אתר השבת

בשדה של צביקה - סיפור לכבוד שנת השמיטה

בשדה של צביקה

מאת הרב י. הרשקוביץ, המודיע תשס"א 


נפלאות אותם ראו ורואים כל העת, גבורי הכח המשביתים שדותיהם במצוות "ושבתה הארץ". ניסים שלא מדרך הטבע, מופתים מופלאים שנראו בעליל, כמה 'איתותים', כמו שמכנה אותם צביקה, גרמו לו לעצור את מרוצת השיגרה ולהרהר מעט על תכלית החיים. באותה שנה, שנת תשל"ט, החל עושה את פסיעותיו הראשונות בעולמה של היהדות: הניח תפילין מידי בוקר, שמר שבת, קבע עיתים לשיעור תורה, הרגיש כיצד אור חדש מתפשט ומציף את חדרי ליבו. 


דרכו החדשה, לא הייתה סוגה בשושנים כלל. ההתמודדות הבלתי נעימה עם לעגם של הבריות - התמשכה יום יום ללא הפסקה. השכנים גיחכו על כל שינוי, בני המשפחה תמהו, כל צעד גרר עמו אין ספור חיכוכים, ויכוחים והתנגשויות.

אדם חזק הוא צביקה. עז רוח, קר הגיון ונחוש החלטה. מראשי המדברים היה - במושב ובכל מקום. מעולם לא נמנה על ההולכים בצידי הדרכים; מעורה היטב בפוליטיקה הפנימית ביישוב שבבקעתה ירדן, כמו בפוליטיקה הסוערת שבמישור הארצי, מתוקף עמדתו הבכירה בתנועת הליכוד. אך טבעי היה כי השינויים הרוחניים בחייו ימשכו בעקבותיהם גלים של לחישות תגובות ורכילויות. גלים שהתנפצו על חומת אישיותו החזקה.

העוצמה הנפשית המבורכת הלזו, היא שעמדה לו בבואו לקבל על עצמו את מצוותה שמיטה, למרות הקשיים הרבים הכרוכים בשמירתה. הכל החל בקריאת התורה, כאשר המילים "ובשנה השביעית תשמטנה" הרעידו מיתר בנשמתו; "הנה, מצוה המיוחדת לי, איש השדה". המשיך להאזין ביתר שימת לב, מופתע מן הברכה המובטחת: "וצויתי את ברכתי..."

אחוז התלהבות פנה את הרב - היה זה הרב שלמה זלמן גרוסמן שליט"א, רבה של בקעת הירדן באותה תקופה: "הזדמנות שכזו התגלגלה לפתחי... הבטחה מפורשת מן התורה... איך אחמיצנה?" הרב ניסה לצנן מעט את התלהבותו, הסביר לו כי מדובר בהפקרת האדמה לגמרי בשנה השביעית": "ישנם הפסדים, קיימים קשיים. בכלל, לא קל לעמוד ולראות שדה מושעת כשהיא מעלה קוצים וחוחים". הדברים כמו לא נאמרו. גם הרב קרא על תוי פניו של צבי כי עומד הוא כבר אחר החלטה: "שנה הבאה שנת 'שמיטה' היא, לפני הזדמנות פז, לראות במו עיני את ברכת התורה כשהיא מתממשת במוחש".

וכשצבי מחליט - לא ניתן להניאו מכוונתו. גם אמנון הלולן, שלדעתו ייחסו במושב משקל רב, ניצב בפני החברים וגולל בקול רם את הערכתו הברורה: "איש כמו צביקה, שלא עבר עליו יום בלא שיגש למטע, אין ספק שלא יוכל לעמוד בכך. זהו שגעון רגעי שיחלוף מיד בשבוע העבודה הראשון". אך צביקה חשק שפתיים, הביט מעלה בעקשנות" "בעזרת ה' אעמוד בזה". אמת, המצפון הפנימי לא שקט היה, גם הלב סער בחשש, אבל הרצון היהודי גבר על הכל ונטע בו החלטה ברורה: "השנה אשמור שמיטה כהלכתה. ללא קולות, ללא רבב". עד עתה נפנה היה למטע לפחות אחת ליום ולו בכדי להריח את הפריחה - אולם מכאן ואילך: שבת לה', ויהי מה. שבת קודש.

* * * 


חברי המושב, שיצאו מידי שחר איש לשדהו ואיש לכרמו, הורגלו כבר לראות את דמותו של צביקה עומדת בחלון ועוקבת אחר מעשיהם. "שבת שלום" היו צועקים לו תוך כדי התלוצצות על חשבונו. היטב הבינו ללבו, לבו של חקלאי היושב בביתו ומניח לשדהו לעלות קמשונים. כך, בעוד כל החברים מסקלים ומנכשים, זורעים ומטפחים, קוטפים ובוצרים וידיהם מליאות עבודה, יושב היה צביקה בביתו ומביט בהם בעינים כלות. רגשות שונים התערבלו בו; מחד, שמח לבו על המצווה שנפלה בחלקו והוא מקיימה בגאון למרות כלה קשיים - ומאידך, הישיבה המשמימה הלזו, הרחק משאון העשיה והחדווה למראה היבול הפורח העיקה עליו עד מאד. מושבני'ק היה ברמ"ח ושס"ה, רגיל לעבוד בשדה, לייחל ולקוות לגשם, לשמוח למראה הנביטה הראשונה, לטפח את העצים כאילו היו ילדיו, זרע בדמעה וקצר ברינה. ועתה - מאומה.

לעבור נסיון במשך רגע ולעמוד בו - דבר לא קל הוא. במשך שבוע - על אחת כמה וכמה. שנה תמימה - מי גבר יחיה ולא יראה מוות. לצביקה -הייתה השנה כולה שנת נסיונות; שנה של ויכוחים עצמיים יום יום, שעה שעה. מאה פעמים כמעט להישבר ולומר: "זהו, די עם ההחלטה המוזרה הזאת. היום אלבש את המגפים ואעלה על הטרקטור". ויחד עם זאת, מאה פעמים כנגדם להחליט בעקשנות: "לא. הן שנת מבחן היא זו, מבחן לדרכי החדשה בחיים"...

הזמן עושה את שלו - ברוך יוצר הזמנים. אחר כבישת היצר בחדשים הראשונים, באה ההקלה בהמשך כמתנת שמים. בעוד המטעים עומדים בשביתתם והשדות בשממונם - עולם חדש החל נגלה בעיני צביקה: הרחיב את זמני שיעוריו, רכש קנייני חיים חדשים.

מפסקיו של הרב לא סר כמלא נימה. "מילא אינך עובד" אמרו לו חברים, "השכר לנו לפחות את הכלים, נשתמש אנו בטרקטור". אך צביקה מסרב: שאל, ונענה כי אסור לו, עלול הוא לסייע בכך בידי עוברי עבירה. הפצירו, לעגו, קינטרו מול אזניו שנותרו אטומות; "אסור" אמר הרב, וזאת המילה האחרונה בענין.

הבא להטהר - מסייעין בידו. מיד בתקופה הראשונה לשביתתו מונה צביקה לרכז המשק. תפקיד ממנו התפרנס בכבוד משך השנה. מזלם של חביריו, לעומתו, לא שפר עליהם: היו אלו השנים הראשונות להיווסדות מושבי בקעת הירדן, עדיין לא הכירו את תנאי המקום, והיבול איכזב השנה. החום השורר בבקעה הזיק ופגע בגידולים. בשעות שמיררו האיכרים בעגמת נפש על הזריעה של צלחה, השתתף צביקה עמם בכל ליבו. אולם, לא יכול היה להתעלם מן האות שהבהב בקרבו כי מן השמים ליווהו בדרכו ושמרוהו מן ההפסד.



"גיבור כח", קראה התורה לו ולשכמותו. ולא בכדי...


ורק בהגיע חודש חשון יצא סוף סוף למטעיו, הפשיל שרווליו, חיבק את כלי עבודתו והתנפל עלה אדמה החרבה המתגעגעת לו ולטיפולו.