סיפור מתוך מדור אספרה, מאת יעקב שלמה לוי (שלמה גוראריה)
באדיבות מרוה לצמא 

 

 

ג'ונתן ורוזי סילברסטון בטוחים היו כי הם חולמים.

 

על אף שהם ידעו כי אמריקה שלהם היא 'ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות', סבורים כהיו כי גם ל'בלתי מוגבלות' יש גבול... והנה נודע להם כי ככל הנראה טעו, ואכן אין גבולות ליכולות באמריקה. 

 

דבר כזה?!

 

***

 

הכל קרה כאשר טיילו להנאתם ב'איסט סייד' של מנהטן; הרובע המזרחי, שבו התרכזו רוב המהגרים היהודיים, שהגיעו בשנים ההן ממזרח אירופה. סערות התקופה הביאו אותם ל'ארץ החלומות', לכל הפחות כפי שתיארו אותה בארץ מוצאם.

 

הם לא היו יחידים המוני יהודים נישאו אז בסופה וסערה אל היבשת המבטיחה, שהיה בה הכל, כמעט, חוץ מחיי יהדות מסודרים. לדאבון לב, נסחפו רבים אל האווירה האמריקאית, והתרחקו ממסורת אבותיהם באופן מלא או חלקי. גם אלו שהשתדלו לשרוד לא הצליחו לגדל דורות נאמנים לה' ולתורתו.

 

הנסיון העיקרי שהכשיל רבים היה שמירת השבת. הארץ המובטחת לא חיכתה למהגריה עם סלסלאות של זהובים. כולם עבדו קשה כדי לשרוד. ללא תנאי מינימליים, שעות על גבי שעות, עבדו המוני יהודים בבתי מלאכה וחרושת. במיוחד נודעו אותן "סדנאות זיעה" קטנות וחנוקות, שבהן רכנו המוני יהודים על מכונות תפירה ועל בדים ואריגים, ותפרו משחר עד לילד.

 

שבעה ימים בשבוע!

 

לא היה מה שיעצור את הגלגל. התעשיה עבדה ללא הפסקה. המרוץ של המתעשרים אחריי הממון התאפיין בביהלות של סגידה לכסף. מי שלא היה מוכן לעבוד כל השבוע, נזרק ממקום עבודתו. לא רבים עמדו בניסיון. אלו שכן - נאלצו לחפש מקום עבודה חדש מידי שבוע!

 

יונתן ירייזל התחילו כמו כולם. שמש ההצלחה זרחה להם, והם הפכו לבעלי בית חרושת. הם טעבו בביצה האמריקנית החומרית, והפכו לג'ונתן ורוזי. כעבור זמן מה כבר היה בית החרושת שלהם פתוח בשבתות. המצפון עוד פעל בתוכם; ג'ונתן אמר כלל הזמן כי זהו מצב זמני, הוא עוד ישוב ויסגור את המפעל בשבת.

 

הכל יכול היה להמשיך ולזרום על מי מנוחות כמו מימי ההדסון, אלמלא אותו מחזה מוזר שנגלה לעיניהם, ושמתחילה דומה היה עליהם כחלום.

 

באחד מטיוליהם לרוח היום באיסט סייד, נדהמו השניים לראות ילדים שחורי פנים וידיים משתובבים באחת החצרות ומשוחחים ביניהם ב... אידיש.

 

הם נדהמו. כושים מדברים אידיש?! אפילו באמריקה זהו דבר מוזר... הם הרגישו מחויבים לברר מה קורה כאן.

 

"ילדים, ילדים!" קראו להם, "ממתי כושים מדברים יידיש?!?" הצחוק המתגלגל שפרץ מגרונם של הילדים הדהים עוד יותר את בני הזוג סילברסטון.

 

"אנחנו לא כושים. הפנים שלנו שחורות כי אנחנו מתגוררים במחסן פחים"....

 

הסילברסטונים נדהמו עוד יותר. הם ביקשו מהילדים להוביל אותם אל ביתם, מחסן הפחמים. 

 

*** 

 

ר' אברהם יהושע פרנס נמנה על חסידי הרה"ק ה'דברי חיים מצאנז זי"ע. שנים רבות חלפו עליו מאז נישואיו, והוא עוד לא נפקד בזרע של קיימא. כמה פעמים נולדו לו תינוקות, אך אף אחד מהם לא שרד. היו בהם כאלו שהצליחו להגיע עד גיל שנה, לכל היותר, ולא עוד.

 

ראה ר' אברהם יהושע שהשנים חולפות והישועה מתרחקת, מה גם שמפעם לפעם נוסף סבל נורא על סבלו, ותקוות חיים נוספת התנפצה מול עיניו בפטירתו של עולל נוסף, קם ונסע עם זוגתו אל הרבי, לצאנז.

 

בקודש פנימה נפרץ מעיין דמעותיהם של בני הזוג האומללים. הם שפכו בפני הרבי את לבם המר, והתחננו כי יבטיח להם ישועה בקרוב.

 

הרבי הקשיב להם והשתתף בצערם. בסופו של דבר בירכם בדבקות כי יזכו בזרע של קיימא, וירוו רוב נחת מצאצאיהם.

 

הטראומות, שאותן חוו בני הזוג, הפכו אותם עם השנים לספקנים ומפוחדים. הם רצו משהו ממשי יותר ביד, לא רק ברכה, שאולי יגרמו חטאיהם חלילה שהיא לא תחול.... הם רצו הבטחה שתצא מפורש מפי הרבי, משהו שאין אחריו ולא כלום.

 

"לא מספיקה לנו ברכה", התייבבה האישה האומללה, "אחרי כל מה שעברנו אנחנו צריכים הבטחה!"

 

גבותיו של הרבי התקמרו. "אבל נתתי ברכה, זה מספיק", טאן.

 

האישה התעקשה. היא לא ידעה חוכמות. ר' אברהם יהושע נרעד. הוא לא היה מעז לדבר לרבי ככה, אבל מה יכול היה לעשות "היא לא תיתן לי לצאת מכאן בלי הבטחה", התנצל נבוך בפני הרבי.

 

ואז קם ה'דברי חיים' ונעמד, אחז קלות בזקנו של ר' אברהם יהושע, ואמר לו בתוקף: "אבל נתתי ברכה!"

 

כעת נבהלו השניים כהוגן, הם היו בטוחים כי הרבי הקפיד עליהם. מי יודע אם לא גרמו לעצמם קללה תחת ברכה.

 

אבל החסידים, שעמדו בחוץ ושמעו מר' אברהם יהושע מה אירע, כמעט ונתנו לו יד ל"מזל טוב". כשהרבי נראה כביכול כמקפיד, הישועה מובטחת. הוא ממתיק את הדינים, ורק עוטף זאת בצורה כזאת, שלא תשלוט חלילה עין הרע בברכה.

 

כעבור שנה נולד בנם יוסף יצחק, ולאחריו נולדה להם בת. 

 

***

 

ר' יוסף יצחק היה לאברך מופלג וירא שמים מרבים. הוא התגורר בדוקלא, וזכה בבנים ובנות. באחד הלילות חלם חלום מוזר, והנה הוא לבוש בגדים לבנים ומתהלך במדבר. היה זה חלום בעל כל המאפיינים של ה"חלומות שווא ידברון", אך להפתעתו של  ר' יוסף יצחק, שב החלום ונשנה שוב ושוב. כיוון שכך, החל להרהר בדבר, שמא מרמזים לו כאן משהו משמים, והוא נסע לשאול  את פי רבו, האדמו"ר הרה"ק רבי משה אונגר זי"ע מדומברובה, חתנו של ה'דברי חיים'.

 

הרבי מדומברובה היטה אוזן לדברים, ודווקא לא שייך אותם למחלקת ה"שווא ידברון". הוא הסביר לרבי יוסף יצחק המופתע, כי  המדבר שהוא רואה מרמז על אמריקה, שהיא מבחינת מדבר ברוחניות, ובגדי הלבן מרמזים על אדמורו"ת, שכן האדמורי"ם  הלכו אז לבושים בגדי לבן.

 

"משמעות הדברים", פסק לו הרבי את פסוקו, "כי עליך להגר לאמריקה, ושם לנהוג כאדמ"ור, ולחיות בכל ההידורים והחומרות".

 

רבי יוסף יצחק הרגיש כי כמו הר נפל עליו באופן בלתי צפוי. אבל נאמן לדברי רבו עשה כמצווה עליו.

 

בשנת תרס"ח הפליג האדמו"ר רבי יוסף יצחק פרנס עם זוגתו וילדיו אל מדבר השממה, אמריקה.

 

***

 

הוא היה היחיד מבין רבות, שבא בימים ההם לאמריקה לא לשם ממון ולא לשם רווחה, כי אם לשם חיים של קדושה וצדקות.  בית מדרש מפואר לא חיכה לו, כמובן, וגם לא חסידים נלהבים ולא 'אוהדיו ומעריציו'. שום מודעה של "צדיק בא לעיר"לא  אזכרה את שמו. אבל הוא היה רבי ללא חסידים; הלך לבוש בכל פריטי הלבוש החסידי-אדמור"י ולא שינה בו מאומה, ובשבתות  לבש בגדי לבן וחבש שטריימל. הוא נהג בחומרות מופלגות ודקדוקי הלכה וקדושה ויראת שמים, בניגוד קיצוני להחריד לרוח התקופה ההיא באמריקה. רבי יוסף יצחק לא השתמש בשבת בחשמל, ובמים מהברז, שכן חשש מחילול השבת של יהודים,  שאולי עובדים במפעלים הללו. הוא מסר את נפשו על כל תג וקוץ, ודקדק עד אין סוף בכשרות מאכליו.

 

מכיוון שעוד לא קמו חסידים שידאגו לקיומו היומיומי, היה הרבי החדש נאלץ להתמודד קשות על קיומו וקיום ילדיו, בלי לחלל  שבת, כמובן. רבי  יוסף יצחק היה מאותם אלו שחיפשו עבודה מדי שבוע מחדש. הוא היה עני מרוד, וידו לא השיגה אפילו כדי  תשלום דמי שכירות לחדר עלוב, בעבורו ובעבור משפחתו בת שמונת הילדים. וכך, נאנק תחת עול החיים, ניסה בכל כוח   לשרוד. כאשר לא שילם בזמן את דמי השכירות, סולק מהבית שבו התגורר. לא נותרה בידו ברירה; המשפחה עברה להתגורר  במרתפו של אחד הבניינים הגבוהים, מקום הפקר, ששימוש כמחסן פחים לחימום הדירות בבנין.  

 

***

רוחם של בני המשפחה לא נשברה. הילדים החינניים, שהפכו למפוחמי פנים, שאבו עוז רוח מאביהם הצדיק. הם לא נעלבו,  ואפילו צחקקו, כשהסילברסטונים חשבו שהם כושים...

 

כעת ביקשו מהם בני הזוג להובילם אל ביתם. הילדים הובילו אותם אל מרתף מגוריהם. בני הזוג הזדעזעו למראה המשפחה  היהודית המתגוררת במרתף פחמים. לבו של ג'ונתן נכמר עליו. הוא שלף את פנקס הצ'קים שלו, ורשם המחאה על סף של  חמשת אלפי דולרים, הון עתק בימים ההם, סכום שהיה בו כדי קניית בית משלהם.

 

רבי יוסף יצחק התרגש. היתה זו נדיבות יתרה. "איך אתה מתפרנס?" שאל בהתעניינות את ג'ונתן. 

 

"יש לי מפעל".

"והוא פתוח בשבת?"

ג'ונתן השפיל מבט ונענה בחיוב.

 

רבי יוסף יצחק נאנח עמוקות ופנה לרעייתו: "מעולם לא נהניתי מכסף של חילול שבת, ואיני רוצה ליהנות גם להבא מכסף כזה, 

 

אבל אני יודע כמה את סובלת כאן... את לא חייבת לסבול מהחומרות שלי. תחליטי את מה לעשות".

 

הסילברסטונים היו המומים.

 

זוגתו של הרבי הצעיר לא חשבה לרגע ליהנות מכסף כזה. "תמיד הידרת במצוות שבת", אמרה לבעלה, "איני רוצה להפסיק זאת".

 

רבי יוסף יצחק היה מאושר, כאשר החזיר את ההחמאה לג'ונתן, הודה לו בנימוס, והתנצל כי אינו משתמש בכסף כזה.

 

***

 

זו היתה מקלחת צוננים בפרצופם של הסילברסטונ'ס, והיא הזכירה להם כי יש שבת ויש מסירות נפש על שבת. הם הרגישו  מבוישים, איפה הם ואיפה הם. מסירות נפש כזו, להמשיך ולחיות בתנאים לא תנאים, ובלבד שלא ליהנות מכסף זה.

 

הם יצאו מהורהרים מהמרתף.

 

רוזי שברה ראשונה את הדממה. "לפני שנים", הזכירה לג'וני, "אמרת לי שאין לנו ברירה, ואנחנו חייבים לפתוח את העסק גם  בשבת. הבטחת שכשנוכל לא נתפרנס בשבת. המפעל פורח, ואנחנו ממשיכים לחלל שבת. תראה את היהודים הללו, אני  מתביישת בפניהם!"

 

ג'ונתן לא התווכח. "את צודקת", אמר לה, "נחזור אליהם".

 

והם חזרו אל המרתף.

 

"אם אני מחליט לסגור מעתה את המפעל שלי בשבת, תהיה מוכן לקבל ממני את הכסף?" שאלן ג'ונתן את הרבי ישירות.

 

רבי יוסף יצחק נרעש. הוא יוותר על הידור בשבת, וירוויח שמירת שבת של משפחה, בעצם של מפעל עם כל הפועלים!

 

"אם אתה מבטיח, אני מוכן", השיב.

 

"סגרנו!" אמר ג'וני בשפת סוחר, לחץ את ידו של רבי יוסף יצחק, ונתן לו את ההמחאה. 

 

***

 

כעבור זמן קצר יצאו בני משפחת פרנס מאפלה לאורה. הסילברסטונים (שם בדוי) סגרו את המפעל, והיו לבני בית בבית 

 

משפחת הרבי. עם הזמן חזרה בשלמות למקורות, ושבו לחיות כחרדים. קשר קרוב נשמר בינם ובין משפחת הרבי.

 

האדמו"ר רבי יוסף יצחק פרנס זי"ע בנה בבית בית מדרש קטן ומקווה. בזקנותו נודע כבעל מופת, שאנשים נושעו מברכותיו.