שישים מילימטר מים

פרטים

קטגוריה: שמיטה

פורסם ברביעי, 27 יולי 2022 06:11

נכתב על ידי Super User

כניסות: 2451

מובא באתר דירשו הסיפור המדהים הבא, שהופץ ע"י עמותת לשומרה, משנת השמיטה הזו:

"בעונת החורף, על לוח המודעות בבית הכנסת של מושב יסודות, תלוי באופן קבוע (לא רק בשמיטה) עדכון מפורט של מצב הגשם העונתי: כמה מ"מ גשם ירד עד כה, כמה אחוז מהממוצע הרב שנתי, ועוד שלל נתונים מפורטים, שלא מביישים את השירות המטאורולוגי…

"אבל הפעם, למודעה הזו שבישרה על 60 מ"מ של גשם(!) שירדו ביסודות בשישי-שבת, הייתה משמעות מיוחדת, שלא לומר ניסית…

"בתמונה רואים את ה'לחיים' שהביא לבית הכנסת ר' דוב פישר, 'בעל העגלה' (נהג האוטובוס בלע"ז) האגדי מיסודות, לכבוד ירידת הגשם הראשון שירד 'בדיוק בזמן', כלשון הפתק שהונח בין הרוגלך לליקר.

"אנשים רבים לא הבינו עד הסוף, את הסיפור המדהים שעומד מאחורי התמונה. ובדיוק בשביל זה עמותת "לשומרה" מביאה בפניכם את הסיפור המלא:

"חוץ מהכרמים, הפרדסים והמטעים שצריכים גשם בשמיטה, כמו בכל שנה, אנשי יסודות ובית חלקיה מגדלים בשמיטה חציר למאכל בהמה.

"ה'חזון איש' זצ"ל, התיר בתנאים מסוימים לזרוע בחודש אלול לפני השמיטה, לצורך מאכל בהמה ולתת לגשם – כלומר לקב"ה – לבצע את ההשקייה בשנת השמיטה…

"החקלאים היו במתח גדול: האם ירד גשם בזמן ובכמות המתאימה  שיאפשרו לדגן לגדול? זה ממש לא מובן מאליו. אם הגשם יקדים או יאחר, הכל ילך לטמיון…

"וכך סיפר לי ר' שלומי הרשקוביץ, האחראי על גידולי השדה ביסודות: במוצ"ש התקשר אלי המדריך החקלאי שלנו בן 83 מצרעה, קיבוץ חילוני שנמצא במרחק של כ-10 ק"מ מיסודות. 'נו, כמה גשם ירד אצלכם השבת?', שאל.

"'62 מילימיטר' עניתי, 'וכמה אצלכם?', אחרי כמה שניות של שקט נשמעה התשובה:

"'10 מילימטר…'.

"ואז הוסיף: 'האמת שאת זה כבר ידעתי. בשמיטה יש לכם הסדר מיוחד עם בורא עולם!'…

"שימו לב לפלא הגדול הזה: שני יישובים סמוכים זה לזה,  באחד ירדו 60 מ"מ, ובשני – רק 10; אם היו יורדים ביסודות עשרה מ"מ, הרטיבות המועטה הייתה מכלה את הזרעים בלי שהם היו נובטים בכלל"…

קניית פירות וירקות בשמיטה בכרטיס אשראי - דקדוק הלכה מול ביטול מצוה?

פרטים

קטגוריה: שמיטה

פורסם בשני, 26 אוקטובר 2020 08:14

נכתב על ידי Super User

כניסות: 3032

הרב שמואל ברוך גנוט

אלעד

קניית פירות וירקות בשמיטה בכרטיס אשראי - דקדוק הלכה מול ביטול מצוה?

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר (ויקרא פרק כה).

א] ב"מ קי, ב- קיא, א: "ת"ר מנין לשכיר יום שגובה כל הלילה, ת"ל "לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר" וכו', ת"ר האומר לחבירו צא שכור לי פועלים, שניהן אין עוברין משום "בל תלין", זה לפי שלא שכרן, וזה לפי שאין פעולתו אצלו וכו', לא צריכא דאמר להו שכרכם על בעל הבית. יהודה בר מרימר אמר ליה לשמעיה זיל אגיר לי פועלים ואימא להו שכרכם על בעל הבית, מרימר ומר זוטרא אגרי להדדי. אמר רבה בר רב הונא הני שוקאי דסורא לא עברי משום "בל תלין", מידע ידעי דעל יומא דשוקא סמיכי, אבל משום "בל תשהא" ודאי עובר. ופירש רש"י: "הני שוקאי דסורא - בעלי בתים של סורא, שאין מגיעין למעות עד יום השוק. לא עברי - על שכר פועלין. מידע ידעי דעל יומא דשוקא סמכי להגיע למעות, הלכך אפילו אית ליה מעות גביה, לא עבר, דאדעתא דהכי איתגר ליה, וכיון דמיומא קמא לא עברי", עכ"ל.

נמצא שישנה מצות עשה לשלם לפועל ולשכיר בו ביום ואם לא שילם לו עובר ב"בל תלין", ואמנם כששליחו של בעה"ב שוכר פועלים, לא שניהם, השליח והמשלח, עוברים על "בל תלין". וכן כשהנוהג הוא לשלם לפועלים ביום השוק, כבשוקא דסורא, אינו עובר על "בל תלין", אף אם לא שילם לפועל ביום השוק.

ב] והנה בימינו צורת התשלום המקובלת היא במזומן או בכרטיס אשראי, וגם במקומות שמוגדרים כפועלים, כמו חנויות לתיקון מכשירים, ניקוי יבש, רופאים וכיוצ"ב, משלמים בכרטיס אשראי, וגם אלו שאינם מקבלים צ'יקים דחויים, מקבלים כרטיסי אשראי. התשלום לבעל החנות מגיע מחברת האשראי פעמיים בחודש, והקונה משלם לחברת האשראי, ללא קשר לבעל החנות, אחת לחודש. ויש לדון האם תשלום בכרטיס אשראי נחשב שהקונה שילם בו ביום, כיון שסו"ס העביר את הכרטיס כנדרש וצורת תשלום זו מקובלת בשוק כתשלום, ובפרט דעי"כ המוכר סומך דעתו ע"ז, א"ד דכיון שבהעברת הכרטיס גרידא לא מקבל המוכר או הפועל את התשלום מחברת האשראי, אלא רק בהמשך החודש, אזי לא נחשב שהשוכר שילם לפועל בו ביום. [ועוד יל"ע, דלכאו' צורת התשלום בכרטיס אשראי פירושה שהקונה משלם לחברת האשראי וחברת האשראי משלמת למוכר או לפועל, ללא שום קשר לתשלום ששילם לה הקונה, והוא כדין ערב, שחברת האשראי ערבה למוכר לשלם לו ממון בגלל שסיפק סחורה או פעולה לקונה (ועי' בארוכה בספרי הקט ויאמר שמואל סימן סב). וא"כ ההסדר הוא שהשוכר כלל לא משלם לפועל, והתשלום מגיע מחברת האשראי ובכה"ג ל"ש 'ביומו תתן שכרו' מהשוכר, כיון שההסדר בינו לבין הפועל הוא שחברת האשראי תשלם לו. ואולם בזה יש לדון, שעצם דאגתו שישלמו לו דרך חברת האשראי, היא גופא תשלום, ואכ"מ].

ג] ולכאו' אם כנים הדברים שתשלום בכרטיס אשראי פירושו שהתשלום אינו מגיע בו ביום למוכר או לפועל, אלא רק ביום בו חברת האשראי משלמת לו, נמצא שזהו ממש שוקא דסורא, שצורת התשלום הנהוגה בימינו מאפשרת לשלם שכר פעולה רק כעבור זמן ולא בו ביום, וא"כ אדם שלא שילם בו ביום לפועל, שעובד גם תמורת תשלום בכרטיס אשראי, אינו עובר על "בל תלין".

ד] והנה בגמ' איתא שבמקום שוקא דסורא לא עוברים על "בל תלין", גם אם לא שילם לו לבסוף ביום השוק או ביום הפעולה, וכן בבעה"ב ששלח את שלוחו לשכורא. אך לא ברירא לן האם באופן שהשוכר שילם לו בו ביום, קיים הוא מצות עשה של "ביומו תתן שכרו". שאף שאם לא שילם, לא ביטל עשה ולא עבר על "בל תלין", מ"מ אם שילם ביומו, קיים מצוה קיומית. ובפוסקים לא נתבאר הדבר.

ה] ובגמ' הנ"ל איתא דיהודה בר מרימר אמר ליה לשמעיה זיל אגיר לי פועלים ואימא להו שכרכם על בעל הבית, מרימר ומר זוטרא אגרי להדדי, כדי להימנע מאיסור "בל תלין". ולכאו' האיך עשו זאת וביטלו עי"כ מ"ע דאורייתא של "ביומו תתן שכרו". וראיה שגם בכה"ג שלא עוברים על "בל תלין", מ"מ אם ישלמו בו ביום, יקיימו מצוה קיומית של "ביומו תתן שכרו". ואולם יש לדחות, שיתכן שהאמוראים העדיפו לבטל מצוה קיומית מחשש שמא יעברו בשגגה על "בל תלין".

ו] ואם נאמר שגם ביומא דשוקא ובבעה"ב ששלח שליח לשכור פועל, מקיימים מצוה קיומית של "ביומו תתן שכרו", אזי גם אם ניתן לשלם בכרטיס אשראי, עדיין ישנה מצוה קיומית זו, ומתקיימת אם משלמים לפועל במזומן בו ביום.

ז] והנה מנהגן של יראים ושלמים להקפיד שלא לקבל כסף מירקן או חנווני שרוב הכסף שברשותו קדוש בקדושת שביעית, משום שניתן לשלם בכסף זה רק לקניית מאכל או משקה וקשה להיזהר בכך, עי' שו"ת מנחת שלמה סי' מה ובמכתב מרן הגרשז"א בקובץ הלכתי מפרי הארץ ובספרי הלכות השמיטה ששו"ט בזה, ולכן רבים נוהגים לשלם לירקן בשנת השמיטה בכרטיס אשראי, או שמשלמים בצ'יק דחוי לסוף החודש, וכך אינם צריכים לקבל עודף מכסף הקדוש בקדושת שביעית.

ח] והנה אסור לסחור בפירות שביעית ולכן אסור למכור ולקנות פירות שביעית כדרך הסוחרים, בחנויות הירקות הרגילות ואסור למוכר לקנות סחורה בזול ולמוכרה ביוקר. ולמרות שמותר למכור כמות מועטת לכל אדם, אסור למוכרם במידה, משקל ומנין, וגם אסור להכין חבילות של ירקות שיש בהם משקל ומידה ברורים. מסיבה זו הקונה ממנה מראש את בעלי החנות להיות שליחיו לקנות עבורו תוצרת ועל ידי כך המוכר קונה בעבור כל אחד ואחד כמות מועטת של פירות וירקות ונמצא שהמוכר אינו סוחר בפירות שביעית, אלא שליח הקונים לקנות בעבורם כמות מועטת המספיקה לבני ביתם. המוכר אינו מרויח על הפירות והירקות כבכל שנה, אלא רק משתכר בדמי הטירחה של קטיפת הסחורה, ההובלה והאריזה, וכשהמוכר הוא לא מוכר ירקות רגיל, אלא שלוחנו להעביר לנו את התוצרת ולהשתכר בעבורה רק עבור טירחתו וטירחת כל הפועלים שעבדו כדי להביא לנו את התוצרת, ביכולתו למכור את הסחורה בחנותו, גם במידה ובמשקל, וכמבואר בפוסקים.

ט] ולפי"ז חומרא זו, של תשלום לירקן בכרטיס אשראי, מביאה לחסרון, כיון שאם כנים דברינו שבתשלום בכרטיס אשראי (או בצ'יק דחוי) לא מקיימים "ביומו תתן שכרו", ובתשלום בכסף מזומן מקיימים מצוה קיומית זו, א"כ עדיף לשלם במזומן ולקיים "ביומו תתן שכרו" (ואפשר וזאת משום שכנ"ל, בשנת השמיטה הירקנים אינם מוכרי תוצרת, אלא פועלים של כל אלו שמינו אותם לכך, ולפועל צריך לשלם בו ביום. וגם אם נותני ההשגחה הם השלוחים שלנו למנות את הירקן לפועל שלנו, הוי כבעה"ב ששלח שלוחו לשכור לו פועל, שכנ"ל יתכן שעדיין יש בזה מצוה קיומית של "ביומו תתן שכרו". ולכן מן הראוי שלא לשלם בכרטיס אשראי לירקן, שבשמיטה דינו כפועל, אלא לשלם בכסף מדויק או לשלם מראש בתחילת החודש על כל קניית החודש וכל כיוצ"ב[1]. 

[1] הרה"ג רבי ידידיה שוורץ שליט"א הערני דמאחר שהירקן הוא שליח להביא עבורנו את הכמות המתאימה עבורנו, א"כ אין שום מקום להחמיר שלא לקבל ממנו כספים, בגלל הקדושת שבהם, הלא אינו עוסק כלל כחקלאי או כירקן אלא כפועל, שאינו סוחר בפירות עצמם, אלא באריזה ומשלוח עבורנו, א"כ מדוע שבכספים שלו יש קדושת שביעית, ע"כ הערתו.

והשבתי לו כך: אמנם נכון שלגבי הקונים שעשו מינוי שליחות מהירקן, אין בכספים שבאמתחתו קדושת שביעית, כיון שלא קיבל אותם על הפירות גופא אלא על דמי הטירחה (והגם שגם בפועל משלמים הקונים על הפירות עצמן, ולא רק על דמי הטירחא, כי הרי מלבד הטירחא- שילם הירקן לבעלי השדות הנוכרים על פירותיהם. ואמנם מכיון שהירקן שילם לנכרים כבר מקודם מכיסו, אזי תשלום הקונים על עצם הפירות, הוא רק כפרעון חוב). אך המציאות היא שבכל עיר ועיר, ובפרט מחוץ לבני ברק, אתרא דהחזו"א ז"ל, רוב (או חלק) הקונים כלל אינם עושים מינוי שליחות וכלל אינם ממנים את המוכר לשליח, משום שהם נוהגים כדעת הב"י וסיעתו שלפירות נכרים אין קדושת שביעית, והרי אנו, שעשינו מינוי שליחות משום שאנו נוהגים כדעת המבי"ט וסיעתו והכרעת החזו"א, ומבחינתנו הפירות בחנות, שניקנו ע"י הנוהגים כמרן הב"י והמוכר אינו פועל שלהם, אלא סוחר רגיל בפירות, ונמצא שיש באמתחתו דמי שביעית והעודף שנותן כולל דמי שביעית.

והרה"ג רבי אליהו שפירא שליט"א הערני שמטין בשמיה דהגרצ"פ פראנק זצ"ל שגם בצ'יק דחוי מקיימים מ"ע דביומו תתן שכרו, ולפי"ז לכאו' כ"ש בכרטיס אשראי.     

בשדה של צביקה - סיפור לשנת השמיטה

פרטים

קטגוריה: שמיטה

פורסם בשני, 26 אוקטובר 2020 01:42

נכתב על ידי Super User

כניסות: 3694

בשדה של צביקה

מאת הרב י. הרשקוביץ, המודיע תשס"א 

נפלאות אותם ראו ורואים כל העת, גבורי הכח המשביתים שדותיהם במצוות "ושבתה הארץ". ניסים שלא מדרך הטבע, מופתים מופלאים שנראו בעליל, כמה 'איתותים', כמו שמכנה אותם צביקה, גרמו לו לעצור את מרוצת השיגרה ולהרהר מעט על תכלית החיים. באותה שנה, שנת תשל"ט, החל עושה את פסיעותיו הראשונות בעולמה של היהדות: הניח תפילין מידי בוקר, שמר שבת, קבע עיתים לשיעור תורה, הרגיש כיצד אור חדש מתפשט ומציף את חדרי ליבו. 

דרכו החדשה, לא הייתה סוגה בשושנים כלל. ההתמודדות הבלתי נעימה עם לעגם של הבריות - התמשכה יום יום ללא הפסקה. השכנים גיחכו על כל שינוי, בני המשפחה תמהו, כל צעד גרר עמו אין ספור חיכוכים, ויכוחים והתנגשויות.

אדם חזק הוא צביקה. עז רוח, קר הגיון ונחוש החלטה. מראשי המדברים היה - במושב ובכל מקום. מעולם לא נמנה על ההולכים בצידי הדרכים; מעורה היטב בפוליטיקה הפנימית ביישוב שבבקעתה ירדן, כמו בפוליטיקה הסוערת שבמישור הארצי, מתוקף עמדתו הבכירה בתנועת הליכוד. אך טבעי היה כי השינויים הרוחניים בחייו ימשכו בעקבותיהם גלים של לחישות תגובות ורכילויות. גלים שהתנפצו על חומת אישיותו החזקה.

העוצמה הנפשית המבורכת הלזו, היא שעמדה לו בבואו לקבל על עצמו את מצוותה שמיטה, למרות הקשיים הרבים הכרוכים בשמירתה. הכל החל בקריאת התורה, כאשר המילים "ובשנה השביעית תשמטנה" הרעידו מיתר בנשמתו; "הנה, מצוה המיוחדת לי, איש השדה". המשיך להאזין ביתר שימת לב, מופתע מן הברכה המובטחת: "וצויתי את ברכתי..."

אחוז התלהבות פנה את הרב - היה זה הרב שלמה זלמן גרוסמן שליט"א, רבה של בקעת הירדן באותה תקופה: "הזדמנות שכזו התגלגלה לפתחי... הבטחה מפורשת מן התורה... איך אחמיצנה?" הרב ניסה לצנן מעט את התלהבותו, הסביר לו כי מדובר בהפקרת האדמה לגמרי בשנה השביעית": "ישנם הפסדים, קיימים קשיים. בכלל, לא קל לעמוד ולראות שדה מושעת כשהיא מעלה קוצים וחוחים". הדברים כמו לא נאמרו. גם הרב קרא על תוי פניו של צבי כי עומד הוא כבר אחר החלטה: "שנה הבאה שנת 'שמיטה' היא, לפני הזדמנות פז, לראות במו עיני את ברכת התורה כשהיא מתממשת במוחש".

וכשצבי מחליט - לא ניתן להניאו מכוונתו. גם אמנון הלולן, שלדעתו ייחסו במושב משקל רב, ניצב בפני החברים וגולל בקול רם את הערכתו הברורה: "איש כמו צביקה, שלא עבר עליו יום בלא שיגש למטע, אין ספק שלא יוכל לעמוד בכך. זהו שגעון רגעי שיחלוף מיד בשבוע העבודה הראשון". אך צביקה חשק שפתיים, הביט מעלה בעקשנות" "בעזרת ה' אעמוד בזה". אמת, המצפון הפנימי לא שקט היה, גם הלב סער בחשש, אבל הרצון היהודי גבר על הכל ונטע בו החלטה ברורה: "השנה אשמור שמיטה כהלכתה. ללא קולות, ללא רבב". עד עתה נפנה היה למטע לפחות אחת ליום ולו בכדי להריח את הפריחה - אולם מכאן ואילך: שבת לה', ויהי מה. שבת קודש.

חברי המושב, שיצאו מידי שחר איש לשדהו ואיש לכרמו, הורגלו כבר לראות את דמותו של צביקה עומדת בחלון ועוקבת אחר מעשיהם. "שבת שלום" היו צועקים לו תוך כדי התלוצצות על חשבונו. היטב הבינו ללבו, לבו של חקלאי היושב בביתו ומניח לשדהו לעלות קמשונים. כך, בעוד כל החברים מסקלים ומנכשים, זורעים ומטפחים, קוטפים ובוצרים וידיהם מליאות עבודה, יושב היה צביקה בביתו ומביט בהם בעינים כלות. רגשות שונים התערבלו בו; מחד, שמח לבו על המצווה שנפלה בחלקו והוא מקיימה בגאון למרות כלה קשיים - ומאידך, הישיבה המשמימה הלזו, הרחק משאון העשיה והחדווה למראה היבול הפורח העיקה עליו עד מאד. מושבני'ק היה ברמ"ח ושס"ה, רגיל לעבוד בשדה, לייחל ולקוות לגשם, לשמוח למראה הנביטה הראשונה, לטפח את העצים כאילו היו ילדיו, זרע בדמעה וקצר ברינה. ועתה - מאומה.

לעבור נסיון במשך רגע ולעמוד בו - דבר לא קל הוא. במשך שבוע - על אחת כמה וכמה. שנה תמימה - מי גבר יחיה ולא יראה מוות. לצביקה -הייתה השנה כולה שנת נסיונות; שנה של ויכוחים עצמיים יום יום, שעה שעה. מאה פעמים כמעט להישבר ולומר: "זהו, די עם ההחלטה המוזרה הזאת. היום אלבש את המגפים ואעלה על הטרקטור". ויחד עם זאת, מאה פעמים כנגדם להחליט בעקשנות: "לא. הן שנת מבחן היא זו, מבחן לדרכי החדשה בחיים"...

הזמן עושה את שלו - ברוך יוצר הזמנים. אחר כבישת היצר בחדשים הראשונים, באה ההקלה בהמשך כמתנת שמים. בעוד המטעים עומדים בשביתתם והשדות בשממונם - עולם חדש החל נגלה בעיני צביקה: הרחיב את זמני שיעוריו, רכש קנייני חיים חדשים.

מפסקיו של הרב לא סר כמלא נימה. "מילא אינך עובד" אמרו לו חברים, "השכר לנו לפחות את הכלים, נשתמש אנו בטרקטור". אך צביקה מסרב: שאל, ונענה כי אסור לו, עלול הוא לסייע בכך בידי עוברי עבירה. הפצירו, לעגו, קינטרו מול אזניו שנותרו אטומות; "אסור" אמר הרב, וזאת המילה האחרונה בענין.

הבא להטהר - מסייעין בידו. מיד בתקופה הראשונה לשביתתו מונה צביקה לרכז המשק. תפקיד ממנו התפרנס בכבוד משך השנה. מזלם של חביריו, לעומתו, לא שפר עליהם: היו אלו השנים הראשונות להיווסדות מושבי בקעת הירדן, עדיין לא הכירו את תנאי המקום, והיבול איכזב השנה. החום השורר בבקעה הזיק ופגע בגידולים. בשעות שמיררו האיכרים בעגמת נפש על הזריעה של צלחה, השתתף צביקה עמם בכל ליבו. אולם, לא יכול היה להתעלם מן האות שהבהב בקרבו כי מן השמים ליווהו בדרכו ושמרוהו מן ההפסד.



"גיבור כח", קראה התורה לו ולשכמותו. ולא בכדי...


ורק בהגיע חודש חשון יצא סוף סוף למטעיו, הפשיל שרווליו, חיבק את כלי עבודתו והתנפל עלה אדמה החרבה המתגעגעת לו ולטיפולו.

 * * *

עתה נכונה לו אכזבה מרה. מחוסר ידע מוקדם, לא השכיל צביקה להתארגן בשנה השביעית לקראת זו השמינית. כעת, בעמדו במשרדי הסוכנות והפקיד שממולו גיחך עליו בקול, לא ידע צביקה את נפשו. "עכשיו אתה בא?" שאל הפקיד "עכשיו כבר לא נשאר לך מאומה, נגמרה העונה"...

בבקעה, בתקופה הראשונה להתיישבותה, הייתה ההחלטה בנוגע לסוג הגידולים נקבעת על ידי נציגי הסוכנות. אלו הביאו בפני החקלאי עובדה גמורה: מה יזרע ובאיזו עונה. וכך עמד לו עתה צביקה לפני שוקת שבורה; הזרעים כבר חולקו ונזרעו, העגבניות גדלו. עכשיו לא יניחו לא לזרוע, שכן ה'עונה' שייכת עתה למקום אחר בארץ. גם לו יקבל אישור ויזרע לא ירוויח, כאשר ימכור את היבול, מאומה. הן כך מנהגו של עולם: המזדרז - מרוויח, המאחר - מפסיד.

עגמומיות השתררה עליו, לא ידע את נפשו. לא לעבוד גם השנה זוהי משימה שלמעלה מכוחותיו, הוא לא יהיה מסוגל לכך. התרוצץ במשרד עד שפגש פקיד המיודד עמו, ורגשותיו של ההוא התעוררו; הבין ללבו של החקלאי העומד מולו ודמותו שפופה, גם אם לא הסכים עם דרכו. "אתה יודע מה", אמר, "ננסה לעשות משהו".

פנה למחסני הזרעים, בדק וחזר עם תשובה משמימה: "חבל. חוץ מכמות זרעי סלרי - אין כלום". צביקה לא נע ממקומו, גם הוא, כמו הפקיד, ידע שזריעתה סלרי לא תצמיח לו כל תועלת. הסלרי משמע רק לתיבול תבשילים, הכמות המועטת המתבקשת בשוק - נזרעה כבר על ידי חקלאים אחרים.

ברגעים אלו הבקיעו להם כל אימרות הלעג שהושמעו כל השנה באזניו, חילחלו מבעד למעטה שעטף את ליבו וגרמו לו למפח נפש עז; כאילו לא די לו במה ששבת כל השנה, לא די במה שהתאחר מלזרוע עד עתה, והנה עתיד כה לוטה בערפל - - -

רגשות השפלה פעפעו בלבו, והוא קם אל החלון מדוכדך וכאוב. שוקל לכאן ולכאן ומתקשה לבא לידי החלטה.

היצר החקלאי - יצר הוא. ה'מינוס' הגדול בבנק - מינוס הוא. החובות מעיקים, והאיום בשנת הבטלה נוספת נפנף מולו. על אתר החליט כי די לו בשנת שביתה אחת; בדיעבד יצא מכאן עם זרעי הסלרי. כל פרוטה חשובה, גם בעד מחיר שכזה.

לאחר היסוסים נמלך ברב המושב, זה שאל את פי הגרי"ש אלישיב שליט"א האם יוכל לסמוך על הברכה הכתובה בתורה לגבי השנה שמינית, ולזרוע את כל שדותיו סלרי. "ברכה זו" כך הייתה התשובה "כתובה אך לגבי השמיטה בשנים שבהם יובל נוהג. אך אם זכה חקלאי זה והינו מאמין בבוראו באמונה שלימה - יכול לבטוח בו כי יזכה לברכה גם השנה".

האמין איפוא בחי עולמים, וזרע. לקח את כל מלאי זרעי הסלרי שבמחסנים, חכר - בנוסף לשדותיו - את שאר החלקות שנותרו שוממות וזרע את הדונמים הרבים שברשותו בזרעי הסלרי. זרע - ולבו בל עמו. ידע כי יתכן וכל עמלו יהיה לריק, כאשר הסלרי יצמח והוא לא יזכה להילקט מחוסר ביקוש. הצמחים יבלו בשדה והצבע הירוק הפורח יתחלף בחום צהבהב; ייבש ויכלה. חש כי גורם עוול לעצמו, לזרעים ולאדמה המגדלת לחינם. "וצויתי את ברכתי" לחש לערוגות הסלרי, "התורה בירכה ועלינו להאמין", והן קיוו עמו וייחלו לנס.

ובמושב? לעג ושנינה, צחוק וקלס. בכל עת מצא היו נתונים צביקה ומעשיו בפיות החברים, שדנו בו בהרחבה. למראה "שגעון הסלרי" כבר חרבו כל שפתי לעג. נדו לו בראשו ברחמנות, לא אמרו לו מאומה.

* * *

בחנוכה של אותה שנה כבר התנשא הסלרי שבשדותיו לגובה של 1.20 מ', מקרה שאינו מצוי כלל. ירקות נאים ומשובחים, שאיכותם מעוררת התפעלות; כל ראש שוקל למעלה משני ק"ג, תחת משקל סלרי רגיל העומד על 600-700 ג'. הכמות שצמחה בשדותיו - עברה כל דמיון; כמות שיכולה הייתה לספק את תצרוכת כל אזרחי המדינה למשך השנה כולה.

"מר סלרי", כך הפך והיה כינויו בפי כל. המעשה עשה לו כנפים ונודע בשאר היישובים הסמוכים, אלא שצביקה גופו התהלך מבולבל: "היכן אאחסן את היבול המבורך, מה אעשה עמה?". שקל וטר: לא יקטוף את הכמויות - יתייבשו הצמחים. יקטוף? איך ישלם דמי אחסון על הכמות העצומה? הן עליו קודם כל לצאת בקמפיין, לשכנע את כל עקרות הבית בישראל לבשל כל יום מרק חם מתובל בשפע סלרי, בכדי שיוכל להתפטר ממחצית הכמות, ומה לגבי ההמשך?

ושוב, הייתה זו האמונה התמימה בבורא, בתורה ובברכתה, האמונה החזקה מול הכל. ישב וציפה לישועה. התפלל כי יארע הבלתי אפשרי וימצאו קונים לסחורה שברשותו; כבר גמר בלבו למכור להם בזול, במחירים אפסיים, העיקר - יקנו.

* * *

הטלפון בביתו צלצל, על הקו - חבירו, פקיד הסוכנות. "בזמנו" אמר, "לקחת מעמנו כמות נכבדה של זרעי סלרי. זוכר?"

"זוכר, בוודאי זוכר". צביקה התאפק מלצחוק לתוך הפומית. הוא סלרי, שמו סלרי וכל אשר לו סלרי, וההוא שואל 'זוכר'...

"עשית איתם משהו"?" המשיך הפקיד ושאל.

"יותר ממשהו", גיחך, "שדות שלימות זרעתי, הן מכוסות סלרי..."

"ככה?" ההפתעה ניכרה דרך הטלפון: "דע לך שהסחורה שלך שווה הרבה. יש לי עבורך קונים רציניים, תוכל למכור כמויות?"

"כמויות אדירות", נקב צביקה במספר העולה על שלש ספרות. בטוח היה כי הפקיד יירתע, יאמר מיד כי אינו זקוק כי אם לקמצוץ מתוך היבול הענק הזה. עד מה היה המום לשמוע את המענה האדיש:

"יש לי קונים לסחורה. למתי אנו קובעים פגישה?"

שתיקה שררה מעברו השני של הקו. צביקה סבור היה כי אזניו מטעות אותו. וכי מי יכול להזדקק לכמות סחורה עצומה שכזו? הדממה האיצה בפקיד להמשיך:

"מה לך מתמהמה? מדובר על כל הכמות, עד העלה האחרון. והתשלום - מיידית ובמזומן".

"שמע" הסביר הפקיד במתינות, מניח לצביקה לעכל את הבשורה. "באירופה שוררת בתקופה זו קור עז. קרה שהקפיאה את היבשת כולה, התושבים אינם מעיזים להוציא את חטמם מן הבית לרגע.

בקור שכזה, מטבען של דברים, מבקשים אנשים להשיב את הנפש בצלחת מרק מהבילה. עבור מרק טוב זקוקים לסלרי, וסלרי, למרבה האבסורד, לא גדל בשם אותה שנה, כפי ששאר הצמחים נפגעו ממכת הקור...

ההודעה על המחסור בסלרי השורר באירופה הועברה למדינות השונות, גם למשרד החקלאות היא הגיעה. שם בדקו ברשימות, מצאו כי כמות נכבדה של זרעי סלרי הגיעה לבקעת הירדן. ביררו מה עלה בגורל הזרעים וכך הגעתי אליך, לשמוע מה אירע לזרעים אותם לקחת...

התמקחו על המחיר, צביקה מודע לערכה של הסחורה הנמצאת במחסניו - נקב במחיר גבוה ותשובת האירופאים הגיעה: הן. לא ויתרו על הכמות הגדולה והאיכותית כמותה לא יכלו למצא באף מקום אחר.

את הכסף קיבל צבי באותו ערב, בדולרים מזומנים. והמושב כולו היה שותף לחגיגה. כל החברים נרתמו לקטיפת הסלרי משדותיו של צביקה, משימה שהייתה מבצע של ממש. הסחורה הועמסה על משאיות שעשו את דרכם, בשיירות, לעבר לוד, ומשם במטוסי תובלה היישר לאירופה. שדות הסלרי נותרו שוממים. לא נותר בהם גבעול סלרי אחד.

* * *

וולוו שחורה הדורה חצתה את משעולי המושב, צביקה נהג בה. התקופה הבאה רוממה אותו מנלעג לנערץ. "זוהי מתנת השמיטה" ידע כל ילד להצביע על הרכב החדש: "ה' אמר לשמור שמיטה, צביקה שמר, וזו היא המתנה שקיבל על כך".

המעשה הכה גלים, היה לשיחה זמן רב לאחר מכן בסביבה כולה. בשמיטה הבאה, שנת תשמ"ז, כבר גובשה בבקעת הירדן קבוצת חברים גדולה לשמירת שמיטה כהידורה, שהביאה את חלקם להתקרב לתורה ולמצוותיה. מהם מתגוררים כיום בריכוזים חרדיים, ילדיהם בישיבות והם רואים עולמם בחייהם.

אף צביקה, כיום, בכסף הרב שהגיע לידיו מאותה עיסקה רכש צביקה מפעלים שונים, מאז התפתחו עסקיו, ואותה ברכת ה' מלווה את צעדיו עד היום.

כי כה אמר ה': "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו". "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו".