פרטים

קטגוריה: ראש השנה

פורסם ברביעי, 23 ספטמבר 2020 20:51

נכתב על ידי Super User

כניסות: 536

'תרועה' של תשובה

מאת יוסף זילבר, באדיבות מרוה לצמא

דממה עילאית אופפת את בית הכנסת הגדול בקושטא (היא איסטנבול) שבטורקיה. מאות המתפללים עטופים בטליתות צחורות, מכונסים בתוך תוכם, מי בלמוד דברי הזוהר, מי בלימוד דברי הרמב"ם ומי באמירת פרקי תהילים.

בעוד דקות ספורות תחל תקיעת שופר בבית הכנסת - - - ניתן לחתוך את הדממה בסכין. כך כל שנה מחדש. ההתרגשות  גואה על גדוליה, כאשר הכל מתכוננים בסילודין לתקיעת השופר, ועליה נאמר "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?!"

אפס, כשם שבכל שנה מחדש התרגשו והתכוננו המתפללים בחרדת קודש לקראת תקיעת שופר, כך בכל שנה מחדש חזרה על עצמה אותה תופעה מוזרה, שלא היה לה אח ורע בשום בית כנסת בטורקיה, כי אם בבית הכנסת הזה - - -

קודם תקיעת השופר עלה ה'בעל תוקע' אל הבימה הניצבת במרכז בית הכנסת, אולם חלף לפתוח באמירת המזמור "למנצח לבני קורח מזמור", שנאמר שבע פעמים קודם התקיעות, היה ה'בעל תוקע' פותח ומספר את הסיפור ה'מוזר', כך בכל שנה מחדש.

זקן מופלג היה כבר אותו 'בעל תוקע'. לבית הכנסת היה מגיע שעון על מקלו, אולם תשעים ויותר שנותיו עלי אדמות לא השפיעו במאומה על חדוות עלומים ששרתה עלי, ועל כוחו שהיה עדיין במותניו. תקיעותיו היו נשמעות ברמה ובקול צלול, משל היה צעיר בשנות העשרים לחייו. והמתפללים, כשם שהכירו את אותו 'בעל תוקע' כבר שנים מרובות, כך הכירו את סיפורו המוזר במשך אותם שנים.

 במשך כל ימות השנה היה אותו 'בעל תוקע' יושב מכונס בתוככי עצמו. כמעט היה במערב בית הכנסת, כשהוא שוקד על לימודו, או לפעמים אומר פרקי תהילים בבכיות עצומות. ורק בהגיע ראש השנה, קודם התקיעות, היה יוצא מדלי"ת אמותיו, עולה במדרגות הבימה, וכך, כשהוא אוחז בחוזקה את השופר בידו, היה משמיע את סיפורו ה'מוזר' בריש גלי, לאוזני כל המתפללים.

"לפני עשרות שנים התגורר בטורקיה אברך ירא שמים מרבים" - פתח הזקן, ה'בעל תוקע' את סיפורו. "אותו אברך שימש כ'בעל תוקע' באחד מבתי הכנסת שבטורקיה, וכיוון שהיה מיומן בחכמה זו, שהרי תקיעת שופר חכמה היא ואינה מלאכה, מה גם שנודע היה בשערים כירא שמים, היה תפקיד זה שמור לו משנה לשנה.

תורה וגדולה התאחדו כאחת על שולחנו של אותו אברך. מחד גיסא - היה ירא שמים מרבים, שומר על מצווה קלה כחמורה, ואף מקדיש רבות מעיתותיו למען לימוד התורה הקדושה. ומאידך גיסא - בעל חוש מסחרי מפותח היה, וכיוון שכך, סוחר היה בכל מיני מסחר, וההצלחה האירה לו פנים בכל אשר פנה.

ולא שהיתה הגשמיות מעיבה אפילו במקצת על הרוחניות שלו. גם אלו שהכירו אותו מקרוב העידו, כי הגשמיות והרוחניות היו משולבות במחיצתו האחת אל אחותה תוך שילוב מפתיע ביותר.

כך אמרו עליו: "לרוב, מי שהעושר בידו והוא מנהל עסקי ממון, עיתותיו לא מצויות כמעט בידו כדי לעסוק גם בתורה, וקל וחומר שלא להגות בה שעות מרובות בכל רמ"ח ושס"ה שלו. אך דווקא אצל האברך הזה נדרשו הללו בצוותא חדא כמין חומר".

מספר שנים טובות חלפו עליו בנעימים, כשהוא עולה ומתעלה בתורה וביראת שמים, לצד שגשוגו העצום בעושר ובפרנסה, תוך שהוא יודע להשכיל לקיים בממונו מצוות צדקה לרוב עם אחיו היהודים.

אבל מכיוון שהיה גם סוחר ובעל נכסים, טבעי הדבר כי מעת לעת היה יוצא ובא גם בבתיהם של ראשי השלטון המוסלמי, כאן בטורקיה, כדי לסחור עימהם, לקנות ולמכור. וכך מעת לעת הכיר יותר ויותר את אורח חייהם ואת תהלוכותיהם של המוסלמים.

הביקורים התכופים הללו בבתיהם של המוסלמים, והן גם ההתחברות עמם, הם שהביאו בסופו של דבר למפנה חמור ומזעזע בחייו היהודיים  - - -

לא בבת אחת אירע המפהך. התהליך היה איטי והדרגתי, אבל מכיוון שיותר ויותר היה מבקר בבתי מוסלמים, החלו הללו לפטם אותו במאכלות אסורים, להשמיע באוזניו דברי בלע על היהדות, עד שמיום ליום הלכה השפעתם ונתגברה עליו יותר ויותר, וכארס של עכנאי נכנסו דבריהם באוזניו, והם קנו שביתה בלבו.

לא חלפה אלא תקופה קצרה, והאברך הציץ ו... נפגע. הוא נלכד ברשת שפרשו לפניו בלי שהרגיש, עד שנפל משיא פסגתו לעומק התהום הפעורה מתחתיו וכבר לא מצא שוב את הדרך חזרה לשורשי אבותיו.

וכמים הפנים לפנים, כשם שהוא התרחק מאחיו היהודים ומהדת היהודית, כך גם אחיו היהודים לא חפצו בקרבתו ולא חפצו לישב בדלי"ת אמותיו. וכך יצא קרח מכאן ומכאן. והיה כראותו כי אין לו כבר מה לחפש בקרב היהדות, גמלה ההחלטה החמורה בלבו - להמיר את דתו ולהתאסלם - - -

"השמעתם מה אירע?" - סחו הכל זה לזה, כשארשת של תדהמה וזעזוע נסוכה על פניהם - "האברך, ה"בעל תוקע" שלנו, המיר את דתו והתאסלם" - - -

השמועה הנוראה זעזעה את הקהילה היהודית בטורקיה, וכאש בשדה קוצים התפשטה היא בכל רחקי טורקיה, אבל את העשה אין להשיב. האברך חצה את הקווים, ניתץ בארות מים חיים יהודיים ועבר אל הדת המוסלמית.

מיני אותה שעה שהתאסלם, נכנס ובא לו בחברתם של הגויים המוסלמים, ויותר ויותר אימץ לו את מנהגיהם ואת אורחות חייהם. ואותם מוסלמים, לרגע אחד לא דחוהו, את אותו מומר. להיפך, הם קירבו אותו ועודדו אותו בדרכו החדשה, שהרי לא בכל יום בבוקר מתעורר לו יהודי ומתאסלם- - -

הסיפור הכה גלים בכל הארץ. שמו של המוסלמי החדש נודע בשערים, וכיוון שהיה בעל ראש טוב, קיבל עד מהרה משרה מכובדת בחצר הסולטאן. חוש מוסיקלי עצום היה לו, לאותו מומר, וכיוון שכך, התקבל כחבר בלהקת המנגנים המלכותית.

יותר ויותר התחבב על חבריו החדשים, ובכל הזדמנות חיפש להוכיח עד כמה הוא נאמן לדת המוסלמית בכל לבו ונפשו. ואם לא די בכך, מכיוון שמאס כליל בדת היהודית, ולא אבה לשמוע מאומה מנושא יהדות, החל לחפש הזדמנויות רבות בקרב המוסלמים כיצד ללעוג ליהודים, לתורתם ולמנהגיהם, רחמנא ליצלן, והזדמנויות אלו לא חסרו.

באחד הערבים נערכה מסיבה מפוארת בארמון הסולטאן, שהוזמנו אליה שרים ונכדים מכל קצווי ארץ. ואז, היפך אותו מוסלמי מומר בדעתו, כדת מה לעשות כדי לשלב את שני הדברים גם יחד; גם להרשים את הסולטאן ואת חבריו, וגם, בחדא מחתא, ללעוג לדת היהודית ולמנהגי היהודים. לפתע צץ במוחו רעיון נועז: "אני כבר אהפוך את הערב הזה לחוויה בלתי רגילה, לחוויה שלא ישכחו אותה ימים רבים"...

האיש מיהר לביתו והחל מפשפש בארונות. שעה ארוכה חיפש עד שהעלה את שללו בידו. הוא אחז בשופר - - -

השופר שהיה שמור לו מן הימים ההם, שבהם שימש כ'בעל תוקע' בבית הכנסת היהודי. חיש מהר נטל את השופר וצעד עמו לארמון הסולטאן כשבת שחוק ממלאה את זוויות פיו:

"האח, כמה יצחקו האורחים כאשר אתקע בפניהם בשופר, כאשר אשמיע באוזניהם את ה"תקיעה", את ה"שברים" ואת ה"תרועה. קולות השופר יאפילו על כל כלי הזמר והחצוצרות שיהיו במסיבה, ויחד עם זה ילעגו כולם למנהגיהם המשונים של היהודים" - - -

"כבוד מעלת הסולטאן" - קרא המומר כאשר ניצב בפני כל המסובים ושופרו בידו - "הנה אשמיע בפניכם קולות נאים מקרן זו, ואז לא רק שתיהנו למשמע הקולות הללו, אלא גם תראו ותבינו עד כמה משונים ומוזרים הם היהודים שעומדים בכל שנה ותוקעים בקרן שכזאת".

והוא החל בתקיעותיו. במיומנות שנותרה לו מן השנים ההן קירב את השופר לפיו, החל לנשוף, והקולות בקעו בזה אחר זה: "תקיעה", "שברים", כשכל המסובים מתמוגגים לשמע הקולות הללו. התגובות היו נלהבות, הצחוק עלה והתגבר מרגע לרגע, ודעתו של המומר היתה זחוחה עליו.

אולם - - - אז אירע הדבר. האיש ניסה להפיק מפיו את ה"תרועה", אבל לא יכול היה - - - שוב ושוב נשף ונשף לתוך פיית השופר, אבל קולות התרועה לא יצאו. מן השופר בקעו קולות שונים ומשונים, קולות מוזרים ביותר. המומר ניסה שוב, אך לשווא. פניו כבר התאדמו מרוב מאמץ. הוא נשף ונשף, אך קול ה"תרועה" לא נשמע - - -

באותו רגע נשמעו קולות צחוק בכל רחבי הארמון. אבל לא היו אלו קולות של הזדהות עם מבצעו של המומר. להיפך, היו אלו קולות של צחוק ולעג למומר המתרברב. הנה הוא רוצה להוכיח את יכולתו אך אינו יכול. הוא אינו יודע להפיק מן השופר את הקולות הנכונים.

ואם לא די בכך, שהרי שהסולטאן בעצמו הזעיף את פניו, כשהוא קורא לעברו בקול מאיים ותקיף: "האם באת לצחוק לנו? אמרת שאתה יכול להפיק קולות נאים מהקרן הזאת, והנה אינך יודע מאומה! האם באת להשבית את שמחתנו? כלך לך מכאן ואל תוסף ראות פני! צא מן האולם!" - - -

והמומר, בבושת פנים גדולה עזב את החגיגה והשופר בידו. נכלם וזעף פנים הגיע לביתו, כשאינו יודע מה זאת אירע לו. "הרי בכל השנים הצלחתי להוציא מהשופר הזה גם קול של "תרועה" ללא כל קושי, ומה אירע היום?" - שאל את עצמו - "הבה ואנסה שוב. אולי רק בארמון התרגשתי יתר על המידה אבל עתה אצליח".

אבל לא.... גם בביתו ניסה שוב לתקוע בשופר, והתופעה חזרה ונשנתה על עצמה: קול ה"תקיעה" וקול ה"שברים" יצאו מהשופר ללא כל קושי, וכאשר רצה להוציא קול של "תרועה", לא הצליח במאומה.

ככל שהרבה להפוך במחשבתו במה שאירע לו, הבין המומר כי יש דברים בגו. "הן לא בכדי איננו מצליח להפיק מהשופר דווקא קול של "תרועה" - אמר לעצמו. ומשלא מצא כל הסבר מניח את הדעת לתופעה המוזרה, החליט לילך ולברר את הדבר.

באותן שנים ישב על כס הרבנית, כאן בעיר קושטא, הגאון רבי אברהם היכיני זצוק"ל, מתלמידיו של הגאון האלוקי מהרימ"ט, רבי יוסף מטראני זצוק"ל (בנו של הגאון האלוקי המבי"ט זי"ע, רבי משה מטראני מצפת). אותו מומר החליט כי אין בפניו כל עצה, כי אם לשאול את הרב היהודי מה זאת אירע לו.

"כבוד הרב!" - שאל המומר בייאוש - "מדוע אני מצליח להפיק מהשופר רק קולות של "תקיעה" ושל "שברים ללא שום קושי, אבל "תרועה" לא?"

ורבי אברהם לא הופתע כלל לשמוע על התופעה המוזרה. הוא ידע את קורותיו של האיש שהמיר את דתו והתאסלם, ואש השיב לו בנחת: "אין בכך כל פלא. סוד גדול וקדוש טמון בזה" - - -

"סוד???" - חזר המומר על דברי הרב כאינו מאמין - "איזה סוד כבר יכול להיות בזה שאיני מצליח להוציא קול "תרועה"?

"אכן, סוד גדול" - נענה שוב רבי אברהם והחל להסביר לו בנחת: "כידוע, התקיעות בשופר בראש השנה באות גם כדי לבלבל את כל המקטרגים. כאשר יהודים מתקבצים יחדיו בבית הכנסת, כשהם מלאים ברגש של קדושה וטהרה, אזי קמים ומתעוררים גם כל המקטרגים למיניהם. ואז, אנו היהודים, ניצבים ותוקעים כנגדם בשופר, כדי שיבלבלו אותם הקולות הללו והם לא יצליחו בקטרוגם".

"אולם" - המשיך הרב בהסברו - "שלושה סוגי קולות הם: "תקיעה", "שברים", "תרועה". ה"תקיעה" היא כנגד אברהם אבינו ע"ה, וכיוון שלאברהם אבינו היה בן בשם ישמעאל, גם הוא בא ותובע את חלקו. בשל כך ב"תקיעה" יש לגויים אחיזה כלשהי, והם יכולים להוציא מהשופר קול של "תקיעה".

ה"שברים" הם כנגד יצחק אבינו ע"ה, אך גם לו היה בן גוי - עשו, אשר בא ותובע את חלקו. בשל כך גם ב"שברים" יש לגויים אחיזה כלשהי, והם יכולים להוציא מהשופר קול של "שברים". ברם ה"תרועה" היא כנגד יעקב אבינו ע"ה, היא כולה של ישראל: חכמינו ז"ל אמרו, כי מיטתו של יעקב אבינו שלמה היתה. היו לו י"ב בנים שבטי-קה עדות לישראל. ולכן ה"תרועה" שייכת רק ליהודים, ולבני עם זר אין כל גישה אליה! ועל כך אנו אומרים "יום תרועה יהיה לכם", רק לכם, לישראל, ולא לגויים.

ולא בכדי אנו אומרים "אשרי העם יודעי תרועה" - לא נאמר יודעי תקיעה ולא יודעי שברים, אלא "יודעי תרועה", שכן עיקר הרחמים על בני ישראל מתעוררים מהקול של ה"תרועה" דווקא, והיא זו שמכניעה את המקטרגים ואת המשטינים. כך גם נאמר "תרועם בשבט ברזל", שבאמצעות התרועה אפשר לרוצץ את המקטרגים בשבט ברזל. ולכן - סיים הרב את דבריו בפנותו לעבר אותו מומר - מכיוון שלגויים אין כל קשר ל"תרועה", לכן לא הצלחת להפיק מהשופר קול של תרועה" - - -

כמי שנשכו נחש, כמי שנפלה עליו מפולת, נותר המומר לעמוד למול של רבי אברהם היכיני. אט אט החל להבין את משמעות מעשהו המחפיר שעשה. לפתע התחוור לו כי כמוהו כגוי גמור: "אינני יכול להפיק קול של "תרועה" מהשופר, כיוון שאין לי כל חלק ונחלה בעם ישראל" - אמר לעצמו - "האומנם? האומנם גוי גמור אני?"

ואז, באחת, ניעור לבו... צימאון עז התעורר בקרבו ובנפשו, לשוב ולהסתפח על נחלת אבותיו, לשוב בכל לבו ונפשו לדת היהודית ולאלוקי ישראל.

המומר נפל לרגליו של רבי אברהם היכיני בבכיות מרות: "אוי לי, מה עשיתי? הכיצד בזיתי את דבר השם והפניתי עורף לדת ישראל ולאלוקי ישראל? אוי, רב קדוש, חפץ אני מעומק לבי לשוב בתשובה שלמה ולהיות יהודי ירא ושלם. הוריני נא דרך תשובה, שהרי שערי תשובה לא ננעלו".

ורבי אברהם אכן הורה לו דרך תשובה כדבעי. הוא ציווה עליו לעזוב את העיר ולעבור להתגורר בעיר מרוחקת ביותר, שם לא יכירוהו ושם יעסוק יומם ולילה בתורה, בתפילה ובאמירת תהילים.

ואכן, שב האיש בכל לבו ונפשו לעמו ולאלוקיו. וכבימי קדם שב לאחוז בשופר, וכיוון שהיתה לו מיומנות רבה בחכמת התקיעה, נתמנה שוב להיות "בעל תוקע" בראש השנה בבית הכנסת. ומיני אז ואילך יכול היה להפיק מהשופר גם קול "תרועה" ככל בר ישראל".

בדברים אלו סיים הזקן ה"בעל תוקע" את סיפורו, ואז החל באמירת "למנצח לבני קורח מזמור". וכך בכל שנה מחדש. אלא ששנה אחרי שנה לא הבין איש מהמתפללים מדוע בחל לו ה"בעל תוקע" שלהם לספר בפניהם את הסיפור הזה דווקא בשעה נשגבה זו של קודם התקיעות.

באחת השנים סיפר הזקן את הסיפור בהתרגשות מרובה ביותר, עד שהצליח בדבריו המרגשים הלחדיר הרהורי תשובה בלבות כל המתפללים. הללו הזדהו עם דמותו של המומר ששב בתשובה שלמה, וגם הם נתעוררו לשוב בתשובה, בהבינם עד כמה גדול הוא כוח התקיעות, ובפרט כוחה של ה"תרועה".

ואז, בעוד הכל חושבים על אותו בעל תשובה, נשמע לפתע קולו של הזקן בהתרגשות רבה: "אני הוא אותו "בעל תוקע" ששב בתשובה" - - -

רתת חלף בין כל המתפללים לשמע הדברים. הכל הביטו בו בעיניים נוצצות, ואז קירב הזקן, ה"בעל תוקע" את השופר לפיו, והקול נשמע ברור וחזק: "תקיעה", "שברים", "תרועה".

יומיים לאחר מכן, בין כסה לעשור, נסתלק הזקן לבית עולמו.

• ראש השנה
• שופר

• הבא