פרשת ויגש

פרשת ויגש - מה ראה יוסף שאחיו לא ראו ?

פרשת  ויגש - מה ראה יוסף שאחיו לא ראו ?

מאת: אהובה קליין .

פרשה זו ממשיכה  את המשך מימוש הבטחת  ה' לאברהם על  ירידת ישראל למצרים:

"ידֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה." [בראשית ,ט"ו, י"ג]

בסוף פרשת מקץ התגלה הגביע באמתחת בנימין האחים כתגובה על כך קרעו את בגדיהם ושבו אל מצרים , יהודה מציע ליוסף שכל האחים - כולל בנימין יהיו  עבדים ליוסף - אך יוסף מסרב להצעה זו  ומציע  שישאירו את בנימין במצרים ואילו יתר האחים יעלו חזרה אל אביהם.

בפרשתנו מופיע  יהודה לפני יוסף ומציע לו הצעה נדיבה: "וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר--עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו.  כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי:  פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי". להלן, מ"ד, ל"ג-ל"ד]

יוסף נשבר ברגשותיו ומגלה את זהותו בפני אחיו:

"וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו.  וַיִּיתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל- יִיחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה:  כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם...". [להלן, מ"ה, א- ו']

לבסוף שולח את אחיו  אל אביהם  שיביאוהו מצרימה ומעניק להם צידה לדרך ובגדים וגם את אביו אינו מקפח כפי שהכתוב מתאר:

"וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת, עֲשָׂרָה חֲמֹורִים, נֹשְׂאִים, מִטּוּב מִצְרָיִם; וְעֶשֶׂר אֲתֹונֹות נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן, לְאָבִיו--לַדָּרֶךְ.  וַיְשַׁלַּח אֶת-אֶחָיו, וַיֵּלֵכוּ; וַיֹּאמֶר אֲליֵהֶם, אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ". [להלן מ"ה, כ"ג—כ"ה]  

 

השאלות הן:

א] מדוע בעת  התוודע יוסף אל אחיו הזכיר לאחיו-את דבר מכירתם אותו?

ב] מה שלח יוסף לאביו?

ג] מה משמעות  אזהרת יוסף את אחיו: "אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ"?

 

תשובות.

יוסף מזכיר לאחיו את דבר מכירתו .

הכתוב מציין: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה". 

רש"י מסביר: ראה יוסף בזמן שהתוודע בפניהם - כי הם נסוגים לאחור ומתקשים לעמוד לפניו לכן אמר בלבו: "עכשיו אחיי נכלמים" לכן פנה אליהם בלשון רכה ותחנונים: "גְּשׁוּ-נָא אֵלַי" בלשון בקשה ובאופן נעים. את מכירתו הזכיר: כדי להדגיש - כי הכול מאת ה' והוא שלח אותו למצרים- במטרה למלא שליחות שיוכל לשמש להם פרנס ויתאפשר לו  לדאוג למחייתם ומזונם.

"נתיבות שלום"  שואל מדוע כבר לא יכול יוסף להתאפק? ומדוע אומר להם: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה" וכי לא היה די להגיד: "אני יוסף"?

בעבר יוסף עשה הרבה צרות לאחיו - אם כן מה רצה יוסף להשיג  בהערת מכירתו? אלא כאשר יוסף התוודע אל אחיו היה מצב מיוחד: ייחוד עליון שלו עם אחיו ולכן דרש: הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי"; בעת איחוד יוסף עם אחיו - לא עמד זר וזה על דרך מה נאמר בכניסת הכהן הגדול לקדש הקודשים - שהרי נאמר שם:

"וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹואוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ.." [ויקרא ט"ז, י"ז] מכאן אנו למדים: כי יש מדרגות קדושה שלא כל אחד יכול להיכנס  בהן –כמו עזרת נשים, עזרת ישראל ,היכל וקודש הקודשים , הרי בשעה שנכנס הכוהן הגדול לקודש הקודשים הייתה הבחינה של ייחוד עליון - לכן בשעה זו לא יכול להיות שם כל אדם - באוהל מועד ובמצב זה היה שרוי יוסף כאשר התוודע  אל אחיו היה ייחוד עליון כאשר ציווה להוציא כל איש מעליו ומכאן אנו לומדים: כך צריך להיות בזמן שיהודי מתאחד עם  הקב"ה. גם כאשר מתפלל היהודי תפילת  שמונה עשרה - בבחינת התייחדות עם אלוקים.

בזמן שהכהן הגדול ניגש אל הקודש – רוח הקודש הייתה שולטת עליו והיו פניו בוערות כלפידים, היינו - כאשר נכנס הכהן הגדול לקודש  הקודשים – היה מתעלה לדרגת מלאך ושרף – לא היה נחשב בגדר אדם- לפי שהיה מבטל את עצמו לגמרי ועל דרך זה ניתן להסביר: כי בזמן שיוסף היה נמצא ביחידות עם אחיו היה מבטל עצמו לגמרי ובזמן ייחודי זה - הוא יחוד י"ב צירופי שם הוי"ה

רצה יוסף לשבור את אחיו עד שיהיו בבחינת אין ואפס ,שיהיו מסוגלים להגיע לדרגת ייחוד עליון.  כתוצאה מזה, יהודה היה מוכן לשבת במצרים במקום  בנימין - לפי שיהודה מלך ישראל, היה מוכן להיות עבד,  עד כדי כך היה  מוכן להשפיל עצמו - כי עבדות היא תכלית השפלות, כאשר ראה  יוסף כמה היה מוכן יהודה לבטל עצמו - כבר לא יכול היה  יוסף להמשיך להתאפק ובכה.

לכן הזכיר את מכירתו - כדי להוכיח להם שכמו שבזמן מכירתו הגיע לשיא השפלות כך גם עתה היה מבטל עצמו וכך הביא גם את אחיו שביטלו את ישותם - כדי להגיע לדרגת ייחוד עליון.

הצדיק רבי מנחם מנדיל מקוצק שואל: וכי זה דרך פיוס שיוסף מזכיר לאחיו את מכירתם?

אלא התשובה: יוסף  משמיע דברי ריצוי ופיוס: אל תחשבו שבכך שירדתי למצרים הדבר גרם לקלקל לי את המידות ואל תחשבו שהלכתי בדרכים הרעות של המצרים, אני יוסף - אשר מכרתם אותי מצרימה אני אותו  יוסף הנער שהכרתם - מאז לא שיניתי את אורחות החיים ולכן אל תיעצבו  בכלל – בגלל מעשה המכירה - כי בכלל לא גרמתם לי כל רע  באופן מעשיכם...

האר"י הקדוש  סובר: יוסף אמר לאחיו: "אַל-תֵּעָצְבוּ", תתרחקו  מתחושת העצבות ואם תנהגו כך, אז תשיגו את כוונת ה' כי  ה' שלח אותי למצרים כדי: לפרנסכם: "כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם...".

כידוע אחד העקרונות של החסידות: לעבוד את ה' מתוך שמחה ולהתרחק מהעצבות. ולפי תורת הבעש"ט – מטשטשת העצבות את הכרת האדם בה' וכך לא ניתן להבין את דרכי הנהגת ה' בעולם.

יוסף שולח לאביו מתנות.

נאמר: "וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת, עֲשָׂרָה חֲמֹורִים, נֹשְׂאִים, מִטּוּב מִצְרָיִם; וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן, לְאָבִיו—לַדָּרֶךְ"

רש"י מסביר:   המילה: "כְּזֹאת"- באה להורות: שלא שלח יוסף לאביו את החמורים והאתונות עצמם, אלא שלח לו מאכל בחשבון - כשיעור הזה ומהו החשבון ששלח יוסף לאביו? התשובה: שיעור כזה אשר לפי כובד המשא היה צריך עשרה חמורים ועשר אתונות לשאת את המזון בכמויות.

מצאנו בגמרא [מסכת מגילה ט"ז, ע"ב] ששלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו.

על כך אמר רבי אפרים זלמן מרגליות [מחכמי קהילת ברודי בסוף המאה הי"ח וראשית המאה הי"ט] בדרך כלל, הזקנים נמצאים במצב ירוד כאשר יושבים בחברת צעירים אשר משדרים כוח ועוצמה, אך כאשר מגישים יין ישן שסגולתו המיוחדת היא: שככול שהוא ישן יותר כך משובח יותר- הזקן הלוגם ממנו רואה  עצמו משול ליין טוב – ההולך ומשתבח משנה לשנה. מטעם זה, אמרו חכמנו ז"ל: שיחודו של יין ישן הוא בכך: שדעת זקנים נוחה הימנו..

ה"קהלת יצחק" שואל שאלה מעניינת: למה נחשב יין ישן כ"טוב מצרים"? לא מצאנו בשום מקום שהשתבחה מצרים ביינה, אלא  דווקא ארץ ישראל השתבחה בכך.

הוא מתרץ: ידוע שארץ מצרים נקראת "רהב"   כדברי הנביא : "וּמִצְרַיִם, הֶבֶל וָרִיק יַעְזֹרוּ; לָכֵן קָרָאתִי לָזֹאת, רַהַב הֵם שָׁבֶת". [ישעיהו ל, ז] משמעות המילה: "רהב"- "גאווה"- כי המצרים היו שקועים בתאוותם ועושרם ומתוך כך נעשו בעלי גאווה.

במסכת בבא  בתרא אומרים חז"ל: שאדם שמתייהר- [כלומר: מתגאה]- יינו מחמיץ- [כלומר: היין של בעל גאווה מתחמץ] לכן  אין למצרים יין טוב וגם אם ישנו שם יין ישן. לכן שלח יוסף לאביו - יין ישן, להוכיח לו שלא למד מדרכי המצרים והוא נשאר צדיק כמו שהיה בעבר- הראיה לכך שיינו לא מחמיץ- כי לא הושפע מגאוותם של המצרים!

רבינו בחיי מסביר: יוסף שלח לאביו - עשרה חמורים ועשר אתונות שיהיו נושאים את המשא שלו. הוא שלח זכרים ונקבות כמו המנחה ששלח אביו –יעקב לעשיו,

כפי שנאמר: "עִזִּים מָאתַיִם, וּתְיָישִׁים עֶשְׂרִים", [בראשית ל"ב, ט"ו]

בר ולחם ומזון, בר - זו תבואה הכולל חמשת מיני דגן, ולחם—אלו מיני קטניות, כגון: פול ועדשים שמהם עושים לחם, ומזון - אלו מיני פירות שהם  מזון לאדם, כגון: תאנים וצימוקים ותמרים וכיוצא בכך. "ודע - כי כל בר עושים ממנו לחם,אבל לא כל לחם מן הבר וכן - כל לחם הוא מזון אבל כל מזון אינו לחם".

"אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ"

רש"י מסביר את כוונת יוסף  באזהרתו את אחיו: "אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" באמצעות שלושה פירושים:

א] אמר להם: תדעו לכם, אם תהיו טרודים ביותר בדברי תורה בדרך, אתם עלולים להסיח דעתכם ולתעות מן הדרך הנכונה וזה לשון מליצה- כאילו הדרך "רוגזת" עליהם ואינה מאפשרת  להם ללכת דרכה.

ב] פירוש נוסף: יוסף מזהיר את אחיו: שלא יחפזו בדרכם - יתר על המידה- הליכה בחיפזון ובמהירות - קרויה: הליכה "רוגזת" ,היינו, חסרת מנוחה!   וכך הזהיר אותם: אל תפסעו פסיעה גסה - כלומר: פסיעות גדולות, אלא לכו בנחת על ידי פסיעות קטנות וכאשר תצטרכו לפנות למקום ישוב  בלילה – תפנו לעיר כשעדיין החמה זורחת ואל תמשיכו ללכת  לדרככם אחרי שקיעת החמה.

ג] לפי פשוטו של מקרא - יש לומר- שחששו של יוסף היה: שאחיו יהיו נרגזים וזועפים בדרך. מהסיבה: שהיו נכלמים ובושים מפני יוסף על שמכרוהו לעבד וכן חשש יוסף - שמא יריבו ביניהם בדרך על דבר מכירתו - ועלולים להתווכח זה עם זה ולהאשים זה את זה ולומר איש אל אחיו "על ידך נמכר" והאשמה  תלויה בך, או -"אתה סיפרת לשון הרע עליו ועל ידי זה גרמת לנו לשנוא אותו ולכן האשמה תלויה בך"! 

 

רבינו בחיי מסביר באמצעות שני פירושים:

א] הזהיר יוסף את אחיו שלא יפחדו בדרך., מלשון- "לב רגז" כפי שנאמר: "וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז" [דברים כ"ח, ס"ה]

מדוע הזהיר אותם בכך? לפי שנוהג בעולם בתקופת בצורת הם מתפחדים- לכן אמר שילכו  בזריזות ולא יפחדו - כי שמו של יוסף ידוע לכל הארצות כמושל על כל ארץ מצרים וכולם מתייראים ממנו ולכן ילכו ויגיעו  בשלום ,זה לשון הרמב"ן.

ב] הזהיר שלא יתעסקו בדבר הלכה מפני טורח הדרך- אבל לא מנע מהם שלא ילמדו כלל.

שהרי אמרו רז"ל: "שני תלמידי חכמים המהלכים בדרך ואין ביניהם דבר תורה ראויים לשרף שנאמר:

"וַיְהִי, הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר, וְהִנֵּה רֶכֶב-אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ, וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם";  [מלכים ב, י"א] הכוונה: שאליהו הנביא נפרד מאלישע, לפי  שהיו מדברים דברי תורה נפרדו זה מזה. ואם לא היו מדברים דברי תורה- היו נשרפים.

לסיכום. לאורך כל הפרשה - יוסף אינו כועס על אחיו ואף מעניק להם מתנות בשפע , הוא מבין: כי עצם גלגוליו  בירידתו מצרימה - זה רצון ה' מה שאין כן חשיבת אחיו - הם חשים אשמה בכך שמכרוהו ובסופו של דבר חשים אי נוחות.

ויפים דברי שלמה המלך:

"רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם." [משלי  י"ט, כ"א]

 

 

 

 

 

יוֹסֵף וְאַזְהָרוֹתָיו לָאַחִים

יוֹסֵף וְאַזְהָרוֹתָיו לָאַחִים.

מֵאֵת:  אהובה קליין ©

יוֹסֵף בְּסַעֲרַת רגָשׁוֹת

לִבּוֹ מַעְיָן דְּמָעוֹת

מוֹחוֹ מוּצָף חֲלוֹמוֹת

אַהֲבָה קִנְאָה שְׂנָאוֹת.

 

עַתָּה מוֹשֵׁל בְּמִצְרַיִם

שְׁלִיחוּת מַתְּנַת שָׁמַיִם

קוֹרֵא מַחֲשָׁבוֹת אֶחָיו

עֲלֵיהֶם נִכְמָרִים רַחֲמָיו.

 

אוֹתָם מְצִיפָה בּוּשָׁה

שְׂפָתוֹ אֲלֵיהֶם רַכָּה

שׁוֹלֵחַ קַרְנֵי   אַהֲבָה

מֵסִיר מֵעֲלֵיהֶם אַשְׁמָה.

 

הַכֹּול מֵאֵת בּוֹרֵא עוֹלָם

נִסְתָּרוֹת דְּרָכָיו מִבְּנֵי אָדָם

מַגְשִׁים  הַבְטָחָה לְאַבְרָהָם

לְמַעַן יַהֲפֹוךְ מְעַטִּים לָעָם.

 

יוֹסֵף מַרְעִיף  לְאֶחָיו מַתָּנוֹת

לְאָבִיו שׁוֹלֵחַ עֲגָלוֹת עֲמוּסוֹת

אוֹתָם יַזְהִיר מִדִּין וּדְבָרִים

יֵלְכוּ בְּנַחַת יִזְכְּרוּ אֱלוֹקִים.

 

 הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת פָּרָשַׁת  וַיִּגַּשׁ [חֻמָּשׁ בְּרֵאשִׁית].

 

דבר החסידות – פרשת ויגש

ב"ה

דבר החסידות – פרשת ויגש

 

ותשליך במצולות ים...

 

הרב יצחק דוד גרונר היה שליחו של הרבי למלבורן, אוסטרליה.

הוא הגיע פעם לביקור אצל הרבי בניו יורק.

 

לפני שחזר לאוסטרליה נכנס לקבל את ברכת הפרידה. שאל אותו הרבי:

-         מה תעשה בזמן הנסיעה באונייה?

 

הוא לא ידע מה לענות. והרבי המשיך:

-         כשאתה חוזר באנייה דרך כל האוקיינוס עד לאוסטרליה, קח בבקשה את כל המחשבות שלך על כך שאתה "לא יכול" "לא מסוגל" ו"לא מצליח"; את כל המחשבות שמכניסות לך עצבות ואי-הצלחה ותזרוק אותן לאוקיינוס.

זאת העבודה שלך לנסיעה הזאת!

 

(מפי השמועה)

 

~~~

כשכואב – צועקים!

 

פרשתנו פותחת "ויגש אליו יהודה וגו'". נאמר על כך במדרש (ב"ר פצ"ג, ו) "רבי יהודה אומר: הגשה למלחמה כמה דאת אמר (ש"ב י, יג) "ויגש יואב והעם אשר אתו למלחמה", רבי נחמיה אומר הגשה לפיוס...".

ולכאורה דעתו של רבי יהודה אינה מובנת: כיצד חשב יהודה שיצליח במלחמה נגד יוסף, בזמן שהוא ואחיו היו מתי מספר, ויוסף הוא המושל בכל ארץ מצרים?

ואף שיהודה ואחיו היו גיבורים – הרי יוסף היה גיבור גדול יותר, כמסופר בהמשך המדרש שם שכשהראה יהודה מעשה גבורה הראה גם יוסף מעשה גבורה כמותו ו"מיד תמה יהודה ואמר: זה גיבור ממני"!

אותו הדבר קשה על דברי רש"י כאן: "ואל יחר אפך – מכאן אתה למד שדבר אליו קשות" – שלכאורה איזה מקום יש להנהגה זו? הרי יתכן שאם ידבר רכות יצליח יותר, והשכל מחייב שקודם צריך להתחיל בדברים רכים ותחנונים, ורק אם זה לא עוזר – מתחילים לדבר קשות*. אבל לא שייך לנסות קודם בדברים קשים ולהכעיס את השני ואח"כ לעבור לתחנונים ודברי נחת.

 

אלא הביאור בזה:

כל זמן שמדובר בעניינים חיצוניים, רווח כספי וכדומה – אז מתנהגים בחשבונות ע"פ שכל ומחשבים איך הכי משתלם לדבר, אבל כשמגיע לעניין של "נפשו קשורה בנפשו", דבר הנוגע בנפשו של בנימין ובנפשו של יעקב – אז לא עושים שום חשבונות ומתחילים מיד להרעיש עולמות, כמאמר העולם "כשכואב – צועקים!".

ובנושאים כאלה**, הרי אדרבה, כאשר מדברים קשות ומתחילים מיד בדברים נסערים – אז עושים רושם על השומע שהדבר באמת נוגע לו, ואינו מתכוון לכסף, כבוד וכיו"ב, ודווקא באופן כזה פועלים יותר ("יכנסו דברי באזניך") להיענות לבקשה.

  •  

 

ההוראה אלינו (כלשון רש"י "מכאן אתה למד"):

כשמדובר על הצלת ילד יהודי מלהיות עבד במצרים, כלומר מחינוך ירוד בו הוא משועבד להנהגת 'מצרים' – יש להתייצב בתוקף הכי גדול ובזריזות הכי גדולה להציל את הילד מחינוך זה.

וכאשר מתייצבים באופן של "ויגש אליו יהודה" – מצליחים בסופו של דבר שלא רק שלא נעשים עבדים לפרעה, אלא אדרבה: פרעה בעצמו אומר "ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים" (מה, יח), ובתוך מצרים מקימים "בית תלמוד שמשם תצא הוראה" (רש"י מו, כח): מחנכים תלמידים שיודעים ברור כיצד בני יעקב צריכים להתנהג ועד שיוצאים מורי הוראה בישראל.

ועל דרך זה כאשר ניגשים לקב"ה (הנקרא "יוסף צדיק עליון"), ומבקשים ומתחננים אליו בתוקף כביכול (ראה נועם אלימלך ריש פרשתנו) – הרי פועלים ש"ולא יכול יוסף להתאפק" וממלאים מלמעלה משאלות לבבו לטובה, בכל המצטרך לו, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה.

 

צום קל – יהפך לשמחה – ושבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כ, ויגש שיחה א סעיף ו ואילך (עמ' 216 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 238 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (היכל מנחם הוצ' תשע"ג) עמ' תקסז-ח.

 

______________

*)  כפירש"י בהנהגת אברהם – גר ואם לאו אהיה תושב (חיי שרה כג, ד). וראה ג"כ פרש"י וישלח לב, ט: לדורון ותעבור המנחה כו' (ואח"כ) למלחמה והיה המחנה.

 

**) ושאני באברהם שהיה המת מוטל "לפני" – וע"י "תנו לי גו' אקברה מתי מלפני" תיכף, וכן ביעקב (וישלח שם) – להציל כל המחנה לא רק המחנה הנשאר לפליטה.

 

שבת פרשת ויגש

שבת פרשת ויגש

 

ציורי תנ"ך/ יוסף מבקש מאחיו- "אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ"\ ציירה: אהובה קליין ©

 "וַיְשַׁלַּח אֶת-אֶחָיו, וַיֵּלֵכוּ; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶך"ְ.

 [בראשית  מ"ה, כ"ד]

 

ציורי תנ"ך/ יוסף מבקש מפרעה ליישב את אחיו בארץ גושן/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וַיָּבֹא יוֹסֵף, וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה,

וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם,

בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן; וְהִנָּם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן"

 

[בראשית  מ"ז, א] 

 

 

 

ציורי תנ"ך/  יעקב נדהם  לבשורה מפי בניו: כי יוסף חי/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר, עוֹד יוֹסֵף חַי,

וְכִי-הוּא מֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם;

וַיָּפָג לִבּוֹ, כִּי לֹא-הֶאֱמִין לָהֶם".

 

[בראשית  מ"ה, כ"ו]

 

 

 ציורי תנ"ך/ יוסף ובנימין במצרים/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וַיִּפֹּל עַל-צַוְּארֵי בִנְיָמִן-אָחִיו, וַיֵּבְךְּ; וּבִנְיָמִן--בָּכָה, עַל-צַוָּארָיו."

 

[בראשית מ"ה, י"ד]

ציורי תנ"ך/ פרעה מציע ליוסף לשלוח עגלות תבואה למשפחתו/ ציירה: אהובה קליין ©


מקרא ותרגום | אש התורה  | עלון אור עליון | דרשות לפרשת השבוע מאת הרב אריה קרן שליט"א|  "ועתה אל תעצבו"

 

 ציורי תנ"ך/ פרעה והצעותיו ליוסף/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ יעקב מברך את פרעה במצרים/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ יעקב ופמלייתו יורדים למצרים/ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

"וייקחו את מקניהם ואת רכושם אשר רכשו בארץ – כנען ויבואו מצרימה יעקב וכל זרעו-אתו"[בראשית מ"ו, ו]

עלונים התשע"ט

עלון ישא ברכה | עלון תהילות ישראל | עלון שאל בני | עלון אור השבת | עלון זה השער לה' 

עלונים התשע"ח

עלון ישא ברכה | עלון זה השער לה' | עלון וקראת לשבת עונג עלון אספקלריא | עלון תהילות ישראל | עלון הפקדתי שומרים

 

עלונים התשע"ו

עלון ישא ברכה | עלון זה השער לה' | עלון שערי יוסף | עלון זיסקייט עלון תפילה למשה

עלונים תשע"ה

עלון ישא ברכה | עלון קבלת שבת עלון זה השער לה' | עלון שערי יוסף | עלון טוב לחסות בה' | עלון פורת יוסף לילדים | עלון סיפורי צדיקים עלון בני ציון

עלונים

עלון אור החסידות |עלון אור הצדיקעלון שבת נט | עלון בית ה' | עלון ישא ברכה | 

עלונים תשע"ג
עלון קבלת שבת | עלון ישא ברכה | עלון טוב לחסות בה' | עלון מתוקים מדבש | עלון הוד השבת | עלון דבר תורה | עלון חכמת שלמה

עלונים תשע"ד
עלון ישא ברכה | מעיין השבוע עמוד 1 עמוד 2 | עלון שיחה לעם | עלון טוב לחסות בה
עלון שיחת השבוע | עלון בני ציון | עלון פורת יוסף לילדים | עלון זה השער לה'

אהובה קליין: | 
פרשת ויגש- מי היה יהודה ובמה ייחודו? | יהודה וערבותו - שיר|
פרשת ויגש- מדוע יוסף לא יכול היה לעצור עוד דמעותיו? מאת: אהובה קלייןישנו בכי/ שיר מאת: אהובה קליין.(c) | 
פרשת ויגש- מדוע נשלח יהודה אל יוסף במצרים? | יהודה- כארי
פרשת ויגש - מה גילה יעקב כאשר פגש את יוסף במצרים? | יוסף ויעקב מתראים

יהודה מציג את ערבותו לבנימין- לפני יוסף:"כי עבדך ערב את- הנער מעם אבי..." [בראשית,מ"ד,ל"ב]
ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ סמל שבט יהודה/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ יוסף ויעקב נפגשים במצרים/ציירה:אהובה קליין © [שמן על בד]

פרשת ויגש - ממה חשש יעקב – טרם הירידה למצרים?

פרשת ויגש -  ממה חשש יעקב – טרם הירידה למצרים?

מאת: אהובה קליין .

פרשה זו , היא המשך לכל שרשרת המאורעות הדרמטיים מהזמן בו נמכר יוסף לישמעאלים ובסופו של דבר הגיע למצרים ושם בתום ייסוריו הרבים – פרעה - מלך מצרים - חולם את חלומותיו והכל בשליטה מדויקת - מהקב"ה המכוון שבאותה שעה בדיוק  – גם שר המשקים  נזכר ב: "עבד עברי"- הלוא הוא יוסף  ששר המשקים בגאוותו  כה בז לו !  זה הרגע שיוסף יוצא מאפלה לאורה - ונהפך מאסיר בבית האסורים לאדם מכובד , משנה למלך פרעה במצרים.     הכל במטרה אלוקית להגשים את הבטחת ה'- לאברהם אבי האומה: "... יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה."  [בראשית  ט"ו, י"ג]

יעקב אבינו הדואג לבניו  שהתורה לא תשתכח מהם בארץ  מצרים ,שולח את יהודה לגושן - כדי להקים שם בית מדרש ללימוד תורה .

כפי שנאמר : "וְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו, גֹּשְׁנָה; וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה גֹּשֶׁן". [בראשית מ"ו, כ"ח]

יוסף שמעמדו הגיע לדרגה כה גבוהה - משתף פעולה עם אביו יעקב ,מכין את השטח להתבססותם בגושן - אשר במצרים , כפי שהכתוב מתאר:

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו וְאֶל-בֵּית אָבִיו, אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה; וְאֹמְרָה אֵלָיו, אַחַי וּבֵית-אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ-כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי.  וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן, כִּי-אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ; וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, הֵבִיאוּ.  וְהָיָה, כִּי-יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה; וְאָמַר, מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם.  וַאֲמַרְתֶּם, אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד-עַתָּה--גַּם-אֲנַחְנוּ, גַּם –אֲבֹתֵינוּ :  בַּעֲבוּר, תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם, כָּל-רֹעֵה צֹאן" [בראשית  מ"ו, ל"א- ל"ד]

"ַויָּבֹא יוֹסֵף, וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה, וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן; וְהִנָּם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. וּמִקְצֵה אֶחָיו, לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים; וַיַּצִּגֵם, לִפְנֵי פַרְעֹה.  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-אֶחָיו, מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם; וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה, רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ--גַּם-אֲנַחְנוּ, גַּם-אֲבוֹתֵינוּ.  וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי-אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וְעַתָּה יֵשְׁבוּ-נָא עֲבָדֶיךָ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן.  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר:  אָבִיךָ וְאַחֶיךָ, בָּאוּ אֵלֶיךָ.  אֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפָנֶיךָ הִוא--בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, הוֹשֵׁב אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אַחֶיךָ:  יֵשְׁבוּ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן--וְאִם-יָדַעְתָּ וְיֶשׁ-בָּם אַנְשֵׁי-חַיִל, וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל-אֲשֶׁר-לִי". [שם מ"ז, א-ז]

השאלות הן :

א] מדוע שלח יעקב את יהודה לארץ גושן ?

ב] כיצד שיתף יוסף את פרעה - במטרת ישיבת אחיו בגושן ?

תשובות

יהודה נשלח לארץ גושן

רש"י  מביא שני פירושים:

א] לפי אונקלוס - יהודה נשלח לגושן ,כדי להכין ליעקב מקום להתגורר בו ולהורות  באיזה אופן יקבע מושבו בארץ זו – היות  וזה הדבר הראשון שמתבקש לפני בואו של יעקב לשם.

ב] מדרש אגדה:- דרשו חז"ל: כי היה צורך להקים שם מרכז תורני שמשם יצא לימוד  דינים והלכות .

מכאן, שיעקב שלח את יהודה אל יוסף – במטרה שיוסף ייתן הוראות לגושן -  לפנות את המקום - למשפחתו  יחד עם זאת לדאוג  באיזה אופן ליישב  אותם שם.

רבינו בחיי מסביר: מדוע שלח יעקב דווקא את יהודה לגושן?

תשובתו: יהודה היה גיבור וזריז  לעומת שאר האחים. ודקדקו חכמים - שתפקידו של יהודה היה: להתקין בית מדרש - שמשם תצא הוראת התורה אל  כל השבטים. הרי ידוע שיוסף בזמן פרישתו מאביו - למד אתו את נושא: "עגלה ערופה" וכאשר ראה יעקב את העגלות – נזכר בפרשת: "עגלה ערופה".

"חיזקוני" סבור: כי יהודה נשלח על ידי אביו ,תחילה אל יוסף במטרה שיראה לו את הדרך לגושן טרם ירידה למצרים.

ניתן להבין את  חששו של יעקב, טרם ירד מצרימה. הסבר יפה מבהיר: "נתיבות שלום" : שעיקר מוראו של יעקב היה: שידע  מה גזר  הקב"ה על אברהם:

" יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה." [בראשית  ט"ו, י"ג] ומזה לא נתיירא כי יש לישראל את הכוח לשאת את כל הצרות, אך כאשר הבין  יעקב שהם  יורדים למצרים- ארץ אשר אליה יגלו, אז החל מתיירא- שהרי מצרים היא: אבי אבות  הטומאה, וחשש שמא חלילה ישקעו בניו בזוהמת מצרים וטומאתה הרבה ולמרות שידע על גזרת הגלות, היה סבור שיגלו לארץ אחרת ולא העלה בדעתו גלות כזו, לכן ה' אמר ליעקב  במראות הלילה:

"......יַעֲקֹב יַעֲקֹב ; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי.  וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ; אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם.  אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה.." [שם, מ"ו, ב-ד]

הקב"ה הרגיע במילים אלה את יעקב- לפי שהבטיח שהשכינה תרד איתם לשם ואף יזכה להיקבר בארץ, כי הקב"ה לעולם אינו  נוטש את בניו ,אפילו כשהם נתונים בגלות.

יוסף פונה אל פרעה בבקשת סיוע לאחיו.

יוסף מבשר לאחיו כי ילך לספר לפרעה שהם רועי צאן.

רש"י מסביר: יוסף מספר לפרעה שאחיו הם רועי צאן וכל זה במטרה לשכנע את פרעה שיושיב אותם בארץ גושן והיא מתאימה להם וראויה לצרכיהם - היות והיא ארץ מרעה - שופעת עשב למאכל בהמה, וראויה לרעיית צאן. לכן יוסף תחילה הנחה את אחיו שיאמרו לפרעה שאין הם בקיאים במלאכה אחרת - מלבד רעיית צאן ,וכך ישתכנע פרעה וירחיקם ממנו ויושיב אותם בארץ גושן. עוד סיבה טובה שפרעה  ירחיק את אחיו - כי רועי הצאן נחשבים כבזויים  בעיני המצרים, לפי שהצאן - משמש למצרים אלוהות ורעיית הצאן מגונה בעיניהם.

כדי לשכנע את פרעה - לוקח יוסף חמישה מאחיו רועי הצאן אשר היו פחותים שאינם גיבורים וגם אינם משדרים  גבורה ומה הטעם בדבר ?  למנוע מפרעה שייקח אותם  לצבאו.

האחים שיוסף הציג לפני פרעה הם : ראובן, שמעון , לוי , יששכר ובנימין. מנין לנו, מי הגיבורים ומי אלה שאינם גיבורים?

התשובה: בפרשת: "וזאת הברכה" אנו למדים: שאותם  השבטים  שמשה  לא הזכיר את שמותם במכופל, אלא הזכירם  בשמם –פעם אחת - בזמן שבירך אותם - אלה היו  פחותים  בגבורה, לעומתם, את שמות הגיבורים בזמן  שברך אותם - הזכיר כל אחד מהם פעמיים כפי שנאמר:

"וְזֹאת לִיהוּדָה, וַיֹּאמַר, שְׁמַע יְהוָה קוֹל יְהוּדָה, וְאֶל-עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ; יָדָיו רָב לוֹ, וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה". [דברים  ל"ג, ז]

"וּלְגָד אָמַר, בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד.." [שם, ל"ג, כ]

"ולדן אמר דן וכן לזבולון: "וְלִזְבוּלֻן אָמַר, שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ.." [שם, ל"ג, י"ח] וכן לאשר: "וּלְאָשֵׁר אָמַר, בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר.." [שם, מ"ז, כ"ד]   זהו לשון  בראשית רבה, שהיא אגדת ארץ ישראל [תלמוד ירושלמי]

דברי יוסף משכנעים את פרעה והוא עונה:

"אֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפָנֶיךָ הִוא--בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, הוֹשֵׁב אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אַחֶיךָ:  יֵשְׁבוּ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן--וְאִם-יָדַעְתָּ וְיֶשׁ-בָּם אַנְשֵׁי-חַיִל, וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל-אֲשֶׁר-לִי".

על פי רש"י- אנשי חיל- הם אנשים הבקיאים באומנותם- אומנות רעיית הצאן הם בעלי חכמה ובקיאות במלאכת הרעייה – הביטוי  "אנשי חיל" מזכיר את דברי שלמה המלך על האישה הבקיאה במעשיה:

"אֵשֶׁת-חַיִל, מִי יִמְצָא" [משלי ל"א, י] לכן פרעה מציע  שישימו שרי מקנה גם על צאנו.

 רבינו בחיי מסביר רעיון מעניין:

בדברי יוסף: "וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן"- מתכוון להבהיר לפרעה: כי אחיו הם רועים על הצאן שלהם ולא על צאן של אחרים . לכן הדגיש - כי אנשי מקנה היו משל עצמם - היות ועשירים גדולים היו. והם בחרו דווקא באומנות זאת משני טעמים:

א] שיש בהם רווח גדול בגיזת הצמר. בחלב ובהתרבות הצאן . זוהי אומנות שאינה צריכה יגיעה רבה.

ב] האחים ידעו שיגלו למצרים - הם וזרעם וכי המצרים עבדו לצאן כאלוהיהם, לכן דווקא, רצו שזרעם יעסקו במרעה צאן וכך יתרחקו מעבודת הצאן האלילית של המצרים , בדומה לכך-ניתן  לראות שצדיקים, נביאים היו גם כן רועי צאן.

רש"ר סבור: כי בתשובתו זו של פרעה - יש מסר ליוסף: כי האחריות לפרנסת האחים מוטלת עליו.

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק :כי יעקב- חשש מאד מכך שבניו  יהיו מעורבים בחיי המצרים שהם בגדר- מ"ט שערי טומאה. לכן תחילה שלח את יהודה לארץ גושן - להכין את המקום לישיבתם. ואחר כך  הטיל על יוסף לשכנע את פרעה, להושיב את הבנים בארץ גושן, מקום בו מוגנים מפני  הטומאה. אכן הדבר עלה בידו בסייעתא דשמיא.

יוסף ובקשתו מפרעה

יוסף ובקשתו מפרעה

מאת: אהובה קליין © 

 

יוסף קשוב לאביו

בן מסור  וחביב

בחדרי ליבו חרוטים

אהבה וכותונת פסים.

 

נפשו כמשברי ים

המשתנים מזמן לזמן

יש ונושקים למרום

יש וגולשים במדרון.

 

כעת ניצב כארי

בפני המלך המצרי

שוטח בפניו בקשה

חשובה, רגישה  וקשה.

 

אחיו רועי צאן

עתה עת רצון

בארץ גושן חפצים

לרעות צאנם כי רבים.

 

ארץ ירוקה ופורחת                                   

בה הקדושה צומחת

לעם המתהווה במצרים

מתעצם ביראת שמים.

 

פרעה עונה בחיוב

ליוסף  הנבון והחשוב

שמח למלא בקשתו

לנגד עיניו רוב חכמתו.

הערה: המאמר בהשראת:  פרשת ויגש [חומש בראשית]

 

 

 

 

 

 

פרשת ויגש - הרב אריה רבי שליט"א

פרשת ויגש - הרב אריה רבי שליט"א

ויגש אליו יהודה (ויגש מד-יח)

בעצם אלו טענות היו לו עכשיו ליהודה, שדיבר אל יוסף בכעס? הלא הוא עצמו פסק את דינו "הנו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו" ויאלו עתה כאשר הקל יוסף על העונש ואמר רק האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, נמלך פתאום יהודה להתגנד ובתוקף רב, לפסק הזה? ברם בתחילה היה סבור יהודה כי הגיעה שעתם להענש על חטא מכירת יוסף, ומידה כנגד מידה לא בטלה, הם מכרו את יוסף לעבד, והריהם נלקחים עתה כולם לעבדים, והצדיקו את דינם, וע"כ אמר מה שאמר, אבל משראה יהודה, שהוא משחרר את כולם, ולוקח דווקא את בנימין לעבד, שבכלל לא השתתף במכירתו אז התברר לו שזו רק סתם עלילת שוא, וע"כ "ויגש יהודה" להתנגד לעלילה זו, בתוקף ובדברים קשים (אלשיך לוקט מאמרי חן)

וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים (בראשית מז-יד)

וכשראה יוסף שעל כל המטבעות היתה צורה של עכו"ם, והלכה אומרת שאין יהודי יכול לבטל עבודה זרה שברשותו אלא טעונה שריפה, אבל אם הגוי ביטל את העבודה זרה מותר להנות מימנה אחר כך, לכן כשהיו הגויים נותנים לו המטבעות היה אומר להם שיבטלו את העבודה זרה ע"י שישברו את המטבעות ואחר כך יביאו לו, וזהו שכתוב "בשבר אשר הם שוברים" (ממרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א).

וכיוצא בזה מסופר בתלמוד על רבן גמליאל שהיה הולך בדרך ומצא צלם של זהב טהור, לפני שהגביהו אמר לילד גוי שישבור את הצלם ולאחר מכן זכה בו רבן גמליאל. (לבוש יוסף)

יש לנו מיצווה לאבד ע"ז וזה מה שנאמר במזמור עלינו לשבח...להעביר גילגולים מין הארץ ואלילים כרות. וימצא הגביע באמתחת בנימין (בראשית מ"ד י"ב). מובא במדרש שבשעה שראו האחים את הגביע נמצא באמתחת בנימין צעקו לו האחים "גנבא בר גנבתא" כלומר גנב בן גנבה, שהרי גם אמך רחל גנבה את התרפים אשר לאביה והחביאתם בכר הגמל, ואפשר להסביר שהרי רחל גנבה את התרפים מכיון שלבן היה עובד ע"ז ורצתה למנוע אותו מכך, וכן כאן כאשר ראו האחים שיוסף מנחש בגביע א"כ גם חשדו אותו בע"ז, ולכן זו היתה סיבת הגניבה כדי למנוע אותו מע"ז ולהפריש אותו מכך, וזהו גנבא בר גנבתא, ז"א זו סיבת הגניבה בשני המקומות (וידבר יוסף).

ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך (ויגש מז-ח)

הקשה מורנו הראשל"צ, וכי זה יפה לשאול ב"א זקן בן כמה אתה?

ותירץ ע"פ מעשה עם בעל השאגת אריה שהיה נוהג להחמיר מאד באיסור חדש ולא היה אוכל בשום מקום וכאשר היה מתארח היה דרכו לשאת עמו גם כלים שלו אולם הרב היה תקיף מאד ובמיוחד באיסור חדש ולכן לא אהבו אותו כ"כ ולא מינוהו כרב עליהם. לימים הזדמן הרב בבית הנודע ביהודה וכמובן היבא עמו את כליו וכן את קמחו, וביקש מהרבנית שתבשל לו אוכל בכליו. הרבנית נפגעה וכי כליי טרפים אמרה זאת לבעלה, אמר לה בעלה לא חשוב כיוון שרב גדול הוא תכבדי את רצונו.

באותו זמן ששהה בבית הרב נודע ביהודה, בא מכתב מעיר מייץ לכב’ הרב נודע ביהודה וביקשוהו שיבוא להיות רב עליהם, הרב לא רצה וביקש משאגת אריה שהוא ילך, שלח הרב מכתב אני לצערי לא יכול אבל שולח אני לכם ת"ח לא פחות ממני והוא יגיע בעוד ד’ חודשים.

כאשר הגיע הזמן המיוחל ערכו טקס קבלת פנים לרב שאגת אריה אולם הרב רק הגיע, האנשים החלו לעקם את אפם, משום שהרב היה אז בגיל שבעים אמרו אחד לשני מה שלח לנו הנודע ביהודה, רב שרגלו האחת בקבר? הרב שאגת אריה שמע זאת, כאשר הגיע תורו לשאת את דבריו הקשה קושיה זו היתכן שפרעה שואל את יעקב כמה ימי שני חייך, האם זה דרך ארץ? כיוון שכאשר יעקב הגיע היה צריך להיות עדיין עוד חמש שנים רעב, אבל זכותו של יעקב גרמה שפסק הרעב, ולכן כאשר ראה פרעה את  יעקב זקן כ"כ חשש שהוא ימות עוד מעט, ולכן פחד ושאל כמה ימי שני חייך? ואז השיבו יעקב אל תדאג מה שאתה רואה אותי כ"כ זקן אין זה כן אלא מעט ורעים היו ימי שני חיי. אמר הרב שאגת אריה שיודע את את ליבכם שאינכם חפצים ברב כזה זקן מבטיח אני לכם שאני אחיה ואהיה עמכם עוד עשרים שנה. ובאמת כך היה הרב חי עד גיל תשעים.

ומסופר ביום אחרון למותו הלך לספריה כדי לקחת איזה ספר, והספרייה נפלה עליו ובשעת גסיסתו שמעו תלמידיו שהיה ממלמל ואומר כל הספרים מחלו לי על אף שהייתי תוקפם בלשון חריפה ובוטה אבל החייט – ז"א כך היה מכנה את הלבוש מרדכי, הוא לא מחל לי ולכן נענשתי במיתה כזו.

מכאן לומדים מוסר השכל כמה אדם צריך לנהוג כבוד ברבותיו ובמיוחד בראשונים וגם שאינו מבינם לא יבטלם אלא יתלה זאת במיעוט.

וכמו שמסופר על החת"ס שהיה מוסר שיעור בישיבה והביא את דברי הרשב"א אך איזה בחור אמר על דברי הרשב"א דברים אלו עקומים נזף בו הרב ואמר לו: חמור! תלמידיו לא הבינו מדוע כינה את אותו תלמיד דווקא בשם חמור, השיב להם הרב, נאמר אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם הם כבני אדם אנו כחמורים, ולא כחמורו של פנחס בן יאיר...וא"כ אם תלמיד זה לא מחשיב את הרשב"א כמלאך אלא כב"א רגיל הרי הוא חמור.

כמה אדם צריך ליזהר בכבוד ת"חף וכן לא לשמוע בזיון ת"ח ואם שמע חייב למחות, כמו שמובא מעשה (בגמ’ בב"מ דף פד ע"ב) על ר"א בנו של רשב"י, כשנפטר ביקש מאשתו שיניחו אותו בעליה, משום שאז הת"ח כעסו עליו וחשש שלא יקברוהו בכבוד, והגמ’ אומר שהוא שהיה שם לא פחות משמונה עשרה שנה ולא יותר מעשרים ושתיים שנה ולא הסריח, אבל יום אחד ראתה אשתו שיצא מאזנו תולעת, פחדה מאד וחששה שכעת הוא יסריח, בא לה ר"א בחלום ואמר לה אל תפחדי זה כלום, והתולעת מה שיצא מאזני משום שיום אחד שמעתי בזיון של ת"ח אחד ולא מחיתי. (מאמר אפרים)

ומעשה היה בתלמיד חכם אחד שהיה הולך בספינה לעיר אחרת, והיו עמו הרבה סוחרים עשירים והוא היה עני מרוד, שלא היה לו שום דבר על ערך. ומידי פעם היו שואלים אותו הסוחרים שיאמר להם היכן סחורתו ולהיכן הוא הולך לעסוק במסחר, אמר להם: הסחורה שאני מביא עמי היא הטובה שבכל הסחורות. וטרחו וחיפשו הסחורה בכל הספינה ולא מצאו כלום. והתחילו מלגלגים עליו והחזיקו אותו כשוטה על שדיבר דברים כאלו.

אחרי הדברים האלו עברה על ידם ספינת שודדים, ותפסו הספינה ונכנסו בה "אנשי מלטה" ולקחו מהם כל נכסיהם ורוקנו את הספינה, עד שלא נשאר בה שום דבר, ואפילו את בגדיהם שעליהם לקחו. וכשבאו ליבשה יצאו לעיר אחת, ולא היה להם לא לחם לאכול ולא בגד ללבוש, ואיש לא הפנה פניו אליהם, ואיש לא שאל לשלומם.

אבל תלמיד חכם זה נכנס לבית המדרש וכיון שפתח פיו נודע מי הוא. וכך חלו לו כל בני אותה העיר כבוד גדול, והלבישוהו מכף רגליו ועד ראשו, וכל אחד היה מזמין אותו לבוא לביתו. וכשהיה הולך ממקום אחד לשני היו מהלכים אחריו כל הגבירים וכל חשובי העיר כדי ללוותו. ואותם הסוחרים כשראו את הכבוד הגדול שחולקים לו הלכו אצלו ופייסו אותו בדברים. אמרו לו: עשה עמנו חסד ודבר עלינו דברים טובים אל חשובי העיר שיעשו עמנו צדקה שאנו מתים מרעב שהרי כל נכסינו אבדו בים. והבטיחם החכם לעשות להם טובה כשיזדמן לידו, עוד יותר מכפי שהם חושבים. ואח"כ הוכיחם בדברים ואמר להם הרי עכשיו אתם רואים שסחורתי משובחת מסחורתכם עליכם לדעת שיש הבדל גדול בין זו לזו.

שכל הסחורות שבעולם עלולות להישרף או ליאבד בים או ליגנב, או שעלול לבוא שבר בעסקו, וכדומה מן המאורעות המתרגשים בעולם, שיש הרבה אנשים העולים על משכבם כשהם עשירים וקמים עניים. ואילו התורה סחורה יקרה, ששום נזק אינו שולט בה. 

כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברעה אשר ימצא את אבי (ויגש מד-לד)

ר"ל יהודה חשש שמא יאמר לו יוסף לילך יחידי לארץ כנען ולהביא משם כמה כיסים של כסף כדי לפדות את בנימין מעבדות, לכן אמר לו שאין מציאות שהוא יחזור לביתו בלי הנער.

אמר יהודה לנפתלי לך וראה כמה רחובות יש במצרים. וברגע קטן קפץ נפתלי וסיבב את כל העיר ושב והודיע שיש י"ב רחובות אמר יהודה לאחיו אני אחריב ג רחובות וכל אחד מכם יחריב רחוב אחד ונחריב את כל העיר ולא נניח בה אבן שלמה. השיבו לו אחיו ואמרו יהודה יהודה, מצרים אינה דומה לשכם, ודע בביטחה שאם אנו מחריבים את מצרים את כל העולם אני מחריבים, ואין הקב"ה חפץ בכל שנעשה פורענות כזו, ועוד שזה דבר בלתי אפשרי לעשות מה שאתה מצוה ושאם בארמון היה מוטל סלע גדול מאד לקחו יהודה בידו הימנית וזרקו לרקיע וחזר וקיבלו בידו השמאלית ואח"כ השיבו על הארץ ופורר בועז אפו ורמז יוסף למנשה הווא עשה כן לאבן הגדולה השיה שהיתה מונחת במקום זה אמר לו יוסף וכי סבור אתה שאין אנו גבורים כמוך. דע שגם בינינו יש בורי כמוכן אמר לו יהודה תן לנו את בנימין ונעלה לאבינו ואם לא נחריב את כל העיר אמר לו לך ואמור לאביך שחיה רעה טרפה את בנימין כמו שאמרתם על יוסף אמר שמעון אין אנו צריכים לטרוח ולסובב בעיר לדעת כמה שווקם יש אל נעלה כולנו להר ונעקור אבנים גדולות ונטלל אותן לתוך האנשים וברגע קטן נהרוג את כולם.

וכשראה יוסף שהם הגיעו לקצה ההחלטה הרעה שלח את מנשה שיביא כמה מלוחמי מצרים הלך מנשה והביא חמשים גבורים חמושים היטב ורכובים על גבי סוסים ועשרת אלפיך רגלי וד’ מאות לוחמים חזקים מאד שלא היו זקוקים לכלי זין וצוה עליהם שלא ירימו יד על אחד היהודים האלה אלא יבואו במהומה גדולה כדי להפעל עליהם פחדם למראה עיניהם וכך באו וכיתרו את השבטים מכל העברים עד שהיו השבטים באמצע והשבטים היו מתיראים. אבל יהודה לגלג עליהם ואמר ממה אתם מפחדים, הרי כונתנו לשם שמים ובודאי הקב"ה יעזור לנו וברגע זה שלף יהודה חרבו והתחיל לצעוק צעקות רבות ורמות ונוראות בזעם גדול עד שכולם נדהמו והתחילו נשמטים אחד אחד. והרבה מאנשי מצרים נפלו בשמען את צעקותיו של יהודה. אז רמז יוסף למנשה ושם ידו על כתפו של יהודה, ושיכך כיסו. וכשראה יוסף ששכך כעסו של יהודה כי הכיר הדבר על פי צבע פניו של יהודה התחיל לפייסו והבטיח לתת לו את בנימין, בתנאי שיביאו לו את אחיו מאמו אמר סיפרתם לי שירד למצרים ואם כן אולי תחפשוהו ותביאוהו עלי ואקחו לעבד במקום בנימין שאי אפשר לי להחזיק בבנימין מאחר שאתה ערבת לו ואילו השני מאחר שלא ערבת לו לא איכפת לך עליו ותוכל לילך לדרכך כעס שמעון ואמר וכי לא אמרנו לך שאין אנו יודעים אחיו של בנימין היכן הוא אם חי הוא או מת אם כן איך אתה מבקש מאתנו דבר שאינו בידנו. וי’א שהשבטים בראותם כל זה שיערו בנפשם שזהו יוסף אבל לא  ידעו בבירור ואילו יהודה ידע כן בבירור וחיכה בסבלנות לראות איך יפול דבר ועוד יש לפרש שכל אדם צריך לומר לעצמו איך אעלה אל אבי (ביום הדין) והנער איננו איתי (אלו הבנים שלנו שצריך לחנך אותם לתורה ומצוות .

ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו (ויגש מה-א)

ועד אז לא רצה יוסף להתוודע אל אחיו שהיה חושש שמא יהרגוהו כדי שלא יתביישו אבל עכשיו ששמע שהם מתכוונים להרוס עיר אמר יוסף, מוטב שאהרג ובלבד שלא תיחרב עיר שלמה כי עכשיו שהם זועמים כ"כ לא איפטר מהם ע’’י זה שאתן להם את בנימין ועוד על פי מה שכתבנו בפרשת מקץ שכל המהומה הזאת לא עשה יוסף כדי לצער את אחיו או להנקם מהם ח"ו אלא לבון אם הם אוהבים אותו כי לפי ההנהגה שלהם עם בנימין למד על עצמו שראה עד כמה משתדל יהודה לטובת בנימין ושם נפשו בכפו כדי להצילו אז ידע שיש להם לב טוב כלפי בני רחל, ולכן החליט להתודע אליהם. ויש אומרים שירד מלאך בדמותו של יוסף והוא שגרם להם את כל הצער הזה. כדי שצער זה יהיה להם כפרה על מכירת יוסף.

הוציאו כל איש מעלי ר"ל שהיו שם הרבה מצרים ומאשני פרעה, וכולם ביקשו ממנו לחון את בנימין בשומעם את דברי יהודה שהסביר כי אביו עלול למות מחמת צער וכך נפלו כל אותם האנשים לרגליל יוסף וכל אחד הפציר בו מצד אחר עד שלא היה יכול יוסף לסבול האנשים שהיו שם ולכן דבר אל עבדיו בכעס שיוציאו כל איש זר מעליו כי לא רצה לבייש את אחיו. ולא רצה להודיע להם פתאום שהוא יוסף כי בודאי היו מתים מרוב צער. וכך הזהירו חז"ל שאם אדם היה נעדר מביתו זמן רב, אסור לו להופיע פתאום בביתו, שהוא יכול לסכן בזה נפשות בני ביתו בראותם אותו בליל שיתכוננו לכך. לכן התחיל יוסף בדברים לאמר זה שאמרתם שאחיו של בנימין מת האם זה בטוח או לא. אמרו השבטים כן אדוני הוא מת. אמר להם יוסף כיצד אתם מדברים שקרים והרי מכרתם אותו, אם כן מהיכן אתם יודעים שהוא מת ואני קניתי אותו כעבד ועכשיו אקרא אותו והתחיל לקרוא בקול גדול יוסף בן יעקב בא לכאן! יוסף בן יעקב בא לכאן ודבר עם אחיך! והשבטים התחילו להסתכל לכל ד’ הרוחות לראות בואו וכשראה יוסף שדעתם נחה קצת אמר להם לאן אתם מסתכלים שם  אני יוסף אחיכם האמיתי העוד אבי חי?

ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו (ויגש מה-ג)

עד שטחו פניהם בקרקע. ומכאן למדו לנו חכמים לקח באומרם: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. והרי יוסף קטן שבשבטים היה, ובכל זאת לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, עאכ"ו כשמלך מלכי המלכים הקב"ה שהאדם עתיד ליתן לו דין וחשבון על כל מעשיו. וכשיקרא לו הקב"ה וישאלו: למה לא קבעת עתים לתורה בכל יום, ולמה לא היית זהיר ללבוש ארבע כנפות כל יום. ולמה היית מדבר בתוך בית הכנסת שהוא מקום קודש שהשכינה שורה בו, וכיצד העזת לישבע בשם ה’ ובתורה הקדושה ולדבר לשון הרע,ולגנוב ולעשוק ממון אחרים, או לקחת בגדו במשכון וציערת אותו עד ששילם לך, וכדומה משאר העבירות שהעולם דש בהם, עד שנשכחו מלב, בודאי לא יעצור האדם כוח לעמוד בפני הקב"ה. והשבטים נצטערו כל כך שנפלו ממש מתים, ועשה הקב"ה נס וחיו. (מעם לועז)

במשנה באבות (פ"ג, מ"א) "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". לכאורה דין וחשבון אינם בסדר הנכון? שהרי קודם יש לעשות את החשבון ורק לאחר מכן ניתן לחרוץ את הדין? וא"כ התנא היה צריך לומר חשבון ודין?

אלא כאשר נשמתו של אדם עולה לאחר אריכות ימים לעוה"ב האמת, ועומד ליתן דין על מעשיו בעוה"ז, עוברים מלאכים ושואלים אותו: רבי יהודי! אולי יש לך זמן עבורנו? אנו זקוקים לשכל ישר שיחוה את דעתו הצודקת בענין מסובך שלפנינו, ואז האדם חושב שבאו לכתובת המדוייקת, ושוטחים לפני אותה הנשמה את סיפורה המורכב, בו זקוקים לשיפוט צדק ללא משוא פנים, ואכן הנשמה עושה כמיטב כושר שיפוטה ופוסקת את דינה, ואז לאחר פסק הדין, מתברר שהוא עצמו שימש כשופט של עצמו, ויוצא שבמו פיו פסק לעצמו את דינו. ולכן אומר התנא דווקא הסדר יהיה "דין וחשבון" קודם פוסק האדם בעולם האמת את דינו ואז נערך החשבון. (מאמר אפרים)

ונסיים בדוגמא נוספת: כאשר נשלח נתן הנביא במצוות ה’ להוכיח את דוד המלך על חטא בת שבע ולהודיעו מה ענשו, הוא רצה שדוד עצמו יפסוק את דינו לכן הוא מעמיד פנים כקובל לפני המלך על אותו עשיר שלקח את כבשת הרש, דוד המלך לא הבין כי משל הוא ופסק בחרון אף את דינו של האיש שעשה את הרעה, אחרי שנתן הנביא חושף את הנמשל: "אתה האיש!" לא נותר לו לדוד אלא להגיב בתגובה יחידה האפשרית לאדם מוסרי איש אמת: "חטאתי לה’"!

ולכן ר"א כשהיה מגיע לפסוק "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו", היה מתפרץ בבכי ואומר: ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקב"ה על אחת כמה וכמה.

אומר החפץ חיים אחי יוסף עומדים תוהים ומשתאים על כל מה שהתרחש עמם עשרים ושתיים שנה איך הגיעו למצב כזה של מכירה, ומדוע יוסף מתנפל עליהם בעלילה שהם מרגלים, ומדוע הניח את שמעון בבור, ומי החזיר להם הכסף בחזרה, ומדוע רוצה הוא את בנימין, ואיך יתכן שבנימין גנב את הגביע, שאלות וספקות שהיו בהם זמן רב ולא היו להם תשובות, עד שיוסף הצדיק בא ואמר שתי מילים "אני יוסף", הכל הוברר להם הבינו שהמכירה היתה בשביל רצונו של הקב"ה שיוסף יכלכל אותנו בזמן הרעב, ולכן הבינו את כל השאלות, כך אומר הח"ח לעתיד לבוא יבוא הקב"ה ויאמר אני ה’, ואז יוברר לאדם כל ספקותיו של אדם, ישנם לפעמים לאנשים מסויימים שאלות רבות מדוע קרה לי כך ולמה הקב"ה עשה לנו כך, שאלות וספקות במשך שנים, אולם לעתיד לבוא יבוא הקב"ה ויאמר אני ה’ ויובן לאדם כל דבר וכל ספק.

ובאמת שרבינו האר"י גילה את סוד הגלגול שעי"ז הרבה קושיות מתיישבים וכמו שאומר רבינו יוסף חיים, על הפסוק בתהילים "כל רעמך בגלגל", מבאר זאת כל תרעומת ותרעומת שיש לך תלהו בגלגל ז"א בתורת הגילגול.

וכמו שמובא מעשה העתיקו הרב שער יוסף דף נג שבימי רבינו האר"י, היה בחור אחד שהיה שמו שמעון, שהיה עם הארץ מדאורייתא ומדרבנן, והגיע לעיר הקודש צפת כדי להתקבל בישיבה, אולם כבר לאחר מבחן קצר הבחינו בו שאינו ברמה של הישיבה, וכך השיבהו ריקם עד שהגיע לישיבתו של רבי אברהם אנג’ל והגאון הסכים לקבלו בתור שמש, הלה הסכים, וכך נהגו לקראתו בפי כל שמעון השמש, וזה היה מנהגו לשמש את ת"ח והיה עונה אמן וקדושה. לימים אשת רבי אברהם אנג’ל חלתה ונטתה למות קראה לבתה שהיה באותו זמן עומדת בפגישות כדי להנשא וצוותה עליה, את לא נישאת לשום בחור ללא שאבוא בחלומך ואתן לך את הסכמתי, נאותה אותה בחורה, וכך נפטרה אמה לבית עולמה. לאחר שנה, אביה הציע לה בחורים רבים היתה יוצאת עימם פעם פעמים ולאחר מכן שוללת זאת, אביה הביא עוד בחורים ואת כולם היתה שוללת, עד שאביה כעס ושאל את בתו מדוע את עושה זאת?

והלא כל הבחורים שהצעתי לך, עילויים הם!? השיבה הבת: אבי! באמת רצוני להנשא להם אבל אמא באה בחלום ואומרת אינני מסכימה שתנשאי לשום בחור כי אם לשמעון השמש וזו אין רצוני, אמר אביה, באמת שגם לי אמך באה בחלום ואומרת לי שתנשאי לשמעון השמש. בואי ונלך לרבינו האר"י ונשאלהו לפשר הדבר.

הלכו שניהם לבית הרב, ודפקו בדלת, יצא רבינו האר"י לקראתם בקריאת שלום, בטרם שפתח את פיו רבי אברהם אמר רבינו האר"י, מזל טוב, שמעון השמש זה החתן לבתך.

כמובן רבי אברהם לא סירב לדברי רבינו האר"י וקבעו זמן נישואין, הדבר היה לפלא בעיני העם, אבל ידעו שזה דבר רבינו האר"י. לאחר זמן בת זו התעברה והתקשתה בלידתה ומתה והביאה בן לעולם, כמובן שרבי אברהם היה בצער גדול ממות בתו, אבל לא עברו שלושים יום וכבר החתן שמעון השמש בא לרבי אברהם ואמר לו הינך חייב לי דירה וכסף ועליך לשלם לי. וכמובן רבי אבהרם התרגש מאד היתכן?! אשתי מתה, ובתי מתה, ועשינו טובה שלקחנו את שמעון השמש לחתן וכעת כך מתנהג עמנו? אמר אלך לרבינו האר"י כדי לשפוך לבי.

כאשר הגיע לרבינו האר"י לפני שפתח פיו, רבינו האר"י אמר רצוני לספר לך סיפור, אמר רבי אברהם בבקשה, פתח רבינו האר"י את פיו וסיפר שהיה זוג שנישאו שהיו חיים תחילה בשלום כזוג יונים, אולם לאחר מכן נשאו אחד את השני, האשה כל הזמן רצתה להתגרש אך נענתה בסירוב מצד בעלה, עד שהגיעו מים עד נפש, יעצו לה הרי את כעת מעוברת הרגי את עוברך ותטילי האשמה במות העובר, על בעלך. וכך היה אשה זו עשתה זאת, הלכה לרופא. הרופא נתן חוות דעת שהעובר מת מחבלה ומכות, וע"פ זה הלכה לבי"ד. הרב שראה כך חייב את הבעל לגרשה ואף לתת לה כסף רב. לאחר שנפטרו זוג זה וכן אותו הרב באו לשמים ואז דנו אותם כך: כיון שהאשה, היא הרגה את העובר, ולכן צריכה היא לבוא בגלגול והעובר ימיתה, ודע לך שהזוג הזה לא פחות ולא יותר זה שמעון השמש ובתך ולכן זה היה התיקון שבתך דווקא תנשא לאותו שמעון ולכן עוברה המיתה. ודע לך שאב"ד שדנם דין לא אמת זה אתה רבי אברהם, ולכן כעת אתה באתה בגלגול לשלם לשמעון השמש את מה שהוצאת ממנו בגלגול הקודם כסף רב שלא בצדק. אמר לו רבינו האר"י עכשיו אתה מבין. אמר רבי אברהם משפטי ה’ אמת וקבל עליו הדין. וזהו שאומר החפץ חיים, לעת"ל יאמר הקב"ה שתי מילים "אני ה’", ואז יוברר הכל, כעין מה שיוסף אמר "אני יוסף", ואז כל הגלגל לאחור הובאר לשבטים.

וכותב הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל העולם הזה דומה לנוסע באוטובוס יש נוסעים שיורדים בתחנה ראשונה ויש בתחנה שנייה ויש בתחנה סופית. ושוטה הוא האדם שיאמר למה הנוסע ירד בתחנה ראשונה הרי שילם כמו כולם, אבל יאמרו לו ריקא שכמוך אדם זה הולך לעסקיו וזה המקום שצריך לירד, כך בעוה"ז יש אנשים שמתים ל"ע בגיל צעיר ויש בגיל מבוגר והכל כמובן משום שהצעיר בא בגלגול וכבר תיקן את כל מה שהיה צריך.

לדוגמא אדם ניכתב לו לחיות שמונים שנה הגיע לגיל 65 ללא תשובה נפטר וירד גילגול וחי עד גיל 15 בתשובה ונפטר יוצא ששני הגלגולים יחד הגיע למנין שמונים כמו שניכתב לו בהתחלה שנאמר משפטי ה’ צדקו יחדיו, הגלגול הראשון והשני.

ובאמת שרבינו האר"י אומר שבימינו כמעט כולנו באנו בגילגול ואדם שרוצה לתקן את אשר קלקלו ידוע שהדבר הקשה ביותר שיש לו קושי לקיימו את זה הוא בא לתקן. (מאמר אפרים)

ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו (ויגש מה-ג)

אבא כהן ברדלא אומר: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה. ומה יוסף הקטן של שבטים, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו - כשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, על אחת כמה וכמה! (ב"ר פ’ צג יא).

המגיד מדובנא המשיל כאן את משלו:

משל לאדם שהיה חייב לשר העיר כסף רב עבור מיסים של כמה שנים. המושל שלח לו התראה כי אם לא ישלם את החוב למועד פלוני - יעוקל רכושו והוא יגלה מן העיר. מיד קם האיש והחל ללוות מכל קרוביו ומכריו. הוא גם גבה מלקוחותיו כספים המגיעים לו, וכדרך המלווים והפורעים, זה נתן לו כסף, וזה שטרות, חלקם טובים לפרעון וחלקם אינם שווים את הנייר שעליו הם חתומים.

יום אחד לפני המועד הנקוב ישב האיש לפני שולחנו, ערך את כל הכסף שגייס, והתחיל לערוך חשבון: הכסף המזומן כך וכך... אמר לו בנו: "אבא, שטר זה כבר יצא מן המחזור!"

"ומה בכך?", אמר לו האב, "בין כל השטרות גם שטר כסף זה ייחשב..."

"ושטרות אלו כמדומני שהם מזוייפים!" הוסיף הבן. התבונן בהם האב, והצבע אזל מפניו: אכן רימוהו, אבל מיד התעשת ואמר: "הבלים, מי ישים לכך לב." כעת ערך את סיכום שטרות החוב: הוא נטל שטר אחר שטר ורשם לעמו את סכום הכסף הנקוב בו. אמר לו הבן: "אבא, בשטר זה חסרה החתימה!"

"לא נורא," ביטל האב את דבריו.

"ושטר זה תאריך פדיונו רק בעוד שנה!", אמר לו הבן.

"אז מה?" הגיב האב.

"אבא," הוסיף הבן לומר, "בשטר זה חסרה הסבה".

האב נשא עיניו מטורי המספרים שלפניו ונעץ בבנו מבט מקפיא: "מה לך כי נטפלת לכסף ולשטרות, כלום החלטת למרר את חיי? אני אסתדר ודי! איני חפץ לשמוע עוד מלה!"

שתק הבן.

קם האב והרהר בלבו: כאילו לא די לו בצרות האחרות, כאילו לא די לו בכך שעדיין חסר לו סכום נכבד והשלמת הפרעון, כאילו לא די בדאגה מנין יקח כספים להפרוע את הלוואות שנטל, עוד החליט בנו לרדת לחייו!

נכלם הבן והחליט לא לדבר עוד.

למחרת היום פנה האב אל ארמון השר וצרור הכסף בידו. הוא עלה במדרגות השיש ונשאל לרצונו על ידי אנשי המשמר. אחד הזקיפים ליווהו דרך המסדרונות האפלוליים. דלת הלשכה נפתחה ולעיניו נגלה השר שם על כסאו הרם לבוש בגדי השרד. יועציו ישבו לצידו דמומים.

השר נתן בו מבט מקפיא ואמר: "ובכן, הבא נראה!" נאמר לו להוציא את השטרות אחד לאחד ולהגישם לשר. המזכיר שלידו רשם את הסכומים והגזבר מן העבר השני קיבל את השטרות מיד השר.

"ומה זה?", שאל השר.

היה זה השטר שיצא מן המחזור. בחדר השתררה דממה. "המשך!", אמר השר.

הוא המשיך להגיש את השטרות ולפתע נשא השר את אחד השטרות אל האור. היה זה השטר המזוייף.

"היודע אתה מה עונשו של מי שמחזיק שטר מזוייף?"

האיש נדם. בכאב נזכר כיצד ענה אמש לבנו. היכן הוא ביטחונו עתה? היכן תשובותיו?

הכיצד אמר "הבלים", "אין זה נורא", זה יעבור"... לא, זה לא עובר, ובאמתחתו עוד מפצים השטרות חסרי החתימה, נעדרי ההסבה, והשטר שתאריכו בשנה הבאה. לא, זה לא יעבור. ובכלל, אין לו את כל הסכום. מדוע בא בכלל, מדוע אין האדמה פוצה את פיה לבלוע...

"ובכן", אמר השר, מושיט את ידו ולקבל את השטר הבא. הביא הביט בשטר הבא בתור, ולחרדתו הבחין בעוד שטר מזוייף והתעלף... עד כאן המשל.

והדבר נורא: הנה גם השבטים האחים הקדושים, בוודאי היו להם טעמים כבדי משקל שהצדיקו לעשות מה שעשו ליוסף. יתירה מכך: השכינה השתתפה והסכימה עמם. הן סוף סוף מדובר בקדושי עליון! ובכל אופן, כשעמדו פתאום לפני יוסף והוא אמר להם "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" - נאלמו פתאום וכל התירוצים פרחו ואינם. "ולא יכלו לענות אותו דבר".

ואך אנחנו עצמנו נראה?

האם אנו יודעים כיצד נראות המצוות שלנו, שלא לדבר על העבירות ואיך נראית התפילות, הברכות, כיצד נראה לימוד התורה, ואיך מנוצל יום השבת...

אבל כולנו מצטדקים בלבנו: זה יעבור, לא ידקדקו כל כך, זה לא נורא... ואם מישהו מנסה להעיר את תשומת לבנו לטובתנו, הוא נחשב למוכיח בשער, לחוזה שחורות, לפאנאטי קיצוני, מציק ומפריע.

אבל כשנתייצב שם, במרום, לבדנו לפני בורא עולם ומעשינו יפורטו אחד לאחד, יוקרן הכל באמת לגמרי עם כל הפנימיות של כל מעשה ומעשה, מכשול ועבירה, בסתר ובגלוי, באונס וברצון, מה נאמר אז?

אוי! אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה! (ספר "שערי ארמון" לוקט מאור דניאל)

ובבראשית רבה (צ"ג, י) אמרו אמר ר’ אבא ברדלא: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, בלעם חכם האומות לא יכל לעמוד בפני תוכחת אתונו, יוסף קטן של שבטים לא יכלו אחיו לעמוד בתוכחתו, כשיבוא הקב"ה ויוכיח לכל אחד ואחד עאכ"ו.

דבר החסידות – פרשת ויגש

ב"ה

דבר החסידות – פרשת ויגש

 

עול תורה כתחליף לעול הגויים

 

מסופר, שפעם נכנס גביר למעונו של ה'חפץ חיים' והתלונן שלא נותנים לו מנוחה: הוא רוצה לנוח בצהריים – דופקים לו בדלת ומבקשים צדקה, הוא רוצה ללכת לישון בערב – באים להתרים אותו לישיבה, ולאן שהוא הולך רודפים אחריו הקבצנים...

השיב לו החפץ חיים:

דוד המלך אמר בתהילים (כג, ו) "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". ונשאלת השאלה: מדוע לא השתמש דוד בביטוי יותר נעים; ישיגוני, יגיעוני וכדו', הרי 'רדיפה' הוא בד"כ ביטוי שלילי?

אלא, הסביר ה'חפץ חיים': אדם לעמל יולד! כל אחד צריך לעבור 'רדיפות' בחיים. ועל כך ביקש דוד המלך שכל הרדיפות שלו יהיו שמבקשים ממנו "טוב וחסד", לתת לצדקה, ולא ח"ו דברים שליליים...

(הרעיון לסיפור, בגירסא שונה מעט, מדרשתו של הרב שניאור אשכנזי, ויחי תשע"ט)

 

~~~

בסיום פרשתנו (מז, כז) נאמר: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד".

והנה, בברית בין הבתרים נגזר "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (לך יג, טו), ומפרש רש"י "משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה", כלומר, מחשבים את הזמן מהרגע שהיה לאברהם זרע (יצחק) והוא גר בארץ 'לא להם' (כי טרם ניתנה להם הארץ).

אבל קשה להבין:

הרי בתקופה הראשונה שבני ישראל ירדו למצרים היו שנים טובות שהם ישבו באופן של "ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" (וכן לפני זה בארץ כנען), ואיך היא נחשבת כחלק מהזמן של "ועבדום ועינו אותם"?

אלא הדבר יובן ע"פ מה שמבאר אדמו"ר הזקן בתורה אור (ר"פ שמות) שכל העבודות שישראל השתעבדו בגלות מצרים "בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו'" יש גם בעבודה הרוחנית בעסק התורה, וכמו שנאמר בזהר (ח"ג קנג, א) "בחומר – דא קל וחומר, ובלבנים – דא ליבון הלכתא, ובכל עבודה בשדה – דא ברייתא".

וע"פ זה ניתן להסביר בענייננו:

כאשר הגיעו בנ"י לארץ גושן הרי כפי שנאמר בפרשתנו (מו, כח) "ואת יהודה שלח לפניו להורות לפניו גושנה" – "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה" (רש"י), ולכן, היגיעה בתורה היתה תחליף לעבודה הקשה שנגזרה עליהם, כי קיימו "בחומר ובלבנים" בקל-וחומר וליבון הלכה!

[על דרך מאמר המשנה (אבות פ"ג מ"ה) "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ"]

וזה הפירוש "ויאחזו בה" – שבנ"י הכירו בכך שזוהי האחוזה שלהם, והם מתנהגים בה כפי שהם רוצים, ואינם נתונים תחת שעבוד מצרים, לכן "ויפרו וירבו מאוד" ולא סבלו מעול הגלות.

רק כאשר "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא", אחרי פטירת יעקב ובניו, כאשר החלו בניהם להתרפות מלימוד התורה* – החל שעבוד מצרים במובן הגשמי [כהמשך המשנה הנ"ל "וכל הפורק ממנו עול תורה כו'"], אבל לפני זה (וכן בימי יצחק ויעקב בארץ כנען) היו משועבדים לתורה בארץ לא להם.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טו, ויגש שיחה ד, סעיף ד-ז (עמ' 408 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 439 ואילך)העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תרו-ז [ההסבר בנוגע לזמן שהותם של האבות והשבטים בארץ כנען לא מפורש בשיחה והוא ע"פ שיעור הרב שניאור אשכנזי, ויחי תשע"ט].

 

______________

*)  וכפי שמאריך ב"כלי יקר" (ר"פ שמות) איך שהמצרים גרמו לבנ"י להשתעבד לחטאת מצרים, "כי הול"ל וירעו לנו המצרים אלא נקט אותנו לומר שהמצרים עשו אותנו רעים וחטאים לה' וע"י זה ויענונו . . הבה נתחכמה לו היינו בנכליהם אשר נכלו להם, להחטיאם, וישימו עליו שרי מסים להעלות מס לכומרי ע"ז, כי זה דומה כאילו עבדו ע"ז ממש" – ע"ש בארוכה.

דבר החסידות – פרשת ויגש

ב"ה

דבר החסידות – פרשת ויגש

 

עול תורה כתחליף לעול הגויים

 

מסופר, שפעם נכנס גביר למעונו של ה'חפץ חיים' והתלונן שלא נותנים לו מנוחה: הוא רוצה לנוח בצהריים – דופקים לו בדלת ומבקשים צדקה, הוא רוצה ללכת לישון בערב – באים להתרים אותו לישיבה, ולאן שהוא הולך רודפים אחריו הקבצנים...

השיב לו החפץ חיים:

דוד המלך אמר בתהילים (כג, ו) "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". ונשאלת השאלה: מדוע לא השתמש דוד בביטוי יותר נעים; ישיגוני, יגיעוני וכדו', הרי 'רדיפה' הוא בד"כ ביטוי שלילי?

אלא, הסביר ה'חפץ חיים': אדם לעמל יולד! כל אחד צריך לעבור 'רדיפות' בחיים. ועל כך ביקש דוד המלך שכל הרדיפות שלו יהיו שמבקשים ממנו "טוב וחסד", לתת לצדקה, ולא ח"ו דברים שליליים...

(הרעיון לסיפור, בגירסא שונה מעט, מדרשתו של הרב שניאור אשכנזי, ויחי תשע"ט)

 

~~~

בסיום פרשתנו (מז, כז) נאמר: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד".

והנה, בברית בין הבתרים נגזר "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (לך יג, טו), ומפרש רש"י "משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה", כלומר, מחשבים את הזמן מהרגע שהיה לאברהם זרע (יצחק) והוא גר בארץ 'לא להם' (כי טרם ניתנה להם הארץ).

אבל קשה להבין:

הרי בתקופה הראשונה שבני ישראל ירדו למצרים היו שנים טובות שהם ישבו באופן של "ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" (וכן לפני זה בארץ כנען), ואיך היא נחשבת כחלק מהזמן של "ועבדום ועינו אותם"?

אלא הדבר יובן ע"פ מה שמבאר אדמו"ר הזקן בתורה אור (ר"פ שמות) שכל העבודות שישראל השתעבדו בגלות מצרים "בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו'" יש גם בעבודה הרוחנית בעסק התורה, וכמו שנאמר בזהר (ח"ג קנג, א) "בחומר – דא קל וחומר, ובלבנים – דא ליבון הלכתא, ובכל עבודה בשדה – דא ברייתא".

וע"פ זה ניתן להסביר בענייננו:

כאשר הגיעו בנ"י לארץ גושן הרי כפי שנאמר בפרשתנו (מו, כח) "ואת יהודה שלח לפניו להורות לפניו גושנה" – "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה" (רש"י), ולכן, היגיעה בתורה היתה תחליף לעבודה הקשה שנגזרה עליהם, כי קיימו "בחומר ובלבנים" בקל-וחומר וליבון הלכה!

[על דרך מאמר המשנה (אבות פ"ג מ"ה) "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ"]

וזה הפירוש "ויאחזו בה" – שבנ"י הכירו בכך שזוהי האחוזה שלהם, והם מתנהגים בה כפי שהם רוצים, ואינם נתונים תחת שעבוד מצרים, לכן "ויפרו וירבו מאוד" ולא סבלו מעול הגלות.

רק כאשר "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא", אחרי פטירת יעקב ובניו, כאשר החלו בניהם להתרפות מלימוד התורה* – החל שעבוד מצרים במובן הגשמי [כהמשך המשנה הנ"ל "וכל הפורק ממנו עול תורה כו'"], אבל לפני זה (וכן בימי יצחק ויעקב בארץ כנען) היו משועבדים לתורה בארץ לא להם.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טו, ויגש שיחה ד, סעיף ד-ז (עמ' 408 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 439 ואילך)העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תרו-ז [ההסבר בנוגע לזמן שהותם של האבות והשבטים בארץ כנען לא מפורש בשיחה והוא ע"פ שיעור הרב שניאור אשכנזי, ויחי תשע"ט].

 

______________

*)  וכפי שמאריך ב"כלי יקר" (ר"פ שמות) איך שהמצרים גרמו לבנ"י להשתעבד לחטאת מצרים, "כי הול"ל וירעו לנו המצרים אלא נקט אותנו לומר שהמצרים עשו אותנו רעים וחטאים לה' וע"י זה ויענונו . . הבה נתחכמה לו היינו בנכליהם אשר נכלו להם, להחטיאם, וישימו עליו שרי מסים להעלות מס לכומרי ע"ז, כי זה דומה כאילו עבדו ע"ז ממש" – ע"ש בארוכה.