לא ידע מזה, ואביך נפטר הרי בחטף?!" "כנראה שאביו היה זהיר ביותר בדיני ממונות ולכן נתנו לו מהשמים רשות לבוא בחלום לבנו", הסביר הגר"ח קניבסקי שליט"א.
מספר הגאון רבי אליהו מן, שהגר"ח קניבסקי סיפר לו כך: "הגיע אלי בחור וסיפר לי שחלם שתהיה התנגשות גדולה בין שני מטוסים ויהרגו מהתאונה יהודים רבים, וכשיקום למחרת בבוקר, תהיה ידו מלאה בפצעים, וזה יהיה לו סימן שהוא יחלה במחלה קשה ממנה ימות. הבחור לא שם לב לחלום וכעבור תקופה קצרה אירע "אסון המסוקים" בו נהרגו יהודים רבים. למחרת בבוקר התעורר הבחור וידו היתה מלאה פצעים. שלחוהו אלי והוא הראה לי את ידו, שהיתה מלאה בפצעים".
"אמרתי לו", מספר הגר"ח קניבסקי שליט"א, "ראשית, "אין חלום בלא דברים בטלים" ויתכן שמה שחלם שימות- זה דברים בטלים. שנית, שיאמר בתפילה מה שמועיל לחלום, ושאלתיו היכן לומד והשיב שהוא לומד ב..., אז אמרתי לו שיעבור ללמוד בישיבה קדושה והדבר יגן עליו"...
- פרטים
-
קטגוריה: תורה ומדע
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 11:39
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 468
מעובד מתוך עלון תהודה, בית הספר לטכנולוגיה, ירושלים.
יעקב הילד נולד במונקטש הסובייטית בכור מבין ארבעה אחים, לתקופה לא פשוטה מבחינה יהודית. בית ספר יהודי לא היה בעיירה למרות שהיו שם כאלפיים משפחות יהודיות ובית הכנסת האחרון נסגר בשנת 1956. על לימוד תורה לא היה מה לדבר ורוב היהודים עסקו במלאכת כפיים. למזלו, אביו היה יהודי שורשי ושימש כאחד ממנהיגי הקהילה המקומית ועל כן, את רוב חינוכו התורני קיבל יעקב בבית.
"בשבתות" הוא מספר, "היינו צריכים להמציא תירוצים למה לא לבוא לבית הספר וביום כיפור היינו "נהיים חולים" באופן קבוע", הוא מציין בחיוך.
כבר מגיל צעיר עשה יעקב חיל בלימודי החול ובעיקר במתמטיקה ובפיזיקה ואף זכה במספר תחרויות ארציות במקומות הראשונים. כשכולם בכיתה ניסו לפתור תרגילים המתאימים לרמתם, הוא כבר היה כמה רמות מעל. "בדרך לבית הכנסת" הוא מספר על אותה תקופה, "היה אסור לדבר על תורה אז דיברנו על מתמטיקה".
לאחר התיכון המשיך ללימודי מתמטיקה גבוהים באוניברסיטת מוסקבה, שנחשבה אז לאחד המוסדות הטובים בעולם. "נעשה לי נס שבכלל התקבלתי" הוא אומר, "האקדמיה בתקופתו של סטלין הייתה סגורה בפני יהודים אולם רק המחלקה למתמטיקה הייתה פתוחה לקלוט יהודים... כשליש מהמחלקה היו יהודים אולם אסור היה לקיים איתם קשר חברתי, הייתי נוסע כל יום ברכבת למשפחה יהודית במוסקבה על מנת להניח תפילין ולהכניס מעט אוכל כשר לפי, לכן את רוב לימודיי עשיתי בדרכים עם סיכומים של חבר".
כל זה לא מנע מיעקב פרידמן לסיים בהצטיינות את התואר הראשון והשני. בדרך, הוא גם הספיק לשמש כקצין בצבא האדום על תקן עתודאי מילואים כמתכנת טילים נגד מטוסים "הקורס הזה" הוא מספר, "היה הקשה מכל, חייתי על לחם ומים כמו בתקופות הכי אפלות של עם ישראל. על טקס דתי אפילו לא חלמתי, אף שהיו שם הרבה יהודים, רובם לא ידעו דבר על יהדותם".
את חב"ד, החסידות אליה הוא משתייך, החל להכיר כבר אז. "חסידי חב"ד היו היחידים שעוד שמרו על גחלת היהדות שם", מספר פרופסור פרידמן.
נקודת מפנה משמעותית בחייו ארעה בשנת 1971 . עקב לחץ אמריקאי נפתחו שערי רוסיה והתאפשר לחלק מהיהודים להגר ממנה. "לי ולמשפחתי הכתובת הייתה ברורה - ארץ ישראל!" הוא סייע להוריו לשקם מחדש את המשפחה בראשון לציון ופנה ללימודי קודש בישיבת כפר חב"ד, שם מצא דרך שאהב בעבודת השם. "לא יכולתי להרשות לעצמי כאדם בן 22 עם ידע אקדמי מפליג, להישאר עם השכלה תורנית של ילד בן 7" ותוך שנה סגר פערים רבים הודות לחברותא חכם ומסור ומוטיבציה עצמית גבוהה.
בהדרכת הרבי מלובביץ', התחיל ללמוד לימודי דוקטורט במתמטיקה באוניברסיטת תל אביב ובמקביל התחיל גם ללמד מתמטיקה. במלחמת יום הכיפורים הוא גויס לתותחנים אחרי טירונות מקוצרת, אחרי תשעה חודשים חזר לעבוד על הדוקטורט במתמטיקה טהורה. "התברר לי שיש עוד דוקטורנט שעובד על נושא דומה והוא אף התקדם שלב אחד קדימה. בהמשך חברנו אחד לשני והוכחתי לו שהפתרון אליו הגיע שגוי כך שהתחלנו לעבוד על הנושא יחדיו. לאחר מכן הוצגה לנו בעיה נוספת על ידי המנחים לדוקטורט. בעיה שהתברר לנו יותר מאוחר שהוגדרה כבלתי פתירה. שבוע אחר שבוע פרקנו את הבעיה לגורמים, הרעיון היה לפתח שיטות חדשות לחישוב. בעצם, שפה מתמטית חדשה שעל ידה ניתן יהיה לתאר כל תופעה במונחים פיזיקאליים וזאת על ידי תיאור תתי מערכות בצורה שיטתית. לבסוף הצגנו את התוצאות בכנס באוניברסיטה העברית, שם התרכזה אז עיקר הפעילות במתמטיקה בארץ. הייתה התלהבות רבה בקהילה המתמטית ואף קיבלנו הזמנה לפרסם את מסקנות המחקר בכתב עט מרכזי בארה"ב. קיבלתי אז הצעה ללמד באוניברסיטת קליפורניה, כיון שהפרופסור שהכריז על כך שהבעיה אינה פתירה היה משם והם רצו שאקדם אצלם נושא הזה."
בתחילה לא הבין יעקב למה עודד אותו הרבי מלובביץ' להישאר באקדמיה,אולם מאוחר יותר קיבל הסבר מפרופ׳ ברנובר (מאוניברסיטת בן גוריון), שאף הוא קיבל תשובה דומה כששאל את הרבי. הרבי נימק זאת בשתי סיבות:
האחת, לא להפוך למיותר את הזמן שהושקע בלימודי אקדמיה.
והשניה, כשהמשיח יבוא, ירצו כולם לדעת את השם וצריך שיהיו מדענים שיוכלו להסביר בצורה מדעית ומובנת לגויים את אחדות הבריאה ויד השם בעולמנו.
אין ספק שפרופ' פרידמן נרתם למשימה לא קלה זו, שגם הובילה אותו בין היתר להתמקד כיום בפיזיקה, תחום בו הוא נחשב למומחה בר סמכא, למרות שלא למד אותו באופן רשמי.
פרופ' פרידמן מלמד כיום מתמטיקה ופיזיקה בבית הספר לטכנולוגיה, ואפילו הספיק להיות רקטור לקדנציה אחת דבר שלא קרץ לו מדי עקב הפן האדמיניסטרטיבי המרובה. כיום מכהן פרופ' פרידמן כראש רשות המחקר בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה בירושלים. ובנוסף הוא גם מעביר שיעורי חסידות, וגם אבא במשרה מלאה...
"אני מעדיף להתמקד בגילוי הבורא ולא בלחימה בכפירה בו." מספר פרופסור פרידמן, ומוסיף: "לפני מספר חודשים קיבלתי מייל מאדם חילוני שגר בצפון תל אביב אשר היה שותף למאבק נגד חב"ד בשכונה, הוא פגש את חתני שאמר לו שאם יש לו שאלות בנושאים של תורה ומדע הוא יכול לפנות אלי כיוון שאני עוסק בפיזיקה. נפגשנו על כוס תה והסברתי לו שלא הכול בדיוק כמו שהוא חושב, למחרת נודע לי שהוא, שהיה מראשי המאבק, לא חתם על העצומה נגד חב"ד, אז כנראה שכן פעלתי משהו בנושא...."
- פרטים
-
קטגוריה: תורה ומדע
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 11:38
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 255
פעמון זהב טהור התגלה לאחרונה בחפירה שנערכה מתחת לכותל המערבי. הוא נמצא בשלמותו, ללא כל פגם, וברשות העתיקות מאמינים כי היה שייך לאחד מכהני בית המקדש - אולי אף לכהן הגדול
דודו כהן, באדיבות הידברות
בחפירה שנערכה מתחת לכותל המערבי, בתוך תעלת הניקוז הראשית של ירושלים מתקופת בית שני, נמצא פעמון זהב קטן. הדעה הרווחת בקהילה הארכיאולוגית וברשות העתיקות היא כי הפעמון היה תפור לבגדי אחד מכוהני בית המקדש. יתכן אף שמדובר היה בכהן הגדול.
התעלה המדוברת נחפרה מתחת לרחוב ההרודיאני שחיבר בין בריכת השילוח להר הבית. כיום אותה תעלה מחברת בין אתר עיר דוד לבין פארק העתיקות דוידסון הסמוך לכותל. משם ממשיכה התעלה אל מתחת לרחבת הכותל. אותה חפירה החלה כבר לפני שבע שנים, ובמסגרתה נמצאו מטבעות מתקופת המרד הגדול, כלי בישול ועוד. הגילוי החדש - הפעמון - התגלה בקצה הצפוני של התעלה, מתחת לקשת רובינסון הממוקמת ברחבת הכותל.
הפעמון שהתגלה עשוי זהב טהור, והוא נמצא בשלמותו, ללא כל פגם, עם לולאה אותה ניתן לתפור על דש הבגד. הוא בעל קימורים עדינים, דפנות דקות, ועלינו ישנם עיטורים נראים. כשמנענעים אותו, ניתן לשמוע את צליליו. על פי ההערכה, בעל הפעמון איבד אותו ברחוב, והוא התגלגל לתעלת הניקוז. שם שהה מתחת לעפר במשך כמעט 2,000 שנה.
בהודעה לעיתונות של רשות העתיקות, עמותת אלע"ד ורשות הטבע והגנים נכתב כי "במקורות ידוע כי הכוהנים הגדולים אשר שירתו בבית המקדש נהגו לתלות על שולי מעילם פעמוני זהב. כך למשל, בפרשת תצווה בספר שמות מופיע תיאור מעילו של הכהן הגדול, אהרן הכהן: כליל תכלת, מעשה אורג כפי תחרה. ועשית על שוליו רימוני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב, ופעמוני זהב בתוכם סביב. לא ניתן לדעת אם אכן הפעמון היה שייך לאחד הכוהנים הגדולים, ואולם אין להוציא זאת מכלל אפשרות".
תצלום הפעמון: ולדימיר נייחין
- פרטים
-
קטגוריה: תורה ומדע
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 11:38
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 191
החילזון הנעלם
* הרבי מראדז'ין זצ"ל והגרי"א הרצוג זצ"ל מצאו, לדעתם, את החילזון והתכלת. מדוע, אם כן, אנו לא משתמשים בצבעים הקסומים שהם גילו? * בפרשת השבוע אנו קוראים על הציצית והתכלת ואנו נחקור כעת אחר הצבע הנעלם, דעותיהם של מוצאי התכלת והסיבות מדוע כולנו לא הולכים עם ציציות עם חוטי תכלת, עד לביאת המשיח * הרב שמואל ברוך גנוט*
החלזונות שהו ב... ים המלח
אנו פוגשים אותם מידי פעם, את אותם היהודים שבחוטי ציציותיהם המתבדרות אנו רואים חוט אחד כפול שתיים, הצבוע בצבע כחול- תכלת. רובם משתייך למגזר הדתי לאומי או לחסידי ראדז'ין או מקבוצות מסוימות מברסלב, ועוד קהילות קדושות ויקרות. חוטי התכלת הינם מצווה מדאורייתא, מצווה מפורשת בתורה, אותה אנו קוראים בסוף פרשת השבוע שלנו, פרשת שלח. אם כן, מדוע כמעט ולא תמצאו יהודים "משלנו" הלובשים ציצית עם פתיל תכלת? להיכן נעלמה לה התכלת הכה- מיוחדת הזאת, שהיוותה בעבר הרחוק חלק אינטגרלי ממצוות הציצית?
חז"ל הקדושים אמרו לנו שאת צבע התכלת צובעים מדמו של החילזון ורק ממנו ניתן להנפיק את צבע התכלת הכשר לציצית. רבותינו הסבירו לנו שמראה גופו של החילזון דומה לצבע הים ולתכול הרקיע (וציצית הרי נועדה לזכרון הקב"ה, שכן אמרו חכמים שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד- ספר היראים). חז"ל מעידים שהחילזון דומה לדג, הרמב"ם קורא לו בשם "דג" ורש"י מכנה אותו בשם "תולעת". בדברי הראשונים מצאנו שישנם שכינוהו בשם צדף או חילזון, כמו החילזון הנראה בימינו (בהם שיחקו הילדים כשעוד היו שדות פורחים עם פרחי חצב צהובים וחלזונות...). המדרש מספר שיש לחילזון נרתיק בו אוצר ושומר הוא את דמו המלכותי, וככל שהחילזון גדל, כך הנרתיק והדם שבתוכו, גדל עמו. האם לחילזון יש עצמות וגידים? יש על כך מחלוקת בין מפרשי הירושלמי. הר"ן כותב שגופו של החילזון אטום ואין לו בכלל איברים.
כאשר חילקו את ארץ ישראל לכל השבטים, זכה זבולון באזור הימים והנהרות שבארצנו הקדושה. הגמרא מספרת שזבולון הגיע לפני הקב"ה והתרעם על חלקו של בני שבטו: "לאחי נתת שדות וכרמים ולי נתת הרים וגבעות. לאחיי נתת ארצות, ולי נתת ימים ונהרות!". השיב לו הקב"ה: "כולם צריכים לך על ידי חילזון". הקב"ה הבטיח לזבולון שכולם יצטרכו את החלזונות, שיצאו מתוך אדמותיו או מתוך הים שלו (יש על כך מחלוקת האם החילזון יצא מהאדמה או מהים). ואל דאגה, אמר ה' יתברך לזבולון, כל מי שייקח ממך את אוצרותיך מבלי לשלם, לא ירוויח מאומה מעסקיו. וכך היה. לדברי הגמרא בשבת, מצאו חלזונות רבים בין צור לחיפה, והראשונים כתבו שהחלזונות שהו בים המלח. ורגע, אם חיפשתם חלזונות בים המלח ולא מצאתם אותו כעת, הרי שלדעת הרדב"ז תוכלו למצוא אותו עד היום הזה בים סוף ("ואפשר שעד היום הוא מצוי, אלא שאין מכירים אותו").
אביי שאל את רב שמואל בר רב יהודה: "תכלת זו, איך אתם צובעים אותה?!", השיב לו רב שמואל בר רב יהודה: "אנו מביאים דם חילזון וסממנים ושמים אותם בדוד ומרתיחים אותו. לוקחים מעט צבע בקליפת ביצה, ובודקים אותו בגיזת צמר, וזורקים את אותה ביצה ושורפים את הצמר". שיטת צביעה זו דומה מאד לשיטת הצביעה עליה הצביעו חכמי יוון ורומא. אריסטו ופליניוס הזקן תיארו את תהליך הצביעה של דם החילזון, בכך שמוציאים את ווריד השבלול ומוסיפים לו מלח. מחממים אותו בדוד עופרת, ביחס של 50 ליטר צבע לכל 6 גלוני מים, ובחום בינוני ותמידי, על ידי צינור המובא מתנור במרחק מה. פעולה זו גורמת להשלת חלקי הבשר הקשורים לווריד. לאחר תשעה ימים מסננים את מימי הדוד ולוקחים צמר שטוף ונקי וטובלים אותו בתמיסה שיצאה ממנו להפליא. גם בימינו ניסו חוקרים לשחזר את אותה השיטה והם הצליחו להפיק ממנו צמר צבוע כחול ויפה.
לא פשוט בכלל לחבר את הצבע של החילזון אל הצמר. ד"ר ברוך סטרמן, המתמחה בתחום, מסביר, בבטאון אחת מעמותות 'התכלת' הפועלות בארץ, שתכונת העמידות של הצבע מהווה מכשול בדרך לצביעת הצמר, אך כאשר הצבע נקלט, הוא נהיה צבע עמיד ביותר וכמעט שום דבר אינו מפריע לצבע להישאר בצמר וקשה להפרידו. בימי קדם "חיברו" את הצבע לצמר באמצעות תהליך תסיסה, כשבשרו של החילזון וחלקי הצבע שבו חוממו וכל אש קטנה במשך מספר ימים. החיידקים החיים על בשר החילזון היו מתסיסים את הצבע ו"מחזרים" אותו. הצבע נמס במים ואז הצמר יכול לקלוט אותו וגם הקשרים הכימיים שהיו בו נחלשו עד כדי כך, שחשיפה לשמש סילקה את גוון הארגמן ממולקולות הצבע שהיו בשבלול ונשאר בו רק צבע כחול ויפהפה, שהוא התכלת.
חז"ל הקדושים הסבירו לנו, שנהגו לצוד את החילזון ולפצוע אותו מיד, להוציא את דמו עוד בחייו של השבלול, כדי שתהיה מראית צבעו צלולה יותר, כי הדם החי טוב מדם של מת. רבא האמורא אמר בגמרא שיהודי שפוצע חילזון בשבת קודש, אינו חייב על "נטילת נשמה", כי אדרבה, פוצעי החילזון התכוונו לשמור את החילזון בחיים בשעת הוצאת דמו, כי דם של חילזון מת פחות מוצלח מדם של חילזון חי. ד"ר ברוך סטרמן, שחקר את הנושא, מסביר את דברי חז"ל בכך, שהחילזון צובר את התרכובות, ההופכות לצבע התכלת, בתוך בלוטה, הנמצאת במערכת העיכול של החילזון. "כדי שהתרכובות יהפכו לצבע יש צורך בשני מרכיבים נוספים", מסביר ד"ר סטרמן, "אנזים הנקרא פורפורייז, שגם הוא מצוי בתוך השבלול וגם האוויר. אנזים זה נקרב די מהר אחרי מותו של החילזון ולכן צריך להוציא את הצבע ולחשפו לאוויר כל עוד השבלול חי, או סמוך מאד למותו. לכן אמרו חכמים, שאין בפציעתו של החילזון משום חיוב נטילת נשמה בשבת, כי הריגת השבלול תגרום לקלקולו של תהליך הצביעה".
להיכן נעלמו החלזונות?
אם דורות על גבי דורות השתמשו היהודים בחלזונות וידעו להפיק מהם את צבע התכלת, הרי שבתקופה הרומאית העתיקה החלו בני המלוכה הרומאים לשמור בקנאות את החלזונות לעצמם. בני המלכות הרומאים שמו את עיניהם על צבע התכלת היפה והמיוחד והם השתמשו בו רק לעצמם. הצבע ההלכתי הפך למונופול ממשלתי והמשטרה הרומאית עצרה שני שליחים יהודים מארץ ישראל, שהבריחו בלי רשות הממלכה, תכלת לבני הקהילה היהודית בבבל, כפי שמספרת לנו הגמרא בסנהדרין (יב,א). בשנת 500 לספירת הנוצרים השיגו היהודים עדיין תכלת, כמובא בגמרא (מנחות מג,א), אך לאחר מכן, באיזו שהיא תקופה, חדלו לייצר תכלת מחלזונות. הרב הראשי הגרא"י הרצוג זצ"ל, שעסק רבות בנושא התכלת וניסה לפרסם חלזון 'משלו', שיער לפי חשבונותיו הוא ש"בתי החרושת לתכלת" נהרסו בשעת הכיבוש המוסלמי, בשנת 638 לספירת הנוצרים (לפני 1373 שנה). לדעת רבנו הגאון רבי יהושע מקוטנא זצ"ל, נעלמה התכלת בסוף המאה ה-5 לספה"נ ויש כאלו שטוענים דווקא שעד נפילת העיר קונסטנטינופוליס בידי המוסלמים עדיין היה אפשר להשיג חלזונות וצבע תכלת.
לאחר שהחילזון ובתי החרושת ליצור צבע התכלת שבו נכחדו מהעולם, נשכח אט אט מהו החילזון והתכלת. כבר במדרש תנחומא בפרשתנו אמרו חז"ל שהתכלת נגנזה ונעלמה ולכן היו גדולי תורה שסברו שאנו מנועים מלהשתמש בתכלת, גם אם נמצא אותה, כי הרי חז"ל כתבו שהתכלת נגנזה. אך גדולי תורה אחרים, כמו הגרי"מ טיקוצ'ינסקי זצ"ל (בעל "לוח ארץ ישראל" ועשרות ספרים נוספים), טענו שהפשט בדברי המדרש הוא, שהתכלת נכחדה ונעלמה אט אט, ולא שנגנזה בבת אחת, וגם שהמדרש לא התכוון לומר שאסור להשתמש בתכלת, אם נמצא אותה היכן- שהוא.
האדמו"ר מראדז'ין זצ"ל: "מצאתי את החילזון!"
במשך מאות מאות שנים לא השתמשו בעם ישראל בצבע התכלת, מחוסר מידע על החילזון. עד שקם לו הגאון רבי גרשון חנוך ליינר זצ"ל, האדמו"ר מראדז'ין, שטען שמצא את החילזון ההלכתי שלנו. לדעתו, החילזון הוא דג הדיונון, דג הדיו. הרבי מראדז'ין הוכיח את משנתו באין ספור טיעונים, הפרושים על פני שלושת ספריו "פתיל תכלת", "עין התכלת" ו"שפוני טמוני חול". הרבי סבר שכל הסימנים המופיעים במדרשים ובדברי חכמינו תואמים לדג הדיו והוא החל לצבוע אלפי ציציות בצבע הדיונון, כאשר חסידיו וגם יהודים רבים אחרים מצטרפים לרעיון החדש ומתחילים ללבוש ציציות וטליתות, צבועים בצבע דג הדיו. כעבור תקופה עבד הגרי"א הרצוג על עבודת דוקטורט, שעסקה בחילזון ובתכלת והוא טען, בהוכחות משלו, שהדיונון של הראדיז'נער אינו החילזון האמיתי. לדבריו של הרב הרצוג החילזון הוא שבלול בשם מורק טרונקולוס (Murextrunculus), הנקרא בעברית הארגמון קהה קוצים. הפקת הצבע משבלול זה נתגלתה ע"י זואולוג צרפתי,אנרי לאקייז דותיאיירז, בשנת 1857. אך הרב הרצוג התאכזב ממנו בגלל שהצבע שנתקבל היה ארגמן ולא הכחול- אינדיגו הנדרש לתכלת.
בעיה זו שהרב הרצוג נתקל בה, באה על פתרונה על ידי תגלית מקרית של פרופ' אוטו אלסנר ממכון שנקר ברמת גן. הוא גילה, שהנוזל המוצא מבלוטת השבלול, ההופך לצבע הארגמן אחרי שהוא נחשף לאוויר, הופך לכחול אינדיגו בהיר כשר הינו נחשף לאור השמש בשעת הצביעה. רבים ממאות היהודים המטילים תכלת בציציותיהם כיום, צובעים את פתילי התכלת בצבע שמופק משבלול המורקס טרונקולוס (חוץ מחסידי ראדז'ין ועוד יהודים, הממלאים אחרי דברי האדמו"ר שהדיונון הוא החילזון האמיתי).
לדעת העוסקים בתחום (וישנם הרבה 'משוגעים לדבר'), בים התיכון ישנם שלשה מינים ממשפחת הארגמונים הבאים בחשבון כחלזון שעליו דיברו חכמינו: הארגמון קהה-קוצים (טרנקולריאופסיס טרנקולוס). או ארגמון חד-קוצים (מורקס ברנדריס) או ארגמונית אדומת-הפה (צ'ייס היימסטומה). הצבען העיקרי בשניים האחרונים הוא דיברומואינדיגוטין, כלומר מולקולה של אינדיגו בתוספת שני אטומי ברום. הגוון המתקבל בבלוטה לאחר החשיפה לשמש הוא אדום-סגול עז. בארגמון קהה-הקוצים יש בנוסף לצבען הנ"ל גם אינדיגו (גוון כחול), והתערובת יוצרת סגול מתון יותר. כדי להגיע לגוון כחול "טהור", על הצבע לעבור תהליך בו הברומים מתפרקים, ואז נשאר אינדיגו "טהור". לכן תהליך זה הוא קל יותר בצבע הארגמון קהה-הקוצים, שבו מלכתחילה יש אחוז מסוים של אינדיגו. בבתי הצביעה בצור ובצידון, קונכיות חדי-הקוצים ואדומות-הפה נמצאו מעורבים יחד, כאשר קונכיות קהי-הקוצים היו בערמה לחוד.
לפני מספר שנים החל הרב אליהו טבגר בירושלים לצבוע ציציות בארגמון קהה-קוצים לשם ציצית, והחלו הוא ועוד אנשים אחדים ללבוש ציצית עם תכלת. בשנים האחרונות החלו במכירת התכלת בכמויות גדולות יותר, כאשר בכל פרשת שלח מופצים בבתי הכנסיות שלל חוברות על כל מיני סוגים של תכלת...
אז מדוע לא תכלת?
לא רק היום ישנה התנגדות עזה בקרב גדולי הדור ללבישת התכלת. כבר האדמו"ר מראדז'ין עצמו נתקל בהתנגדותו של רבנו הגדול בעל ה"בית הלוי" זצ"ל. הראדז'ינער שלח את דבריו לרבי יושע בער זצ"ל וה"בית הלוי" שלל בכל תוקף את ההשתמשות בצבע התכלת שלו. מה בדיוק טען ה"בית הלוי"? השו"ת המקורי של ה"בית הלוי" בעניין אבד בצוק העיתים ויש לנו על כך שתי גרסאות חשובות. בהקדמה לספרו 'עין התכלת' מביא הראדז'ינר שה'בית הלוי' טען לו שהרי הדג שהוא דיבר עליו היחה ידוע כל השנים, ואם בכל זאת אף אחד לא השתמש בו לצביעת התכלת, אם כן הרי הוא כאילו יש לנו בקבלה ומסורה מאבותינו כי דג זה וצבעו איננו החלזון והתכלת, למרות שיש בדג זה את כל הסימנים שסימנו בו חז"ל, כי אפילו נרבה כחול ראיות, לא יועילו הראיות נגד הקבלה והמסורה.רק אחרי שיתברר לנו כי דג זה או מלאכת צבעו נפסק ונשכח מציאתו או ידיעתו בשום זמן מהזמנים ונפסקה בזה הקבלה, אז יהיה לנו דברי ההלכה לראיה.
לפי גירסה אחרת, שנשמעה ממשפחתו של ה'בית הלוי', אזי שכשחידש האדמו"ר מראדזין את ענין התכלת, ענה לו הגאון בעל בית הלוי, שמאחר שנפסקה המסורה בדבר זיהוי החלזון, שהרי זה כמה דורות שאין אנו יודעים מהו דג החלזון, אם כן, גם אם נצליח לשחזר ידיעה זו ע"י הוכחות טכניות מדעיות ומופתים ברורים, מכל מקום לא תוכל ידיעה זו להיכנס עוד בכלל המסורה, ואל לנו לפסוק בדבר לפי ידיעה מדעית בלי מסורה הלכתית. לכן אנו גם לא נחמיר וניקח את הצבע הזה בתור 'חומרא', כי לא עושים דברים נגד המסורת התורנית שלנו, נקודה.
החרו החזיקו בהתנגדות רוב מניין ובנין של גדולי הדורות, ולכן עד היום לא תמצאו הרבה ציציות עם תכלת בריכוזי הציבור החרדי. וכל זאת מדוע? אנסה להסביר במילים שלי, במילים פשוטות, את עמדת גדולי ישראל בעניין.
לכאורה, אלו שצובעים את הציציות שלהם באחת מהשערות של צבעי התכלת טוענים נכון. הם אומרים שתכלת היא מצווה מן התורה, חלק בלתי נפרד ממצוות ציצית. אם כן, מה אכפת לנו לנסות? אם לא יועיל- לא יזיק, ואולי זה גם "ספק דאורייתא לחומרא"? מה, בעצם, אכפת לנו לשים חוטי תכלת בציציות שלנו?
יש כאן שלוש תשובות יסודיות מאד, חשובות וברורות, וטובות הן להבהרת ההשקפה התורתית שלנו בהרבה עניינים:
אי אפשר לקבוע את ההלכה לפי דמיון מציאותי, כזה האומר שאם חז"ל נתנו 10 סימנים לתכלת ולחילזון, אז אם מצאנו 10 סימנים דומים בחילזון לפוני או אלמוני, אזי הבה ונשתמש בו. כל דבר שאין לנו מסורת ברורה עליו, דור אחרי דור, במשך שנים, לא נוכל לקבוע עליו שזהו החילזון עליו דיברה התורה, כי קודם כל, נוכל להתבלבל ולבלבל, להמציא ולטעות, מאד לטעות.
נדמיין לעצמנו מדינה מסוימת בעולם, שאנשיה למדו את הפסוקים ואת הגמרות על צורתו של האתרוג. הם לא יודעים מהו אתרוג, אך הם יודעים שהוא "פרי הדר", טעם עצו ופריו שווה, הוא גדל באילן 2-3 שנים וכשחונטים את פירותיו אזי פירותיו הגדולים של שנה שעברה עדיין קיימים על העץ. כל הסימנים הללו הם סימני האתרוג, כמובא בגמרא, וכעת, תנסו להחליט על פי הסימנים האלו מהו אתרוג. אם לא תהיה לכם מסורת מאבא וסבא מהו אתרוג, אין סיבה שלא תיקחו לימון או תפוז במקום אתרוג... יש להם, ולעוד כמה מפירות ההדר, את אותם סימפטומים שהגמרא הצביעה עליהם, כמי שמאפיינים אתרוג. אז אם היינו סומכים רק על סימני חז"ל ולא על המסורת, היינו מגיעים ליום טוב ראשון של סוכות עם תפוז או קלמנטינה, במקום עם אתרוג...
סיבה שניה היא, שאם היינו, למשל, סומכים על השערותיו של כ"ק האדמו"ר מראדז'ין זצ"ל וכל עם ישראל היה נוהג כמותו וצובע את ציציותיו בתכלת שעל פי שיטתו, מה היה קורה אם היינו משתכנעים, כעבור שנים, שדוקא החילזון שמצא הגרי"א הרצוג זצ"ל הוא הוא החילזון האמיתי? היינו צריכים לשנות את חוטי התכלת לצבע אחר, לצבעו של הרב הרצוג, כמובן. ומה היה קורה אם היינו משתכנעים שהסימנים של חז"ל תואמים יותר לסימנים שנמצאו בעשרים השנים האחרונות והחילזון הארגמון קהה הקוצים או הארגמון החד קוצים הוא החילזון הנכון? היינו צריכים שוב לשנות את הצבעים שבטליתות. וכן הלאה והלאה, שהרי בכל תקופה טענו וטוענים מומחים אחרים שסימני התכלת שלהם הם הנכונים, וכל אחד מדמה יפה מאד את סימני חז,ל לדג/חלזון/שבלול שהוא גילה, וכולנו, גדולינו וחכמינו, רבנן ותלמידיהון, היו צריכים לחדול מצביעה אחת ולעבור לצבע אחר, וכדי בזיון וקצף...
וסיבה שלישית היא, שלא קובעים הלכה לפי סימנים מדעיים ומציאותיים. רק במקומות שחז"ל הכריעו לנו לסמוך על דברים לפי מציאות ורפואה, מחקר ומדע, אנו סומכים עליהם. אך אם נתחיל לקבוע הלכות רק לפי השערות וסימנים, פרופסורים ומומחים, אזי שבהתחלה נעשה זאת בעניינים של חומרות, כמו בצבע התכלת, ולבסוף נצטרך לנהוג כך גם לקולא, בעובדות "מציאותיות" בהלכות טריפות, למשל. לכן עם ישראל מעדיף להמתין עד בוא משיח צדקנו ולא למהר ולצבוע את ציציותיו לפי השערותיהם, נבונות ונכונות ככל שיהיו, של רבנים ומומחים שונים.
וכמובן, נהרא נהרא ופשטיה, וכל אחד ינהג כפי דעת רבותיו ומורי דרכו. ובלבד שכולנו נכוון לשם שמים, לעשות נחת רוח לאבינו יוצרנו. ואל דאגה, בעזרת ה', כבר בקרוב, נזכה לעמוד בירושלים עיר קדשנו ולראות את משיח צדקנו מקבל לידיו את החילזון האמיתי, זה שהשתמשו בו לצביעת חוטי התכלת בזמן אבותינו בדורות שעברו. אמן ואמן!
(בהכנת המאמר נעזרתי רבות במאמריהם של הרב יהודה ראק, הרב ברל ויין, ד"ר ברוך סטרמן, וקובץ 'נושאים בפרק התכלת', ועוד. תודתי נתונה לרבי וידידי, הרה"ג רבי שלמה מילגרום שליט"א, על הסיוע הרב והנפלא בליבון העניינים. תשוח"ח!!).
2 החלזונות של הרב
הגרי"א הרצוג בעבודתו המחקרית בנושא הביא בהתחלה מכלול ראיות לזיהוי חלזון התכלת כארגמון קהה-הקוצים, וברוב עבודתו הוא אף התבסס על הזיהוי כהנחה פשוטה, אך בסופו של דבר דחה את החלזון הזה והכריע שחלזון ההינתינה הוא החלזון האמיתי. היו לו לכך שלש סיבות. הראשונה, והעיקרית שבהן, היא שצבע הקונכיה של ארגמון קהה-הקוצים הוא חום ולבן, דבר שלא תואם את תאור הגמרא "גופו דומה לים". החוקרים לאחריו בתחום טוענים שהרב הרצוג לא ידע שבבית גידולו הטבעי בים, יש על החלזון צמידה ביולוגית של יצורים וצמחים המכסים את קונכייתו וכן את הסלעים שסביב הקונכיה וכך מקנים לחלזון מראה כמראה סביבתו. כך מתפרש 'גופו דומה לים' בשני אופנים, 1. מצד הצבע, באותם אזורים בהם הסביבה היא כחולה; 2. מצד הדמיון הפיזי לקרקעית הים (המילה "ים" במקומות רבים היא כינוי לקרקעית דוקא).
בעיה שניה שהטרידה את הרה"ר הגרי"א הרצוג זצ"ל היתה שהצבע המתקבל מהארגמון קהה-הקוצים היה סגול. מטעם זה סברו חוקרים רבים שהתכלת היתה בצבע סגול, שהרי היו בטוחים בזיהוי חלזון התכלת כארגמון קהה-הקוצים. בחז"ל ככלל ההשוואה היא של התכלת לצבע הרקיע והים, ולכן התקשה הרב הרצוג לקבל שהתכלת הוא סגול, דבר ששמש לו יסוד נוסף לדחיית הזיהוי. לפני כ20- שנה נמצא הפתרון, כאשר הצבע במצב המחוזר (מצב של אי-יציבות כימית אליו מביאים את הצבע כדי שיצור קשר עם המים, ודרכם אל הצמר) נחשף לשמש, הקרניים האולטרא-סגולות שבקרינת השמש גורמות לפירוק הברום מהמולקולה, וע"י כך נשאר אינדיגו טהור, שצבעו כחול, ואם כן, גם בעיה זו נפתרה, (לפחות לדעת חסידי הארגמון הקהה קוצני..).
הקושי האחרון של הרב הרצוג בזיהויו של הארגמון כחלזון ההלכתי, היתה בכך שלדעתו הארגמון לא התאים לתיאור המופיע בגמ' "ועולה אחד לשבעים שנה". לדעת המתפלמסים איתו, יתכן שהכוונה בדברי הגמרא היא שעולה חלזון ברשתות דייגים, כלומר שהחלזון מגיע לפני המים רק באופן נדיר, אך אין זה אומר דבר על כמות החלזונות הנמצאים בקרקעית הים.
- פרטים
-
קטגוריה: תורה ומדע
-
פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 11:35
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 203
"כאשר עוסק איש המדע לאט לאט ובהדרגה דרך נתיבות אין מספר, בניתוח בעלי החיים והצומח והתופעות היסודיות של חום, אור, מגנטיות, חשמל, כימיה, מכניקה, גיאולוגיה, חקר קווי האור ואסטרונומיה, הוא הולך ובא לידי הכרה כי יש בכל הבריאה כח אחד, בלי ראשית ובלי תכלית, אשר היה בטרם כל יציר נברא, ואשר יהיה אחרי ככלות הכל. הוא המקור והמוצא לכל יש, מעל לכל מושג" (וולאדימיר מרדכי חווקין)
סיפורו של פרופ' וולאדימיר מרדכי חווקין
זהו סיפורו של יהודי, שנולד בשנת 1860 למשפחה יהודית מתבוללת באודסה. את השכלתו הוא רכש באוניברסיטת אודסה, שם התמחה במאבק בחיידקים, אותם גילה לואי פסטר רק שנים ספורות קודם לכן. פסטר טען שכל המחלות הזיהומיות נגרמות על ידי אותם חיידקים קטנטנים וחווקין רתם את כשרונו הגדול כדי ללמוד עליהם כמה שיותר. יחסים מיוחדים במינם נרקמו בין הסטודנט היהודי והפרופסור הרוסי מצ'ניקוב, לימים חתן פרס נובל. חווקין התבלט מאוד כבר בשנת לימודיו הראשונה, ומצ'ניקוב משך אותו ללמוד אצלו.
בשנת 1888 סיים הסטודנט הצעיר והמבטיח את חוק לימודיו, ומיד הוצעה לו משרד פרופסור זוטר באוניברסיטה הקיסרית של אודסה. אבל להצעה הכל כך מבטיחה הזו צורף גם תנאי: האוניברסיטה הקיסרית של אודסה תקבל לשורותיה פרופסור מן המניין רק אם הוא יהיה נוצרי. היה זה צומת דרכים אקדמי מוכר שבו יהודים מתבוללים רבים איבדו את הזיק האחרון שעוד קישר אותם ליידישקייט. בהתנגשות שבין קריירה מכובדת לבין הנאמנות למיעוט היהודי הנרדף והמוכה - התקשו רבים לעמוד בנסיון. אבל חווקין הצעיר, למרות שבא מאותו רקע מתבולל והיה נתון לאותם לחצים חברתיים שפעלו על חבריו, בחר בכיוון שונה שגרם למוריו הרוסים להרים את גבותיהם בתמיהה. במכתב ששיגר להנהלת האוניברסיטה סיכם חווקין את השקפתו במילים קצרות ובמסר חד משמעי:
"הייתי יהודי קודם שהייתי בקטריולוג. אם אאלץ לבחור בין השניים אני מעדיף להישאר יהודי".
פרופ' מצ'ניקוב עבד אז במכון פסטר בפאריס והזמין את חווקין לעבוד שם. חווקין נענה. הוא בדק דרכי התאקלמות של חיידקים בסביבתם, חקר מחלות זיהומיות והתמסר לנסיונות להרכיב נסיוב נגד כולירה. כשביקש פסטר לדעת מה גרם למדען היהודי לבחור דווקא בחיידק זה, נתן לו חווקין תשובה מקורית: "בימי הביניים פקדה את אירופה מגפה קשה שכונתה 'הדבר השחור'. מליוני בני אדם קיפחו את חייהם באסון הזה, אך מבחינת היהודים היתה זו רק תחילתה של הפורענות. הנוצרים הזועמים הפכו את היהודים לשעיר לעזאזל והאשימו אותם בהרעלת הבארות. אלפים רבים נרצחו ונטבחו בגין יהדותם. למצוא חיסון נגד מחלת הכולירה, היא בעיני החווה ההולמת ביותר לזכרם של אותם יהודים קדושים שנרצחו על לא עוול בכפם."
חווקין ניגש למלאכה בחריצותו האופיינית. אחרי שהצליח לפתח חיסון שפעל בהצלחה על עכברי מעבדה, היה צורך לבדוק אם החיסון בטוח לשימוש גם עבור בני אדם. את הניסיון הראשון ביעילות החיסון ערך בגופו-הוא ב- 18 ביולי 1892. הוא נתקף חום גבוה וכאבי ראש, אך המשיך לעבוד במעבדה ולא גילה דבר לאיש. כעבור שישה ימים ביקש מאחד מעוזריו שיזריק לו את הנסיוב הניסויי פעם נוספת. חום גופו עלה שוב, אך התשישות נמשכה זמן קצר יותר. לאחר מכן הזריק את הנסיוב שלו לשלושה מעמיתיו, אף הם מהגרים רוסיים. משעבר גם ניסוי זה בשלום דיווח על מחקרו באחד מכתבי-העת הרפואיים.
שבועות אחדים לאחר פיתוח החיסון דווח על התפרצות של מחלת הכולירה באודסה עיר הולדתו. חווקין הציע לנסוע למקום יחד עם אלפי מנות חיסון, אבל השלטונות האנטישמיים ברוסיה דחו את הצעתו. כפי שהסביר לו אחד הפקידים: "הצאר מעדיף שהאיכרים שלו ינפחו את נשמתם מאשר שיהיו חייבים את חייהם ליהודי".
באותם ימים הפילה הכולירה מאות אלפי חללים במושבות בריטניה. שימעו של החוקר הגיע לשגריר בריטניה בפריס, לורד דפרין, והוא כתב עליו לשר המושבות הבריטי וכן גם למושל הודו, לורד לנסדון. חווקין הוזמן ללונדון ולאחר שהירצה שם על תגליתו ניתן לו לנסות את הנסיוב בהודו. בהודו נספו בהתקפי מגיפת הכולירה יותר ממיליון נפש בתוך שלוש-עשרה שנה (1890 - 1877).
חווקין הגיע לכלכותה במרס 1893 ויצא לאחד הכפרים שבהם השתוללה המגפה. הכפריים פחדו פחד מוות מהזריקה, שכן ראו בה מעשה שדים. רק לאחר שהזריק לעיניהם את הנסיוב לעצמו ולארבעה רופאים הודיים שהיו איתו, נרגעו מעט ואזרו אומץ לעמוד בזריקה אחת. את הזריקה השנייה, המשלימה, לא היו נכונים לקבל בשום פנים ואופן, מפחד שמבקשים להרעילם. גם הפקידים הבריטיים נהגו בעוינות כלפי רופא היהודי מרוסיה ולא הקלו על חייו. שנתיים וחצי נדד חווקין בכפרי בנגל ונאלץ להכין את נסיוב החיסון בתנאים פרימיטיביים ובקשיים רבים.
חווקין עבר מכפר לכפר במסע הסברה, שמטרתו לשכנע את התושבים מזי הרעב והכחושים לקבל זריקות נגד הכולירה. הראשונים שהסכימו לקבל את החיסון היו פועלי מטעים ומובילי ריקשות, שהשתייכו לכת הנמוכה ביותר. הוא לא נילאה ממאמציו להשפיע גם על כל האחרים. במאמציו לשכנע את המקומיים כי החיסון שפיתח בטוח לשימוש הוא נדד בין כפרים נידחים וערים רחוקות. הוא הפך לדמות מוכרת - הרופא היהודי המתרוצץ מכפר לכפר תוך שהוא מטלטל אחריו מיקרוסקופ, נרתיק של תפילין, וארגז מלא במבחנות זכוכית קטנות שהכילו את החיסון שלו.
לאחר כשנתיים וחצי התברר שהתמותה בקרב מקבלי חיסון ירדה ב- 80 אחוז לעומת מי שלא חוסנו. הישגיו התפרסמו בבירות אירופה. משלחות רופאים ובקטריולוגים מצרפת, גרמניה, רוסיה וסין עשו דרכן לבומבי, כדי ללמוד אצלו את שיטת יצירת תרכיב החיסון. הוא הביע נכונותו לבוא לרוסיה ולהדריך שם מדענים בהכנת הנסיוב ובשיטות הזרקה המוניות, אך הצעתו נידחתה. הזמנות רבות מרחבי עולם זרמו למעבדתו. ביוני 1897 העניקה לו המלכה ויקטוריה את אות "חבר מיסדר הכבוד של הקיסרות" וכן נתקבל כחבר-כבוד באירגונים רפואיים בארצות שונות והוזמן להרצות על מפעלו בפריס, לונדון, ברלין וניו-יורק. בכל מסעותיו הקפיד להתאכסן בבתי מלון של יהודים ולאכול במסעדות כשרות.
לאחר שחזר ממסע הרצאותיו החל לחקור שיטות חיסון נגד מחלות זיהומיות אחרות. שבע שנים לאחר שגילה את תרכיב החיסון נגד הכולירה גילה את התרכיב נגד הדבר. במעבדתו שבבומבי עבדו פקיד ושלושה עוזרים מקומיים. חווקין נהג לעבוד ארבע-עשרה שעות ביום ובנוסף לכך הרצה ערב ערב לפני קבוצות רופאים על בעיות המגיפה.
לא חסרו אנשים שקינאו בהצלחתו של פרופ' חווקין. באחד מכפרי הודו מתו 19 מבין 107 אנשים שקיבלו חיסון נגד דבר, וועדת חקירה קבעה, שאחד מבקבוקי חומר החיסון היה מזוהם בחיידקי טטנוס, ומקור הזיהום - מעבדתו של חווקין. הוא כפר בהאשמה וטען, שהחיידקים חדרו לבקבוק לאחר שנפתח בשל חוסר זהירות של המזריקים המקומיים, אך הטענות כלפיו נמשכו. הקינאה ברופא היהודי גרמה שהוועדה משכה את דיוניה לאורך שלוש שנים. כל מי שקינא בבקטריולוג היהודי שלח לוועדת החקירה "הוכחות" נגדו, נמצאו גם מי שכינוהו מרגל רוסי, מכשף, רמאי, ויהודי מלוכלך. חווקין החליט לצאת את הודו עד שיטוהר שמו. לאחר שלוש שנים יצא הזיכוי לאור ביוזמתו של חבר פרלמנט בריטי נמרץ, שבדק ומצא כי בבקבוק הנסיוב שהוכן במעבדתו של חווקין לא היה פסול. הזיהום אירע באשמת מזריק מקומי, שהשתמש במזרק לאחר שנפל ארצה. ממשלת הודו התנצלה וביקשה מהחוקר לחזור.
בפברואר 1908 התמנה מרדכי חווקין חבר "החברה לפתולוגיה אקזוטית"; כעבור שנה הוענק לו הפרס הגבוה ביותר מטעם האקדמיה למדעים של פריס, ואז גם נבחר לחבר-כבוד במועדון הרפואי של כלכותה. ב 1907 קיבל מבית-הספר לרפואה טרופית בליוורפול אות הוקרה על שחיסן יותר משישה מליוני בני-אדם ובכך לא רק מנע את מותם אלא גם סלל דרך לחיסונים המוניים נגד מחלות אחרות. לאות הוקרה שונה שם המעבדה בבומבי, שבה עבד, מ"המעבדה לחקר הדבר", ל"מכון חווקין" והמעבדה הקטנה נהפכה למוסד רב-ממדים ובעל חשיבות בינלאומית.
בשנת 1916 פירסם את מסתו הגדולה על היהדות, שהובאה בכמה כתבי-עת יהודים באנגליה ותורגמה לגרמנית, הולנדית, צרפתית ויידיש. במסה זו הגיע חזוקין לכלל מסקנה, שהדת היהודית היא הערך היחיד שהמדע המתקדם לא סתר, אלא דווקא אישש, וכלשונו:
"הסיכום הכולל של כל התגליות המדעיות בכל הארצות ובכל הזמנים הוא התקרבות המדע אל 'אדון עולם' שלנו, השיר הנעלה אשר בו עשה היהודי ועוד יוסיף לעשות בעולם, את המהפכות הנפלאות ביותר."
בשנת 1930 הלך מרדכי חווקין לעולמו. אחד ממסעותיו האחרונים היה לברלין, שם טיפל בענייני צוואתו. את כל הונו ותמלוגי תגליותיו הקדיש לתמיכה בישיבות ובבתי תלמוד תורה בארצות מזרח-אירופה. הוא ראה בישיבות ובמנהיגים שצמחו מתוכן את היסוד המוצק ששמר על מיליוני יהודי מזרח-אירופה בכל שנות הסבל והתלאות.מהונו הוקמה קרן מיוחדת שפירותיה נועדו להחזקת עולם התורה והישיבות. לימים התמזגה "קרן חווקין" בתוך ארגון הג'וינט האחראי לניהולה עד היום הזה.
מרדכי ולדימיר חווקין היה יהודי נאמן, אוהב עמו ופעיל למען ארץ ישראל. הוא היה חתן פרסים ועיטורים יוקרתיים שהעניקו לו ממשלות בריטניה, צרפת, גרמניה והודו, היה חבר-כבוד בארגונים נודעים יוקרתיים ובהודו קיים מוסד מפואר הנושא את שמו. בישראל מונצח זכרו באלף עצים ב"יער קנדי'. בתעודה על נטיעת עצים אלה, נאמר: "הפרופסור מרדכי ולדימיר חווקין היה בקטריולוג, חלוץ הרפואה הציבורית, יהודי מסור, מדען מעולה, אנושי, אזרח העולם, מגדולי החוקרים היהודים."
