- פרטים
-
קטגוריה: בזכות נשים צדקניות
-
פורסם בשישי, 02 יולי 2021 08:54
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 742
פרשת "פנחס" - נשים למטבח? - ניר אביעד
פרשתינו מתארת, בין היתר, את כללי חלוקת אדמת ארץ ישראל לשבטים ולמשפחות, כאשר על פי ה"חוקים היבשים" חמשת בנות צלופחד, שטרם התחתנו ושאביהן מת במדבר ולא הותיר בנים, לא היו אמורות לקבל כלל נחלה, ועל כן בצעד דרמטי וחריג הן באו יחדיו לפני משה ונכבדי העם וטענו כי מצב זה פוגע בהן. משה העביר את טענתן לקב"ה ותשובת ה' הייתה כי אכן הבנות צודקות ("כן בנות צלופחד דוברות") וכי יש לתת גם להן נחלה. כפועל יוצא מהסיפור, הקב"ה הוסיף בתורה מצווה לפיה גם במקרים עתידיים דומים – תעבור הנחלה לבנות.
סיפור בקשתן והדרך האצילית שעשו זאת יכולים להוות דוגמא לכולנו גם במציאות חיינו כאן ועכשיו. בדרכן הייחודית הן שילבו אומץ, ענווה, רוך ואהבת הארץ, ולכן היוו ומהוות מודל לנשים רבות בכל הדורות הפעילות למען קידום מעמדן של נשים. יש שמגדילים ואומרים שהן היו הפמיניסטיות הראשונות בהיסטוריה, משום שהן היו אסרטיביות והעזו לבקש מעל ומעבר למה שניתן היה לצפות שיינתן לנשים בדורן.
מסיפור בנות צלופחד עולה ומתבהר יחודו של הכוח הנשי והחשיבות הגדולה שנותנת התורה והיהדות בכלל לנשים.
בקרב הציבור החילוני רווחת הדעה השגויה כי היהדות היא דת שוביניסטית המדכאת נשים. בנימה אישית, בתור מי שגם העולם החילוני וגם העולם הדתי מוכרים לו היטב, חשוב היה לי להפריך סברה זו מן היסוד, שכן לאורך כל הדרך היהדות מורה לכל גבר להתייחס לאשתו בכבוד מלכים.
זה נכון שבשולי השוליים של ציבורים דתיים מסוימים יש תופעות פסולות שיש לגנותן בכל תוקף ולגרום להפסקתן, אולם הפער בין מה שמציגה התקשורת, בעלת האג'נדה המאוד מגמתית, לבין המציאות הוא א-ד-י-ר. אם יש משהו שהיהדות מחנכת אותנו, הגברים, זה האדרתן של הנשים ולא הדרתן. כל פגיעה ו/או הפחתה כזו או אחרת מכבודן מנוגדת לחלוטין לרוח היהדות. כשהתחתנתי אמר לי הרב: "תפקידך בעולם מעתה ואילך הוא אחד – לגרום לאשתך להרגיש מלכה", ואת זה אמור כל גבר יהודי ליישם בכל יום מחדש.
הסיפור של בנות צלופחד הוא סיפור של פמיניזם בריא ועצם הימצאותו בספר הספרים, בו לכל מילה ואות חשיבות אדירה, מרמזת כי בערך של קידום מעמד האישה יש שורש רוחני גבוה וגרעין של אמת אלוקית, אולם להבדיל מזרמים שונים של הפמיניזם המודרני, בו יש נשים ששמו לעצמן מטרה לבעוט בכל מוסכמה, "לשחוט כל פרה קדושה" ולאמץ לעצמן התנהגויות גבריות, בנות צלופחד מודעות לכוחן הנשי של רוך וסבלנות ונעזרות דווקא בו כדי להתקדם.
לכל מין יש את היתרונות והמעלות שלו, כמו גם את החסרונות והחולשות. הערך השלם נוצר רק מחיבור בין השניים ולא מניסיון אבוד מראש להידמות אחד לשני במטרה להפחית את התלות ההדדית. היהדות אינה רואה את האישה כחיקוי של הגבר. היא רואה בכל אחד מהם 'חצי', שיוצרים ביחד שלמות, כפי שנכתב בפרשת "בראשית": ''זכר ונקבה בראם... ויקרא שמם אדם'' – רק ביחד, כאשר כל אחד מבטא את מי ומה שהוא באמת, הם אדם שלם.
במשנה נכתב: "נתן הקב"ה בינה יתרה באשה יותר מאשר באיש". האישה זכתה לאינטואיציה עמוקה וחדה הרבה יותר מאשר הגבר ("אינטואיציה נשית"). לנשים לרוב יש יכולת להתחבר למקומות פנימיים בתוך עצמן ולהבין דברים בהיבטים ומימדים שונים שהם מעבר להגיון הקר והשכלתני עליו מתבססים הגברים. הדוגמא הבולטת ביותר לכך מסיפורי התורה היא הקריאה של הקב"ה לאברהם אבינו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". הקב"ה ידע שבסוגיות מסוימות אפילו אברהם, הגדול שבגדולים, לא יצליח להתחבר לעומק הדברים ואילו דווקא שרה תהיה זו שתצליח לראות את הרבדים הפנימיים ולקבל את ההחלטות הנכונות. אל סיפור זה מתווספות כמובן, בין היתר, העובדות שרבקה פירשה נכון יותר מיצחק את המעשים והאופי של יעקב ועשו, שבזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצריים, שבחטא העגל הנשים סירבו להשתתף, שבחטא המרגלים רק הגברים היו אלה שבכו והשמיצו את ארץ ישראל ושלעתיד לבוא הקב"ה לא ייעתר לתפילת האבות בבקשה לגאול את עם ישראל מלבד לתפילת רחל, שכל הלכות התפילה נלמדות דווקא מחנה ועוד כהנה וכהנה התייחסויות מקראיות המדגישות את מעלתן של הנשים.
המהר"ל מפראג מבאר כי האישה נבראה בטבעה רוחנית, עדינה ושלמה יותר מהגבר. זו למעשה הסיבה שהנשים פטורות מלימוד תורה ומחלק מהמצוות, שכן התורה נועדה לזכך את האדם וליישר את מידותיו, כפי שמלמדת הגמרא באומרה: "בראתי יצר הרע, בראתי תורת תבלין", כלומר התורה היא תבלין (=תרופה) ליצר הרע. הגברים באופן כללי נבראו מגושמים יותר ועל כן הם זקוקים לעמל וליגיעה מרובים יותר כדי להגיע לתיקון.
וברשותכם, עוד מילה על הקשקוש של התקשורת "הנאורה" שלנו על "הדרת נשים", "מדינת הלכה", "איראן זה כאן" ושאר סיסמאות ריקות מתוכן ומלאות בבורות ובארס טיפשי. כן, בחברה דתית נהוגה הפרדה בין נשים לגברים – במוסדות החינוך, באירועים חברתיים וכמובן בתפילות. הדבר נועד למנוע הסחת דעת וקשרים לא רצויים. התגמול הוא בדמות חיי משפחה יציבים, נאמנות, וחיי קדושה וטהרה. פועל יוצא הוא שיותר ילדים גדלים בבית בריא ואינם מכירים את הזעזועים הנפוצים לצערנו בעולם הרחב. גדרי הצניעות נועדו להעלות את כבודה של האישה, ולמנוע את המצב העגום בעולם המודרני, שאישה נבחנת על-פי אמות מידה חיצוניות ושטחיות בלבד. הלכות אלה מחנכות את האדם להביט פנימה אל נפשו של האדם שמולו ולא ללכת שולל אחרי החיצוניות.
למרבה הכאב יש בעלי אינטרסים זרים המנסים לחנך את עם הנצח מחדש ולהשכיח מאיתנו את השכל הישר. יחצנים ומהנדסי תודעה למיניהם, המשרתים שורה של ארגונים שונים, מעבירים דפי מסרים, שבהם המרואיינים והמגיבים מתבקשים לחזור שוב ושוב על כמה מנטרות, כדוגמת הרימו קול נגד 'הכפייה הדתית', הכניסו 'איראן' בכל משפט שני, אִמרו שוב ושוב 'מדינת הלכה' וזעקו שיש כאן 'הדרת נשים'. ההנחה היא שאם ערוצי השיח הציבורי יוצפו בשלל הסיסמאות האלה הן יתקבלו כאמיתות.
ואחרי הדברים הללו, ולמרות כל שנכתב כאן, חשוב לזכור שלמרות שהתורה עצמה מדברת על כבוד, אהבה ושיווין בין המינים, עדיין בסופו של יום באים אנשים בשר ודם לקיים אותה, וכפי שהם נופלים במקומות אחרים בגלל קטנותם, כך גם בתחום זה יש אנשים דתיים הפועלים הפוך מכוונת היצרן. יש מקומות בהן מקטינים נשים ויש בהחלט מה לשפר ולתקן, אבל חשוב שנזכור שדברים אלה, הזוכים לתהודה גדולה הרבה יותר ממקומם האמיתי, הם בשוליים, ושהם תוצר של מידות מקולקלות של אנשים ולא מרצון הבורא.
לסיכום, הניסיון לייבא את מלחמת המינים מתרבות המערב אל העולם היהודי הוא זר ושגוי. היהדות אינה "שוביניסטית" ואינה "פמיניסטית". היהדות היא בעיקר "משפחתיסטית" ואין דבר שהיא מחשיבה יותר מאשר את ערכי המשפחה, שלום הבית והעזרה והכבוד ההדדיים בין בני זוג.
שבת שלום, ניר אביעד
- פרטים
-
קטגוריה: בזכות נשים צדקניות
-
פורסם בחמישי, 03 דצמבר 2020 16:07
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 620
וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ
** גדולי ארץ ישראל וגדולי הגולה יצאו נגד היוזמה לבחירת נשים ל'אסיפת העם' בחוד ובחנית, מתוך הבנה עמוקה למעמד האשה, מעלתה ותפקידה האמיתי * בחירת אשה למלכה, למנהלת בית ספר וחברת דריקטריון, למול היוזמה הקנטרנית לבחירת נשים שומרות מצוות לכנסת * מעמד האשה היהודיה ובחירת נשים לכנסת, במאמרו של הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א **
"אשר שאלוני ידידי הנכבדים לחוות דעתי דעת תורה בדבר השתתפות נשים נבחרות בקביעות ושבת יחד ולהמתיק סוד עם הגברים הנבחרים בהנהגת הקהלה או בועד הכללי של הקהלות"-- כותב ראש גולת אריאל מרן הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצוק"ל, רבה הנערץ של וילנא ומנהיג ישראל עד השואה, ב"קול קורא" תחת הכותרת "איסור בחירת נשים להנהלת הקהילות "—"נפלאתי על זה וכי מה זו שאלה כל רב וצורב כל יודע ספר יודע שזהו נגד רוח התורה והמסורה קדושת עם ישראל וטהרת ומדת הצניעות שבו ונגד הנהגת האומה הישראלית מדור אבל לא כן חלק עם ישראל עם ד' שומרי תורה היודעים כי זאת התורה אשר באנו באש ובמים עבורה והיא יסוד קיום האומה, להם אין מקום לשאלות כהנה אשר לא שערום אבותינו ורבותינו בסדר הקהלות מלפנים" (אגרות אחיעזר עמ' רמ"ה אגרת קנא).
"קבוצת נשים חרדיות תובעת לתת נציגות לנשים החרדיות במסגרת המפלגות החרדיות" כך זועקות הכותרות. קבוצת הנשים הקטנה הקימה מפלגה וקיבלו, כמובן, את מלוא תשומת הלב מהתקשורת החילונית, החפצה לראות סדקים בחומות הבצורות של היהדות החרדית. בסוף השבוע עוררו קבוצת הנשים פרובוקציה בתקשורת החילונית, לאחר שהתרעמו על העיתונות החרדית, שאינה מוכנה, (הפלא ופלא...), לפרסם מודעות בחירות של מפלגת הנשים...
העיתונות החרדית הגיבה בשלל תגובות, אך אני, באופן אישי, נהנתי מתגובתו הכתובה של ידידי, מנכ"ל 'יתד נאמן', מיועדנו הרב זליג אורלנסקי. ר' זליג לא עסק בפילפולים משפטיים וחוקתיים, או בעמדת ההלכה בענין, אלא בכך שפרסום מודעות שכאלה פשוט יפגעו מאד ברגשותיהם של קוראי העיתון...
העיתונות החרדית בחרה להתעלם כליל מ'מפלגת הנשים החרדיות'. בכל מקרה המפלגה רחוקה מאד מאחוז החסימה והנזק האלקטורלי שמפלגה כזאת תעשה, תהיה דומה, פחות או יותר לנזק האלקטורלי שמפלגת הנחנחים תעשה. עצם ההתייחסות לקבוצה שולית זו, שולית מבחינה מספרית, עלולה לנפח את היחס אל גישתן מעבר לפורפורציה האמיתית. בראשית דברי אדגיש שאין במאמר זה כל כוונה לפגוע באותן הנשים עצמן. לחלקן ישנם כוונות טובות ונחמדות (וכך כתבה לי אחת מראשי המפלגה החדשה: "הטענה שלנו היא: שנשים בוחרות בנשים, בנציגה. וגברים בנציגים שלהם. אני לא מצליחה לראות טעם לאסור על נשים לבחור באישה. אם אני מבינה נכון, הדיון הוא על בחירה של גברים באישה. וזהו כאמור אינו הדיון. איננו מבקשות אישה שתעסוק בעניני חבר כנסת חרדי, אלא בנישה יעודית לה ולציבור בוחרותיה. ל'יהדות התורה' ולש"ס יש יחד 9 מנדטים שהם של נשים. המטרה היא שאישה תוכל לייצג את נשות המגזר. ביחוד במגזר החרדי, שאין זה יאה לפנות לח"כ חרדי בעניינים אישים, או שח"כ חרדי ישב בועדות העוסקות בעניינים כאלה ואחרים הנוגעות לנשים. ובנוסף, מהטעמים הנ"ל הוא לא תמיד חשוף לכל הצרכים הדורשים טיפול"), אך השאלה שאמורה להישאל היא, מלבד הנושא ההלכתי הצרוף, הוא: מה מניע יוזמה שכזאת? מהיכן, מאיזה מקורות ותחושות, הם באים?
מלכה, משגיחת כשרות ומנהלת בית ספר: איסור "שררה" בנשים
לעניות דעתי, עיקר הנושא אינו הלכתי, אלא השקפתי- רוחני. אך הבה ונתחיל מהבסיס, מעמדת ההלכה הפסוקה.
הרמב"ם (מלכים א, ה) פסק להלכה: "אין מעמידין אשה במלכות, שנאמר "עליך"- מלך ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש". וכתבו הכסף משנה והרדב"ז שמקורו מדברי הספרי, שכתב "מלך ולא מלכה אשר יבחר ה' אלהיך בו על פי נביא", והקרית ספר כתב: "אין מעמידין אשה במלכות שנאמר 'עליך מלך' ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין משימין אלא איש, שכיון שכל שררה דורשים מכאן מ'שום תשים', כך לענין איש ולא אשה". ובשו"ת אגרות משה כותב מרן הגר"מ פינשטיין זצ"ל (יו"ד ח"ב סי' מד) כתב על דברי הרמב"ם ש"לא ידוע לי בעניי מקום לדבריו, שבספרי שציין הכס"מ והרדב"ז ומג"ע לא הוזכר אלא מלך ולא מלכה, אבל דין כל משימות שלא יהיו נשים, לא הוזכר שם. וצריך לומר שהוא סברת עצמו, כמו שדורשים לכל משימות שלא יהיו אלא מקרב אחיך ביבמות דף מ"ה, דורשים גם כל הדינים שבפרשה שנאמר על מלך גם לכל משימות שהוא גם לזה שנאמר בספרי מלך ולא מלכה, שהוא הדין לכל משימות שלא ממנים אשה".
אני לתומי חשבתי שמצאתי מקור מפורש לדברי הרמב"ם. במדרש תנאים (דברים פי"ז) הובא כן מפורש לגבי מינוי נשים, כך: "שום תשים עליך מלך ולא מלכה, מלמד שאין מעמידין אשה במלכות, וכן כל משימות שבישראל אין ממנין בהן אלא איש". כך שיש בכך מקור ברור לדברי הרמב"ם. אך זה כנראה אינו מקור ברור, כיון ש"מדרש תנאים" מבוסס על "מדרש הגדול" (ועורכו הוא הגרד"צ הופמן זצ"ל בעל שו"ת מלמד להועיל), שחיבר החכם התימני רבי דוד העדני זצ"ל, וחלקו מבוסס על פסקי הרמב"ם עצמם. אם כן יתכן ומסתבר שה'מדרש תנאים' העתיקו מהרמב"ם עצמו.
בשו"ת אגרות משה (שם) דן בדין מינוי אשה למשגיחת כשרות, וכתב: "מצד נאמנות אין שום חשש, שאם היא מוחזקת לאשה כשרה וליודעת ומבינה איך ומה להשגיח, יש לסמוך עליה. אבל יש לדון בזה מצד אחר, שהנה הרמב"ם כתב "וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש", ואף השגחה על כשרות מסתבר שהוא מינוי. וראיה לזה מקידושין ע"ו שאיתא במערבא אפילו ריש כורי לא מוקמי מינייהו, ופירש"י ממונה על המדות, והוא ממש כמו השגחה על הכשרות, דמה לנו כשרות המשקלות והמדות לכשרות איסורי מאכלות, והטעם הוא שהחילוק בין להחשיבו לפועל ובין להחשיבו לממונה שהוא שררה, אינו מצד חשיבות המלאכה, אלא דאם נשכר לעשות רצון המשכירו, הוא פועל, אף שהיא מלאכה חשובה, ואם נשכר לעשות נגד רצון בעה"ב כהשגחה על המשקלות ומדות, שבעה"ב היה אפשר רוצה שיכשיר לו גם משקל ומדה החסרים והוא ממונה לפוסלם וליקחם מבעה"ב, הוא שררה על בעה"ב, שבעה"ב מחוייב לעשות כמו שהמשגיח אומר. וכן הוא ממש ממונה להשגיח על הכשרות, שמלאכתו הוא לעשות אף נגד רצון בעה"ב, שלא להניח לבעה"ב שיקנה דברים אסורים, ואם כן להרמב"ם אין למנות ע"ז אשה, אבל משמע לי שלא כולם סוברים כן, שבעל סבפר החינוך כתב דין ולא אשה רק במלך ולא מלכה ובדין ירושה נקט שגם בכל מינויים, אלמא דדין ולא אשה אינו בשאר משימות והטעם ש"מקרב אחיך" הולך על כל משימות שהוא מתרבים מהפסוק "תשים", כמו שמובא על מלך, אבל הדרשה ולא מלכה שנאמר רק במלך, מי אמר לנו שיהיה גם בכל משימות כן, וכ"ש לתוס' סוטה מ"א שגם לענין "מקרב אחיך" יש חילוק בין מלך לשאר משימות שאין למילף מדין מלך ודין שאר משימות אינו מצד שיש לו כל דיני המלך, אלא משום דסמיך "משימות" ל"מקרב אחיך", ש"מ דבעינן בהו "מקרב אחיך" קצת כגון אמו מישראל, ומלך חזר ושנה עליו "מקרב אחיך תשים עליך מלך" דקפיד שיהיה אביו ואמו מישראל, עי"ש. א"כ ודאי שאין למילף פסול אשה שנאמר רק במלך לומר שגם בכל משימות תפסל אשה, ולכן משמע שהתוספות בסוטה ודאי חולקים על הרמב"ם וכן משמע שיפלוג רש"י ור"ן קידושין ע"ו כדכתבתי ממשמעות פירושם, וכן משמע שלא כל דבר ילפינן מדין מלך, שהרי לענין דין ירושה הוצרך לדרשא אחרת "הוא ובניו בקרב ישראל", כל שהם בקרב ישראל בנו עומד תחתיו בספרי שם, וא"כ צריך עיון שיטת הרמב"ם. ולכן לצורך גדול בשביל חיות האלמנה ובניה היתומים יש לסמוך על החולקים על הרמב"ם ולמנותה תחת בעלה להשגחה".
לא נאריך כאן, בבמה זו, בכל ההיבטים ההלכתיים בענין, ונציין שהאגרות משה (יו"ד סוס"י כ"ו) דן בענין, ולפי דבריו נמצא שמותר למנות מנהלת לבית ספר פרטי, אך לא ברור האם ניתן לבעל מוסד פרטי למנות אשה לשררה במוסדו הפרטי. כמו"כ עלינו לברר האם "החינוך העצמאי" נחשב למוסדות פרטיים, שהמדינה חייבה את החרדים לכופפם ברמה מסוימת תחת משרד החינוך ולאפשר להם לנהל את דרכי החינוך וקבלת התלמידות כרצונם, או ש"החינוך העצמאי" נחשב לגוף ציבורי, אשר אין זה כעסק פרטי.
יש לדון האם האיסור למנות נשים הוא רק בתפקידים המיועדים גם לגברים, ובתפקידים המתאימים באופיים לנשים, אין מניעה למנות בהם נשים.
התוספות (ב"ק (טו, א) דנו האם מותר לאשה לשפוט ולדון את עם ישראל. וכיצד דבורה הנביאה שפטה את ישראל?- כתבו על כך התוספות: "מדבורה אין להביא ראיה שאשה כשירה לדון, שמא היו מקבלין אותה עליהם משום שכינה". והתוספות בשבועות (כט, ב) כתבו שאין להוכיח מדבורה, ששפטה את ישראל משום שאולי "היתה מלמדת להם הדינים, או לפי שהיתה נביאה היו מקבלים אותה עליהם".
בשו"ת חקרי לב (או"ח סכ"ג) כתב שישנם שני טעמים לאיסור מינוי אשה למלך. משום שאין רגילות למנות אשה שאינה חייבת במצוות ובזה היא פחותה מהאיש, או מפני שדעתן של נשים קלות ואין בה דעת להנהיג את הרבים. לפי זה יתכן שבמשרות שאנשים לא יכולים להתמנות אליהן, מטעמי צניעות, כמו מנהלת בית ספר, או מסיבות אחרות, מותר לנשים להתמנות להן.
ואמנם מסתבר שכשם שגר צדק יכול להתמנות לשררה, שקשורה לציבור הגרים, כך שאשה יכולה להתמנות על נשים, ולכן מותר לה להשתרר בכל משימה השייכת לנשים. (הנושא מורכב וראו ביבמות קב א, ברמב"ם (סנהדרין פי"א הי"א) ובטוש"ע (חו"מ ז, א).
ואכן, שאלתי את מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א כיצד ממנים נשים למנהלות בתי ספר וכדומה, והשיב מרן שליט"א: "מה ששייך לנשים מותר", ובדבר מינוי אשה לחברת דריקטוריון, השיב מרן שליט"א: "כנ"ל". לאחר הבירור הוברר לי שהמדינה מחייבת למנות אשה אחת לפחות לכל דריקטוריון, ואמר מרן הגר"ח שליט"א שאחר שכך קבעה המדינה, אזי ראוי למנות למינוי זה אשה מאנ"ש. ואולם בעניותי לא הבנתי, שמדוע אם המדינה החליטה למנות אשה לשררה כנגד רצון התורה, אנו צריכים לפעול בפועל כך ולמנות בעצמנו אשה למשרה זו. שאלתי שוב את הגר"ח קניבסקי והשיב לי מרן שליט"א בכתב ידו: "פוק חזי מאי עמא דבר". שפירושו: צא לראות כיצד האנשים נוהגים...
לגבי מינוי דריקטוריון, יתכן שמינוי זה אינו נחשב לשררה ממשית. בהגדרת המושג באנציקלופדיה נכתב כך: "חברי הדירקטוריון אינם ממונים על ניהולה השוטף של החברה, שכן לשם כך קיים מנהלה הכללי של החברה. הם עוסקים בגיבוש האסטרטגיה של החברה ומפקחים על פעילותו של מנהלה הכללי". דבר זה אינו נוגע כלל למינוי אשה כחברת כנסת. לכל אחד ואחת מ120 חברי הכנסת ישנו זכות לחוקק כל חוק העולה על רוחו. הסכמי אוסלו ותוכנית ההתנקות, למשל, נקבעו בידי הכנסת (כשאת הסכם אוסלו, למשל, הכריע קול אחד בלבד. קולו של ח"כ אלכס גולדפרב, שפרש ממפלגו וחבר לרבין). ביכולתם של חברי הכנסת להחליט את ההחלטות הקשות, החשובות והמכריעות ביותר במדינה, וביכולתם גם לקבוע גורלות על תקציבים של מילארדי שקלים. אין שום ספק שמשרת חבר כנסת היא שררה לכל דבר וענין.
גם הטענה של ראשי מפלגת הנשים, לפיה "נשים בוחרות בנשים, בנציגה וגברים בנציגים שלהם. איננו מבקשות אשה שתעסוק בעניני חבר כנסת חרדי, אלא בנישה יעודית לה ולציבור בוחרותיה", אינה טענה נכונה. היא טענה מופרכת לחלוטין, משום שגם אם הנשים הנבחרות תעסוקנה בשלל נושאים הקשורים אך ורק לנשים, הן יצטרכו להביע דעה בכל תחום וענין העולה על הפרק, והשייך לכלל אזרחי המדינה. הסכמי שלום, חינוך, רווחה, בטחון, תקציבים, חוקים. האם ב98% מההצבעות, השייכים לגברים ולנשים כאחד, ימנעו החכיו"ת? ורגע, אם מדובר בדיון על תקציב שקשור לנשים,. הרי אישור תקציב זה בא על חשבון תקציבים אחרים. העוגה התקציבית מחולקת לפי הכרעות והצבעות החכי"ם והממשלה, ואם הנשים תצבענה בעד תקציב אחד בסכום מסוים, הוא יהיה על חשון תקציב אחר. הלא כן?!
ספרים רבים ואין ספור מאמרים נכתבו על האשה היהודייה, תפקידה ומעמדה. "אשה עטרת בעלה"- האשה היא הכתר והעטרה של הבעל והאישה זכתה, בזכות גדולה ומיוחדת הנובעת מתוך אישיותה וטבעיה, לגדל את בניה ובנותיה לתורה ולמצוות. גידול הילדים נראה בעיני האדם החילוני, או רעהו הרחובי, כמעמסה וכעול טרחני, שאינו משתווה לקריירה מחוץ לבית. אך היהדות מביטה באור נפלא ומיוחד בגידול הילדים, נסיכי הכתר, בניו ובנותיו של הקב"ה. בעוד שהאב אחראי על עיצוב וחינוך הילדים באופן כללי יותר, הרי שהאמא היהודייה נמצאת בבית ומחנכת את הילדים בפועל, בדיבור ובמעשה, וגם בעצם אישיותה שלה, כשהילדים רואים אותה ומעלותיה היהודיות, מידותיה ואורחותיה, ומפנימים את התנהגותה. הנשים נאלצות לצאת לעבודה בעשרים-שלושים השנים האחרונות מחוסר ברירה, רק כדי שהבעל יוכל לעסוק בתורה הקדושה ולהתעלות בה, וגם משום שהמציאות בעולם המערבי מקשה מאוד לחיות במשכורת של הבעל. ואכן, אם הבעל משתכר היטב או שאין צורך במשכורתה של האשה, בודאי שהטוב ביותר הוא שהאישה היהודייה תקיים את עיקר יעודה עלי אדמו, לשבת בבית ולגדל את הילדים.
שוביניזם? כליאת הנשים בבית? אפליה?- רק אלו שרחוקים מכל הבנה יהודית מדברים כך. כי גידול הילדים לתפארת, מתוך מרגוע נפשי ושלווה ברוכה, הוא האידיאל הגדול ביותר עלי אדמות. רוצות לסייע בפרנסת הבית? מצוין. מדוע דוקא בכנסת, במקום הכי סוער וגדוש ביצרי תאווה וקנאה, כבוד ושררה, גאווה ומדון?! זהו המקום לבת ישראל כשרה וצנועה?!
מהי אשת חיל?
הבה ונתחיל מהתחלה.
יוצר האדם, יוצרם של האיש והאישה, הגדיר מטרות ברורות לכל נוצר בעולמו. הקב"ה, עוד לפני שברא את האשה מצלעו של האדם, הגדיר את מטרתה עלי אדמות, "אעשה לו עזר כנגדו". כבר בזמן חז"ל האשה סייעה רבות בפרנסת הבית (ולא, זאת לא המצאה של הדור האחרון!). הנשים עסקו, נשאו ונתנו בסחורה ועסקו בעבודת הפלך והטוויה (ראו כתובות פו-פז), אך חז"ל הגדירו את תפקידה כזאת שמביאה את הילדים לעולם וממשיכה את הדורות הבאים ("ויבן את הצלע" בנה בה מגורות כדי שתהא מקבלת עוברים- בראשית רבה יח, וכן בעירובין יח: בנאה הקב"ה כמין אוצר, כדי לקבל את הוולד). על הבעל לכבד את אשתו בכבוד גדול וחז"ל הקדישו מאמרים רבים לכבוד האשה, לחכמתה ולמעלותיה, ולעשות לה נחת רוח, שהרי האשה ממלאה תפקיד נכבד ביותר בחייו ובחיי ילדיהם.
הגאון רבי יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי זצ"ל, מגדולי בעלי ההלכה בדורות הקודמים, שה'לוח לארץ ישראל' שלו נמצא בכל בית כנסת, כותב בספרו "האשה על פי תורת ישראל" שעל פי היהדות, "העושה את בני הזוג לאדם אחד, אין כאן שתי דעות של הבעל והאשה, אלא אישיות אחת ודעה אחת להן. אשתו כגופו היא (כתובות ס"ו) ולכן כשמביישים אותה כאילו מביישים אותו בגופו ממש. המבייש את האשה- כאילו מבייש את הבעל ממש. האשה אינה דומה גם לבנו ובתו, כי אפילו באותם הדינים שבנו ובתו חשובים כאנשים אחרים- הרי אשתו היא כגופו ממש (בכורות ל"ה), וכן לענין עדות ודיינות בעל כאישה ואשתו כבעלה (ואינו רק כפסול קורבה, אלא כעדות של אדם אחד ממש)", הגרי"מ טיקוצינסקי זצ"ל מונה רשימה שלמה של נושאים, בהם ההלכה מתייחסת בעל ולאישה כגוף ונשמה אחת. על הבעל לדאוג שלא לריב או להתקוטט עם אשתו ולהיזהר מאד מאונאתה (בבא מציעא נט) ולהטיל עליה אימה יתרה (גיטין ו). הבעל מצווה להיות ותרן ולא קפדן ועליהם להשלים אחד את השני בדיבור, במחשבה ובמעשה, כפי המובא בחז"ל במספר מקומות.
הגרי"מ טיקוצינסקי זצ"ל מצטט רבות מדברי חכמינו בשבח ובמעלת האשה, אך הוא כותב ש"את כל כבוד הזה נתן לאישה בהיותה עקרת הבית, מכרת את מקומה ויודעת לכבד את עצמה ככל כבודה בת מלך פנימה, אולם כשהיא יוצאת אל שוק הגברים, אז ניטל ממנה כל כבודה ונתנו לה שמות אחרים, לא מכובדים כלל (כתובות ע"ב). ישעיהו הנביא, בכנותו את הנשים הכבודות בתוארן, קרא להן "נשים שאננות נשים בוטחות". השקט והשאננות הם סמל האשה הישראלית, היפך התואר של האשה הזכה נצורת הלב, אשר שלמה המלך ע"ה בהזהירו להישמר מפניה, מסר גם את סימניה, הומייה היא וסוררת, בביתה לא ישכנו רגליה, פעם אחת בחוץ פעם ברחובות (משלי ז, יא".
והגרי"מ טיקוצינסקי מאריך בענין וכותב: "כשיצאו ממצרים ויהיו למחנות ודגלים, נתפלגו לשני מחנות, הזכרים לבד והנשים לבדנה, ובחדוות שירת הים לא התערבו המקהלות, אלא משה רבינו שר את השירה עם כל קהלת האנשים, ומרים הנביאה עם כל הנשים". כאן מביא הגרי"מ טיקוצינסקי את הלכות צניעות בהרחבה והוא כותב ש"אין רשות לאישה לדבר בפני אנשים במקום שיש איש לדבר" והוא מאריך בענין בדברים נפלאים. ורגע, מדוע שאישה תדבר בפני הגברים, במקום הפומבי ביותר והגדוש ביותר בויכוחים סוערים ומרים, הכנסת?!
דבורה הנביאה ושלומציון המלכה
היו נשים שהיו לאות ולמופת ודבורה הנביאה תוכיח, שבשעתה לא נמצא דוגמתה בין האנשים, עד שהקב"ה בחר בה לשופטת על ישראל, אך רשב"י זי"ע בזוהר הקדוש (ויקרא י"ט) כותב על הדור שדבורה שפטה אותו "וי לדרא דלא אשכח בגויה מאן דידון לעלמא אלא חד נוקבא", שפירושו: וי לדור שלא נמצא בו מי שידון את העולם, אלא נקבה אחת"...
וכך כותב הגרי"מ טיקוצינסקי זצ"ל על בחירת נשים למלכות ולמשפט: "מלכה אחת בזמן מלכי יהודי וישראל היתה במשך שש שנים, והיא עתליה בת אחאב בן עמרי, אשר בשפך דם עלתה מעצמה על כסא המלוכה, ומה העלתה ועלתה לה?- היא הטתה ראשונה את לב בעלה יהורם מלך יהודה לעשות הרע, ובמלוך בנה אחזיה היתה יועצתו להרשיע, ואחר מות בנה האבידה את זרע המלוכה והמלך בעריצות. ועוד מלכה אחת היתה בישראל שמונה שנים בזמן בית שני, היא שלומית (שלומצא) אלכסנדרא, אלמנת המלך ינאי אלכסנדר ואחותו של רבי שמעון בן שטח, שנקראה אף היא "אלכסנדרא", בשם בעלה, ותהי מלכה חכמה ותעשה הרבה חסד לכלל ישראל והצילה את הפרושים מיד הצדוקים".
ומי בחר בשלומציון המלכה? הגרי"מ טיקוצינסקי כותב ש"בכלל לא נמנו כל המלכים בתקופה ההיא מטעם ישראל וחכמיו, כי אם מלכו מעצמם, ועם כל הכרת הטובה להמלכה החסידה ההיא, לא מינוה על פי העם ובודאי לא ע"פ שאלת התורה. ולו אפילו אמרנו שאם היו חכמים מורים לה, היתה יורדת מכסאה- לא יכלו חכמי ישראל לעשות אז כזאת מפני היד התקיפה שהלכה בעקבות ינאי בעלה".
מדוע שנשים לא ייבחרו ל'אסיפת הנבחרים'?
השנה היתה שנת תר"פ, אז נפל דבר בארץ ישראל. הלורד בלפור הצהיר על הזכות להקמת "בית לאומי" בארץ ישראל לעם היהודי והעברת השלטון מהתורכים לידי ממשלת המנדט הבריטית, שהכירה ב"סוכנות היהודית" כבא-כח הישוב היהודי בארץ ישראל. הסוכנות היהודית התכוננה לבחירת הצירים לאסיפת הנבחרים ועל הפרק הועלתה שאלת בחירת הנשים לאסיפת הנבחרים, כולל השאלה האם לאפשר לנשים לבחור בעצמן את הנבחרים והאם לאפשר לנשים עצמן להיבחר כחברות אסיפת העם. הנושא עורר סערה רבה ברחוב החרדי וגדולי ארץ ישראל, לצד גדולי חוץ לארץ, עסקו בשאלה.
רבה של ארץ ישראל דאז, הראי"ה קוק, אסר בתוקף את השתתפות הנשים בבחירות ואת בחירתן לאסיפת העם. הראי"ה קוק כתב דברים נחרצים ומרתקים בסוגיה, ונביא בזאת חלק מדבריו הארוכים: "הנני מוצא לי עכשיו, להוסיף קצת ברור על הדברים, אשר אמרתי במכתבי הגלוי הנ"ל. כאז כן עתה מוכרחני לומר, שהרבנים שהודיעו את האיסור מצד הדין עד כה שאבו את דעתם ממקור הקול האחד שאנו שומעים מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים, מן ההלכה ומן ההגדה, המורה שרוח האומה כולה בצביונו וטהרתו, עומד הוא נגד החדוש המודרני הזה, ואם אנו מטים את עצמנו כאן דוקא לתכונת המוסר האירי החדיש, הרי אנו עושים בזה מעשה בגידה ביחס למוסרנו אנו, "למוסר היהדות", מה שמביא לנבק את רוח האומה ולהוריד לארץ את המבצר של התחיה הלאומית, ואם אין אנו נביאים, בני נביאים אנחנו, ואנו חייבים לקרא בקול גדול לכל אחינו החפצים כעת בבצורה של תחיתנו: שישמרו ברוחם ולא יאכילו אותנו את הבוסר הזה שיביא בהכרח לידי קהיון שנים, שנהיה מוכרחים להתחרט על זה הרבה מאד".
והוא ממשיך וכותב: "אנו מאמינים, שמבטנו על החיים החברתיים הוא יותר עדין ויותר טהור מהמבט של עמי התרבות הזמניים בכלל. המשפחה שלנו היא לנו קדושה בצורה הרבה יותר עמוקה, ממה שהיא בכל העולם המודרני, וזהו היסוד של אושרה וכבודה של האשה בישראל. אצל העמים האחרים, אין המשפחה יסודה של האומה, אין המשפחה קבועה ועמוקה כל כך כמו שהיא בתוכנו. ומטעם זה הם אינם נרתעים כל כך מפני הבדקים שבחיי המשפחה ולא יסבלו כל כך מפני תוצאותיהם בחיי האומה. הגורם הנפשי של הדרישה הזאת, לקרא את הפומביות של הבהירות בשם זכיות לנשים, בא בעקרו על ידי מעמדן האומלל של הנשים ההמוניות אצל העמים האלה. אם היה מצב המשפחה שלהם כל כך שלו ומכובד, כמו שהוא בישראל על פי הרוב, לא היו הנשים בעצמן ולא אנשי המדע והמוסר והאדיאלים הגבוהים דורשים את מה שהם קוראים בשם: זכויות של בחירה לנשים, באותו הנוסח הרגיל, שהוא עלול לקלקל את שלום הבית, ואשר מקלקול זה מוכרח לבא רקבון גדול באחרית לחיים המדיניים והלאומיים בכלל. אבל מתוך היאוש ומרירות הנפש, הבאים לרגלי מהלך הגסות של הגברים בקלקול חיי המשפחה, חשבו להעזר על ידי איזה יפוי כח צבורי, לנסות בזה את הטבת מצבן ההרוס בבית פנימה, מבלי לחוס עוד על הבדקים המתוספים בו על ידי זה, אחרי שכבר רבו פרציו כל כך מבלעדי זה".
"אנחנו לא ירדנו ולא נרד למעמד כזה, ולא נרצה לראות את אחיותינו במעמד ירוד כזה. הבית אצלנו הוא גם עתה מכון קדש, וחלילה לנו להשבית את הזהר של חיי אחיותינו, ולתן מקום למרר אותם על ידי המולת הדעות ומחלוקותיהן בעניני הבחירות והשאלות המדיניות. האשה הישראלית מבססת את זכויותיה על פי התוכן העדין של ערך הנפש המיוחד לה, לא על פי חקים קצובים וחתוכים, עשוים ביציקה מוכנית, שהם בעדה קרני ברזל, שאינם הולמים כלל לעדנת נפשה, ועל פי רוב איננה די חזקה, לפי אפיה הטבעי, להשתמש בהם, ואין בכחם להשלים את מה שהם מקלקלים ביסודם של היחושים הנפשיים, השולטים בהקפתם על כל שטח החיים כולו".
לאיסור הצטרפו מרן הגאון רבי חיים עוזר זי"ע, רבה של וילנה, והכהן הגדול מאחיו מרן ה"חפץ חיים" זי"ע. לעומתם, סבר הרה"ר הגרב"צ עוזיאל זצ"ל התיר לנשים את הענין, כפי שהאריך בענין בשו"ת שלו, שו"ת משפטי עוזיאל. מעניין עד מאד לקרוא את תשובתו של הגאון הנודע רבי יחיאל יעקב וינברג זצ"ל, בשו"ת שרידי אש, וכדאי מאד להעתיק את דבריו ולדקדק בהם. וכך כותב ה"שרידי אש", בשנת התשי"א: "על דבר שאלתו בבחירת נשים. הג"ר ד"צ הופמן ז"ל התיר את הבחירה האקטיבית ואסר את הבחירה הפאסיבית. אולם רבני א"י וכן בעל ח"ח ז"ל והגרח"ע ז"ל ועוד, אסרו גם הבחירה האקטיבית, והרב הראשי עוזיאל בספרו משפטי עוזיאל מתיר את הבחירה לבחור ולהבחר גם יחד, ולמה לי לתקוע א"ע במקום מחלוקת של האוסרים ומתירים, נניח הדבר לזמן שיבוא ויכריע. להאוסרים יש טעם מוסרי, שזהו נגד הצניעות שאשה תעסוק בענייני ציבור וקהל, גם מביאים ראי' מספרי שופטים, קנ"ז: "מלך, ולא מלכה", וכן נאמר בברכות "נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם, שאין חברתם נאה". וכן במגילה כ"ג: "אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור", עי"ש. ויש לדחות ולפלפל, אבל אין תועלת בפלפול, כי יש בזה טעמים יותר עמוקים".
ה'שרידי אש' כותב שישנה מחלוקת בדבר, והוא אינו רואה לנכון להכניס ראשו בענין, אך דעו לכם, שלאוסרים- הם גדולי הדור הגרח"ע והחפץ חיים ורבני ארץ ישראל- ישנם גם טעמים כמוסים בענין, מלבד הטעמים הגלויים שפירסמו. רבים וטובים כותבים תשובות הלכתיות ודנים בדברי הפוסקים. אך כאשר הם כותבים שיש להם, לענקי רוח כמו החפץ חיים ורבי חיים עוזר, "טעמים כמוסים", לא מרהיבים עוז להתפלמס איתם. כי בהלכה ניתן להתווכח, לדון ולפלפל, אך בטעמיהם הכמוסים של גדולי עולם, מונחת כל תורתם, קדושתם, טהרתם ויראתם. אחד מגדולי הדור שעבר אמר פעם שניתן להתווכח עם פסקי הרא"ש, אך לא כאשר הרא"ש כותב "יראה לי". "היראה לי של הרא"ש אינו כולל רק סברה מקומית אחת, אלא "יראה לי" של כל אישיותו, גדלותו ורוממותו של הרא"ש", הסביר.
ואם כן, מדוע נשותינו מצביעות לכנסת ולעיריות? התשובה היא, שפשוט לא התייעצנו עם שלומי אמוני ישראל. החילונים קבעו שנשים בוחרות והציבו עובדה קיימת. כעת לא נותרה בידינו כל ברירה ואם אנו רוצים להכפיל את כח ההצבעה שלנו, עלינו לרתום גם את נשותינו ובנותינו להצביע. הנשים בוחרות מחוסר ברירה, כדי להציל עשוק מידי עושקו. אך לגבי בחירת חברות כנסת- יש לנו עדיין אפשרות לבחור רק אנשים לכנסת, כל עוד המדינה לא הכריחה אותנו לשלוח גם נשים לכנסת. ואם כן, מדוע שנעשה בעצמנו דבר המנוגד להלכה ולדעת התורה של גדולי ישראל?!
רוח מתירנית לא טהורה
כל יציאת הנשים לעבודה היא 'דיעבד', מחוסר ברירה. לא מתוך הכרה שכך טוב יותר. אלא מה? חייבים לאכול משהו, והאידיאל שהבעל ילמד תורה התיר, בדוחק ולא לכתחילה, שגם נשים יעבדו ויפרנסו את המשפחה. אך מכאן ועד דחיפה לכנסת, הדרך רחוקה, ולו משום שאין בכך אינטרס מובהק, שגובר על ה'בדיעבד'.
ואם יורשה לי, אכתוב את אשר על לבבי בענין זה. ריצת הנשים לכנסת אינה השורש, אלא רק הסיפטום. נשים המעורות היטב במדיה החילונית, מוקסמות מהעולם הרחב ולכן יש להן בעיה. הן שומרות תורה ומצוות, והקונפליקט שבין הרצון להיות "שם" לבין ההלכה והמוסר החרדי, גורם להן לרצות לקרב את החילוניות. או יותר נכון: את הרחוב החילוני ואורחותיו, אל החרדיות.
דרך האינטרנט, הפיסבוק והוואצאפ וכל כלי המשחית השונים, נחשפים לרחוב המתירני, וכן, טועמים וחשים שגם אנחנו רוצות. זהו השורש, והריצה לכנסת היא רק סימן. האיסור אינו נובע רק מדינים והלכה צרופה, אלא מדבר בסיסי ורוחני, הנוגע לתפקידה האמיתי של האשה, השמירה על צניעותה, ועל החשש האמיתי מכך שזהו עוד אבן דרך במתירנות והרחוביות האופפת את מחננו. יש כאן רגישות מאד עמוקה ועדינה לשמירת חומות הדת. חרדי אינו רק שומר 613 מצוות, אלא אדם אחר, נעלה יותר, קדוש יותר. והנה, זהו סיפטום נוסף ברוח המתירנית החדשה, האופפת חלקים מסוימים מאלו שלבושים כחרדים, אך הם אינם חרדים דיים לה' ולתורתו, שמצווה רק לשמור את חוקי המצוות, אך לא להתקרב באמת להקב"ה. המניע המרכזי והפנימי, אולי רק בתת מודע, מונע מהרבה שעות צפייה ומדיה רחובית-חילונית. לכן הויכוח והדיון אינו צריך לסוב אך ורק סביב סעיף זה או אחר ב'שולחן ערוך', אלא האם הענין הזה יקרב יותר את הנשים והאנשים להקב"ה, או ימעט מהם קרבת אלוקים.
ולא, היוזמה הזאת ודומיה לא נועדה כדי להתקרב יותר להקב"ה.
מסגרת
הרב נויגרשל: מהו חרדי/ת?
הרה"ג רבי מרדכי נויגרשל שליט"א כתב את הדברים הבאים, על ריצת הנשים לכנסת: בראש ובראשונה כשנשמעת טענה כי "נשים חרדיות תובעות", יש לברר מהי "חרדיות" ומיהו "חרדי". מקור המושג בישעיהו ס"ו "שמעו דבר ה' החרדים על דברו", חרדים פרושו החרדים על דבר ה'. האדם החרדי חרד שמא אינו ממלא את רצון ה' בכל רגע ורגע כדבעי. שאיפתו אחת – לעבוד את האלוקים "במשרה מלאה", לא כשכיר העובד בשעות העבודה ושומר אמונים בשאר הזמן ובזה יוצא ידי חובה, אלא כעבד שעובד את אדוניו כל הזמן – 24 שעות ביממה – "משנה שכר שכיר עבדך".
עבור האדם הדתי, הדת היא אמצעי להתרפק עלי הרגשות רוחניות, אוהבים הם את השבת ואת החגים את המצוות ואת האיסורים כי אלה נותנים להם הרגשת התעלות רוחנית. לא כן האדם החרדי גם הוא כחברו הדתי מחבב כמובן את ההתעלות הרוחנית ומעונין בה, אך בעיקר רוצה הוא, כאמור, לעשות רצון קונו כל רגע ורגע.
כיצד ידע מה רצון הבורא? הבורא גילה דעתו והוריד לעולם את סך כל הוראותיו פעם אחת ויחידה – במתן תורה, "אני מאמין באמונה שלמה שהתורה הזאת לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו". התורה שבידינו שבכתב ושבעל פה מכילה את סך הכל של כל ההוראות, הוראות חדשות לא תינתנה ועדכונים אינם באים בחשבון.
מה נעשה אפוא עם כל השאלות המתעוררות, עם כל הנושאים המתחדשים? הרי התורה אינה מתיחסת במפורש לכל רגע ורגע בחיי האדם?
כאן נזקקים אנו לדבריו של רבי שמעון שקופ בשערי ישר פרק ז' שער א': "עלינו להזהר במצוות חז"ל עפ"י הכרת שכלנו דכיון דהם מצאו לטוב לתקן ולגזור, כן הוא האמת והטוב לפנינו וכמו שהשכל מסכים לשמוע בקול ה' כן השכל גוזר להזהר בכל מה שהזהירו חז"ל ורבותינו הקדושים". כלומר: הגם שהתורה לא אמרה במפורש כיצד יש לנהוג במקרים מסוימים, מכל מקום היודע את התורה על בוריה יודע את רצון נותן התורה בכל מקרה הגם שאין התיחסות מפורשת. חכמי הדור הם אלה שספגו לתוכם תורה הרבה ולכן הרוצה לעבוד את ה' כל ימיו מבין שעליו לשמוע לדברי חכמים היודעים את רצון ה' בכל שעה ושעה מתוך שיודעים הם את רוחה של תורה אל נכון. וזו ההגדרה של אדם חרדי – המנהל חייו על פי דעת רבותיו.
ואם נכונים הדברים ביחס לענייני הפרט, נכונים הם שבעתים ביחס לענייני הכלל. כאן יש עיקרון נוסף – רק החכמים הופקדו על ניהול ענייני הכלל, ככתוב בפרשת יתרו "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוקים אנשי אמת שונאי בצע ושמת אותם ראשים על העם" ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול. אין אדם משים עצמו אחראי במקום שהאחריות ממנו והלאה. מכאן נובע אחד ההבדלים הגדולים בין דרכי ההנהגה בעולמה של תורה, ובין דרכי ההנהגה הכללית בעולם הליברלי. בעולם הליברלי ההחלטות מתקבלות כתוצאה מדרישות הבאות מלמטה ועולות כלפי מעלה. דעת הקהל היא המרכיב המרכזי בהחלטות השלטון. דעת קהל זו מוצאת דרכה אל הפומביות בבחירות דמוקרטיות בהפגנות מחאה עממיות או דרך התקשורת המגויסת. לעומת זאת בעולמה של תורה ההחלטות מתקבלות מלמעלה ומחלחלות כלפי מטה.
גדולי תורה שבכל הדורות לימדונו כי נשים אינן נבחרות לתפקידי הנהגה ייצוגיים או מעשיים. אנו מבינים מי שמתהדר בתואר חרדי ומנסה להשתמש במקובל בעולם לכפות על הנהגת הצבור את דעותיו, תוך שימוש בכלי התרסה, מחאה ופרסום. יתכן שיטען שהוא ישר והגון, ובעיני רבים גם יחשב כצודק, אך דבר אחד ברור. "חרדי" הוא לא!!! והמשפחה ממנה בא ומוסדות החינוך בהם בילה את ימי נערותו אינם רלונטיים כלל ועיקר.
- פרטים
-
קטגוריה: בזכות נשים צדקניות
-
פורסם ברביעי, 30 ספטמבר 2020 19:44
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 1073
סיפורה של גב' רוחה שטרנבוך ע"ה, שזכתה להציל אלפי יהודים (!) בתקופת השואה.
מובא מתוך מאמר של רויטל שנור, מתוך: בשבע, גליון 88
בלילה חשוך וקר, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, צלצל הטלפון בבית משפחת שטרנבוך השוויצרית. הגברת רחה שטרנבוך, יהודייה תושבת שוויץ, הרימה את השפופרת. על הקו היה אחד מאנשי הקשר שלה, שדיווח: "קבוצת יהודים, הכוללת אישה, גבר וילדים, נתפסה בנסותה לחצות את הגבול לתוך שוויץ והוחזרה אל שטח גרמניה. כעת נמצאים היהודים בידי הגסטאפו. לא ניתן לעשות דבר, אף אחד לא יכול אפילו להתקרב לתחנה של הגסטאפו". כעבור רבע שעה ניצבה רחה שטרנבוך על קו הגבול, שם המתין איש הקשר שלה, שהזהיר אותה: "את מסכנת את עצמך לשווא, אין סיכוי".
רחה שטרנבוך השאירה אותו ואת אזהרותיו מאחור, ונכנסה אל שטח ההפקר שבין שתי המדינות. היא שמעה סביבה יריות אזהרה אבל לא נעצרה, עד שמצאה עצמה מוקפת חיילים גרמניים: "לאן את הולכת?" שאלו אותה. רחה, בקול צלול וברור, השיבה: "אני צריכה לדבר עם המפקד שלכם".
מופתעים מגישתה הנחושה, הובילו אותה החיילים אל הביתן שבו נכלאה קבוצת היהודים.
כלב אימתני חשף שיניו לעומתה, והקצין הנאצי שישב ליד השולחן נראה כעשוי מקרח. אף על פי כן, לא נרתעה רחה, ואמרה: "אני אזרחית שוויץ. קבוצת היהודים שנאסרה פה הגיעה הנה ביוזמתי. אני אחראית לשלומם. אבקשך לשחררם, אני לוקחת אותם לשוויץ". הקצין הנאצי האדים, ועיניו כמעט יצאו מחוריהן כשצרח: "אני אקרע את הפספורט השוויצרי שלך ואכלא אותך יחד איתם אם לא תיעלמי מעיני בזה הרגע".
רחה אמרה בקול שקט: "אני אצטרף אליהם מרצוני החופשי אם לא תשחרר אותם. אני אחראית לשלומם". אחרי רגע של שקט מתוח, אירע הבלתי ייאמן: "קחי את 12 היהודים שלך ולכו מפה", אמר הנאצי. "לפני שאתחרט". רחה נעלמה אל תוך החושך מלווה ב-12 יהודים שחייהם ניצלו, בדרך אל שוויץ החופשית.
הכנסת אורחים והצלת נפשות
הסיפור הזה הוא אחד מסיפורי הצלה רבים שבהם היו מעורבים הגברת רחה שטרנבוך ז"ל ובעלה יצחק ז"ל משוויץ. סיפורי הצלה שהתרחשו בזכות ועד ההצלה שהוקם בשוויץ על-ידי כמה יהודים שלא דימו בנפשם כי יוכלו להימלט מכל היהודים, והחליטו לסכן את עצמם למען אחיהם ולא לשבת שאננים בטח בשוויץ הניטרלית. עוד לפני שעסקו בהברחת הגבול, כבר לקחו חלק בפעילות בהיותם בית הכנסת אורחים לכל דכפין.
משנת תרצ"ח (1938) ואילך החלו להגיע לשוויץ פליטים יהודיים מגרמניה ומאוסטריה (ראה מסגרת). היה צורך דחוף לארח את היהודים הללו, עד שיצליחו להסדיר להם אשרות שהייה וימצאו מקום מגורים הולם. ההימצאות ברחוב היתה סכנת נפשות. יהודים שוויצרים רבים פתחו את דלתות ביתם ולבם אל הפליטים היהודים. בין מכניסי האורחים נמנו השטרנבוכים, שלא הסתפקו בהכנסת אורחים ודאגו לאורחים לבגדים, למזון ולעתים אף למקום מגורים ותעסוקה.
שרה שפירא, נכדתם של השטרבוכים: "היה להם בית מסחר לבגדים, ומספרים שפלא הוא שבית המסחר הזה עוד התקיים, כי יותר משמכרו שם בגדים ניתנו בגדים בחינם. בבית היתה מבשלת, ובישלו שם בלי הרף. אמא שלי, שהיתה אז בת ארבע, זוכרת את עצמה אומרת לאמה: יש עוד פינה של רצפה, אפשר לשכן שם מישהו. הבית היה מכניס אורחים עוד לפני המלחמה, כשמהגרים ממזרח אירופה הגיעו לשוויץ. הם לא תמיד היו אנשים אסתטיים, והעוזרת סירבה לנקות את חדרם, אז סבתא שלי ניקתה את חדרם, וזה היה מובן מאליו".
מסורת זו של הכנסת אורחים ירשו בני הזוג שטרנבוך מהוריהם. רחה מהוריה הרב מרדכי ודבורה רוטנברג, שביתם היה בית ועד לחכמים באנטוורפן, ויצחק מהוריו הרב נפתלי ודבורה שטרנבוך שאירחו בביתם שבסאן גאלן, שוויץ, רבים וטובים. בין אורחיהם היו הרב גרודז'ינסקי והרב קוק ? שהגיע לביתם בשנת תרע"ד (1914) לביקור בן יומיים ונשאר שנתיים, עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הם דאגו לו לדירה וסייעו לו בכל צרכיו החומריים.
השטרנבוכים לא הסתפקו בהכנסת האורחים שהגיעו אל ביתם. הם תרו אחר אורחים ? יהודים שנתפסו על-ידי משטרת הגבולות וכמעט גורשו. אפילו בעיצומה של שבת בר המצווה לבנם היתה רחה מעורבת מעל לראשה בהצלת שלושה נערים. בזמן השמחה הפרטית שלה, בשבת קודש, היא טלפנה לכל מי שיכול היה לעזור, ולא נחה ולא שקטה עד שהעניין סודר.
אמא במעצר
רחה סייעה בהנפקת אשרות שהייה לפליטים רבים. אשרות השהייה כובדו על-ידי השוטרים בעזרת פאול גרונניגר, ראש משטרת סאן גאלן, שהעלים עין ממסמכים מזויפים ומאשרות מפוקפקות ואפשר ליהודים להיכנס לסאן גאלן ולהציל את נפשם. הדברים נודעו לראש משטרת ההגירה השוויצרית, וזה הדיח את גרונניגר ועצר את רחה שטרנבוך בשל פעילותה הבלתי חוקית.
שלוש שנים נמשך משפטה של רחה שטרנבוך, אישה בשנות הארבעים לחייה, אם לשלושה ילדים. הגדול ביניהם היה כבן 14 והקטנה כבת 4. שלוש שנות חקירות, שבהן סירבה להסגיר את מי ששיתף עמה פעולה. רחה הודתה בכך שאירחה פליטים בביתה, ומאוחר יותר בבית הכנסת אורחים, אולם לא מסרה מידע מעבר לכך. כעבור שלוש שנים זוכתה מחוסר ראיות. בסוף המשפט נאמר לה: "קחי במתנה את היהודים שלך". הפרקליט ששימש כתובע מטעם המדינה התרשם כל-כך מאישיותה ומעמידתה הגאה בפני חוקריה, שבתום המשפט תרם לה מאה פרנק מכיסו לטובת ארגון ההצלה...
גרונניגר, ראש משטרת סאן גאלן, זכה רק בשנות החמישים להכרה על פועלו, בקבלו את אות חסיד אומות העולם מ'יד ושם'. בעדות כואבת על אותם ימים הוא מספר: "אני מצהיר שסאלי מאייר (יו"ר הג'וינט בשוויץ) לא הציל אפילו יהודי אחד... הוא סרב לסייע, למעשה הוא הקשה על העבודה... בשל הלשנתו הושעיתי מתפקידי וגברת שטרנבוך נעצרה. אם עבודת ההצלה היתה מקבלת יותר סיוע מפנים ומחוץ, ניתן היה להציל לפחות 10,000-20,000 יהודים בתקופת השלווה של שנת 1939".
ומה היה עם ילדי שטרנבוך בכל אותו הזמן? הם נשאו בעול עם הוריהם. לוטה אלזס, ניצולה שהתארחה בבית שטרנבוך, התנדבה לסייע בטיפול בהם. בעזרתה ובעזרת מבשלת ומנקה שהיו בבית האמיד, הצליחה רחה לנהל את ביתה בתוך קלחת הפעילות.
שפירא: " סבתא שלי היתה אמא מסורה וסבתא אוהבת ומפנקת. היא אף פעם לא חיפשה סיפוקים מחוץ לביתה, ועשתה הכל מתוך תחושה ש'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש'. לפני ואחרי המלחמה היא היתה בעיקר בבית, וגם בזמן המלחמה היא השתדלה לעשות את רוב הפעילות מהבית".
כל מי שיכול לעזור
משנעשה כמעט בלתי אפשר לצאת אל מחוץ לגבולות גרמניה, הבינו השטרנבוכים שיש לסייע להם באשר הם. הם החלו במשלוח חבילות עם דברי מזון וכסף ליהודי אירופה, וניסו להנפיק תעודות זהות זרות ליהודים אירופיים, בעיקר דרום אמריקאיות. פעילות זו היוותה המשך ישיר לפעילותו של ר' חיים ישראל אייז ז"ל, שהיה ממקימי רשת ההצלה השוויצרית (ראה מסגרת).
פועלם של השטרנבוכים, כמו זה של ר' חיים ישראל אייז, התאפיין ביצירת רשת תמיכה עניפה של קשרים עם יהודים וגויים בעלי השפעה בכל רחבי העולם. הם נרתמו לסייע לכאלף פליטים מלובלין, מיר וטעלז, שישבו בשנחאי כשפניהם מועדות לארצות הברית. היהודים בשנחאי נקלעו לקשיים, ולכן פנו בבקשת עזרה ליהודי שוויץ. השטרנבוכים הקימו אז את 'ארגון ההצלה לפליטי שנחאי' שבהמשך פעל להצלת יהודים מכל ארצות הכיבוש. ארגון זה נחשב לאחד הארגונים המשמעותיים ביותר בפעולות ההצלה. מאוחר יותר, באישור ועד ההצלה בארה"ב, הפכו השטרנבוכים לנציגי ועד ההצלה. ככאלה התאפשר להם לשלוח חבילות מזון ומכתבים ליהודים באירופה הכבושה.
הארגון מנה חברים מעטים, ובעיקר את מר הרמן לנדאו, מזכיר האירגון, מר חצקל ראנד, וד"ר ראובן הכט. ד"ר הכט היה יהודי מתבולל, רוויזיוניסט ציוני בעל קשרים בכל אירופה. בנוסף, הם קשרו קשרים עם שליח האפיפיור, פיליפ ברנרדיני. האחרון, התרשם כל-כך מאישיותה של רחה שכבר בפגישתם הראשונה העניק לה מכתב בו הוא מאשר את כל בקשותיה. כמו כן, הוא ביקש לכבד אותה כ-persona grata (אישיות מכובדת ורצויה) ולהיענות לכל בקשותיה.
רחה המופתעת אמרה לברנרדיני: "אבל אתה אפילו לא מכיר אותי", והוא השיב לה: "יש לי מיומנויות דיפלומטיות וכישרון להכיר אנשים. כבר עמדתי על טיבך, באופן שבו נכנסת לחדרי, באופן שבו ישבת לפני. אורחותייך הסגירו אותך". הגיבוי שקיבלה רחה משליח האפיפיור סייע לה רבות, והוא עצמו גם התערב משהועלה פקפוק לגבי תקפות האשרות הדרום אמריקאיות שהונפקו עבור יהודים, ועירב גורמים רבים שייאשרו את אמיתות המסמכים.
הארגון יצר קשר גם עם השגריר הפולני בשוויץ, אלכסנדר לאדוס, שסייע רבות, ועוזרו היהודי ד"ר קוהל, שזכה בזכות מעמדו של השגריר לבקר במחנות ולדאוג להעברת אינפורמציה ולשירותי דת מסוימים. ד"ר קוהל פעל רבות במהלך המלחמה ועמד בקשר רצוף עם השטרנבוכים. הוא גם עשה רבות למען הנצחת פועלם אחרי המלחמה. השטרנבוכים קיימו גם מגעים עם אנטישמיים, כשחשבו שתהיה בכך תועלת.
יצחק שטרנבוך שילם סכום כסף גדול לחברה שוויצרית על מנת שתמכור כלי עבודה לנאצים. תמורת כלים אלה שוחררה קבוצת יהודים שנשלחה כביכול לחופשי בעקבות עסקת קסטנר, אבל למעשה נתקעה בברגן-בלזן. מגעים משמעותיים במיוחד נוצרי עם ד"ר ז'אן מוסי, מדינאי שוויצרי שהכיר את איש הס.ס. הימלר, ותוצאת מגעיהם היתה שחרור רכבת ובה 1200 יהודים. לשיתוף פעולה זה לא היה המשך, כנראה כיוון שיצחק שטרנבוך לא הצליח לגייס די כספים ובשל הכשלת התהליך על ידי סאלי מאייר.
אישה אחת למען מיליוני יהודים
הפעילות העניפה של הארגון יצרה רושם שמדובר בארגון גדול, אבל באמת היה זה קומץ אנשים בעלי תעצומות נפש וגוף שנרתמו בכל כוחם למשימה. למרות שרחה היתה הרוח החיה מאחורי הארגון קטן-הממדים ורב-הפעלים, שמה מעולם לא פורסם בציבור, להוציא פעם אחת, שבה פרסם הארגון מודעות הקוראות ליהודי שוויץ לתרום למען פליטי שנחאי. שם היתה רחה חתומה כמזכירת הארגון.
כשקוראים את המסמכים רואים שבעלה לקח חלק מאד פעיל בארגון. מדוע חלקה של רחה מודגש יותר?
שפירא: "ועד ההצלה היה מורכב מגברים בלבד, ויצחק שטרנבוך, סבא שלי, היה מעורב בכל פעולה שביצעו. אל סבתא שלי הופנו הזרקורים כיוון שהיתה אישה יחידה בארגון והיתה כריזמטית מאוד. היא היתה אישה משכילה ושלטה בשפות רבות, וגם היתה לה הופעה מרשימה".
לכן היא נשלחה לרוב משימות הייצוג של הארגון?
"היא לא רק נשלחה. היא התנדבה לכך, וגם יזמה הרבה דברים. בעלה היה צריך לשמור עליה הרבה פעמים מפני נקיטת יוזמות מסוכנות מדי. היא באמת היתה מייצגת טובה מאוד במפגשים שונים, גם בגלל שהיתה אישה. נראה שבתקופת המשא ומתן עם הימלר היא רצתה לנסוע אליו, ואז סבא שלי עצר אותה".
פעולה חשובה נוספת שעשה הארגון היתה הודעה רשמית ליהודי ארה"ב על הנעשה במחנות ההשמדה, ניסיונות לעורר את דעת הקהל האמריקנית והעולמית לפעול, ניסיון להפעיל לחץ ציבורי על ממשלת ארצות הברית שתאיים על גרמניה לבל תפגע ביהודים, וניסיון לקדם את התכנית להפצצת שני גשרים סמוך לאושוויץ על-ידי בעלות הברית, יוזמה שנכשלה.
היו פעולות נוספות שנכשלו. הניסיון לערב את הצלב האדום נכשל פעם אחר פעם. הניסיונות להפעיל לחץ אמריקאי כנגד גרמניה או הפצצות מצד בעלות הברית על גשרים למחנות ההשמדה נכשלו.
המשא ומתן עם הימלר הציל רק 1,200 יהודים, ותעודות הזהות הדרום אמריקאיות לא סייעו ליושבי מחנה ויטל. רחה היתה מאוכזבת מכל יוזמה שנכשלה. "היו לה ציפיות מאד גבוהות" אומרת שפירא "ואולי רק מי שיש לו ציפיות כאלה יכול היה לפעול".
עזרה רוחנית מתוך הצרה
גם לאחר המלחמה לא נחה רחה ולא שקטה. הניצולים היהודיים באירופה הפצועה התקשו למצוא לעצמם קורת גג או מזון. רחה הצטרפה לארגונים שפעלו לשיקומם. פעילותה התייחדה בדאגתה למזונם הרוחני של הניצולים לא פחות מאשר למזונם החומרי. היא יצאה אל הארצות המשוחררות, ובאותה תקופה לא שבה לביתה ימים רבים. אפילו בימים הנוראים לא שבה הביתה, כיוון שהיתה כה עסוקה במפעל ההצלה.
היא נדדה בין מחנות העקורים, ובכל מקום שאליו הגיעה נפגשה עם נציגי הממשל הצבאי או עם ראשי אונר"א, וביקשה שידאגו לבתי כנסת ולמטבח כשר במחנות. היא סבבה ממחנה למחנה, מחזקת את רוחם של הניצולים. מעולם לא לנה בבית מלון, מתוך רצונה להזדהות עם צערם. היא נסעה בתכיפות רבה, ולא התעכבה כדי להשיג אמצעי תחבורה נוחים. היא יצאה אל המחנות במזוודות מלאות כל טוב, ושבה עם מזוודות מלאות מכתבים שהעבירה לעולם החופשי.
שפירא: "היא התייחדה לא רק במה שעשתה, אלא גם באיך שעשתה את הדברים. היא כאבה את כאב אחיה המתייסרים בבחינת 'עמו אנוכי בצרה, ואחלצהו ואכבדהו'. במשך כל שנות המלחמה היא לא עינגה את עצמה. היא לא רכשה בגד חדש לעצמה או לבנותיה למרות שבבעלות המשפחה היה מפעל לבגדים, ואמרה: כשיהודים אחרים סובלים כל-כך, אין זה זמן לפינוקים".
היא עשתה רבות להצלת ילדים יהודיים שהוסתרו אצל משפחות גויות או במוסדות גויים. יום לאחר שחרור צרפת כבר היתה שם, דופקת על דלתות זרים בשאלה "אולי יש פה ילדים יהודים?" דלתות רבות כלל לא נפתחו, דלתות רבות נטרקו בפניה, אולם היא לא אמרה נואש. אט אט החלה לאסוף יהודים ניצולים מבתי גויים. היא הצליחה לנסח הסכם בינה לבין ארגון הגג הצרפתי שהיה האחראי הרשמי לילדים הניצולים (COSOR). נוסח ההסכם העיד כי לארגונה של רחה, 'ארגון ההצלה לפליטי שנחאי', הזכות לדאוג לטיפוח הרוחני של הילדים היהודיים. להסכם הזה לא ערך ממשי רב, אבל היתה לו השפעה פסיכולוגית על אנשים שהסתירו ילדי יהודים, בביתם ואלה החלו לפתע להביא את הילדים לבית הילדים היהודי.
בפולין היה מצב היהודים קשה ביותר: מדיניות הממשלה הקומוניסטית לא אפשרה יציאה חופשית מפולין. רחה פנתה לרב הרצוג זצ"ל שיסייע בעניין, והרב אכן הצליח לשחרר קבוצה גדולה של ילדים שהוברחו לצ'כוסלובקיה. רחה היתה מעורבת בהצלה ובשיקום של יהודים מרומניה, צרפת, הולנד, בלגיה ואוסטריה. עבור חלק גדול מהיהודים השיגה אשרות שאפשרו את עלייתם לארץ או את הגירתם לארצות הברית.
גיבורת ההצלה מאחורי הקלעים
עם תום שנות הפעילות האינטנסיבית של רחה היא חזרה לשגרת חייה. קרובת משפחתה, גוטה שטרנבוך, מעידה עליה שהיא מעולם לא דיברה על עצמה ולא סיפרה סיפורים על פועלה. הסיפור המופיע בתחילת כתבה זו נודע לגוטה שטרנבוך בזכות ערב אחד שבו בתה של גוטה הפצירה ברחה לספר סיפור אחד בלבד מהקורות אותה. רחה, שלא נהגה לחשוף את פועלה, סיפרה סיפור אחד בלבד. נכדתה, שרה שפירא, מעידה שלאחר המלחמה רחה לא נהגה לדבר על שנות המלחמה. אפילו נכדיה לא ידעו על פועלה.
רחה שטרנבוך נפטרה במונטריי ונקברה בציריך בשנת תשל"א (1971). רק לאחר מותה פורסם הספר אודותיה 'Heroine of Rescue' ? 'גיבורת ההצלה', ספר שמגולל רק מעט ממפעל חייה (הספר יצא לאור באנגלית בתשמ"ד, בהוצאת ArtScroll).
"סבתא שלי היתה סבתא רגילה", מספרת שפירא. "סבתא שהולכת עם הנכדים לטיול ונותנת להם ריבה מעשה ידיה. מעולם לא ידענו שסבתא שלנו היא כה מיוחדת. רק לאחר מותה נודע לנו סיפור חייה. חשוב לי להגיד שהיא היתה אישה עדינה ונשית, כזו שמפחדת להישאר לבד בבית. אבל כשהיה צריך לעשות ? היא עשתה גם דברים שדרשו המון אומץ. הכל מתוך תחושה שזה רצון ה' וכך צריך לנהוג".
