אקטואליה
נידונים שזמן מלחמה גרמן
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים אקטואליים
- פורסם ברביעי, 18 יוני 2025 19:04
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 452
הרב שמואל ברוך גנוט
נידונים שזמן מלחמה גרמן
א] המפעיל את ה'גל השקט' בשבת והודיע לרבבות המאזינים שומרי השבת להיכנס לממ"ד עקב התקפת טילים מאיראן ה"י, האם יכול לדווח להם שהאיום חלף בס"ד ואפשר לצאת מהממ"ד, או שכיון שרק בדיווח על הכניסה לממ"ד ישנו חשש פיקו"נ, ולא כשהאיום חלף ואפשר לצאת, א"כ אסור לו לדווח שייצאו מהממ"ד.
תשובה: נראה להתיר ולדווח גם על היציאה מהממ"ד משני טעמים: א) בכל שטחי הארץ מהמאזינים ל'גל השקט', בוודאי ישנם חולים וזקנים, תינוקות והסובלים מקלסטרופוביה (פחד בשהייה במקומות סגורים) ולא יימלט שיהיו בהם יהודים שיבואו עי"ז לחשש פיקו"נ. ב) אם השוהים בממ"ד יידעו מראש שלא מדווחים על זמן היציאה האפשרי מהממ"ד, יהיו רבים שיחליטו על דעת עצמם מתי לצאת ממנו, וזה למרות שעדיין הסכנה לא חלפה, ונמצא שעל ידי אי הדיווח על היציאה, יסתכנו רבים בפיקו"נ. [ועיין ערובין מה, א ור"ה כא, ב בדין התירו סופן משום תחילתן, ובס' אורחות שבת (ח"ג בסוה"ס סי' ה) הביאו הוראה מהחזו"א שאין לאסור לרופא הנוסע בשבת לצורך טיפול בחולה, לחזור עם מכוניתו לביתו, כדי לא להכשילו לעתיד לבוא לסרב לנסוע בשבתות לחולים, ויש המורים כן גם בשם מרן הגרי"ז, וכתבו שם באורח"ש שזהו דווקא ברופא או איש הצלה ששכיחים אצלו מקרי פיקו"נ, אך לא באירוע חד פעמי, יעוי"ש עוד].
ב] המפסיק באמצע תפילת שמונה עשרה בגלל אזעקה. האם יתפלל הוא בחזרתו?
תשובה: כאשר הפסיק בתפילת "שמונה עשרה" ושהה (אפילו כששתק מבלי לדבר, וכ"ש שהלך להציל נפש ואף דיבר לצורך ההצלה) כדי זמן מספיק, בו יכול הוא בעצמו להתפלל את כל תפלת "שמונה עשרה", מתחילתה ועד סופה - אזי עליו לשוב ולחזור לתחילת "שמונה עשרה". דין זה אינו משתנה גם באדם שהפסיק כמעט בסוף "שים שלום", שעליו לשוב לתחילת "מגן אבות".
כאשר הפסיק מבלי לדבר ושהה זמן שאין בו כדי לגמור את כל ה"שמונה עשרה", אם הפסיק באמצע שלושת הברכות הראשונות, שב לתחילת ברכה ראשונה. אם הפסיק באמצע שלושת הברכות האחרונות, חוזר לברכת "רצה". כשהפסיק באמצע ברכה אחרת, צריך לחזור לתחילת הברכה בלבד. כשהפסיק בין ברכה לברכה - אינו חוזר וממשיך מהמקום בו הפסיק. כשדיבר במהלך יציאתו, דומה דינו להנ"ל. אם דיבר באמצע הברכה שיחה קצרה, חוזר לראש הברכה. כששוחח שיחה ושהה זמן ארוך, בו אפשר להתפלל את כל ה"שמונה עשרה", ישוב לראש התפילה.
דינים אלו אמורים דוקא כששוחח בדברים הקשורים לפיקוח הנפשות. אך כשדיבר בדברים שאינם חשובים להצלת חיים (דבר שאסור לעשות בשום אופן, שהרי עומד הוא באמצע התפילה), צ"ע האם עליו לשוב לתחילת "שמונה עשרה" או לא. (שו"ע ק"ד משנ"ב וביה"ל. וכן שם סי' ס"ה). דינים אלו סבוכים הם ועמוסים בפרטים רבים. על כן אין להקיש ממקרה שונה למקרים הנ"ל ויש לעיין בגוף ההלכה.
ג] מקרה דומה אירע באמצע קריאת שמע וברכותיה. מה דינו?
תשובה: הדינים הנ"ל דומים. אך עדיין מצינו חילוק בין הפסק ודיבור בק"ש לבין הפסק ודיבור בשמונה עשרה. וז"ל השו"ע (ס"ה, א'): "קראה סירוגין, דהיינו שהתחיל לקרות והפסיק בין בשתיקה בין בדיבור וחזר וגמרה. אפילו שהה כדי לגמור את כולה יצא, אפילו היה ההפסק מחמת אונס (או מזיד – משנ"ב)", עכ"ל. והמשנ"ב כתב שהוא הדין לענין ברכת המזון, הלל, מגילה ותקיעת שופר. אך הרמ"א כתב: "וי"א דאם היה אנוס והפסיק כדי לגמור את כולה, חוזר לראש, והכי נהוג", עכ"ל. וכתב המגן אברהם שבמקרה שלא יכול היה לקרות ק"ש מצד הדין, כגון שצריך הוא לנקביו או שישנה צואה בחדר. אז נחשבת השהיה להפסק ועליו לשוב לתחילת ק"ש. אך כשהפסיק מחמת אונס "חיצוני", וכגון כשהגיעו ליסטים או אנסים ועליו להפסיק להתפלל, יכול להמשיך היכן שאחז, כיון שההפסקה באה משיקול דעתו ונחשבת היא לשתיקה מרצון ולא מאונס. דין זה הוא דוקא בק"ש, אך לא בתפילה.
והנה בסיבת החילוק בין סיבת אונס חיצונית לאונס צואה או ששתת מי רגלים, מצינו שתי סברות בפוסקים. סברה אחת היא שישנו הבדל בין אונס שבאשמתו (וכגון שיכול היה לפנות או לבדוק את החדר קודם התפילה) לבין אונס שאינו באשמתו (עיין ב"ח שם). סברה שניה היא שישנו חילוק בין אונס הבא מחמת המתפלל וגופו, לבין אונס הבא מן החוץ, כעקרב וליסטים (עיין מחצית השקל שם). לפי שתי סברות אלו נראה שקריאת הצלה לאיש "הצלה" או יציאה לצורך כניסה לממ"ד בעת אזעקה, נחשבת ל"אונס-ליסטים" וא"כ כשהפסיק באמצע ק"ש בשיחה או בהליכה לצורך פיקוח נפש, עליו להמשיך במקום בו פסק. כאשר דיבר במזיד דברים שאינם קשורים לפיקוח נפש החולה, עליו לשוב ולקרות את ק"ש. וכשדיבר במזיד באמצע ברכת המזון, לא יחזור לתחילת בהמ"ז, אלא ימשיך מהמקום בו אחז. (מסקנת הביה"ל, ודלא כדעת המג"א שצריך לשוב להתחלה).
ג] איש כוחות ההצלה שימש כחזן ונאלץ להפסיק באמצע חזרת הש"ץ בגלל קריאה לטיפול בנפגעים ה"י. מה יעשו המתפללים כעת?
תשובה: הציבור ימהרו לקרוא לש"ץ אחר תחתיו (וראוי שהלה לא יסרב, כדי שלא למנוע את המשך חזרת הש"ץ). כאשר הש"ץ השני הקשיב לכל חזרת הש"ץ של הראשון, יכול הוא להתחיל מאותה הברכה בה פסק הראשון. (וצ"ע אם יתחיל גם מאותה המילה בה פסק - ביה"ל). אך כשהשני לא כיוון לכל חזרת הראשון אזי אם הראשון אחז בג' ברכות ראשונות - יחזור הוא לתחילת חזרת הש"ץ [ויאמר שוב "קדושה" - הגרשז"א בשו"ת מנחת שלמה (סי' ב')]. אם אחזו בג' ברכות אחרונות, ישוב השני ל"רצה" [ויאמר שוב "ברכת כהנים" - הגרשז"א שם]. בשאר הברכות, יתחיל הוא מתחילת הברכה בה טעה הראשון. כן הוא הדין גם בתפילות שבת וחג (ולגבי חגים, עי' פרטי דינים נוספים במשנ"ב). (שו"ע משנ"ב וביה"ל סי' קכ"ו, שם סי' נ"ג סעי' י"ז ובביה"ל).
וצ"ע האם מן הראוי להגיש לכתחילה לחזן אדם מכוחות ההצלה, כאשר ישנם סיכוים סבירים שייאלץ להפסיק את תפילתו באמצע. והנה במקום שאין מתפללים שמקשיבים בוודאות לכל חזרת הש"ץ, א"כ מסתבר שאכן יש להימנע מזה. אך באופן שישנם המקשיבים, יתכן שאין למנוע ממנו להתפלל. דהא גם אם ייצטרך לילך, הרי לא יטרחו הציבור ולא יאמרו ברכה לבטלה, כיון שחוזרים רק לברכה בה אחז הש"ץ המתנדב, וצ"ע.
ד] בזמן שקמו באמצע הלילה להיכנס לחדר הממ"ד עקב אזעקה, הנה כיון שקמים על מנת לשוב ולישון, כתב הגרשז"א בהליכות שלמה (תפילה פי''ג הט''ז) שאין צריך ליטול ידים, וכן נראה ע''פ מש''כ האשל אברהם מבוטשאטש (סי' ד' ד''ה ממו''ח) שכל קפידת הזוה''ק היינו שקם ממיטתו, וכן הוא במשמרת שלום. וכן מוכח ממש''כ במשנ''ב (סי' א סק"ב) וז''ל: "ומיד כשיתעורר משנתו ואינו רוצה לישן, יטול ידיו אף שנשאר מושכב", עכ''ל. וכ"כ בקובץ שערי יוסף (קובץ 103) שכן הורו גדולי הפוסקים. אבל אם רוצה לשתות או להתעסק במשהו אחר לפני שחוזר לישן, שצריך ליטול ידיו כדין, ואם הגיע כבר עלות השחר, צריך לקום ולחזור וליטול ידים. וע''פ הקבלה יש להקפיד בזה בכל גווני, וכמ''ש בכה''ח (ס' ד' סק''ד וסקנ''ב) ששמע בשם הבן איש חי שיש להקפיד בזה.
ה] הקם משנתו ונכנס לממ"ד ולא נטל ידיו ולא בירך ברכות התורה ורוצה לקרוא פרקי תהילים, הנה בקובץ שערי יוסף (שם) כתב בשם הגרא"י דינר שליט"א שאם אין לו מים, יכול לומר תהילים, אך ישפשפם קודם, כיון שידים עסקניות הם, ויש חשש שנגע במקומות המטונפים, עכ"ד.
והנה בשו"ע ורמ"א (סי' מו, ט) נחלקו למעשה האם אפשר לומר פסוקים וד"ת כתחנונים קודם שבירך ברכות התורה, ולכאו' תליא בהכי. ואם אינו מברך ברכות התורה ונוהג כהשיטות שאי אפשר לומר תהילים ודברי תחנונים קודם ברכות התורה, עצה יעוצה לומר ולשנן בפיו ובמחשבתו שוב ושוב את סגולת הנפה"ח, שאין עוד מלבדו יתברך. וכלשונו: "ובאמת הוא עניין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינים ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו, ולא יעשו בו רושם כלל, כשהאדם מקבל בליבו לאמר: הלא ה' הוא האלוקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כוח בעולם וכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו, ומבטל בליבו ביטול גמור, ואינו משגיח כלל על שום כוח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא - כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם, שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל". והשי"ת ישמרנו ויצלנו מן השעות הרעות, יחיש וימהר גאולתנו ויבנה בית מקדשנו ותפארתנו.
ו] יהודי הזורק טיל בשבת ע"מ שיתפוצץ עם הגעתו לקרקע, האם חייב משום מלאכת הוצאה?
תשובה: עקירה יש כאן, ולכאורה גם הנחה, משום שכוונתו היתה שינוח ומיד יתפוצץ, וכדאיתא בשבת (קב, א): "אמר רבה זרק ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן [ונשרפה בשלהבת- רש"י], חייב. והאנן תנן קלטה אחר, או קלטה הכלב, או שנשרפה פטור. התם דלא מכוין, הכא - דקא מכוין". (וידידי הרה"ג רבי מאיר בהגרב"ש דויטש העיר דבזרק בפי הכבשן הכילוי של החפץ הוא חיצוני, לא מיניה וביה, לכן זה נחשב הנחה. אבל טיל בעצם מהותו אינו ראוי להנחה כי יתכלה). כמובן שיש מקום לדון בזריקה ללמעלה ממקום י', וכן לנידון הנודע בחיוב הוצאה בדברים שלא היו כמותם במשכן, (עפמש"כ התוס' שבת ב, א שבמלאכת הוצאה בפרט חייבים רק על דברים שהיו כמותם ממש במקדש). תן לחכם ויחכם עוד.