מנהג היה לו, לצדק רבי אריה לוי, לצאת בערב שבת לבית הכנסת בעוד היום גדול ולזרז את בעלי החנויות שימהרו לסגור את חנויותיהם לקראת השבת הממשמשת ובאה.

 

בערב שבת אחד ראה תור המשתרך לפני חנות לממכר גלידה. אמדן פשוט הוביל את רבי אריה למסקנה כי אין סיכוי שהתור יסתיים לפני כניסת השבת, וצער גדול מילא את לבו.

ניגש ר' אריה הישר אל החנות, התיישב על כסא, הניח את השטריימל לצידו והחל אומר כאילו לעצמו: "אני עצמי אינני יודע איך הייתי עומד בנסיון כזה. לסגור את חנותי, כשתור של לקוחות משתרך לפני הפתח..." 

לכמה רגעים השתתק, אחר התנער ואמר: "אולם שבת היא שבת, ומוכרחים לסגור".

ואז קם, נטל את השטריימל, ובתוך שהוא חובשו לראשו, בירך את בעלי החנות בשבת שלום ויצא. מרחוק עוד הספיק לראות כיצד התור הארוך מתפזר לו, ותריסי החנות מוגפים.