סיפורים לכבוד שבת
ראש הישיבה, פוסק הדור, יהודי, מענטש
- פרטים
- קטגוריה: סיפורים ומאמרים על גדולי ישראל
- פורסם ברביעי, 01 יולי 2020 10:35
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 377
** 15 שנים חלפו מיום הסתלקותו של פוסק הדור והדרו, מרן ראש ישיבת "קול תורה", רבנו הגרש"ז אוירבך זצ"ל, והרב ש.ב. גנוט חוזר ט"ו שנים לאחור, אל אותו יום מר ונמהר * רשימות מחייו ומפטירתו של מרן בעל ה"מנחת שלמה" זצוקללה"ה, נטפי דמע ולקח טוב, מעשים קטנים על אדם גדול שבענקים **
אובדן ויתמות
מודעה תמימה ב"יתד נאמן" של יום שלישי השבוע, בישרה על כנס חיזוק והתעוררות לרבנו הגדול, מרן ראש הישיבה, הגרש"ז אוירבך זצוקללה"ה, בהיכל הישיבה, בה הרביץ תורה כיובל שנים, ישיבת "קול תורה", במלאת 15 שנים לפטירתו, השיבה אותי 15 שנה לאחור, אל רגעי ההלם הנוראי, הזעזוע האמיתי, הצעקות והדמעות. 15 שנה כבר חלפו ועברו?? מי היה מאמין?!?
עצמתי את עיני והתמונות עלו מעצמם, משדרים גלי כאב ואובדן. השעה היתה 9:30 בערב. היכל ישיבת "קול תורה" רעד מזעקות התהילים שהניעו את אמות הסיפים של "בית וגן" כולה. השילוב של מאות הבחורים והאברכים שצועקים את פרקי התהילים, יחד עם האקוסטיקה המדהימה של היכל הישיבה, ייצרו רעמי אוקטבות אדירים, שבוודאי עלו מעלה ובקעו רקיעים. האולם כולו היה כמדורת אש להבה של בקשה ותחנונים, כשלפתע דפק מאן דהוא (יש אומרים שהיה זה ר' שמשון רפאל אורצל ויש הסוברים שהיה זה ר' ישראל זיסל רייכנברג, ונחלקו בדבר גדולי התלמידים שנים רבות, לאין פותר...) על הבימה בדפיקה אחת נואשת והקולות השתתקו באחת. אי אפשר לשכוח לעולם את השקט הנורא הזה. דממת הקשבה והפנמה בת- רגע ואחריה החלו זעקות השבת, הבכיות והאבל הנוראי. "הראש ישיבה איננו!".
בעולם החיצוני, זה שלמחרת שאב- 300 אלף אבלים לרחובותיה השקטים של "שערי חסד", היה רב שלוימה זלמן "פוסק הדור". אצלנו, בישיבה, הגרש"ז היה הדמות בה"א הידיעה, ה"ראש ישיבה", המילה הראשונה והאחרונה בכל תחום הקשור ל"קול תורה" ואלפי לומדיה ובוגריה. דמות נפילים שהשרתה על כולנו הוד קדומים מחד וחביבות אבהית, אולי אפילו אמהית, מאידך. מספר שבועות לאחר מכן עוד הלכתי עם מועקה קבועה בלב, צער ויתמות, למרות שהייתי בחור צעיר- יחסית בישיבה. ועל אחת כמה וכמה שה"ראש ישיבה" היה חסר מאד למאות הבחורים הבוגרים שלמדו לפני 15 שנה בישיבה, כשחלקם למדו אצל ה"ראש ישיבה" אפילו ב"שיעור יומי". ט"ו שנים חלפו וישנו כאן נסיון והשתדלות להעלות על הכתב את עוצמת היתמות שאפפה אז את "קול תורה", אך העט נעצר, נעצר. "אילו ידעתיו- הייתיו", מסביר הרמב"ם ב"מורה נבוכים", ואכן, זאת התחושה. מאות בחורים מבולבלים מסתובבים סהרוריים, פרוכת ארון הקודש הוסרה וכללי האבלות אינם מאפשרים ללמוד בהיכל הישיבה עד הקבורה. עשרות בחורים המומים נוגעים בדמעות בדלת ה"חדר של הראש ישיבה" ונכנסים ל"חדר- שיעורים- של- הראש- ישיבה", כדי להרגיש, לחוש עוד קצת משהו מרבי שלוימה זלמן. מדברים בלה- בלה ומנסים להשקיט את הכאב.
רבי יעקב עדס, דמות מדמויותיה הבלתי נפרדות של "קול תורה" ותלמיד חביב של ה"ראש ישיבה", שהתפרסם בשנים האחרונות כאחד ממקובלי הדור ובעלי מופתיו, מסתובב כאריה בסוגר. כיום, בעידן המודעות והיחצנו"ת, נכנס הגה"צ רבי יעקב עדס שליט"א למיתוג ה"מקובלים" ודורשי הנסתרות. אך כל תלמידי "קול תורה", ששוחחו בלימוד מאות מאות שעות עם רבי יעקב, זוכרים את ר' יעקב עדס כתלמיד מובהק של ר' שלוימה זלמן, כזה שידע ויודע אין ספור עובדות והלכות מרבו הגדול.
לאחר חצות הלילה, כשבאולם הישיבה נכחו עשרות בחורים יתומים, ניגש רבי יעקב עדס (שהתגורר, בעצם, בישיבה, בעיקר ב"אוצר הספרים", אותו הוא מכיר על אלפי ספריו, שערי כל ספר ומיקום של כל כרך בארונות) לעמוד החזן והחל לשאוג פרקי תהילים. "כעת הנשמה במצב קשה, החל מהפטירה ועד הקבורה, וחשוב מאד לומר תהילים", הסביר הגר"י עדס ופרץ בזעקות "תהילים", כמו שרק הוא יודע להתפלל ולהעתיר. ומה התרחש? תוך מספר דקות התמלא בית המדרש בבחורים, שהגיעו היישר ממיטותיהם. הבחורים, כך סיפר לי ידידי רבי מרדכי ברגר שליט"א, תושב עירנו דהיום וחברי לספסל ה"ועד" באותם הימים, חשבו לתומם שאם אומרים בישיבה תהילים בקולות וברקים באמצע הלילה, משמע שהראש- ישיבה התעורר וצריך לומר תהילים...
באותה העת בדיוק הפלגתי בטנדר לבן לכיוון "שערי חסד", להשתתף במשמרות התהילים של בני הישיבה, סביב גופו הקדוש של רבנו זי"ע. עליתי בפעם הראשונה במדרגות המפורסמות, בואכה ביתו של פוסק הדור והדרו. הדלת נפתחה וה"משמר היוצא" פרש לישון, משאיר אותנו, מנין בחורים, לשעתיים של משמרות תפילה, עד לבואו של המניין הבא. המאוורר הישן הזיז את טליתו הצהובה של הגרש"ז, ששכב על רצפת האבן הירושלמית בביתו הצנוע והמיושן. רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל, גאון התורה ועמוד ההוראה, ניצב כאן, סביבו נרות נשמה קטנים, ואני, בצער, מפליג בסך הכל כשבועיים לאחור. ערב ראש חודש אדר ורבנו זי"ע מגיע לישיבה, כדרכו מידי שבועיים. הגרש"ז הפסיק למסור שיעורים בישיבה מספר שנים קודם לכן, אך הוא המשיך להגיע בקביעות ל"קול תורה" בכל יום שני פעם בשבועיים, כשבשבועיים לאחר מכן היה מגיע כשעה לפני תפילת מנחה ו"יום כיפור קטן". הגרש"ז היה מגיע כשעה לפני "מנחה" ומקבל תור גדול של בחורים, שבאו לשאול שאלות בלימוד או בהלכה. שבועיים לפני פטירתו ואני נכנס אל ראש הישיבה בחרדת קודש, בדחילו וברחימו, כדי לשאול ולדבר.
--פחד? יראת הרוממות? מתח ולחץ?
מאן דכר שמיה. ממש לא. בחוץ מפחדים ורועדים, מתרגשים ונבוכים. אך כשרבי שלוימה זלמן מקדם את פניך, אוחז בידו כוס- זכוכית של תה מהביל, עם חיוכו המפורסם וה"לבן שיניים מחלב" שלו, אתה פשוט נמס כחמאה רכה שהתחממה במיקרוגל, משל נכנסת כעת לחדרו של סבך הקשיש והמאד- משפחתי. אני, שהייתי רגיל לדבר עם תלמידי חכמים מבוגרים ממני במתח עצום ובהתרגשות רבה, חשתי כאילו אני מדבר עם "חבר- חדר" בפנימיה. הגרש"ז הקרין רוך וחמלה אותנטיים, שלווה גדולה ורוגע מתוק, ולא נותר לך אלא להישיר מבט, לחייך בחזרה ולדבר בלימוד.
שטחתי את הדברים של ראש הישיבה ב"מנחת שלמה" בנוגע ל"ברכות הנהנין" ולשאלתו המפורסמת על המהרש"א בפסחים מחיוב ברכות של "אונן". הראיתי לראש הישיבה שה"אורחות חיים" וה"כלבו" מסכימים עם המהרש"א וששניהם עצמם, בהלכות אבילות, פוסקים כמו המהרש"א גם בהלכות "אונן", כך שקושיתו של הגרש"ז אוירבך לא קשה, בעצם. רבי שלוימה זלמן זרח מאושר. הוא הניח את כוס התה על השולחן והניף ידיים בשמחה, "אז לא קשה!!! יישר כח!"... וכאן הרצינו פניו והוא החל לשטוח סדרת שאלות נוספות על דברי המהרש"א,שחלקם לא פורסמו ב"מנחת שלמה". השיחה קלחה וכשבדלת נשמעו הדפיקות של המשב"ק שבישיבה חיים ברנדווין, יצאתי בשלום מן הקודש, לא יודע, לא מאמין, שבעוד כשבועיים לא נראה יותר את ראש הישיבה הנערץ. 15 שנה חלפו וברשימותי רשומים סיפורי מופת רבים ומאת אותנטיים על הגרש"ז זי"ע. חשבתי שאוכל לסדר דברים כהלכה. אך לא. למרות שט"ו שנים חלפו, עדיין הדיו מטושטש והמחשבות רצות שלא בסדר נכון. אז תרשו לי, ידידי, להעלות עלי גליון סיפורים פשוטים מחייו של יהודי גדול, שחי פשוט, התנהג כמו אדם מן הישוב, הלך לישון בזמן וקם בזמן, התנהג כאחד האדם, והגיע לדרגות גבוהות, שיילמדו עוד דורות רבים. לכתוב על הגרש"ז במאמר אחד, דומה לנסיון להכניס את האוקינוס בשקית ניילון. אך פטור בלי כלום- הרי אי אפשר, כמובן.
ושוב סליחה. הנני מעתיק אנקדוטות ממחברותי שבאותם הימים, אותם שמעתי באוזני מאנשים ומבחורים קרובים לראש הישיבה ולמשפחתו. אין בהם סדר מופתי או כרונולוגיה ברורה. אך כל קטע ומעשה- לקחו הטוב בצידו. ויהיו הדברים לעילוי נשמתו של הגדול שבענקים, שחי איתנו עד לפני 15 שנה בלבד.
בגיל 19 לא חולקים על הרי"ף
סיפר לי ידידי הבה"ח ב.ח. שלפני מספר חודשים ביקש ברכה ממרן זצ"ל לרגל יום הולדתו ה- 19, שחל באותו היום. הגרש"ז העניק לו ברכות ביד רחבה והוסיף: "אתה יודע באיזה גיל כתב ה"בעל המאור" את ספר "המאור הגדול" שלו? בגיל תשע עשרה! ומי אמר לי את זה? זה כתוב בהקדמת אביו של ה"בעל המאור" לספרו של בנו". אך מרן מיד המשיך ואמר: "אבל זה שקר מוחלט! ה"בעל המאור" לא כתב את הספר שלו בגיל 19, כי בחור בן 19 לא יחלוק, לכל אורך הספר שלו, על הרי"ף!"...ואכן, כעבור זמן הוברר שאת ההקדמה הזו כתב אדם אחר לספר אחר והיא נדפסה בטעות על "ספר המאור".
חד מבני הישיבה כתב את שיעוריו של הגרש"ז בקביעות והגרש"ז היה עובר עליהם ומעיר את הערותיו להבנת הדברים. ראש הישיבה דירבן ביותר בחורים שיודעים שיש להם כשרון כתיבה, להעלות על הכתב דברי תורה ולכן נתן הוא משנה- כבוד לדברי התורה הכתובים שכתב הבחור (המכהן כיום כאחד מגדולי הרבנים ברה"ר). באחד הימים הקשה הגרש"ז קושיה חריפה על דברי ה"חזון איש", והבחור רשם במחברתו: "וצריך עיון על החזון איש"...הגרש"ז קרא לו מיד ובנעימות אמר לו: "לא כותבים "צריך עיון על החזון איש"! אנחנו לא יכולים לכתוב נוסח שכזה על דבריו של החזון איש! אפשר לכתוב: "ולא הבנו את דברי החזון איש"...
****
בן ישיבה מוצלח במיוחד כתב חוברת עבת כרס על סוגיות במסכת ביצה ונכנס להגרש"ז כדי לבקש הסכמה. בשנותיו האחרונות חדל הגרש"ז להעניק הסכמות בכתב, ובפרט לא לבחורים צעירים. אך מיד כשהבחור יצא החוצה התקשר לבני משפחתו של מחבר הספר הצעיר וסיפר להם ש"יש לכם בן גאון"...
משכנע נהגים לעשן סיגריות
כל נהגי המוניות ב"מוניות הפסגה" היו חברים טובים של פוסק הדור, שרבבות לומדי התורה דנים בסילודין בכל פסק- הלכה שלו. לא פעם ולא פעמיים טפחו הם לו על השכם כידיד ותיק ומרן זי"ע היה משוחח איתם ב"גובה העיניים". כמובן שר' שלמה זלמן לא היה מדבר איתם דברים בטלים שאין בהם ממש, שהרי פה קדוש שכמותו לא יכלה את זמנו. לכן היה משוחח איתם על דברים הצריכים חיזוק, כמו להפסיק לעשן סיגריות. באחת הנסיעות הסביר לו נהג המונית שקשה לו מאד להפסיק לעשן והגרש"ז סיפר לו שהוא עצמו עישן הרבה. "הרופא אמר לי שזה לא כל- כך בריא, אז ישבתי בחדר ושקלתי לעצמי את הדברים החיוביים שיש בסיגריה, למול הדברים השליליים שיש בסיגריה, והחלטתי שאכן, צריך להפסיק לעשן, ומאותו הרגע לא נגעתי יותר בסיגריה"...
סיפר לי מרן הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל כך: "פעם אחת נכנסתי לביתו של הגרש"ז וראיתיו לומד מספר מוסר באמצע הבוקר. שאלתיו מה קרה והוא השיב בפשטות: "אני הולך עוד מעט למסור שיעור בישיבה וישנם בחורים ששואלים שאלות לא מספיק טובות. אני לומד מוסר, כדי שלא ארגז ואכעס עליהם"...
הגרש"ז לא נולד גדול הדור ואדם בעל מידות תרומיות. הוא עבד על עצמו ללא ליאות, בהתמדה גדולה ובלימוד מוסר, כדי להיות מענטש, להיות אדם נאצל, והוא אכן זכה.
בחור בישיבה, בחור מצוין ומתמיד, היה שייך לדאבון לב למשפחה מכת ה"דרדאים" התימנית, שסירבה לקבל את ספר הזוהר הקדוש כספר אמיתי שמקורו טהור מרשב"י זי"ע. מרן זצ"ל הגיע לסדר קידושין בנישואי הבחור (שהיה יתום מאב וזכה לקירבה מראש הישיבה) והנה לתדהמתו הוזמן אחד מרבני הכת לשמש כעד הנישואין בחתונה. הגרש"ז לא רצה בשום אופן שאותו רב ישמש כ"עד" בקידושין, מפני שסבר שעדותו פסולה, אך מאידך לא רצה לבזותו ולהביע בקול את דעתו. --מה עשה הגרשז"א? הוא פנה בחיוך רחב לאותו רב דרדאי ואמר לו: "הרב שליט"א הגיע כדי להיות "עד קידושין" ואילו אני אהיה ה"מסדר קידושין"?? היה לא תהיה! הרב יהיה ה"מסדר קידושין" ואילו אני אהיה העד"...
וכך היה. מסדר הקידושין יכול להיות פסול לעדות לפי ההלכה ובלבד שבקי הוא בטיב גיטין וקידושין, אך לעד קידושין הוא פסול.
רב אחד מחוגי הפשרנים התנגד לעמדתו הנחרצת של הגרש"ז זצ"ל ב"פרשת הממזרים" וכשהגיע לחדר, בו עמד הגרש"ז, הודיע בקול רם ש"אסור לעמוד בתוך ד' אמותיו של הרב אוירבך!".מה עשה הגרש"ז? מיד יצא הוא מהחדר. כדי שאותו רב לא "ייכשל" חלילה ויעמוד בתוך ד' אמותיו... איש שלום דכרינא שהלכתי עם מורי ורבי מרן הגרב"ש דויטש שליט"א בשבילי אתרא קדישא מירון תו"ב והשיחה נסובה על הגרש"ז זצ"ל. "מדוע הראש- ישיבה לא מביע את דעתו על נושאי השקפה העומדים על הפרק? למה לא שמענו את קולו ודעתו על... ועל... ועל....?" שאלתי את הגרב"ש דויטש שליט"א ורבי שמואל דויטש השיב תשובה מעניינת, הצריכה לימוד: "רבי שלוימה זלמן הוא איש שלום... כך הוא למד מרבי איסר זלמן מלצר. הוא איש שלום. אבל את דעתו בהרבה דברים אני יודע!"... להגרש"ז זצ"ל היתה דעה מוצקה ונחרצת בכל הנושאים שעסקו בהם גדולי תורה אחרים ונודעים, אך הוא לא פירסם את דעתו ברבים. היתה סוגיה חשובה וציבורית, שעסקה בגדלותו או אי גדלותו של תלמיד חכם אחד וכושר הנהגתו. שמעתי מרבותי שליט"א דברים ברורים ביותר על עמדתו של הגרשז"א בעניין, אך כלפי חוץ איש לא ידע על כך.
היה נושא חשוב ובוער, שפילג את הציבור החרדי ורבי שלמה זלמן שלח משלחת סודית אל מרן הגרא"מ שך זצ"ל בעניין, אך שום דבר לא יצא החוצה, כי הגרש"ז לא סבר שחשוב שדעתו תישמע בקולי קולות ובפרהסיא. כלפי חוץ כיבד, כידוע, הגרש"ז את כולם, כל הרבנים והדעות, החוגים והשיטות, אך למקורביו היתה ידועה דעתו, שנאמרה בחדרי חדרים ובענוות חן. ההנהגה וההחלטות? שאותם יקבעו אחרים, גדולי ומנהיגי הדור...
לא היה אדם חרדי שלא היתה לו דעה מאד מוצקה למי להצביע בבחירות התשמ"ט, עת הוקמה "דגל התורה" למול "אגודת ישראל". הגרש"ז הצביע בבחירות, אך אל מאחורי הפרגוד נכנס רק הוא, לבדו, מבלי שאיש יידע את דעתו ולמי הצביע. היהדות החרדית רעשה וגעשה באין ספור נושאי השקפה ודעת תורה, אך ב"יתד" וב"המודיע", ב"יום ליום" ואפילו ב"הצופה", המשיכו לכבד את הגרש"ז כגדול של קונסנזוס. ביטויים של כבוד והערכה נשמעו וגם נכתבו ממנו על כולם והגרש"ז לא הביע את דעתו האישית בעניינים ציבוריים שבמחלוקת. חז"ל (הובא ברש"י דברים כט, ו) אומרים ש"אין אדם עומד על סוף דעתו של רבו עד ארבעים שנה" ואני עני לא מבין עדיין את הגדר של "איש שלום", עליה דיבר הגרב"ש דויטש יבלחט"א בהתייחסו למרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל, אך יתכן שביאור הנהגתו של הגרש"ז קשורה לכך שסבר שבהיותו אדם שלא מתערב בשום נושא הנתון לוויכוח, לא תתערער סמכותו ההלכתית הכל- כך נצרכת בדורנו העני. ואכן, אלפי אלפי פסקי ההלכה של מרן זי"ע התקבלו ללא עוררין, בכל חוגי היהדות החרדית והדתית. מצד אחד, הגר"מ גרוס מ"שארית ישראל", למשל, נחשב לתלמידו המובהק של הגרש"ז, וכך גם מתנחלים רבים ביהודה ושומרון. גאוני תורה ליטאים, חסידים, ספרדים ודתיים- לאומיים, כולם כאחד מחשיבים את הגרש"ז למורה הדרך ההלכתי בכל תחום בשטחי ההלכה, דבר המביא להרבה "מרבים שלום בעולם" וליחס של כבוד להלכה ולפסיקתו של מרן זי"ע.
מחר גם יום!
שמעתי מהגאון רבי דוד הקשר זצ"ל, שבאחד הימים, ימי 'סוף הזמן', ביקשו הבחורים ללמוד "משהו אחר". הגרש"ז הסכים מיד ואמר שיכול למסור כעת שיעור בכל הש"ס, החל מברכות ועד עוקצין, בתנאי שהבחורים יכינו קודם את הסוגיה שנבחרה ולא יקשיבו סתם כך לשיעור מבלי להכין. "הגרש"ז היה מחייב אותנו שלא להסתפק במועט בתורה", סח הגר"ד הקשר.
הגרש"ז שילב באופן מופלא את לימוד העיון העמוק יחד עם לימוד ההלכה. אחד הטעמים שהפסיק למסור "שיעור כללי" בישיבה, היה משום שחשש שזקנותו השכיחה ממנו לפעמים "קצות" או "נתיבות" על הסוגיה, ואם ימסור שיעור מבלי להזכיר את דבריהם, הרי שיחסר ב"אליבא דהלכתא" בשיעור שלו. ואז מה יקרה? האם מישהו מתכוון לפסוק הלכה למעשה מתוך שיעור פילפול ועיון שנמסר שנמסר בישיבה? אין זה משנה. כי התורה, לדידו של הגרש"ז אוירבך, הינה מקשה אחת של עיון עמוק והלכה למעשה.
אפשר לכתוב עוד מאות דפים על הגרש"ז, אך שני דברים לסיום, ששבו את ליבי: שמעתי מחתנו הגרי"י בורודיאנסקי שליט"א, מנהלה הרוחני של "קול תורה", שמאד כאב לחמיו הגרש"ז זצ"ל על הרוח החדשה המנשבת בהיכלי התורה, בה נהפכים הימים ללילות והלילות לימים. ידוע היה, כך מספר הגרי"י בורודיאנסקי שליט"א, שבביתו של הגרש"ז אמרו תמיד ש"מארגן איז איכעט א טאג" (= "מחר זה גם יום") והערב ננעל בשעה 10:30. זהו. הגרש"ז נכנס לחדרו. ומה עשה שם? איש אינו יודע, אך צריך לישון בזמן ולקום מוקדם בבוקר, ולהתחיל ללמוד....
"מרן זצ"ל אמר לי שכבוד הוא הבל הבלים", סיפר תלמידו הגדול הגאון רבי אביגדור נבנצאל שליט"א, "אך במה דברים אמורים? בכבוד של האדם לעצמו. אך כשהכבוד נוגע לכבודם של אחרים, צריך לכבד את האחרים בכל הכבוד המגיע להם, עד כמה שאפשר!".
מחר גם יום ועלינו לחדול מהכתיבה ומהקריאה, כדי להתכונן יחדיו להמשך יום של תורה ועבודת ה'. רק נשנן לעצמנו יחד את מעשיו הטובים של אדם, שחי כיהודי, והנהג כיהודי, והגיע לפסגות נאצלות מאין כמותם, בכל תחומי התורה והחיים, ההנהגה והמידות.
------ 15 שנה בלי רבי שלוימה זלמן. אנחנו יתומים .