פרשת וילך

פרשת וילך- גילוי עתידות מפי ה' - ושבת שובה

פרשת וילך- גילוי עתידות מפי ה' - ושבת שובה.

מאת: אהובה קליין.

פרשה זו פותחת בתיאור העברת ההנהגה של משה ליהושע: "וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל.  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם--לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַה' אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.  ה' אֱלֹקיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ, הוּא-יַשְׁמִיד אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ--וִירִשְׁתָּם; יְהוֹשֻׁעַ, הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר ה'".  [דברים ל"א, א-ד]

בהמשך הקב"ה מגלה  למשה גילוי מדהים:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם- אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹקי נֵכַר- הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ.  וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹקי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה.  וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה:  כִּי פָנָה, אֶל- אֱלֹקים אֲחֵרִים". [להלן ,ל"א, ט"ז -י"ח.]

השבת נקראת "שבת שובה" כשם ההפטרה הנקראת השבת : "שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד, ה' אֱלֹקיךָ:  כִּי כָשַׁלְתָּ, בַּעֲוֺנֶךָ.  קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל-ה'; אִמְרוּ אֵלָיו, כָּל-תִּשָּׂא עָוֺן וְקַח-טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים, שְׂפָתֵינוּ.  אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ, עַל-סוּס לֹא נִרְכָּב, וְלֹא-נֹאמַר עוֹד אֱלֹקינוּ, לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ--אֲשֶׁר-בְּךָ, יְרֻחַם יָתוֹם.  אֶרְפָּא, מְשׁוּבָתָם--אֹהֲבֵם, נְדָבָה:  כִּי שָׁב אַפִּי, מִמֶּנּוּ. אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל, יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה; וְיַךְ שָׁרָשָׁיו, כַּלְּבָנוֹן.  יֵלְכוּ, יֹנְקוֹתָיו, וִיהִי כַזַּיִת, הוֹדוֹ; וְרֵיחַ לוֹ, כַּלְּבָנוֹן.  יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ, יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן; זִכְרוֹ, כְּיֵין לְבָנוֹן. אֶפְרַיִם, מַה-לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים; אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ, אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן--מִמֶּנִּי, פֶּרְיְךָ נִמְצָא. מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה, נָבוֹן וְיֵדָעֵם:  כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים, יִכָּשְׁלוּ בָם".

[הושע י"ד, א-י']

"מִי-אֵל כָּמוֹךָ, נֹשֵׂא עָוֺן וְעֹבֵר עַל-פֶּשַׁע, לִשְׁאֵרִית, נַחֲלָתוֹ:  לֹא-הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ, כִּי-חָפֵץ חֶסֶד הוּא.  יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ, יִכְבֹּשׁ עֲוֺנֹתֵינוּ; וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם, כָּל-חַטֹּאותָם.  תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, חֶסֶד לְאַבְרָהָם, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, מִימֵי קֶדֶם".[מיכה ז', י"ח- כ']

מתוך ספר יואל: "וַה', נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ--כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ, כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ:  כִּי-גָדוֹל יוֹם-ה' וְנוֹרָא מְאֹד, וּמִי יְכִילֶנּוּ.......

תִּקְעוּ שׁוֹפָר, בְּצִיּוֹן; קַדְּשׁוּ-צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה.  אִסְפוּ-עָם קַדְּשׁוּ קָהָל, קִבְצוּ זְקֵנִים--אִסְפוּ עוֹלָלִים, וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם:  יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ, וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ.  בֵּין הָאוּלָם, וְלַמִּזְבֵּחַ, יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים, מְשָׁרְתֵי ה'; וְיֹאמְרוּ חוּסָה ה' עַל-עַמֶּךָ, וְאַל-תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל-בָּם גּוֹיִם--לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים, אַיֵּה אֱלֹקיהֶם..."

[יואל ב', י"א – כ"ז]

 

השאלות הן:

א] מדוע לא יכול היה משה להמשיך להנהיג את עם ישראל ?

ב] מהו הגילוי שמגלה ה' למשה ?

ג] מהי "שבת שובה" ומה המסר של הנביאים: הושע  ויואל.?

תשובות.

הטעם לסיום הנהגת משה את עם ישראל.

משה אומר לעם ישראל: "בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם--לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא";

על פי רש"י שני פירושים:

א] היום מלאו ימי שנותיי - ביום זה נולדתי ויום זה הוא גם יום מותי.

שואל רש"י: וכי יכול להיות כי תש כוחו ? אלא, תלמוד לומר: שלא כהתה [לא נחלשה] עינו ולא  נס לֵחֹה – כלומר: מבחינה פיסית משה היה במיטבו למרות גילו, אלא מעתה אינו רשאי יותר להמשיך להנהיג את עם ישראל והרשות ניתנה ליהושע [מסכת סוטה י"ג, ע"ב]

ב] משה לא יכול היה לצאת ולבוא לפני עם ישראל בדברי תורה - מלמד- שנסתמו ממנו מסורות ומעיינות חכמה .

דעת מקרא מסביר: הכוונה שמשה אומר לעם ישראל : כבר זקנתי ולא אוכל לבוא ולצאת לפניכם למלחמה ולהשיבכם מן המלחמה.

זו הכוונה במילים: "לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא";

על שם זה נקרא כל מעשה מנהיג מלשון -  יציאה וביאה כדברי משה אל ה' -כאשר מבין שיש לדאוג למנהיג אחר שיירש את הנהגתו לישראל:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-ה' לֵאמֹור.  יִפְקֹד ה', אֱלֹוהֵי הָרוּחֹות לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה.  אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ה', כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה". [במדבר כ"ז, ט"ו- י"ח]

על פי תרגום יהונתן: אין למשה את האפשרות לטרוח במלחמות ישראל ולהנהיג אותם ועוד: הוא   עצור מלהיכנס לארץ ישראל בגלל גזרת ה' כפי שנאמר לו: "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה--וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ:  כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה". [דברים  ג', כ"ז]

רבי יעקב יוסף מפולנאה מבהיר: טיבם של צדיקים שאינם עומדים במקום אחד, אלא הם עולים ממדרגה למדרגה והנה משה , חש לפתע ביום מותו: שאינו מסוגל להמשיך לעלות מהמדרגה שהגיע אליה ולכן  אינו יכול לצאת ולבוא היינו- שאינו יכול  לנוע מהמדרגה שהגיע אליה למדרגה גבוהה יותר וזה סימן שמיתתו קרובה ותמה גם תקופת מנהיגותו.

הגילוי שמגלה ה' למשה:

על פי רש"י: ה' מגלה למשה, כי אחרי מותו בני ישראל יָפֵרוּ את הברית עם ה' וילכו אחרי הגויים.

על פי דעת מקרא: מגלה ה' למשה  עתידות : כי אחרי מותו של  משה בני ישראל יסטו מהדרך הישרה וזה עניין של  מרי והתקוממות.

הרב שמואל יניב- על פי ספרו: "צפונות בתורה" מסביר: כי בקטע הבא:

יש לספור החל מהאות ה בתוך המילה "משה" בדילוגי 49 אותיות- מגלים את המילה: שואה.

כאן מרמזת התורה על השואה בה נספו  6 מיליון יהודים בגרמניה- על ידי היטלר-אחת מהטרגדיות הגדולות שאירעו ליהדות בעולם.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם - אֲבֹותֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹקי נֵכַר -הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ.  וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם הָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹקי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה.  וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה:  כִּי פָנָה, אֶל- אֱלֹקים אֲחֵרִים". [להלן ,ל"א, ט"ז -י"ח.]

"שבת שובה" והמסרים של הושע  ויואל.

על פי הקדמונים : השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, נקראת:

 "שבת שובה" וזאת על שם ההפטרה בספר הושע: ההפטרה מתחילה במילים: "שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד, ה' אֱלֹקיךָ": 

הקשר   העיקרי  של ההפטרה לפרשה הוא: השבת שבתוך עשרת ימי תשובה.

לעניות דעתי – קיים גם קשר בפרשה  בין דברי ה' למשה  לגבי עתיד ישראל אחר מות משה:

"וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹקי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ". 

על פי רש"י כוונת הנביא בהפטרה : שעם ישראל ישובו בתשובה בעוד שה' יקבל את תשובתם במידת הרחמים ואם לא ישובו, חלילה, ה' יפעל כלפיהם במידת הדין!

"מצודת ציון" מסביר: קריאה לעם ישראל לשוב מדרכם שהיא מרידה והליכה בדרכי הלב כדוגמת  דברי הנביא ירמיהו: "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים, אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם; הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ, כִּי אַתָּה ה' אֱלֹקינוּ".  [ירמיהו ג', כ"ב]

"מצודת דוד" מבאר : קריאה לעם ישראל לשוב מעוונותיהם - כי בעבור חטאם באו עליהם  מכשול הצרה הזאת.

המלבי"ם סבור:  כי המילה: "עַד" ה' אֱלֹקיךָ:  מציין כי ה' עומד רחוק מהם והם צריכים ללכת עד שיגיעו אליו  - עד למקום שהוא שם והכוונה: עליהם לעזוב את עוונותיהם הקודמים, יביעו   חרטה על מעשיהם בעבר שטעו וסרו מן הדרך הטובה וכעת מבקשים את הדרך לשוב אל ה'.

כעת הם צריכים להביא  מעשים טובים שעשו  - להמליץ עליהם זכויות. זוהי תשובה מתוך אהבה.

הנביא יואל שם את הדגש על-התאספות כל העם בציון , תקיעת שופר והצום:

"תִּקְעוּ שׁוֹפָר, בְּצִיּוֹן; קַדְּשׁוּ-צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה.  אִסְפוּ-עָם קַדְּשׁוּ קָהָל, קִבְצוּ זְקֵנִים--אִסְפוּ עוֹלָלִים",

"שבת  שובה" עומדת בסימן הכנה לקראת התבוננות נפשית של עם ישראל - ליום הכיפורים - היום הקדוש בשנה ונוהגים בשבת זו להקשיב לדרשות הרבנים בבתי הכנסיות בענייני מוסר ותשובה.

הרמב"ם פסק בהלכות תשובה [פרק ב]

"אף על פי שהתשובה והצעקה [התפילה] יפה לעולם [טובה ומקובלת בכל ימות השנה] בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר ומתקבלת מיד שנאמר: "דִּרְשׁוּ ה', בְּהִמָּצְאוֹ; קְרָאֻהוּ, בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב".  [ישעיהו נ"ה, ו] [ הכוונה: בזמן שה' נמצא בקרבתכם ומצפה שתחזרו בתשובה]

הרב אביגדור נבנצאל טוען: התשובה של עם ישראל היא דבר ודאי כי יש קץ לכל הצרות ,אחרי החטאים עם ישראל ישוב בתשובה ובנוגע למועד של התשובה- הדבר תלוי  בבחירה של עם ישראל ואם יעשו תשובה במהרה גם הגאולה תגיע מהר יותר- הדבר גם מתבטא בתקיעת השופר בראש השנה:

ישנם  סדרות שונות של קולות: הקול הראשון והאחרון - קול פשוט והקול האמצעי: שברים ותרועה .בתחילת הבריאה ה' מלך לבדו ובסוף התהליך שוב ה' ימלוך לבדו עלינו- ואילו באמצע קיימים חטאי ישראל והעונשים על עוונותיהם ובראש השנה אנו מבקשים מחדש להמליך עלינו את מלך מלכי המלכים.

לסיכום, לאור האמור לעיל, אנו נמצאים בעשרת ימי תשובה, בפרשה ה' מגלה למשה- כי אחרי מותו ,בני ישראל יסטו מדרך הישר ויעשו חטאים ועל כך יענשו- ויש רמז אף לשואה הנוראה ,אך בעתיד בני ישראל ישובו בתשובה ויזכו לגאולה שלמה!

הנביא הושע  נשמע מאד משכנע בדבריו:

"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה, נָבוֹן וְיֵדָעֵם:  כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', וְצַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים, יִכָּשְׁלוּ בָם".

 

תקיעת שופר בציון

תקיעת שופר בציון

מאת: אהובה קליין ©

עוֹמֵד בְּרֹאשׁ הָהָר

לְפִיו שׁוֹפָר מְהֻדָּר

תְּרוּעָה בּוֹקַעַת רְקִיעִים

מְעוֹרֶרֶת לְבָבוֹת יְשֵׁנִים.

 

צִיּוֹן זוֹקֶפֶת רֹאשָׁהּ

כֻּלָּהּ רָעֲדָה רָעֲשָׁה

כַּנָּהָר הַזּוֹרֵם בָּאֲפִיקִים

בִּסְבִיבָתָהּ מִתְקַבְּצִים הֲמוֹנִים.

 

טַף יוֹנְקִים וּקְשִׁישִׁים

בּוֹגְרִים - מִגְוַן גִּילָאִים

לִתְשׁוּבָה הַכֹּול מִזְדַּעֲקִים

עֲוֹנוֹתֵיהֶם נוֹטְשִׁים וּבוֹכִים.

 

אֱלוֹקִים חָפֵץ חֲסָדִים

מַשְׁלִיךְ לִמְצוּלוֹת חֲטָאִים

עֲווֹנוֹת מִיָּד, לִזְכוּיוֹת נֶהְפָּכִים

מוֹחֶה דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים.

 

לֹא  יְשַׁמְּשׁוּ חֶרְפָּה לַגּוֹיִים

בְּפֵרוֹת מְגָדִים זוֹכִים

חִישׁ מָלְאוּ הַגְּרָנוֹת בַּר

ְהֵשִׁיקוּ היְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר.

הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת הַהַפְטָרָה לְפָרָשַׁת וְיֵלֵךְ [חֹמֶשׁ דְּבָרִים]

הַהַפְטָרָה מִתּוֹךְ [הַסְּפָרִים: הוֹשֵׁעַ י"ד, ב-י] מִיכָה ז,, י"ח- כ] יוֹאֵל ב, ט"ו- כ"ז]     

פרשת וילך- מי היה המלך הראשון ? ומהי שבת שובה ?

פרשת וילך- מי היה המלך הראשון ? ומהי שבת שובה ?

 

מאת: אהובה קליין .

פרשה זו פותחת בימיו האחרונים של משה:

"וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל.  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם--לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַיהוָה אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.  ה' אֱלֹקיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ, הוּא-יַשְׁמִיד אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ--וִירִשְׁתָּם; יְהוֹשֻׁעַ, הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר ה'. וְעָשָׂה ה', לָהֶם, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי, וּלְאַרְצָם--אֲשֶׁר הִשְׁמִיד, אֹתָם.  וּנְתָנָם ה', לִפְנֵיכֶם; וַעֲשִׂיתֶם לָהֶם--כְּכָל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם.   חִזְקוּ וְאִמְצוּ, אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם:  כִּי ה' אֱלֹקיךָ, הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ--לֹא יַרְפְּךָ, וְלֹא יַעַזְבֶךָּ". [דברים ל"א, א-ז]   

השאלות הן:

א] מי היה המלך הראשון בישראל?

ב] מהי "שבת  שובה" ?

ג] מאין כי התשובה בעלת ערך רב?

תשובות.

המלך הראשון בישראל.

נאמר: "וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה.."

רש"י אומר: "וילך משה וגו'" ואינו נותן הסבר  נוסף אך בפסוק הבא  שבו נאמר:  "בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם--לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא"

רש"י מסביר: "יכול שתשש כוחו? תלמוד לומר: "לא כהתה עינו ולא נס לחה"

חז"ל אומרים על כוחו של משה - בהקשר הפסוק: "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה.." [דברים ל"ד, א]

"שתים עשרה מעלות בהר נבו, וקפץ משה את כולן בקפיצה אחת! [מסכת סוטה י"ג, ע"ב] אם כן שואל רש"י: מדוע אומר משה:

"לֹא -אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא"? "איני רשאי, שניטלה ממני הרשות וניתנה ליהושע"

אך הדבר המשונה: מדוע אומר רשי" על הפסוק : "וילך משה וגו" אין כאן שום הוספת הסבר על  נושא הליכת משה?

נשאלת השאלה, מה רצה רש"י להביא במילתו זו?

אלא, ידוע ששמואל הנביא היה מנהיג את עם ישראל באופן שונה - "הוא סבב את כל הארץ והלך אליהם ללמדם" [מסכת שבת נ"ו, ע"א]

שמואל חי  חמישים ושתיים שנה , מתוכם הנהיג  את ישראל במשך ארבעים שנה. מגיל שתים עשרה!  הנהגתו היא בדומה להנהגת משה במשך ארבעים שנה. במשך תקופה זו היה הולך כל לילה לעיירה אחרת במטרה ללמד את עם ישראל תורה.

על פי המדרש: [אגדת בראשית נ"ב] "היה שמואל כעוף  הזה שהוא פורח ממקום למקום וממדינה למדינה".

מנגד: משה רבינו היה יושב במקומו ובני ישראל ניגשים אליו - כפי שמתואר בתורה:

"וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת-הָאֹהֶל וְנָטָה-לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן-הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ, אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָיָה, כָּל-מְבַקֵּשׁ ה', יֵצֵא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". [שמות ל"ג, ז] גם יהושע בן- נון  הגיע לאותו אוהל כפי שהכתוב מתאר:

".....וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן נַעַר, לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל". [שם פסוק י"א]

מכאן שהנהגת משה הייתה הנהגת מלכות -  מלך אינו הולך אל העם, אלא העם ניגש אליו. מכאן: שמשה היה המלך הראשון בעם ישראל ועל הפסוק: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל".   [דברים ל"ג, ה] אמרו חז"ל [שמות רבה מ"ח\ד] מי זה?  זה משה.

מהטעם שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול - כי המלכות אינה שלו ,אלא של  הציבור. משה אינו יכול ללכת לכל בית  ובית בישראל  ללמד אותם תורה, אלא היה יושב באוהלו וכל הרוצה את הרב היה צריך לקום ולגשת אליו.

לעומתו , שמואל הנביא – לא נחשב מלך על עם  ישראל- אלא נחשב - נביא. על כן  היה רגיל  לגשת אל עם ישראל, כל יום במקום אחר, יום אחד הלך לחברון וביום אחר הלך לגבעון.....

כאן ניתן להבין מדוע הייתה לרש"י קושייה על הפסוק הראשון  בפרשה:

"וֵּילֶךְ, מֹשֶׁה..." כיצד יתכן שמשה הלך? הלא משה הוא מלך! כיצד יתכן שהוא מוחל על כבודו והולך לבתי עם ישראל?

לכן כתב רש"י: "וגו' "- התכוון שנמשיך לקרוא את הפסוק הבא.

בהמשך  נאמר: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם--לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא..."

מסתבר שאותו יום היה יומו האחרון של משה- ז' באדר ובאותו יום נלקחה ממנו ההנהגה ועברה לידי יהושע.

על פי המדרש: באותו יום. "הלכו ישראל  אצל משה לפתחו ללמוד תורה ושאלו ואמרו: משה רבינו היכן הוא?

אמרו להם: השכים והלך לפתחו של יהושע , הלכו ומצאוהו בפתחו של יהושע. והיה יהושע יושב ומשה עומד. אמרו לו ליהושע: מה עלתה על ליבך שמשה רבינו עומד? ואתה יושב? כיון שתלה עיניו וראהו, מיד קרע בגדיו ובכה ואמר: רבי, רבי, אבי, אבי ואדוני!  אמרו ישראל למשה רבינו: 'למדנו תורה'. אמר להם:' אין לי רשות' אמרו לו: 'אין אנו מניחין אותך. יצתה בת קול ואמרה להם: 'למדו מיהושע' וקיבלו עליהם לישב וללמוד מיהושע. ישב  יהושע בראש, ומשה  מימינו, ובני אהרון משמאלו והיה יהושע יושב ודורש בפני משה. [תנחומא פרשת ואתחנן] נמצא שבאותו יום כבר לא היה משה מלך, על זה אמר קוהלת [ח,ח]:"אין שלטון ביום המוות"

אמר משה:  אם כך. היום איני מלך. הלך והסתובב בכל בתי ישראל ללמד אותם תורה ולהיפרד מהם.

רבותינו אומרים: "שש מאות אלף אוהלים הלך באותו יום. אמר להם: "הרבה צעדתי אתכם, הרבה הטרחתי אתכם, הרבה הוכחתי אתכם בזיתי אתכם תמחלו לי. בבקשה תיכנסו לארץ ישראל תגידו: : 'חבל על אותו זקן שהיה מלמד אותנו תורה, נשא אותנו כאשר יישא האומן את היונק, ואנחנו לא שמענו בקולו... ותתפללו עליי"

מדוע קרא משה ליהושע  לעיני כל ישראל ? הטעם הוא: שאם יהושע היה עולה לגדולה אחרי מות משה היו אומרים  לו: מי אתה? מי שמך לאיש ושופט עלינו ? לכן משה הסמיך את יהושע עוד בחייו "לעיני כל ישראל" - כדי שאף אחד לא ינסה לערער על מנהיגותו. [מתוך ספר: "דורש ציון" : הרב בן ציון מוצפי  שליט"א]

"שבת שובה"

השבת בין ראש השנה ליום הכיפורים נקראת בפי עם ישראל: "שבת שובה"- על שם ההפטרה המתחילה במילים: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך, כי כשלת בעוונך" [הושע י"ד, ב] בניגוד להפטרות אחרות הקשורות לתוכן הפרשיות, הרי הפטרה זו אין בה משהו משותף לפרשת וילך.

הקשר הוא לתאריך המיוחד: השבת שבתוך עשרת ימי תשובה - לכן השבת מכונה בפי רבים גם: "שבת שובה"

שבת זאת מתאפיינת בהכנה נפשית של עם ישראל לקראת היום הקדוש -  יום הכיפורים. במרבית בתי הכנסת הרבנים נושאים דרשות בנושאי מוסר ותורה לקראת יום גדול זה.

הרמב"ם פסק בהלכות תשובה, פרק ב': "אף על- פי שהתשובה והצעקה [התפילה לה'] יפה לעולם [טובה  ומקובלת במשך כל השנה] -בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה  ביותר ומתקבלת מיד, שנאמר:[ישעיהו נ"ה ד]:"דרשו ה' בהימצאו" [בזמן שה' נמצא בקרבת עם ישראל הוא מצפה מאתנו שנעשה תשובה]

ה"שפת אמת" אומר: שכל יהודי חייב להתחזק בתורה ובקיום מצוות במיוחד ב"שבת שובה", שהיא הראשונה בשנה כפי שכתוב במסכת שבת [קי"ח, ע"ב]: "אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה - לא שלטה בהם אומה ולשון"

לפי דברי הקדמונים: בראש השנה נעשה  סדר חדש לכל השנה ואם נקפיד שהשבת הראשונה שתהיה כראוי - כל השנה תהיה מתוקנת!

חשיבות התשובה:

על פי הגמרא:[ מסכת יומא, פ"ו, ע"ב]  "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד, שנאמר:' שובה ישראל עד ה' אלוהיך".

"נחל שורק" [פרשת וילך אות א] אומר: כי במילה  "תשובה" רמוזים כל המעשים הנדרשים לאדם כדי לשוב בתשובה והם :"תענית, שק, אפר, בכייה, הספד"

תענית: במהלך עשרת ימי  תשובה מתענים פעמיים: צום גדליה וצום יום הכיפורים. שהוא יום גדול ונשגב.

הספד- הכוונה לבכי, שיצטער על עוונותיו  בעבר ויתחרט וכאשר מוריד את  דמעותיו – כל דמעה מוחקת לו עוון.

 הנה כמה פסוקים מתוך ההפטרה- המדגישים את  חשיבות התשובה:

"שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד, ה' אֱלֹקיךָ:  כִּי כָשַׁלְתָּ, בַּעֲוֺנֶךָ.  קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל-ה'; אִמְרוּ אֵלָיו, כָּל- תִּשָּׂא עָוֺן וְקַח-טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים, שְׂפָתֵינוּ" [ הושע י"ד, ב-ד]

עוד קטע[כמנהג האשכנזים]

"תִּקְעוּ שׁוֹפָר, בְּצִיּוֹן; קַדְּשׁוּ-צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה. אִסְפוּ-עָם קַדְּשׁוּ קָהָל, קִבְצוּ זְקֵנִים--אִסְפוּ עוֹלָלִים, וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם:  יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ, וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ.  בֵּין הָאוּלָם, וְלַמִּזְבֵּחַ, יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים, מְשָׁרְתֵי ה'; וְיֹאמְרוּ חוּסָה ה' עַל-עַמֶּךָ, וְאַל-תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל-בָּם גּוֹיִם--לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים, אַיֵּה אֱלֹקיהֶם.  וַיְקַנֵּא ה', לְאַרְצוֹ; וַיַּחְמֹל, עַל-עַמּוֹ.  וַיַּעַן ה' וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ, הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת-הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר, וּשְׂבַעְתֶּם, אֹתוֹ; וְלֹא-אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה, בַּגּוֹיִם". [יואל ב ,ט"ו-כ]

"מִי-אֵל כָּמוֹךָ, נֹשֵׂא עָוֺן וְעֹבֵר עַל-פֶּשַׁע, לִשְׁאֵרִית, נַחֲלָתוֹ:  לֹא-הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ, כִּי-חָפֵץ חֶסֶד הוּא.  יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ, יִכְבֹּשׁ עֲוֺנֹתֵינוּ; וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם, כָּל-חַטֹּאותָם.  תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, חֶסֶד לְאַבְרָהָם, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, מִימֵי קֶדֶם".   [מיכה ז, י"ח- כ]

לסיכום , לאור האמור לעיל: הפרשה  מדגישה את גדולת משה  גם ביומו האחרון והעברת המנהיגות ליהושע תלמידו.

ההפטרה הנקראת בסוף הפרשה - מתייחסת לקריאה לעם ישראל - בשבת טרם יום הכיפורים – להתעורר ולחזור בתשובה - זה החסד הגדול שהקב"ה מאפשר לחוטאים -  לשוב  בתשובה ובכך העוונות נמחקים ונהפכים לזכויות!

מדובר בעוונות שבין האדם למקום, אך עוונות בין אדם לחברו נמחלים בתנאי שביקש סליחה מרעהו – אם חלילה פגע בו.

" ומקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים".   [תלמוד בבלי מסכת ברכות]

                     

שבת פרשת וילך

 פרשת וילך 

 

ציורי תנ"ך/ "שובה ישראל"/ ציירה: אהובה קליין ©

"שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד ה' אֱלֹקיךָ:  כִּי כָשַׁלְתָּ, בַּעֲוֺנֶךָ."

[ מתוך ההפטרה: הושע י"ד, ב]

 

ציורי תנ"ך: "שובה ישראל"/ ציירה: אהובה קליין ©

"תִּקְעוּ שׁוֹפָר, בְּצִיּוֹן; קַדְּשׁוּ-צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה".

[יואל  ב, ט"ו]

גמר חתימה טובה.

 
 
 ציורי תנ"ך/ "השירה הזאת"/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת,

וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם:

 לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד--בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל..."

[ דברים ל"א, י"ט]
 
 

ציורי תנ"ך/ התורה עדות נצחית/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד--בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

[דברים ל"א, י"ט]

  
 
 

ציורי תנ"ך/ משה כותב את השירה/ ציירה: אהובה קליין©

 

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, בַּיּוֹם הַהוּא" [ דברים ל"א, כ"ב] 
 
 
ציורי תנ"ך/ מינוי יהושע למנהיג/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]
 
 
עלונים תשע"ט:
 
עלונים התשע"ו:
 
עלון ריח ניחוח לשבת שובה | עלון ישא ברכה | עלון דבר תורה ציורי תנ"ך/ משה הולך להיפרד מהעם/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]
"וילך משה .." [דברים ל"א, א]ציורי תנ"ך/ "כי קרוב אליך הדבר.."/ ציירה: אהובה קליין© [שמן על בד]
"כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" [דברים ל, י"ד] [הפטרת ניצבים- ישעיה ס"א]
ציורי תנ"ך/ ירושלים עיר כלה/ציירה: אהובה קליין©[שמן על בד]
"יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה"[ישעיהו ס"א,י"א

  

פרשת וילך

פרשת וילך

וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא (וילך לא-א)

וילך משה איפה היה ולאן הלך? הלא היה לפני כל-ישראל ומה פרוש וילך? היה צריך לומר

ויאמר משה או וידבר משה אלא מובן מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה אין שלטון ביום

המות קל וחומר ממשה רבנו עליו

השלום רבן של כל ישראל ואבי הנביאים כשהגיע יום

פטירתו של האדם אומרים לו וילך. וזה מראה לנו קודם יום הכיפורים מוסר גדול, מה אנחנו מה חיינו רימה תולעה בחיים חיותנו וכל שכן אחר מותנו אל יפתה היצר הרע את האדם שהעולם הפקר או טבע ולא כאותם הטפשים האומרים מי הלך ובא ומי ראה שיש עולם אחר כי אחר שהוא מת ישליכוהו לאשפה, אבל כשהגיע שעת גסיסתו כבר הוא מודה ומתחרט מהמראות המשונות שהוא רואה ומהסבל הנורא שהוא סובל ועל זה אומר לנו הושע הנביא קחו עמכם דברים ושוב אל השם. כלומר על עצמכם ושובו בתשובה מכיון שהגיע יום הכיפורים ואין אדם יודע מה יהיה דינו ובשביל זה מרעישה התורה הרבה על יום ראש השנה ויום הכיפורים שכל אחד יתקן מעשיו ויחזור בתשובה ולא תאבד שום נפש מישראל חס ושלום, והמגיד מדובנא עליו השלום הביא משל קטן שיום הכיפורים הוא יום תשלום המלאכה. משל למלך אחד שהביא כמה פועלים ונתן להם סחורה יקרה וסיכם אתם שיעשו לו רהיטים ממינים אלו ואלו וציוה כמה פעמים שישגיחו על העבודה שלא יקלקלו את  סחורה ולא תלך לאיבוד, אחרי שמסר להם את הסחורה ופטרם מלפניו שלח פקידים גבוהים להזהירם שיש להם זמן שנה אחת כדי לגמור את העבודה ושיפקחו עיניהם ביותר על העבודה מפני שבגמר המלאכה, המלך בעצמו יבוא ויבדוק ואם חס ושלום יהיה איזה קלקול קטן דמם בראשם. וכן שלח פקידים יותר קטנים כמה וכמה פעמים עד שהגיע היום המוגבל הוא היום האחרון של השנה ובבוקר בא המלך עם הפקידים הגבוהים לבדוק את הסחורה שהיא הנשמה היקרה עם הגוף יחד וסוף סוף אנחנו בני אדם ולא יצדק לפניך כל חי. וכבר קיבלנו התורה בהר-סיני ואחרי כן שלח לנו הקדוש ברוך הוא את הנביאים והזהירונו חכמינו ז"ל גם כן הנמשלים לפקידים הנאמנים לשם, על זה אומר הנביא הושע "קחו עמכם דברים ושובו אל השם יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו", וידוע שרוב העברות באים מתוך הפרנסה, מה נאמר ומה נדבר ומה שוה התפילה והצדקה מאחר

שהמשא ומתן הוא ברמאות ותחילת דינו של אדם הוא על משא ומתן באמונה ועל זה התחילה הפרשה במילה וילך לומר לך שאין שלטון ביום המות וקל וחומר ממשה רבנו כמו שכתוב ויאמר אליהם משה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא.

וכי משה רבנו עליו השלום לא היה יכול לצאת ולבוא והלא הכתוב אומר לא כהתה עינו ולא נס לחה ולא תשש כחו? אלא מרמז לישראל שכשהגיע זמנו של האדם להפטר מן העולם לא ממתינים לו ואין שלטון ביום המות, לכן ימהר האדם לחזור בתשובה, ולפעמים היצר הרע מפתה את האדם שהוא רשע גדול ומלא עונות וסוגר לו כל הדלתות עד שחס ושלום מתיאש האדם אומר כאשר אבדתי אבדתי וזה איסור גדול כי אין יאוש לישראל חס ושלום ואף שחטא ישראל הוא ואם במקרה חטא וחזר וחטא לא יתיאש מרחמי שמים ושמעתי מפי רבי בן ציון חזן זכר צדיק לברכה משל יפה על זה למלך אחד שהיה לו מרשאל מלחמה והיה עובד באמונה ומנצח תמיד וכמה פעמים נפצע ונתרפא ובכל זאת היה נאמן והיה חוזר ונלחם עד שכל גופו נעשה ככברה ובכל זאת היה נאמן למלך. אבל סוף סוף נמצא יצר הרע בעולם והנה פעם אחת מרד במלך ויצא דינו לתליה, וילך המארשל לעורך-דין שלו להתיעץ עמו. ויאמר לו העורך דין: אל תפחד כי קודם שיהרגוהו יאמרו לו שיבקש בקשה אחת והם ימלאו את בקשתו, ואמר לו שלא ישאל שום דבר אלא רק יבקש לראות את פני המלך, וכשיבוא לפני המלך יסיר את כל בגדיו ויראה לו את כל גופו המלא חבורות ופצעים ויבכה ויתחנן לפניו ויאמר לו אדוני המלך הגוף הזה נעשה כבר ככברה והכל בעבורך, כי מסרתי את עצמי כמה פעמים למיתה ולהריגה משונה בעבורך וכיוצא מאלו הדברים, המלך בעצמו רחמן ובודאי ימחול לו, וכן עשה המארשל, והמלך נתן לו חנינה. אבל לא עבר חודש ימים והנה שוב מרד במלכו ויאמרו כל הפקידים שבפעם זו בודאי המארשל הזה יהרג וישמחו על זה שמחה גדולה. ושוב הלך להתיעץ עם העורך-דין שלו, ושאל ממנו האם יש לך תמונת אביך בבית? אמר לו כן, אמר לו אם כך, הרי זה טוב מאוד כי אביך היה איש נאמן למלך עד יום מותו ולכן זאת עשה קח את תמונת אביך ולך לפני המלך ותבכה ותתחנן לפניו ותאמר לו עשה למען אבי, אשר הלך באמונה עמך במשך כל-ימיו, עשה למען אבי כי אני הייתי שיכור ולא ידעתי מה שעשיתי וכן עשה המארשל והמלך שראה את תמונת אביו והזכיר את שמו של אביו כמה פעמים ריחם עליו בזכות אביו ונתן לו חנינה. אבל עוד לא עבר חודש ימים והנה שוב מרד במלכו כי היצר הרע נתגבר ואפילו שהוא מכניס עצמו בסכנה כי כך דרכו של היצר הרע רחמנא ליצלן, ובפעם זו אמרו כולם שבודאי יהרג ולא תנתן לו עוד חנינה. אבל העורך דין נתן לו עצה ואמר לו: מחר בבוקר תשלח את אשתך ובניך הקטנים לפני המלך והם יבכו ויצעקו לפני המלך, וכן עשה המארשל וכאשר באו האשה והילדים לפני המלך והתחילו לצעוק ולבכות הקטנים יאמרו: "אדוני המלך אנחנו רוצים את אבא אנחנו רוצים את אבא וצעקו ובכו בקול גדול, ואמרו לו רחם עלינו כי מלך רחמן אתה, ואשתו התחילה לצעוק אדוני המלך עבדך חטא ומתחרט חרטה גמורה ועוד לא ישוב לכסלה", ועוד דברה דברים המרככים לבו של אדם, ושוב חנן אותו המלך וניצל ממות.

וזה שאנחנו אומרים בסליחות אבינו מלכנו חטאנו לפניך רחם עלינו כי שמך נקרא עלינו וגופנו רצוץ ושבור מפני שאנחנו ישראל כי מדוע כולם שונאים אותנו והורגים בנו, מפני ששמך נקרא עלינו ופעם אנחנו אומרים עשה למען אברהם יצחק ויעקב וכן מזכירים את כל הצדיקים ופעם אנחנו אומרים עשה למען תינוקות של בית-רבן שלא חטאו ופעם אנחנו אומרים עשה למען יתומים ואלמנות וכיוצא בזה לכן אין יאוש בעולם יאוש מראה על קטני אמנה ובטחון בשם יתברך. (אהבת חיים)

וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל (וילך  לא-א)

הלך משה אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת, כדי שלא יפחדו. וחיזק את ליבם שיהושע ימשיך אחריו וינהיג את העם, כנאמר להלן (בפסוק ז’) "ואתה תנחילנה אותם" (אבן עזרא).

ויש מפרשים שהלך משה לבית מדרשו להוכיח את עם ישראל קודם מותו (פירוש יונתן בן עוזיאל).  מדוע הוצרך משה לילך לבית המדרש בכדי להוכיח את עם ישראל, כלום לא יכל להוכיחם במקום אחר, והלא בפרשת ויקהל (שמות ל"ה, א) כשהוצרך משה לדבר עם כל עם ישראל לא כתוב שמשה הקהיל את עם ישראל בבית המדרש?

אלא מכאן רואים את גדלות משה רבינו ע"ה, שמכיון שביקש להוכיח את עם ישראל, הלך קודם לבית המדרש כדי לעיין שוב בכל ענייני התוכחה כיצד להוכיחם בכדי שלא לפגוע בנפש יהודי, כי לזה צריך סיעתא דשמיא מיוחדת, לכן הלך לבית המדרש אשר השכינה שורה שם (מפי השמועה).

כמה שהדברים נוקבים ומופנים אלינו בימים הללו לפני יום כפור הבא עלינו לטובה. כעת הזמן להוכיח את אחינו עם ישראל שעוד אחד יזכה לשוב בתשובה בעוד אנו בימי הרחמים והסליחות, שיש רחמים גדולים בעולם. אך חשוב הוא לדעת כיצד להוכיח כל איש לפי דרגתו ומצבו, ובנועם דברים.

וכפי שבפרשה הבאה פרשת "האזינו" מוצאים אנו את תוכחותיו של משה רבינו לעם ישראל, כך בכל דור ודור חייב האדם להוכיח את עצמו ולהתעורר מחדש כל אחד ואחד לפי מצבו האישי, בפרט בימים הללו, כלשון הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג הל’ ד’), עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, כפל את לשונו, כי יש הבדל בין נרדמים לישנים. (לבוש יוסף)

כדי להתעורר לתשובה יש להרהר על יום המיתה שכבר אמר שלמה המלך "טוב ללכת לבית האבל מאשר ללכת לבית המשתה והחי יתן אל לבו".

שאל האדמו"ר רבי ישראל מרוז’ין זצ"ל: אנו אומרים בתפילת יוה"כ ובברכות ההפטרה "ברוך אתה ה’ מלך מוחל וסולח לעוונותינו" וכו’. ולכאורה צריך ביאור: איך אנו חותמים ברכה זו עם שם ה’, והרי יש חשש שמא ח"ו לא יסלח בורא עולם על העוונות, וא"כ נמצא שברכנו ברכה לבטלה? והשיב, הא למה הדבר דומה? לאב שיש לו בן חביב עליו מאוד ויש לאב תענוג להשתעשע עם הבן, והיה ביד האב תפוח גדול ויפה והיה מציע את התפוח לבן, וכשהיה הבן מושיט ידו לקחת את התפוח, חוזר בו האב ומשיב ידו. ככה עשה האב כמה פעמים, כדי להשתעשע עם בנו. אך הבן שהיה פיקח קם ובירך: ברוך את ה’ וכו’

בורא פרי העץ!! ואז היה האב מוכרח לתת לו את התפוח, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה.  כמו כן אנחנו מברכים ביוה"כ "ברוך אתה ה’ מלך מוחל וסולח" וכו’, כדי שהשם יתברך ודאי שימחול לנו על עוונותינו, כדי שלא יהיה חשש ברכה לבטלה... (טעמי המנהגים עמ’ של"ה לוקט מסידור איש מצליח)

בספר "הצדיק ר’ שלמה" שנכתב על רבי שלמה בלוך, תלמיד החפץ חיים מובא בשם החפץ חיים משל נפלא להמחיש את פחד יום הדין.  המשל הוא על מעשה אמיתי שאירע בעת מלחמת העולם הראשונה בבחור ישיבה שנתפס ע"י השוטרים. גזרו עליו עונש מות. השוטרים כיוונו כנגדו מכונת יריה, ובעוד הם מנסים לירות עליו, אירעה תקלה במכונת היריה, ובמשך רבע שעה ניסו לירות בו ולא הצליחו.  בינתיים הצליח הבחור לברוח מהם ולהציל את נפשו, ומרוב הפחד שהיה לו באותה שעה, הלבינו שערותיו.

אמר על כך החפץ חיים שסיפור זה הוא משל נפלא עד כמה צריך האדם לפחוד מיום הדין, ולהמחיש בחוש כיצד יהיה ירא וחרד ביום בו יפרטו לפניו את כל מעשיו ומחשבותיו לפרטיהם. (מורשת אבות)

וילך משה וידבר את הדברים האלה וכו’ (וילך לא-א)

ידוע שפרשה זו חלה על פי רוב בין כסה לעשור, שהם ימי התשובה, ורמזה בזה התורה לעורר לבבות בני ישראל בימים נוראים אלו שהם מחד גיסא ימים של דין ומשפט להקב"ה עם  עם בחירו, ומאידך גיסא הם ימי רחמים וסליחות  והקב"ה קרוב לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, וזהו שרמז הנביא (ישעיה נ"ה) דרשו ה’ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, שבזמנים הללו בקלות האדם יכול לחזור בתשובה, מה שדרוש טרחה גדולה במשך השנה, וזהו שרמז כאן משה רבנו כי לא אוכל עוד לצאת ולבוא לפני הקב"ה בתפילה ובתחנון על כללות עם ישראל, אלא הכל תלוי בהם, וזהו כי ה’ עובר לפניך, פירושו שה’ מעביר ומוחל על עונותיהם של ישראל כאשר האדם מעביר על מידותיו, וכמו שדרשו למי נושא עון, למי שעובר על פשע שכל המדות בטלו חוץ ממדה כנגד מידה שלא בטלה, ולכן ראוי הוא לסליחה ומחילה כאשר יעביר על פשעיו. (וידבר יוסף).

וילך משה וידבר את הדברים אל כל ישראל, ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא (וילך  לא-ב)

רבותינו מביאים שהלך משה רבנו מפתח לפתח, ומבית לבית, ואמר להם ’’ראו זקנתי ומה יש בכוחי לעשות עתה, ורק תורה מצות ומעשי טובים שעשיתי הם עומדים לי" (הובא בספר "אמרי פי" הנד"מ להגאון המקובל רבי אליהו לופס זכותו יגן עלינו אמן). ומכאן למדו כמה חשוב שיוכיח אדם את חברו בדברי טובים ומועילים, שיש בהם טעם. והיא מצוה מפורשת בתורה: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", וידוע שכל ישראל הם ערבים זה לזה, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה, שמי שרואה את חברו עובר עברה, ואינו מוכיחו על  פניו, מעלה עליו הכתוב כאילו הוא עשאה, והוא נענש תחילה.

מצינו בחורבן בית המקדש שלא הוכיחו זה את זה ונקנסה עליהם מיתה, ואף על פי שקימו את כל התורה מאלף ועד תי"ו, אף על פי כן לא עמדה להם זכות התורה להגן עליהם. וידוע הדבר שכל מי שיש בידו למחות באנשי עירו, ולא מוחה, הרי זה נתפס בעון עירו, ואם בדורו נתפס בעון דורו.

בימינו גברה מידת החנופה חס וחלילה, ואדם "מתביש" לומר לחברו מדוע הוא עובר על מצות המלך, מלכו שעולם? והוא עושה את עצמו כמי שלא רואה וכמי שלא שומע, אוי לנו מיום הדין, או לנו מיום התוכחה. וכשיבוא אדם זה במשפט ישאלוהו, על כבודך מחית!!!! מדוע על כבוש שמים לא מחית? ואז מה נענה ביום פקודה? או שיש מי שמפחד שמא יתלוצצו עליו הליצנים ויאמרו, מי שמך לאיש שר ושופט עלינו? או יאמרו לו: טול קורה מבין עיניך!!! ועל כך כתב "הפלא יועץ" שצריך להזהר שלא להוכיח מי ששוגג באופן שיודע בברור שלא ישמע, אך אם יודע שהדבר אסור והוא עובר עליו, לא יפחד אלא יוכיחו על פניו אולי ישוב מדרכו הרעה.

הקהל את העם האנשים והנשים והטף (וילך  לא-יב)

מסופר בתלמוד  מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין. אמר ל הם מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו תלמידך אנו ומימיך אנו שותים. אמר להם אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, שבת של מי היתה? אמרו לו שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה (כלומר שהוא דרש בשבת זו), חזר ושאל אותם ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו בפרשת הקהל שאל אותם ומה דרש בה? אמרו לו הוא דרש בפסוק "הקהל את העם האנשים והנשים והטף", ושאל אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באים? כדי ליתן שכר למביאיהם. אמר להם רבי יהושע מרגלית טובה היתה בידכם וביקשתם לאבדה ממני? (חגיגה ג).

יש להבין, מדוע רבי יהושע התפעל כל כך מהמאמר הזה, עד שאמר להם מרגלית טובה ביקשתם לאבד ממני?

הענין  יתבאר על פי דברי הירושלמי (יבמות סוף פרק ראשון) שמסופר שם על אמו של רבי יהושע שהיתה מוליכה את עריסתו לבית המדרש, כדי שיתדבקו אזניו בדברי תורה.

לכן התפעל רבי יהושע ממאמר זה "לתת שכר למביאיהם", כיון שגם אמו נהגה בו כך והביאתו לבית המדרש כדי שייכנסו דברי תורה באזניו...(משך חכמה לבוש יוסף).

מפסוק זה למדים על מידות הקהל שעולים לרגל ליראות את גדול הדור שישפוך את שיחו לליבנו  ויחדיר בנו יראת השמים. טהורה ולא כאותם משכילים שבאים עם לב קר כדי להתחכם ולסתור את דברי התורה.

לפי האמור לעיל, בגדר כתיבת ספר תורה ישנם שני מצוות. מצוה ראשונה מצד עצם הכתיבה, והמצוה השניה מצד לימוד תורה. הנפקא מינה ביניהם הוא, לרכוש ספר תורה בשוק. מצד המצוה הראשונה כתיבה, אינו יוצא ידי חובת המצוה, וכן פסק הרמ"א (שו"ע יורה דעה, סימן ער סעיף א) לקח ספר תורה מן השוק, הוי כחוטף מצוה מן השוק, ואינו יוצא בזה. ע"כ. אבל מצד המצוה השניה לימוד תורה, הוא יוצא ידי חובה, וכן מפרש רש"י (מנחות ל ע"א ד"ה כחוטף מצוה) ומצוה עבד. אבל אי כתב הוה מצוה יתירה טפי, ע"כ. כלומר, מצוה מן המובחר היא לכתוב, אך אם קנה יצא ידי חובה (וכן פסק הגר"א בשולחן ערוך שם אות ג). נפקא מינה נוספת אם לאחר שכתב ספר תורה נגנב הספר. מצד מצות כתיבה יצא, אבל מצד מצות לימוד תורה לא יצא, כי אין לו ממה ללמוד.

לרמב"ם ישנם שתי מצוות בגדר מצות כתיבת ספר תורה, שהם מעכבות אחת את השניה. שכן בהלכות ספר תורה (פרק ז הלכה א) הרמב"ם אינו מביא כלל אפשרות של קניית ספר תורה. אלא, או שכותב האדם בעצמו, ואם אינו יודע, אחרים כותבים לו. כלומר, שישנה מצוה של כתיבה ממש. ובהלכות מלכים (פרק ג הלכה א) כתב כשנאבד ספר תורה (למלך) צריך לכתוב אחר.

לשיטת רש"י, אם קנה ספר תורה בשוק, יצא ידי חובה, אלא שנקרא כחוטף מצוה. אבל אם כתב, אז מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני. ננסה להבין, מהו ההבדל הגדול בין מי שקונה ספר צורה שחשב לחוטף מצוה, ובין הכותבה, שנחשב שכאילו קיבלה מהר סיני. ולא עוד, אלא שלשיטת הרמ"א חוטף המצוה אינו יוצא ידי חובה.

אמרו חז"ל בגמרא (נדרים לח ע"א) אמר רבי יוסף ברבי חנינא לא ניתנה תורה, אלא למשה ולזרעו, שנאמר "כתב לך" (שמות כי תשא לד, כז) "פסל לך" מה פסולתן שלך אף כתבן שלך ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר "טוב עין הוא יבורך" (משלי כב ט). מקשה על זה רב חסדא "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" משמע שתורה שניתנה גם לישראל? מתרצת הגמרא: זה נאמר רק על השירה עצמה. ממשיכה הגמרא ושואלת הרי נאמר בהמשך "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל"? ומסביר רש"י: שילמדו כל התורה וילמדו אותה, כלומר, שלישראל גם ניתנה. מתרצת הגמרא: משה קיבל את פילפולא בעלמא. מסביר רש"י להבין דבר מתוך דבר הוא שניתן למשה, ונהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ע"כ. אומר על זה פירוש הרא"ש: "פלפלא בעלמא" הבנה וחריפות, והיינו "כתבן שלך" כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורת האותיות ע"כ.

ננסה  להבין, בזכות מה זכה משה רבנו להבין דבר מתוך דבר? התשובה לכך היא: יגיעת התורה. מי שיגע בה, זוכה לחכמתה. וכך אמרו בירושלמי (הוריות ג ה) אמר רבי יוחנן כל אותן ארבעים יום שעשה משה בהר סיני, היה למד תורה ומשכחה, ובסוף נתנה לו במתנה. כל כך למה? בשביל להחזיר את הטיפשים. ע"כ. אם משה שוכח מיד, לשם מה הלימוד מחדש כל יום? אלא עצם יגיעת הלימוד היא אשר מקנה את חכמת התורה.

רה"י זצ"ל בספר "אסופת מערכות" (מילי דאבות עמוד קמח) אומר על הכתוב "אף חכמתי עמדה לי" (קהלת ב, ט) נאמר במדרש קהלת רבה (ב, ט) אמר רבי אחא אמר שלמה, תורה שלמדתי באף, נתקיימה בי בזקנותי, ע"כ. כלומר, כדי זכות בחכמה, צריך לעבור דרכי קנינים של יסורים ויגיעה. יגיעת התורה וה"אף" שהושקעו בתורה, הם המקנים את קנין החכמה. ע"כ.

יסוד חשוב בדרך ללמוד תורה היא היגיעה. לכן במצות כתיבת ספר תורה יש אמנם את המצוה של הלימוד עצמו. אבל כדי לזכות לקנין תורה, ישנה גם המצוה השניה, והיא: היגיעה. וזה בא לידי ביטוי בהבדל הסמלי אם אדם כותב  בעצמו את ספר התורה, ששם הוא רץ ומשקיע הרבה זמן עבור הקלף, העריכה הדיו וכתיבתו משקיע בעצם כתיבת הספר, ובין הקונה ספר תורה מוכן בשוק, שאז אין לו את היגיעה בכתיבה. לכן אומרת הגמרא מי שכותב בעצמו, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני, וזוכה למתנת משה רבנו בהר סיני שמבין דבר מתוך דבר. אבל מי שקונה, בלא יגיעה, הוא משול כחוטף, שזכה למצוה (כדעת ר"י למעלה) מבלי להתאמץ (אור חדש).

וקראת אתכם הרעה באחרית הימים וכו’ (וילך  לא-כט)

על האדם לדעת שאפילו במצבים הקשים ביותר לעם ישראל ובתקופות הקשות והנוראות וגזרות משונות ובעקבתא דמשיחא צריכים הרבה השתדלות להיות באהבה כאיש אחד בלב אחד, שיש בכח האחדות והאהבה בעם ישראל לעמוד כנגד כל הדברים הרעים והמצבים הקשים בעם ישראל, ועל זה בא הרמז וקראת א-תכם ה-רעה ב-אחרית ה-ימים שהם ר"ת אהבה, כי באהבה מתגברים על כל הרעות (וידבר יוסף)

דבר החסידות – פרשת וילך

ב"ה

דבר החסידות – פרשת וילך

 

לאן הלך משה?

 

מספר הרב פייוויש שפירא, מחשובי קהילת בעלזא באנטוורפן:

בתחילת שנות הלמ"דים (ה-70) הגעתי פעם לניו יורק במסגרת עסקיי ונשארתי שם לפורים, ואז החלטתי לבקר בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש. הרבי ישב עם הקהל והתוועד עד השעות הקטנות של הלילה. בסיום, כשהרבי צעד לכיוון היציאה ניגשתי לתת 'שלום עליכם', הגבאים הדפו אותי שאין זה הזמן המתאים, אך הרבי קלט אותי, הושיט לי את ידו וכך בעודו מחזיק בידי צעד איתי עד לחדרו, שם הכניס אותי והושיב אותי על כסא.

הרבי פתח מגירה נעולה בחדרו, הוציא משם מכתב והגיש לי. במכתב כותבת אשה בגיל 36 שגילו אצלה מחלה ממאירה ל"ע וימיה ספורים. "אני כבר השלמתי עם הגזירה", כותבת האשה, "אבל מה יהיה עם 12 ילדיי? בבקשה רבי, אני לא מכירה אותך, אבל אנא תתפלל עליהם שיגדלו ילדים בריאים ושמחים וימשיכו ללכת בדרך התורה והיראה..." חותמת האשה ששמה "רעכיל".

רעדתי כולי. רעכיל הזו היא אמי. התייתמתי ממנה לפני יותר מעשור, והנה נגלה מול עיני מכתב מימיה האחרונים, בו היא מבקשת עבורינו, ילדיה. התייפחתי בבכי. לבסוף הרמתי את עיני ואמרתי "רבי! יש לי בקשה אחת. האם אוכל לקחת את המכתב הזה עמי?". הרבי הנהן בשלילה "לא. המכתב הזה צריך להישאר פה. מידי שנה ביום כיפור, אני לא יורד לבית הכנסת ל'כל נדרי' לפני שאני קורא את המכתב הזה".

יצאתי משם ברגשות סוערים, מבלי שהספקתי אפילו לשאול את הרבי מאיפה הוא ידע שאני אחד הבנים של אמא, הרי אפילו את שמי לא אמרתי לו?

מה שאני כן יכול לומר: שכל אחד משבעת הבנים וחמשת הבנות של אמי גדלו לתפארת והקימו בתים מפוארים של תורה ומצוות, ממש כפי שביקשה.

 

(שמעתי מהמרצה הדגול הרה"ח רי"י יעקבסון, ששמע את הסיפור מבעל המעשה, במוצאי שבת סליחות השנה)

 

~~~

פרשתינו פותחת: "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל".

בכתוב (וגם בפירש"י) לא מפורש להיכן הלך משה, כי גם לפני זה עמד מול כל ישראל ("אתם נצבים") ודיבר אליהם [וכדברי ה"כלי יקר": "כל המפרשים נדחקו בהליכה זו, כי לא פורש להיכן הלך"]? ובמפרשים ביארו באופנים שונים.

והנה, בתרגום יונתן בן עוזיאל מפרש: "ואזל משה למשכן בית אולפנא", היינו שקודם שמשה דיבר לבני ישראל נכנס לבית המדרש ("אולפנא" מלשון לימוד) והסתכל בתורה.

ויש כאן לימוד גדול לכל אחד ואחד מישראל:

משה רבינו היה אז בתכלית השלמות, כמו שנאמר "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", ופירש"י "היום מלאו ימי ושנותי". ובפרט ע"פ המבואר בחסידות* (מיוסד על דברי הזהר) שביום ההסתלקות מאירים אצל הצדיק כל תורתו ועבודתו שעבד כל ימי חייו.

[וגם היה מושלל אצלו עניין השכחה, עד שאפילו תלמידו יהושע זכר הכל, כדברי הגמרא (תמורה טז, א) "בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך. אמר לו, רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר?" וממשיך שם שגם אצל כל בנ"י לא היה אז עניין השכחה, ורק בימי אבלו של משה נשתכחו כו']

ואף על פי כן, כשהיה צריך ללמד תורה את בני ישראל – הלך לבית המדרש, ("וילך משה", "למשכן בית אולפנא") להסתכל בתורה תחילה. וזאת למרות שכבר היה במעמד כל ישראל – עזב את מעמדו ומצבו הקודם ונכנס לביהמ"ד לעיין בתורה.

וזוהי ההוראה לכל אחד ואחד: שכאשר מתעוררת איזו שאלה – אין לו לסמוך על מה שזוכר כבר, אף שלמד עניין זה כמה וכמה פעמים, אלא עליו ללכת ולעיין בשו"ע מחדש!

וכן בנוגע למה שצריכים ללמוד לפני כל יו"ט את פרטי הדינים השייכים אליו, כמו הלכות ר"ה, עשי"ת, יוהכ"פ וסוכות – שאין לסמוך על מה שלמדו כבר בשנים הקודמות, אלא יש לחזור וללמוד עוד הפעם.

ומכיון שהתורה היא בלי גבול, הרי גם כאשר לומדים כמה וכמה פעמים – מתווסף כל פעם בהבנה והשגה. וזהו גם הענין של "וילך", כמבואר בחסידות ש'הליכה' מורה על עליה באופן של בלי גבול – כי היהודי הלומד תופס את ה"בלי גבול" והעצמיות שבתורה.

 

שבת שלום וחתימה וגמ"ח טובה לשנה טובה ומתוקה!

 

מבוסס על: שיחת ש"פ וילך, שבת שובה, וא"ו תשרי ה'תשכ"ה סעיף ז-י (נדפס בתו"מ חלק מא עמ' 35 ואילך וכן ב"דבר מלכות" השבועי עמ' לח-מ). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" דברים (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תה.

 

______________

*)  תניא אגה"ק סימן ז"ך וכ"ח. סידור (עם דא"ח) שער הל"ג בעומר דש, סע"ב ואילך.

 

לחביבותא דמילתא, מצו"ב 2 תמונות של הרבי "בצאתו בשלום מן הקודש", מוצאי יוהכ"פ.

 

דבר החסידות – פרשת וילך (עיוני)

דבר החסידות – פרשת וילך  (עיוני)

 

איך מקיימים מצוות כתיבת ס"ת?

המצווה האחרונה שבני ישראל נצטוו ע"י משה רבינו לפני פטירתו היא כתיבת ספר תורה: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (לא, יט) שמכאן למדים ש"מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו" (רמב"ם הל' ס"ת פ"ז ה"א).

והציווי היה מיידי – "ועתה כתבו לכם" – כהכנה לכניסה לארץ, כפי שממשיך בכתוב "כי אביאנו אל האדמה וגו' וענתה השירה הזאת גו'" שמזה מובן שכל יהודי היה צריך מיד לכתוב ס"ת לעצמו.

ותמוה, איך זה שלא מצינו בשום מקום שבני ישראל החלו לכתובששים רבוא ספרי תורה לפני כניסתם לארץ כפי שנצטוו, או לפחות החלו לעבד עורות כהכנה לכתיבה? ורק על משה רבינו מסופר (דב"ר פרשתנו פ"ט, ט) שכתב י"ג ספרי תורה: 12 עבור י"ב שבטים ואחת בארון!

שאלה זו נשאלת על כל הדורות: כיון שמצות עשה על כל אחד לכתוב ס"ת לעצמו, מדוע לא נהוג שמיד כשיהודי מתחייב במצוות יתחיל לכתוב (או יכתבו עבורו) ספר תורה?

לכאורה אפשר ליישב זאת ע"פ דברי הרא"ש שהובאו להלכה (שו"ע יו"ד סי' ער) שבימינו שלא לומדים מתוך הס"ת (אלא קוראים בה ברבים) – המצווה היא לקנות חומשים ומשנה וגמרא ופירושיה, כדי שילמד וידע המצוות, כי מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה, וכפי שכותב הש"ך שם: "האידנא . . מ"ע נאמר דוקא באלו ולא בס"ת".

אבל עדיין קשה:

א) מדוע לא מצינו חיוב שכל יהודי (מגיל מצוות) יכתוב או יקנה ספרים, כמו רמב"ם, שולחן ערוך, שעל ידי זה "תהיה השירה הזאת לעד" – שיוכל ללמוד את כל המצוות עם פירושן (וידע מהו "והפר")?

ב) לפי כמה וכמה פוסקים (כולל הט"ז) אין כוונת הרא"ש לבטל את מצוות כתיבת ס"ת כפשוטה, אלא כוונתו ש'האידנא' התווסףעוד חיוב לכתוב חומש ומשנה וגמרא ופירושיה.

וממילא, התמיהה במקומה עומדת, מדוע לא הידרו גדולי ישראל לקיים את מצוות כתיבת ס"ת (בעצמם, או ע"י שליח) כדי לצאת ידי הפוסקים הנ"ל שמצווה לכתוב ס"ת כפשוטו?

ויש לומר הביאור בזה:

נהוג בכל תפוצות ישראל שבכל קהילה יש ספר תורה השייך לציבור, ולכן גם מי שלא כתב ס"ת הרי יש לו חלק בס"ת של הקהילה ששייך אליה.

[ואף שבנוגע לס"ת של שותפין יש דעה באחרונים שלא יוצאים י"ח ­­­(ראה חי' רעק"א ופתחי תשובה יו"ד שם) – הרי כמו שבאתרוג הדין הוא שלא יוצאים י"ח באתרוג הנקנה בשותפות (שו"ע או"ח סי' תרנח ס"ז) ובכל זאת יוצאים באתרוג של הקהל, והטעם כי כיון שקנאוהו עבור הציבור הוי כאילו פירשו שכל הקהל נותנים חלקם לזה שנוטלו לצאת בו ע"מ שיחזירהו להם – על דרך זה גם בנידון-דידן: שמכיון שאין ביכולת כ"א מהקהל לכתוב או לקנות ס"ת הוי כאילו פירשו שכל הקהל מוסר לכאו"א את הבעלות על הס"ת שיצא י"ח :כתבו לכם גו' ולמדה גו'", ובסגנון הגמרא: "לב בית דין מתנה עליהן" להקנות את הס"ת לכל אחד מהציבור.]

ועפ"ז מובן גם בנוגע לבנ"י במדבר, שבזה שמשה רבינו כתב י"ב ספרי תורה ומסרם לי"ב השבטים הרי הוא זיכה את ספר התורה לכל בני השבט כאילו כאו"א מהם כתבם לעצמו!

ומזה מובן גם בימינו גודל העניין של רכישת אות בס"ת הכללי*, שבנוסף לכך שס"ת זה נכתב מלכתחילה בכוונה עבור כל עם-ישראל – הרי כשקונים אות יש בכך גם את המעלה של מעשה בפועל (בממונו) בכתיבת התורה, שעל כך נאמר "כאילו קיבלה מהר סיני" (מנחות ל, א).

וע"י שלכאו"א יהיה אות בס"ת, שמצוות כתיבת ס"ת היא הסיום של תרי"ג מצוות – נזכה בקרוב ממש לסיום הגלות, ע"י משיח צדקנו שהוא יכתוב את "משנה התורה הזאת" וילמד בה את כל בני ישראל.

 

שבת שלום וחתימה וגמר חתימה טובה!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כד, וילך שיחה ב (עמ' 207 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 245 ואילך) ניסינו לתמצת שיחה עמוקה זו והערותיה, המורכבת מעשרות מ"מ של שיטות ראשונים ואחרונים בסוגיית מצוות כתיבת ס"ת, אופן כתיבת י"ג ס"ת ע"י משה רבינו, ועוד. והרוצה לעמוד על בוריין של דברים – מומלץ לעיין במקור וירווה צמאונו במעיין אשר מבית ה' יצא.

______________

*)  ניתן לרכוש אות בספר תורה הכללי (לכל יהודי ויהודיה בכל גיל), שנוסד ע"פ הוראת הרבי, בטל. 04-873-8124 או במיילThis e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.1

בנוסף, מצד עניין החינוך ועוד, חשוב ביותר לרכוש אות לילדים (עד גיל בר/בר מצוה) בספר התורה של ילדי ישראל, שייסד הרבי בשנת תשמ"א*, הנכתבת בירושלים עיה"ק עיר שחוברה לה יחדיו לפנים מן החומה, בטל. 03-9607613 (מענה בימים א-ה שעה 9-13) או בכל שעה באתרwww.kidstorah.org

----------

*) לאחרונה סיימו את כתיבת ס"ת השישי לילדי ישראל, ועכשיו החלו בכתיבת ס"ת השביעי – אחדות נפלאה של למעלה מ-2 מיליון ילדי ישראל (!) 'הבל שאין בו חטא'.

פרשת וילך - כתיבת השירה לשם מה?

פרשת וילך -  כתיבת השירה לשם מה?

מאת: אהובה קליין.

פרשה זו פותחת במילים:

"וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל.  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם--לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַה' אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה".[דברים ל"א, א-ג]

ובהמשך נאמר:

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה, אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וַיִּתְּנָהּ אֶל- הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, הַנֹּשְׂאִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית ה'; וְאֶל-כָּל-זִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל". [דברים ל"א, ט]

ה' מודיע למשה את התחזית לעתיד עם ישראל ומוסיף ואומר: "עתה  כיתבו לכם את- השירה.." [ל"א, י"ט]      בהמשך נאמר : "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל.." [דברים ל"א, כ"ב]

בפעם נוספת כתוב: "ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם...."  [שם, ל"א, כ"ד]

 השאלות הן:

 א]  לאן הלך משה ומדוע?

 ב]  מה כתב משה?

 תשובות.

 משה ומטרת הליכתו.

רש"י שואל: האם יתכן שתש כוחו של משה? הרי נאמר בהמשך: שלא כהתה עינו ולא נס לחה? על כך מביא רש"י שני פירושים:

א] כוונת משה הייתה: לא אוכל- איני רשאי, לפי שניטלה ממני הרשות והועברה ליהושע.

ב] "לצאת ולבוא"- הכוונה לדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעיינות חכמה.

רבי יעקב יוסף מפולנאה מעיר: בדרך כלל טיבם של צדיקים לעלות ממדרגה למדרגה בחוכמתם וכוונת הכתוב היא : כי ביום מותו של משה  ,עלייתו פסקה ואין באפשרותו להמשיך לעלות  עוד. לכן אמר לבני ישראל: "לא אוכל  לעלות הלאה ומכאן שיום מותי  קרב והסתיימה מנהיגותי.

על פי המדרש ניתן להסביר על הפסוק: "ואין שלטון ביום המוות".  אוהלו של משה היה מחוץ למחנה ומרוחק ממחנה ישראל, וכל אשר רצה לבקש את ה' הולך אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה, בזמן שמשה הוצרך לדבר אל עם ישראל היו מחצצרים בשתי חצוצרות עשויות כסף  כדי לקרוא לעם.

כפי שנאמר:

"וְתָקְעוּ, בָּהֵן--וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל-הָעֵדָה, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". [בספר במדבר י', ג]

ביום מיתתו של משה נלקח ממנו שלטונו והועבר ליהושע ולכן לא היה למשה רשות לצוות לבני אהרון לתקוע בחצוצרות למקרא העדה אליו - אל מחוץ למחנה.

היות ומטרת משה הייתה לדבר אל העם דברים אחרונים לברך ולהיפרד מהם, נאלץ ללכת מאוהל מועד שהיה מחוץ למחנה - ולבוא אל מחנה ישראל לדבר אליהם, אך ודאי אם בני ישראל היו יודעים כי משה מעוניין לדבר אליהם, היו הולכים אליו, אבל היות ולא חזו את הדבר, הוכרח משה  לגשת אליהם.  [על פי גדולי המפרשים על החומש]

משה אומר לעם:

"ַויאמֶר אֲלֵיהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם--לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַה' אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.." [ ל"א, ב]

על פי פשוטו: משה מעורר את לבבות עם ישראל לפני הימים הנוראים- שלא יסמכו על תפילת הצדיק שהם חוסים בצלו - שיתפלל עליהם  ושלא יסמכו על איזו מצווה מסוימת שעשו בעבר, אלא  כל אחד  ידע שהדבר תלוי בו ויוכל לשוב בתשובה שלמה ולהרבות בתחנונים אל בורא עולם שהוא מוכן תמיד לפשוט יד ימינו לקראת אלה השבים אליו.

על כך משל מעניין [במדרש בראשית רבה ע"ח, ו]

מעשה באריה – מלך החיות שקצף על הבהמות והחיות, כולם פחדו ממנו ולא ידעו כיצד יבואו לפניו ויתחננו שיסיר את כעסו מעליהם.

השועל שנחשב פיקח בחיות נענה לעשות את המלאכה ,פנה אל החיות והבהמות ואמר: אני אלך לפייס את המלך בעד  כולכם. לפי  שאני יכול  לפייסו באמצעות שלוש מאות משלים שברשותי. הם סמכו עליו ובטחו בו.

 השועל הלך בראש והם בעקבותיו, כשהלך לפניהם פרסה, לפתע היפנה פניו אליהם ואמר: תדעו לכם ששכחתי מאה משלים.

אמרו לו: לא נורא, נסתפק גם במאתיים משלים. המשיך השועל בצעדיו קדימה ואז שוב סובב את ראשו אליהם ואמר: שכחתי עוד מאה משלים.

 השיבו לו החיות כי יסתפקו גם במאה משלים, היות והגיע כבר קרוב לחצר המלך, פנה אליהם ואמר: שכחתי את  כל המשלים שלי. לכן מעתה כל אחד יפנה באופן  עצמאי ויתחנן על נפשו לפני המלך. אולי ירחם על המבקשים.

הנמשל: כך משה רבינו שבמהלך כל חייו היה מתחנן ומתפלל על  העם לפני ה' בסוף אמר להם: שלא יבטחו עוד- בו שיתפלל בעדם ,אלא  כל אחד יתפלל בעד עצמו ויתחנן לפני בורא עולם שירחם עליו וזה הדבר שרצה לרמוז להם, שמעתה הוא עצמו לא יוכל "לָצֵאת וְלָבוֹא" אלא עליהם בעצמם לבקש רחמים  מה'.

כתיבתו של משה.

רש"ר סבור: שנאמר כבר בספר שמות [ כ"ד ,ו, ל"ד, כ"ו] שמשה כתב חלקים של תורת ה' אבל עכשיו לאחר  שכתב את כל אשר אירע מאז ועד עתה ובהנחה שכתיבת התורה הסתיימה- משה מסר  אותה לכוהנים והוסיף את המצווה הקשורה אליה לקרוא את התורה אחת לשבע שנים לפני העם הנאסף בחג הסוכות ,אך המצווה לכתוב את השירה, להוסיף אותה  לתורה   שבכתב ובכך לסיים את כתיבת התורה ניתנה למשה מאוחר  יותר.

בהקשר למילים: "ועתה כתבו לכם את השירה.."

 חז"ל מדייקים ומדגישים שמהות כתיבת השירה כוונתה לא רק בשירה שבסוף החומש- אלא כתיבת כל התורה כולה!

רבינו ניסים ביאר: אין הציווי של הכתיבה מתייחס בלבד לשירה החותמת את התורה, שהרי איזו עדות יש כאן? השירה  מבססת את ההכרה הכללית שעלייתנו, או לחילופין- ירידתנו תלויות במידת קיום המצוות הלכה ולמעשה. אך מה בדיוק כולל תפקיד זה? את זאת ניתן ללמוד רק על ידי ידיעת כל התורה כולה!

 חז"ל לומדים מהציווי :

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

"שאף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצווה לכתוב ספר תורה משלו, לפי שנאמר:

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה.."

רבינו בחיי מסביר: כי לדעתו, מדובר  ב"שירת האזינו"  המופיעה בפרשה הבאה, והיא נקראת בשם: שירה: היות והיא נאמרת  תמיד בשירה וזימרה והיא גם כתובה- כפי שנוהגים לכתוב שירה ועל כך דרשו  רז"ל בספרי : גדולתה של השירה היא בכך- שיש בה, עבר, הווה ויש בה - העולם הזה והעולם הבא.

לסיכום, לאור האמור לעיל, משה מבין את  חשיבות כתיבת התורה- שתפקידה  להנחיל את התורה לדורות הבאים והיא גם שירת  החיים:

יפים דברי דוד המלך: "מִזְמוֹר, שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ--    כִּי-נִפְלָאוֹת עָשָׂה; הוֹשִׁיעָה-לּוֹ יְמִינוֹ,    וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ". [תהלים צ"ח, א]

 

משה כותב שירה

משה כותב שירה

 שיר מאת אהובה קליין ©

משה כותב שירה

כתיבה  זכה טהורה

מילים חרוטות לעד

על קלף עתיק מיוחד.

 

שזורות עבר ועתיד

שליחותן לעורר  ולהגיד

כי התורה שירת חיים

מפי מלך מלכי המלכים.

 

עדות לעולמי עולמים

מענה לכל השואלים

לגבי צרות ואירועים

בעת הסתרת פנים.

 

משה בימיו האחרונים

חרד לדורות הבאים

מייחל ומתפלל בליבו

לבל תשכח התורה מזרעו.

 הערה: השיר  בהשראת פרשת  וילך [חומש דברים]