סיפורים לכבוד שבת
התשובה של פז
- פרטים
- קטגוריה: סיפורים לשבת
- פורסם בראשון, 05 יולי 2020 12:29
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 312
התשובה של פז
מקור: אתר חוזרים בתשובה-תמיכה.
אה כן. ככה הכל התחיל...
בגיל 16 וחצי בקיץ שאחרי כיתה י'. עובדת כאחראית משמרת מסורה בסניף המקומי של פיצריה לא כשרה בעליל. יום אחד נכנס שליח חדש. תומר. צ'יק צ'ק אני מוצאת את עצמי מאוהבת כמו ילדה בת 16 ויוצאת איתו.
על פניו, הוא נראה בחור נורמלי. זקנקן קצר- אבל לא משהו מחשיד...
אנחנו מדברים, ואני קולטת שהבן אדם מאמין בהשם. אבל, ממש מאמין.
ואני? ממש. אבל ממש לא.
אז יש לנו דיונים ארוכים בנושא. ויכוחים אפילו.
עם הזמן אני פחות מתווכחת ויותר מקשיבה. לא מרגישה איך לאט לאט אני מתחילה לראות דברים אחרת.
יום אחד, אנחנו יושבים בפארק ליד הבית שלי. מדברים על זה שוב.
תומר אומר לי כזה משפט מוחץ, לא היה לו מושג מה זה עשה לי.
"השם כל כך אוהב אותך. כל כך הרבה, את אפילו לא קולטת. ואת אפילו לו מאמינה בו?"
אאוץ'. נוקאווט. משהו מתחיל לחלחל פה, ואני לא בטוחה מה.
יום כיפור מתקרב. בחיים לא צמתי. אפילו לא בצחוק. ופתאום אני כבר לא בטוחה כל כך.
לאן נעלמה כל הציניות שלי? כל הזלזול?
באותו יום של ערב יום כיפור אני מחליטה לצום. מה יכול להיות.
אז אני אוכלת איזו ארוחה מפסקת, מכבה את הפלאפון ו... ועכשיו מה? אז הערב עובר. והיום מתקדם. אמא שלי מופתעת, אבל לא מתרגשת.
אני מוצאת את עצמי אחרי הצהריים, לקראת השקיעה- שוכבת במיטה של אמא שלי. רעבה. מהרהרת בין נמנום לנמנום.
"מה קורה פה? למה אני עושה את זה בכלל? אני מאמינה בהשם?"
ואז, ככה סתם. רגע כזה של "הארה". בקטנה. בלי אורות ובלי פיצוצים או אפקטים מיוחדים. זה פשוט ברור לי. הכי פשוט שיש. כן אני מאמינה בהשם.
ואז יוצא יום כיפור. ואני מתחילה בעבודה. (חרוצה, אל תראו אותי ככה..)
אז זהו זה. מהיום- חלב ובשר זה לא ביחד. אוכלת קערת קורנפלקס ואחריה שניצל. והנה, התחלנו.
בהתחלה זה בסוד. אף אחד לא יודע. לא אמא, לא אחותי. לא החברים. לא תומר, אפילו. אבל לאט לאט, משהו משתנה.
אני לא זוכרת אפילו בדיוק את הסדר של הדברים. זה לא מהותי. כשאני התחלתי, גם תומר קצת חזר לעניינים.
קצת למדתי לברך על כמה מאכלים (וואי וואי כמה התבלבלתי בהתחלה).
חבר מהעבודה השאיל לי את "מכתבים לטליה". ספר מעולה.
אחר כך הכרתי מישהי שהייתה ה"חברותא" שלי. למדנו יחד קצת כוזרי. קצת מסילת ישרים. בחורה מקסימה, עד היום אנחנו חברות.
אני רוצה כבר להתחיל לטעום שבת. החברותא מזמינה אותי למניין קרליבך לקבלת שבת.
מי שמכיר את מניין קרליבך בכפר סבא- לא צריך עוד פירוט. לכל השאר אני אגיד שזה המניין הכי יפה שעד היום הייתי בו. בלי תחרות! בפעם הראשונה אני שם עם מכנסי ג'ינס. :-)
בשבוע הבא תומר ואני הולכים בפעם הראשונה לשיעור שחבר שלו (חוזר בתשובה) המליץ לנו עליו. הרב אליהו גודלבסקי שליט"א. אני נכנסת לשם, קצת מזועזעת בתוך תוכי שזה בישיבה נפרדת, שהרב כזה "שחור".
אבל השיעור מדהים.
אה, יש גם רבינו בעולם! למה לא אמרתם קודם?
אז יום או יומיים אחרי זה אני קונה חצאית באיזו חנות "שאנטי" כזאת. ארוכה עד הרצפה. בחום כהה. והולכת ככה לבית ספר. אוי. כל היום שואלים אותי מכל כיוון "מה זה פז, את חוזרת בתשובה?"
ואני נבוכה. לא יודעת. חוזרת בתשובה? אני? אולי... :-)
אני ממשיכה להפגש עם החברותא בשבתות. אני מגיעה ברכב (טרמפ מאמא). היא לא שואלת איך באתי.
אני מוצאת את עצמי דלוקה לגמרי. חבית בוערת, כמו שאומרים. אבל לא מצליחה להתחיל לשמור שבת. אמא לוחצת שאני לא אהרוס את הפגישות השבועיות אצל סבתא שלי ע"ה. ובכלל, זה קשה מאד.
אז אני בוכה. הוי, בוכה המון...
היום אני נזכרת בזה בחיוך. בגעגוע. איזה דמעות יקרות. אבל אז זה כאב מאד.
ליום הולדת 17 אמא שלי קונה לי סידור ומזוזה לחדר. תומר קונה לי פמוטים ("אבל את לא חייבת, רק אם את רוצה ומוכנה").
התחלתי לאט לאט. הפסקתי לעבוד בשבת. יותר אין טלביזיה בשבת. אחר כך בלי פלאפון. משם כבר העניינים זרמו. כלים חדשים בארון נפרד, רק שלי. כשר כשר. כשנפרדתי מתומר, גם פתאום הייתי שומרת נגיעה! חידוש...
הזמן המשיך, וגם אני. עדיין בתיכון החילוני. כבר ברור לכולם שאכן כן- אני חוזרת בתשובה. בקרוב אצלכם, נשמות טהורות. אני ותומר בסיבוב שני. הפעם אחרת- שומרים נגיעה. (נו, משתדלים מאד... ).
בסוף שוב נפרדתי ממנו. לא יודעת מה אני רוצה עדיין, מצטערת.
מסיימת תיכון. סיבוב של עשרים דק' ברבנות וויתרתי על כל ההצעות המפתות מהצבא. לא בשבילי, תודה. אני חיילת בצבא אחר לגמרי.
אורזת את עצמי ונרשמת למדרשה מתוקה בצפת. בעיר העתיקה. מוצאת עוד כמה חברות. אוירה מדהימה.
בראש חודש כסליו (שעבר) הולכת לשיעור של הרב גודלבסקי. כשאני מחכה בחוץ לטרמפ- אני פוגשת את תומר.
במוצאי נר שמיני אנחנו שוברים צלחת בבית של אמא שלי. אחרי אין- סוף מניעות מכל הכיוונים.
בסוף אדר חתונה. היה מדהים ושמח, אפילו ההורים חשבו.
והנה אני היום. שלוש (וחצי) שנים אחרי. ועדיין מנסה לחזור בתשובה. טוב, מנסה לנסות. טוב טוב- רוצה לנסות לנסות. טוב האמת... רוצה לרצות לנסות ל... אתם יודעים.