סיפורים לכבוד שבת
סיפורה של מירב
- פרטים
- קטגוריה: סיפורים לשבת
- פורסם בראשון, 05 יולי 2020 12:08
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 212
סיפורה של מירב - מתוך הידברות
הזיכרונות היפים ביותר מילדותי קשורים לערב שבת. נרות דולקים, שולחן חגיגי, ריחות מגרים מהמטבח, קידוש. פעם בשבוע שכל המשפחה מלוכדת יחד. אך למעט אותו עונג קטנטן היינו משפחה חילונית טיפוסית ולא הכרתי משהו אחר.
עברתי את אותו מסלול כמו כולם בסביבה שלי. תעודת בגרות, צבא, טיול לחו"ל, אוניברסיטה וכו, ובכל זאת הייתי שונה. לא הייתי מאושרת. היו רגעים שהאמנתי שיש בי משהו פגום. הפרעה כלשהי, דפקט, שריטה. ברור לי שמי שהסתכל בי מהצד לא הצליח להבין למה אני כזו אומללה, והאמת היא שגם אני לא הבנתי. צעירה נבונה, יפה, מצליחה ואהובה על כולם. מה לא בסדר?
אני זוכרת שיום אחד אימא שלי שוחחה עם חברה בטלפון, ולא היה לה מושג שאני בחדר השני, מקשיבה לכל מילה. "מה יהיה עם הילדה הזו? אף פעם לא טוב לה. יש לה בור ענק בנשמה שמסרב להתמלא". הייתי מזועזעת. ידעתי שהיא צודקת, אבל לא ידעתי למה ומה אמור למלא את הבור הזה.
השנים חלפו, התחתנתי עם בחור טוב שאהב אותי מאוד, ושנה לאחר מכן ילדתי את בני הבכור. לראשונה הרגשתי משמעות לחיי. אי אפשר להסביר את התחושה המופלאה הזו. היכולת להביא חיים לעולם הזה. איזו הרגשה עילאית. התמכרתי לאימהות, ושנתיים לאחר מכן ילדתי את בני השני.
אבל דווקא אז הריקנות התחילה לכרסם שוב בנשמתי. היחסים ביני ובין בעלי הידרדרו מיום ליום, והאהבה נעלמה כלא הייתה. בדיעבד גיליתי שלא ידעתי בעצם כלום על חיי נישואין - מהי זוגיות ושותפות אמיתית. לא הבנתי מהי המשמעות של להיות מקודשת לבעלי. החלטתי להתגרש - תופעה נפוצה בעולם שחייתי בו... חשבתי שיהיה לי טוב יותר לבד. מצאתי את עצמי בגיל 35, חד הורית, מותשת, מתוסכלת, בודדה ואבודה לגמרי.
אמי האהובה הפתיעה אותי בנופש לאיי יוון בראש השנה, במטרה לעודד אותי. טסנו יומיים לפני ערב החג. בית מלון מפואר. טיפולי ספא חופשי. סוויטה ענקית. קניות בלי חשבון ואוכל מצוין. גן עדן.
בערב החג נסענו "לחגוג" בטברנה יוונית ענקית ומפורסמת. זמרים ידועים, תלבושות ססגוניות וקבוצות של תיירים מארצות שונות. מסביבי כולם שמחים, רוקדים ושרים, ורק לי מתחשק לבכות. אני מוקפת במאות אנשים זרים, אוכל זר ומוסיקה זרה, ומרגישה כל כך לא שייכת. אימא שלי מביטה בי בדאגה, ואני מתאמצת לחייך. אבל היא לא מבינה. לא רציתי לפגוע בה אחרי שכל כך התאמצה לשמח אותי. הלב שלי נקרע מבפנים. לא מגיע לה. אני קולטת את המלצרים מגיעים שוב, ובידם קעריות קטנות. השולחן כבר עמוס בערימות של בשר, גבינות וסלטים. הם מחייכים אלינו בנימוס ומפזרים את הקעריות בשולחן שלנו. אני מציצה ומזהה חתיכות תפוח בדבש, מחווה לקבוצה הישראלית. הדמעות כבר מטפסות אצלי במעלה הגרון, ואני עוצרת אותן בכוח. זיכרונות מתוקים מהילדות מציפים אותי בבת אחת. ערב ראש השנה בבית של סבתא שלי. אני בשמלה לבנה וחדשה. נשיקות, מתנות, רעש, בלגן, מלא ילדים, שולחן מפואר ועטור בפרחים עמוס בכל טוב. תמרים, רימון, תפוח בדבש, דגים, חלת חג ריחנית ומתוקה וברכות "שנהיה לראש ולא לזנב", "שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה", "שירבו זכויותינו כרימון" וכו. לא הייתי מסוגלת להישאר שם. התנצלתי, רצתי החוצה ופרצתי בבכי. הרגשתי משהו, אבל זה היה גדול עלי והפחיד אותי מאוד. חזרתי לארץ במטרה למצוא תשובה. חיכיתי לסימן, והוא הגיע.
חברה הציעה לי להצטרף אליה לנופש באילת. נשמע טוב. רציתי להתרחק, להתנתק, לחשוב קצת. היא הביאה איתה כמה ספרים לדרך. בחרתי "במקרה" אחד מהם והתחלתי לקרוא.
היה זה סיפור אמיתי שתיאר את המסע המרתק של בחורה מוכשרת ויפה מהעולם הריקני שחיה בו אל עולם האמת. במהלך הנופש כמעט ולא יצאתי מהחדר, וקראתי אותו שוב ושוב. משהו התעורר אצלי שם בלב. הבזק של אור. ניצוץ קטן של אמונה. הכול התחיל להתבהר, להתחבר. זיכרונות מהעבר לחיים של היום. אני בחורה יהודייה. חלק מעם קדוש ומיוחד שקיבל מתנה מהקב"ה. אוצר של עצות לחיים טובים ומספקים באמת. הייתי צריכה להתרוקן לגמרי בשביל להכיל את האוצר הזה. לראשונה בחיי הבנתי שאני לא לבד כאן בעולם הזה. השם יתברך איתי. הוא תמיד היה ותמיד יהיה, והוא אוהב אותי.
כך זה התחיל. רציתי לדעת עוד. תחומי העניין שלי השתנו בבת אחת. כל מה שעניין אותי באותם ימים היה לקרוא דברי תורה, להאזין לשיעורים מעניינים מרבנים, לבקר בקברות צדיקים. הנשמה שלי התחילה להתמלא. אבל זה לא היה ורוד כמו שזה נראה בהתחלה. המסע שלי רק התחיל, והוא לא היה קל. בכלל לא. תמיד הייתי בחורה מתוכננת ומחושבת. החלטתי להתחיל במידות שלי, או יותר נכון בתיקון שלהן. היה מה לתקן, והרבה. זו הייתה עבודת פרך.
צעד אחר צעד. מידה אחר מידה. לאט לאט בפסיעות של פעוט שזה עתה למד ללכת נכנסתי עמוק לנבכי נשמתי על מנת לשחרר החוצה את ההרגלים הרעים, התאוות, המחשבות השליליות ולפנות מקום למעשים טובים, לשפה נקייה, למחשבות טהורות.
ידעתי שרק אחרי הניקיון הפנימי והיסודי שאעשה אוכל לקבל עלי את השינוי החיצוני. החלק הראשון היה ביני לבין עצמי בחלק הבא אהיה חשופה לעיני כולם. זה היה החלק שהפחיד אותי באמת.
שבת אחר שבת נאלצתי להתחמק מחגיגות ימי הולדת, פיקניקים בפארק, בתי קפה בחוף הים. אבל לא היה טעם להסתיר. כולם כבר ידעו שאני לא נוסעת בשבת. אבל עדיין הייתי לבד. איך יכולתי לשתף מישהו מהחברים שלי במה שעובר עלי, כשאני בעצמי לא יודעת בדיוק איפה אני נמצאת? עדיין לא דתייה, כבר לא חילונית. מסובך, ויחד עם זאת הדרך נראתה ברורה מתמיד. בספרייה החלה להצטבר כמות נכבדת של ספרי קודש לצד ספרי המודעות שפעם אהבתי. בארון הבגדים הגינסים זזו מעט אחורה ופינו מקום לחצאיות החדשות. במטבח כבר הייתה הפרדה מוחלטת בין חלבי ובשרי. זה הספיק בינתיים.
הכי קשה היה לי עם קרן. 25 שנה שאנחנו החברות הכי טובות. אני זוכרת את היום שפגשתי אותה, כאילו זה היה אתמול. כיתה ו, חודשים ספורים לפני בת המצווה שלי, באמצע השנה עברנו לעיר אחרת. בית ספר חדש, דירה חדשה, ילדים חדשים. היום הראשון היה לא נעים, בלשון המעטה.
בדרכי חזרה מבית הספר שמעתי מישהי קוראת בשמי. זיהיתי אותה כאחת הבנות בכיתה החדשה. גילינו שאנחנו גרות אחת מול השנייה. היא הזמינה אותי לביתה אחר הצהריים, ואני נעניתי בשמחה. היום הזה, בסופו של דבר, הסתיים בהצלחה. מצאתי חברה. בשנות החטיבה והתיכון לא נפרדנו לרגע. הולכות לבית הספר יחד, לומדות למבחנים, ישנות אחת אצל השנייה, מבלות את סופי השבוע יחד ומדברות בטלפון שעות ארוכות. החברות הזו עמדה במבחן התקופות המתחלפות בחיים. היינו אחת בשביל השנייה ברגעים הקשים, בכאבים, באכזבות, וגם ברגעים היפים ובשמחות.
קרן הייתה נכס שהערכתי בכל לבי. היא הייתה שותפה מלאה לחיי, והתייעצתי איתה תמיד, לפני כל צעד. היא ידעה שאני מסתובבת שנים בהרגשה שמשהו חסר לי, אבל לא הייתה לה אף פעם תשובה עבורי, בדיוק כמו שלי לא הייתה.
אבל דווקא אז בתקופה החשובה ביותר בחיי, המרגשת ביותר, המסובכת ביותר, לא שיתפתי אותה. חששתי שהיא לא תבין. הרי הכרתי אותה כמו שהכרתי את עצמי. נושא הדת לא עלה מעולם בשיחות בינינו. לא רציתי להתמודד עם זה, וניסיתי לדחות את הקץ כמה שאוכל.
היא הרגישה שאני עוברת משהו, אבל לא הבינה למה אני מתרחקת - ונפגעה. ידעתי שאני לא יכולה להתחמק יותר. היא התעקשה לקבל תשובות. קבענו להיפגש בערב. הכנתי את עצמי נפשית , לקחתי כמה נשימות עמוקות וסיפרתי לה הכול. לא החסרתי דבר. איך השם יתברך הזמין אותי להצצה ראשונה בספר שקראתי על אותה בחורה אמיצה ומדהימה שחזרה בתשובה. איך במקום הכי פחות צפוי, בארץ זרה, גיליתי כמה אני גאה להיות יהודייה. איך מצאתי את הניצוץ האלוקי בתוכי, שעורר אותי לחפור לעומק ולגלות את השורש הכי אמיתי שלי. איך לראשונה בחיי הבנתי שיש השגחה אינסופית עלינו. איך נפטרתי ביום אחד מכל הבגדים הלא צנועים שלי. איך הנשמה שלי מתמלאת בכל פעם שאני נוגעת בסידור ומתפללת.
פה היא כבר עצרה אותי. היה גבול למה שיכלה להכיל באותו ערב. צדקתי. היא לא הבינה.
היא לא הבינה למה בשבת אי אפשר לדבר איתי בטלפון, ולמה אני לא יכולה להצטרף אליה ולשאר החברה למסעדה החדשה בנמל (לא כשרה, ועוד בשישי בערב...), ולמה אני לובשת עליונית באמצע הקיץ... ניסיתי להסביר לה שהשינוי שאני עוברת הוא קודם כל פנימי. אני בסך הכול רוצה להיות אישה טובה יותר, שמחה יותר, שלמה יותר, והתהליך הזה קשה ולא פשוט בכלל - אבל עושה לי טוב. ניסיתי בכל כוחי להגיע אליה איכשהו, ואמרתי לה שדבר לא השתנה, ואני עדיין החברה הכי טובה שלה, ואנחנו נמשיך לדבר ולהיפגש בדיוק כמו פעם. היא הסתכלה עלי במבט שלא זיהיתי מעולם. מבט זר, מנוכר ומאוכזב. הפעם אני נפגעתי. ידעתי בתוך תוכי שנוצר פער עצום בינינו. לא רציתי לאבד אותה. כאב לי מאד והתפללתי לנס.
קרן בחורה חכמה וטובת לב. תואר ראשון בפסיכולוגיה. תואר שני בחינוך מיוחד. בחורה עם יכולת הקשבה מופלאה והבנה מדויקת לנפש האדם. נשואה לבחור מקסים שאוהב אותה אהבת נפש, ואמא למאיה בת העשר. שנים ארוכות מנסה להרות שוב ללא הצלחה. תעלומה מסתורית ששום מומחה שפנתה אליו לא הצליח לפענח. בעלה התייסר יחד איתה בכל ניסיון כושל. חודש אחר חודש. שנה אחר שנה. עד שהרים ידיים. גם היא התייאשה.
חלף חודש ועדיין לא שמעתי ממנה. ואז היא התקשרה, נרגשת. יש לה משהו חשוב לספר לי. נפגשנו שוב. היא זרחה מאושר.
היא סיפרה לי שהם ויתרו על החלום להביא עוד ילד לעולם, אבל בתה לא הסכימה להיכנע בשום אופן. בכל לילה לפני שנרדמה התפללה בדמעות לאח או אחות, והקב"ה נענה לתפילה מלב נשבר של ילדה קטנה. קרן כבר בחודש השני. פרצתי בבכי ומלמלתי בשקט "מלך מלכי המלכים לא מאכזב לעולם".
היא חיבקה אותי חזק ולחשה לי באוזן "את מתקשרת להזכיר לי באיזו שעה להדליק נרות בערב שבת"
קיבלתי אותה בחזרה.