בזכות נשים צדקניות

הערה אחת ויחידה

מספרת הרבנית בקשי דורון תחי':

מעולם לא הערתי לבנות ישראל על צניעותן, פרט לפעם אחת ויחידה:
היה זה כשראיתי שתי בנות ישראל, טובות לב, עדינות, יפהפיות, שהלבוש שעליהן היה מאוד מאוד לא מתאים.
הדבר כאב לי. ראו שהן בנות טובות כל כך!
ניגשתי אליהן ואמרתי להן:
אתן כל כך יפות, בנות כל כך טובות! חבל שהגוף היפה שלכן יהיה רכוש ציבורי, שכל אחד ואפילו ערבי יהנה ממנו!
אם יש לנו יהלום יקר, אנחנו מצפינים אותו ושומרים עליו: לכן גם הגוף שלכן הוא נרתיק לנשמה יקרה וצריך לשמור עליו ולכבד אותו.
אמרתי להן: אמנם אינני מכירה אתכן אישית, אבל חבל לי עליכן!
הבנות קיבלו את המסר, שהגיע ממקום של אהבה, כי מילים היוצאות מן הלב - נכנסות אל הלב! הן הפתיעו את הרבנית בתגובתן, הודו לה וחיבקו אותה בשמחה.
ומסיימת הרבנית תחי' בתפילה, שיאיר הקב"ה את עיננו באור האמת.

 

 

 

פרשת "פנחס" - נשים למטבח? - ניר אביעד

פרשת "פנחס" - נשים למטבח? - ניר אביעד

פרשתינו מתארת, בין היתר, את כללי חלוקת אדמת ארץ ישראל לשבטים ולמשפחות, כאשר על פי ה"חוקים היבשים" חמשת בנות צלופחד, שטרם התחתנו ושאביהן מת במדבר ולא הותיר בנים, לא היו אמורות לקבל כלל נחלה, ועל כן בצעד דרמטי וחריג הן באו יחדיו לפני משה ונכבדי העם וטענו כי מצב זה פוגע בהן. משה העביר את טענתן לקב"ה ותשובת ה' הייתה כי אכן הבנות צודקות ("כן בנות צלופחד דוברות") וכי יש לתת גם להן נחלה. כפועל יוצא מהסיפור, הקב"ה הוסיף בתורה מצווה לפיה גם במקרים עתידיים דומים – תעבור הנחלה לבנות.

סיפור בקשתן והדרך האצילית שעשו זאת יכולים להוות דוגמא לכולנו גם במציאות חיינו כאן ועכשיו. בדרכן הייחודית הן שילבו אומץ, ענווה, רוך ואהבת הארץ, ולכן היוו ומהוות מודל לנשים רבות בכל הדורות הפעילות למען קידום מעמדן של נשים. יש שמגדילים ואומרים שהן היו הפמיניסטיות הראשונות בהיסטוריה, משום שהן היו אסרטיביות והעזו לבקש מעל ומעבר למה שניתן היה לצפות שיינתן לנשים בדורן.

מסיפור בנות צלופחד עולה ומתבהר יחודו של הכוח הנשי והחשיבות הגדולה שנותנת התורה והיהדות בכלל לנשים.

בקרב הציבור החילוני רווחת הדעה השגויה כי היהדות היא דת שוביניסטית המדכאת נשים. בנימה אישית, בתור מי שגם העולם החילוני וגם העולם הדתי מוכרים לו היטב, חשוב היה לי להפריך סברה זו מן היסוד, שכן לאורך כל הדרך היהדות מורה לכל גבר להתייחס לאשתו בכבוד מלכים.
זה נכון שבשולי השוליים של ציבורים דתיים מסוימים יש תופעות פסולות שיש לגנותן בכל תוקף ולגרום להפסקתן, אולם הפער בין מה שמציגה התקשורת, בעלת האג'נדה המאוד מגמתית, לבין המציאות הוא א-ד-י-ר. אם יש משהו שהיהדות מחנכת אותנו, הגברים, זה האדרתן של הנשים ולא הדרתן. כל פגיעה ו/או הפחתה כזו או אחרת מכבודן מנוגדת לחלוטין לרוח היהדות. כשהתחתנתי אמר לי הרב: "תפקידך בעולם מעתה ואילך הוא אחד – לגרום לאשתך להרגיש מלכה", ואת זה אמור כל גבר יהודי ליישם בכל יום מחדש.
הסיפור של בנות צלופחד הוא סיפור של פמיניזם בריא ועצם הימצאותו בספר הספרים, בו לכל מילה ואות חשיבות אדירה, מרמזת כי בערך של קידום מעמד האישה יש שורש רוחני גבוה וגרעין של אמת אלוקית, אולם להבדיל מזרמים שונים של הפמיניזם המודרני, בו יש נשים ששמו לעצמן מטרה לבעוט בכל מוסכמה, "לשחוט כל פרה קדושה" ולאמץ לעצמן התנהגויות גבריות, בנות צלופחד מודעות לכוחן הנשי של רוך וסבלנות ונעזרות דווקא בו כדי להתקדם.

לכל מין יש את היתרונות והמעלות שלו, כמו גם את החסרונות והחולשות. הערך השלם נוצר רק מחיבור בין השניים ולא מניסיון אבוד מראש להידמות אחד לשני במטרה להפחית את התלות ההדדית. היהדות אינה רואה את האישה כחיקוי של הגבר. היא רואה בכל אחד מהם 'חצי', שיוצרים ביחד שלמות, כפי שנכתב בפרשת "בראשית": ''זכר ונקבה בראם... ויקרא שמם אדם'' – רק ביחד, כאשר כל אחד מבטא את מי ומה שהוא באמת, הם אדם שלם.
במשנה נכתב: "נתן הקב"ה בינה יתרה באשה יותר מאשר באיש". האישה זכתה לאינטואיציה עמוקה וחדה הרבה יותר מאשר הגבר ("אינטואיציה נשית"). לנשים לרוב יש יכולת להתחבר למקומות פנימיים בתוך עצמן ולהבין דברים בהיבטים ומימדים שונים שהם מעבר להגיון הקר והשכלתני עליו מתבססים הגברים. הדוגמא הבולטת ביותר לכך מסיפורי התורה היא הקריאה של הקב"ה לאברהם אבינו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". הקב"ה ידע שבסוגיות מסוימות אפילו אברהם, הגדול שבגדולים, לא יצליח להתחבר לעומק הדברים ואילו דווקא שרה תהיה זו שתצליח לראות את הרבדים הפנימיים ולקבל את ההחלטות הנכונות. אל סיפור זה מתווספות כמובן, בין היתר, העובדות שרבקה פירשה נכון יותר מיצחק את המעשים והאופי של יעקב ועשו, שבזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצריים, שבחטא העגל הנשים סירבו להשתתף, שבחטא המרגלים רק הגברים היו אלה שבכו והשמיצו את ארץ ישראל ושלעתיד לבוא הקב"ה לא ייעתר לתפילת האבות בבקשה לגאול את עם ישראל מלבד לתפילת רחל, שכל הלכות התפילה נלמדות דווקא מחנה ועוד כהנה וכהנה התייחסויות מקראיות המדגישות את מעלתן של הנשים.

המהר"ל מפראג מבאר כי האישה נבראה בטבעה רוחנית, עדינה ושלמה יותר מהגבר. זו למעשה הסיבה שהנשים פטורות מלימוד תורה ומחלק מהמצוות, שכן התורה נועדה לזכך את האדם וליישר את מידותיו, כפי שמלמדת הגמרא באומרה: "בראתי יצר הרע, בראתי תורת תבלין", כלומר התורה היא תבלין (=תרופה) ליצר הרע. הגברים באופן כללי נבראו מגושמים יותר ועל כן הם זקוקים לעמל וליגיעה מרובים יותר כדי להגיע לתיקון.

וברשותכם, עוד מילה על הקשקוש של התקשורת "הנאורה" שלנו על "הדרת נשים", "מדינת הלכה", "איראן זה כאן" ושאר סיסמאות ריקות מתוכן ומלאות בבורות ובארס טיפשי. כן, בחברה דתית נהוגה הפרדה בין נשים לגברים – במוסדות החינוך, באירועים חברתיים וכמובן בתפילות. הדבר נועד למנוע הסחת דעת וקשרים לא רצויים. התגמול הוא בדמות חיי משפחה יציבים, נאמנות, וחיי קדושה וטהרה. פועל יוצא הוא שיותר ילדים גדלים בבית בריא ואינם מכירים את הזעזועים הנפוצים לצערנו בעולם הרחב. גדרי הצניעות נועדו להעלות את כבודה של האישה, ולמנוע את המצב העגום בעולם המודרני, שאישה נבחנת על-פי אמות מידה חיצוניות ושטחיות בלבד. הלכות אלה מחנכות את האדם להביט פנימה אל נפשו של האדם שמולו ולא ללכת שולל אחרי החיצוניות.

למרבה הכאב יש בעלי אינטרסים זרים המנסים לחנך את עם הנצח מחדש ולהשכיח מאיתנו את השכל הישר. יחצנים ומהנדסי תודעה למיניהם, המשרתים שורה של ארגונים שונים, מעבירים דפי מסרים, שבהם המרואיינים והמגיבים מתבקשים לחזור שוב ושוב על כמה מנטרות, כדוגמת הרימו קול נגד 'הכפייה הדתית', הכניסו 'איראן' בכל משפט שני, אִמרו שוב ושוב 'מדינת הלכה' וזעקו שיש כאן 'הדרת נשים'. ההנחה היא שאם ערוצי השיח הציבורי יוצפו בשלל הסיסמאות האלה הן יתקבלו כאמיתות.

ואחרי הדברים הללו, ולמרות כל שנכתב כאן, חשוב לזכור שלמרות שהתורה עצמה מדברת על כבוד, אהבה ושיווין בין המינים, עדיין בסופו של יום באים אנשים בשר ודם לקיים אותה, וכפי שהם נופלים במקומות אחרים בגלל קטנותם, כך גם בתחום זה יש אנשים דתיים הפועלים הפוך מכוונת היצרן. יש מקומות בהן מקטינים נשים ויש בהחלט מה לשפר ולתקן, אבל חשוב שנזכור שדברים אלה, הזוכים לתהודה גדולה הרבה יותר ממקומם האמיתי, הם בשוליים, ושהם תוצר של מידות מקולקלות של אנשים ולא מרצון הבורא.

לסיכום, הניסיון לייבא את מלחמת המינים מתרבות המערב אל העולם היהודי הוא זר ושגוי. היהדות אינה "שוביניסטית" ואינה "פמיניסטית". היהדות היא בעיקר "משפחתיסטית" ואין דבר שהיא מחשיבה יותר מאשר את ערכי המשפחה, שלום הבית והעזרה והכבוד ההדדיים בין בני זוג.

שבת שלום, ניר אביעד

נשים בישראל ותפקידיהן

וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ

** גדולי ארץ ישראל וגדולי הגולה יצאו נגד היוזמה לבחירת נשים ל'אסיפת העם' בחוד ובחנית, מתוך הבנה עמוקה למעמד האשה, מעלתה ותפקידה האמיתי * בחירת אשה למלכה, למנהלת בית ספר וחברת דריקטריון, למול היוזמה הקנטרנית לבחירת נשים שומרות מצוות לכנסת * מעמד האשה היהודיה ובחירת נשים לכנסת, במאמרו של הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א **

"אשר שאלוני ידידי הנכבדים לחוות דעתי דעת תורה בדבר השתתפות נשים נבחרות בקביעות ושבת יחד ולהמתיק סוד עם הגברים הנבחרים בהנהגת הקהלה או בועד הכללי של הקהלות"-- כותב ראש גולת אריאל מרן הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצוק"ל, רבה הנערץ של וילנא ומנהיג ישראל עד השואה, ב"קול קורא" תחת הכותרת "איסור בחירת נשים להנהלת הקהילות "—"נפלאתי על זה וכי מה זו שאלה כל רב וצורב כל יודע ספר יודע שזהו נגד רוח התורה והמסורה קדושת עם ישראל וטהרת ומדת הצניעות שבו ונגד הנהגת האומה הישראלית מדור אבל לא כן חלק עם ישראל עם ד' שומרי תורה היודעים כי זאת התורה אשר באנו באש ובמים עבורה והיא יסוד קיום האומה, להם אין מקום לשאלות כהנה אשר לא שערום אבותינו ורבותינו בסדר הקהלות מלפנים" (אגרות אחיעזר עמ' רמ"ה אגרת קנא).

"קבוצת נשים חרדיות תובעת לתת נציגות לנשים החרדיות במסגרת המפלגות החרדיות" כך זועקות הכותרות. קבוצת הנשים הקטנה הקימה מפלגה וקיבלו, כמובן, את מלוא תשומת הלב מהתקשורת החילונית, החפצה לראות סדקים בחומות הבצורות של היהדות החרדית. בסוף השבוע עוררו קבוצת הנשים פרובוקציה בתקשורת החילונית, לאחר שהתרעמו על העיתונות החרדית, שאינה מוכנה, (הפלא ופלא...), לפרסם מודעות בחירות של מפלגת הנשים...

העיתונות החרדית הגיבה בשלל תגובות, אך אני, באופן אישי, נהנתי מתגובתו הכתובה של ידידי, מנכ"ל 'יתד נאמן', מיועדנו הרב זליג אורלנסקי. ר' זליג לא עסק בפילפולים משפטיים וחוקתיים, או בעמדת ההלכה בענין, אלא בכך שפרסום מודעות שכאלה פשוט יפגעו מאד ברגשותיהם של קוראי העיתון...

העיתונות החרדית בחרה להתעלם כליל מ'מפלגת הנשים החרדיות'. בכל מקרה המפלגה רחוקה מאד מאחוז החסימה והנזק האלקטורלי שמפלגה כזאת תעשה, תהיה דומה, פחות או יותר לנזק האלקטורלי שמפלגת הנחנחים תעשה. עצם ההתייחסות לקבוצה שולית זו, שולית מבחינה מספרית, עלולה לנפח את היחס אל גישתן מעבר לפורפורציה האמיתית. בראשית דברי אדגיש שאין במאמר זה כל כוונה לפגוע באותן הנשים עצמן. לחלקן ישנם כוונות טובות ונחמדות (וכך כתבה לי אחת מראשי המפלגה החדשה: "הטענה שלנו היא: שנשים בוחרות בנשים, בנציגה. וגברים בנציגים שלהם. אני לא מצליחה לראות טעם לאסור על נשים לבחור באישה. אם אני מבינה נכון, הדיון הוא על בחירה של גברים באישה. וזהו כאמור אינו הדיון. איננו מבקשות אישה שתעסוק בעניני חבר כנסת חרדי, אלא בנישה יעודית לה ולציבור בוחרותיה. ל'יהדות התורה' ולש"ס יש יחד 9 מנדטים שהם של נשים. המטרה היא שאישה תוכל לייצג את נשות המגזר. ביחוד במגזר החרדי, שאין זה יאה לפנות לח"כ חרדי בעניינים אישים, או שח"כ חרדי ישב בועדות העוסקות בעניינים כאלה ואחרים הנוגעות לנשים. ובנוסף, מהטעמים הנ"ל הוא לא תמיד חשוף לכל הצרכים הדורשים טיפול"), אך השאלה שאמורה להישאל היא, מלבד הנושא ההלכתי הצרוף, הוא: מה מניע יוזמה שכזאת? מהיכן, מאיזה מקורות ותחושות, הם באים?

מלכה, משגיחת כשרות ומנהלת בית ספר: איסור "שררה" בנשים

לעניות דעתי, עיקר הנושא אינו הלכתי, אלא השקפתי- רוחני. אך הבה ונתחיל מהבסיס, מעמדת ההלכה הפסוקה.

הרמב"ם (מלכים א, ה) פסק להלכה: "אין מעמידין אשה במלכות, שנאמר "עליך"- מלך ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש". וכתבו הכסף משנה והרדב"ז שמקורו מדברי הספרי, שכתב "מלך ולא מלכה אשר יבחר ה' אלהיך בו על פי נביא", והקרית ספר כתב: "אין מעמידין אשה במלכות שנאמר 'עליך מלך' ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין משימין אלא איש, שכיון שכל שררה דורשים מכאן מ'שום תשים', כך לענין איש ולא אשה". ובשו"ת אגרות משה כותב מרן הגר"מ פינשטיין זצ"ל (יו"ד ח"ב סי' מד) כתב על דברי הרמב"ם ש"לא ידוע לי בעניי מקום לדבריו, שבספרי שציין הכס"מ והרדב"ז ומג"ע לא הוזכר אלא מלך ולא מלכה, אבל דין כל משימות שלא יהיו נשים, לא הוזכר שם. וצריך לומר שהוא סברת עצמו, כמו שדורשים לכל משימות שלא יהיו אלא מקרב אחיך ביבמות דף מ"ה, דורשים גם כל הדינים שבפרשה שנאמר על מלך גם לכל משימות שהוא גם לזה שנאמר בספרי מלך ולא מלכה, שהוא הדין לכל משימות שלא ממנים אשה".  

אני לתומי חשבתי שמצאתי מקור מפורש לדברי הרמב"ם. במדרש תנאים (דברים פי"ז) הובא כן מפורש לגבי מינוי נשים, כך: "שום תשים עליך מלך ולא מלכה, מלמד שאין מעמידין אשה במלכות, וכן כל משימות שבישראל אין ממנין בהן אלא איש". כך שיש בכך מקור ברור לדברי הרמב"ם. אך זה כנראה אינו מקור ברור, כיון ש"מדרש תנאים" מבוסס על "מדרש הגדול" (ועורכו הוא הגרד"צ הופמן זצ"ל בעל שו"ת מלמד להועיל), שחיבר החכם התימני רבי דוד העדני זצ"ל, וחלקו מבוסס על פסקי הרמב"ם עצמם. אם כן יתכן ומסתבר שה'מדרש תנאים' העתיקו מהרמב"ם עצמו.

בשו"ת אגרות משה (שם) דן בדין מינוי אשה למשגיחת כשרות, וכתב: "מצד נאמנות אין שום חשש, שאם היא מוחזקת לאשה כשרה וליודעת ומבינה איך ומה להשגיח, יש לסמוך עליה. אבל יש לדון בזה מצד אחר, שהנה הרמב"ם כתב "וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש", ואף השגחה על כשרות מסתבר שהוא מינוי. וראיה לזה מקידושין ע"ו שאיתא במערבא אפילו ריש כורי לא מוקמי מינייהו, ופירש"י ממונה על המדות, והוא ממש כמו השגחה על הכשרות, דמה לנו כשרות המשקלות והמדות לכשרות איסורי מאכלות, והטעם הוא שהחילוק בין להחשיבו לפועל ובין להחשיבו לממונה שהוא שררה, אינו מצד חשיבות המלאכה, אלא דאם נשכר לעשות רצון המשכירו, הוא פועל, אף שהיא מלאכה חשובה, ואם נשכר לעשות נגד רצון בעה"ב כהשגחה על המשקלות ומדות, שבעה"ב היה אפשר רוצה שיכשיר לו גם משקל ומדה החסרים והוא ממונה לפוסלם וליקחם מבעה"ב, הוא שררה על בעה"ב, שבעה"ב מחוייב לעשות כמו שהמשגיח אומר. וכן הוא ממש ממונה להשגיח על הכשרות, שמלאכתו הוא לעשות אף נגד רצון בעה"ב, שלא להניח לבעה"ב שיקנה דברים אסורים, ואם כן להרמב"ם אין למנות ע"ז אשה, אבל משמע לי שלא כולם סוברים כן, שבעל סבפר החינוך כתב דין ולא אשה רק במלך ולא מלכה ובדין ירושה נקט שגם בכל מינויים, אלמא דדין ולא אשה אינו בשאר משימות והטעם ש"מקרב אחיך" הולך על כל משימות שהוא מתרבים מהפסוק "תשים", כמו שמובא על מלך, אבל הדרשה ולא מלכה שנאמר רק במלך, מי אמר לנו שיהיה גם בכל משימות כן, וכ"ש לתוס' סוטה מ"א שגם לענין "מקרב אחיך" יש חילוק בין מלך לשאר משימות שאין למילף מדין מלך ודין שאר משימות אינו מצד שיש לו כל דיני המלך, אלא משום דסמיך "משימות" ל"מקרב אחיך", ש"מ דבעינן בהו "מקרב אחיך" קצת כגון אמו מישראל, ומלך חזר ושנה עליו "מקרב אחיך תשים עליך מלך" דקפיד שיהיה אביו ואמו מישראל, עי"ש. א"כ ודאי שאין למילף פסול אשה שנאמר רק במלך לומר שגם בכל משימות תפסל אשה, ולכן משמע שהתוספות בסוטה ודאי חולקים על הרמב"ם וכן משמע שיפלוג רש"י ור"ן קידושין ע"ו כדכתבתי ממשמעות פירושם, וכן משמע שלא כל דבר ילפינן מדין מלך, שהרי לענין דין ירושה הוצרך לדרשא אחרת "הוא ובניו בקרב ישראל", כל שהם בקרב ישראל בנו עומד תחתיו בספרי שם, וא"כ צריך עיון שיטת הרמב"ם. ולכן לצורך גדול בשביל חיות האלמנה ובניה היתומים יש לסמוך על החולקים על הרמב"ם ולמנותה תחת בעלה להשגחה".

לא נאריך כאן, בבמה זו, בכל ההיבטים ההלכתיים בענין, ונציין שהאגרות משה (יו"ד סוס"י כ"ו) דן בענין, ולפי דבריו נמצא שמותר למנות מנהלת לבית ספר פרטי, אך לא ברור האם ניתן לבעל מוסד פרטי למנות אשה לשררה במוסדו הפרטי. כמו"כ עלינו לברר האם "החינוך העצמאי" נחשב למוסדות פרטיים, שהמדינה חייבה את החרדים לכופפם ברמה מסוימת תחת משרד החינוך ולאפשר להם לנהל את דרכי החינוך וקבלת התלמידות כרצונם, או ש"החינוך העצמאי" נחשב לגוף ציבורי, אשר אין זה כעסק פרטי.

יש לדון האם האיסור למנות נשים הוא רק בתפקידים המיועדים גם לגברים, ובתפקידים המתאימים באופיים לנשים, אין מניעה למנות בהם נשים. 

התוספות (ב"ק (טו, א) דנו האם מותר לאשה לשפוט ולדון את עם ישראל. וכיצד דבורה הנביאה שפטה את ישראל?- כתבו על כך התוספות: "מדבורה אין להביא ראיה שאשה כשירה לדון, שמא היו מקבלין אותה עליהם משום שכינה". והתוספות בשבועות (כט, ב) כתבו שאין להוכיח מדבורה, ששפטה את ישראל משום שאולי "היתה מלמדת להם הדינים, או לפי שהיתה נביאה היו מקבלים אותה עליהם".

בשו"ת חקרי לב (או"ח סכ"ג) כתב שישנם שני טעמים לאיסור מינוי אשה למלך. משום שאין רגילות למנות אשה שאינה חייבת במצוות ובזה היא פחותה מהאיש, או מפני שדעתן של נשים קלות ואין בה דעת להנהיג את הרבים. לפי זה יתכן שבמשרות שאנשים לא יכולים להתמנות אליהן, מטעמי צניעות, כמו מנהלת בית ספר, או מסיבות אחרות, מותר לנשים להתמנות להן.

ואמנם מסתבר שכשם שגר צדק יכול להתמנות לשררה, שקשורה לציבור הגרים, כך שאשה יכולה להתמנות על נשים, ולכן מותר לה להשתרר בכל משימה השייכת לנשים. (הנושא מורכב וראו ביבמות קב א, ברמב"ם (סנהדרין פי"א הי"א) ובטוש"ע (חו"מ ז, א).

ואכן, שאלתי את מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א כיצד ממנים נשים למנהלות בתי ספר וכדומה, והשיב מרן שליט"א: "מה ששייך לנשים מותר", ובדבר מינוי אשה לחברת דריקטוריון, השיב מרן שליט"א: "כנ"ל". לאחר הבירור הוברר לי שהמדינה מחייבת למנות אשה אחת לפחות לכל דריקטוריון, ואמר מרן הגר"ח שליט"א שאחר שכך קבעה המדינה, אזי ראוי למנות למינוי זה אשה מאנ"ש. ואולם בעניותי לא הבנתי, שמדוע אם המדינה החליטה למנות אשה לשררה כנגד רצון התורה, אנו צריכים לפעול בפועל כך ולמנות בעצמנו אשה למשרה זו. שאלתי שוב את הגר"ח קניבסקי והשיב לי מרן שליט"א בכתב ידו: "פוק חזי מאי עמא דבר". שפירושו: צא לראות כיצד האנשים נוהגים...

לגבי מינוי דריקטוריון, יתכן שמינוי זה אינו נחשב לשררה ממשית. בהגדרת המושג באנציקלופדיה נכתב כך: "חברי הדירקטוריון אינם ממונים על ניהולה השוטף של החברה, שכן לשם כך קיים מנהלה הכללי של החברה. הם עוסקים בגיבוש האסטרטגיה של החברה ומפקחים על פעילותו של מנהלה הכללי". דבר זה אינו נוגע כלל למינוי אשה כחברת כנסת. לכל אחד ואחת מ120 חברי הכנסת ישנו זכות לחוקק כל חוק העולה על רוחו. הסכמי אוסלו ותוכנית ההתנקות, למשל, נקבעו בידי הכנסת (כשאת הסכם אוסלו, למשל, הכריע קול אחד בלבד. קולו של ח"כ אלכס גולדפרב, שפרש ממפלגו וחבר לרבין). ביכולתם של חברי הכנסת להחליט את ההחלטות הקשות, החשובות והמכריעות ביותר במדינה, וביכולתם גם לקבוע גורלות על תקציבים של מילארדי שקלים. אין שום ספק שמשרת חבר כנסת היא שררה לכל דבר וענין.

גם הטענה של ראשי מפלגת הנשים, לפיה "נשים בוחרות בנשים, בנציגה וגברים בנציגים שלהם. איננו מבקשות אשה שתעסוק בעניני חבר כנסת חרדי, אלא בנישה יעודית לה ולציבור בוחרותיה", אינה טענה נכונה. היא טענה מופרכת לחלוטין, משום שגם אם הנשים הנבחרות תעסוקנה בשלל נושאים הקשורים אך ורק לנשים, הן יצטרכו להביע דעה בכל תחום וענין העולה על הפרק, והשייך לכלל אזרחי המדינה. הסכמי שלום, חינוך, רווחה, בטחון, תקציבים, חוקים. האם ב98% מההצבעות, השייכים לגברים ולנשים כאחד, ימנעו החכיו"ת? ורגע, אם מדובר בדיון על תקציב שקשור לנשים,. הרי אישור תקציב זה בא על חשבון תקציבים אחרים. העוגה התקציבית מחולקת לפי הכרעות והצבעות החכי"ם והממשלה, ואם הנשים תצבענה בעד תקציב אחד בסכום מסוים, הוא יהיה על חשון תקציב אחר. הלא כן?!

ספרים רבים ואין ספור מאמרים נכתבו על האשה היהודייה, תפקידה ומעמדה. "אשה עטרת בעלה"- האשה היא הכתר והעטרה של הבעל והאישה זכתה, בזכות גדולה ומיוחדת הנובעת מתוך אישיותה וטבעיה, לגדל את בניה ובנותיה לתורה ולמצוות. גידול הילדים נראה בעיני האדם החילוני, או רעהו הרחובי, כמעמסה וכעול טרחני, שאינו משתווה לקריירה מחוץ לבית. אך היהדות מביטה באור נפלא ומיוחד בגידול הילדים, נסיכי הכתר, בניו ובנותיו של הקב"ה. בעוד שהאב אחראי על עיצוב וחינוך הילדים באופן כללי יותר, הרי שהאמא היהודייה נמצאת בבית ומחנכת את הילדים בפועל, בדיבור ובמעשה, וגם בעצם אישיותה שלה, כשהילדים רואים אותה ומעלותיה היהודיות, מידותיה ואורחותיה, ומפנימים את התנהגותה. הנשים נאלצות לצאת לעבודה בעשרים-שלושים השנים האחרונות מחוסר ברירה, רק כדי שהבעל יוכל לעסוק בתורה הקדושה ולהתעלות בה, וגם משום שהמציאות בעולם המערבי מקשה מאוד לחיות במשכורת של הבעל. ואכן, אם הבעל משתכר היטב או שאין צורך במשכורתה של האשה, בודאי שהטוב ביותר הוא שהאישה היהודייה תקיים את עיקר יעודה עלי אדמו, לשבת בבית ולגדל את הילדים.

שוביניזם? כליאת הנשים בבית? אפליה?- רק אלו שרחוקים מכל הבנה יהודית מדברים כך. כי גידול הילדים לתפארת, מתוך מרגוע נפשי ושלווה ברוכה, הוא האידיאל הגדול ביותר עלי אדמות. רוצות לסייע בפרנסת הבית? מצוין. מדוע דוקא בכנסת, במקום הכי סוער וגדוש ביצרי תאווה וקנאה, כבוד ושררה, גאווה ומדון?! זהו המקום לבת ישראל כשרה וצנועה?!

מהי אשת חיל?

הבה ונתחיל מהתחלה.

יוצר האדם, יוצרם של האיש והאישה, הגדיר מטרות ברורות לכל נוצר בעולמו. הקב"ה, עוד לפני שברא את האשה מצלעו של האדם, הגדיר את מטרתה עלי אדמות, "אעשה לו עזר כנגדו". כבר בזמן חז"ל האשה סייעה רבות בפרנסת הבית (ולא, זאת לא המצאה של הדור האחרון!). הנשים עסקו, נשאו ונתנו בסחורה ועסקו בעבודת הפלך והטוויה (ראו כתובות פו-פז), אך חז"ל הגדירו את תפקידה כזאת שמביאה את הילדים לעולם וממשיכה את הדורות הבאים ("ויבן את הצלע" בנה בה מגורות כדי שתהא מקבלת עוברים- בראשית רבה יח, וכן בעירובין יח: בנאה הקב"ה כמין אוצר, כדי לקבל את הוולד). על הבעל לכבד את אשתו בכבוד גדול וחז"ל הקדישו מאמרים רבים לכבוד האשה, לחכמתה ולמעלותיה, ולעשות לה נחת רוח, שהרי האשה ממלאה תפקיד נכבד ביותר בחייו ובחיי ילדיהם.

הגאון רבי יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי זצ"ל, מגדולי בעלי ההלכה בדורות הקודמים, שה'לוח לארץ ישראל' שלו נמצא בכל בית כנסת, כותב בספרו "האשה על פי תורת ישראל" שעל פי היהדות, "העושה את בני הזוג לאדם אחד, אין כאן שתי דעות של הבעל והאשה, אלא אישיות אחת ודעה אחת להן. אשתו כגופו היא (כתובות ס"ו) ולכן כשמביישים אותה כאילו מביישים אותו בגופו ממש. המבייש את האשה- כאילו מבייש את הבעל ממש. האשה אינה דומה גם לבנו ובתו, כי אפילו באותם הדינים שבנו ובתו חשובים כאנשים אחרים- הרי אשתו היא כגופו ממש (בכורות ל"ה), וכן לענין עדות ודיינות בעל כאישה ואשתו כבעלה (ואינו רק כפסול קורבה, אלא כעדות של אדם אחד ממש)", הגרי"מ טיקוצינסקי זצ"ל מונה רשימה שלמה של נושאים, בהם ההלכה מתייחסת בעל ולאישה כגוף ונשמה אחת. על הבעל לדאוג שלא לריב או להתקוטט עם אשתו ולהיזהר מאד מאונאתה (בבא מציעא נט) ולהטיל עליה אימה יתרה (גיטין ו). הבעל מצווה להיות ותרן ולא קפדן ועליהם להשלים אחד את השני בדיבור, במחשבה ובמעשה, כפי המובא בחז"ל במספר מקומות.

הגרי"מ טיקוצינסקי זצ"ל מצטט רבות מדברי חכמינו בשבח ובמעלת האשה, אך הוא כותב ש"את כל כבוד הזה נתן לאישה בהיותה עקרת הבית, מכרת את מקומה ויודעת לכבד את עצמה ככל כבודה בת מלך פנימה, אולם כשהיא יוצאת אל שוק הגברים, אז ניטל ממנה כל כבודה ונתנו לה שמות אחרים, לא מכובדים כלל (כתובות ע"ב). ישעיהו הנביא, בכנותו את הנשים הכבודות בתוארן, קרא להן "נשים שאננות נשים בוטחות". השקט והשאננות הם סמל האשה הישראלית, היפך התואר של האשה הזכה נצורת הלב, אשר שלמה המלך ע"ה בהזהירו להישמר מפניה, מסר גם את סימניה, הומייה היא וסוררת, בביתה לא ישכנו רגליה, פעם אחת בחוץ פעם ברחובות (משלי ז, יא".

והגרי"מ טיקוצינסקי מאריך בענין וכותב: "כשיצאו ממצרים ויהיו למחנות ודגלים, נתפלגו לשני מחנות, הזכרים לבד והנשים לבדנה, ובחדוות שירת הים לא התערבו המקהלות, אלא משה רבינו שר את השירה עם כל קהלת האנשים, ומרים הנביאה עם כל הנשים". כאן מביא הגרי"מ טיקוצינסקי את הלכות צניעות בהרחבה והוא כותב ש"אין רשות לאישה לדבר בפני אנשים במקום שיש איש לדבר" והוא מאריך בענין בדברים נפלאים. ורגע, מדוע שאישה תדבר בפני הגברים, במקום הפומבי ביותר והגדוש ביותר בויכוחים סוערים ומרים, הכנסת?!

 

דבורה הנביאה ושלומציון המלכה

היו נשים שהיו לאות ולמופת ודבורה הנביאה תוכיח, שבשעתה לא נמצא דוגמתה בין האנשים, עד שהקב"ה בחר בה לשופטת על ישראל, אך רשב"י זי"ע בזוהר הקדוש (ויקרא י"ט) כותב על הדור שדבורה שפטה אותו "וי לדרא דלא אשכח בגויה מאן דידון לעלמא אלא חד נוקבא", שפירושו: וי לדור שלא נמצא בו מי שידון את העולם, אלא נקבה אחת"...

וכך כותב הגרי"מ טיקוצינסקי זצ"ל על בחירת נשים למלכות ולמשפט: "מלכה אחת בזמן מלכי יהודי וישראל היתה במשך שש שנים, והיא עתליה בת אחאב בן עמרי, אשר בשפך דם עלתה מעצמה על כסא המלוכה, ומה העלתה ועלתה לה?- היא הטתה ראשונה את לב בעלה יהורם מלך יהודה לעשות הרע, ובמלוך בנה אחזיה היתה יועצתו להרשיע, ואחר מות בנה האבידה את זרע המלוכה והמלך בעריצות. ועוד מלכה אחת היתה בישראל שמונה שנים בזמן בית שני, היא שלומית (שלומצא) אלכסנדרא, אלמנת המלך ינאי אלכסנדר ואחותו של רבי שמעון בן שטח, שנקראה אף היא "אלכסנדרא", בשם בעלה, ותהי מלכה חכמה ותעשה הרבה חסד לכלל ישראל והצילה את הפרושים מיד הצדוקים".

ומי בחר בשלומציון המלכה? הגרי"מ טיקוצינסקי כותב ש"בכלל לא נמנו כל המלכים בתקופה ההיא מטעם ישראל וחכמיו, כי אם מלכו מעצמם, ועם כל הכרת הטובה להמלכה החסידה ההיא, לא מינוה על פי העם ובודאי לא ע"פ שאלת התורה. ולו אפילו אמרנו שאם היו חכמים מורים לה, היתה יורדת מכסאה- לא יכלו חכמי ישראל לעשות אז כזאת מפני היד התקיפה שהלכה בעקבות ינאי בעלה".

 

מדוע שנשים לא ייבחרו ל'אסיפת הנבחרים'?

השנה היתה שנת תר"פ, אז נפל דבר בארץ ישראל. הלורד בלפור הצהיר על הזכות להקמת "בית לאומי" בארץ ישראל לעם היהודי והעברת השלטון מהתורכים לידי ממשלת המנדט הבריטית, שהכירה ב"סוכנות היהודית" כבא-כח הישוב היהודי בארץ ישראל. הסוכנות היהודית התכוננה לבחירת הצירים לאסיפת הנבחרים ועל הפרק הועלתה שאלת בחירת הנשים לאסיפת הנבחרים, כולל השאלה האם לאפשר לנשים לבחור בעצמן את הנבחרים והאם לאפשר לנשים עצמן להיבחר כחברות אסיפת העם. הנושא עורר סערה רבה ברחוב החרדי וגדולי ארץ ישראל, לצד גדולי חוץ לארץ, עסקו בשאלה.

רבה של ארץ ישראל דאז,  הראי"ה קוק, אסר בתוקף את השתתפות הנשים בבחירות ואת בחירתן לאסיפת העם. הראי"ה קוק כתב דברים נחרצים ומרתקים בסוגיה, ונביא בזאת חלק מדבריו הארוכים: "הנני מוצא לי עכשיו, להוסיף קצת ברור על הדברים, אשר אמרתי במכתבי הגלוי הנ"ל. כאז כן עתה מוכרחני לומר, שהרבנים שהודיעו את האיסור מצד הדין עד כה שאבו את דעתם ממקור הקול האחד שאנו שומעים מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים, מן ההלכה ומן ההגדה, המורה שרוח האומה כולה בצביונו וטהרתו, עומד הוא נגד החדוש המודרני הזה, ואם אנו מטים את עצמנו כאן דוקא לתכונת המוסר האירי החדיש, הרי אנו עושים בזה מעשה בגידה ביחס למוסרנו אנו, "למוסר היהדות", מה שמביא לנבק את רוח האומה ולהוריד לארץ את המבצר של התחיה הלאומית, ואם אין אנו נביאים, בני נביאים אנחנו, ואנו חייבים לקרא בקול גדול לכל אחינו החפצים כעת בבצורה של תחיתנו: שישמרו ברוחם ולא יאכילו אותנו את הבוסר הזה שיביא בהכרח לידי קהיון שנים, שנהיה מוכרחים להתחרט על זה הרבה מאד".

והוא ממשיך וכותב: "אנו מאמינים, שמבטנו על החיים החברתיים הוא יותר עדין ויותר טהור מהמבט של עמי התרבות הזמניים בכלל. המשפחה שלנו היא לנו קדושה בצורה הרבה יותר עמוקה, ממה שהיא בכל העולם המודרני, וזהו היסוד של אושרה וכבודה של האשה בישראל. אצל העמים האחרים, אין המשפחה יסודה של האומה, אין המשפחה קבועה ועמוקה כל כך כמו שהיא בתוכנו. ומטעם זה הם אינם נרתעים כל כך מפני הבדקים שבחיי המשפחה ולא יסבלו כל כך מפני תוצאותיהם בחיי האומה. הגורם הנפשי של הדרישה הזאת, לקרא את הפומביות של הבהירות בשם זכיות לנשים, בא בעקרו על ידי מעמדן האומלל של הנשים ההמוניות אצל העמים האלה. אם היה מצב המשפחה שלהם כל כך שלו ומכובד, כמו שהוא בישראל על פי הרוב, לא היו הנשים בעצמן ולא אנשי המדע והמוסר והאדיאלים הגבוהים דורשים את מה שהם קוראים בשם: זכויות של בחירה לנשים, באותו הנוסח הרגיל, שהוא עלול לקלקל את שלום הבית, ואשר מקלקול זה מוכרח לבא רקבון גדול באחרית לחיים המדיניים והלאומיים בכלל. אבל מתוך היאוש ומרירות הנפש, הבאים לרגלי מהלך הגסות של הגברים בקלקול חיי המשפחה, חשבו להעזר על ידי איזה יפוי כח צבורי, לנסות בזה את הטבת מצבן ההרוס בבית פנימה, מבלי לחוס עוד על הבדקים המתוספים בו על ידי זה, אחרי שכבר רבו פרציו כל כך מבלעדי זה".

"אנחנו לא ירדנו ולא נרד למעמד כזה, ולא נרצה לראות את אחיותינו במעמד ירוד כזה. הבית אצלנו הוא גם עתה מכון קדש, וחלילה לנו להשבית את הזהר של חיי אחיותינו, ולתן מקום למרר אותם על ידי המולת הדעות ומחלוקותיהן בעניני הבחירות והשאלות המדיניות. האשה הישראלית מבססת את זכויותיה על פי התוכן העדין של ערך הנפש המיוחד לה, לא על פי חקים קצובים וחתוכים, עשוים ביציקה מוכנית, שהם בעדה קרני ברזל, שאינם הולמים כלל לעדנת נפשה, ועל פי רוב איננה די חזקה, לפי אפיה הטבעי, להשתמש בהם, ואין בכחם להשלים את מה שהם מקלקלים ביסודם של היחושים הנפשיים, השולטים בהקפתם על כל שטח החיים כולו".

לאיסור הצטרפו מרן הגאון רבי חיים עוזר זי"ע, רבה של וילנה, והכהן הגדול מאחיו מרן ה"חפץ חיים" זי"ע. לעומתם, סבר הרה"ר הגרב"צ עוזיאל זצ"ל התיר לנשים את הענין, כפי שהאריך בענין בשו"ת שלו, שו"ת משפטי עוזיאל. מעניין עד מאד לקרוא את תשובתו של הגאון הנודע רבי יחיאל יעקב וינברג זצ"ל, בשו"ת שרידי אש, וכדאי מאד להעתיק את דבריו ולדקדק בהם. וכך כותב ה"שרידי אש", בשנת התשי"א: "על דבר שאלתו בבחירת נשים. הג"ר ד"צ הופמן ז"ל התיר את הבחירה האקטיבית ואסר את הבחירה הפאסיבית. אולם רבני א"י וכן בעל ח"ח ז"ל והגרח"ע ז"ל ועוד, אסרו גם הבחירה האקטיבית, והרב הראשי עוזיאל בספרו משפטי עוזיאל מתיר את הבחירה לבחור ולהבחר גם יחד, ולמה לי לתקוע א"ע במקום מחלוקת של האוסרים ומתירים, נניח הדבר לזמן שיבוא ויכריע. להאוסרים יש טעם מוסרי, שזהו נגד הצניעות שאשה תעסוק בענייני ציבור וקהל, גם מביאים ראי' מספרי שופטים, קנ"ז: "מלך, ולא מלכה", וכן נאמר בברכות "נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם, שאין חברתם נאה". וכן במגילה כ"ג: "אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור", עי"ש. ויש לדחות ולפלפל, אבל אין תועלת בפלפול, כי יש בזה טעמים יותר עמוקים".

ה'שרידי אש' כותב שישנה מחלוקת בדבר, והוא אינו רואה לנכון להכניס ראשו בענין, אך דעו לכם, שלאוסרים- הם גדולי הדור הגרח"ע והחפץ חיים ורבני ארץ ישראל- ישנם גם טעמים כמוסים בענין, מלבד הטעמים הגלויים שפירסמו. רבים וטובים כותבים תשובות הלכתיות ודנים בדברי הפוסקים. אך כאשר הם כותבים שיש להם, לענקי רוח כמו החפץ חיים ורבי חיים עוזר, "טעמים כמוסים", לא מרהיבים עוז להתפלמס איתם. כי בהלכה ניתן להתווכח, לדון ולפלפל, אך בטעמיהם הכמוסים של גדולי עולם, מונחת כל תורתם, קדושתם, טהרתם ויראתם. אחד מגדולי הדור שעבר אמר פעם שניתן להתווכח עם פסקי הרא"ש, אך לא כאשר הרא"ש כותב "יראה לי".  "היראה לי של הרא"ש אינו כולל רק סברה מקומית אחת, אלא "יראה לי" של כל אישיותו, גדלותו ורוממותו של הרא"ש", הסביר.

ואם כן, מדוע נשותינו מצביעות לכנסת ולעיריות? התשובה היא, שפשוט לא התייעצנו עם שלומי אמוני ישראל. החילונים קבעו שנשים בוחרות והציבו עובדה קיימת. כעת לא נותרה בידינו כל ברירה ואם אנו רוצים להכפיל את כח ההצבעה שלנו, עלינו לרתום גם את נשותינו ובנותינו להצביע. הנשים בוחרות מחוסר ברירה, כדי להציל עשוק מידי עושקו. אך לגבי בחירת חברות כנסת- יש לנו עדיין אפשרות לבחור רק אנשים לכנסת, כל עוד המדינה לא הכריחה אותנו לשלוח גם נשים לכנסת. ואם כן, מדוע שנעשה בעצמנו דבר המנוגד להלכה ולדעת התורה של גדולי ישראל?!

 

רוח מתירנית לא טהורה

כל יציאת הנשים לעבודה היא 'דיעבד', מחוסר ברירה. לא מתוך הכרה שכך טוב יותר. אלא מה? חייבים לאכול משהו, והאידיאל שהבעל ילמד תורה התיר, בדוחק ולא לכתחילה, שגם נשים יעבדו ויפרנסו את המשפחה. אך מכאן ועד דחיפה לכנסת, הדרך רחוקה, ולו משום שאין בכך אינטרס מובהק, שגובר על ה'בדיעבד'.

ואם יורשה לי, אכתוב את אשר על לבבי בענין זה. ריצת הנשים לכנסת אינה השורש, אלא רק הסיפטום. נשים המעורות היטב במדיה החילונית, מוקסמות מהעולם הרחב ולכן יש להן בעיה. הן שומרות תורה ומצוות, והקונפליקט שבין הרצון להיות "שם" לבין ההלכה והמוסר החרדי, גורם להן לרצות לקרב את החילוניות. או יותר נכון: את הרחוב החילוני ואורחותיו, אל החרדיות.

דרך האינטרנט, הפיסבוק והוואצאפ וכל כלי המשחית השונים, נחשפים לרחוב המתירני, וכן, טועמים וחשים שגם אנחנו רוצות. זהו השורש, והריצה לכנסת היא רק סימן. האיסור אינו נובע רק מדינים והלכה צרופה, אלא מדבר בסיסי ורוחני, הנוגע לתפקידה האמיתי של האשה, השמירה על צניעותה, ועל החשש האמיתי מכך שזהו עוד אבן דרך במתירנות והרחוביות האופפת את מחננו. יש כאן רגישות מאד עמוקה ועדינה לשמירת חומות הדת. חרדי אינו רק שומר 613 מצוות, אלא אדם אחר, נעלה יותר, קדוש יותר. והנה, זהו סיפטום נוסף ברוח המתירנית החדשה, האופפת חלקים מסוימים מאלו שלבושים כחרדים, אך הם אינם חרדים דיים לה' ולתורתו, שמצווה רק לשמור את חוקי המצוות, אך לא להתקרב באמת להקב"ה. המניע המרכזי והפנימי, אולי רק בתת מודע, מונע מהרבה שעות צפייה ומדיה רחובית-חילונית. לכן הויכוח והדיון אינו צריך לסוב אך ורק סביב סעיף זה או אחר ב'שולחן ערוך', אלא האם הענין הזה יקרב יותר את הנשים והאנשים להקב"ה, או ימעט מהם קרבת אלוקים.

ולא, היוזמה הזאת ודומיה לא נועדה כדי להתקרב יותר להקב"ה.

 

מסגרת

הרב נויגרשל:  מהו חרדי/ת?

הרה"ג רבי מרדכי נויגרשל שליט"א כתב את הדברים הבאים, על ריצת הנשים לכנסת: בראש ובראשונה כשנשמעת טענה כי "נשים חרדיות תובעות", יש לברר מהי "חרדיות" ומיהו "חרדי". מקור המושג בישעיהו ס"ו "שמעו דבר ה' החרדים על דברו", חרדים פרושו החרדים על דבר ה'. האדם החרדי חרד שמא אינו ממלא את רצון ה' בכל רגע ורגע כדבעי. שאיפתו אחת – לעבוד את האלוקים "במשרה מלאה", לא כשכיר העובד בשעות העבודה ושומר אמונים בשאר הזמן ובזה יוצא ידי חובה, אלא כעבד שעובד את אדוניו כל הזמן – 24 שעות ביממה – "משנה שכר שכיר עבדך".

עבור האדם הדתי, הדת היא אמצעי להתרפק עלי הרגשות רוחניות, אוהבים הם את השבת ואת החגים את המצוות ואת האיסורים כי אלה נותנים להם הרגשת התעלות רוחנית. לא כן האדם החרדי גם הוא כחברו הדתי מחבב כמובן את ההתעלות הרוחנית ומעונין בה, אך בעיקר רוצה הוא, כאמור, לעשות רצון קונו כל רגע ורגע.

כיצד ידע מה רצון הבורא? הבורא גילה דעתו והוריד לעולם את סך כל הוראותיו פעם אחת ויחידה – במתן תורה, "אני מאמין באמונה שלמה שהתורה הזאת לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו". התורה שבידינו שבכתב ושבעל פה מכילה את סך הכל של כל ההוראות, הוראות חדשות לא תינתנה ועדכונים אינם באים בחשבון.

מה נעשה אפוא עם כל השאלות המתעוררות, עם כל הנושאים המתחדשים? הרי התורה אינה מתיחסת במפורש לכל רגע ורגע בחיי האדם?

כאן נזקקים אנו לדבריו של רבי שמעון שקופ בשערי ישר פרק ז' שער א': "עלינו להזהר במצוות חז"ל עפ"י הכרת שכלנו דכיון דהם מצאו לטוב לתקן ולגזור, כן הוא האמת והטוב לפנינו וכמו שהשכל מסכים לשמוע בקול ה' כן השכל גוזר להזהר בכל מה שהזהירו חז"ל ורבותינו הקדושים". כלומר: הגם שהתורה לא אמרה במפורש כיצד יש לנהוג במקרים מסוימים, מכל מקום היודע את התורה על בוריה יודע את רצון נותן התורה בכל מקרה הגם שאין התיחסות מפורשת. חכמי הדור הם אלה שספגו לתוכם תורה הרבה ולכן הרוצה לעבוד את ה' כל ימיו מבין שעליו לשמוע לדברי חכמים היודעים את רצון ה' בכל שעה ושעה מתוך שיודעים הם את רוחה של תורה אל נכון. וזו ההגדרה של אדם חרדי – המנהל חייו על פי דעת רבותיו.

ואם נכונים הדברים ביחס לענייני הפרט, נכונים הם שבעתים ביחס לענייני הכלל. כאן יש עיקרון נוסף – רק החכמים הופקדו על ניהול ענייני הכלל, ככתוב בפרשת יתרו "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוקים אנשי אמת שונאי בצע ושמת אותם ראשים על העם" ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול. אין אדם משים עצמו אחראי במקום שהאחריות ממנו והלאה. מכאן נובע אחד ההבדלים הגדולים בין דרכי ההנהגה בעולמה של תורה, ובין דרכי ההנהגה הכללית בעולם הליברלי. בעולם הליברלי ההחלטות מתקבלות כתוצאה מדרישות הבאות מלמטה ועולות כלפי מעלה. דעת הקהל היא המרכיב המרכזי בהחלטות השלטון. דעת קהל זו מוצאת דרכה אל הפומביות בבחירות דמוקרטיות בהפגנות מחאה עממיות או דרך התקשורת המגויסת. לעומת זאת בעולמה של תורה ההחלטות מתקבלות מלמעלה ומחלחלות כלפי מטה.

גדולי תורה שבכל הדורות לימדונו כי נשים אינן נבחרות לתפקידי הנהגה ייצוגיים או מעשיים. אנו מבינים מי שמתהדר בתואר חרדי ומנסה להשתמש במקובל בעולם לכפות על הנהגת הצבור את דעותיו, תוך שימוש בכלי התרסה, מחאה ופרסום. יתכן שיטען שהוא ישר והגון, ובעיני רבים גם יחשב כצודק, אך דבר אחד ברור. "חרדי" הוא לא!!! והמשפחה ממנה בא ומוסדות החינוך בהם בילה את ימי נערותו אינם רלונטיים כלל ועיקר.

 

אישה לדורי דורות

אישה לדורי דורות
מאת: הרב שלמה רזנשטיין
מקור: אתר אחינו

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:(כ' א')

היא בונה, היא יוצרת, היא מדריכה, היא מלמדת, היא קובעת ומחליטה מי יהיה"גדול הדור" הבא.

אמנם, מדיניות החינוך של כל משפחה ומשפחה מסורה ונתונה בידי האב. הוא אמור להדריך ולנווט את אופי החינוך שיינתן לילדיו,



אך הזרוע המבצעת של מדיניות החינוך בבית היהודי היא האישה המצויה תדיר בבית עם ילדיה ומוציאה לפועל את הסדרים ואת רוח הדברים.



ואכן, כוח זה הנתון בידי עקרת הבית –עיקרו של הבית, הוא הכוח המרכזי המשפיע והמכריע ביותר על דרך ניהולו ועל אופיו של הבית. חותם של קבע נחתם על מצח כל אחד מבני המשפחה ותג הזיהוי שנחרת על ידי האימא, לא יזח ולא ימח ממנו לעד ולעולמי עולמים.



אילו היו יודעות הנשים עד כמה גדול ורב כוחן, עד כמה משמעותי הוא, היו הן בוודאי ניגשות בחיל ורעדה למלאכת הקדוש של חינוך בני הבית, למסירת החינוך היהודי הטהור שסמוך על ידן. בעין פקוחה ובתשומת לב מרבית הן היו מנווטות ומוליכות את ילדיהן אל התוצאה המושלמת, אל השלמות הרוחנית והחינוכית שעליה הן מופקדות.



בורא עולם, אכן מייחס את החשיבות הראויה לתפקידן זה של הנשים, ועל כן חנן בהם בינה יתירה –חוש אינטואיציה גבוה ורגישות דקה להבחין ולחוש את הרוח המנשבת מכיוון הילד, היכולת להבין את המציק לו ואת מה שחסר לו, את הנקודה הרגישה שעליה יש להתמקד ואת הנקודה השבירה שבה יש להיזהר.



לאורך כל ההיסטוריה, עמדו נשים בעלות עוצמה רבה על יד כל אחד מגדולי ישראל - כאישה או כאימא. הן יצרו את הגדולים שבאומה ואת המובחרים שבה, ברגישותן המיוחדת הן ידעו מראש את מי לקרב ואת מי לגרש, מי מזיק ומי מפריע, על מה להתעקש ובמה להתפשר.



כך גדלו, יצחק על ידי שרה, ויעקב על ידי רבקה, כך השתנה והתעצם רבי עקיבא על ידי רחל, וכך רב יהושע בן חנניה על ידי אמו שהיתה מחזרת על כל בתי מדרשות שבעיירה ואומרת בקשו רחמים על עובר זה שבמעי שיהי' חכם, ומיום שנולד לא הוציאה עריסתו מבית המדרש כדי שלא ייכנסו באוזניו אלא דברי תורה. וכך רבי יוחנן מעיד שחינוך ושמנים טובים שסכה אותו בהם אימו בילדותו, עמדו לו בזקנותו.



גם בכוח עמידה מיוחד במינו חנן הבורא את הנשים, עמידה בניסיון וחוסן נפשי רוחני איתן ויציב.



נשות ישראל לא השתתפו במרידות של דור המדבר כלפי שמים, ולא נטלו חלק במעשי הבגידה והחטא של אותו הדור. רק הן, יכלו לספר לדור הבא מפי השמיעה ועל פי הראיה, את נפלאות ה' ואת מופתיו, רק הן היו יכולות ליצור את הדור החדש, וכאמור, דור המדבר ותהפוכותיו מלמדנו רבות על יסודו וקיומו של עם ישראל, על תקומתו ובנייתו, על חוקי התנהגותו וסדריו.



כך גם מרים הנביאה –מבאר רש"ר הירש - הורתה לכל כלל נשות דור המדבר את דרך ה', סיפרה להם את נפלאותיו ולימדה אותן להלל ולשבח לו על כל טובו אשר היטיב עימן:



"מעמדה בין הנשים כמעמד אהרון בין האנשים, כדרך שאהרון הפיץ בין האנשים את הדברים שנאמרו למשה כן עשתה מרים בין הנשים".



בפרשתינו מתעכבת התורה לספר על מות מרים הנביאה אחות אהרון ומשה, בעת שהותם במסע התלאות של העם במדבר, ערב כניסתו לארץ ישראל:







מגוון סיטואציות עצום ונרחב, מצוי בתחום אחריותה ובניהולה של האישה, ועל כל אישה ואישה לדעת זאת ולכלכל בהתאם את מעשיה ודיבוריה.



זכות התגובה הראשונה למעשהו של הילד מצויה ביד האישה. יצירת האווירה בבית נתונה ביד האישה, ברצותה ישרור בבית כעס, מתח וצעקות. וברצותה, האוירה תהי' רגועה נעימה ושלווה. ברצות האישה ובדרבונה ישב האב ללמוד עם בניו בכל שבת ואולי אפילו בכל ערב. ברצותה הוא יהי' בבית כל ערב בעת חזרת הילדים מהת"ת ויעזור לה בשעות הקשות, ובדיבור אחד מיותר היא תדחה אותו מלהשתתף במטלות חיוניות אלו. בכוחה לקבוע גם את הסדר והמשמעת של בעלה וילדיה בבית הכנסת ואת איכות תפילתם. האישה –במסירת הדיווח היומי לבעלה על מה שהתרחש בבית תוכל להדגיש עניינים מסוימים ולהציגם באור חיובי או שלילי, בכעס או בשלווה, במתינות או בחוצפה, היא תוכל ליצור הדגש מיוחד על הדברים החשובים באמת למען בניית המשפחה, ולהמעיט בחשיבות עניינים של מה שבכך אשר היא זו שתחליט שהם "מה בכך". היא זו האחראית במשך כל היום על נטילת ידים של ילדיה כראוי, על ברכה מתוקנת, על מידות טובות, על וויתור, עזרה וחסד, על "אשר יצר" בכוונה, ועל ברכת המזון מתוך סידור בארוחת הערב. היא זו שתיצור אוירה של דיבור חיובי ושלילת "לשון הרע" ו"רכילות". היא זו שתיגש בחום, באהבה ובהתלהבות, לכל דבר שבקדושה, להצלחת הילד במבחן, לעידודו בעת כישלון, ולתמיכה נפשית מלאה לכל אורך הדרך.



היא בונה, היא יוצרת, היא מדריכה, היא מלמדת, היא קובעת ומחליטה מי יהי' "גדול הדור" הבא.



אישה, לדורי דורות... 

במקום שאין אנשים

סיפורה של גב' רוחה שטרנבוך ע"ה, שזכתה להציל אלפי יהודים (!) בתקופת השואה.

מובא מתוך מאמר של רויטל שנור, מתוך: בשבע, גליון 88


בלילה חשוך וקר, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, צלצל הטלפון בבית משפחת שטרנבוך השוויצרית. הגברת רחה שטרנבוך, יהודייה תושבת שוויץ, הרימה את השפופרת. על הקו היה אחד מאנשי הקשר שלה, שדיווח: "קבוצת יהודים, הכוללת אישה, גבר וילדים, נתפסה בנסותה לחצות את הגבול לתוך שוויץ והוחזרה אל שטח גרמניה. כעת נמצאים היהודים בידי הגסטאפו. לא ניתן לעשות דבר, אף אחד לא יכול אפילו להתקרב לתחנה של הגסטאפו". כעבור רבע שעה ניצבה רחה שטרנבוך על קו הגבול, שם המתין איש הקשר שלה, שהזהיר אותה: "את מסכנת את עצמך לשווא, אין סיכוי".

רחה שטרנבוך השאירה אותו ואת אזהרותיו מאחור, ונכנסה אל שטח ההפקר שבין שתי המדינות. היא שמעה סביבה יריות אזהרה אבל לא נעצרה, עד שמצאה עצמה מוקפת חיילים גרמניים: "לאן את הולכת?" שאלו אותה. רחה, בקול צלול וברור, השיבה: "אני צריכה לדבר עם המפקד שלכם". 

מופתעים מגישתה הנחושה, הובילו אותה החיילים אל הביתן שבו נכלאה קבוצת היהודים. 
כלב אימתני חשף שיניו לעומתה, והקצין הנאצי שישב ליד השולחן נראה כעשוי מקרח. אף על פי כן, לא נרתעה רחה, ואמרה: "אני אזרחית שוויץ. קבוצת היהודים שנאסרה פה הגיעה הנה ביוזמתי. אני אחראית לשלומם. אבקשך לשחררם, אני לוקחת אותם לשוויץ". הקצין הנאצי האדים, ועיניו כמעט יצאו מחוריהן כשצרח: "אני אקרע את הפספורט השוויצרי שלך ואכלא אותך יחד איתם אם לא תיעלמי מעיני בזה הרגע". 

רחה אמרה בקול שקט: "אני אצטרף אליהם מרצוני החופשי אם לא תשחרר אותם. אני אחראית לשלומם". אחרי רגע של שקט מתוח, אירע הבלתי ייאמן: "קחי את 12 היהודים שלך ולכו מפה", אמר הנאצי. "לפני שאתחרט". רחה נעלמה אל תוך החושך מלווה ב-12 יהודים שחייהם ניצלו, בדרך אל שוויץ החופשית. 

הכנסת אורחים והצלת נפשות

הסיפור הזה הוא אחד מסיפורי הצלה רבים שבהם היו מעורבים הגברת רחה שטרנבוך ז"ל ובעלה יצחק ז"ל משוויץ. סיפורי הצלה שהתרחשו בזכות ועד ההצלה שהוקם בשוויץ על-ידי כמה יהודים שלא דימו בנפשם כי יוכלו להימלט מכל היהודים, והחליטו לסכן את עצמם למען אחיהם ולא לשבת שאננים בטח בשוויץ הניטרלית. עוד לפני שעסקו בהברחת הגבול, כבר לקחו חלק בפעילות בהיותם בית הכנסת אורחים לכל דכפין. 

משנת תרצ"ח (1938) ואילך החלו להגיע לשוויץ פליטים יהודיים מגרמניה ומאוסטריה (ראה מסגרת). היה צורך דחוף לארח את היהודים הללו, עד שיצליחו להסדיר להם אשרות שהייה וימצאו מקום מגורים הולם. ההימצאות ברחוב היתה סכנת נפשות. יהודים שוויצרים רבים פתחו את דלתות ביתם ולבם אל הפליטים היהודים. בין מכניסי האורחים נמנו השטרנבוכים, שלא הסתפקו בהכנסת אורחים ודאגו לאורחים לבגדים, למזון ולעתים אף למקום מגורים ותעסוקה. 

שרה שפירא, נכדתם של השטרבוכים: "היה להם בית מסחר לבגדים, ומספרים שפלא הוא שבית המסחר הזה עוד התקיים, כי יותר משמכרו שם בגדים ניתנו בגדים בחינם. בבית היתה מבשלת, ובישלו שם בלי הרף. אמא שלי, שהיתה אז בת ארבע, זוכרת את עצמה אומרת לאמה: יש עוד פינה של רצפה, אפשר לשכן שם מישהו. הבית היה מכניס אורחים עוד לפני המלחמה, כשמהגרים ממזרח אירופה הגיעו לשוויץ. הם לא תמיד היו אנשים אסתטיים, והעוזרת סירבה לנקות את חדרם, אז סבתא שלי ניקתה את חדרם, וזה היה מובן מאליו".

מסורת זו של הכנסת אורחים ירשו בני הזוג שטרנבוך מהוריהם. רחה מהוריה הרב מרדכי ודבורה רוטנברג, שביתם היה בית ועד לחכמים באנטוורפן, ויצחק מהוריו הרב נפתלי ודבורה שטרנבוך שאירחו בביתם שבסאן גאלן, שוויץ, רבים וטובים. בין אורחיהם היו הרב גרודז'ינסקי והרב קוק ? שהגיע לביתם בשנת תרע"ד (1914) לביקור בן יומיים ונשאר שנתיים, עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הם דאגו לו לדירה וסייעו לו בכל צרכיו החומריים. 

השטרנבוכים לא הסתפקו בהכנסת האורחים שהגיעו אל ביתם. הם תרו אחר אורחים ? יהודים שנתפסו על-ידי משטרת הגבולות וכמעט גורשו. אפילו בעיצומה של שבת בר המצווה לבנם היתה רחה מעורבת מעל לראשה בהצלת שלושה נערים. בזמן השמחה הפרטית שלה, בשבת קודש, היא טלפנה לכל מי שיכול היה לעזור, ולא נחה ולא שקטה עד שהעניין סודר. 

אמא במעצר

רחה סייעה בהנפקת אשרות שהייה לפליטים רבים. אשרות השהייה כובדו על-ידי השוטרים בעזרת פאול גרונניגר, ראש משטרת סאן גאלן, שהעלים עין ממסמכים מזויפים ומאשרות מפוקפקות ואפשר ליהודים להיכנס לסאן גאלן ולהציל את נפשם. הדברים נודעו לראש משטרת ההגירה השוויצרית, וזה הדיח את גרונניגר ועצר את רחה שטרנבוך בשל פעילותה הבלתי חוקית. 

שלוש שנים נמשך משפטה של רחה שטרנבוך, אישה בשנות הארבעים לחייה, אם לשלושה ילדים. הגדול ביניהם היה כבן 14 והקטנה כבת 4. שלוש שנות חקירות, שבהן סירבה להסגיר את מי ששיתף עמה פעולה. רחה הודתה בכך שאירחה פליטים בביתה, ומאוחר יותר בבית הכנסת אורחים, אולם לא מסרה מידע מעבר לכך. כעבור שלוש שנים זוכתה מחוסר ראיות. בסוף המשפט נאמר לה: "קחי במתנה את היהודים שלך". הפרקליט ששימש כתובע מטעם המדינה התרשם כל-כך מאישיותה ומעמידתה הגאה בפני חוקריה, שבתום המשפט תרם לה מאה פרנק מכיסו לטובת ארגון ההצלה... 

גרונניגר, ראש משטרת סאן גאלן, זכה רק בשנות החמישים להכרה על פועלו, בקבלו את אות חסיד אומות העולם מ'יד ושם'. בעדות כואבת על אותם ימים הוא מספר: "אני מצהיר שסאלי מאייר (יו"ר הג'וינט בשוויץ) לא הציל אפילו יהודי אחד... הוא סרב לסייע, למעשה הוא הקשה על העבודה... בשל הלשנתו הושעיתי מתפקידי וגברת שטרנבוך נעצרה. אם עבודת ההצלה היתה מקבלת יותר סיוע מפנים ומחוץ, ניתן היה להציל לפחות 10,000-20,000 יהודים בתקופת השלווה של שנת 1939". 

ומה היה עם ילדי שטרנבוך בכל אותו הזמן? הם נשאו בעול עם הוריהם. לוטה אלזס, ניצולה שהתארחה בבית שטרנבוך, התנדבה לסייע בטיפול בהם. בעזרתה ובעזרת מבשלת ומנקה שהיו בבית האמיד, הצליחה רחה לנהל את ביתה בתוך קלחת הפעילות. 

שפירא: " סבתא שלי היתה אמא מסורה וסבתא אוהבת ומפנקת. היא אף פעם לא חיפשה סיפוקים מחוץ לביתה, ועשתה הכל מתוך תחושה ש'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש'. לפני ואחרי המלחמה היא היתה בעיקר בבית, וגם בזמן המלחמה היא השתדלה לעשות את רוב הפעילות מהבית".

כל מי שיכול לעזור

משנעשה כמעט בלתי אפשר לצאת אל מחוץ לגבולות גרמניה, הבינו השטרנבוכים שיש לסייע להם באשר הם. הם החלו במשלוח חבילות עם דברי מזון וכסף ליהודי אירופה, וניסו להנפיק תעודות זהות זרות ליהודים אירופיים, בעיקר דרום אמריקאיות. פעילות זו היוותה המשך ישיר לפעילותו של ר' חיים ישראל אייז ז"ל, שהיה ממקימי רשת ההצלה השוויצרית (ראה מסגרת). 

פועלם של השטרנבוכים, כמו זה של ר' חיים ישראל אייז, התאפיין ביצירת רשת תמיכה עניפה של קשרים עם יהודים וגויים בעלי השפעה בכל רחבי העולם. הם נרתמו לסייע לכאלף פליטים מלובלין, מיר וטעלז, שישבו בשנחאי כשפניהם מועדות לארצות הברית. היהודים בשנחאי נקלעו לקשיים, ולכן פנו בבקשת עזרה ליהודי שוויץ. השטרנבוכים הקימו אז את 'ארגון ההצלה לפליטי שנחאי' שבהמשך פעל להצלת יהודים מכל ארצות הכיבוש. ארגון זה נחשב לאחד הארגונים המשמעותיים ביותר בפעולות ההצלה. מאוחר יותר, באישור ועד ההצלה בארה"ב, הפכו השטרנבוכים לנציגי ועד ההצלה. ככאלה התאפשר להם לשלוח חבילות מזון ומכתבים ליהודים באירופה הכבושה. 

הארגון מנה חברים מעטים, ובעיקר את מר הרמן לנדאו, מזכיר האירגון, מר חצקל ראנד, וד"ר ראובן הכט. ד"ר הכט היה יהודי מתבולל, רוויזיוניסט ציוני בעל קשרים בכל אירופה. בנוסף, הם קשרו קשרים עם שליח האפיפיור, פיליפ ברנרדיני. האחרון, התרשם כל-כך מאישיותה של רחה שכבר בפגישתם הראשונה העניק לה מכתב בו הוא מאשר את כל בקשותיה. כמו כן, הוא ביקש לכבד אותה כ-persona grata (אישיות מכובדת ורצויה) ולהיענות לכל בקשותיה. 

רחה המופתעת אמרה לברנרדיני: "אבל אתה אפילו לא מכיר אותי", והוא השיב לה: "יש לי מיומנויות דיפלומטיות וכישרון להכיר אנשים. כבר עמדתי על טיבך, באופן שבו נכנסת לחדרי, באופן שבו ישבת לפני. אורחותייך הסגירו אותך". הגיבוי שקיבלה רחה משליח האפיפיור סייע לה רבות, והוא עצמו גם התערב משהועלה פקפוק לגבי תקפות האשרות הדרום אמריקאיות שהונפקו עבור יהודים, ועירב גורמים רבים שייאשרו את אמיתות המסמכים. 

הארגון יצר קשר גם עם השגריר הפולני בשוויץ, אלכסנדר לאדוס, שסייע רבות, ועוזרו היהודי ד"ר קוהל, שזכה בזכות מעמדו של השגריר לבקר במחנות ולדאוג להעברת אינפורמציה ולשירותי דת מסוימים. ד"ר קוהל פעל רבות במהלך המלחמה ועמד בקשר רצוף עם השטרנבוכים. הוא גם עשה רבות למען הנצחת פועלם אחרי המלחמה. השטרנבוכים קיימו גם מגעים עם אנטישמיים, כשחשבו שתהיה בכך תועלת.

יצחק שטרנבוך שילם סכום כסף גדול לחברה שוויצרית על מנת שתמכור כלי עבודה לנאצים. תמורת כלים אלה שוחררה קבוצת יהודים שנשלחה כביכול לחופשי בעקבות עסקת קסטנר, אבל למעשה נתקעה בברגן-בלזן. מגעים משמעותיים במיוחד נוצרי עם ד"ר ז'אן מוסי, מדינאי שוויצרי שהכיר את איש הס.ס. הימלר, ותוצאת מגעיהם היתה שחרור רכבת ובה 1200 יהודים. לשיתוף פעולה זה לא היה המשך, כנראה כיוון שיצחק שטרנבוך לא הצליח לגייס די כספים ובשל הכשלת התהליך על ידי סאלי מאייר. 

אישה אחת למען מיליוני יהודים

הפעילות העניפה של הארגון יצרה רושם שמדובר בארגון גדול, אבל באמת היה זה קומץ אנשים בעלי תעצומות נפש וגוף שנרתמו בכל כוחם למשימה. למרות שרחה היתה הרוח החיה מאחורי הארגון קטן-הממדים ורב-הפעלים, שמה מעולם לא פורסם בציבור, להוציא פעם אחת, שבה פרסם הארגון מודעות הקוראות ליהודי שוויץ לתרום למען פליטי שנחאי. שם היתה רחה חתומה כמזכירת הארגון. 

כשקוראים את המסמכים רואים שבעלה לקח חלק מאד פעיל בארגון. מדוע חלקה של רחה מודגש יותר?

שפירא: "ועד ההצלה היה מורכב מגברים בלבד, ויצחק שטרנבוך, סבא שלי, היה מעורב בכל פעולה שביצעו. אל סבתא שלי הופנו הזרקורים כיוון שהיתה אישה יחידה בארגון והיתה כריזמטית מאוד. היא היתה אישה משכילה ושלטה בשפות רבות, וגם היתה לה הופעה מרשימה". 

לכן היא נשלחה לרוב משימות הייצוג של הארגון?

"היא לא רק נשלחה. היא התנדבה לכך, וגם יזמה הרבה דברים. בעלה היה צריך לשמור עליה הרבה פעמים מפני נקיטת יוזמות מסוכנות מדי. היא באמת היתה מייצגת טובה מאוד במפגשים שונים, גם בגלל שהיתה אישה. נראה שבתקופת המשא ומתן עם הימלר היא רצתה לנסוע אליו, ואז סבא שלי עצר אותה".

פעולה חשובה נוספת שעשה הארגון היתה הודעה רשמית ליהודי ארה"ב על הנעשה במחנות ההשמדה, ניסיונות לעורר את דעת הקהל האמריקנית והעולמית לפעול, ניסיון להפעיל לחץ ציבורי על ממשלת ארצות הברית שתאיים על גרמניה לבל תפגע ביהודים, וניסיון לקדם את התכנית להפצצת שני גשרים סמוך לאושוויץ על-ידי בעלות הברית, יוזמה שנכשלה.

היו פעולות נוספות שנכשלו. הניסיון לערב את הצלב האדום נכשל פעם אחר פעם. הניסיונות להפעיל לחץ אמריקאי כנגד גרמניה או הפצצות מצד בעלות הברית על גשרים למחנות ההשמדה נכשלו. 

המשא ומתן עם הימלר הציל רק 1,200 יהודים, ותעודות הזהות הדרום אמריקאיות לא סייעו ליושבי מחנה ויטל. רחה היתה מאוכזבת מכל יוזמה שנכשלה. "היו לה ציפיות מאד גבוהות" אומרת שפירא "ואולי רק מי שיש לו ציפיות כאלה יכול היה לפעול". 

עזרה רוחנית מתוך הצרה

גם לאחר המלחמה לא נחה רחה ולא שקטה. הניצולים היהודיים באירופה הפצועה התקשו למצוא לעצמם קורת גג או מזון. רחה הצטרפה לארגונים שפעלו לשיקומם. פעילותה התייחדה בדאגתה למזונם הרוחני של הניצולים לא פחות מאשר למזונם החומרי. היא יצאה אל הארצות המשוחררות, ובאותה תקופה לא שבה לביתה ימים רבים. אפילו בימים הנוראים לא שבה הביתה, כיוון שהיתה כה עסוקה במפעל ההצלה. 

היא נדדה בין מחנות העקורים, ובכל מקום שאליו הגיעה נפגשה עם נציגי הממשל הצבאי או עם ראשי אונר"א, וביקשה שידאגו לבתי כנסת ולמטבח כשר במחנות. היא סבבה ממחנה למחנה, מחזקת את רוחם של הניצולים. מעולם לא לנה בבית מלון, מתוך רצונה להזדהות עם צערם. היא נסעה בתכיפות רבה, ולא התעכבה כדי להשיג אמצעי תחבורה נוחים. היא יצאה אל המחנות במזוודות מלאות כל טוב, ושבה עם מזוודות מלאות מכתבים שהעבירה לעולם החופשי. 

שפירא: "היא התייחדה לא רק במה שעשתה, אלא גם באיך שעשתה את הדברים. היא כאבה את כאב אחיה המתייסרים בבחינת 'עמו אנוכי בצרה, ואחלצהו ואכבדהו'. במשך כל שנות המלחמה היא לא עינגה את עצמה. היא לא רכשה בגד חדש לעצמה או לבנותיה למרות שבבעלות המשפחה היה מפעל לבגדים, ואמרה: כשיהודים אחרים סובלים כל-כך, אין זה זמן לפינוקים". 

היא עשתה רבות להצלת ילדים יהודיים שהוסתרו אצל משפחות גויות או במוסדות גויים. יום לאחר שחרור צרפת כבר היתה שם, דופקת על דלתות זרים בשאלה "אולי יש פה ילדים יהודים?" דלתות רבות כלל לא נפתחו, דלתות רבות נטרקו בפניה, אולם היא לא אמרה נואש. אט אט החלה לאסוף יהודים ניצולים מבתי גויים. היא הצליחה לנסח הסכם בינה לבין ארגון הגג הצרפתי שהיה האחראי הרשמי לילדים הניצולים (COSOR). נוסח ההסכם העיד כי לארגונה של רחה, 'ארגון ההצלה לפליטי שנחאי', הזכות לדאוג לטיפוח הרוחני של הילדים היהודיים. להסכם הזה לא ערך ממשי רב, אבל היתה לו השפעה פסיכולוגית על אנשים שהסתירו ילדי יהודים, בביתם ואלה החלו לפתע להביא את הילדים לבית הילדים היהודי.

בפולין היה מצב היהודים קשה ביותר: מדיניות הממשלה הקומוניסטית לא אפשרה יציאה חופשית מפולין. רחה פנתה לרב הרצוג זצ"ל שיסייע בעניין, והרב אכן הצליח לשחרר קבוצה גדולה של ילדים שהוברחו לצ'כוסלובקיה. רחה היתה מעורבת בהצלה ובשיקום של יהודים מרומניה, צרפת, הולנד, בלגיה ואוסטריה. עבור חלק גדול מהיהודים השיגה אשרות שאפשרו את עלייתם לארץ או את הגירתם לארצות הברית. 

גיבורת ההצלה מאחורי הקלעים

עם תום שנות הפעילות האינטנסיבית של רחה היא חזרה לשגרת חייה. קרובת משפחתה, גוטה שטרנבוך, מעידה עליה שהיא מעולם לא דיברה על עצמה ולא סיפרה סיפורים על פועלה. הסיפור המופיע בתחילת כתבה זו נודע לגוטה שטרנבוך בזכות ערב אחד שבו בתה של גוטה הפצירה ברחה לספר סיפור אחד בלבד מהקורות אותה. רחה, שלא נהגה לחשוף את פועלה, סיפרה סיפור אחד בלבד. נכדתה, שרה שפירא, מעידה שלאחר המלחמה רחה לא נהגה לדבר על שנות המלחמה. אפילו נכדיה לא ידעו על פועלה. 

רחה שטרנבוך נפטרה במונטריי ונקברה בציריך בשנת תשל"א (1971). רק לאחר מותה פורסם הספר אודותיה 'Heroine of Rescue' ? 'גיבורת ההצלה', ספר שמגולל רק מעט ממפעל חייה (הספר יצא לאור באנגלית בתשמ"ד, בהוצאת ArtScroll).

"סבתא שלי היתה סבתא רגילה", מספרת שפירא. "סבתא שהולכת עם הנכדים לטיול ונותנת להם ריבה מעשה ידיה. מעולם לא ידענו שסבתא שלנו היא כה מיוחדת. רק לאחר מותה נודע לנו סיפור חייה. חשוב לי להגיד שהיא היתה אישה עדינה ונשית, כזו שמפחדת להישאר לבד בבית. אבל כשהיה צריך לעשות ? היא עשתה גם דברים שדרשו המון אומץ. הכל מתוך תחושה שזה רצון ה' וכך צריך לנהוג".

תחנת כח: ראיון נדיר עם הרבנית קוק

תחנת כח: ראיון נדיר עם הרבנית קוק
 
אתי דור-נחום, באדיבות הידברות
 
יום ראשון, שעות הערב המאוחרות. הרבנית לאה קוק משלהבת את הנשים שהגיעו לשיעור תורה. אמנם כבר 35 שנה היא מוסרת שיעורים, אבל היא מתלהבת כמו בפעם הראשונה. הנשים יושבות בצוותא, קוראות תהילים בשירה וניגונים, כשמדי פעם הרבנית מתבלת בסיפורי אמונה והתחזקות. "לכולן פה יהיו שמחות", היא מברכת ומדגישה, "הכול זה לכבודך השם. אצלנו כל אורח מקבל כיבוד רוחני - אמונה. אף אחד לא יוצא רעב". הבנות מאוהבות, הן כבר מזמן שבויות בקסמה. אבל דומה שלא רק הן מתאהבות בה מבט ראשון. גם כשהרבנית מגיעה להרצות בקיבוצים היא שוברת את המחיצות בדרכה שלה, הגדושה בהומור, בדיחות והרבה כף זכות. שלושה ימים לפני השיעור נפגשנו לראיון. זה היה ביום חמישי אחר הצהריים, ונמשך אל תוך שעות הערב המאוחרות, כאשר ברקע החלו ההכנות לשבת, וריח החלות הנאפות נדף בכל הבית, והמפות החגיגיות נפרסו על השולחנות. בראיון אישי ביטאה הרבנית את הצד ההומוריסטי שלה, סיפרה על סדר יומה ועל אהבתה לבעלי תשובה. "אני מאוד אוהבת את בעלי התשובה", היא משתפת, "את התמימות שלהם וטוהר האמונה שלהם. אני בעלת תשובה 100 פעמים ביום, אפילו שיש לי הורים צדיקים. אבל צריך לדעת לשכוח הכול ולפתוח דף. אבא אוהב בעלי תשובה". 

הרבנית לאה קוק נולדה במאה שערים ברחוב חנן 10, ביתו של סבה, פוסק הדור הגאון הרב אלישיב זצוקל. בגלל העוני הקשה ששרר באותה תקופה, הוריה של הרבנית, הרב יצחק זילברשטיין שליט"א והרבנית עליזה שושנה (הבת השנייה של הרב אלישיב) התגוררו עם הוריה. לפני פטירתו סיפר הרב אלישיב : כשלאהלה הייתה קטנה נדנדתי אותה, ותוך כדי התפללתי שייכנסו בה מידות טובות וקדושה, ושהיא תזכה לבעל תלמיד חכם. בגיל שנה עזבו הוריה לבני ברק, וכעבור זמן קצר קיבל אביה הצעה לשמש כראש ישיבה בציריך. המשפחה עזבה את הארץ, לא לפני שבאו להיפרד מהרב אלישיב, ומהסבא-רבא של הרבנית, הרב אריה לוין זצ"ל, שהניח את שתי ידיו על הראש ובירך את הרבנית.
 
המשפט שהכה ברבנית
 
בגיל 20 הוצע לה שידוך – הרב דב קוק, שהיה אז תלמידת ישיבת פונביז, בנו של הרב נחום קוק ונינו של הראי"ה קוק. כשהוא נכנס לחדר היא אמרה: זה בעלי. ואכן, אחרי שלוש פגישות הם החליטו להתחתן ונשלחו לקבל ברכה מהדוד של הרבנית, "הסטייפלר", שאמר שצריך לבטל את החתונה כיוון שלשתי החותנות קראו שושנה, והאשכנזים מקפידים שלחותנות לא יהיה שם זהה. היא התפללה שהגזירה תבוטל, ולאחר כמה ימים הסטייפלר מצא פתרון - שאחת האימהות תוסיף שם. החתונה בין משפחת זילברשטיין הליטאית, המקורבת משפחתית לכל גדולי ישראל, לבין משפחת קוק, המקורבת יותר לציונות הדתית, נערכה בהשתתפות גדולי הרבנים.
 
לאחר נישואיה עבדה הרבנית כמורה למתמטיקה בבית - הספר "חורב" ברמת גן. המפנה הרוחני בחייה הגיע כאשר היא נתקלה "במקרה" בספר של הבעל שם טוב, שבו היה היה כתוב: "יהי רצון שנאהב את הצדיק הכי גדול כמו שהקבה אוהב את הרשע הכי גדול".
 
המשפט הכה ברבנית והיא הבינה שתפקידה לקרב יהודים, ואכן, מאז ועד היום היא החזירה רבבות בתשובה. לימים עברו בני הזוג לצפת, שם היא החלה לקבץ נשים לקריאת תהילים. החיבור העמוק יותר לתהילים החל כאשר אחד מילדיה חלה, והרבנית הבטיחה לקדוש ברוך הוא שהיא תקרא כל יום תהילים, ובלבד שבנה יחלים. ואכן, תוך יממה נעלמה המחלה. מאז גילתה הרבנית את העוצמות האדירות הטמונות בספר התהלים, ועד היום חילקה שניים וחצי מיליון ספרי תהילים בבתי חולים.
 
מאוחר יותר עברה משפחת קוק לטבריה. בסוף מסיבת חנוכה בגן של אחת מבנותיה ביקשה הרבנית את רשות הדיבור, והחלה לדבר בספונטניות על חובת הכרת הטוב להקב"ה. מנהלת הגן, שהייתה מנהלת סמינרים בערכים, הבחינה שהנשים מרותקות, והחליטה להזמינה לסמינר של בעלות תשובה. בחלוף שנה היא מילאה את אצטדיון "יד אליהו". בהופעתה הראשונה היא הסתפקה על איזה נושא הכי חשוב לדבר, ועל כן החליטה לצעוק שמע ישראל, ה אלוקינו ה אחד. גם כיום הרבנית לא מכינה מראש שיעורים. סביבה וסביב בעלה הרב דב קוק התגבשה עם השנים קהילה של כ-250 משפחות של בעלי תשובה. הרב קוק כמעט ולא מגיע לביתו למעט שבת, ובמשך היום הוא נמצא סגור בחדרו ובמרבית מהזמן לומד ומתפלל על עם ישראל. עד היום הוציא הרב עשרות ספרים.
 
נשיקה וחיבוק לילדים: פיקוח נפש
 
הרבנית, אם ל-14 ילדים שמרביתם נשואים, מנהלת את הבית ומרצה שלוש פעמים ביום בכל רחבי הארץ. גם כאשר היא טסה עד אילת, מתעקשת הרבנית לא לקחת פרוטה בעבור הרצאותיה, והיא מעדיפה שלא יגבו כסף מהנשים, כדי שכולן תוכלנה להשתתף. כשהיא חוזרת בשעות הלילה היא מקדישה זמן לילדיה, מתפללת בהנץ ולאחר מכן הולכת לישון. במהלך השיחה הרבנית נוהגת לעצור ולומר "לשם שמיים" ו"לשם ייחוד".
 
איך נראה היום שלך?
 
"בשעות הבוקר אני מארגנת ציק צק את הבית, ובשעה 10:00 נעצר הגלובוס. אני מתחילה לקרוא ספר תהילים בעמידה, במתיקות עם נשיקות לבורא עולם, עם שמחה וערגה. אני מתנתקת מכל העולם עד השעה 12:00 ואם אני לא מסיימת לקרוא, אני נותנת לספר תהילים המון נשיקות, יוצאת מהחדר ומעמידה סיר לילדים. לא עשרה סירים כי ממילא הם לא רוצים לאכול הרבה. בסיר שאני מכינה יש את ברכת השם. כולי תפילה שהאוכל יערב לחכם ויהיה בריא, ושכל ילד יקבל מה שהוא צריך. כשהילדים מגיעים מתלמוד התורה, אני נותנת לכל ילד נשיקה וחיבוק, ועוד נשיקה וחיבוק. מבחינתי זה פיקוח נפש. אחר כך מגיעה השעה שאני צריכה לפתוח את הדלת לנשים שמגיעות לקבלת קהל. אם כי ממילא יש כאלה שדופקות על החלונות והדלתות ואני אומרת להן: רגע, דקה דקה נשמות טובות. בערב אני מעבירה שיעורי תורה".
 
אורח החיים הזה לא מתיש?
 
"אני נושאת הרבה תפילה שיהיה לי קל עם עם ישראל היפים והאהובים. כל יהודי זה ספר תורה, אני אוהבת אותם ומוכנה לתרום אינסוף. אני מתפללת: אבא, תן לי כוחות לנשק ולחבק".
 
בכל זאת, זה לא מעייף?
 
"לעתים זה מתיש עד כדי סף התעלפות. לפעמים כבר כואב לי הגרון ואני לא יכולה לדבר. הייתה הילולה של רבי מאיר בעל הנס, וכל טבריה צעדה עם ספר תורה שלווה באלפים מכיכר העיר ועד לציון רבי מאיר. באותו יום הייתה הצפה של אנשים מכל הארץ. מעייף או לא - אני אוהבת את זה. בערב פסח לא הגיעה לביתי אף אחת. כולן היו עסוקות בעבודות לחג. התפללתי: השם, תשלח אליי צדיקות שאקרא איתן פרקי תהילים, ועל כל אחת שתבוא אגיד נשמת כל חי. אחרי זמן קצר הגיעה בחורה מתוקה והתחלנו לקרוא תהילים, ולפתע נכנסה עוד אחת, והמשכנו. לא עברו כמה דקות, ו-30 נשים צדיקות הגיעו. אמרתי השם, לאט לאט. איך אני אקרא את כל הנשמת כל חי על כל אחת?. ברוך השם...".
 
מיהן הנשים שמגיעות אלייך?
 
"זה לא מוגדר. כולן באות, דתיות ולא דתיות, כאלה שלבושות צנוע וכאלה שפחות. אני רואה חובה לתת לכל אחת שלוש נשיקות וחיבוק חם, לקרוא יחד שני פרקי תהילים ולעשות ריקוד קטן. אני תופסת לה את היד באהבה, ואם היא מסכימה - אנחנו קוראות תיקון הכללי. ואם צופרים לה מלמטה אז אני נותנת הבטחה מלב אוהב אל לב אוהב, שתקרא פרקי תהלים ואני אזכיר אותה אצל רשב"י. לפעמים מגיעות נשים מוכות, וזו מצווה להצחיק אותן. לפעמים כשהן צוחקות אני צוחקת איתן בקול גדול כדי לשמח את לבן. טוב לי כשהן מתרפאות מכל הייסורים שלהן".
 
תוך כדי שיחה נכנסות לחדר תלמידות של הרבנית, ומתייעצות איתה בנוגע לחלוקת מצרכים למשפחות נזקקות. הרבנית מיד שולפת מכיסה את הכסף המזומן שיש ברשותה, ועושה סדר. אחת התלמידות משתפת: "פעם אחת היא תרמה את המקרר שלה, אבל ישתבח שמו, אחרי חצי שעה מישהו תרם לה. היא נשמה טובה". תלמידה אחרת מסבירה: "היא כמו אמא שלנו, ומכילה את כולן". הרבנית חוזרת לראיון: "יש אנשים רעבים, אין להם מה לאכול. כאשר היו באים עניים לדודתי הצדקת, הרבנית בת שבע קנייבסקי עליה השלום, היא הייתה אומרת לכולם לכו לבעל המכולת, הוא צדיק והוא ייתן לכם מצרכים. אנשים היו לוקחים, ובסוף החודש היא הייתה משלמת. אין לי את האומץ שהיה לה כי אני מפחדת מחובות. כל יום אני מתפללת השם, תביא את הפרנסה. יום אחד ראיתי את בעלי מוריד את התפילין והטלית, ורץ לבנק. אמרתי בעלי היקר, מה לו ולבנק שהוא רץ ככה? ממתי הוא הולך לבנק? הוא אמר: יש לנו חובה של 20 שקל. לא יעבור לילה אחד עם חוב. אמרתי לו מחר ייכנס כסף, זה ייספג. הוא השיב: לבעלי תורה אין חובות".
 
פוריות וזיווגים: הטלפון המפתיע מהמדריכה
 
בימינו יש הרבה זוגות שלא נפקדים בזרע קודש. מה יש לך לומר להם?
 
"לפני כשנה הייתי בהרצאה ברמלה. תפסה אותי המארגנת ואמרה לי: 20 שנה אני בלי ילדים, ברכי אותי. אמרתי לה כשלי לא היו ילדים, עד שלא הורדתי את אלוקים מהשמיים לכאן בתפילות - לא נפקדתי. התפללתי המון, הגעתי לאי שפיות מרוב צער. אבל קראתי כל יום ספר תהלים ונפקדתי. כלתי גם עשתה כן וגם גיסתי. דודתי הרבנית קנייבסקי עליה השלום סיפרה לי שבאה אליה אישה בוכה ש-20 שנה לא נפקדה, וכבר עברה 17 הפריות. היא קראה בעיתון שספר תהילים משנה גזר דין שנגזר על האדם טרם בואו לעולם. היא קראה תהילים, נפקדה בתאומים ובאה לרבנית שתברך אותה ללידה קלה. כעבור כמה חודשים, בחנוכה, בעלי הדליק חנוכייה כשמסביבו 100 תלמידים. זו שעת רצון גדולה מאוד, כולם עצמו עיניים וביקשו, והרב אמר שגמר החתימה של אלול והושענה רבה זה מול הנרות. הרב קרא קדיש, וכל הציבור שאג יהא שמא רבא מבורך. בכיתי ובקשתי על עם ישראל, ולפתע שמעתי טלפון מצלצל – למרות שהייתי בטוחה שניתקתי אותו. רציתי לענות, ושמעתי מעבר לקו אישה שאומרת לי: הרבנית תכיני כיסא, קחי בקבוק מים ותחזיקי טוב. שאלתי מי מדברת, והיא השיבה שזו המדריכה מרמלה. לפתע היא צעקה: אני בהריון, נפקדתי. קראתי שמונה חודשים ספר תהלים שלם - וככה הצלחנו. זה ילד של דוד המלך".
 
ומה יש לך לומר לרווקים ולרווקות? 
 
"לא להתייאש ולעשות מה שאני עשיתי לזיווג של בני – קראנו 40 יום תהלים שלם, והגיעה הכלה עד הבית. מה שהוא לא סיים - אני סיימתי בשבילו. בכל מקרה אין להתייאש, ויש לדעת שהקדוש ברוך הוא מכין לכל אחד ואחת הפתעה טובה. כמו שחמין טוב מתבשל לאט לאט, ככה הוא מכין את הזיווג של כל אחד ואחת. לפעמים כשמתחתנים מהר אז כבולעו כך פולטו - מתגרשים מהר. כשמחכים קצת ומתפללים - מקבלים משהו טוב. שתי בחורות צעירות מטבריה שרצו זיווג החליטו לנסוע לעמוקה ולקחו איתן לשם מצווה אישה קשישה בת 85 מבית אבות. כל הדרך הן שמעו ברקע תיקון הכללי, והסבתא חזרה על מילים בודדות, ונהנתה מהנוף. כשהן הגיעו לעמוקה שתיהן תפסו סידורים, התפללו מנחה, קראו פעמיים תיקון הכללי וביקשו שידוך. הסבתא דמעה והתפללה. בדרך חזרה הן עברו אצל רשב"י, קראו תיקון הכללי. כשהסבתא הגיעה לבית האבות ספוגת תהלים, היא הבחינה ביהודי גבוה עם זקן, חייכן בן 87 שאף הוא מתגורר בבית האבות. הזקן הסתכל על הסבתא והיא הרגישה את הקליק, לא עבר שבוע והוזמנתי לוורט בקומה השנייה בבית האבות – לחתונת הזהב. שתי הבנות היו השושבינות בחתונה. מכאן רואים שעמוקה מועיל גם לגיל הזהב".
 
אם את עצמך צריכה להתייעץ, למי את פונה?
 
"פעם אחת לאחת הבנות היה כאב שיניים עצום, והיא סירבה ללכת לרופא. לא היה לנו יום ולילה. היא השתטחה על הרצפה, וכל הבית בכה. הציעו לנו לעשות הרדמה כללית בבית חולים תמורת 10 אלף שקל, וזה היה נראה לי מגוחך ללכת להרדים אותה בשביל דבר כזה. בעלי חוזר רק בסופי שבוע, ולא היה לי שום רב להתייעץ איתו. לכן פניתי לרב הגדול, לאדמו"ר שממנו אני לא מתביישת, והוא תמיד זמין -  הקדוש ברוך הוא. התחננתי אליו שיפתור את הבעיה ועשיתי סגולה ידועה - הדלקתי 18 נרות – הראשון לקדוש ברוך הוא והשאר לכבוד צדיקים ובכל פעם קראתי פרק פ"ו בתהילים. התפללתי בדמעות שליש והרגשתי קדושה כאילו הבאבא סאלי וכל הצדיקים שוכנים כאן. לא פחדתי מכלום. לאחר 24 שעות נפתרה הבעיה כליל, ללא מכאוב. מכאן שאבא וצדיקים פותרים בעיות".
 
ביהדות אין רק חינוך - יש גם תפילות ודמעות
 
לרבנית עמדה ברורה בנוגע לחינוך ילדים: "לפני כמה שנים חדר לי הביתה גנב בן 14 וחיטט בארונות. לא יכולתי להזמין משטרה כי אמא שלו הייתה בתהליכי התחזקות ולא רציתי לשבור אותה. עשיתי את הסגולה הידועה - הדלקתי 18 נרות וקראתי פרק פ"ו בתהילים. גם בכיתי. החלטתי לקרב את הילד. אמרתי לו בוא אליי, אתן לך שמות של חולים, תקרא עליהם תהילים של שבת ואני אתן לך גלידה ו- 70 שקל. וכך הוא היה בא, ואני הייתי מספרת לו מה קורה לילד שלוקח בלי רשות. הבת שלי התפעלה ואמרה: אמא איזה חינוך, לפי כל כללי המתודיקה היהודית. אבל ביהדות אין רק חינוך - יש גם תפילות ודמעות.
 
"הסטייפלר הקדוש אמר את זה, ומניסיוני שום קורס של הדרכת הורית ומורים לא הועילו. יום אחד חזרתי מתפילת מנחה, ובתי הנסערת סיפרה שאותו ילד שוב פרץ לבית. הייתי חסרת אונים. קיבלתי על עצמי לקרוא תיקון הכללי ולהדליק נר לרשב"י במשך שנה על הילד. הזכרתי את שמו ושם אמו בקברי צדיקים והנס לא איחר לבוא. הפדגוג הגדול, אבא שבשמיים, טיפל בעדינות בנשמתו, והוא שינה את דרכו. מה שלא הועילו אלפי שיטות ייעוץ וחינוך - הועילה תפילה ותורה. הקרבתי את בעלי לתורה, ואפשרתי לבעלי לא לבוא הביתה. שלחתי אותו ללמוד תורה בצפת כל השבוע. הרגשתי שהשכינה עזרה ולא הייתי צריכה מורים פרטיים. כשהבעל לומד תורה - הוא לומד בשבילך וזה מגן ממחלות, אשפוזים ובעיות קשב וריכוז".
 
מדוע יש לך רצון עז כל כך לקרב יהודים?
 
"אני רואה שיש אנשים שרחוקים מהתורה והמצוות, ורע להם כל כך בתוך נפשם, כי הנשמה שלהם מחפשת את התכלית, מחפשת את האור האלוקי, אבל הם אפילו לא יודעים למה רע להם. השם מזכה אותי שאני מחברת אותם, וכך טוב גם להם, כי בדרך הזו הם מקיימים את ייעודם עלי אדמות. בשביל זה אני מוסרת את נפשי יום-יום, ללא אינטרס. זה כמו השבת - אבדה בין עם ישראל להשם"

והיא אשה גדולה

והיא אשה גדולה

*הרה"ג רבי אליעזר הכהן פישר שליט"א מספר על אמו, מרת מילכה פישר ע"ה, המחנכת שקיבלה 'תעודת הסמכה' מהמחנכת שרה שנירר, שהטיפה מוסר לאנשי אוניית המעפילים ושנשלחה ללונדון בשליחותו של מרן הגרי"ז מבריסק זי"ע*

בצער רב וביגון  ליוו המונים למנוחות את מרת מילכה פישר ע"ה, רעייתו של הרב ראובן חיים הכהן פישר זצ"ל, שהלכה לעולמה בשיבה טובה, בגיל 92, לאחר שגידלה דורות ישרים מבורכים וחינכה מאות רבות של ילדים יתומים לתורה ולתעודה, ליראת שמים ולאהבת ה' יתברך. בהלוויתה ספד לה בנה הרה"ג רבי אליעזר הכהן פישר שליט"א שהעלה את  נקודות האור ממסכת חייה, כפי שיובאו להלן: 

מרת מילכה פישר ע"ה נולדה בפרשבורג שבהונגריה לאביה הרה"ג רבי מרדכי גוטסמן זצ"ל, שהיה תלמיד חכם מובהק ובר אוריין. כאשר הראב"ד דפרשבורג הגר"ד ועסערלי זצ"ל ישב על מדין בדיני תורה קשים ומסובכים, היה מצרף אליו את רבי מרדכי זצ"ל, כדי שיסייע לו בבירור ההלכה ובהעמדת הדין על תילה. לאחר השואה האיומה הגיעו ספריו בדרך לא דרך לארץ ובני משפחתו גילו שרשומים בשולי גליונותיהם הערות והארות רבות, כתובות בסגנון למדני עמוק ומפולפל.

בהיותה נערה כבת 16 הצטרפה לסמינר 'בית יעקב' שהקימה המחנכת הדגולה מרת שרה שנירר ע"ה בפרשבורג, כסניף לסמינר 'בית יעקב' שהקימה בקראקא. הסמינר בפרשבורג עמד תחת הנהלתה של המחנכת חוה לנסברג ע"ה, שנודעה ביראת השמים הגדולה שלה. עם סיום חוק לימודיה בסמינר, בו למדו באותם הימים כמנין בנות בודדות, קיבלה תעודת הוראה מידיה של מרת שרה שנירר ע"ה. בהגיעה לפרקה נישאה לבעלה הרב ראובן חיים הכהן פישר, תלמידו הקרוב של הגאון מהרש"ד הלוי אונגר זללה"ה אב"ד טירנוי - נייטרא, בעל ה'נאות דשא' וחברו הקרוב של הגרמ"ד וויסמנדל הי"ד, ויחד הקימו את ביתם לתפארה, על אדני התורה והיראה. 

כל ימיו סיפר הרב פישר על אהבת התורה היוקדת והאש הגדולה של תפילותיו המופלאות של מורו ורבו בעל ה'נאות דשא' זצ"ל, שהיוו עבורו בסיס איתן והחדירו בקרבו את אהבת התורה הקדושה ואת עבודת התפילה.
שמועות הגיעו מקרוב ומרחוק על השתלטותם של הנאצים הארורים על רחבי אירופה והרב פישר ורעייתו מיהרו לעלות על אונית משא, שהפליגה בדרך בלתי ליגאלית לארץ ישראל. כאלף נוסעים נסעו באוניית משא קטנה זו, וההפלגה, שהיתה אמורה להימשך 6 שבועות, נמשכה שלשה חודשים. התנאים בספינה הרעועה היו קשים מנשוא ובמהלך ההפלגה ראתה מרת פישר שחלק מהנוסעים פורקי העול מתנהגים בחוסר קדושה ודרך ארץ. 

היא עלתה לסיפון האוניה ונשאה דרשה חוצבת להבות בגנות מנהגי הנוסעים פורקי העול. היא דיברה במשך שעה ארוכה והסבירה לנוסעי הספינה על חשיבות שמירת הטהרה והקדושה במהלך הנסיעה לארץ הקודש. מרת מילכה ע"ה הטיפה מוסר לבאי האונייה, עד שחלק מהם, אלו שלא שמרו תורה ומצוות, החליטו להשליכה הימה, כדי ש"תחדל מלהטריד אותם בדרשותיה"... רב החובל גילה לה על כוונת הנוסעים, והוא דאג לשמור עליה לבל יאונה לה רע.

לימים סיפר הגרי"צ ברנפלד זצ"ל, אב"ד חוג חתם סופר בבני ברק, לבני משפחתה, כי הוא עצמו עלה ארצה בספינת המעפילים הזאת, יחד עם הוריו, והוא רשם, כבחור צעיר, מחברת שלמה של שיחות מוסר והתעוררות שמסרה מרת מילכה ע"ה באונייה, בשבתות ובימי חול. הגרי"צ ברנפלד זצ"ל סיפר בהתפעמות כי שיחות המוסר הללו, שדרשה תלמידתה של המחנכת הדגולה מרת שרה שנירר ע"ה, חוללו מהפך בלבבו ובלבבם של רבים מהשומעים, שדברים היוצאים מלב טהור, נכנסים אל הלבבות. כאשר שמעה מרת מילכה ע"ה שבנה מתכוון ליטול את מחברת השיחות מהגרי"צ ברנפלד, סירבה בתוקף וביקשה שלא יפרסמו את דבריה, כדי שלא להתפאר ולהתגאות.

כשהגיעו לארץ התגוררו בשכונת מאה שערים, במשך 8 שנים. שם  חיו בעוני ומחסור. כאשר עברו לגור בקטמון, הציע לה המחנך הנודע רבי הלל ליברמן זצ"ל, שהתרשם עמוקות ממרת מילכה ע"ה, שבידה תעודת מורה מוסמכת חתומה על ידי מרת שרה שנירר בעצמה, להצטרף לסגל המחנכות בסמינר 'בית יעקב' שהקים בירושלים. והנה הוצעה לה הצעה נוספת, לכהן כמנהלת וכאם הבית ב'מוסד סנהדריה' לילדים יתומים, שהקים מקורבו של מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, רבי אליהו חיים שפירא זצ"ל,  בהכוונתו ונשיאותו של מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל. המשכורת שהוצעה לה כמחנכת בסמינר היתה כפולה מזו שהוצעה לה במוסד ליתומים, אך מרת מילכה פישר אמרה שהיא מעדיפה להעניק את כל כולה עבור היתומים האומללים, חסרי ההורים, שהיו צריכים יד חמימה ולב רחב, מלוא תשומת לב ורגש אימהי, והיא החלה לשמש כמנהלת וכאם בית ב'מוסד סנהדריה'. 

בחמישים שנות פעילותה המבורכת כמנהלת 'מוסד סנהדריה', היתה כאב וכאם למאות הילדים, שהתחנכו במוסד במרוצת השנים. ביתה, שהיה סמוך ונראה למוסד היתומים, היה פתוח לרווחה לכל יתום ובכל שעות היממה הגיעו ובאו היתומים להיעזר, לקבל כתף תומכת, לב רגש ועין טובה, ולהסתייע בכל דבר וענין. מרת מילכה ע"ה דאגה לרוחניותם של הנערים ודאגה להכניסם לישיבות הקדושות, כמו ישיבת 'פורת יוסף', ישיבת 'כנסת בני הגולה' שהקים מרן הגרי"ז מבריסק זצוק"ל, ומקומות תורה נוספים. בלילות הסדר התארחו בביתו של הרב ראובן חיים פישר, כשלושים יתומים שהביאה רעייתו מהמוסד, לאחר שלא סודרו להם בתים להתארח בהם.
במהלך עבודתה במוסד, היתה החוט המקשר בין המוסד למוסדות הממשלה, כמו 'עליית הנוער' ומשרד הסער. 

היא נפגשה עם פקידי השלטון בכל דבר וענין הקשור למוסד וכאשר המוסד הוצרך לדאוג למימון עבור רכישת מגרש, נשלחה מרת מילכה ע"ה ללונדון, כדי לאסוף כספים עבור המוסד. היא קיבלה מכתב המלצה אישי ממרן הגרי"ז זצ"ל, שביקש מיהודי לונדון לתמוך בעין יפה לשליחת המוסד גב' פישר. לימים סיפר בעל המלון, בו התאכסנה במהלך שליחותה ללונדון, כי רק שני משולחים מארץ ישראל לא ייצאו מבית המלון כדי לכתת את רגליהם על פתחי הנדיבים, וכל הגבירים והתורמים הגיעו אליהם, והיו אלו מרן הרב מפוניבז' זצ"ל ומרת פישר, שהמכתב הלבבי שכתב הגרי"ז מבריסק זצ"ל בעבורה, הביא יהודים טובים רבים לתרום ולסייע רבות ל'מוסד סנהדריה'.

כאשר שבה ארצה מלונדון, לאחר מסע גיוס הכספים המוצלח, הביאה עמה מספר בדים שקנתה כדי לתפור בגדים לילדיה, והיא שילמה למוסד על הבדים בעשרה תשלומים. בנה שאל אותה מדוע שלא תיקח את הבדים בחינם, כשכר זעיר על נסיעתה לחו"ל למען המוסד, ואמו השיבה לו בלהט : "ביום שאקח ולו אגורה שחוקה אחת עבור טירחתי למען היתומים, אאבד את כל מסירות הנפש ונתינת כל הלב שלי למען הילדים. אם אקח ולו לירה אחת יותר ממשכורתי הרגילה- אאבד את הלב הטהור ואתחיל לעבוד בשביל כסף". וכך, במשכורת מועטה ובתנאי מחסור, עמלה וטרחה ללא לאות במשך עשרות שנים למען היתומים.

לצד עבודתה כאם בית ומנהלת חינוכית, שימשה גם כאחות רפואית במוסד היתומים, ובהרשאת משרד הבריאות הזריקה זריקות חיסון לכל תלמידי המוסד. במקביל דאגה לכל מחלותיהם של הילדים היתומים והתמסרה בכל נימי נפשה כדי למצוא להם מזור ומרפא בכל התחומים. היא הכירה את כל הרופאים ובקשריה ופעלתנותה דאגה שכל יתום יקבל את הטיפול הרפואי הטוב ביותר בעבורו.

רבים מבוגרי 'מוסד סנהדריה', רבנים ותלמידי חכמים, ראשי ישיבות ורבני קהילות, אמרו תמיד כי הם חבים את חייהם הרוחניים למרת מילכה פישר ע"ה, שהיוותה בעבורם דמות של 'אידישע מאמע' מדורות שעברו, והחדירה בהם רוח יראה וטהרה, קדושה ומידות טובות.

למרות שאיבדה כמעט את כל בני משפחתה בשואה האיומה, לא הסכימה לדבר על כך מעולם ואמרה כי אל לנו לעסוק בדברים הגבוהים מאיתנו, שיש בהם חשבונות שמים, וכי אביה אמר ש"כאשר שואלים קושיות על הרבונו של עולם, עלינו לסגור מיד את התריסים, הם ריסי העיניים, ולא להתעסק בכך".

עד לפני כשנתיים,בהיותה בגיל תשעים, אירחה בביתה בקביעות את צאצאיה לשבתות וימים טובים, במסירות ובאהבה גדולה. מידת סבלנותה הרבה ויכולת האיפוק שלה היה מיוחד במינו. בנה ובתה הבכורה, שני חתנים ונכד, נפטרו עליה בחייה, ולמרות כל זאת קיבלה את יסורייה באהבה ובהכנעה, ותמיד אמרה  שעלינו לדבוק במידת השתיקה, אותה למדנו מאהרן הכהן, עליו נאמר "וידום אהרן". הסדר והנקיון היו אצלה למופת, וכל כולה היתה אימהיות למופת. 

עוד סיפר בנה הרה"ג ר' אליעזר הכהן פישר שליט"א, במהלך הספדו בהלוויה , כי אמו הקפידה בכל עוז ותעצומות שסעודות השבת יוקדשו אך ורק לדברי תורה וזמירות, ללא לדבר כלל דברים בטלים, כפי שראתה בבית הוריה ז"ל. המנוחה ע"ה עשתה את הכל כדי ששבת קודש יוקדש רק לקיום רצון הית"ש, בתורה , בתפילה ובזמירות שבת, ועיקר הנאתה בחיים היה לראות את בניה, נכדיה וצאצאיה לומדים תורה בהתמדה. בנה רבי אליעזר שליט"א סיפר על כך שאמונתה ובטחונה בהקב"ה היו לשם דבר. באחד הימים פתח יהודי בית עסק מתחרה ומרווח, למול מקום העסק של בעלה ר' ראובן חיים. היא עמדה כאריה למול בני משפחתה ואמרה שהקב"ה הוא המפרנס והמושיע ואין לחשוש כלל וכלל מכל תחרות עיסקית, ועמדה על כך שלא תהיה שום עגמת נפש וצער בבית, ושרק יבטחו בהקב"ה, מבלי לעשות כל פעולה או השתדלות מעבר להשתדלות המינימלית הדרושה.

הוא הזכיר כי אמו אמרה לו בעבר, שכל שאיפתה ומגמתה היא שבהלוויתה ישתתפו צאצאיה, כשכולם יהיו בני תורה ותלמידי חכמים, יראי שמים ועובדי ה', כפי שאכן זכתה בס"ד, שכל צאצאיה שתולים בחצרות ה'. יהי זכרה ברוך.   

שליחות מאלקים

מאת הרבנית שולמית ירוסלבסקי תחי': (מתוך "פרשה לאישה", לפרשת קדושים)

 "כל המציל נפש אחת מישראל
כאילו קיים עולם מלא".
לכן, היי ערנית למה שקורה סביבך,
הטי אוזן לזעקת הנשמה,
הנמצאת בסכנת טביעה בנהר החומרנות והמתירנות.
היא משוועת להצלה.
והצלה זו הכרחית
כי מיתה רוחנית קשה ממיתה גשמית.

בפרשת קדושים, מצווה אותנו התורה "לא תעמוד על דם רעך". ציווי שמשמעו  הוא כי על כל יהודי  להיחלץ להצלת חייו של יהודי.

 רש"י בפירושו לפסוק קובע, שאין אדם רשאי 'לראות במיתתו' של אחר בשעה שהוא יכול להצילו. אמנם למדנו במצוות "עזוב תעזוב עמו" שעלינו להציל אפילו את ממונו של הזולת, וכל שכן להציל את חייו, אבל רש"י מביא דוגמא המסבירה שמצוות "לא תעמוד על דם רעך" מבטאת מצב בו האדם נמצא בסכנה כפולה: הוא עומד לטבוע בנהר ובאותה שעה הוא מותקף על ידי חיה רעה, כמו כלב אמסטף משוחרר, או על ידי שודדים המנצלים את חולשתו.

מהמצב הראשון אולי יכולה היה להיחלץ, מהמצב השני אולי יכול היה להימלט, אך חיבור שני המצבים מחליש אותו ומאיים על חייו. במקרה כזה, התערבות של אדם נוסף עשויה להצילו. יש להדגיש המציל אינו צריך להקריב את חייו לשם כך.

בדברי רש"י יש רמז עמוק.

הקב"ה מזמן לך מצב בו עיניך היהודיות מזהות יהודי אותו את יכולה להציל. הקב"ה גם נתן לך את הכוחות לעמוד במצב הזה.

בדורנו, רבים מבני ישראל נמצאים בסכנת טביעה בנהר החומריות השוטף אותם. על כל יהודי הרואה את חברה במצב מסוכן זה, חלה המצווה: "לא תעמוד על דם רעך". עליו לזכור שהוא יכול להצילו על ידי קירוב לבבות, עזרה ותמיכה, ועיסוק בדברי תורה. כך נתקרב כולנו אל אבינו שבשמים, ונחיש את ביאת משיח צדקנו.

זה המקום להעלות את זכרם של גבי ורבקי הולצברג הי"ד, שנרצחו בבית חב"ד במומבאי.

בימים שלפני ליל הסדר תלה גבי באכסניות העיר מודעות המזמינות יהודים להשתתף בליל סדר כהלכתו בבית חב"ד. בערב ליל הסדר, בעיצומן של ההכנות לחג, ביקשה אישתו רבקי שיבדוק אם לא שכח איזו אכסניה או מלון. גבי שמע לה, יצא, ומצא אכסניה עליה דילג. הוא נכנס ומצא שבמקום מתגורר ישראלי. כשדפק בדלת החדר, עמד בפתח בחור ששאל אותו: "מי שלח אותך?" וגבי ענה: "הקדוש ברוך הוא".

הבחור היה המום, וסיפר לו שכייסו אותו בדרך, ושפגש ביהודי מצרפת שנתן לו סכום כסף והציע לו להתקשר להוריו ולבקש העברה בנקאית לבנק במומבאי.

"כך עשיתי", אמר הבחור, "נכנסתי לחדר באכסניה הזאת, נשכבתי על המיטה והתחלתי לדבר עם אלוקים. אתה קולט?" - הוא הרים את קולו - "אני קיבוציק! מעולם לא היה לי קשר עם אלוקים, והנה אני מדבר אליו. ופתאום" - הוא הוסיף - "נזכרתי שהערב ליל הסדר... אמרתי: 'אלוקים, אם אתה אוהב אותי, אל תיתן לי להיות לבד הלילה, תן לי להיות בליל סדר אמיתי עם עוד יהודים.' נכנסתי למקלחת, ואז אתה דפקת בדלת.... שאלתי אותך: 'מי שלח אותך?' וענית לי: "הקדוש ברוך הוא'!"

 אותו יהודי מצרפת הציל את הבחור הישראלי מנפילה גשמית, שכן תייר חסר פרוטה הוא טרף קל לבני בלייעל, אך רבקי, במחשבתה הטובה, וגבי, ברצונו הטוב, עזרו ליהודי במצוקתו הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית, וקיימו "עזוב תעזוב עמו".

אף אני בעלת תשובה

אף אני בעלת תשובה 
הרבנית ריבה לפידות ע"ה

בוקר אחד קמתי ואמרתי לידידותי:
על כל צעד ושעל ברוך ה' פוגשים בעלות תשובה
גם אני חפצה להיות בעלת תשובה.
בעלת - איזו מדרגה!

ענו ידידותי, בתבונה: מה עושה בעלת תשובה? שומרת שבת?
גם את שומרת!

החילותי לבדוק עצמי. 
אמנם אני שומרת שבת, אך האם אני גם שומרת את ההכנות לשבת?
בטיפוח הבית, בתפנוקי המעדנים, בכבוד המלבושים?
כלום משירה אני מעלי את קליפת החולין 
ומשאירה מאחורי את כל הדאגות של ששת ימי המעשה?

הנכנסת אני ליום של התעלות, מנוחה ושמחה?

אכן, אני מקיימת.
אך השלמות עדין ממני והלאה.
יש איפה בהחלט הצדקה להיות בעלת תשובה.

אבל כאן מתחילים קשיים:
הבאה מרחוק, יש לה מסלול זינוק בקפיצה אחת היא על פסגת ההר.
ואילו אני מטפסת לאיטי. וכמה קשה עלי כל צעד נוסף כלפי מעלה.

ולא זו בלבד: וכי מי שמע ששומר מצוות נהפך לבעל תשובה?

אמרתי בליבי:
ריבונו של עולם, אין לי ברירה, אלא להעלים הדבר מכולם,
ותשאר משאלת לב כמוסה זו סוד ביני ובינך, חי העולמים.

אמא של כולם: עוד סיפורים מרגשים על הרבנית קניבסקי זי"ע

עוד סיפורים מרגשים על הרבנית קניבסקי זי"ע, מתוך עיתון מרכז הענינים.

הרבנית בצעירותה:

הרה"ג ר' שלמה לוינשטיין שליט"א מביא את הסיפור הבא בספרו "מתוק מן האור", וסיפר אותו לגר"ח קנייבסקי, ששמע ודמע:

בצעירותה של הרבנית בת שבע, הספיקה ללמוד הנהלת חשבונות, והחליטה ליטול על עצמה את עול הפרנסה ומצאה מקום עבודה. אלא שמחוסר ברירה, נאלצה הרבנית לעבוד בסביבת עבודה חילונית.

מתוך חשש שמא תפגע חלילה ותרד ברוחניות, היתה קמה הרבנית מידי יום בשעה ארבע לפנות בוקר ועד ליציאה לעבודה היתה מסיימת את אמירת כל ספר התהילים, בתחינה לבורא עולם שרוחניותה לא תיפגע, חלילה.

את הסיפור הזה, סיפר הרה"ג ר' אברהם אלישיב, אחיה של הרבנית ע"ה, לרב אליהו ברונר, שהסיע את הרבנית ע"ה, באחד מהביקורים האחרונים שערכה לפני מספר חודשים בבית אביה הגדול, תוך שהוא מחווה בידו על המקום המדויק בו היתה הרבנית מתפללת....

(שאול וייס, מרכז העניינים).

הסגולה האישית:

שולמית שי מספרת: פעם הציעה הרבנית קניבסקי זי"ע לבחור ישיבה סגולה בריאותית מסוימת, אשר היא בקיאה בעשייתה. פירטה באוזניו את מרכיבי המזון הדרושים ליצירתה, והבטיחה לו שאם יטעם מתערובת זו כבמשך שלושים יום רצופים, תצליח הסגולה.

טען הנער כי הוא ישן בפנימיית הישיבה, והמטבח נסגר שם בשעה מוקדמת והוא לא יוכל, איפוא, לגשת מדי ערב, להכין לעצמו את התערובת.

הרבנית הציעה לו על אתר: "כל ערב, לפני שתלך לישון, בוא עלי הביתה, ואכין בעבורך את הסגולה הבריאותית."

כך, בפשטות, כאילו אין היא מסיימת בערבו של יום מסכת שלמה של שיחות, תפילות מעומקה של הנפש ומאמצים רבים, לזכות לתכונן ליום הבא בעוד מעשה של חסד.

באמצע טיפול:

העתונאי הותיק שאול שיף מספר בעלון "בסוד שיח": "בליל ערב יום הכיפורים הגעתי לביתה של הרבנית בת שבע קנייבסקי זת"ע, עם ראשי עמותת צדקה ידועה, כדי לשמוע מפיה פרטים על מקרה קשה ומסובך של חתן ערב חתונתו, שמרן הרב קנייבסקי שליט"א פסק לגביו שהוא בבחינת "יתום מאב ומאם". הצענו דרך מסויימת לסייע לחתן במצוקתו והיתה הבנה, כי לאחר חג הסוכות הרבנית תמשיך לפעול בעניינו. אלא שבשורה מרה פקדה את בתי ישראל, והרבנית איננה עוד.

סיפרתי לאחד מבני המשפחה הקרובים על הפגישה עם הרבנית זת"ע והנה קטע מתשובתו אלי:

...האם אינך יודע שכך עשתה למאות, ולא חששה כלל למיעוט כוחה בשל כך? ואולי באמת לא התמעט כי הלכה עם האמת. אלפי אנשים חוו עמה כל פרט בחייהם, מקושי פרנסה עד לפרטי פרטים של בעיות ילדים ובעל. ליבה יכול היה להכיל את כולם. בתי קיבלה ממנה כל בוקר מיץ עגבניות, כי אמרה פעם שזה עוזר לה. ותאר לך, רק הטרחה להשיג כל יום את השליח שיסכים להעביר. חתני קיבל ממנה סלט חצילים, כי היא ידעה שהוא אוהב את הסלט הזה. ועוד מאות אנשים נהנו ממנה כל יום בתחומים שונים, וכל זה בתוך בליל בעיות ענק של פיקוח נפש וסיפורי מופתים לאלפים.

מאה פעמים ביום:

ממשיך העתונאי שאול שיף ומספר:

היתה בחורה שבאה אל הרבנית ורצתה שתגיד לה שהיא לא תמות. הרבנית אמרה בשמחה. אלא שהנוסח התארך מיום ליום: שלא אמות לא היום ולא מחר ולא בעוד שבוע וכו' וכו'. בהמשך הדבר התרחש מאות פעמים בכל יום. היא היתה מופיעה כמה פעמים ביום, לפני סגירת הדלת וקביעת תורים. בהמשך רצתה שתכתוב לה ולא רק תגיד לה, והרבנית היתה יושבת וכותבת כמו בעונש, מאות פעמים, לא תמותי וכו'.

הביאו את הרב צ'ולק שליט"א מ"עזר מציון" שישכנע אותה למעט את ביקוריה אצל הרבנית. והבחורה עשתה צעקות, והרבנית לקחה ללב ולא נתנה בשום אופן למנוע את כניסתה. וכך היה הדבר לאורך תקופה מאוד ממושכת, והרבנית היתה מודה שהדבר סוחט את כוחותיה.
הציעו בני משפחתה לצמצם את ביקוריה.... והיא היתה נזעקת: שלא תעזו!!!! 

זהו סיפור אחד מיני רבים.

ערב שבת אחרון עם הרבנית קנייבסקי זי"ע:

מגיד המישרים הרה"ג רבי שלמה לוינשטיין סיפר באחת מדרשותיו, כי מדי ערב שבת, סמוך לכניסת השבת, כאשר כל נשות ישראל נמצאות בשיא ההכנות והמתח, היתה מתקשרת אל הרבנית קניבסקי ע"ה אישה מארה"ב ומבקשת ברכה.

תחילה היתה זו בקשה לעצמה, אחר כך צירפה את כל קרובותיה, וכך, מדי שבוע התארכה הרשימה עם חברותיה, וחבורתיהן. בשבועות האחרונים כבר לא הסתפקה בברכה, וביקשה שהרבנית תסיים את השיחה בנשיקה לה ולכל אלה שברשימתה.

והרבנית ע"ה, בסבלנות אין קץ, עמדה בערב השבת האחרונה לחייה ושיגרה לא פחות משלושים נשיקות! משפופרת הטלפון, לאוזנה של האישה בארה"ב.

ואחר כך ניגשה הרבנית בשלוות נפש של שבת שירדה להדליק נרות ולבקש על ביתה ועל כלל ישראל.

מה היתה הרבנית עושה...

"בשעה שקשה לי בבית", משתפת אותנו קרובתה של הרבנית קניבסקי זי"ע בחוויה אישית, "מהרהרת אני ברבנית. מה היתה עושה היא, לו היתה נתונה במצב זהה לשלי? ואז, ברגע אחד, ברורה לי הדרך הלאה."