בעלי התוספות על התורה (במדבר כח, ט) הביאו דברי המדרש שוחר טוב, בכל קרבנות המוספים לא תמצא מוסף מועט כמוספו של שבת שהיו מביאים בו שני כבשים בלבד, לעומתו מוספי שאר המועדים היה מרובה בבהמות רבות, ועל דבר זה קראה השבת תגר מלפני הקב"ה. אמר לה הקב"ה: הנה זהו קרבן מוסף הראוי לך, לפי שכל מעשיך כפולים הם, שיר כפול שנאמר מזמור שיר ליום השבת, [מזמור ושיר הרי כפל], עונג כפול שנאמר וקראת לשבת עונג לקדוש השם מכובד, [עונג וכבוד הרי כפל] עונש כפול, שנאמר מחלליה מות יומת, לחם כפול שנאמר לקטו לחם משנה, לפיכך ראוי אף לקרבן שלך להיות כפול. וזהו שאנו אומרים במוסף של שבת להקריב בה קרבן מוסף כראוי,  מה שלא נאמר בכל המוספין, לפי שזהו המוסף הראוי ליום השבת.

 

זה לשון רבינו יונה בספר היראה: בערב שבת יטרח לסעודת שבת, ואפילו יש לו כמה עבדים יטרח הוא בעצמו לכבוד שבת הנקראת כלה ומלכה, ושקולה כנגד כל המצות, וישתדל בתקוני השבת, כמו שרבא מלח שבוטא, ולפי כוחו יקנה מעדנים לעונג שבת, ולא יאכל בע"ש מן המנחה ולמעלה פן יפסיד סעודת שבת, וסמוך לערב יערוך שולחן כסא ומנורה, ויכין הכל כוסות וקערות, ויהיה זהיר ביין לקדוש היום, ויטול צפרניו בכל ערב שבת וישחיז סכינו כמו שדרשו "והיה ביום הששי והכינו את" זה השחזת סכין, ועוד דרשו: "וידעת כי שלום אהלך" זה השחזת סכין, כי אם קהה הברזל ולא יוכל לחתוך, אין זה שלום בית. 

וירחץ פניו ידיו ורגליו בחמין לערב אחר שעשה כל צרכיו, וכל מה שיעשה יחשוב לעשות לכבוד שבת, ויוסיף מחול על הקדש, ועם חשכה ימשמש בבגדיו, וידליק בעוד השמש בראש האילנות, וכשקדש היום יתפלל של שבת, וינוח ויתענג ויסיר מלבו כל אנחה וכל מחשבה, כאלו כל מלאכתו עשויה, ויכבד שבת בכסות נקיה ושלחן ערוך כפי מה שיוכל, ויאכל שלש סעודות, אל ידבר שום דבר בחפציו הצריכים לו, אך בחפצי שמים, כי אף שאילת שלום התירו בקושי, ואל יפסיע פסיעה גסה אם לא ללכת לדבר מצוה, ולא שום טורח אל יעשה, ואל ידבר מאוהביו שמתו ומכל עגמת נפש, כללו של דבר נקרא יום עונג ומנוחה, ויוסיף מן החול על הקדש, ואל יוציא דמעה מעיניו, וישמרהו כהלכותיו ע"פ רבותינו ע"ה.

 

אמר רבי ישמעאל בן אלישע אני אקרא לאור הנר ולא אטה, פעם אחת קרא וביקש להטות, אמר: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו לא יקרא לאור הנר. רבי נתן אומר קרא והטה, וכתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קריתי והיטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמינה.

ומדברי הגמרא הללו הוכיח רבינו ה"בן איש חי" בספרו שו"ת תורה לשמה (סי' ק"כ) שאדם שעבר על חטא שיש בו חיוב קרבן חטאת, שכתב הרמ"א (או"ח סי' של"ד) שיתן י"ח פשוטין לצדקה ויעלה לו לחטאת, שאין הכוונה שנפטר בזה מחיוב חטאת ואם יבנה בית המקדש בימיו לא יצטרך להביא חטאת. שאם היה כן למה הוצרך רבי ישמעאל לכתוב כן על פנקסו שיביא חטאת כשיבנה בית המקדש, ולמה לא יתן לצדקה ויפטר בזה. אלא ודאי שאין הדבר פוטר מקרבן חטאת.

 

על רבי אלחנן וסרמן זצ"ל מסופר: הלא רבי אלחנן היה תלמידו המובהק של רבנו ה"חפץ חיים", ובזמן פטירתו של ה"חפץ חיים" שהה רבי אלחנן באנגליה כדי לאסוף כסף למען הישיבה שעמד בראשה. רבי אלחנן התאחסן בבית משפחת שטרנבוך הידועה ברוחב לבה. ה"חפץ חיים" נפטר ביום שישי [כ"ד אלול תרצ"ג] ומשפחת שטרנבוך קבלה את הידיעה המעציבה עוד לפני שבת.

אולם בני המשפחה אשר ידעו כי רבי אלחנן היה קשור מאוד עם ה"חפץ חיים", לא גילתה לו את הידיעה המרה כדי שלא להעיב עליו את שמחת השבת המתקרבת. גם לגבאי בית הכנסת נודע על פטירתו של רבנו ה"חפץ חיים", והוא מצא לנכון להודיע על כך למתפללים, הוא תלה מודעה על כך בשערי בית הכנסת, כשיצא רבי אלחנן מבית הכנסת לאחר תפילת מעריב, נתקלו עיניו במודעה, והמשיך לדרכו.

בן המשפחה, הגאון ר' משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית, סיפר: שבמשך כל השבת לא ניתן היה להכיר ברבי אלחנן איזה שינוי כלשהו. הוא נהג כמנהגו כל הימים בשמחה ובמאור פנים.  אולם אך סיימנו את ההבדלה במוצאי שבת קודש, מיד פרץ בבכי נרגש שנמשך כמה שעות ללא הפוגה, כל נסיוננו להרגיעו ולהשיב רוחו עליו עלו בתוהו.

מעשה ברבי יחזקאל סרנא זצ"ל, שבאחד השבועות האחרונים לחייו, כשהוא חולה ורפה-אונים, התאמץ לעלות במוצאי שבת לתפלת מעריב להיכל הישיבה. כשהגיע למדרגות, התברר לו שמסיימים כעת להתפלל. אולם, הוא המשיך והשתרך בשארית כוחותיו בכדי להגיע אל ההיכל. שאל אותו מלווהו: טירחה זו למה, הן כבר גומרים להתפלל?

נתן בו רבי יחזקאל עינים טובות והשיבו: תפלה בציבור היא מצוה מדרבנן, וקל וחומר לתפילת ערבית שהיא רשות, ואילו לברך את בני הישיבה בברכת שבוע טוב הוא מצוה דאורייתא "ואהבת לרעך כמוך", על כן אני ממשיך לעלות כדי לקיים מצוה זו.