חומש דברים

דבר החסידות – פרשת שופטים

ב"ה

דבר החסידות – פרשת שופטים

 

צריך לצאת לשדה...

בסיום פרשתנו מופיעה פרשת עגלה ערופה; שאם נמצא חלל נופל בשדה ולא נודע מי הכהו – יוצאים זקני העיר הקרובה, עורפים עגלת בקר בנחל ומכריזים ואומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה וגו'".

התורה היא הרי נצחית בכל הזמנים ובכל המקומות. ואם כן, מהו הלימוד וההוראה מפרשה זו לימינו, כאשר כבר לא נוהג דין "עגלה ערופה"?

אומר הרבי:

כאשר מוצאים "חלל" ברוחניות; והוא "נופל בשדה" – שמשמעות העניין שהוא קשור עם עשיו "איש שדה" – יכולים לטעון: וכי מי ביקש ממנו להיות בשדה? היה עליו להימצא בעיר – מקום יישוב (וברוחניות – מקום מושב "אדם העליון"), בסביבה של תורה ויראת שמים, ומדוע עלי להתעסק איתו?

על כך באה התורה ואומרת: שיש לזה שייכות לא רק לתושביהעיר הקרובה אל החלל, אלא גם לזקני העיר, ועד שזה נוגע ל"מיוחדים שבזקניך" – אלו סנהדרי גדולה (רש"י) שהם כולם צריכים לצאת אליו אל השדה!

וזקני העיר צריכים להכריז "ידינו לא שפכו את הדם הזה" כפירוש חז"ל: "לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה" (רש"י). כלומר, שנתנו ליהודי הזה 'צידה לדרך': מזונות – הרומזים עלתורה, "ותורתך בתוך מעי" (תהלים מ, ט) ולבושים – הרומזים על מצוות (תדבא"ר פכ"ז) המגינים על האדם גם ב"שדה עשיו", בחושך הגלות, ובכל מצב שלא יתדרדר.

וזוהי ההוראה לכל יהודי בימינו אלו ובפרט בימי חודש אלול: שצריך לצאת במקום מושבי בני ישראל, גם במקום שאינו סביבה של תומ"צ ("שדה") ולעורר אותם שבזמן אלול נמצא המלך – הקב"ה – "בשדה" והוא מקבל כל אחד ובכל מצב "בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם" (כלשון אדמו"ר הזקן בלקו"ת ראה לב, א), וזה גופא מסייע ליהודי לצאת מהמעמד ומצב של 'שדה' שבו הוא נמצא.

וכאו"א נכתב ונחתם לאלתר בספרן של צדיקים גמורים.

 

שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כד שופטים שיחה ד ס"ח (עמ' 129 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 152 ואילך). הרעיון לעיבוד בסיוע 'מעיין חי' ח"ה עמ' 84 ואילך.