בין אדם לחברו

הלכות צדקה

סימן לד – הלכות צדקה - מתוך הקצור שולחן ערוך



סעיף א

מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל, שנאמר, פתוח תפתח את ידך לו. ונאמר וחי אחיך עמך. וכל הרואה עני מבקש, והעלים עינו ממנו ולא נתן לו צדקה, עובר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. הצדקה הוא סימן לזרע אברהם אבינו, שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' לעשות צדקה. ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר בצדקה תכונני. וגדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות, שנאמר עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק בא בשביל הצדקה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום. כל המרחם מרחמין עליו, שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, וכל מי שהוא אכזרי יש לחוש ליחוסו. והקדוש ברוך הוא קרוב לשועת עניים שנאמר וצעקת עניים ישמע, לפיכך צריך להזהר בצעקתם, שהרי ברית כרותה להם, שנאמר והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. ואמרו בירושלמי תרעא דלא תפתח לעניא תפתח לאסיה ויתן האדם אל לבו, שהוא מבקש כל שעה פרנסתו מהקדוש ברוך הוא, וכמו שהוא מבקש שהקדוש ברוך הוא ישמע שועתו ותפלתו, כך ישמע הוא שועת העניים. גם יתן האדם אל לבו, כי הוא גלגל החוזר בעולם, וסוף שיבוא הוא או בנו או בן בנו לקבל צדקה ואל יעלה על לבו לומר: איך אחסר ממוני ליתנו לעניים, כי יש לו לדעת שאין הממון שלו, אלא פקדון לעשות בו רצון המפקיד, וזה חלקו מכל עמלו בעולם הזה, כדכתיב והלך לפניך צדקך, והצדקה דוחה גזירות רעות ומוספת חיים. 



סעיף ב

כל אדם חייב ליתן צדקה כפי השגת ידו, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, וכגון שיש לו מעט ממון שלו, ואינו נושא ונותן בהם, דמותר לו ליטול מן הצדקה, כיון שאין לו קרן כדי להתפרנס מן הריוח, מכל מקום כיון שיש לו במה להתפרנס, חייב ליתן צדקה ממה שיתנו לו. ואפילו אינו יכול ליתן אלא דבר מועט אל ימנע את עצמו, כי המעט משלו חשוב כמו הרבה מן העשיר. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח, ובעולת עוף אשה ריח ניחוח, ובמנחה אשה ריח ניחוח, לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לאביו שבשמים. אבל כל שאין לו אלא די פרנסתו, אינו חייב ליתן צדקה, דפרנסת עצמו קודמת לכל אדם. 



סעיף ג

כמה נותנים לעני, די מחסורו אשר יחסר לו, והיינו בעני שמקבל בחשאי מחוייבים אנשי העיר ליתן לו כל מחסורו, כאשר היה רגיל מקודם שהעני, אבל עני המחזיר על הפתחים נותנים לו מתנה מועטת לפי ערכו. ולכל הפחות יתנו לו בכל עיר לחם ומזון שיעור ב' סעודות ומקום ללון. מפרנסין ומלבישין עניי עובדי אלילים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום. 



סעיף ד

כמה יתן האדם צדקה, שנה ראשונה המעשר מן הקרן מכאן ואילך יתן מעשר מן הריוח שהרויח כל שנה, זו היא מדה בינונית. ומצוה מן המובחר שיתן חומש שנה ראשונה מן הקרן, ואחר כך כל שנה חומש מן הריוח. ואל יבזבז אדם יותר מן החומש כדי שלא יצטרך הוא אחר כך לבריות. ודוקא כל ימי חייו, אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן עד שליש רכושו צדקה. אין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת, או שאר דברים למצוה, רק יתנהו לעניים. ואם נזדמן לו מצוה להיות בעל ברית, או להכניס חתן וכלה עניים לחופה וכדומה, וכן לקנות ספרים ללמוד בהם, ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם, אם לא היה יכולת בידו, ולא היה עושה אותה מצוה מממון שלו, יכול לעשות ממעשר. אם קונה ספרים ממעות מעשר, צריך ליזהר להשאילן לאחרים, אם לא כאשר הוא צריך להם אזי הוא קודם. וגם יזהר לכתוב עליהם שהם ממעות מעשר, למען לא יחזיקו בהם בניו אחריו. 



סעיף ה

הרוצה לזכות לעצמו, יכוף את יצרו הרע, וירחיב ידו וכל דבר שהוא לשם שמים יהיה מהטוב והיפה: אם בנה בית תפלה, יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב, יאכילהו מהטוב ומהמתוק שבשלחנו, כסה ערום, יכסהו מהיפה שבכסותו. הקדיש דבר יקדיש מהיפה שבנכסיו, וכן הוא אומר כל חלב לה'. 



סעיף ו

הנותן לבניו ובנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם (שהם יותר מבני שש שנים) כדי ללמד את הבנים תורה, ולהנהיג הבנות בדרך ישרה, וכן הנותן מתנות לאביו (שאינו יכול לפרנסו רק ממעות צדקה שלו), והם צריכים לכך, הרי זה בכלל צדקה, ולא עוד אלא שצריך להקדימו לאחרים, ואפילו אינו בנו ולא אביו אלא קרובו הוא קודם לכל אדם. ועניי ביתו קודמין לעניי עירו, ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת, שנאמר לאחיך לעניך ולאביונך בארצך. אבל גבאי צדקה המחלק את הצדקה, צריך ליזהר שלא ירבה לקרוביו יותר מלשאר עניים. 



סעיף ז

כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופנים כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה, ועובר על ולא ירע לבבך וגו', אלא צריך ליתן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו, כמו שאמר איוב אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון, וידבר לו דברי תנחומים שנאמר ולב אלמנה ארנין. 



סעיף ח

אסור להחזיר את העני ששאל ריקם, ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם, ואם אין בידך כלום מה ליתן לו, פייסהו בדברים. ואסור לגער בעני או להגביה קולו עליו בצעקה, מפני שלבו נשבר ונדכה, והרי הוא אומר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, ואוי לו למי שהכלים את העני, אלא יהיה לו כמו אב בין ברחמים בין בדברים שנאמר אב אנכי לאביונים. 



סעיף ט

הצדקה הרי היא בכלל הנדרים, לפיכך האומר הרי סלע לצדקה או הרי סלע זו צדקה, חייב ליתנה לעניים מיד, ואם איחר עובר בבל תאחר, כיון שיכול ליתנה מיד, ואם אין עניים מצויים לו, מפריש ומניח עד שימצא עניים. ואם נדר בבית הכנסת צדקה שנותנים לידי הגבאי, אינו עובר עד שיתבע אותו הגבאי ואז עובר עליה מיד, ואם לא כשיודע שהגבאי אינו צריך כעת המעות אלא שיניחו אצלו. 



סעיף י

מי שאמר: אתן סלע צדקה לפלוני, אינו עובר עד שיבא אותו עני. ויכול כל אדם להפריש מעות לצדקה, שיהיו מונחים אצלו לחלקו במעט מעט כמו שיראה לו. 



סעיף יא

הכופה אחרים שיתנו צדקה, ומעשה אותן, שכרו גדול משכר הנותן, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום, ועל גבאי צדקה וכיוצא בהם שגובים את הצדקה נאמר ומצדיקים הרבים ככוכבים, וגבאי צדקה שהעניים מחרפים אותו, אין לו לחוש כי על ידי זה זכותו יותר גדול. 



סעיף יב

המעלה הגדולה שאין למעלה הימנה במעלות הצדקה, היא המחזיק ביד ישראל המך ומטה ידו, קודם שהעני לגמרי, שיתן לו מתנה הגונה בדרך כבוד, או שילוהו מעות או יעשה עמו שותפות, או ימציא לו איזה עסק או מלאכה כדי לחזק ידו, עד שלא יצטרך לבריות, ועל זה נאמר והחזקת בו, כלומר החזק בו עד שלא יפול. 



סעיף יג

יש ליזהר ליתן את הצדקה בהסתר בכל מה שאפשר, ואם אפשר ליתנה באופן שהוא בעצמו אינו יודע למי נותנה, וגם העני אינו יודע ממי קבלה טוב מאד. ועל כל פנים לא יתפאר האדם בצדקה שהוא נותן, אך אם מקדיש איזה דבר לצדקה, מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון, וראוי לעשות כן. 



סעיף יד

ביותר צריכין להשגיח על תלמיד חכם עני לתת לו לפי כבודו, ואם אינו רוצה לקבל מתעסקין לסחור לו סחורה, שמוכרים לו סחורה בזול, וקונים ממנו סחורתו וביוקר, ואם יודע להתעסק בפרקמטיא, מלוין לו מעות לסחור בהם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המטיל מלאי לתלמיד חכם זוכה ויושב בישיבה של מעלה, ואמרו כל הנביאים לא נתנבאו אלא לעושה פרקמטיא לתלמיד חכם ומשיא בתו לתלמיד חכם. 



סעיף טו

לעולם ירחיק אדם את עצמו מן הצדקה, ויגלגל עצמו בצער שלא יצטרך לבריות. וכן צוו חכמינו זכרונם לברכה עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ואפילו היה חכם מכובד והעני, יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת, ואל יצטרך לבריות. 



סעיף טז

כל מי שאינו צריך ליטול מהצדקה, ומרמה את הבריות ונוטל, אינו מת עד שיצטרך לבריות. וכל מי שצריך ליטול, ואינו יכול לחיות אלא אם כן יטול, כגון זקן או חולה או בעל יסורין ומגיס דעתו ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים, ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עונות וחטאים. וכל מי שצריך ליטול ומצער עצמו, ודוחק את השעה וחי חיי צער, כדי שלא יטריח על הציבור, אינו מת עד שיפרנס אחרים, ועליו הכתוב אומר ברוך הגבר אשר יבטח בה' וגו'.