נוהג ידוע הוא בקרב בני חו"ל שמתגוררים במקומות בהם אין עירוב, כשהולכים ברחוב בשבת אינם הולכים עם כובע או מגבעת, ומתחת לזה עם כיפה. אלא חובשים או כיפה או כובע. בסוגיא שלפנינו נברר את טעם הדבר, וכן נברר האם יש אופנים מסוימים שגם כאשר יש עירוב אסור ללבוש כובעים מסוימים.

א'] בגמ' בשבת קלח: רב ששת בר אידי אומר שמותר ללבוש כובע בשבת, הגמ' מקשה שיש ברייתא שאסור ללבוש כובע בשבת, מתרצת הגמ' לא קשיא מתי ששולי הכובע רחבים טפח אסור 1  ומתי שאין שולי הכובע רחבים טפח מותר, שאם בשולים רחבים טפח ויותר זה נקרא אוהל, אך אם אינם רחבים טפח אין זה נקרא אוהל. יוצא א"כ שכל פעם שבגד בולט טפח מהגוף הוא נקרא אוהל, א"כ מקשה הגמ' שרביב בגלימא טפח, שיוצא  מטליתו טפח מעל ראשו ה"נדמחיב, לא מסתבר לגמ' שכל בגד שיוצא כשיעור טפח מראשו נאמר שיש בו איסור של עשית אוהל בשבת, מתרצת הגמ' שכל האיסור הוא רק אם מיהדק אך אם אינו מהודק גם בבליטה של יותר מטפח מותר. 

בביאור תירוץ בגמ' נחלקו הראשונים, רש"י למד שמכוח הקושיא שלא מסתבר שכל פעם שבולט הבגד טפח מעל הראש יאסר ללובשו בשבת, מכוח קושיא זאת הגמ' חוזרת בה וסוברת שאין בעיה בכלל של אוהל בבגדים. ומה שכתוב בבריתא שאסור זה כאשר הכובע אינו מהודק על ראשו ונאסר מחשש שיפול הכובע מראשו מחמת הרוח ויטלטלנו ד' אמות ברה"ר. מאידך תוס' בשם ר"ח כתב שהאיסור הוא כן מצד אוהל והגמ' מתרצת על הקושיה שכל בגד שבוטל יאסר שלא נאסר כל בגד ורק בבליטה שהיא קשה אז זה נקרא אוהל שכן הוא יוצא כגגון עצמאי ואינו קשור כלל לבגד, ואסור ללבשו בשבת שכן כל בליטה קשיחה שיוצאת מבגד נאסרה מטעם אוהל. 2

ב'] הט"ז בסימן שט"ז ס"ק ח' הביא את הדין שאם אדם פורס כילה מעל המיטה ויורד מהכילה עד למתחת למיטה כשיעור טפח זה נאסר,  אך במיטות ללא כילה כמו המיטות המצויות בזמננו אין בזה שום איסור של עשיית אוהל בשבת, גם אם יורד טפח מתחת המיטה, כיון שלא התחיל בחילה, ולאחר מכן מביא מחלוקם של רש"י והתוס' האם יש איסור אוהל בכובע שיוצא מראשו טפח בשבת, והקשה על תוס' שפירש שיש כאן בעיה של אוהל, שלפי הראשונים שאומרים שבמיטה כמו שלנו מותר לפרסה בשבת, למה בכובע נאסר לפרסו בשבת. והרי הוא נפרס טפח ממקום שאינו אוהל .

ולכאורה דבריו אינם מובנים כלל שכן במיטה שיורד ממנה הכילה בשיעור של טפח אינו בונה אוהל, הוא בונה את המחיצות בלבד ובזה אין שום איסור של עשית אוהל. רק אם בונה גם כילה נאסר עליו לבנותו בשבת, משום שזה נקרא שהכילה היא גג, והוסיף לה דפנות. ואם אינו בונה את הכילה נמצא שבנה את המחיצות בלבד ואין בזה כל איסור, שאין כל אסור בבניית מחיצות בלבד. משא"כ בכובע שלובש טפח שיוצא ממנו הרי הוא עושה גג שנועד לצל, ואסור לבנותו גם ללא דפנות בכלל. וכבר פסק המחבר בסימן זה בסעיף ב' שאסור לבנות גג שנועד להצל, אם אין לו התרים של פרוס כבר טפח וכד' ועוד צ"ב מה שכתב להתיר בכובע כמו שאנו רגילים ללבוש כיון שאין לו מחיצות וצ"ב דהא בסעיף ב'כתוב שבמה שנועד לצל גם ללא מחיצות נאסר. וביותר קשה מה שכתב שהמציאות שאין מחיצות זה סיבה להתיר כיצד תוס' אוסר ללבוש כובע ללא מחיצות, והרי הט"ז העמיד את דברי התוס' ששפת הכובע קשיח, ולא העמיד את דבריו עם מחיצות. ומה עוזר זה שזה קשיח הרי אין לכובע מחיצות.ועו"ק שהרי זה פסיק רישא שכן הוא עושה אוהל בצורה ודאית, וגם אם אינו מתכון עדין הדבר אסור. וביותר קשה מה שכתב דהוא דבר שאין מתכון צ"ב שגם אם לא מכון מ"מ עדין זה פסיק רישא.

אלא הביאור בזה נראה כדברי הט"ז בסימן ש"ח ס"ק כ"ז שכתב שההיתר ללבוש בשבת כובעים שרגילים ללבושם היום (בריטל) הוא מפני שמכון בעיקר בשביל עצם הכובע, ומה שלובש את הכובע זה בשביל לכסות את ראשו ומה שיוצא מהכובע זה טפל ולא נועד בשביל אוהל כלל. וזה התר יסודי לכל ענין איסור עשית אוהל שע"י חבישת הכובע בשבת, שאדם רוצה את חבישת הכובע שעל ראשו בעיקר בשביל ללבוש את הכובע בעצמו, ומה שיוצא ממנו שפה שמגנת עליו מפני החמה הוא רק דבר נוסף שנהנה בחבישת הכובע, אך אינו לובש את הכובע למטרה זאת בכלל. ולכן הט"ז הקשה מה ההבדל בין לבישת הכובע שנאסרה לבין הדפנות שהותרו, שאם אנו מתייחסים לדבר נטפל כמי שהוא עומד בפני עצמו אז גם לדפנות נתייחס כך. ונאמר שהדפנות הם דבר בפני עצמו, ויאסר  לבנות דפנות שנועדו לבניין, שאם אוסרים לבנות כל דבר בפני עצמו, ולכן נאסר להניח כובע על ראשו למרות שהכובע אינו למטרת צל כלל, מוכח שמסתכלים על הדבר שיוצא ממנו כדבר עצמאי ונאמר שגם מחיצות  הרי עשויים לדפנות, ויאסר לבנותם כדבר בפני עצמו ומחיצות נסתכל בפני עצמם שלמרות שאין כאן גג מ"מ נתייחס לבניית המחיצות שבונה כאילו אין הדבר תלוי בעשיית כל האוהל, אלא שכל דבר בפני עצמו נידון וכל חלק האוהל יאסר. ועל זה תירץ הט"ז שכובע שנאסר בגמרא הוא כאשר מה שיוצא ממנו קשה מאוד וחשיב לחלק בפני עצמו ולכן נאסר הכובע משום אסור אוהל, אך לעולם לא מסתכלים על כל דבר בפני עצמו, אלא תמיד על הפעולה הכוללת. וגם בכובע כזה שיוצא ממנו דבר קשה ביותר שתוס' סובר שנחשב לדבר בפני עצמו ונאסר משום אוהל, ורש"י גם בזה סובר שאין בעיה של אוהל כלל. ובוודאי שאין מסתכלים על כל חלק באוהל שבנה דבר בפי עצמו אלא שרואים את כל המכלול כמקשה אחת שאם בנה את הכל ביחד אז חשיב אוהל, אך אם בנה רק מחיצות אין בזה שום איסור. ואפילו אם בונה דבר שהוא נקרא אוהל בפני עצמו עדין אין בזה איסור, כיון שבאוהל תמיד מסתכלים על כל המכלול ואם זה חלק מבגד אין בזה כל איסור.

ולפי"ז יובן מה שהקשנו על הט"ז שהרי בכובע נאסר לבנות גם גג בפני עצמו, ובפרט שכך כתב הט"ז עצמו שזה האיסור שמוזכר בגמ' על כובע שיוצא ממנו חלק קשה ונאסר גם ללא מחיצות, אך בכובע שלנו שאין לו דבר קשה וחשוב שיוצא מהכובע שנקרא דבר נפרד מהכובע, בזה אומר הט"ז שגם אם יש גג שמצל זה לא נקרא אוהל ללא דפנות, שכן גם אם נאמר שאין האוהל נטפל לגמרי לכובע עדין בגג לבד זה נטפל לכובע, ואינו חשוב כיחידה נפרדת. ומה שהקשנו שזה פסיק רישא שעושה אוהל לפי דברינו לא קשיא כלל כיון שאינו עושה שום אוהל שאין לאוהל הזה שום חשיבות עצמית.

ג'] לפי מה שלמדנו מהט"ז נראה שבכל פעם שאינו מכון ואינו עושה את המלאכה האסורה שנגררת כתוצאה מפעולתו בכוונהליהנות מפעולה זאת, אינו נקרא שעושה את הפעולה האסורה, אלא שמסתכלים על עיקר עשייתו, ואם אינו רוצה בעשיית התוצאה אין שום איסור של עשית הפעולה. לפי"ז נראה לומר צד להתיר שימוש בשבת במקומות שיש משאבות מים חשמליות שמגבירות את לחץ המים, (המים יכלים להגיע לקומות הגבהות גם ללא הפעולה החשמלית, אלא שעם פעולה חשמלית הם מגיעים בזרם חזק יותר) אם אינו צריך את הזרם המוגבר, שהרי לפי יסוד הט"ז נמצאנו למדים שאין כל איסור אם אינו מכון להגברת זרם המים, והפעולה האסורה נגררת כתוצאה ממעשהו המותר של פתיחת הברז. 

אלא שעדין שונה ההיתר של חבישת הכובע שהתוצאה נעשית ממילא שאינו פועל שום דבר אסור באותו מעשה כיון שהלבישה היא פעולה שנידונה כיחידה אחת מותרת. משא"כ במי שגורם לכוח חשמלי להידלק גורם לפעולה שנוצרת במקום אחר, ובזה יתכן שכבר אין אומרים שנגרר אחר פעולתו המותרת. וכן יש להסתפק האם התר זה של הט"ז שנאמר לגבי חבישת כובע שהוא אוהל ארעי,  שכן לבשו ומורידו מראשו באופן תדיר. ואיסרו הוא רק מדרבנן, ואולי באיסור דאורייתא כמו הפעלת חשמל גם זה נאסר.

ד'] במגן אברהם בס"ק נ' חולק וס"ל שההיתר ללבוש את הכובעים שרגלים ללבשם היום הוא שהכובע מונח על ראשו מעט עקום. וצ"ב מנין למד את ההיתר הזה. הרי זה אוהל גמור. אלא נראה שהמגן אברהם למד שהכוונה במה שיש בגמ' התר באינו מהדק הכוונה שעומד ישר על ראשו. 

ה'] הט"ז בסימן ש"א ס"ק נ"ה הקשה על המחבר שכתב את ההלכה כשיטת התוס' שהבעיה לטלטל היא מצד איסור עשית אוהל בשבת, ובנוסף כתב את ההלכה כשיטתהרש"י שהבעיה ללבוש כובע היא שמא יפול מראשו ויטלטלנו ד' אמות ברשות הרבים. מקשה הט"ז שאם כבר אנו אוסרים מצד אוהל למה צריך להוסיף את האיסור שמא יטלטלנו ד' אמות ברה"ר, תירץ הט"ז שיש נפק"מ שאם לבוש בכובע כבר בער"ש מצד אוהל אין שום בעיה שכן הכובע כבר היה עליו מער"ש לכן כתב המחבר את האיסור מצד שמא יטלטל ד' אמות ברה"ר שכן ללא טעם זה היה אדם יכול ללכת עם הכובע מתחילת השבת כאשר הוא על ראשו עד סוף השבת, אמר המחבר את הטעם של רש"י שנדע שאסור לו בכל מקרה ללכת עם הכובע ברה"ר, ויש להקשות שלפי רש"י שהגמ' אומרת תירוץ חדש שיש הבדל בין מיהדק ללא מיהדק שהחשש הוא שמא יעוף ברוח, א"כ אסור ללבוש כובע שיש חשש שיעוף ברוח גם אם אין שולים לכובע ברוחב טפח. וא"כ היה להט"ז לומר נפק"מ ברורה שהמחבר כתב את החשש שמא יפול מראשו בשביל כובע שהוא פחות מטפח, שכל הבעיה ללבשו היא רק מצד שמא יפול. וצ"ע 3. 

החזו"א (בסימן נ"ב בסיכום דינים העולים באוהל)אומר שכל האיסור של הנחת הכובע על ראשו אסור רק אם כובע מהודק על ראשו בצורה חזקה. שאם לא כן אין כל איסור של אוהל כלל, שכן החזו"א אומר שאם אדם מחזיק אוהל בידו זה לא חשיב בכלל אוהל.

הנודע ביהודה בסוף תשובה ל' כתב שהאחרונים פילפלו שמא אין הזזת הכובע מהמקום שהיה בו לראשו חשיב בנית אוהל וחשיב רק הזזת האוהל למקום אחר, (בזה אין איסור כשיטת רבינו ירוחם שהביא הב"י  בסוף הסימן.)

ו'] להלכה למעשה בכובעים שמצויים כיום המשנה ברורה בסימן ש"א ס"ק קנ"ב כתב שמותר ללובשם מפני שאינם קשים, וגם אם הם קשים עדין אינו מכון כאשר לבשו לצל (מקורו בט"ז) וכן מצוי שהם בשיפוע ואז מותר (מקורו במ"א) וכובעים קשים שהם גם ישרים וגם יש בהם טפח כדוגמת חלק מכובעי השמש שמצויים כיום כתב המשנה ברורה שבמקום שנהגו ללבשם אין למחות בידם שכן לפי רש"י אין כל בעיה של אוהל בכובעים. אך במקום שלא נהגו בכך אין ללבוש כובעים אלו.

ובכל הכובעים יש להיזהר שלא ללכת במקום שאין עירב גם עם כובע וגם עם כיפה מתחתיו, שכן אם הרוח תפיל את הכובע חוששים שייקח את הכובע בידו ויטלטלנו ד' אמות ברשות הרבים. אכן אם הבובע מהודק מאוד על ראשו בדוגמת כובע שמש או שיש לכובע קשירה כל שהיא לגופו אין כל איסור ללבשו, גם אם לובש כיפה מתחתיו שכן לא חוששים שהרוח תפילו מראשו.

 

 

1 רש"י שכן זה נקרא אוהל

2 [יש להקשות מגמ' זו שמתירה ללא כל בעיה פחות מטפח את כל איסורי אוהל ממה שאמר הרי"ף ונפסק בשו"ע בסימן שט"ו בסעיף ח' שסור לעשות אוהל של פחות מטפח בשבת. וכן יש להקשות לשיטת הר"ח שמביא התוס' שבדבר שנכפף אין איסור של עשית אוהל, כלל זה לא הוזכר מעולם להתיר עשית אוהל בשבת, וכי כל אוהל שאינו קשיח מותר הוא בשבת. הרי לכאורה הצורה הרגילה של אוהל היא שהוא רך ונכפף. אלא נראה שבבגד שאינו בולט טפח ואינו קשה אין כל איסור לעשות בו אוהל בשבת, כיון שהוא חלק מהבגד וללא תנאים אלו אינו יוצא ממהות הבגד שלו, משא"כ באוהל גמור ברור שגם אם הוא רך הוא אוהל,וגם אם הוא אינו טפח מ"מ שם אוהל עליו. על הקושיא הראשונה ניתן לתרץ גם ללא צורך בתירוץ זה, שהרי כובע הוא אוהל ארעי שמצוי מאוד חבישתו והסרתו, ובזה התיר הפרי מגדים (במשבצות זהב ס"ק ח') גם לפי הרי"ף בפחות מטפח, והמ"א בס"ק ט"ז כתב שמותר כיון שמתוקן לכך. והתיר אפי' להניח דבר שלא היה קיים כלל וכ"ש מה שהוא לחלק בלתי נפרד מהכובע שנקרא מתוקן לכך.]

3 אין להקשות על הט"ז שאם כבר חוששים שיפול הכובע מראשו א"צ לחשוש מצד שמא יטלטלנו ד' אמות אלא אפי' אם לא יטלטנו ד' אמות ברה"ר אלא רק יניחנו על ראשו מחדש, כבר נמצא שעושה אוהל, וכן מה שהתיר המחבר בב"י ללבוש את הכובע אם יש לו כיפה על ראשו, שכן אז אין חשש שמא יבוא לטלטל כובעו ד' אמות ברה"ר שכן לא ילך ללא כיסוי הראש, ולכאורה איך מתירים לו ללבוש בכלל את הכובע אם אינו הולך אם כיסוי נוסף הרי הוא יבוא ללבשו שנית על ראשו ואז נמצא שמחדש אוהל.דיש לומר שאם רק יבוא לעשות אוהל לא יאסרו עליו בשביל זה ללבוש את הכובע, שכן עשית אוהל זה הוא רק מדרבנן שאוהל זה הוא אוהל ארעי. ולא יאסרו ללבוש כובע מחשש שיבוא לעשות אוהל מדרבנן.